רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
קדשים
בכורות
פרק ו
א ב ג ד ה ו ז ח ט
Kodshim
Bechoros
Chapter 6
1 2 3 4 5 6 7 8 9
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12

Mishnah

משנה א
עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, נִפְגְּמָה אָזְנוֹ מִן הַסְּחוּס, אֲבָל לֹא מִן הָעוֹר, נִסְדְּקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסְרָה, נִקְּבָה מְלֹא כַרְשִׁינָה, אוֹ שֶׁיָּבָשָׁה. אֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה, כֹּל שֶׁתִּנָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִפַּת דָּם. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, יְבֵשָׁה, שֶׁתְּהֵא נִפְרָכֶת:
ברטנורה על אלו מומין. נפגמה. אין פגימה בלא חסרון. אבל סדק משמע נמי בלא חסרון. ושיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן:הסחוס. תנוך האוזן שקורין טנרו״ם בלע״ז:אבל לא מן העור. דעור הדר בריא ולא הוי מומא. והאי עור היינו אליה רכה של אוזן:ניקבה מלוא כרשינה. שיש בחלל הנקב שיעור גרגיר של כרשינה, בין שהנקב ארוך בין עגול, אם יש בכולן כדי להצטרף בחללו כשיעור גרגיר של כרשינה, הרי זה מום:שתהא נפרכת. נעשית פירוכים ופתיתים כשממשמשים בה. ואין הלכה כר׳ יוסי. וכל הני מומין דחשיב במתניתין ששוחטין עליהן את הבכור ילפינן מקראי, דכתיב (דברים ט״ו:כ״א) וכי יהיה בו מום, כלל. פסח או עור, פרט. כל מום רע, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר:
תוסופות יום טוב על אלו מומין שוחטין הבכור. כתב הר"ב דילפינן מקראי בכלל ופרט וכלל. גמ'. ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו. ואינו חוזר. אף כל מומים שבגלוי ובוטל ממלאכתו. ואינו חוזר. אלמה תנן נפגמה אזנו ומשני כל מום רע רבויא הוא. פירש"י ולא דרשינן ליה בכלל ופרט. ע"כ. ועיין כיוצא בזה ריש פ"ז דבבא קמא ופרכינן א"ה מומין שבסתר נמי. אלמה תנן [מ"ד] חוטין החיצונית וכו' הפנימיות שנעקרו. נעקרו אין נפגמו ונגממו לא. בעינן מום רע וליכא. פירש"י מום רע לא מקרי. אלא בגלוי שמנוולו. ע"כ. א"ה מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור. אם כן פסח ועור ל"ל: נפגמה. כתב הר"ב שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן שתעכב בה צפורן. רש"י: הסחוס. פי' הר"ב תנוך האזן שקורין טנרום וכן פירש"י ועיין פ"ז דפסחים. משנה י"א. וז"ל התוספות או בדל אזן עמוס ג' (י"ב) מתורגם הסחוס דאודנא ע"כ. וא"כ הה"א שרשית. אבל הרמב"ם [ריש] פ"ז מהלכות ביאת מקדש העתיק סחוס. ובפי"ד דנגעים משנה ט' כתב הר"ב תנוך זה גדר האמצעי של אזן. והוא לשון תורת כהנים העתיקה שם הר"ש [*ושם אפרשה] וז"ל הרמב"ם שם תנוך אזן הוא גשם יצא [נ"א מוקף בולט] על שטח האזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם. ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האזן כולה והפנימי הוא תוך האזן ולזה הגשם אשר מחוץ יהי'. תכלית האזן הקערורה. וכו'. והוא אמרם תנוך אזן. וזה גדר האמצעי. ע"כ ועיין לקמן: אבל לא מן העור. פי' הר"ב היינו אליה. משמע שהוא העור שבתחתית האזן ול' הטור סימן ש"ט העור שמשפת האזן. עד כאן. אבל מלשון הרמב"ם שהעתקתי לעיל הוא כל המקיף. וכן לשונו רפ"ז מהלכות ביאת מקדש העור המוקף לסחוס האזן. ולפיכך אני תמה על הכ"מ שנראה מדבריו שמשוה המדות בפירש"י [בחומש שמות פכ"ט] והרמב"ם: נסדקה. ת"ר הסדק כל שהוא גמרא:
יכין מלכת שלמה
1.
In consequence of the following blemishes a first-born animal may be slaughtered:If its ear has become defective, from the cartilages [inward] but not if the defect is in the ear-flap; If it is slit although there was no loss [of substance]; If it is perforated with a hole as large as a karshinah Or if [the ear] has become dry. What is considered “becoming dry”? If when pierced no drop of blood comes out. Rabbi Yose ben Meshullam says: [it] is dry when it crumbles [when touched].
משנה ב
רִיס שֶׁל עַיִן שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, הֲרֵי בְעֵינָיו דַּק, תְּבַלּוּל, חִלָּזוֹן נָחָשׁ, וְעֵנָב. וְאֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל, לָבָן הַפוֹסֵק בַּסִּירָא וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר. בַּשָּׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן, אֵינוֹ מוּם, שֶׁאֵין מוּמִים בַּלָּבָן:
ברטנורה ריס של עין. עפעף של עין:הרי בעיניו. כלומר הרי שיש בעיניו:דק. טיל״א בלע״ז:חלזון, נחש. היינו חלזון היינו נחש, וקורהו נחש שעשוי מנומר כנחש. והוא בשר נוסף הנמשך וחופה קצת מן השחור שבעין, וקורין לו בערבי טפרא, כמו שקורין לצפורן טפרא, לפי שהוא חופה את העין כדרך שהצפורן חופה בשר האצבע:ועינב. שיש בעינו כגרגיר של ענב:לבן הפוסק בסירא. סירא היינו שורה שבעין סביב השחור שמשם מראית העין באה. ואם חוט לבן יוצא מן הלבן שבעין ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום:שחור ונכנס בלבן. אם חוט אחד שחור יוצא מן השחור שבעין ופוסק בסירא ונכנס בלבן:אינו מום שאין מומין בלבן. דלאו עין הוא אלא שומן העין:
תוסופות יום טוב ריס של עין שנקב שנפגם שנסדק. בכולהו כתב הרמב"ם פ"ז מביאת מקדש שהן בכל שהן. וכתב עוד ג' מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה. ועיין משנה ד': דק תבלול. כתיבי במומי אדם. ובת"כ מנין לתת את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה. ת"ל גרב גרב לג"ש ילפת ילפת לג"ש ומייתי לה בגמ' ר"פ דלקמן: בשחור ונכנס בלבן. ל' הרמב"ם ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן. והר"ב העתיק שחור ונכנס כו'. ובמשנה שבגמ' שחור נכנס בלבן: שאין מומין בלבן. כתב הר"ב דלאו עין הוא אלא שומן העין. גמ'. דכתיב (תהילים ע״ג:ז׳) יצא מחלב עינימו. פירש"י יצא רשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעיניו. ושומן העין בלבן הוא. ע"כ. ועיין במשנה י':
יכין מלכת שלמה
2.
One whose eyelid is pierced, defected or slit, Or if the eye has a cataract, or a tevalul, halazon [snail-shaped], nahash [snake-shaped] or a [berry-shaped] growth on the eye, [the animal is disqualified]. What is a tevalul? The white of the eye breaking through the ring and entering into the black. But if the black breaks through the ring and goes into the white, it is not a [disqualifying] blemish, because there are no disqualifying blemishes as regards the white of the eye.
משנה ג
חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִים. אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָד הַקָּבוּעַ, כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם. וְאֵלּוּ הֵם מַיִם הַקְּבוּעִים, אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים. אָכַל הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח, אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַיָּבֵשׁ אַחַר הַלַּח:
ברטנורה חורוד. כמין טיפין לבנות בעין. תרגום לבן, חיור:והמים. היורדים אל העין ומונעים הראות:הקבועים. אתרווייהו קאי, אחורוד והמים:בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום. בכל כ״ז יום שהוא שליש הזמן של שמונים יום בקירוב בודקים אותו אם הלך החורוד. ואם הלך, אע״פ שחזר, מונין לו שמונים יום מיום שחזר. ואין החורוד קבוע עד שיעמוד שמונים יום. ואי לא בדקוהו בתוך שמונים יום, אע״פ שנמצא החורוד שם ביום שמונים לא הוי מום, דשמא בינתיים הלך וחזר. והלכה כר׳ חנניה בן אנטיגנוס:אלו הן המים הקבועים. כלומר במאי ידעינן אי קבועים או עוברים:אכל לח ויבש של גשמים. אם האכילוהו לרפואה תבן וחציר שקורין פיינ״ו בלע״ז:לח. הגדל באדר וחצי ניסן:ויבש. הגדל באלול וחצי תשרי:של גשמים. היינו שגדל בשדה בית הבעל. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אכל לח ויבש של גשמים הרי זה מום, של בית השלחין אינו מום. ודגשמים נמי, אכל יבש ואח״כ אכל לח אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח:של בית השלחין. ארץ הצריכה להשקות לא הוי רפואה, ולא בדקינן ביה:אכל יבש ואחר כך לח. לרפואה, אין זו רפואתו ואע״פ שלא נתרפא בכך אינו מום:עד שיאכל יבש אחר הלח. זו היא דרך רפואתו, תבן וחציר הגדל באדר וחצי ניסן מאכילין אותו באדר וחצי ניסן, ותבן וחציר הגדל באלול וחצי תשרי מאכילין אותו באלול וחצי תשרי. דלא שחטינן ליה עד שיעברו עליו כל ימי הקיץ ויבדוק בשניהם, ואם לא נתרפא הוי מום. וצריך שיאכל מהם לא פחות מכגרוגרת בכל סעודה וסעודה כל שלשה חדשים בתחלת הסעודה ולאחר ששתה, ולא יהיה כפות בשעה שאוכל העשבים הללו לרפואה, ולא יהיה יחידי אלא עם חבריו, בשדה ולא בתוך העיר. ואם שלמו כל התנאים הללו ולא נתרפא הוי מום ושוחטין עליו:
תוסופות יום טוב חוורד והמים הקבועים. ת"ר עור בין סומא בב' עיניו בין סומא בעינו אחת. חיורד והמים הקבועים מנין ת"ל איש עור. פ"ז ד' (מ"ג) [מ"ד]: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר. כתב הר"ב דהלכה כמותו. וכ"כ הרמב"ם. וטעמא נ"ל מדמפרש בגמ' ובלבד שיהיו משולשים: של גשמים. פי' הר"ב היינו שגדל בשדה בית הבעל. ומסיים רש"י דסגי לי' בגשמים ע"כ. ודקרי בית הבעל פירשתי במשנה ט' פרק ב' דשביעית: של שלחים. פי' הר"ב ארץ הצריכה להשקות כו'. ועיין בפירושו לריש מועד קטן:
יכין מלכת שלמה
3.
Havarvar [white spots] on the cornea and water constantly dripping from the eye, [are disqualifying blemishes]. What do we mean by a permanent hawarwar? If it remained for a period of eighty days. Rabbi Hanina ben Antigonus says: we must examine it three times in the eighty days. And the following are cases of constant dripping from the eye [and how to test its permanency]: if it ate [for a cure] fresh [fodder] and dry [fodder] from a field sufficiently watered by rain [it is a permanent blemish, if not cured]. [If it ate] fresh [fodder] and then dry [fodder] from a field requiring artificial irrigation, or if it ate dry [fodder] first and then fresh [fodder from field watered by rain] it is not a blemish unless it eats dry [fodder] after the fresh.
משנה ד
חָטְמוֹ שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, שְׂפָתוֹ שֶׁנִּקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה, חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ, וְהַפְנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֱקָרוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים, אַף לֹא אֶת הַמַתְאִימוֹת:
ברטנורה חוטמו שניקב וכו׳ והוא שניקבו מחיצות החיצונות של חוטם, שהנקב נראה מבחוץ. אבל אינו נראה אלא מבפנים כגון שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום, שסתר הוא, ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן:שנפגם. ויש בו חסרון:שנסדק. ואין בו חסרון. ושיעור פגימה, כדי שתחגור בה צפורן:שפתו. שורה חיצונה של שפה. כלומר חודה החיצון:חיטיו החיצונות. השינים שבאמצע הפה:שנפגמו. נחסרו:נגממו. נימוקו, ולא נשאר מהם אלא רושם מועט, ואינן בולטות כמו שרגילים להיות:והפנימיות. שינים הגדולות שקורין משילא״ש, שנעקרו לגמרי. אבל נפגמו ונגממו לא הוי מום:אין בודקין מן המתאימות ולפנים. שינים הגדולות שאחת נראית כשתים ועשויות כתאומות, משם ולפנים אינו נחשב מום מפני שהוא סתר. והן עצמן שנעקרו לא הוי מום. ואין הלכה כר׳ חנינא בן אנטיגנוס:
תוסופות יום טוב חוטמו שנקב כו'. פי' הר"ב. והוא שנקבו מחיצות החיצונות כו'. ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל כו'. כמ"ש בר"פ. ועמ"ש שם [*ועי' לקמן]: שפתו כו'. בת"כ כללינהו בכלל חרוץ. ולא ידעתי למה לא כלל נמי חוטמו שנקב כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ז הי"א] מה' ביאת מקדש. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ. הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמור בתורה. וע' מ"י: שנגממו. ל' הר"ב נימוקו. דנגמם ממילא משמע ולא בידי אדם. אבל היכא דתנן גומם מפ' הר"ב כורת כמ"ש במ"ד פ"ב דכלאים. ול' הרמב"ם בכאן. נגממו. הוא [שנחתכו] ונימוקו וכו': והפנימיות שנעקרו. שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת. הן נראין חסרין. הרמב"ם פ"ב מה' אסורי מזבח:
יכין מלכת שלמה
4.
If its nose is perforated, defective, or slit, or its upper lip perforated, defective, or slit [these are disqualifying blemishes]. If the outer incisors are defective or leveled [to the gum] or the molars are torn out [completely], [these are disqualifying blemishes]. But Rabbi Hanina ben Antigonus says: we do not examine behind the molars, nor the molars themselves.
משנה ה
נִפְגַּם הַזּוֹבָן, אוֹ עֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָּה בַּמֻּקְדָּשִׁים, נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, אוֹ שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מַפְצִיל עֶצֶם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ (בָּשָׂר) בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע:
ברטנורה הזובן. הנרתק שהגיד של בהמה חבוי בו. כשנפגם הוי מום דלא הדר בריא, אבל ניטל לא הוי מום, דחוזר לאיתנו:עריה של נקבה. בית הערוה הבולט לחוץ ונראה על שאר שטח הגוף:במוקדשים. בשאר קדשים שיש בהן נקבה, כגון שלמים, דאילו בבכור ליכא נקבה:אבל לא מן הפרק. דנפגם בין הפרקים מעלה ארוכה, כשלא נחתך כל הזנב:או שהיה ראש הזנב מפציל עצם. הזנב התלוי למטה נקלף העור ובשר ונשאר העצם מגולה, שוב אין מעלה ארוכה, הואיל ובראש הזנב הוא:מפציל. כמו אשר פצל [בראשית ל׳]. פירוש אחר, שנחלק הזנב בקצהו לשתי זנבות ובכל אחת משתיהן עצם:ובין חוליא לחוליא מלוא אצבע. שחוליות של זנב רחוקות זו מזו מלוא אצבע דהיינו רוחב גודל:
תוסופות יום טוב נפגם הזובן. כתב הר"ב אבל ניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו. גמ'. ומעשה שהיה. ואל תתמה שהרי בטרפות אתה מוצא כן בניטל הטחול כמו שפי' הר"ב במ"ב פ"ג דחולין: מפציל עצם. פי' הר"ב נקלף העור והבשר כו'. וכן פירש"י. והקשו התוס'. דאין זה לשון המשנה והגמרא. והל"ל נקלף. ופירשו כפירוש האחר שכתב הר"ב. וכן פי' הרמב"ם:
יכין מלכת שלמה
5.
Today’s mishnah deals with defects in an animal’s genitalia.If the sheath [of the penis] is defective or the genitals of a female animal in the case of sacrificial offerings [it is defective.] If the tail is mutilated from the bone but not from the joint; or if the top end [root] of the tail is bared to the bone; or if there is flesh between one joint and another [in the tail] to the amount of a finger's breadth [the animal is defective].
משנה ו
אֵין לוֹ בֵיצִים, (אוֹ) אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כִיסִין, יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי בֵיצִים. אֵין לוֹ אֶלָּא כִיס אֶחָד, אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מוֹשִׁיבוֹ עַל עַכּוּזוֹ וּמְמַעֵךְ, אִם יֵשׁ שָׁם בֵּיצָה, סוֹפָהּ לָצֵאת. מַעֲשֶׂה שֶׁמִּעֵךְ וְלֹא יָצָאת, וְנִשְׁחַט וְנִמְצֵאת דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים, וְהִתִּיר רַבִּי עֲקִיבָא וְאָסַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי:
ברטנורה אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד, אי נמי שני כיסין וביצה אחת, הרי זה מום:ר׳ ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסים. אסיפא פליג, דקאמר תנא קמא אם אין לו אלא ביצה אחת ושני כיסין הוי מום, לא היא, דכל שיש לו שני כיסין בידוע שיש לו שתי ביצים. אבל ארישא מודה דכי אין לו אלא כיס אחד כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי:רבי עקיבא אומר. בידוע לא אמרינן, אלא מושיבו על עכוזו גרסינן. ודוגמתו בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נ״ד). עכוזו תנן או אכוזו תנן. על עכוזו, על עגבתו אחת מושיבין את הבכור שאין לו אלא ביצה אחת בשני כיסין:וממעך. וממשמש בכיס ובכסלים:אם יש שם ביצה אחת סופה לצאת. ואם אינה יוצאה הוה מום:והתיר רבי עקיבא. דהוי מום, הואיל ולא מצאה במקומה כשמיעך ומשמש. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב אין לו ביצים. כתב הר"ב. חסורי מחסרא והכי קתני. אין לו [שתי] ביצים בשני כיסים. פירש"י. דכל בהמה יש לה לכל ביצה כיס א' לפי שהכיס חלוק באמצעיתו ומבחוץ ניכר. שהרי באמצע הוא משקע. ונראית בו שורה העמוקה. ע"כ. הא דכתב דכל בהמה. לא למעוטי אדם. דהא תנן באידך פרקין גבי מומי אדם כי הא דהכא. והעתיקה הרמב"ם בפ"ז מה' ב"מ כדמחסרי' למתני' דהכא ועמ"ש לקמן. אלא נקט רש"י בהמה. משום דבבהמה איירינן: רבי עקיבא אומר מושיבו על עכוזו. וכו'. כתב הר"ב. וכן הלכה וכ"כ הרמב"ם. ונ"ל טעמו דס"ל דר"י ור"ע במלתיה דת"ק פליגי. והלכה כר"ע מחברו. אבל הרא"ש כתב בשם הרמב"ן מסתברא לן דהלכתא כת"ק דאמר ב' כיסים וביצה אחת הוי מום. ולא בעי מיעוך. והיינו דאיכא בין ת"ק לר"ע: עכוזו. לשון הר"ב עכוזו גרסינן ודוגמתו בפרק כיצד מעברין עכוזו תנן וכו' דף נ"ג בסוגיא דבני יהודה דייקי לישנא ואמתניתין דהכא אתמר הא מלתא. ולפיכך לא דייק הר"ב בלישניה שכתב ודוגמתו. דהא היא גופה היא. ולשון רש"י והכי אמרי' בערובין וכו'. והא דכתב הר"ב עכוזו גר' וכ"כ ג"כ רש"י לא אתו לאפוקי אכוזו באל"ף. דהא מסיק התם איכא דתני אכוזו ואיכא דתני עכוזו. אלא נ"ל דאתו לאפוקי הגירסא שהעתיק הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ג מהלכות בכורות דגר' הרגיזו:
יכין מלכת שלמה
6.
If [a first born] has no testicles or if it only has one testicle, [it is a blemish]. Rabbi Ishmael says: if it has two pouches, then it has two testicles, but if it only has one pouch, then it only has one testicle. Rabbi Akiva says: [the animal] is placed on its buttocks and he squeezes [the pouch]. If a testicle is [in there, inside the pouch] it will eventually come out. It happened that one squeezed it and [the testicle] did not come out, but when it was slaughtered [the testicle] was found attached to the loins, and Rabbi Akiva permitted [the animal] while Rabbi Yohanan ben Nuri prohibited it.
משנה ז
בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלשׁ, וְשֶׁרַגְלָיו קְלוּטוֹת כְּשֶׁל חֲמוֹר, וְהַשָּׁחוּל, וְהַכָּסוּל. אֵיזֶהוּ שָׁחוּל, שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ. וְכָסוּל, שֶׁאַחַת מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה:
ברטנורה בעל חמש רגלים או שלש. הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טריפה, הני מילי כשיתר או חסר בידיו דהיינו אותם של צד הראש, אבל חסר רגל או יתר רגל מרגליו האחרונים, הויא טרפה ואסורה באכילה:קלוטות. עגולות. ואפילו הן סדוקות הוי מום, דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות:שחול. שנשמטה ירכו. תרגום משיתיהו, שחלתיה:כסול. דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים, ולא למעלה מן הכסלים, וזו הירך על גבי הכסל:
תוסופות יום טוב בעל חמש רגלים או שלש. כתב הר"ב הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טרפה ה"מ כשיתר או חסר בידיו כו'. אבל חסר רגל או יתר כו' הוי טרפה. גמרא. ויהיב טעמא דכל יתר כנטול דמי. ומסיים הטור י"ד סי' נ"ה. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה. ועיין בפי' הר"ב במשנה ו' פ"ד דחולין: ושרגליו קלוטות. וזהו קלוט האמור בתורה כדתניא בגמ': שנשמטה יריכו. וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי [כדפי' הר"ב בפ"ג דחולין סוף מתני' א'] רש"י וכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת מקדש שזהו שרוע האמור בתורה והכי תניא בת"כ זה שנשמטה יריכו ובגמ' שנשתרבבה יריכו. ופירש"י. שאחד מירכותיו גדולה מחברתה: שאחת מירכותיו גבוה. כתב הר"ב דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים כו' וזו הירך על גבי הכסל. וכן בפירש"י דרך הבהמה כו' סמוך לכסלים. והנה נראה לפ"ז כשהשני בתוך הכסל עצמו. הרי הוא גבוהה והוי מום. ואף בפי' הרמב"ם כתוב כן. אמרו כסול זה שרגלו א' בתוך הכסל ע"כ. אבל בגמ' אשכחן דהכי תניא כסול שרגלו א' בתוך הכסל ורגלו א' על גבי הכסל. ונ"ל להגיה כן בפי' הרמב"ם. וכתב עוד הרמב"ם וכסול נגזר מן כסלים:
יכין מלכת שלמה
7.
If [a first born] has five legs or if it has only three legs, or if its feet are uncloven like that of a donkey, or if it is a shahul or a kasul [these are blemishes]. What is a shahul? [An animal] with a dislocated hip. What is a kasul? [An animal] one of whose hips is higher than the other.
משנה ח
נִשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. מוּמִין אֵלּוּ מָנָה אִילָא בְיַבְנֶה, וְהוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. וְעוֹד שְׁלשָׁה הוֹסִיף. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ. אֵת שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹל כְּשֶׁל אָדָם, וּפִיו דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁל לְשׁוֹנוֹ. וּבֵית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּמִין:
ברטנורה אף על פי שאינו ניכר. כשהוא עומד שאין השבר נראה, אבל ניכר כשהוא מהלך שהוא צולע. דאי אינו ניכר כלל לא הוי מום:מומין אלו. נשבר עצם ידו ועצם רגלו שהוזכרו למעלה:אילא. שם חכם:עגול כשל אדם. דלאו היינו אורחא שיהא גלגל עין הבהמה עגול כשל אדם:רוב המדבר. היינו אותו קצת הלשון שאינו מודבק למלקוחיו:ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב נשבר עצם ידו כו'. שנאמר (ויקרא כ"א) או [כו'] שבר רגל או שבר יד: אילא. כתב הר"ב שם חכם והוא הנזכר לשבח שהוא מומחה לבכורות במשנה ה' פ"ד. ומש"ה הלכה כב"ד של אחריהם הואיל שהסכימו לדברי זה הבקי. והכ"מ בפ"ז מהל' ביאת מקדש. כתב עוד משום דבתראי נינהו. ועוד דחכמים לא א"ל אלא לא שמענו ואין לא שמענו ראיה. ע"כ. [*ועוד נ"ל מדתנן לקמן במשנה י"א. על אלו מומין כו'. וכללינהו להנך. [ש"מ דהלכה נינהו]: לא שמענו את אלו. וכן הנוסח בכל הספרים. ורש"י העתיק לא שמענו אלא אלו. וכן מצאתי מוגה במשנה: את שגלגל עינו עגול כשל אדם. ואלו הן השלשה שהוסיף את שגלגל עינו כו' רש"י. ובגמ' פרכינן למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו המפלת מין בהמה כו'. דלר"מ אפי' עינו אחת כשל אדם הוי בהמה. ומשנינן הא באוכמא בשחור של עין שאינו עגול כאדם. הא בצירא [ה"ג רש"י וכך הגירסא בגמ' פ"ג דנדה דף כ"ג] כל בית מושב הלובן והסירא קרוי צירא והוא ודאי עגול כשל אדם ע"כ. ובנדה פ"ג מפרש בהיפך דמקום מושב העין לא הוי עגולי בבהמה כאדם ואי הוי עגול הוי מום. ומיהו כתב הכ"מ בפ"ב מהא"מ דנראה דהרמב"ם לא גרס כל זה ואחריו נמשך הר"ב: ופיו דומה לשל חזיר. היינו בשפתים כדמסקי' במתני' דלקמן ואע"פ שאינו חד כשל חזיר. שהוא חד כשפוד כדאיתא בגמ': ב"ד של אחריהן אמרו כו'. כתב הר"ב וכן הל' וכ"כ הרמב"ם. ובדיבור אילא כתבתי הטעם:
יכין מלכת שלמה
8.
If the bone of the fore-leg or of its hind-leg is broken, even though it is not noticeable, [this is a blemish]. These blemishes Ila enumerated in Yavneh and the sages agreed with him. He also added another three cases [of blemishes]. They said to him: we have only heard these [already mentioned previously]. [The three added by Ila were]: one whose eyeball is round like that of a human or whose mouth is like that of a pig or if the greater part of the speaking part of the tongue has been removed. A subsequent court ruled however: each of these cases is a [disqualifying] blemish.
משנה ט
מַעֲשֶׂה שֶׁהַלְּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלַח רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים וְאָמְרוּ, הֲרֵי זֶה מוּם. אֹזֶן הַגְּדִי שֶׁהָיְתָה כְפוּלָה, אָמְרוּ חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא עֶצֶם אֶחָד, מוּם. וְאִם אֵינָהּ עֶצֶם אֶחָד, אֵינָהּ מוּם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זְנַב הַגְּדִי שֶׁהִיא דוֹמָה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁאֵין בָּהּ שָׁלשׁ חֻלְיוֹת, הֲרֵי זֶה מוּם:
ברטנורה מעשה שהלחי התחתון. משום דתנן לעיל דבפיו דומה לחזיר פליגי רבנן עליה דאילא, קמשמע לן השתא דלא פליגי רבנן עליה אלא בשפתו העליונה עודפת על התחתונה, אבל שפתו התחתונה עודפת על העליונה מודים רבנן דהוי מום. ומעשה נמי שהלחי התחתון עודף על העליון ואמרו חכמים הרי זה מום. והני מילי כשעצם הלחי התחתון עודף על העליון, אז הוי מום אפילו בבהמה. אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלה את העליונה, הוי מום באדם אבל לא בבהמה:אזן הגדי שהיתה כפולה. שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן:בזמן שהיא עצם אחד. שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הוי מום:ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה:אינו מום. וטעמא לא איתפרש. ומ״מ לא דמי לבעל חמש רגלים, דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך:שהיא דומה לשל חזיר. עגולה כזנב החזיר, ואע״פ שאינה דקה כמותה:שלש חוליות. דוקא בזנב של טלה הוא דבעינן שלש חוליות. אבל זנב של גדי, חוליא אחת בלבד מום, שתים אינו מום. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון. כתב הר"ב. והני מילי כשעצם הלחי כו' אבל אין בה עצם כו' הוי מום באדם כדתנן באידך פירקא משנה ח': אזן הגדי שהיתה כפולה. לרבותא נקטיה דאפי' הגדי שדרך אזניו להיות מטות וכפולות. הרמב"ם ריש פ"ז מהב"מ: בזמן שהיא עצם אחד מום. פירש הר"ב שאין לה אלא תנוך אחד וכו' ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש. כ"כ רש"י. ובגמ' תניא אזניו כפולות *) בהסחסות אחת. ה"ז מום. בשתי הסחסות אינו מום. אבל הרמב"ם רפ"ז מהב"מ כתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'. ובלבד שיהיו לו שני סחוסים. אבל אם אין לה אלא סחוס אחד. והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר. וכתב בב"י סימן ש"ט דנראה שהוא מפרש בזמן שהיא עצם אחד. היינו לומר שהאוזן הנוסף הוא עצם אחד בפני עצמו. ובזמן שאינו עצם א' היינו לומר שהאוזן הנוסף אינו עצם בפני עצמו. ודחקו לפרש כן משום דלפירש"י קשה דאיפכא מסתברא וכשהוא תנוך אחד לא יהא מום וכשהתנוכים נבדלים יהא מום משום דהוי אוזן יתירה ואע"פ שבפי' המשנה לא פי' כן [כלומר דאילו דעתו הי' לפרש כך במשנה לא ה"ל למשתק ושלא לפרש ומדשתק ולא פי' ש"מ דס"ל דמשנה כמשמעה היא וכדפירש"י נ"ל]. י"ל שחזר בו בחבורו כמו שמצינו לו ז"ל שעשה כן בכמה מקומות וצ"ל שהוא ז"ל גורס בברייתא בגמ' אזניו כפולות בחסחסת אחד אינו מום. בב' חסחסות הרי זה מום ע"כ. ובכ"מ לא כתב זה אלא אחר שכתב פירש"י. כתב וז"ל ורבינו נראה שגרס בהפך וכתב סמ"ג דה"ג בתוספתא והיא הגי' הנכונה שנימוקה עמה עכ"ל. מדבריו אלו נראה שסובר דאף במשנה גורס בהפך. ובמשנה שהובאת לידי מא"י מצאתי שהוגה בה בזמן שהיא עצם אחד אינו מום. והשאר כולו נמחק: עצם. לכאורה נראה לפרש דתנוך קרי עצם. לפי שהוא גשם חזק דומה לעצם. כמו שהעתקתי מלשון הרמב"ם בריש פרקין. אבל הרמב"ם כתב וז"ל ענין עצם הוא גוף אחד וגולם אחד כמו שנטל גולם א' רך וכפלו. גזור ממה שנא' (שמות כ"ה) וכעצם השמים לטוהר. ע"כ. טעמו שאע"פ שהוא דומה לעצם זה מחמת חזקו. אבל אינו עצם [באמת]: רבי חנניא בן גמליאל אומר כו'. כתב הר"ב וכן הלכה. וכ"כ הרמב"ם. וטעמא משום דבגמרא מפרשינן למלתיה. ועוד עיין במשנה י"א:
יכין מלכת שלמה
9.
It happened that the lower jaw [of a first born] was larger than the upper jaw. Rabban Shimon ben Gamaliel asked the sages [for a ruling] and they said: this is a blemish. The ear of a kid which was doubled: the sages ruled: if it is all one bone, it is a blemish, but if it is not all one bone, it is not a blemish. Rabbi Hanina ben Gamaliel says: if the tail of a kid is like that of a pig, or if the tail does not possess three vertebrae, this is a blemish.
משנה י
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינוֹ, וְשֶׁנִּפְגַּם עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, וְשֶׁנִּפְסַק עַצְמוֹ שֶׁבְּפִיו. עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אָזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, בְּמַרְאֶה אֲבָל לֹא בְמִדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַחַת מִבֵּיצָיו גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם בַּחֲבֶרְתָּהּ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ברטנורה יבלת פורו״ש בלע״ז. ואפילו היא בלובן שבעין, ויש בה שער, הרי זה מום:ושנפגם עצם ידו. שניכר המום. ולעיל איירי בשנשבר:ושנפסק עצמו שבפיו. שהשינים קבועות בו. ולמעלה מן החוטין קא מיירי. דאי חוטין גופייהו, דהיינו השינים עצמן שבאמצע הפה, הא תנן לעיל דאפילו נפגמו או נגממו הוי מום:עינו אחת גדולה. כשל עגל:ואחת קטנה. כשל אווז:במראה. שנראה לכל שזו גדולה מזו:אבל לא במדה. שאם אינו ניכר אלא במדה, אינו מום:ולא הודו לו חכמים. לרבי יהודה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב את שיבלת בעינו. פי' הר"ב בלובן שבעין. ויש בו שער. דאלת"ה הא תני במשנה ב' שאין מומין בלבן. גמ'. ועיין משנה י"ב: ושנפגם עצם ידו כו'. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמורה בתורה. הרמב"ם ספ"ז מהב"מ: ושנפסק. עיין בדבור דלקמן: עינו אחת גדולה. ואחת קטנה. אבל שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום דמחמת בריאותא יתירתא. או כחישותא יתירתא הוא דהוי. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. אי מחמת בריאות הוא. תרוייהו בעו מיברא. ואי מחמת כחישותא. תרוייהו בעו מיכחש. הכי אסיקנא בגמ' פ"ק דף ג' ועיין פירקא דלקמן משנה ד'. ופשטא דמתני' דכולהו דברי ר"ח בן אנטיגנוס הן ואפ"ה הלכה כמותו. שהרי הר"ב פי' ולא הודו לו חכמים לרבי יהודה והלכה כחכמים. וה"נ ודאי משמע דלא קיימי אלא אדר"י. ש"מ דאילו לר"ח לא מצינו שלא הודו. ועוד דבגמרא מפרש למלתיה. ועוד בה שלישיה מהטעם שאכתוב במשנה דלקמן. ואין נראה בעיני מ"ש הכ"מ בפ"ב מהלכות איסורי מזבח. דעינו גדולה כו'. רבנן קאמרי לה. והכי משמע בריש בכורות ולפיכך פסק הרמב"ם כן. ע"כ. דהרי הרמב"ם ס"ל דאזנו א' כו'. קמיפלגי רבנן ומכשירין אפי' קטנה כפול. כמ"ש בפירושו ובחבורו. וא"כ השתא רישא וסיפא רבי חנינא. ומציעתא רבנן. ועוד שהרי הרמב"ם פוסק לשארא דר"ח הא דיבלת בפרק הנזכר. והא דפגימת ופסיקת עצם כללינהו בפ"ז מהלכות ביאת מקדש. במ"ש כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ. הרי זה מום כו'. ואע"פ שהכ"מ לא הזכיר אלא פגימה ולא פסיקה. וראיתי ג"כ מוגה במשנת א"י ושנפגם עצמו שבפיו. אבל באזנו לא פסק כמותו משום דס"ל דחכמים פליגי עליה בברייתא שאעתיק בסוף המשנה. הלכך הנכון מ"ש דדברי ר"ח הן והלכה כמותו היכי דלא פליגי רבנן בהדיא. והואיל וכן. הא דכתב הכ"מ דבריש בכורות משמע דרבנן קאמרי לה לאו מילתא היא דמשום דפרכינן לה מינה משמע ליה דרבנן היא אבל כיון דהלכה כר' חנינא לא משמע כלל דרבנן קאמרי לה: ולא הודו לו חכמים. גמרא ועד כמה [תהא חברתה קטנה דמכשרי. רש"י] תניא אחרים אומרים אפילו אינה בשנייה אלא כפול כשרה. וזו היא הברייתא דהרמב"ם מפרשה דקאי אאזנו כו' כמו שכתבתי לעיל [ור"ל משא"כ רש"י מפרש דקאי אביצים]:
יכין מלכת שלמה
10.
Rabbi Hanina ben Antigonus says: if [a first born] has a wart in its eye or if a bone of its fore-leg or hind-leg is defective, or if the bone of the mouth split, or one eye is large and the other small, or one ear is large and the other small, being visibly so and not merely in measurement [all of these are blemishes]. Rabbi Judah says: if one testicle is as large as two of the other [this is a blemish]. But the sages didn’t agree with him.
משנה יא
זְנַב הָעֶגֶל שֶׁאֵינָהּ מַגַּעַת לָעַרְקוֹב, אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל מַרְבִּית הָעֲגָלִים כֵּן, כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַגְדִּילִין הֵם נִמְתָּחוֹת. לְאֵיזֶה עַרְקוֹב אָמְרוּ, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לָעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ. עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן:
ברטנורה לערקוב. לקשר העליון שהוא מקום חבור הירך עם השוק. וכנגדו בגמל ניכר שיש לו כנגד ארכובה עליונה זו עצם בולט לחוץ:כל מרבית העגלים כן. כל תרבות עגלים ומנהגן שיהא זנבן מגיע לערקוב [הלכך בציר מהכי הוי מומא], וכשהן גדילות נמתחות עד למטה:שבאמצע הירך. הוא הקפיץ העליון שפירשתי דכנגדו בגמל ניכר:על אלו מומין שוחטין את הבכור. אע״ג דתנן בריש פירקין על אלו מומין שוחטין את הבכור, הדר תנייה הכא. משום דתנן שלשה הוסיף וכו׳ ואמרו לו לא שמענו את אלו, הדר וכללינהו לומר שאף על אלו מומין שוחטים:
תוסופות יום טוב כל מרבית העגלים כן. לשון הר"ב כל תרבות כו' מגיע לערקוב הלכך בציר מהכי הוי מומא וכשהן גדלות כו'. כך הגהתי מפירש"י שאין לפרש שדעתו כהרמב"ם שכתב כל מרבית עגלים כן ואינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן דא"כ לא ה"ל להר"ב לכתוב נמתחות עד למטה דהיינו למטה מן הערקוב: על אלו מומין שוחטין הבכור. כתב הר"ב אע"ג דתנן בר"פ על אלו מומין שוחטים את הבכור. ואי משום סיפא פסולי המוקדשין נפדין עליהם. הא נמי פשיטא משחט שחטינן מיפרק פרקינן מבעיא. גמרא. ומ"ש הר"ב הדר תנייה הכא משום דתנן שלשה הוסיף כו'. וכ"כ הרמב"ם. וצ"ל דלית לן למימר דכליל טפי מהני משום דבהני דב"ד של אחריהן אמרו שהן מומין. אבל גירסתינו בגמרא. איידי דתנן שלשה הוסיף וא"ל לא שמענו את אלו וקתני ואתי דיחידאי [כגון ר"ח בן אנטיגנוס ור"ח בן גמליאל וס"ד פליגי רבנן עלייהו] קא סתים בכולהו על אלו מומין שוחטין וכו' וכן גי' הרא"ש:
יכין מלכת שלמה
11.
If the tail of a calf does not reach the joint, [it is a blemish]. The sages said: the growth of all calves is in this manner, as long as [the animals] grow, the tails also extend [below]. To which joint does this refer? Rabbi Hanina ben Antigonus says: the joint in the middle of the hip. In consequence of these blemishes we may slaughter a firstborn animal, and consecrated animals rendered unfit [for the altar] in consequence of these blemishes may be redeemed.
משנה יב
אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה, חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָם קְבוּעִין, וְחִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ, (אֲבָל לֹא) שֶׁנֶּעֶקְרוּ, וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֶּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית, וְזָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזֻהָם, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם (עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים), וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מוּם גָּדוֹל מִזֶּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ בְכוֹר, אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד:
ברטנורה לא במקדש. לפי שאינן ראויין, שאין מקריבין במקדש אלא מן המובחר:ולא במדינה. שאינן מומין קבועים להפקיע קדושתן. אלא מניחין אותו עד שיפול בהן מום אחר קבוע ויהיו נשחטים עליו:גרב. מין שחין לח מבחוץ ומבפנים. וגרב האמור בתורה דהוי מום, הוא שחין יבש:יבלת. בלובן העין, ואין בה שער. ולעיל דחשיב לה במומין ששוחטין עליו, מיירי דיש בה שער:ובעל חזזית. תרי גווני חזזית הוו. חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים, והוי מומא דלא הדר בריא, דאמר מר למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה. וחזזית השנויה כאן היא מין שחין שיש לה רפואה:ומזוהם. שיוצא ממנו ריח רע:ושנעבדה בו עבירה. שרבע את האשה או שהמית את האדם ע״פ עד אחד, שאין לו אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה:או על פי עצמו. שאין שם עד, אלא הבעלים אמרו ראינוהו שנרבע או שהמית. ואינו נסקל על פיהם. ואי הוו שנים עדים כשרים מעידים בדבר הוי השור בסקילה, ואפילו בהנאה מיתסר:וטומטום ואנדרוגינוס. דספק זכר הם וקדשי, ספק נקבה ולא קדשי:אין לך מום גדול מזה. אאנדרוגינוס קאי. [דמקום] נקבות הוי כמום, והוי כבכור בעל מום, ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה:וחכמים אומרים אינו בכור. דבריה בפ״ע הוא. ונגזז ונעבד. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב ובעל גרב. כתב הר"ב וגרב האמור בתורה וכו' שחין יבש בין בפנים בין מבחוץ. גמ': ובעל חזזית. כתב הר"ב חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. וכן לכון רש"י. וכתב וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ע"כ. ונימוקו עמו שהרי יבש בין מבפנים בין מבחוץ נמי מום קבוע הוא כדלעיל ש"מ דיבשות לא יוכל להרפא. ומ"מ גירסתינו בגמ'. דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ. וכן העתיק רש"י עצמו בפי' החומש פ' תבא: וזקן וחולה ומזוהם. דת"ר מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן וחולה ומזוהם. וצריכא דאי כתב למעוטי זקן דלא הדר בריא. אבל חולה דהדר בריא אימא לא. ואי כתב למעוטי חולה דלאו אורחיה אבל זקן אורחיה כו'. ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש. וא"נ למעוטי מזוהם משום דמאיס. אבל הני דלא מאיס אימא לא. צריכא. ואיזה זקן מפורש בפ"ק דפרה [משנה ב']: ושנעבדה בה עבירה וכו'. דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח [*והר"ב לא דקדק לשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה ואח"כ כתב שנרבע: על פי עד אחד וכו'. כן הוא בס"א. וכך גי' רש"י אלא דבמקום הבעלים גורס עצמו. וכל זה נראה. שגם הוא גירסת הר"ב אבל בפי' הרמב"ם הוא כגי' הספר דל"ג לכל זה]: אין מום גדול מזה. כתב הר"ב אאנדרוגינוס קאי וכן רבנן נמי לא קיימו אלא אאנדרוגינוס אבל טומטום [דבהמה שאין זכרותו ונקבותו במקום אחד כריש לקיש בגמ' אע"ג דמקצת דבריו נדחין. נ"ל] מטיל מים במקום זכרות זכר ובעי למתביה לכהן [ואפ"ה לא נשחט במקדש דלא חזי להקרבה דנראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות. רש"י בפי' דברי ריש לקיש] ומטיל מים במקום נקבות ספק חיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו [פירש"י נכפל גידו מבפנים ומוציא מים במקום [*שרגיל] נקבות [*להיות בנקבה] ואע"ג דמיעוט הוא הכא כיון דאשתני לענין טומטום אשתני דנהפכה זכרותו לנקבותו. [*וחיישינן]. הכי מסיק הרא"ש: וחכמים אומרים אינו בכור. כתב הר"ב דבריה בפני עצמו הוא והלכה כחכמים. ועיין מה שכתבתי בפרק בתרא משנה ד':
יכין מלכת שלמה
12.
And in consequence of the following blemishes one may not slaughter a first born either in the Temple or in the rest of the state: White spots on the cornea and water [dripping from the eye] which are not permanent, Or molars which have been broken but not torn out [completely]; Or [an animal] affected with garav, a wart, or hazazit. An old [animal] or a sick one, [an animal] of offensive smell; Or [an animal] which with a transgression has been committed or an animal which is known to have killed a human being on the testimony of one witness or of the owners. A tumtum or a hermaphrodite cannot be slaughtered, neither in the Temple or in the rest of the state. Rabbi Ishmael however says: there is no greater blemish than that [of a hermaphrodite]. But the sages say: it is not considered a first-born and it may be shorn and worked with.
קדשים בכורות פרק ו
Kodshim Bechoros Chapter 6