Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מִנְחַת סֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת הָעֹמֶר, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין לְעַצְמָן:
ברטנורה
אלו מנחות נקמצות. מנחת סולת נקמצת עיסה, ומנחת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקים דהיינו מאפה, פותתן לאחר אפייתן. ובמנחת סולת כתיבה קמיצה בהדיא, ובאינך כתיב אזכרה, ואזכרה היינו קומץ:מנחת גוים או נשים. שהתנדבו אחת מאלו:מנחת העומר. אזכרה כתיב בה:מנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה:מנחת חוטא של כהנים נקמצת. אע״ג דמנחת כהן נשרפת כולה כדכתיב (ויקרא ו׳) וכל מנחת כהן כליל תהיה, מכל מקום בעיא קמיצה:והקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבין לעצמן. אבל לתנא קמא אין מנחת כהן נקמצת אלא נקטרת כמות שהיא, דסבר כל מנחה ששייריה נאכלים נקמצת ושאין שייריה נאכלים אינה נקמצת. והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב
אלו מנחות נקמצות. לשון הר"ב מנחת סולת נקמצת עיסה וכן לשון רש"י וכ"כ הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תמידין במנחת העומר ועי' מ"ש במ"ג:
מנחת נכרים. עיין מ"ש במ"ה פרק קמא דשקלים:
רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת כו'. יליף לה בברייתא מדכתיב (ויקרא ה׳:י״ג) והיתה לכהן כמנחה להקיש מנחת חוטא של כהנים למנחת חוטא של ישראל לקמיצה אבל שיריה אין נאכלים דדרשינן לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה [*ופירש"י כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת. ולא לאישים כמנחה. לענין המזבח]:
יכין
מלכת שלמה
1.
From the following menahot the handful must be taken and the remainder is for the priests: The minhah of fine flour, that prepared on a griddle, that prepared in a pan, the loaves and the wafers, the minhah of a Gentile, the minhah of women, the minhah of the omer, the sinners’ minhah, and the minhah of jealousy. Rabbi Shimon says: a sinners’ minhah brought by priests the handful is taken, and the handful is offered by itself and so also the remainder is offered by itself.משנה ב
מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים, לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶם לַכֹּהֲנִים. בָּזֶה יָפֶה כֹחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ. וּבָזֶה יָפֶה כֹחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ:
ברטנורה
בזה יפה כח המזבח. לא הוי צריך למיתני, דהא חזינן דבזה יפה כח המזבח ומלתא דפשיטא היא. אלא לאתויי המתנדב יין למזבח בלא קרבן, דלא תימא מזלפו על האישים על האש והוא נשרף וכלה ואין כח מזבח יפה בזה, קמ״ל דלא, אלא מנסכו כשאר נסכים ויורד לשיתין דהיינו כמין שני נקבים שהיו במזבח ויורדים למטה עד היסוד, כדי שיהיה כח המזבח יפה:ובזה יפה כח הכהנים. לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן בלא כבשים, דלא תימא לשריפה עומדות ולא לאכילה כיון שלא קרבו כבשים שמתירים אותם, קמשמע לן דבזה יפה כח כהנים לעולם דלאכילה עומדות ולא לשריפה:
תוסופות יום טוב
מנחת כהנים כו'. גמרא ותו ליכא והאיכא עולה איכא עורה לכהנים. והאיכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה. והאיכא נסכי' לשיתין אזלי [*ועי' בדבור דלקמן]:
בזה יפה כח המזבח. כתב הר"ב לאתויי המתנדב יין כו' דלא תימא מזלפו על האישים כו' ואין כח מזבח יפה כו' גם הרמב"ם פירש כן. ואינן אלא דברי תימה דכלום כח מזבח יפה אלא באש דכל הנך דתנינן כולם כליל לאישים ואין לומר דבניסוך איכא כח מזבח יפה בלא לאישים וכדאמרן בספ"ד דסוכה דף מ"ט בזמן שמנסכין יין על המזבח פוקקים השיתין לקיים מה שנאמר (במדבר כ"ה) בקדש הסך נסך שכר לשון שביעה לשון שכרות. דהא כי פריך בגמרא והאיכא נסכים משני ליה דלשיתין אזלי כמ"ש לעיל דש"מ דמאי דאזיל לשיתין ולא לאישים אין זה יפוי כח למזבח. ובגמרא. ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי אישים קמ"ל דלשיתין אזלי. פירש"י לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפן לאישים דהוה למזבח וקאמר דזה באה כולה למזבח ולא יין. ע"כ. ואין ספק אצלי דרהיטא דסיפא דמתניתין דמפרשים דבזה כו' לאתויי כו' הכניסום לפרש גם ברישא דלאתויי היא. ולא דייקו. ומ"מ בין כך ובין כך קשיא להרמב"ם והר"ב שבסוף פ"י דזבחים כתבו להלכה דמזלפים על האישים והוה ליה להזכיר כאן דלית הלכתא כהאי סתמא אבל בספי"ב דמכילתין כ' ג"כ הר"ב דלשיתין אזלי משמע דלהלכתא כתב כן. ואף הרמב"ם בחבורו פט"ז מהלכות מעשה קרבנות פסק דמנסכו לשיתין. ומיהו כבר כתבתי בספ"י דזבחים דבנא"י כתב ג"כ דלשיתין מתנסך. אבל הר"ב ודאי דהתם נמשך אחר נוסח פירוש הרמב"ם שבידינו וטעמא רבה איכא לאותו פסק דבגמרא דהתם מ"ד לאישים יליף ליה מדכתיב אשה ריח וגו' גבי יין לנסך בפרשה שלח. וברייתא פליגי משום לא תכבה. ומוקמינן כרבי יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ומש"ה איכא למפסק דלאישים כיון דאנן כר"ש קי"ל דדבר שאין מתכוין שרי. וכמ"ש הר"ב שם וכבר תמה הכ"מ מזה על הרמב"ם שפוסק דלשיתין. והא ההיא סברא אליבא דר' יהודה היא. ומ"מ מתרץ דכיון דסתמא דמתניתין דהכא ס"ל דלשיתין. איכא למימר דאף לר"ש לשיתין. ומיהו לאו מטעמא דלא תכבה אלא קבלה היתה כך ביד האומר לשיתין שכך מצותה ולא מטעמא דלא תכבה ע"כ [*וכתב רש"י וא"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא דאפשר דאזליף ליה בטיפין דקות מאוד. הלכך א"נ מכבה בטיפין גסות דבר שאין מתכוין הוא ע"כ]. ומ"ש הר"ב ויורדים למטה עד היסוד. כלומר עד התהום כדפירש הר"ב ברפ"ג דמדות. ובגמרא פ"ד דסוכה דף מ"ט שיתין מחוללין ויורדין עד התהום:
שתי הלחם וכו'. ותו ליכא והאיכא חטאת העוף איכא דמה והאיכא לוג שמן של מצורע איכא מתנותיו וכתבו התוספות [אע"ג] דאיכא כבשים בהדי שתי לחם ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים. מגופו מיהו ליכא למזבח. ע"כ:
בזה יפה כח הכהנים. פירש הר"ב לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן וכו' וסתמא כר"ע דס"ל הכי במ"ג פ"ד ועמ"ש שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
2.
The minhah of the priests, The minhah of the anointed high priest, And the minhah that is offered with the libations are [wholly] for the altar and the priests have no share in them; with these the altar is more privileged than the priests. The two loaves and the showbread are eaten by the priests and the altar has no share in them; with these the priests are more privileged than the altar.משנה ג
כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי טְעוּנוֹת שָׁלשׁ מַתְּנוֹת שֶׁמֶן, יְצִיקָה, וּבְלִילָה, וּמַתַּן שֶׁמֶן בַּכְּלִי קֹדֶם לַעֲשִׂיָּתָן. וְהַחַלּוֹת בּוֹלְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, סֹלֶת. הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, הָרְקִיקִים מְשׁוּחִין. כֵּיצַד מוֹשְׁחָן, כְּמִין כִי. וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:
ברטנורה
הנעשות בכלי. כגון מנחת מרחשת ומחבת שהן נעשות בכלי:טעונות שלש מתנות שמן. למעוטי מנחת מאפה תנור שאינה טעונה יציקה:ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. תחלה נותן שמן בכלי שרת ונותן סולת עליו, דכתיב במנחת מרחשת (ויקרא ב׳) סולת בשמן תעשה, כלומר תנתן, אלמא דטעונה מתן שמן קודם לעשייתה, ובמנחת מחבת כתיב בלילה ויציקה ולא כתיב בה מתן שמן בכלי תחלה, ובמרחשת כתיב מתן שמן ולא כתיב בה יציקה ובלילה, וגמרינן הך מהך, נאמר קרבנך במרחשת ונאמר קרבנך במחבת, וכיצד הוא עושה נותן שמן תחלה בכלי שרת ונותן עליו את הסולת, [וחוזר] ונותן עליה שמן ובוללן, הרי מתן שמן בכלי ובלילה, ולשה במים ואופה בתנור ופותתה ויוצק עליה שמן אחר פתיתה, וזו היא יציקה, הרי שלשתן, וקומץ ומקטיר את הקומץ והשאר נאכל לכהנים:והחלות בוללן דברי רבי. השתא מיירי במנחת מאפה תנור שהיא באה חלות או רקיקים, וכתיב בה (שם) סולת חלות מצות בלולות בשמן. רבי סבר חלות בלולות כתיב, שבוללן כשהן חלות. ורבנן סברי סולת בלולה כתיב מלמד שנבללת כשהיא סולת. והלכה כחכמים:חלות טעונות בלילה והרקיקים משוחים. דכתיב חלות בלולות, ולא רקיקים בלולים. רקיקים משוחים, ולא חלות משוחות:כיצד מושחן כמין כי. יונית, שהיא כמין ט׳ שלנו, כהפרשת גודל [של שמאל] מן האצבע [כזה C]:
תוסופות יום טוב
כל המנחות הנעשות בכלי כו'. כתב הר"ב למעוטי מנחת מאפה תנור. פירש"י שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפת בתנור ע"כ. וכתבו התוספות דקסבר אין התנור מקדש. ע"כ. ומ"ש הר"ב שאינה טעונה יציקה. יליף לה בברייתא דגבי יציקה כתיבי תרי מיעוטי עליה והיא. ואין דבר שצריך שני מיעוטים אלא מנחת מאפה שיש בה שני מינים ולהכי לא ממעטינן מנחת כהנים אע"ג דמאפה תנור כתיבא גבייהו בפרשה ומנחת כהנים אינה כתובה בפרשה. וכתבו התוספות דלא דמי למיעוטי דהגשה במ"ה פ"ה דהתם איכא תלתא מיעוטי ולא שייך לאוקמי כולהו במנחת מאפה. ע"כ. ומשמע דמנחת העומר נמי נתרבה ליציקה והכי תנן במ"ד פ"י ולא הבינותי דברי רבינו בגור אריה פרשת ויקרא שהקשה אמאי לא ממעטינן שתי הלחם ולחם הפנים מיציקה כמו שממעטינן מפתיתה במשנה דלקמן ומאי קושיא כיון דהם אינן טעונים שמן כלל כדתנן במ"ג פ' דלעיל:
יציקה ובלילה כו'. פירש הר"ב נותן שמן תחלה וכו' ונותן עליו את הסולת ונותן עליה שמן ובוללם. וז"ל רש"י וחוזר ונותן שמן דבלולה בשמן [כתיב] ע"כ. ומ"ש הר"ב ולשה כו' ופותתה ויוצק כו' ל' רש"י ואע"ג דבמתניתין תני יציקה [ברישא] אפ"ה אינה אלא באחרונה והכי משמע מתניתין בשעה שעושה יציקה צריך שתהא הבלילה נעשה כבר. וקודם בלילה תהא מתן שמן שבכלי קודם לעשייתה ע"כ. ובג"א כתב דלפי שמתן שמן בכלי ולא בגוף המנחה לכך שנאה באחרונה ע"כ אבל לקמן פ"י מ"ד תנן מתן שמן בתחלה ואפ"ה תני בלילה בסוף ע"ש מ"ש בשם התו':
החלות בוללן דברי רבי. כתב הר"ב השתא איירי במנחת מאפה תנור וכו' וכ"כ הרמב"ם ומשום רקיקים הוא שפירשו כן דליתנהו בשאר המנחות אבל ה"ה בכל חלות דמנחות דשייכא פלוגתא דר' ורבנן. וז"ל רש"י חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפייה. וכתב עוד מנחת הסולת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת ע"כ [*וע' במ"ה בס"ד]:
החלות טעונות בלילה. החלות שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות. רש"י:
כמין כי. לשון הר"ב יונית. לשון רש"י שבלשונינו קורין לכף שלהן כי ע"כ. ומ"ש הר"ב כמין ט' שלנו [*והתוספות כתבו כמין כי צייר בקונטרס כמין ט' ובפירש חומש פירש גימ"ל וי"מ כמין נו"ן או כמין כ' ובערוך פירש דתניא בכריתות [דף ה'] המלכים מושחין כמין נזר והכהנים כמין כ"י יוונית פירש יצק שמן [על ראש אהרן] ויורד אילך ואילך כמין ב' מרגליות וזה צורתו ע"כ. ואני ראיתי שתי האלפא ביתא של יונית המרובע ושם אין גם אחד כמין ט' אך בקטנה האות העשרים כזה ט']. ועיין עוד מזה במשנה ז' פ"ך דכלים *):
יכין
מלכת שלמה
3.
All menahot that are prepared in a vessel require three applications of oil: pouring, mixing and putting oil in the vessel, before they are completed. The [baked] cakes were mixed [with oil], the words of Rabbi [Judah Ha-Nasi]. But the sages say: the fine flour [was mixed with oil]. The loaves were mixed and the wafers anointed. How did he anoint them? In the form of a “chi.” And the rest of the oil was eaten by the priests.משנה ד
כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי, טְעוּנוֹת פְּתִיתָה. מִנְחַת יִשְׂרָאֵל, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֲנִים, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, לֹא הָיָה מְכַפְּלָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה. וְכֻלָּן כַּזֵּיתִים:
ברטנורה
כל המנחות הנעשות בכלי. הכא לאו למעוטי מנחת מאפה תנור אתא, דכתיב (ויקרא ב׳:ו׳) פתות אותה פתים וגו׳ מנחה, לרבות כל המנחות לפתיתה. אלא למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין טעונים פתיתה:כופל אחת לשתים. דכתיב פתות אותה פתים. פתות היינו שנים, דכיון דנשבר היינו שתי חתיכות, פתים מרבינן שתהא החתיכה לשתי חתיכות דהיינו ארבעה. יכול יעשנה פירורים, תלמוד לומר אותה פתים, ולא פתיתיה לפתיתים. וכולן פתיתין כזיתים, דסיפא דמתניתין לאו ר׳ שמעון קאמר ליה אלא דברי הכל היא, דלאחר שעשה פתיתין כזיתים כופל כל זית לשנים ושנים לארבעה:מכפלה. לא היה מכפלה לארבעה, אלא לשנים. דלא כתיב בה אלא מנחת פתים ולא פתות:רבי שמעון אומר כו׳ ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
כל המנחות. הארבעה האפויות הרמב"ם פי"ג מה' קרבנות:
הנעשות בכלי. פירש הר"ב למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים. ופירש"י שאין נאפות בכלי אלא נאפות בתנור. ע"כ. וממעטינן מדכתיב אותה וכתבו התוספות דהקשה בקונטרס דאימא להוציא מנחת כהנים (ותימה) [ותירץ] דמסתברא דמנחת כהנים ה"ל לרבויי בדין מנחת מחבת שכן פתיתה כתיבא ביה בהדיא ושתיהן מנחת יחיד ונפש כתיב בפרשה ולמעט שתי הלחם [ולחם הפנים] דצבור הן. ע"כ. ובת"כ ראיתי יצאו אלו שאין מהן לאשים והקשה רבינו בגור אריה דהשתא דמנחה אתי לרבות לפתיתה א"כ היא דבתרא קאי נמי אפתיתה ומיעוטא דאותה הרי תרי מיעוטי ולמעט מאפה תנור כיון דאיכא תרי מיעוטי [*כמ"ש בריש מתניתין דלעיל] ותירץ דאע"ג דמרבינן מנחה לפתיתה אפ"ה מיעוטא דהיא ליכא לאוקמא אלא איציקה דבה קאי קרא ע"כ. ולי מעיקרא לאו קושיא דעד כאן לא ממעטינן מאפה תנור בתרי מיעוטי אלא ביציקה משום דמאי עבדת בשני מיעוטי. אבל הכא הא ממעטי שתי הלחם ולחם הפנים וצריכין ב' מיעוטין דחלוקים הם לענין לבונה. ומסתבר למעוטי הני ולא מאפה תנור הואיל ואין מהן לאישים כדברי ת"כ. א"נ שהן דצבור כדברי התוספות:
ואינו מבדיל. דכיון דא"צ קמיצה אינו צריך הבדלה רש"י בגמרא:
מכפלה. פירש הר"ב לא היה מכפלה כו'. ובגמרא גרסינן לא היה מכפלה וכן העתיקו רש"י והרמב"ם:
רבי שמעון אומר מנחת כהנים. לשון רש"י מנחת נדבה של כהנים ע"כ וע' בר"פ:
אין בהם פתיתה. כלומר שלא היה מכפלן. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
4.
All menahot prepared in a vessel must be broken into pieces. The minhah of an Israelite was folded into two and the two were folded into four, and it was severed [at each bend]. The minhah of priests was folded into two and the two were folded into four, but it was not severed. The minhah of the anointed high priest was not folded. Rabbi Shimon says: neither the minhah of the priests nor the minhah of the anointed high priest was broken in pieces, since the handful was not taken from them, and whenever the handful is not taken [from a minhah] it is not to be broken in pieces. The pieces were the size of an olive.משנה ה
כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. וְהַשִּׁיפָה וְהַבְּעִיטָה בַּחִטִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בַּבָּצֵק. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים, וַחֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהֵם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, חוּץ מֵחַלּוֹת תּוֹדָה וְהַנְּזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר:
ברטנורה
שיפה. שמשפשף החטה בין ידו לכלי כדי שתהא נוחה להשיר קליפתה:בעיטה. שבועט בעובי אגרופו או בעובי פס ידו. והיה שף אחת ובועט שתים, שף שתים ובועט שלש, וחוזר ועושה כסדר הזה עד שגומר חמש מאות בעיטות לשלש מאות שיפות:ה״ג ר׳ יוסי אומר בבצק. כלומר, שיפה ובעיטה בבצק ולא בחטין. ואין הלכה כר׳ יהודה:עשר עשר חלות. ומנחת סולת נמי אע״ג דקודם אפייה נקמצת, אפילו הכי עשר חלות היא באה:לחם הפנים. בהדיא כתיב ביה י״ב חלות:וחביתי כהן גדול. נאמר בלחם הפנים חק עולם ונאמר בחביתי כהן גדול חק עולם, מה להלן י״ב חלות, אף כאן י״ב חלות, ומקריבין מהן שש חלות בבוקר ושש חלות בערב:חוץ מחלות תודה שהן באות עשר. כדבעינן למימר טעמא לקמן באידך פרקין. ואין הלכה כר׳ מאיר:
תוסופות יום טוב
רבי יוסי אומר אף בבצק. כתב הר"ב ה"ג רי"א בבצק וכן גירסת התוספות. וכתבו דבתוספתא גרסינן אף בבצק ופליגא אהך. ובתוספתא דווקנית ל"ג אף ע"כ. ול' הרמב"ם ורי"א שהעיסה לבדה היא צריכה בעיטה. ר"ל שמקטפים אותו ביד דרך בעיטה. והשיפה תהיה בחטה. ובעסה ג"כ [במספר] הזה ע"כ. נראה שגירסתו היה רי"א הבעיטה בבצק והשיפה אף בבצק:
כל המנחות באות עשר עשר. בגמרא ילפינן לה מלחמי תודה דנפישין מילי דדמיין להדדי. [*ומ"ש הר"ב ומנחת סולת נמי כו'. אע"ג דלעיל משנה ג' [סד"ה החלות] כתבתי בשם רש"י דבמנחת סלת לא היה בה חלות כו' י"ל קודם קמיצה אבל לאחר מכאן אע"פ שאין עוד לגבוה בה כלום מ"מ לא חילק הכתוב באפייתן שכן מצינו בפירוש בכתוב בפ' צו לענין חימוץ שאסרה התורה בשירים כמו קודם הקמיצה וא"ת ומנליה להר"ב דלמא לא למדנו מלחמי תודה אלא הנך הנאפות קודם קמיצתן וכן פרש"י בחומש פ' ויקרא בפסוק וכי תקריב וגו' דשנינו במנחות כל המנחות [הנאפות] קודם קמיצתן ונ"ל דבפ' (אלו מנחות) [כל המנחות באות ד' נ"ט] איתא רב פפא אמר כל היכא דתנן עשר תנן. וכתב שם רש"י ב' פירושים ולפירש הראשון היינו שכולם יהיו י' חלות ויש שם עוד לשון אחר בפרש"י ולאותו לשון כתוב בפי' החומש הנאפות קודם קמיצתן ובזה מתישב תמיהת הרא"ם שעל רש"י ז"ל]:
והנזירות. כדבעינן למימר באידך פירקין במ"ב:
יכין
מלכת שלמה
5.
All menahot must be rubbed three hundred times and beaten five hundred times. The rubbing and the beating apply is performed with the grains of wheat. Rabbi Yose says: also to the dough. All menahot consist of ten cakes each, except the showbread and the griddle-cakes of the high priest, which consist of twelve cakes each, the words of Rabbi Judah. But Rabbi Meir says: they all consist of twelve cakes each, except the loaves of the todah and of the nazirite-offering, which consist of ten cakes each.משנה ו
הָעֹמֶר הָיָה בָא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלשׁ סְאִין. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלשׁ סְאִין. לֶחֶם הַפָּנִים, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין:
ברטנורה
העומר היה בא עשרון משלש סאין. מנחת העומר שמביאין ממחרת הפסח היו קוצרין שלש סאין דהיינו איפה שעורים, וטוחנין אותו, ומניפין אותו בנפה י״ג פעמים עד שמעמידים סלתו על עשרון שהיא עשירית האיפה. וטעמא דבעי עשרון של עומר שלש סאים של שעורים, כיון דמתבואה חדשה הוא ושל שעורים יש בהן סובין הרבה וסולת מועט ולא אתי עשרונו מובחר אלא משלש סאין:שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין. כיון דמחטים קאתו. אף על גב דמתבואה חדשה אתיין, דבעצרת תבואה של חטין חדשה היא. אפ״ה שתי עשרונים מובחרים אתו משלש סאין:לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים. דהכי כתיב (ויקרא כ״ד:ה׳) שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת:מעשרים וארבע סאים. כיון דמחטין אתו ומתבואה ישנה, נפיק עשרון מובחר מסאה:
תוסופות יום טוב
עשרון משלש סאין. למצוה ולא לעכב כדפירש הר"ב במשנה דלקמן והא דפירש הר"ב בכאן דמניפין בי"ג נפה כדתנן לקמן ועמ"ש שם בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
6.
The omer consisted of one tenth [of an ephah of flour] taken from three se'ahs. The two loaves consisted of two tenths taken from three se'ahs. And the showbread consisted of twenty-four tenths taken from twenty-four se'ahs.משנה ז
הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. וְלֶחֶם הַפָּנִים בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָּה, אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד), וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, עַד שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ:
ברטנורה
היה מנופה בשלש עשרה נפה. זו למעלה מזו. וכל זה למצוה אבל לא לעכב, שאם הביא עומר עשרון מארבע סאין או שהביאו משני סאין, לא פסל:רבי שמעון אומר לא היה לה קצבה. דאפילו לכתחלה לא נתנו חכמים קצבה מכמה סאין חטין או שעורין מביאין עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, אלא רואין בסולת שתהא מנופה כל צרכה ודיו. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
בשלש עשרה נפה. לשון הר"ב זו למעלה מזו. מסיים בברייתא וזו למעלה מזו. עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סלת ופרש"י זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן. ולא היתה קולטת כי אם סובין. והיו הקמח והסלת לעבר הנפה. ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת. והקמח הולך לעבר הנפה. ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה ע"כ. ומ"ש הר"ב וכל זה למצוה אבל לא לעכב שאם הביא כו' לישנא קטיע הוא שה"ל לכתוב ג"כ שאם לא ניפה בי"ג נפה כו' וכמ"ש הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מהלכות תמידין גבי לחם הפנים ואפשר לפי שבברייתא לא אמרו אלא ריבה ומיעט במדת סאין אבל לא הזכירו הנפות ואף הרמב"ם בפ"ח מה"ת לא העתיק אלא לשון הברייתא ולא זכר שאם מיעט בנפות כמו שהזכיר בלחם הפנים ואע"פ דבפ"ח קאי אכולהו. לכך גם הר"ב ה"ק וכל זה למצוה כו' שאם הביא כו' כלומר כשם שאם הביא כו' לא פסל דהכי מיתנייא. בהדיא בברייתא. ה"נ בנפות דמאי שנא. אבל ראיתי בפירש"י שכ' בי"ג נפה הלכה למשה מסיני ע"כ. נראה טעמו דכיון דליכא בינייהו אלא נפה אחת א"א למימר דטעמא משום חדשות וישנות כדלעיל אלא דהל"מ היא. וא"ה דהל"מ היא יתכן לומר דאף לעכב הוא כמו שאר שיעורין דהל"מ כדאיתא בפ"ק דסוכה והם לעכב והשתא בדוקא נקטה הברייתא ריבה ומיעט בסאין בלבד:
שנאמר ולקחת סלת ואפית וגו' שתהא מנופה כל צרכה שתהא סלת ברורה בשעת אפייה. רש"י *):
יכין
מלכת שלמה