Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּאִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בַצָּפוֹן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַצָּפוֹן, כַּצָּפוֹן. מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וְלַדָּרוֹם, כַּדָּרוֹם. הַמְּנָחוֹת הָיוּ נִקְמָצוֹת בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה, בְּכָל מַאֲכָל, לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת:
ברטנורה
קדשי קדשים. כאילו נשחטו בצפון. דכתיב (שם כ׳) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, כולו כשר לעולה וכולו כשר לשלמים, ואע״ג דעולה טעונה צפון ואין שלמים טעונים צפון:מחצי המזבח ולצפון כצפון. דמשמע ליה חציו לעולותיך וחציו לשלמיך. דאי סלקא דעתך כולו לעולה כשר, השתא כולו לעולה אמרת דכשר, כולו לשלמים ששחיטתן בכל מקום מיבעיא. ואידך, איצטריך, סלקא דעתך אמינא עולה דדחיק לה מקום, שלא הוכשרו לה שאר הרוחות, ופעמים שהעולות מרובות וצר להם המקום, לפיכך הכשיר להם ראש המזבח, אבל שלמים דלא דחיק להו המקום לא הכשיר להם ראש המזבח, קמ״ל. והלכה כרבי יוסי:היו נקמצות בכל מקום. ואינם טעונות צפון. דלא קבע הכתוב מקום לקמיצה:לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה. דכתיב (במדבר י״ח) לכל קרבנם ולכל מנחתם, וסמיך ליה בקודש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו:ליום ולילה עד חצות. דילפינן ממנחת לחמי תודה:
תוסופות יום טוב
ששחטן. מדאורייתא שוחט לכתחלה כדדרשינן מוזבחת עליו ושמא הא דנקט דיעבד מדרבנן שלא תרביץ גללים. תוס':
כאילו נשחטו בצפון. פי' הר"ב דכתיב וזבחת עליו כו' והא דדרשינן עליו שיהא שלם [כמ"ש בסוף מתני' א' דפ"ג] התם דייק משום דוזבחת עליו. משמע שמצוה לזבוח עליו. תוס' דף נ"ט:
יכין
מלכת שלמה
1.
Most holy sacrifices which were slaughtered on the top of the altar: Rabbi Yose says: it is as though they were slaughtered in the north. Rabbi Yose son of Rabb Judah says: from the middle of the altar southward is as south, from the middle of the altar northward is as the north. The fistfuls of meal-offerings were taken in any part of the Temple court, and they [the minhah-offerings] were eaten within the curtains, by male priests, prepared in any manner, on the same day and night, until midnight.משנה ב
חַטַּאת הָעוֹף הָיְתָה נַעֲשֵׂית עַל קֶרֶן דְּרוֹמִית מַעֲרָבִית. בְּכָל מָקוֹם הָיְתָה כְשֵׁרָה, אֶלָּא זֶה הָיָה מְקוֹמָהּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה אוֹתָהּ הַקֶּרֶן מְשַׁמֶּשֶׁת מִלְּמַטָּן, וּשְׁלשָׁה מִלְמַעְלָן. מִלְּמַטָּן, חַטַּאת הָעוֹף וְהַהַגָּשׁוֹת וּשְׁיָרֵי הַדָּם. מִלְמַעְלָן, נִסּוּךְ הַמַּיִם וְהַיַּיִן וְעוֹלַת הָעוֹף כְּשֶׁהִיא רַבָּה בַמִּזְרָח:
ברטנורה
חטאת העוף היתה נעשית בקרן מערבית דרומית. משום דמנחת חוטא קרויה חטאת, דכתיב במנחת חוטא (ויקרא ה׳:י״א) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא. ומשמע נמי שהחטאת קרויה מנחה. דחטאת נהפכה להיות מנחה בדלי דלות, ומנחה מצינו שטעונה הגשה בקרן מערבית דרומית דכתיב (שם ו) הקרב אותה בני אהרן לפני ה׳ אל פני המזבח, איזהו רוח שהוא לפני ה׳ ואל פני המזבח, הוי אומר זו רוח מערבית דרומית, דלפני ה׳ הוא מערב, ופני המזבח הוא הדרום ששם היה הכבש, ומה מנחה טעונה הגשה בקרן מערבית דרומית, אף חטאת העוף עבודתה בקרן מערבית דרומית. והזאת דמה היא עיקר עבודתה:בכל מקום היתה כשרה. למליקתה:אלא זה היה מקומה. להזאתה. והכי מפרש לה בגמרא:מלמטה. למטה מחוט הסקרא:הגשות. של מנחות קודם קמיצתן, כדכתיב (שם ב׳) והגישה אל המזבח:ושיירי הדם. של חטאות החיצונות היה שופך אל יסוד דרומי. כדילפינן בפרק איזהו מקומן:ניסוך המים. בחג הסוכות:והיין. בכל יום. ששם היו השיתין ולא היה אפשר לנסך כי אם שם:ועולת העוף כשהיא רבה במזרח. דעיקר מקומה בקרן דרומית מזרחית, מפני שקרובה לבית הדשן לזרוק שם מוראה ונוצה, כדכתיב (שם א׳) והשליך אותה וגו׳ אל מקום הדשן. וכשהיא רבה שם שיש כהנים הרבה באותה הקרן עסוקים בעולות ואין לזה מקום לעמוד בסובב דעולת העוף נעשית למעלה, בא לו לקרן דרומית מערבית, שאף היא סמוכה לבית הדשן יותר משאר שתי קרנות, שבית הדשן סמוך לכבש היה במזרחו של כבש ולדרומו של מזבח:
תוסופות יום טוב
חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית. לשון הר"ב משום דמנחת חוטא כלומר דדלי דלות. והיינו דכתב ומשמע נמי וכו' דכולהו חדא קרא וחדא דרשה:
קרן דרומית מערבית. והר"ב העתיק מערבית דרומית ולא נ"מ מידי. ובמשנה ב' פ"ג דמנחות ופ"ה משנה ה' פי' שהיא בחודה של קרן ופירוש קרן דהכא עיין מ"ש במשנה ד' פרק דלעיל:
בכל מקום היתה כשירה. פי' הר"ב למליקתה וכתבו התוס' תימה דלא ילפינן נמי למליקה [ושמא] לא ילפינן אלא מידי דאשכחן דבעי מזבח כמנחה. וכן פירש בקונטרס. ע"כ:
ושירי הדם. לשון הר"ב של חטאות החיצונות וכו' והרמב"ם בפ"ז מהל' מעה"ק כתב ושירי הדם של עולות וחטאות הנאכלות ואשמות ושלמים ששופכים עליה. ועמ"ש פרק דלעיל משנה ד':
והיין. לשון הר"ב בכל יום ששם היו השיתין. עיין בפי' הר"ב מ"ט פ"ד דסוכה ומ"ג פ"ג דמדות:
ועולת העוף. עיין מ"ש במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
2.
The hatat of a bird was sacrificed by the southwest horn [of the altar]. It is valid [if done] in any place, but this was its [particular] place. That horn served for three things below, and three things above: Below: for the hatat of the bird, For the presenting [of meal-offerings]. And for the residue of the blood. Above: for the pouring out of wine and water, and for the olah of a bird when there was too much on the east.משנה ג
כָּל הָעוֹלִים לַמִּזְבֵּחַ, עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין, וּמַקִּיפִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, חוּץ מִן הָעוֹלֶה לִשְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ, שֶׁהָיוּ עוֹלִים וְחוֹזְרִים לֶעָקֵב:
ברטנורה
ומקיפים דרך שמאל. מקיפים את המזבח בשביל צרכי עבודה. כגון למתן דמי חטאות ולסידור מערכה או להפך אברים בצנורא, ויורדים במערבו של כבש שהיא שמאל העולין למזבח בעלייתן:חוץ מן העולה לג׳ דברים אלו. הנעשים בקרן מערבית דרומית, שהן ניסוך המים והיין ועולת העוף, שכשהוא עולה למזבח פונה לסובב לשמאל באותה הקרן וכשגמר חוזר על עקב דרך עלייתו. בניסוך המים והיין, שמא יתעשנו בעשן המזבח בעוד שהוא פונה דרך ימין ומקיף לשמאל ויפיגו טעמן וריחן, ואנן בעינן תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו הנסכים תמימים. ועולת העוף נמי שמא תתעשן ותמות:
תוסופות יום טוב
עולין דרך ימין. כדפרישית לעיל מ"ג:
לשלשה דברים אלו. פירש הר"ב שהן ניסוך המים וכו'. ולג' דברים הנעשים בה למטן אינו עולה ואינו מקיף אלא עומד על הרצפה בקרקע. רש"י:
שהיו עולים. לשון הר"ב שכשהוא עולה למזבח פונה לסובב לשמאל. וכן לשון רש"י. ולפי זה כבש קטן היה גם כן לשמאל. וכן פירשו התוספות. דף ס"ד. שכמו שהיה כבש קטן שפנה על הסובב למזרח הכבש. כמ"ש פרק דלעיל משנה ג'. כך היה ג"כ למערבו של הכבש דאלת"ה כשהיה מגיע לקרן מערבית דרומית בנתינת דמים דחטאת דתנן שם היה צריך לחזור על עקיבו לכך נראה שהיה כבש קטן גם כן למערב. ואין ראיה מהא דתנן במסכת סוכה [פ"ד משנה ט'] גבי נסכים עלה בכבש ופנה לשמאל ולא תנן בהו ופנה לסובב. אבל קשה דלא חשיב ליה לעיל גבי שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש [שהעתקתי בפרק דלעיל משנה ג']. ע"כ. ולי נראה דמשום דבכבש השני שעל השמאל שפונה אל יסוד להוליך בו שירים של חטאת שיורד מן המזבח פונה לשמאלו ליסוד דרומי כדפירש"י שם שאותו כבש עצמו היה רחב ומקצת ממנו מוגבה ועולה עד על הסובב גם כן. אלא דרש"י מפרש בדף ס"ד בהדיא דלא היה יכול לפנות לסובב לצד מערב שלא היה שם כבש קטן. לכך נ"ל לפרש דסובב שהזכיר רש"י בכאן הוא מקום הלוך רגלי הכהנים שעל ראש המזבח ונקרא סובב בלשונו בדף ס"ב ע"א גבי תרי הוה חד לנוי. וחד לכהנים.
וחוזרין לעקב. [גרסי'] ול"ג ומקיפים על (הדרך) [העקב]. [שירדו] בדרך שעלו בו. ואין מקיפין דכל כמה דמצינן למעוטי בהלוך של שמאל ממעטין. לשון רש"י פרק ד' דסוכה דף מ"ח ע"ב. ותוס' כתבו דטעמא דהכא חזרתן על העקב [הויא לה] דרך ימין:
יכין
מלכת שלמה
3.
All who ascended the altar, ascended by the right, then they went round [the altar] and descended by the left, except for these three, who ascended and descended by retracing their steps.משנה ד
חַטַּאת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וְאֵינוֹ מַבְדִּיל, וּמַזֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. שְׁיָרֵי הַדָּם, הָיָה מִתְמַצֶּה עַל הַיְסוֹד. אֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָמָהּ, וְכֻלָּהּ לַכֹּהֲנִים:
ברטנורה
היה מולק את ראשה. אוחז שתי גפיה בשתי אצבעותיו זרת וקמיצה של ידו השמאלית, והעוף על גבי ידו ופניו של עוף לצד גב ידו שיהיה העורף למעלה, ומותח צוארו הגרון על רוחב של שתי אצבעותיו אצבע ואמה. ומולק בצפרנו. וזו אחת מעבודות קשות שבמקדש:ואינו מבדיל. הראש מן הגוף. אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמו עד שמגיע לושט או לקנה ונוטל סימן אחד לבדו ומולק, כדכתיב ולא יבדיל:ומזה מדמה. אוחז בעוף ומזה. שלא היה מזה לא בכלי ולא באצבע אלא בגופו של עוף:היה מתמצה. שמקרב בית מליקתו למזבח ודוחקו בקיר והדם מתמצה ויורד ליסוד. דבחטאת העוף כתיב (ויקרא ה׳) והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, איזהו קיר שהשירים שלו מתמצין ליסוד. הוי אומר זה קיר התחתון, דהיינו מן החוט ולמטה. דאי קיר העליון, דהיינו מן החוט ולמעלה, פעמים שהיה מתמצה לסובב, כיון שעושה למעלה מן הסובב שהחוט למטה מן הסובב אמה:
תוסופות יום טוב
חטאת העוף כיצד וכו'. משום דדם חטאת קודם לעולה. מפרש חטאת תחלה. תוס':
מולק. עיין פרק דלקמן משנה ה':
ממול ערפה. עיין בפי' משנה דלקמן ומ"ש שם:
ואינו מבדיל. ל' הר"ב אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמה וכו' ואין כן ל' הברייתא בסוף פרקין אלא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן א' או רובו ורוב בשר עמו ופרש"י שדרה חוט השדרה. מפרקת עצם הצואר בלא רוב בשר המקפת סביב כדאמרינן בהכל שוחטין [דף כ'] נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה ומטמאה ואפילו מפרכסת הלכך אי הוה חותך רוב בשר קודם הסימן הויא ליה מתה ולא מהניא בה מציקה וסימנין הלכה למשה מסיני הם ע"כ. וה"נ מסקנא דגמ' בהכל שוחטין דף כ"א כהאי ברייתא וכן העתיק הרמב"ם בעולת העוף בספ"ו מה' מעה"ק:
ומזה מדמה. ל' הר"ב שלא היה מזה מכלי וכו' דילפינן בברייתא מדכתיב והזה מדם החטאת מגופו של חטאת מדלא כתיב ולקח מדם וכו'. ומ"ש הר"ב אלא בגופה של עוף. וז"ל רש"י פ"א דמנחות *) בתוי"ט ד"פ וד"ק "ריש דף ג'" שכ"ה בגמ' ד' וויניצא ובד"ח תקנו כלפנינו. סוף דף ב' הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו:
היה מתמצה על היסוד. פי' הר"ב שמקרב בית מליקתו למזבח וכו'. וכן לשון רש"י אבל במנחות [שם] פי' מצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק ע"כ. ומ"ש הר"ב דבחטאת העוף כתיב והזה כו' איזהו קיר וכו'. לא ידענא למאי איצטריך להא דקרא גופיה הא קאמר דימצה אל יסוד המזבח. אבל בגמ' מייתי הברייתא על ההזאה שתהא למטה ולא למעלה כחטאת הבהמה. וכן הביאו הרמב"ם בפירושו. וכ"כ הר"ב בעצמו בריש מסכת קנים. ופרכינן דאע"ג דקרא קאמר דימצה ליסוד דלמא ההזאה למעלה עביד ליה והדר עביד המצוי למטה. ומשני מי כתיב ימצה כלומר בשו"א ובפת"ח דהוי משמע שמזהיר את הכהן שיחזור וימצה אחר הזאה. ימצה כתיב בחיר"ק וקמ"ץ דממילא. משמע נמי לענין הזאה. דממילא יהיה דם מצוי אצל היסוד:
יכין
מלכת שלמה
4.
How was the hatat of a bird sacrificed?He pinches off its head behind its neck, but he did not sever it. And he would sprinkle its blood on the wall of the altar. The residue of the blood was drained out on the base. Only the blood belonged to the altar, while the rest of it belonged to the priests.משנה ה
עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב, בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל, וּמְמַצֶּה אֶת דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. נָטַל אֶת הָרֹאשׁ, וְהִקִּיף בֵּית מְלִיקָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, וּסְפָגוֹ בְמֶלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, בָּא לוֹ לַגּוּף וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְאֶת הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִים עִמָּהּ, וְהִשְׁלִיכָן לְבֵית הַדָּשֶׁן. שִׁסַּע וְלֹא הִבְדִּיל. וְאִם הִבְדִּיל, כָּשֵׁר. וּסְפָגוֹ בְמֶלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים:
ברטנורה
עלה בכבש. לפי שעולת העוף נעשית למעלה, דלא כתיב בעולת העוף יסוד, אלא בחטאת העוף בלבד. ובבהמה איפכא, דחטאת בהמה נעשית למעלה דכתיב בה קרנות המזבח, ועולת בהמה למטה דכתיב (שם ד׳) אל יסוד מזבח העולה, תלה היסוד בעולה:בא לו לקרן דרומית מזרחית. לפי שהיא קרובה לבית הדשן ששם משליך המוראה והנוצה:ממול ערפה. מול הרואה את ערפה. והוא אחורי הצואר. ואע״פ שלא נאמר בעולה מול עורף, למדנו בה מול עורף מחטאת:ומבדיל. חותך שני סימנים. דמדכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל, למדנו שבעולת העוף מבדיל:והקיף בית מליקתו למזבח. מקרב ודוחק בית המליקה בקיר המזבח כדי שיתמצה הדם:וספגו במלח. לשון שאיבה ולקיחה, כמו סופג את הארבעים. אף כאן נותן עליו מלח כדי שיהא הראש מושך ומקבל המלח. פירוש אחר, ספגו בגימ״ל כמו סופקו בקו״ף, לשון ויספוק את כפיו (במדבר כ״ד):מוראה. זפק:נוצה. קודר בו כמין ארובה ונוטל כל העור והנוצה שכנגד הזפק עם הזפק ומשליך:שסע. את העוף בין אגפים ולא היה מבדיל:
תוסופות יום טוב
עלה בכבש. כתב הר"ב לפי שעולת העוף נעשית למעלה. דלא כתיב בעולת העוף יסוד אלא בחטאת העוף בלבד וכ"פ הרמב"ם. ולא סגי לן בהכי. דהא ג"ש. אית לן למול עורף ונילף נמי ליסוד. אלא כדאיתא בברייתא דכתיב ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח. אף מליקה בראש המזבח. ועוד נאמר והקטיר ונמצה דמו. וכי תעלה על דעתך לאחר שהקטיר חוזר וממצה. אלא לומר לך. מה הקטרה בראש המזבח. אף מיצוי בראש המזבח. והראשון כתב הר"ב בריש מס' קנים:
ממול ערפה. לשון הר"ב מול הרואה את העורף. וז"ל רש"י ערפה גובה הראש. מול ערפה למטה לצד האגפיים מול הרואה את העורף ע"כ. וצ"ע דה"ל לפרש במשנה הקודמת. ועיין פ"א דחולין מ"ד. ומ"ש הר"ב למדנו מול עורף מחטאת בג"ש ומלק ומלק. וכתבו התוספות דליכא למילף מליקה דחטאת דתהא ג"כ בראש המזבח. דכיון דמליקה דעולה לא ילפינן אלא בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש:
ומבדיל. פירש הר"ב חותך שני סימנים דמדכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל למדנו שבעולת העוף מבדיל. וכ"כ הרמב"ם. ולא סגי לן. דהא ג"ש אית לן למול עורף ונילף נמי ללא יבדיל. אלא כדאיתא בברייתא [ס"ה ע"א] דת"ל ומלק והקטיר. מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו. ומנין שהקטרת הראש לעצמו והקטרת הגוף לעצמו. שנאמר והקטיר אותו. [הרי] הקטרת הגוף אמורה. הא מה אני מקיים והקטיר המזבח. בהקטרת הראש הכתוב מדבר:
וממצה. דלא כתיב בעולה אלא מצוי בלבד:
והקיף. פי' הר"ב מקרב מלשון אין מקיפין שתי חביות פ"ד דביצה [משנה ה']:
וספגו במלח. כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבנך במלח תמלח. רש"י:
ואת הנוצה. לשון הר"ב קודר בו כמין ארובה כו' אב. בלא קדירה לא. שהעור נמשך אחריו ונוטל יותר. רש"י:
והבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל. בחטאת ניחא. כדדרשינן בת"כ חטאת היא שאם מלקה שלא לשמה פסולה [וכדתנן במתניתין דלקמן] וה"ה דכל ששינה בה פסולה. אבל בעולה קשה מנלן. ועוד דמהקטרה ילפינן מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף כאן מה הקטרה אינה מעכבת אף הבדלה אינה מעכבת. תוס':
ולא מיצה דם הגוף פסולה. לשון הר"ב דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי. גמ'. וז"ל הרמב"ם שעיקר הדם הכבד והלב והגידים היוצאים משניהם. ע"כ. ות"ר עולה אע"פ שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש. יכול מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף. ת"ל היא:
ז שלא לשמה. דדריש בת"כ. כמ"ש לעיל בשם. התוס':
או לשמה ושלא לשמה וכו'. עיין פ"ק משנה ד':
כיצד קרב המתיר כמצותו כו'. כל הנך משניות דהכא ופ"ב דמכילתין. ופ"ק דמנחות. צריכי לדקדק אמאי צריכי לכולהו. תוס' [ס"ה ע"ב ד"ה כיצד]:
יכין
מלכת שלמה
5.
How was the olah of a bird sacrificed? He [the priest] ascended the ramp, and turned to the surrounding walkway, and made his way to the southeast horn. There he pinched its head at the back of the neck, and severed it, and drained out its blood on the wall of the altar. He took the head, turned the part where it was nipped to the altar, saturated it with salt, and threw it on to the fires [of the altar]. Then he came to the body, and removed the crop, the feathers, and the entrails that came out of it, and threw them on to the burning place. He tore [the body], but did not sever it in half, but if he did sever it, it is still valid. Then he saturated it [the body] with salt, and threw it on to the fires of the altar.משנה ו
לֹא הֵסִיר לֹא אֶת הַמֻּרְאָה וְלֹא אֶת הַנּוֹצָה וְלֹא אֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִין עִמָּהּ וְלֹא סְפָגוֹ בְמֶלַח, כָּל שֶׁשִּׁנָּה בָהּ מֵאַחַר שֶׁמִּצָּה אֶת דָּמָהּ, כְּשֵׁרָה. הִבְדִּיל בַּחַטָּאת וְלֹא הִבְדִּיל בָּעוֹלָה, פָּסָל. מִצָּה דַם הָרֹאשׁ וְלֹא מִצָּה דַם הַגּוּף, פְּסוּלָה. מִצָּה דַם הַגּוּף וְלֹא מִצָּה דַם הָרֹאשׁ, כְּשֵׁרָה:
ברטנורה
הבדיל בחטאת. שמלק שני סימנים בחטאת:או לא הבדיל בעולה. שמלק בה סימן אחד:פסול. דכל שינוי שהוא לפני עבודת הדם פסול:ולא מיצה דם הגוף פסולה. דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
6.
If he did not remove the crop or the feathers or the entrails which came out of it, or did not dry it with salt, or made any other deviation after he had drained the blood out, it is still valid. If he severed the [head of the] hatat or did not sever the olah, it is unfit. If he drained out the blood of the head, but not the blood of the body, it is unfit; The blood of the body, but not the blood of the head, it is fit.משנה ז
חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, מִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ, פְּסוּלָה. עוֹלַת הָעוֹף, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים. אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָן וְשֶׁמִּצָּה דָמָן לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק בִּשְׁתִיקָה וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָּה הַדָּם בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. מָלַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וּמִצָּה דָמָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וּמִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁמְּלָקָהּ וּמִצָּה דָמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
ברטנורה
חטאת העוף שמלקה שלא לשמה. מליקה בעוף במקום שחיטה בבהמה. ומיצוי בעוף במקום זריקת הדם בבהמה. והמחשבה הפוסלת בשחיטה וזריקת דם בבהמה, פוסלת במליקה ובמיצוי הדם בעוף. אבל קבלה והלוך אין בעוף:עולת העוף כשרה. כדתנן בריש פרק קמא גבי בהמה, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת:לאכול דבר שדרכו לאכול. חטאת העוף:להקטיר דבר שדרכו להקטיר. עולת העוף:שלא לשמה. אין מוציא עולה מידי פגול, לפי שהיא כשרה שלא לשמה. וכולה מתניתין מפורשת לעיל פרק ב׳:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה