Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא הֵעִיד חֲמִשָּׁה דְבָרִים. שֶׁמְּמָאֲנִים אֶת הַקְּטַנּוֹת, וְשֶׁמַּשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד, וְשֶׁנִּסְקַל תַּרְנְגוֹל בִּירוּשָׁלַיִם עַל שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְעַל הַיַּיִן בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְנַסֵּךְ עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ, וְעַל תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר שֶׁקָּרַב בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת:
ברטנורה
רבי יהודה בן בבא העיד. שממאנים את הקטנות. כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות, אחת גדולה ואחת קטנה, מת בעלה של גדולה ונמצאת זקוקה ליבם בעל הקטנה, ודוחה זיקתה את נשואי אחותה הקטנה ואוסרתה עליו, שאין נישואי קטנה כלום, מלמדים את הקטנה שתמאן בו, ומיאון עוקר נשואים הראשונים, ומותר ליבם הגדולה. וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק בית שמאי:ושמשיאין את האשה. שהלך בעלה למדינת הים ובא עד אחד בלבד ואמר שמת, משיאין אותה על פיו:ושנסקל תרנגול שהרג את הנפש. שנקר מוחו של תינוק. ואע״ג דכי יגח שור כתיב, אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף, שכל מקום שנאמר שור אנו למדין שור שור משבת, מה להלן הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף, אף כאן הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף:ועל היין בן ארבעים יום. ומקמי הכי פסול, דהוה ליה יין מגתו:שקרב בארבע שעות. שפעם אחת בימי מלכות יון לא היו להם כבשים לתמידין ונשתהו להקריב התמיד, עד שהאיר הקב״ה את עיניהם ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום:
תוסופות יום טוב
שממאנים את הקטנות. לשון הר"ב כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות וכו' משום קטנה דדוקא יתומה היא כדפירש הר"ב וא"כ ה"ה דגדולה היא יתומה. אבל נשואי הגדולה נשואין גמורין בין יש לה אב בין שהיא יתומה. ועיין בפרק י"ג דיבמות משנה ז':
הקטנות. תרתי חדא דר' אליעזר במשנה ז' פרק י"ג דיבמות וכדמפרש לה הר"ב. וחדא דר' אלעזר דהתם במשנה י"א בא יבם על הקטנה. וחזר ובא על הגדולה כו' דצריכי תרווייהו. וליכא למשמע חדא מאידך כמ"ש שם בס"ד. והעיד ר' יהודה בן בבא דבשתי הקטנות מלמדים שתמאן. וליכא למימר דלא העיד אלא בחדא. ומאי קטנות. קטנות דעלמא. דא"כ גבי ושמשיאין את האשה לתני נמי נשים ונימא מאי נשים. נשים דעלמא. גמ' פ"ק דנדה דף ח'. ונ"ל שזהו שכתב הר"ב וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק ב"ש רר"ל ההיא מתני' י"א דהתם ולומר דתרתי נינהו. ולא שלא נתכוין אלא למשנה ז' דהתם ולומר שהיא כגון הך דהכא:
ושמשיאים את האשה ע"פ עד אחד. כדתנן בסוף יבמות:
ושנסקל תרנגול וכו'. כתב הר"ב ואע"ג דכי יגח שור כתיב וכו' שכל מקום שנאמר שור וכו'. וכ"כ רש"י בפ"ד דברכות דף כ"ז. ועמ"ש במשנה ד' פ"ק דסנהדרין. ובספ"ה דב"ק:
שהרג את הנפש. לשון הר"ב שנקר מוחו של תנוק. וז"ל רש"י [בברכות שם] שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף ונקב את מוחו:
ועל היין בן ארבעים יום וכו'. לשון הר"ב ומקמי הכי פסול. דהוה ליה יין מגתו. וכן לשון רש"י בפ"ק דנדה [דף ח']. ר"ל דתניא בפ"ו דב"ב דף צ"ז ויין מגתו לא יביא ואם הביא כשר [ועיין בפירוש הר"ב משנה ו' פ"ח דמנחות. ומ"ש שם] והעיד על [היין] בן ארבעים יום דלכתחלה נמי יביא אפילו יש הרבה ממין אחר. תוס'. ובפ"ד דברכות [דף כ"ז] כתב רש"י. ועל יין בן ארבעים יום שיצא מכלל יין מגתו. ובא לכלל יין גמור וקרינא ביה נסך שכר:
ועל תמיד של שחר וכו'. כתב הר"ב שפעם אחת וכו' והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. ועל אותה העיד ר' יהודה בן בבא. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
1.
Rabbi Judah ben Bava testified concerning five things:That women who are minors are made to declare an annulment of their marriage; That a woman is allowed to re-marry on the evidence of one witness; That a rooster was stoned in Jerusalem because it had killed a human being; And about wine forty days old, that it was used as a libation on the altar; And about the morning tamid offering, that it is offered at the fourth hour.משנה ב
הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן אֱלִינָתָן אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי, עַל אֵבֶר מִן הַמֵּת שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא עַל אֵבֶר מִן הַחַי. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא קַל וָחֹמֶר. וּמַה מִן הַחַי שֶׁהוּא טָהוֹר, אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא, הַמֵּת שֶׁהוּא טָמֵא, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּהְיֶה אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא. אָמַר לָהֶם, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא עַל אֵבֶר מִן הַחַי. דָּבָר אַחֵר, מְרֻבָּה טֻמְאַת הַחַיִּים מִטֻּמְאַת הַמֵּתִים, שֶׁהַחַי עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִתַּחְתָּיו, לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, וְעַל גַּבָּיו מַדָּף לְטַמֵּא אֳכָלִים וּמַשְׁקִין, מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא:
ברטנורה
על אבר מן המת. שאין בו כזית. דכזית מן המת לעולם מטמא לדברי הכל כמת עצמו. ולא נחלקו אלא על אבר קטן שאין בו כזית:לא אמרו. איברים אין להם שיעור, אלא על אבר מן החי, אבל אבר מן המת שעורא בעי לטמויי:מרובה טומאת החיים. השתא פריך על קל וחומר, והכי קאמר, דין הוא שיהא אבר מן החי מטמא בכל שהו אע״פ שאין אבר מן המת מטמא בכל שהוא, שכן מצינו שמרובה טומאת החיים מטומאת המתים:שהחי. דהיינו הזב כשהוא חי:עושה משכב ומושב. כל כלים שתחתיו ואפילו הן מאה, לטמא אדם לטמא בגדים, כדכתיב (ויקרא ט״ו:ה׳) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו:ועל גביו מדף. כל הכלים שעל גבי הזב אפילו הן מאה זה על גב זה טמאים טומאת מדף, דהיינו טומאה קלה, שאינן מטמאין אדם וכלים כמו משכב ומושב שהן תחתיו, אבל מטמאים אוכלים ומשקים. ומדף הוא לשון קול עלה נדף (ויקרא כ״ו:ל״ו) כלומר טומאה קלה. פירוש אחר, לשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא כל הכלים שעל גביו אע״פ שלא נגע בהם:מה שאין המת מטמא. דכלים שתחתיו של מת אין טמאים אלא ראשון ושני ושלישי בלבד, מדין מגע. שהכלי שנגע במת הרי הוא כמת, ועושה הכלי שנגע בו אב, והשלישי שנגע בו נעשה ראשון, ותו אינן מטמאין כלים, דאין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. וכן כלים שעל גביו של מת אינן טמאים אלא ראשון שני ושלישי בלבד מדין מגע, ולא מדין משכב ומושב:
תוסופות יום טוב
על אבר מן המת. עיין במשנה דלקמן אבר שיש עליו בשר כראוי וכו' וכן במ"ז פ"ק דאהלות:
אבר מן החי. עיין בפי' [הר"ב] ריש מתני' דלקמן ומ"ש שם:
שהחי עושה משכב ומושב. פירש הר"ב דהיינו הזב כשהוא חי וכו' כל זה מבואר במ"ו פ"ד דזבים. וע"ש:
יכין
מלכת שלמה
2.
Rabbi Joshua and Rabbi Nehunia ben Elinathan, a man of Kefar Habavli, testified concerning a limb [separated] from a corpse that it is impure; whereas Rabbi Eliezer says: they declared [this] only of a limb from a living [man]. They said to him: is not there an inference from the minor to the major (kal vehomer): If in the case of a living man [who is himself pure] a limb severed from him is impure, how much more in the case of a corpse [which is itself impure] should a limb severed from it be impure! He said to them: they have [nevertheless] declared it only of a limb from a living man. Another answer: The impurity of living men is greater than the impurity of corpses, because a living man causes that on which he lies and sits to become capable of making impure a man and clothing, and [he causes also] what is over him to transfer impurity to foods and liquids- which is defilement that a corpse does not cause.משנה ג
כַּזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי נְחוּנְיָא מְטַהֲרִים. עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, רַבִּי נְחוּנְיָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֲרִין. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה רָאִיתָ לְטַמֵּא כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי. אָמַר לָהֶם, מָצִינוּ אֵבֶר מִן הַחַי כְּמֵת שָׁלֵם. מַה הַמֵּת, כַּזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא, אַף אֵבֶר מִן הַחַי, כַּזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם טִמֵּאתָ כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת, שֶׁכֵּן טִמֵּאתָ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, תְּטַמֵּא כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, שֶׁכֵּן טִהַרְתָּ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ הֵימֶנּוּ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי נְחוּנְיָא, מָה רָאִיתָ לְטַמֵּא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי. אָמַר לָהֶם, מָצִינוּ אֵבֶר מִן הַחַי כְּמֵת שָׁלֵם. מַה הַמֵּת, עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא, אַף אֵבֶר מִן הַחַי, עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם טִמֵּאתָ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת, שֶׁכֵּן טִמֵּאתָ כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, תְּטַמֵּא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, שֶׁכֵּן טִהַרְתָּ כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה רָאִיתָ לַחֲלֹק מִדּוֹתֶיךָ, אוֹ טַמֵּא בִשְׁנֵיהֶם אוֹ טַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, מְרֻבָּה טֻמְאַת הַבָּשָׂר מִטֻּמְאַת הָעֲצָמוֹת, שֶׁהַבָּשָׂר נוֹהֵג בַּנְּבֵלוֹת וּבַשְּׁרָצִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֲצָמוֹת. דָּבָר אַחֵר, אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. חָסֵר הַבָּשָׂר, טָמֵא. חָסֵר הָעֶצֶם, טָהוֹר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי נְחוּנְיָא, מָה רָאִיתָ לַחֲלֹק מִדּוֹתֶיךָ, אוֹ טַמֵּא בִשְׁנֵיהֶם אוֹ טַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, מְרֻבָּה טֻמְאַת הָעֲצָמוֹת מִטֻּמְאַת הַבָּשָׂר, שֶּׁהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָהוֹר, וְאֵבָר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, וְהוּא כִבְרִיָּתוֹ, טָמֵא. דָּבָר אַחֵר, כַּזַּיִת בָּשָׂר מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, וְרֹב עֲצָמוֹת מְטַמְּאִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. חָסֵר הַבָּשָׂר, טָהוֹר. חָסֵר רֹב עֲצָמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁטָּהוֹר מִלְּטַמֵּא בְאֹהֶל, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא. דָּבָר אַחֵר, כָּל בְּשַׂר הַמֵּת, שֶׁהוּא פָחוֹת מִכַּזַּיִת, טָהוֹר. רֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע, טְמֵאִין. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מָה רָאִיתָ לְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּמֵּת, שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֹב וְרֹבַע וְרָקָב, תֹּאמְרוּ בַחַי שֶׁאֵין בּוֹ רֹב וְרֹבַע וְרָקָב:
ברטנורה
כזית בשר הפורש מאבר מן החי. אבר שפירש מן האדם החי, דינו שהוא מטמא כל זמן שהוא אבר שלם, במגע ובמשא ובאוהל כמת עצמו, דכתיב (במדבר י״ט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת. והבשר הפורש מן החי אינו מטמא עד שיהיה אבר שלם. וכשפירש כזית בשר מאבר מן החי, ר׳ אליעזר מטמא כדמפרש טעמא ואזיל:עצם כשעורה מן המת, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, דכתיב (שם) ועל הנוגע בעצם, והלכה למשה מסיני שהוא מטמא בכשעורה. וכשפירש מאבר מן החי ר׳ נחוניא מטמא וכו׳:מצינו אבר מן החי כמת שלם. כדילפינן מקרא בחלל חרב או במת:אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת. כלומר דין הוא שכזית בשר הפורש מן המת יהא טמא, שכן יש בו חומרא אחרת, שעצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא:אבל נטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי. בתמיה. שהרי אין בו זאת החומרא:שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו. דהא תנן לעיל עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מטהרין. ומדברי עצמו עשו פרכא למה מצינו שהביא, וכן לרבי נחוניא:שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים וכו׳ דכתיב (ויקרא י״א) והנוגע בנבלתם, בנבלתם ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים, אלמא אין העצמות מטמאים משום נבילה:אבר שיש עליו בשר כראוי. אבר אינו מטמא אלא אם כן יש בו בשר וגידים ועצמות, דכתיב (במדבר י״ט) או בעצם אדם, מה אדם שיש בו בשר וגידים ועצמות, אף כל שיש בו בשר וגידים ועצמות. ואם חסר מן הבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר כראוי שיעלה ארוכה ויבריא אם היה מחובר באדם חי, מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר הבשר טמא. אבל אם נחסר כל שהוא מן העצם שבאבר, שוב אינו מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר העצם טהור, כלומר טהור משום אבר אבל טמא משום בשר, ואם כן מצינו שמרובה טומאת בשר מטומאת עצם:והוא כברייתו. בשר וגידים ועצמות:כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאוהל. אמרו לפי שתחלת ברייתו של אדם כזית, לפיכך שיעור טומאתו בכזית:ורוב עצמות. רוב מנין עצמותיו של אדם, שמנין עצמותיו של אדם רמ״ח, נמצא הרוב מאה ועשרים וחמשה:חסר הבשר. משיעור של כזית:טהור. גמור מלטמא, לא במגע ולא במשא ולא באוהל:חסר רוב עצמות מטמא במגע ובמשא. דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, אלמא מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר, דאילו עצמות כשנחסרו משיעורן עדיין נשאר בהן טומאה, ובשר כשנחסר משיעורו טהור גמור:רוב בנינו. כגון שתי שוקים וירך אחד. וכל בנינו של אדם הן שתי שוקים והירכים והצלעות והשדרה:אע״פ שאין בהן רובע. דרובע קב עצמות של מת מטמאים באוהל אע״פ שאין בהם רוב מנין ולא רוב בנין. וכן רוב מנין או רוב בנין מטמאים אע״פ שאין בהן רובע. אבל בשר כשהוא פחות מכזית אין לך בו דבר שיביא לו את הטומאה:אם אמרתם במת שיש בו רוב ורובע ורקב. דין הוא שכזית בשר ועצם כשעורה הפורשים מן המת שיהיו טמאים, שכן יש במת חומרות של רוב ורובע ורקב:תאמרו בחי שאין בו חומרות הללו, שאינו דין שיהיו לא כזית בשר ולא עצם כשעורה הפורשים מאבר מן החי טמאים אלא טהורים. והלכה כר׳ יהושע:ורקב. גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר, זהו רקב שמטמא כמלוא תרוד. ושיעורו מלא חפנים של אדם בינוני. ואין מלא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב:
תוסופות יום טוב
כזית בשר הפורש מאבר מן החי. כתב הר"ב אבר שפירש מן האדם החי וכו' כל זמן שהוא אבר שלם וכו' כלומר דאילו חסר העצם טהור כדלקמן. ומה שכתב דכתיב בחלל חרב או במת אבר שהבדילתו החרב מן החי. לפי שאין הפרש בין חלל חרב. או החנוק. או הנסקל וזולתם. מת נקראים הכל. אלא לכך נאמר בחלל חרב. לומר אבר שהבדילתו וכו'. הרמב"ם. ועיין לקמן בדבור אבר שיש וכו' וכן בריש פ"ק דאהלות. ומ"ש והבשר הפורש מן החי וכו' כדתנן לקמן ושם אפרש בס"ד:
רבי אליעזר מטמא. באהל. ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים מלטמא באהל. כ"פ הראב"ד. אבל אין דעת הרמב"ם כן. אלא דמטהרים לגמרי שהרי פוסק כר"י בפירושו גם בחבורו פרק ב' [מהלכות ט"מ]. ואילו סבירא ליה דלא טהרו אלא מאהל הוה ליה לחשוב בשר הפורש מאבר מן החי בהדי הני דמטמאו במגע ובמשא ולא באהל. דמני להו שם בריש פ"ג [הלכה ב']. וכן בשר הפורש מן החי. מטהר לגמרי כמבואר מלשונו שם פ"ב [הלכה ג']. וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד:
עצם כשעורה מן המת. כתב הר"ב דכתיב ועל הנוגע. כך הגהתי. ועמ"ש בזה במשנה ה' פ"ק דכלים.
אבר שיש עליו בשר כראוי. פירש הר"ב שיעלה ארוכה. ומפרש בריש פ"ז דנזיר שהוא פחות מכזית. ומ"ש הר"ב דכתיב או בעצם אדם וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ועמ"ש בזה במשנה ה' פ"ק דכלים:
חסר הבשר טמא. פי' הר"ב חסר מן הבשר שהיה עליו. ונשאר בו בשר כראוי. בסמוך אפרש מאי דוחקיה דלא פירש חסר משיעור בשר כראוי. דהא עלה קיימינן. וטמא היינו במגע ומשא וכדתנן בסוף מתני' ה' פ"ק דכלים. וכן פי' הר"ש למשנתינו זו בסוף פ"ק דאהלות ואף הראב"ד מפרשו כך אלא דהוא מפרש באבר מהחי. משא"כ להר"ב כמ"ש לקמן:
חסר העצם טהור. פירש הר"ב כלומר טהור משום אבר. אבל טמא משום בשר. ופירש דבריו הכ"מ בריש פ"ג מהלכות טומאת מת דזהו באבר מן המת. דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי. אע"פ שכל הבשר קיים. מפני שבשר הפורש מן החי טהור [ועיין במשנה ה' פ"ב דאהלות]. אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה. מטמא במגע. ובמשא. ובאהל. ואם לאו מטמא במגע ובמשא. ואינו מטמא באהל. [כדתנן בפ"ק דכלים מ"ה] ע"כ. וכיון דאיירינן באבר מן המת צ"ל שיש בבשר כזית. וה"ק דמטמא משום בשר אף באהל. דאי לא תימא הכי אלא דחסר שיעור כזית. א"כ אין כאן טומאה כלל בבשר כדתנן [*לקמן] ובמ"ה פ"ב דאהלות. ועוד דהא לר' אליעזר אין טומאת אבר מן המת אלא כשיש עליו בשר כזית כדתנן במתני' דלעיל. הלכך על כרחנו בבשר שיש בו כזית מיירי וקאמר דמשום בשר מטמא באהל אע"ג שמשום אבר לא היה מטמא באהל. ומ' מ מטומאת מגע ומשא לא יצא. כל שיש בעצם כשעורה. דאין סברא לומר דעצם כשעורה הפורש מאבר מן המת. לא יהא דינו כעצם כשעורה הפורש מן המת עצמו. והרי זה דומה ממש לתמיהת הכ"מ בפ"ב מהלכות טומאת מת על השגת הראב"ד שרוצה לחלק כן בכזית בשר הפורש מאבר מן המת וכתב עליו הכ"מ שזה תימה שאין סברא לחלק. ע"כ. וכן פירש הר"ב בהדיא בפ"ב דאהלות מ"ה. אבר מן המת עלם [כשעורה] הפורש ממנו טמא. וז"ל הר"ש בסוף פ"ק דאהלות. חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהיה בו כזית בשר. וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי. ע"כ. והשתא דאמרן דטהור לא הוי ממגע ומשא. ניחא דהוצרך הר"ב לפרש חסר בשר טמא דחסר מבשר שעליו ונשאר כראוי להעלות ארוכה. דהשתא טמא אף באהל. ועלה קאי חסר העצם. טהור. היינו מאהל. ואי הוה מפרש חסר בשר כפירוש הר"ש שכתבתי א"כ טמא היינו במגע ובמשא. ויהיה חסר עצם טהור אף ממגע ומשא וזה אינו כדכתבינן והא לא קשיא שיפרש חסר עצם לגמרי. כדפי' הר"ש. ויהיה טהור נמי לגמרי אף ממגע ומשא שזה נראה להר"ב שהוא דוחק גדול לפרש חסר דהיינו דוקא לגמרי. דהא סתמא חסר תנן. ואדרבה משמע טפי שאינו חסר אלא כל שהוא. ומשום שזו היא סברת הר"ב. לכך ג"כ מסיים אבל טמא משום בשר ולא מסיים וכשאין עליו כזית בשר וכדמסיים הר"ש. לפי שאינו רוצה לחדש תנאי במשנתינו דבר שלא נשנה בפירוש ולהכי קאמר דמשום בשר טמא. כלומר דהא מתני' לא אמרה שחסר הבשר. בבבא זו דחסר העצם. ומשום כך נמי לא פירש חסר העצם לגמרי. אלא הניח המשנה במשמעה דחסר כל שהוא:
שהבשר הפורש מן החי טהור. דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם. מה אדם וכו'. כדפירש הר"ב וטהור לגמרי קאמר כמ"ש לעיל. וכן מצינו בבהמה שאבר הפורש ממנה בחייה. יש לו טומאת נבלה ובשר הפורש ממנה בחייה טהור לגמרי. כדפירש הר"ב במשנה ז' פ"ט דחולין:
רוב בנינו. לשון הר"ב כגון ב' שוקים וירך אחד. הכי תניא בסוף פ"ז דבכורות [דף מ"ה] ומסיים הואיל ורוב גובהו בגדול ופירש"י דזהו רוב הגובה באדם גדול. שאינו ננס באברים. דשני שוקים וירך א' הוי רוב גובה הגוף בלא הראש דלגבי (מנין) [צ"ל בנין] המת לא חשיב ראשו דבברייתא דאהלות קתני איזהו בנינו. השוקים. והירכים הגוף והשדרה. ל"א הואיל ורוב בנינו בגודל גרסינן. והכי לישנא דתוספתא בגודל בגובה. ע"כ. והר"ב שכתב והצלעות. במקום הגוף כ"כ הראב"ד לעיל פ"ק משנה ז'. והר"ש ריש פ"ב דאהלות וכן העתיק הרמב"ם פ"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח']. וכך מצאתי בתוספתא דאהלות בפ"ג*):
אף על פי שאין בהן רובע כתב הר"ב דרובע קב עצמות של מת מטמאים וכו' [*וכן רוב מנין וכו'] אע"פ שאין בהן רובע. ועיין בפירושו משנה ז' דפרק קמא ומ"ש שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה