Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, נִפְגְּמָה אָזְנוֹ מִן הַסְּחוּס, אֲבָל לֹא מִן הָעוֹר, נִסְדְּקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסְרָה, נִקְּבָה מְלֹא כַרְשִׁינָה, אוֹ שֶׁיָּבָשָׁה. אֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה, כֹּל שֶׁתִּנָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִפַּת דָּם. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, יְבֵשָׁה, שֶׁתְּהֵא נִפְרָכֶת:
ברטנורה
על אלו מומין. נפגמה. אין פגימה בלא חסרון. אבל סדק משמע נמי בלא חסרון. ושיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן:הסחוס. תנוך האוזן שקורין טנרו״ם בלע״ז:אבל לא מן העור. דעור הדר בריא ולא הוי מומא. והאי עור היינו אליה רכה של אוזן:ניקבה מלוא כרשינה. שיש בחלל הנקב שיעור גרגיר של כרשינה, בין שהנקב ארוך בין עגול, אם יש בכולן כדי להצטרף בחללו כשיעור גרגיר של כרשינה, הרי זה מום:שתהא נפרכת. נעשית פירוכים ופתיתים כשממשמשים בה. ואין הלכה כר׳ יוסי. וכל הני מומין דחשיב במתניתין ששוחטין עליהן את הבכור ילפינן מקראי, דכתיב (דברים ט״ו:כ״א) וכי יהיה בו מום, כלל. פסח או עור, פרט. כל מום רע, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר, אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר:
תוסופות יום טוב
על אלו מומין שוחטין הבכור. כתב הר"ב דילפינן מקראי בכלל ופרט וכלל. גמ'. ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו. ואינו חוזר. אף כל מומים שבגלוי ובוטל ממלאכתו. ואינו חוזר. אלמה תנן נפגמה אזנו ומשני כל מום רע רבויא הוא. פירש"י ולא דרשינן ליה בכלל ופרט. ע"כ. ועיין כיוצא בזה ריש פ"ז דבבא קמא ופרכינן א"ה מומין שבסתר נמי. אלמה תנן [מ"ד] חוטין החיצונית וכו' הפנימיות שנעקרו. נעקרו אין נפגמו ונגממו לא. בעינן מום רע וליכא. פירש"י מום רע לא מקרי. אלא בגלוי שמנוולו. ע"כ. א"ה מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור. אם כן פסח ועור ל"ל:
נפגמה. כתב הר"ב שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן שתעכב בה צפורן. רש"י:
הסחוס. פי' הר"ב תנוך האזן שקורין טנרום וכן פירש"י ועיין פ"ז דפסחים. משנה י"א. וז"ל התוספות או בדל אזן עמוס ג' (י"ב) מתורגם הסחוס דאודנא ע"כ. וא"כ הה"א שרשית. אבל הרמב"ם [ריש] פ"ז מהלכות ביאת מקדש העתיק סחוס. ובפי"ד דנגעים משנה ט' כתב הר"ב תנוך זה גדר האמצעי של אזן. והוא לשון תורת כהנים העתיקה שם הר"ש [*ושם אפרשה] וז"ל הרמב"ם שם תנוך אזן הוא גשם יצא [נ"א מוקף בולט] על שטח האזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם. ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האזן כולה והפנימי הוא תוך האזן ולזה הגשם אשר מחוץ יהי'. תכלית האזן הקערורה. וכו'. והוא אמרם תנוך אזן. וזה גדר האמצעי. ע"כ ועיין לקמן:
אבל לא מן העור. פי' הר"ב היינו אליה. משמע שהוא העור שבתחתית האזן ול' הטור סימן ש"ט העור שמשפת האזן. עד כאן. אבל מלשון הרמב"ם שהעתקתי לעיל הוא כל המקיף. וכן לשונו רפ"ז מהלכות ביאת מקדש העור המוקף לסחוס האזן. ולפיכך אני תמה על הכ"מ שנראה מדבריו שמשוה המדות בפירש"י [בחומש שמות פכ"ט] והרמב"ם:
נסדקה. ת"ר הסדק כל שהוא גמרא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
על אלו מומין וכו'. ביד עד סוף הפרק פ"ז דהלכות ביאת מקדש ובפ' שני דהלכות איסורי מזבח ובפרק שני דהלכות בכורות וסי' ב' ג'. ובטור יו"ד סי' ש"ט:
נפגמה אזנו מן הסחוס. הוא התנוך ומפרש בת"כ גדר האמצעי של אזן ע"כ:
אבל לא מן העור. בפ"ק דקדושין וגם בפירקין ד' כ"א גרסינן יודן בר יהודה היה דורש אין רוצעים אלא במלתא וחכמים אומרים אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום הא אין נרצע בגובה של אזן ופי' רש"י ז"ל במילתא אליה של אזן בבשר ולא בתנוך ע"כ וכן פי' בערוך הסחוס פי' אותו שלמעלה מן האזן ע"כ. עוד פי' רש"י דל שם היאך יעשה בעל מום והתנן גבי מומין נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור אלא ודאי למדת מכאן שאין רוצעים אלא בגובה של אזן ע"כ. וכתבו תוס' חיצוניות ז"ל מן החסחוס בספר תרי עשר כתיב בדל אזן ומתרגמינן תסחוס דאודנא. וי"ס דגרסי סחוס והיא היא ע"כ. והרב בעל תוספות יו"ט שכתב דאליבא דתוס' שהה"א שרשית לא ראה ההגה"ה שבתוס' שבדפוס שהוגה שם בדל אזן מתרגמינן חסחוס ע"כ פי' בשני חתין ושני סמכין:
נסדקה. כתוב שם בתוס' חיצוניות אומר ר"י דבכל הני לא שייך חסור אבר והא דנקט בהנזקין שדא ביה מומא בדוקין שבעין ואמרי לה בניב שפתים אתרא דלידהו לא הוי מומא ולדידן הוי מומא וה"נ ה"מ למנקט כל הני דלא חשיבי כמחוסר אבר ע"כ. ובתשובות הר"ר איסרלן נ"ע סי' רמ"ד כתוב וההיא דנפגמה אזנו מן הסחוס נראה דסחוס הוא קשה במשמוש היד ויש לו גובה קצת מבפנים בתוך האזן ובאזני האדם נמי ניכר כך דכל בשר שהוא קצת קשה וקצת רך זהו נקרא סחוס כמו ראשי כנפים והסחוסין במשנה פ' כיצד צולין ע"כ:
נסדקה אע"פ שלא חסרה. ושיעור הפגימה כדי שתחגור בה צפרן כבדיקת הסכין. [הגה"ה פי' רש"י ז"ל שתחגור שתתעכב]:
ניקבה מלא כרשינה. בגמרא בברייתא פליג עלה ר' יוסי ב"ר יהודה וקאמר בכעדשה וקרובין דבריהם להיות שוין ובברייתא אחרינא דמייתי בגמרא משמע דר' יוסי ב"ר יהודה ס"ל דאפילו ניקב במחט דלא הוי כעדשה נעשה בעל מום ומתרץ בגמרא דלשחוט את הבכור בחוץ קאמר דצריך כעדשה שיש מומין הרבה בבכור שפוסלין אותו מליקרב לגבי מזבח ואין מכשירין אותו לישחט בחוץ כדתנן בסוף פירקין אלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה וכו' לפסול מע"ג המזבח בכל שהוא נפסל וממתינין מלשוחטו עד שירחיב הנקב כעדשה. ובגמרא בעא מיניה רב הושעיא מרב הונא רבה כרשינא העומדת או כרשינא הנכנסת ויוצאה בריוח ופשיט ליה הנכנסת ויוצאה בעינן:
איזהו היא יבשה וכו'. פ' אלו טרפות (חולין ד' מ"ו:)
ר' יוסי בן משולם אומר וכו'. תוס' ר"פ לולב הגזול. בסוף פי' רעז"ל אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר. אמר המלקט ובגמרא פריך ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו מהילוך ומראיה אף כל וכו' אלמא תנן נפגמה אזנו מן הסחוס דהוי מום והא אינו בטל משמיעה ומשני כל מום רע רבוייא הוא פי' רש"י ז"ל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט ע"כ. והדר פריך בגמרא אי הכי מומין שבסתר נמי אלמא תנן בסמוך והפנימיות שנעקרו נעקרו אין נפגמה ונגממו לא ומשני בעינן מום רע וליכא ופרכינן אי הכי מום עובר נמי אלמא תנן אבל לא מן העור ומשני מום עובר סברא השתא מיפרק לא פרקינן עילויה פסולי המוקדשין כדתניא וכו' מישחט שחטינן עילויה בכור בחוץ ואיבעית אימא א"כ הוא דישחט הבכור על בעל מום עובר אי פסולי המוקדשין נפדין פסח ועור נמי מאי אהני ליה דמשמע קבועים ולא עוברים ועיין בספר קרבן אהרן אכוליה פירקין בפרשת אמור פרשה ג' ופרק שלישי:
1.
In consequence of the following blemishes a first-born animal may be slaughtered:If its ear has become defective, from the cartilages [inward] but not if the defect is in the ear-flap; If it is slit although there was no loss [of substance]; If it is perforated with a hole as large as a karshinah Or if [the ear] has become dry. What is considered “becoming dry”? If when pierced no drop of blood comes out. Rabbi Yose ben Meshullam says: [it] is dry when it crumbles [when touched].
משנה ב
רִיס שֶׁל עַיִן שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, הֲרֵי בְעֵינָיו דַּק, תְּבַלּוּל, חִלָּזוֹן נָחָשׁ, וְעֵנָב. וְאֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל, לָבָן הַפוֹסֵק בַּסִּירָא וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר. בַּשָּׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן, אֵינוֹ מוּם, שֶׁאֵין מוּמִים בַּלָּבָן:
ברטנורה
ריס של עין. עפעף של עין:הרי בעיניו. כלומר הרי שיש בעיניו:דק. טיל״א בלע״ז:חלזון, נחש. היינו חלזון היינו נחש, וקורהו נחש שעשוי מנומר כנחש. והוא בשר נוסף הנמשך וחופה קצת מן השחור שבעין, וקורין לו בערבי טפרא, כמו שקורין לצפורן טפרא, לפי שהוא חופה את העין כדרך שהצפורן חופה בשר האצבע:ועינב. שיש בעינו כגרגיר של ענב:לבן הפוסק בסירא. סירא היינו שורה שבעין סביב השחור שמשם מראית העין באה. ואם חוט לבן יוצא מן הלבן שבעין ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום:שחור ונכנס בלבן. אם חוט אחד שחור יוצא מן השחור שבעין ופוסק בסירא ונכנס בלבן:אינו מום שאין מומין בלבן. דלאו עין הוא אלא שומן העין:
תוסופות יום טוב
ריס של עין שנקב שנפגם שנסדק. בכולהו כתב הרמב"ם פ"ז מביאת מקדש שהן בכל שהן. וכתב עוד ג' מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה. ועיין משנה ד':
דק תבלול. כתיבי במומי אדם. ובת"כ מנין לתת את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה. ת"ל גרב גרב לג"ש ילפת ילפת לג"ש ומייתי לה בגמ' ר"פ דלקמן:
בשחור ונכנס בלבן. ל' הרמב"ם ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן. והר"ב העתיק שחור ונכנס כו'. ובמשנה שבגמ' שחור נכנס בלבן:
שאין מומין בלבן. כתב הר"ב דלאו עין הוא אלא שומן העין. גמ'. דכתיב (תהילים ע״ג:ז׳) יצא מחלב עינימו. פירש"י יצא רשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעיניו. ושומן העין בלבן הוא. ע"כ. ועיין במשנה י':
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
ריס של עין. בערוך ערך רס ס"א חריץ של עין שניקב פירשו בגמרא תורא ברא דעינא והיינו עור של העין ע"כ:
הרי בעיניו דק. מצאתי מנוקד דוק בוי"ו עם חולם:
שחור. זהו שקורין פרונילא שמשם מראית העין באה לו וכו':
שאין מומין בלבן. דלאו עין הוא אלא שומן שנאמר יצא מחלב עינימו תרבא דעינא איקרי עינמו סתמא לא איקרי ומתני' ר' יוסי היא ור"מ פליג עליה בין לבן נכנס בשחור בין שחור נכנס בלבן ה"ז מום דדריש דלשון תבלול דבר המבלבל את העינים:
שאין מומין בלבן. עיין במה שכתבתי בסוף פירקין:
2.
One whose eyelid is pierced, defected or slit, Or if the eye has a cataract, or a tevalul, halazon [snail-shaped], nahash [snake-shaped] or a [berry-shaped] growth on the eye, [the animal is disqualified]. What is a tevalul? The white of the eye breaking through the ring and entering into the black. But if the black breaks through the ring and goes into the white, it is not a [disqualifying] blemish, because there are no disqualifying blemishes as regards the white of the eye.
משנה ג
חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִים. אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָד הַקָּבוּעַ, כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם. וְאֵלּוּ הֵם מַיִם הַקְּבוּעִים, אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים. אָכַל הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח, אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַיָּבֵשׁ אַחַר הַלַּח:
ברטנורה
חורוד. כמין טיפין לבנות בעין. תרגום לבן, חיור:והמים. היורדים אל העין ומונעים הראות:הקבועים. אתרווייהו קאי, אחורוד והמים:בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום. בכל כ״ז יום שהוא שליש הזמן של שמונים יום בקירוב בודקים אותו אם הלך החורוד. ואם הלך, אע״פ שחזר, מונין לו שמונים יום מיום שחזר. ואין החורוד קבוע עד שיעמוד שמונים יום. ואי לא בדקוהו בתוך שמונים יום, אע״פ שנמצא החורוד שם ביום שמונים לא הוי מום, דשמא בינתיים הלך וחזר. והלכה כר׳ חנניה בן אנטיגנוס:אלו הן המים הקבועים. כלומר במאי ידעינן אי קבועים או עוברים:אכל לח ויבש של גשמים. אם האכילוהו לרפואה תבן וחציר שקורין פיינ״ו בלע״ז:לח. הגדל באדר וחצי ניסן:ויבש. הגדל באלול וחצי תשרי:של גשמים. היינו שגדל בשדה בית הבעל. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אכל לח ויבש של גשמים הרי זה מום, של בית השלחין אינו מום. ודגשמים נמי, אכל יבש ואח״כ אכל לח אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח:של בית השלחין. ארץ הצריכה להשקות לא הוי רפואה, ולא בדקינן ביה:אכל יבש ואחר כך לח. לרפואה, אין זו רפואתו ואע״פ שלא נתרפא בכך אינו מום:עד שיאכל יבש אחר הלח. זו היא דרך רפואתו, תבן וחציר הגדל באדר וחצי ניסן מאכילין אותו באדר וחצי ניסן, ותבן וחציר הגדל באלול וחצי תשרי מאכילין אותו באלול וחצי תשרי. דלא שחטינן ליה עד שיעברו עליו כל ימי הקיץ ויבדוק בשניהם, ואם לא נתרפא הוי מום. וצריך שיאכל מהם לא פחות מכגרוגרת בכל סעודה וסעודה כל שלשה חדשים בתחלת הסעודה ולאחר ששתה, ולא יהיה כפות בשעה שאוכל העשבים הללו לרפואה, ולא יהיה יחידי אלא עם חבריו, בשדה ולא בתוך העיר. ואם שלמו כל התנאים הללו ולא נתרפא הוי מום ושוחטין עליו:
תוסופות יום טוב
חוורד והמים הקבועים. ת"ר עור בין סומא בב' עיניו בין סומא בעינו אחת. חיורד והמים הקבועים מנין ת"ל איש עור. פ"ז ד' (מ"ג) [מ"ד]: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר. כתב הר"ב דהלכה כמותו. וכ"כ הרמב"ם. וטעמא נ"ל מדמפרש בגמ' ובלבד שיהיו משולשים:
של גשמים. פי' הר"ב היינו שגדל בשדה בית הבעל. ומסיים רש"י דסגי לי' בגשמים ע"כ. ודקרי בית הבעל פירשתי במשנה ט' פרק ב' דשביעית:
של שלחים. פי' הר"ב ארץ הצריכה להשקות כו'. ועיין בפירושו לריש מועד קטן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
חֲוַורְוַר כצ"ל. ופי' הרגמ"ה ז"ל חוורור סנורים אם יש בשחור לבן ויש מפרשים קרום ע"כ:
איזהו חוורור הקבוע כל ששהה שמנים יום. גמרא מתני' ר' יהודה היא ור"מ פליג עליה בברייתא וס"ל דחוורור קבוע מ' יום ומים קבועים שמנים יום. ואיתה למילתיה דר' חנינא בן אנטיגנוס בפ' הערל (יבמות ד' פ'.) ועיין בהר"ן ז"ל פ' בני העיר ד' שס"ד:
ואלו הן המים הקבועים. כך צ"ל:
אכל לח ויבש של גשמים. בטעם אתנחתא צריך לגורסו וכדפי' כבר רעז"ל. ופי' רש"י ז"ל של גשמים שדה בית הבעל דסגי לה בגשמים:
לח ויבש של שלחים או אכל היבש וכו' כצ"ל:
3.
Havarvar [white spots] on the cornea and water constantly dripping from the eye, [are disqualifying blemishes]. What do we mean by a permanent hawarwar? If it remained for a period of eighty days. Rabbi Hanina ben Antigonus says: we must examine it three times in the eighty days. And the following are cases of constant dripping from the eye [and how to test its permanency]: if it ate [for a cure] fresh [fodder] and dry [fodder] from a field sufficiently watered by rain [it is a permanent blemish, if not cured]. [If it ate] fresh [fodder] and then dry [fodder] from a field requiring artificial irrigation, or if it ate dry [fodder] first and then fresh [fodder from field watered by rain] it is not a blemish unless it eats dry [fodder] after the fresh.
משנה ד
חָטְמוֹ שֶׁנִּקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, שְׂפָתוֹ שֶׁנִּקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה, חִטָּיו הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ, וְהַפְנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֱקָרוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֵין בּוֹדְקִין מִן הַמַּתְאִימוֹת וְלִפְנִים, אַף לֹא אֶת הַמַתְאִימוֹת:
ברטנורה
חוטמו שניקב וכו׳ והוא שניקבו מחיצות החיצונות של חוטם, שהנקב נראה מבחוץ. אבל אינו נראה אלא מבפנים כגון שניקבה מחיצה החולקת את החוטם, אינו מום, שסתר הוא, ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן:שנפגם. ויש בו חסרון:שנסדק. ואין בו חסרון. ושיעור פגימה, כדי שתחגור בה צפורן:שפתו. שורה חיצונה של שפה. כלומר חודה החיצון:חיטיו החיצונות. השינים שבאמצע הפה:שנפגמו. נחסרו:נגממו. נימוקו, ולא נשאר מהם אלא רושם מועט, ואינן בולטות כמו שרגילים להיות:והפנימיות. שינים הגדולות שקורין משילא״ש, שנעקרו לגמרי. אבל נפגמו ונגממו לא הוי מום:אין בודקין מן המתאימות ולפנים. שינים הגדולות שאחת נראית כשתים ועשויות כתאומות, משם ולפנים אינו נחשב מום מפני שהוא סתר. והן עצמן שנעקרו לא הוי מום. ואין הלכה כר׳ חנינא בן אנטיגנוס:
תוסופות יום טוב
חוטמו שנקב כו'. פי' הר"ב. והוא שנקבו מחיצות החיצונות כו'. ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל כו'. כמ"ש בר"פ. ועמ"ש שם [*ועי' לקמן]:
שפתו כו'. בת"כ כללינהו בכלל חרוץ. ולא ידעתי למה לא כלל נמי חוטמו שנקב כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ז הי"א] מה' ביאת מקדש. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ. הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמור בתורה. וע' מ"י:
שנגממו. ל' הר"ב נימוקו. דנגמם ממילא משמע ולא בידי אדם. אבל היכא דתנן גומם מפ' הר"ב כורת כמ"ש במ"ד פ"ב דכלאים. ול' הרמב"ם בכאן. נגממו. הוא [שנחתכו] ונימוקו וכו':
והפנימיות שנעקרו. שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת. הן נראין חסרין. הרמב"ם פ"ב מה' אסורי מזבח:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
חוטיו. בגמרא ואפילו בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל כתוב חוטין ופי' הרמב"ם ז"ל בפי' ראשון חוטיו החיצונות שהן שני החוטים הבולטין בגופו של חיך קרוב לשיפוע כובע והן נראין לעין בשעה שפותח בעל חי את פיו וחוטיו הפנימיות הן הפיקות והן הנה שקורא ר' חנינא מתאימות מפני שהן מזדווגות וי"א חטיו שניו וחטיו הפנימיות הטוחנות עכ"ל ז"ל וכפירוש הזה האחרון נראה שפסק בפ' שני דהלכות איסורי מזבח וכן פי' בערוך. ובספר קרבן אהרן סוף פרשה ז' דפרשה אמור כתב שרבינו הלל ז"ל פירש דחיטין הם כמין שני חיטין שיש לבהמה במקום שנים משום דלית לה שנים כלפי חוץ ולהכי קרי להו החיצונות שנראין מבחוץ כשפותח פיו לאכול ע"כ ועיין עוד שם. אבל רש"י ז"ל נראה דגריס חוטין ולא פירש בה דבר כאן אבל בפ' כל פסולי ד' ל"ה דאיתה למתני' התם פי' שם רש"י ז"ל חוטין החיצונות ככי דשיני החיצונות אותם שלפנים כנגד חוטמו:
שנפגמו. שניטל מהן מעט:
שנגממו. שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חסרו כלום הוי מום הואיל ונראה. או חוטין הפנימיות שהשנים הגדולות קבועות בהן שנעקרו לגמרי כדמפרש ואזיל רב פפא הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהן שהרי חבואות בפה ע"כ. וכן פי' ג"כ ברוש פירקין דאיתה נמי למתני' התם כדכתיבנא וז"ל חוטין ינציבאש. חיצונות שבאמצע הפה. שנפגמו שנחסרו מעט. שנגממו ברחבו ולא חסרו אלא כעין סדק ע"כ. וכן נראה מן התוס ז"ל דגרסינן חוטין אבל הרגמ"ה ז"ל נראה דגריס ג"כ חיטין ופי' שהם חניכיים החיצונות והוי מום משום דלא הוי בסתר דמיתחזי כד אכיל ע"כ וקרוב הוא לפי' ראשון דהרמב"ם ז"ל. וחוטין שנפגמו ושנגממו נפקי מחרוץ כך פי' רש"י ז"ל בר"פ דלקמן או מכל מום רע דמהתם נפקא לן זנב העגל שאינה מגעת לערקוב ודומיהם ואמרינן התם קלוט וחיטין ליתנהו באדם דאדם אינו מפריס פרסה ואין נוהגין בו מומין חיטין. דאדם יש לו שנים בכל החיטין ובבהמה הוא דאין לה שנים למעלה ונראין החיטין ונפסלת בפגמתם ע"כ:
והפנימיות שנעקרו. פי' שוחטין עליהם ור' יהושע בן קפיסאי פליג בברייתא דאין שוחטין אלא על החיצונות אבל פנימיות שנעקרו משחט עלייהו לא שחטינן אבל אפסולי מיפסיל מע"ג המזבח וימתין שיפול בו מום אחר וישחטנו ור' חנניא בן אנטיגנוס אומר אין משגיחין על התיומות כל עיקר דאפילו מן המזבח לא נפסל. ופי' רגמ"ה ז"ל מן המתאימות ולפנים מתאימות שנים שעומדין לסוף הלחיים ולהכי קרי להו מתאימות שיש לכל אחד שני עיקרין:
אף לא את המתאימות. פי' אף לא המתאימות עצמן שנעקרו לא הוי מום עכ"ל ז"ל:
4.
If its nose is perforated, defective, or slit, or its upper lip perforated, defective, or slit [these are disqualifying blemishes]. If the outer incisors are defective or leveled [to the gum] or the molars are torn out [completely], [these are disqualifying blemishes]. But Rabbi Hanina ben Antigonus says: we do not examine behind the molars, nor the molars themselves.
משנה ה
נִפְגַּם הַזּוֹבָן, אוֹ עֶרְיָה שֶׁל נְקֵבָּה בַּמֻּקְדָּשִׁים, נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם, אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק, אוֹ שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַזָּנָב מַפְצִיל עֶצֶם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ (בָּשָׂר) בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע:
ברטנורה
הזובן. הנרתק שהגיד של בהמה חבוי בו. כשנפגם הוי מום דלא הדר בריא, אבל ניטל לא הוי מום, דחוזר לאיתנו:עריה של נקבה. בית הערוה הבולט לחוץ ונראה על שאר שטח הגוף:במוקדשים. בשאר קדשים שיש בהן נקבה, כגון שלמים, דאילו בבכור ליכא נקבה:אבל לא מן הפרק. דנפגם בין הפרקים מעלה ארוכה, כשלא נחתך כל הזנב:או שהיה ראש הזנב מפציל עצם. הזנב התלוי למטה נקלף העור ובשר ונשאר העצם מגולה, שוב אין מעלה ארוכה, הואיל ובראש הזנב הוא:מפציל. כמו אשר פצל [בראשית ל׳]. פירוש אחר, שנחלק הזנב בקצהו לשתי זנבות ובכל אחת משתיהן עצם:ובין חוליא לחוליא מלוא אצבע. שחוליות של זנב רחוקות זו מזו מלוא אצבע דהיינו רוחב גודל:
תוסופות יום טוב
נפגם הזובן. כתב הר"ב אבל ניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו. גמ'. ומעשה שהיה. ואל תתמה שהרי בטרפות אתה מוצא כן בניטל הטחול כמו שפי' הר"ב במ"ב פ"ג דחולין:
מפציל עצם. פי' הר"ב נקלף העור והבשר כו'. וכן פירש"י. והקשו התוס'. דאין זה לשון המשנה והגמרא. והל"ל נקלף. ופירשו כפירוש האחר שכתב הר"ב. וכן פי' הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
נפגם הזובן. אבל ניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו וכן היה מעשה שנטלו זאב וחזר לאיתנו והקשו תוס' והרא"ש ז"ל אמאי חשיב ניטל חוזר לאיתנו יותר מנפגם הרי נמי יכול ליטול לנפגם ומיהו י"ל דכי נפגם תחלה אין לו תקנה בנטילה דאין זה מום עובר כיון שלא היתה הפגימה מתרפאת אם לא ניטל הזובן ע"כ. וכן אם נפגם הכיס הוי מום דהוי בגלוי אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא הוי מום דהוי בסתר ועוד דמעלה ארוכה. ואם קרע כיס שהביצים בתוכו וכרת הביצים והדר תפר לכיס ונשארו הביצים כרותים בכיס פלוגתא בברייתא אי הוי מומין שבגלוי כדמפרש בגמרא:
אבל לא מן הפרק. אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה אם לא נחתך כל הזנב אלא נפגם מעט:
או עריה של נקבה במוקדשין כצ"ל:
או שהיה ראש הזנב מפציל עצם. כמו אשר פצל וכן פי' רש"י ז"ל. והקשו תוס' ז"ל דבלשון משנה ותלמוד הל"ל נקלף ופירשו הם ז"ל שמפצל את העצם לשנים כמו מפוצלות דגבי קרנים שמפוצלות לכאן ולכאן. ובתוספתא נמי קתני או שהיה ראש הזנב מופצל לשני עצמות ע"כ והוא פי' הרמב"ם ז"ל וכן פי' רעז"ל בלשון שני:
או שיש בשר בין חוליא לחוליא וכו'. כצ"ל:
מלא אצבע. מפרש בגמרא בתוספתא דאצבע אחד מד' בטפח של כל אדם בעינן דהיינו גודל:
5.
Today’s mishnah deals with defects in an animal’s genitalia.If the sheath [of the penis] is defective or the genitals of a female animal in the case of sacrificial offerings [it is defective.] If the tail is mutilated from the bone but not from the joint; or if the top end [root] of the tail is bared to the bone; or if there is flesh between one joint and another [in the tail] to the amount of a finger's breadth [the animal is defective].
משנה ו
אֵין לוֹ בֵיצִים, (אוֹ) אֵין לוֹ אֶלָּא בֵּיצָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כִיסִין, יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי בֵיצִים. אֵין לוֹ אֶלָּא כִיס אֶחָד, אֵין לוֹ אֶלָּא בֵיצָה אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מוֹשִׁיבוֹ עַל עַכּוּזוֹ וּמְמַעֵךְ, אִם יֵשׁ שָׁם בֵּיצָה, סוֹפָהּ לָצֵאת. מַעֲשֶׂה שֶׁמִּעֵךְ וְלֹא יָצָאת, וְנִשְׁחַט וְנִמְצֵאת דְּבוּקָה בַּכְּסָלִים, וְהִתִּיר רַבִּי עֲקִיבָא וְאָסַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי:
ברטנורה
אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אין לו שתי ביצים בשתי כיסין אלא בכיס אחד, אי נמי שני כיסין וביצה אחת, הרי זה מום:ר׳ ישמעאל אומר אם יש לו שני כיסים. אסיפא פליג, דקאמר תנא קמא אם אין לו אלא ביצה אחת ושני כיסין הוי מום, לא היא, דכל שיש לו שני כיסין בידוע שיש לו שתי ביצים. אבל ארישא מודה דכי אין לו אלא כיס אחד כמי שאין לו אלא ביצה אחת דמי:רבי עקיבא אומר. בידוע לא אמרינן, אלא מושיבו על עכוזו גרסינן. ודוגמתו בפרק כיצד מעברין (עירובין דף נ״ד). עכוזו תנן או אכוזו תנן. על עכוזו, על עגבתו אחת מושיבין את הבכור שאין לו אלא ביצה אחת בשני כיסין:וממעך. וממשמש בכיס ובכסלים:אם יש שם ביצה אחת סופה לצאת. ואם אינה יוצאה הוה מום:והתיר רבי עקיבא. דהוי מום, הואיל ולא מצאה במקומה כשמיעך ומשמש. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
אין לו ביצים. כתב הר"ב. חסורי מחסרא והכי קתני. אין לו [שתי] ביצים בשני כיסים. פירש"י. דכל בהמה יש לה לכל ביצה כיס א' לפי שהכיס חלוק באמצעיתו ומבחוץ ניכר. שהרי באמצע הוא משקע. ונראית בו שורה העמוקה. ע"כ. הא דכתב דכל בהמה. לא למעוטי אדם. דהא תנן באידך פרקין גבי מומי אדם כי הא דהכא. והעתיקה הרמב"ם בפ"ז מה' ב"מ כדמחסרי' למתני' דהכא ועמ"ש לקמן. אלא נקט רש"י בהמה. משום דבבהמה איירינן:
רבי עקיבא אומר מושיבו על עכוזו. וכו'. כתב הר"ב. וכן הלכה וכ"כ הרמב"ם. ונ"ל טעמו דס"ל דר"י ור"ע במלתיה דת"ק פליגי. והלכה כר"ע מחברו. אבל הרא"ש כתב בשם הרמב"ן מסתברא לן דהלכתא כת"ק דאמר ב' כיסים וביצה אחת הוי מום. ולא בעי מיעוך. והיינו דאיכא בין ת"ק לר"ע:
עכוזו. לשון הר"ב עכוזו גרסינן ודוגמתו בפרק כיצד מעברין עכוזו תנן וכו' דף נ"ג בסוגיא דבני יהודה דייקי לישנא ואמתניתין דהכא אתמר הא מלתא. ולפיכך לא דייק הר"ב בלישניה שכתב ודוגמתו. דהא היא גופה היא. ולשון רש"י והכי אמרי' בערובין וכו'. והא דכתב הר"ב עכוזו גר' וכ"כ ג"כ רש"י לא אתו לאפוקי אכוזו באל"ף. דהא מסיק התם איכא דתני אכוזו ואיכא דתני עכוזו. אלא נ"ל דאתו לאפוקי הגירסא שהעתיק הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ג מהלכות בכורות דגר' הרגיזו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
ר' עקיבא אומר מושיבו על עכוזו. כתב רש"י ז"ל משיבו על עכוזו גרסינן בכף והכי אמרינן בעירובין בפ' כיצד מעברין אכוזו או עכוזו תנן וכו' אבל תוס' חיצוניות כתבו י"ס דגרסי הרגוזו ורש"י ז"ל הגיה עכוזו מההיא דכיצד מעברין ור"י אומר כי אין צריך להגיה דשמא ודאי במשנה גרסינן הרגוזו אבל בשום ברייתא שנוי עכוזו ואע"ג דקאמר התם עכוזו תנן מ"מ מצינו שאע"פ ששנוי בברייתא רגיל לומר תנן כמו עוממות תנן או אוממות תנן שאינו שנוי במשנה כלל ע"כ. והרמב"ם ז"ל ג"כ גריס הרגוזו בין בפי' המשנה בין ביד פ"ג מה' בכורות וכן ג"כ בעל הערוך ז"ל הביאו בערך הרגז וכתב וזהו אכוזו שכתוב בראש כיצד מעברין:
מעשה שמיעך וכו'. נראה דהיינו פרו של בית מנחם דמייתי בגמרא בברייתא לפי פי' תוס' ז"ל וגם תוס' החיצוניות. ובברייתא א"ל ר' עקיבא לר' ישמעאל עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל א"ל ר' ישמעאל עד מתי אתה מאכיל לישראל קדשים בחוץ. וביד פ"ג דהלכות בכורות סי' ה':
6.
If [a first born] has no testicles or if it only has one testicle, [it is a blemish]. Rabbi Ishmael says: if it has two pouches, then it has two testicles, but if it only has one pouch, then it only has one testicle. Rabbi Akiva says: [the animal] is placed on its buttocks and he squeezes [the pouch]. If a testicle is [in there, inside the pouch] it will eventually come out. It happened that one squeezed it and [the testicle] did not come out, but when it was slaughtered [the testicle] was found attached to the loins, and Rabbi Akiva permitted [the animal] while Rabbi Yohanan ben Nuri prohibited it.
משנה ז
בַּעַל חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא שָׁלשׁ, וְשֶׁרַגְלָיו קְלוּטוֹת כְּשֶׁל חֲמוֹר, וְהַשָּׁחוּל, וְהַכָּסוּל. אֵיזֶהוּ שָׁחוּל, שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ. וְכָסוּל, שֶׁאַחַת מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה:
ברטנורה
בעל חמש רגלים או שלש. הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טריפה, הני מילי כשיתר או חסר בידיו דהיינו אותם של צד הראש, אבל חסר רגל או יתר רגל מרגליו האחרונים, הויא טרפה ואסורה באכילה:קלוטות. עגולות. ואפילו הן סדוקות הוי מום, דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות:שחול. שנשמטה ירכו. תרגום משיתיהו, שחלתיה:כסול. דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים, ולא למעלה מן הכסלים, וזו הירך על גבי הכסל:
תוסופות יום טוב
בעל חמש רגלים או שלש. כתב הר"ב הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טרפה ה"מ כשיתר או חסר בידיו כו'. אבל חסר רגל או יתר כו' הוי טרפה. גמרא. ויהיב טעמא דכל יתר כנטול דמי. ומסיים הטור י"ד סי' נ"ה. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה. ועיין בפי' הר"ב במשנה ו' פ"ד דחולין:
ושרגליו קלוטות. וזהו קלוט האמור בתורה כדתניא בגמ':
שנשמטה יריכו. וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי [כדפי' הר"ב בפ"ג דחולין סוף מתני' א'] רש"י וכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת מקדש שזהו שרוע האמור בתורה והכי תניא בת"כ זה שנשמטה יריכו ובגמ' שנשתרבבה יריכו. ופירש"י. שאחד מירכותיו גדולה מחברתה:
שאחת מירכותיו גבוה. כתב הר"ב דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים כו' וזו הירך על גבי הכסל. וכן בפירש"י דרך הבהמה כו' סמוך לכסלים. והנה נראה לפ"ז כשהשני בתוך הכסל עצמו. הרי הוא גבוהה והוי מום. ואף בפי' הרמב"ם כתוב כן. אמרו כסול זה שרגלו א' בתוך הכסל ע"כ. אבל בגמ' אשכחן דהכי תניא כסול שרגלו א' בתוך הכסל ורגלו א' על גבי הכסל. ונ"ל להגיה כן בפי' הרמב"ם. וכתב עוד הרמב"ם וכסול נגזר מן כסלים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
בעל חמש רגלים. פ' ואלו טרפות ד' נ"ח. ודוקא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הויא דכל היתר כנטל דמי ותנן בפ' בהמה המקשה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה ששם ישנם לצומת הגידין וכן בטור יו"ד סי' נ"ה והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה ע"כ:
ושרגליו קלוטות. זהו קלוט האמור בתורה:
והשחול והכסול. ר"פ משילין והרי"ף והרא"ש ז"ל ס"פ במה אשה ור"פ גיד הנשה: שחול שנשמטה ירכו פי' רש"י ז"ל וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי ותוס' ז"ל מכח קושיית בקיאות פירשו נשמטה כן היא מתחלת ברייתה דומיא דכסול ע"כ:
7.
If [a first born] has five legs or if it has only three legs, or if its feet are uncloven like that of a donkey, or if it is a shahul or a kasul [these are blemishes]. What is a shahul? [An animal] with a dislocated hip. What is a kasul? [An animal] one of whose hips is higher than the other.
משנה ח
נִשְׁבַּר עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. מוּמִין אֵלּוּ מָנָה אִילָא בְיַבְנֶה, וְהוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. וְעוֹד שְׁלשָׁה הוֹסִיף. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת אֵלּוּ. אֵת שֶׁגַּלְגַּל עֵינוֹ עָגוֹל כְּשֶׁל אָדָם, וּפִיו דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁנִּטַּל רֹב הַמְדַבֵּר שֶׁל לְשׁוֹנוֹ. וּבֵית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּמִין:
ברטנורה
אף על פי שאינו ניכר. כשהוא עומד שאין השבר נראה, אבל ניכר כשהוא מהלך שהוא צולע. דאי אינו ניכר כלל לא הוי מום:מומין אלו. נשבר עצם ידו ועצם רגלו שהוזכרו למעלה:אילא. שם חכם:עגול כשל אדם. דלאו היינו אורחא שיהא גלגל עין הבהמה עגול כשל אדם:רוב המדבר. היינו אותו קצת הלשון שאינו מודבק למלקוחיו:ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
נשבר עצם ידו כו'. שנאמר (ויקרא כ"א) או [כו'] שבר רגל או שבר יד:
אילא. כתב הר"ב שם חכם והוא הנזכר לשבח שהוא מומחה לבכורות במשנה ה' פ"ד. ומש"ה הלכה כב"ד של אחריהם הואיל שהסכימו לדברי זה הבקי. והכ"מ בפ"ז מהל' ביאת מקדש. כתב עוד משום דבתראי נינהו. ועוד דחכמים לא א"ל אלא לא שמענו ואין לא שמענו ראיה. ע"כ. [*ועוד נ"ל מדתנן לקמן במשנה י"א. על אלו מומין כו'. וכללינהו להנך. [ש"מ דהלכה נינהו]:
לא שמענו את אלו. וכן הנוסח בכל הספרים. ורש"י העתיק לא שמענו אלא אלו. וכן מצאתי מוגה במשנה:
את שגלגל עינו עגול כשל אדם. ואלו הן השלשה שהוסיף את שגלגל עינו כו' רש"י. ובגמ' פרכינן למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו המפלת מין בהמה כו'. דלר"מ אפי' עינו אחת כשל אדם הוי בהמה. ומשנינן הא באוכמא בשחור של עין שאינו עגול כאדם. הא בצירא [ה"ג רש"י וכך הגירסא בגמ' פ"ג דנדה דף כ"ג] כל בית מושב הלובן והסירא קרוי צירא והוא ודאי עגול כשל אדם ע"כ. ובנדה פ"ג מפרש בהיפך דמקום מושב העין לא הוי עגולי בבהמה כאדם ואי הוי עגול הוי מום. ומיהו כתב הכ"מ בפ"ב מהא"מ דנראה דהרמב"ם לא גרס כל זה ואחריו נמשך הר"ב:
ופיו דומה לשל חזיר. היינו בשפתים כדמסקי' במתני' דלקמן ואע"פ שאינו חד כשל חזיר. שהוא חד כשפוד כדאיתא בגמ':
ב"ד של אחריהן אמרו כו'. כתב הר"ב וכן הל' וכ"כ הרמב"ם. ובדיבור אילא כתבתי הטעם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
אַיַלַא כצ"ל:
לא שמענו את אלו. אית דגרסי אלא אלו והיא גירסת רש"י ז"ל וז"ל לא שמענו אלא אלו שהוזכרו למעלה ואלו הן השלשה שהוסיף את שגלגל עינו וכו' רש"י ז"ל:
שגלגל עינו עגול כשל אדם. מוקי לה בגמרא בשחור של עין פי' רש"י ז"ל דלאו היינו אורחיה שיהא גלגל השחור עגול כשל אדם אבל בית מושב העין הלובן והסירא ודאי עגול כשל אדם כמו שכתבתי במס' נדה פ"ג טעם לר"מ דתנן התם המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה דברי ר"מ והרגמ"ה ז"ל פי' אפכא אוכמא אורחיה למהוי עגול כשל אדם כוליה חריץ של עין לאו אורחיה ע"כ:
ופיו דומה לשל חזיר. בפ"ק דמכלתין ד' ג' ובגמרא אמר רב פפא לא תימא דבעינן דומה לחזיר מכל וכל אלא כיון ששפתו עקומה למעלה כחזיר אע"פ שאינו חד כשל חזיר שהוא חד כשפוד וזהו עם פי' הרגמ"ה ז"ל ועיין ברש"י ז"ל. ובטור יו"ד סי' ש"ט וז"ל פיו דומה לשל חזיר בזה ששפתו העליונה עודפת על התחתונה או שתחתונה עודפת על העליונה הוי מום ואפילו אם אינו חד כשל חזיר הוי מום ודוקא שיש באותו עודף עצם אבל אם אינו אלא בשר נוסף אינו מום ע"כ. וכתוב שם בב"י שהוא פי' הרא"ש ז"ל ושכן נראה מהרמב"ם ז"ל ושכן פי' רש"י ז"ל בשם רבו אע"פ שהוא לא פי' כן ע"כ:
רוב המדבר. היינו אותו קצת שאינו מודבק למלקוחיו של מדבר ומתני' ר' יהודה היא דתניא ואת שניטל רוב הלשון ר' יהודה אומר רוב המדבר של לשונו. וקצת היה נראה לי דהאי ר' יהודה הוא ר' יהודה הנשיא כדמוכח בפ"ק דקדושין ד' כ"ה:
8.
If the bone of the fore-leg or of its hind-leg is broken, even though it is not noticeable, [this is a blemish]. These blemishes Ila enumerated in Yavneh and the sages agreed with him. He also added another three cases [of blemishes]. They said to him: we have only heard these [already mentioned previously]. [The three added by Ila were]: one whose eyeball is round like that of a human or whose mouth is like that of a pig or if the greater part of the speaking part of the tongue has been removed. A subsequent court ruled however: each of these cases is a [disqualifying] blemish.
משנה ט
מַעֲשֶׂה שֶׁהַלְּחִי הַתַּחְתּוֹן עוֹדֵף עַל הָעֶלְיוֹן, וְשָׁלַח רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים וְאָמְרוּ, הֲרֵי זֶה מוּם. אֹזֶן הַגְּדִי שֶׁהָיְתָה כְפוּלָה, אָמְרוּ חֲכָמִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא עֶצֶם אֶחָד, מוּם. וְאִם אֵינָהּ עֶצֶם אֶחָד, אֵינָהּ מוּם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זְנַב הַגְּדִי שֶׁהִיא דוֹמָה לְשֶׁל חֲזִיר, וְשֶׁאֵין בָּהּ שָׁלשׁ חֻלְיוֹת, הֲרֵי זֶה מוּם:
ברטנורה
מעשה שהלחי התחתון. משום דתנן לעיל דבפיו דומה לחזיר פליגי רבנן עליה דאילא, קמשמע לן השתא דלא פליגי רבנן עליה אלא בשפתו העליונה עודפת על התחתונה, אבל שפתו התחתונה עודפת על העליונה מודים רבנן דהוי מום. ומעשה נמי שהלחי התחתון עודף על העליון ואמרו חכמים הרי זה מום. והני מילי כשעצם הלחי התחתון עודף על העליון, אז הוי מום אפילו בבהמה. אבל אין בה עצם אלא ששפתו התחתונה ארוכה ומקבלה את העליונה, הוי מום באדם אבל לא בבהמה:אזן הגדי שהיתה כפולה. שיש לו שתי אזנים מצד אחד אוזן בתוך אוזן:בזמן שהיא עצם אחד. שאין לה אלא תנוך אחד, שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, הוי מום:ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה:אינו מום. וטעמא לא איתפרש. ומ״מ לא דמי לבעל חמש רגלים, דאוזן בתוך אוזן אינו נראה כל כך:שהיא דומה לשל חזיר. עגולה כזנב החזיר, ואע״פ שאינה דקה כמותה:שלש חוליות. דוקא בזנב של טלה הוא דבעינן שלש חוליות. אבל זנב של גדי, חוליא אחת בלבד מום, שתים אינו מום. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון. כתב הר"ב. והני מילי כשעצם הלחי כו' אבל אין בה עצם כו' הוי מום באדם כדתנן באידך פירקא משנה ח':
אזן הגדי שהיתה כפולה. לרבותא נקטיה דאפי' הגדי שדרך אזניו להיות מטות וכפולות. הרמב"ם ריש פ"ז מהב"מ:
בזמן שהיא עצם אחד מום. פירש הר"ב שאין לה אלא תנוך אחד וכו' ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש. כ"כ רש"י. ובגמ' תניא אזניו כפולות *) בהסחסות אחת. ה"ז מום. בשתי הסחסות אינו מום. אבל הרמב"ם רפ"ז מהב"מ כתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'. ובלבד שיהיו לו שני סחוסים. אבל אם אין לה אלא סחוס אחד. והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר. וכתב בב"י סימן ש"ט דנראה שהוא מפרש בזמן שהיא עצם אחד. היינו לומר שהאוזן הנוסף הוא עצם אחד בפני עצמו. ובזמן שאינו עצם א' היינו לומר שהאוזן הנוסף אינו עצם בפני עצמו. ודחקו לפרש כן משום דלפירש"י קשה דאיפכא מסתברא וכשהוא תנוך אחד לא יהא מום וכשהתנוכים נבדלים יהא מום משום דהוי אוזן יתירה ואע"פ שבפי' המשנה לא פי' כן [כלומר דאילו דעתו הי' לפרש כך במשנה לא ה"ל למשתק ושלא לפרש ומדשתק ולא פי' ש"מ דס"ל דמשנה כמשמעה היא וכדפירש"י נ"ל]. י"ל שחזר בו בחבורו כמו שמצינו לו ז"ל שעשה כן בכמה מקומות וצ"ל שהוא ז"ל גורס בברייתא בגמ' אזניו כפולות בחסחסת אחד אינו מום. בב' חסחסות הרי זה מום ע"כ. ובכ"מ לא כתב זה אלא אחר שכתב פירש"י. כתב וז"ל ורבינו נראה שגרס בהפך וכתב סמ"ג דה"ג בתוספתא והיא הגי' הנכונה שנימוקה עמה עכ"ל. מדבריו אלו נראה שסובר דאף במשנה גורס בהפך. ובמשנה שהובאת לידי מא"י מצאתי שהוגה בה בזמן שהיא עצם אחד אינו מום. והשאר כולו נמחק:
עצם. לכאורה נראה לפרש דתנוך קרי עצם. לפי שהוא גשם חזק דומה לעצם. כמו שהעתקתי מלשון הרמב"ם בריש פרקין. אבל הרמב"ם כתב וז"ל ענין עצם הוא גוף אחד וגולם אחד כמו שנטל גולם א' רך וכפלו. גזור ממה שנא' (שמות כ"ה) וכעצם השמים לטוהר. ע"כ. טעמו שאע"פ שהוא דומה לעצם זה מחמת חזקו. אבל אינו עצם [באמת]:
רבי חנניא בן גמליאל אומר כו'. כתב הר"ב וכן הלכה. וכ"כ הרמב"ם. וטעמא משום דבגמרא מפרשינן למלתיה. ועוד עיין במשנה י"א:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
ושלח רשב"ג לחכמים. י"ס ושאל רשב"ג לחכמים וכן הוא במשנה בתלמוד אפי' המוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל וכמדומה לי שהגיה אוזן הגדי שהיתה פפולה וכתב בס"א מצאתי ספולה ובספר אחר מצאתי פסולה אך גורסת כפולה לא מצאתי ע"כ:
בזמן שהיא עצם אחד מום. ובתוס' חיצוניות כתוב דבתוספתא גרסי' אפכא בשני חססיות זהו מום בחסחוסית אחת אינו מום ע"כ. וכך נראה שפסק הרמב"ם ז"ל שם בהלכות ביאת מקדש פ"ז:
9.
It happened that the lower jaw [of a first born] was larger than the upper jaw. Rabban Shimon ben Gamaliel asked the sages [for a ruling] and they said: this is a blemish. The ear of a kid which was doubled: the sages ruled: if it is all one bone, it is a blemish, but if it is not all one bone, it is not a blemish. Rabbi Hanina ben Gamaliel says: if the tail of a kid is like that of a pig, or if the tail does not possess three vertebrae, this is a blemish.
משנה י
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, אֶת שֶׁיַּבֶּלֶת בְּעֵינוֹ, וְשֶׁנִּפְגַּם עֶצֶם יָדוֹ, וְעֶצֶם רַגְלוֹ, וְשֶׁנִּפְסַק עַצְמוֹ שֶׁבְּפִיו. עֵינוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אָזְנוֹ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, בְּמַרְאֶה אֲבָל לֹא בְמִדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַחַת מִבֵּיצָיו גְּדוֹלָה כִּשְׁתַּיִם בַּחֲבֶרְתָּהּ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ברטנורה
יבלת פורו״ש בלע״ז. ואפילו היא בלובן שבעין, ויש בה שער, הרי זה מום:ושנפגם עצם ידו. שניכר המום. ולעיל איירי בשנשבר:ושנפסק עצמו שבפיו. שהשינים קבועות בו. ולמעלה מן החוטין קא מיירי. דאי חוטין גופייהו, דהיינו השינים עצמן שבאמצע הפה, הא תנן לעיל דאפילו נפגמו או נגממו הוי מום:עינו אחת גדולה. כשל עגל:ואחת קטנה. כשל אווז:במראה. שנראה לכל שזו גדולה מזו:אבל לא במדה. שאם אינו ניכר אלא במדה, אינו מום:ולא הודו לו חכמים. לרבי יהודה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
את שיבלת בעינו. פי' הר"ב בלובן שבעין. ויש בו שער. דאלת"ה הא תני במשנה ב' שאין מומין בלבן. גמ'. ועיין משנה י"ב:
ושנפגם עצם ידו כו'. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמורה בתורה. הרמב"ם ספ"ז מהב"מ:
ושנפסק. עיין בדבור דלקמן:
עינו אחת גדולה. ואחת קטנה. אבל שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום דמחמת בריאותא יתירתא. או כחישותא יתירתא הוא דהוי. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. אי מחמת בריאות הוא. תרוייהו בעו מיברא. ואי מחמת כחישותא. תרוייהו בעו מיכחש. הכי אסיקנא בגמ' פ"ק דף ג' ועיין פירקא דלקמן משנה ד'. ופשטא דמתני' דכולהו דברי ר"ח בן אנטיגנוס הן ואפ"ה הלכה כמותו. שהרי הר"ב פי' ולא הודו לו חכמים לרבי יהודה והלכה כחכמים. וה"נ ודאי משמע דלא קיימי אלא אדר"י. ש"מ דאילו לר"ח לא מצינו שלא הודו. ועוד דבגמרא מפרש למלתיה. ועוד בה שלישיה מהטעם שאכתוב במשנה דלקמן. ואין נראה בעיני מ"ש הכ"מ בפ"ב מהלכות איסורי מזבח. דעינו גדולה כו'. רבנן קאמרי לה. והכי משמע בריש בכורות ולפיכך פסק הרמב"ם כן. ע"כ. דהרי הרמב"ם ס"ל דאזנו א' כו'. קמיפלגי רבנן ומכשירין אפי' קטנה כפול. כמ"ש בפירושו ובחבורו. וא"כ השתא רישא וסיפא רבי חנינא. ומציעתא רבנן. ועוד שהרי הרמב"ם פוסק לשארא דר"ח הא דיבלת בפרק הנזכר. והא דפגימת ופסיקת עצם כללינהו בפ"ז מהלכות ביאת מקדש. במ"ש כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ. הרי זה מום כו'. ואע"פ שהכ"מ לא הזכיר אלא פגימה ולא פסיקה. וראיתי ג"כ מוגה במשנת א"י ושנפגם עצמו שבפיו. אבל באזנו לא פסק כמותו משום דס"ל דחכמים פליגי עליה בברייתא שאעתיק בסוף המשנה. הלכך הנכון מ"ש דדברי ר"ח הן והלכה כמותו היכי דלא פליגי רבנן בהדיא. והואיל וכן. הא דכתב הכ"מ דבריש בכורות משמע דרבנן קאמרי לה לאו מילתא היא דמשום דפרכינן לה מינה משמע ליה דרבנן היא אבל כיון דהלכה כר' חנינא לא משמע כלל דרבנן קאמרי לה:
ולא הודו לו חכמים. גמרא ועד כמה [תהא חברתה קטנה דמכשרי. רש"י] תניא אחרים אומרים אפילו אינה בשנייה אלא כפול כשרה. וזו היא הברייתא דהרמב"ם מפרשה דקאי אאזנו כו' כמו שכתבתי לעיל [ור"ל משא"כ רש"י מפרש דקאי אביצים]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
ר' חנניה בן אגטיננוס. יש גורסין אנטיגנס בלי וי"ו בכל מקום שהוא מוזכר וכן ג"כ מלת אנדרוגינוס גורסין אנדרוגינס בלי וי"ז אחר הנון בכל מקום שהוא מוזכר:
יבלת בעינו. העלו תוס' חיצוניות בשם ר"י דגרסינן בגמרא אידי ואידי בשחור בין מתני' דהכא דחשיב ליה מום בין מתני' דסוף פירקין דלא חשיב ליה מום ולא קשיא הא דאית ביה שיער הוי מום קבוע לשחוט עליו אבל לית ביה שיער אין שוחטין עליו אע"פ שהוא בתוך השחור של העין דאינו מבלבל את העין כמו תבלול ע"כ. וכן מוכח מתוס' שבדפוס ומבואר בפירוש רעז"ל שהוא פי' הרמב"ם ז"ל שהוא מדבר אפילו בלובן. וגירסת רש"י ז"ל אידי ואידי בלבן הא דאית ביה שיער הא דלית ביה שיער ועיין בסוף פירקין שהבאתי שם כל פי' רש"י ז"ל:
ושנפרק עצמו שבפיו. מצאתי מוגה ושנפגמה והיא גירסת הרגמ"ה ז"ל דכן פירש ושנפגם עצמו שבפיו לחיו ע"כ. ורעז"ל אשר דרכו להיות נמשך ברוב אחר פי' רש"י ז"ל בהא לא פירש רש"י ז"ל כלל לא ושנפרק ולא ושנפגם ולא ושנפסק אלא תפס עצמו שבפיו וכו' ומ"מ מתוך מה שפירש דאי חיטין גופייהו אפילו נפגמו או נגממו משמע דלא גריס נפגם ומ"מ ושנפקס עצם ידו ועצם רגלו ושנפקס עצמו שבפיו ומסופקני אם הוא טעות אכן גם הר"ר יהוסף ז"ל הגיהו כן בקו"ף וסמ"ך וכתב ס"א ושנפקם בקו"ף ומ"ם ע"כ:
עינו אחת גדולה וכו'. פ"ק דמכלתין ד' ג' והתם מפרש אבל אם היו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום משום דהתם טעמא הוי אי משום בריותא יתירתא אי משום כחישותא יתירתא אבל הכא אי מחמת בריותא יתירתא תרוייהו בעו למיברא אי מחמת כחישותא יתירתא תרויהו בעו מיכחש אלא ודאי שנוי הוא והוי מומא ומשום הכי פסול ולא מטעם שרוע שאבר אחד גדול מחברו אבל גבי אדם אפילו שתיהן גדולות או שתיהן קטנות תנן בפירקין דלקמן דהוי מום דכתיב איש איש מזרע אהרן דבעינן איש השוה בזרעו של אהרן פי' שיהא דומה לשאר בני אדם ע"כ. ופי' רגמ"ה ז"ל במראה ולא במדה כלומר דלא יהיב שיעורא לאזנו גדולה כי היכי דיהיב לעין גדולה ולביצה גדולה ע"כ. פי' דבריו ז"ל שהרי ביארו בברייתא בגמרא עין וביצה עין כעגל וכאווז. וביצה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד:
ולא הודו לו חכמים. בגמרא בעי ורבנן דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא האחת קטנה מחברתה והוי מומא ומשני תניא אחרים אומרים עד פחות מכפול אבל אי הויא כפול כשרה כן פירשו סוגיית הגמרא רש"י והרגמ"ה ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל נראה שמפרש ורבנן דפליגי עליה דתנא דמתני' דהיינו ר"ח בן אנטיגנוס באזנו אחת גדולה ואחת קטנה עד כמה תהא האזן האחת קטנה מחברתה ויהא מום ומשני תניא אחרים אומרים אפי' אינה לשניה אלא כפול כשרה וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ולדעת חכמים אפילו אזנו אחת כפול כשרה:
10.
Rabbi Hanina ben Antigonus says: if [a first born] has a wart in its eye or if a bone of its fore-leg or hind-leg is defective, or if the bone of the mouth split, or one eye is large and the other small, or one ear is large and the other small, being visibly so and not merely in measurement [all of these are blemishes]. Rabbi Judah says: if one testicle is as large as two of the other [this is a blemish]. But the sages didn’t agree with him.
משנה יא
זְנַב הָעֶגֶל שֶׁאֵינָהּ מַגַּעַת לָעַרְקוֹב, אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל מַרְבִּית הָעֲגָלִים כֵּן, כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַגְדִּילִין הֵם נִמְתָּחוֹת. לְאֵיזֶה עַרְקוֹב אָמְרוּ, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לָעַרְקוֹב שֶׁבְּאֶמְצַע הַיָּרֵךְ. עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר, וּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין נִפְדִּין עֲלֵיהֶן:
ברטנורה
לערקוב. לקשר העליון שהוא מקום חבור הירך עם השוק. וכנגדו בגמל ניכר שיש לו כנגד ארכובה עליונה זו עצם בולט לחוץ:כל מרבית העגלים כן. כל תרבות עגלים ומנהגן שיהא זנבן מגיע לערקוב [הלכך בציר מהכי הוי מומא], וכשהן גדילות נמתחות עד למטה:שבאמצע הירך. הוא הקפיץ העליון שפירשתי דכנגדו בגמל ניכר:על אלו מומין שוחטין את הבכור. אע״ג דתנן בריש פירקין על אלו מומין שוחטין את הבכור, הדר תנייה הכא. משום דתנן שלשה הוסיף וכו׳ ואמרו לו לא שמענו את אלו, הדר וכללינהו לומר שאף על אלו מומין שוחטים:
תוסופות יום טוב
כל מרבית העגלים כן. לשון הר"ב כל תרבות כו' מגיע לערקוב הלכך בציר מהכי הוי מומא וכשהן גדלות כו'. כך הגהתי מפירש"י שאין לפרש שדעתו כהרמב"ם שכתב כל מרבית עגלים כן ואינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן דא"כ לא ה"ל להר"ב לכתוב נמתחות עד למטה דהיינו למטה מן הערקוב:
על אלו מומין שוחטין הבכור. כתב הר"ב אע"ג דתנן בר"פ על אלו מומין שוחטים את הבכור. ואי משום סיפא פסולי המוקדשין נפדין עליהם. הא נמי פשיטא משחט שחטינן מיפרק פרקינן מבעיא. גמרא. ומ"ש הר"ב הדר תנייה הכא משום דתנן שלשה הוסיף כו'. וכ"כ הרמב"ם. וצ"ל דלית לן למימר דכליל טפי מהני משום דבהני דב"ד של אחריהן אמרו שהן מומין. אבל גירסתינו בגמרא. איידי דתנן שלשה הוסיף וא"ל לא שמענו את אלו וקתני ואתי דיחידאי [כגון ר"ח בן אנטיגנוס ור"ח בן גמליאל וס"ד פליגי רבנן עלייהו] קא סתים בכולהו על אלו מומין שוחטין וכו' וכן גי' הרא"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
לערקוב. הרא"ש ז"ל נראה דגריס ערקום במ"ם וכמו שכתבתי בפ"ד דתמיד:
כל מרבית העגלים כן וכו'. פי' הרמב"ם ז"ל שר"ל דאינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן ודבריהם אמת ע"כ:
על אלו מומין שוחטין את הבכור. אע"ג דתנן בריש פירקין על אלו מומין שוחטין את הבכור הדר תנייה הכא משום דתנן שלשה הוסיף וכו' ואמרו לו לא שמענו אלא אלו הדר וכללינהו לומר שאף על אלו מומין שוחטין עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט כן פי' הרמב"ם ז"ל וז"ל מה שכפל הלשון ואמר על אלו מומין שוחטין את הבכור אע"פ שאמר בתחלת הפרק על אלו מומין היה כדי לכלול גם המומין שלשה שהוסיפו. וקשיא לי שמן הגמרא מוכח שבא לכלול גם דברי ר' חנניה בן גמליאל ודברי ר' חנניה בן אנטיגנוס דהכי מסיק בגמרא אלא איידי דתנא שלשה הוסיף עליהן ואמרו לו לא שמענו אלא אלו והדר קתני ואתי דיחידאי שאינם סתמא אלא יחידאי קאמרי להו כגון ר' חנינא בן גמליאל ור' חנינא בן אנטיגנוס להכי הדר ותני אכולהו על אלו מומין לכלול גם אותם ולסתום כמותם דהלכתא כותייהו והרמב"ם ז"ל עצמו פסק כר"ח בן גמליאל בפירושו למשנה וכן פסק כדברי שניהם למי שידקדק יפה בהלכות ביאת מקדש ובהלכות איסורי מזבח כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. וא"כ קשה אמאי לא קאמר שבא לכלול גם דבריהם. ולרעז"ל שראה ודאי הגמרא וגם ראה פי' רש"י ז"ל קשה יותר כי להרמב"ם ז"ל נוכל לומר ריש מילתא נקט והוא כמו וכו' אי נמי לרבותא נקט שבא לכלול שלשה שהוסיף אע"פ שאמרו לו לא שמענו וכ"ש דברי ר"ח בן גמליאל ודברי ר"ח בן אנטיגנוס. ועוד קשיא לע"ד במה שכתב מהרי"ק ז"ל בפ' שני דהלכות איסורי מזבח על בבא דעינו אחת גדולה דבמשנת ר"ח בן אנטיגנוס וז"ל ומשמע דעינו אחת גדולה כשל עגל וכו' רבנן קאמרי לה והכי משמע בריש בכורות ולפיכך פסק רבינו ז"ל כן עכ"ל ז"ל משמע מתוך דבריו ז"ל דאי לאו דרבנן קאמרי לה לא הוה פסיק כר' חנינא בן אנטיגנוס והא בסמוך הביא תחלת דברי ר' חנינא את שיבלת בעינו וכדמוקי לה בגמרא ביבלת שהיא אפילו בלובן העין אם יש בם שיער וכגירסת רש"י ז"ל וכדכתבינן לעיל וגם בפ"ז דהלכות ביאת מקדש פסק כסוף דברי ר"ח בן אנטיגנוס במה שכתב כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ ה"ז מום ומהרי"ק ז"ל עצמו הורה מקום לדין זה וז"ל כל עצם שבגלוי וכו' במשנה שם שנפגם עצם ידו ועצם רגלו ע"כ. ואין דברים אלו נמצאים רק בדברי ר"ח בן אנטיגנוס ודברי ר"ח בן גמליאל גם כן הביאם הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ' שני דהלכות איסורי מזבח וא"כ מאי ולפיכך פסק רבינו כן דקאמר מהרי"ק ז"ל מלבד הקושיא שהקשינו לעיל שראוי לפסוק כמותם מאחר דהדר תנא וסתם לן כותייהו במה שחזר לשנות בסוף דבריו על אלו מומין שוחטין את הבכור כדמוכח בגמרא וכדכתבינן ועוד שממה שכתבתי במתני' דלעיל שכתב הרמב"ם ז"ל גבי משנת ר' חנינא בן אנטיגנוס וז"ל ולדעת חכמים אפילו אזנו אחת כפול כשרה ע"כ. משמע נמי שעינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה הם דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס שדוחק גדול לומר שאינם לא דברי ר"ח ולא דברי חכמים אלא תנא אחרינא וצ"ע לעניות דעתי:
11.
If the tail of a calf does not reach the joint, [it is a blemish]. The sages said: the growth of all calves is in this manner, as long as [the animals] grow, the tails also extend [below]. To which joint does this refer? Rabbi Hanina ben Antigonus says: the joint in the middle of the hip. In consequence of these blemishes we may slaughter a firstborn animal, and consecrated animals rendered unfit [for the altar] in consequence of these blemishes may be redeemed.
משנה יב
אֵלּוּ שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה, חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָם קְבוּעִין, וְחִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ, (אֲבָל לֹא) שֶׁנֶּעֶקְרוּ, וּבַעַל גָּרָב, וּבַעַל יַבֶּלֶת, וּבַעַל חֲזָזִית, וְזָקֵן, וְחוֹלֶה, וּמְזֻהָם, וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בוֹ עֲבֵרָה, וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם (עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים), וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא בַמִּקְדָּשׁ וְלֹא בַמְּדִינָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מוּם גָּדוֹל מִזֶּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ בְכוֹר, אֶלָּא נִגְזָז וְנֶעֱבָד:
ברטנורה
לא במקדש. לפי שאינן ראויין, שאין מקריבין במקדש אלא מן המובחר:ולא במדינה. שאינן מומין קבועים להפקיע קדושתן. אלא מניחין אותו עד שיפול בהן מום אחר קבוע ויהיו נשחטים עליו:גרב. מין שחין לח מבחוץ ומבפנים. וגרב האמור בתורה דהוי מום, הוא שחין יבש:יבלת. בלובן העין, ואין בה שער. ולעיל דחשיב לה במומין ששוחטין עליו, מיירי דיש בה שער:ובעל חזזית. תרי גווני חזזית הוו. חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים, והוי מומא דלא הדר בריא, דאמר מר למה נקרא שמה ילפת שמלפפת והולכת עד יום המיתה. וחזזית השנויה כאן היא מין שחין שיש לה רפואה:ומזוהם. שיוצא ממנו ריח רע:ושנעבדה בו עבירה. שרבע את האשה או שהמית את האדם ע״פ עד אחד, שאין לו אלא עד אחד לא ברביעה ולא בנגיחה:או על פי עצמו. שאין שם עד, אלא הבעלים אמרו ראינוהו שנרבע או שהמית. ואינו נסקל על פיהם. ואי הוו שנים עדים כשרים מעידים בדבר הוי השור בסקילה, ואפילו בהנאה מיתסר:וטומטום ואנדרוגינוס. דספק זכר הם וקדשי, ספק נקבה ולא קדשי:אין לך מום גדול מזה. אאנדרוגינוס קאי. [דמקום] נקבות הוי כמום, והוי כבכור בעל מום, ונשחט במדינה ואסור בגיזה ועבודה:וחכמים אומרים אינו בכור. דבריה בפ״ע הוא. ונגזז ונעבד. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ובעל גרב. כתב הר"ב וגרב האמור בתורה וכו' שחין יבש בין בפנים בין מבחוץ. גמ':
ובעל חזזית. כתב הר"ב חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. וכן לכון רש"י. וכתב וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ע"כ. ונימוקו עמו שהרי יבש בין מבפנים בין מבחוץ נמי מום קבוע הוא כדלעיל ש"מ דיבשות לא יוכל להרפא. ומ"מ גירסתינו בגמ'. דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ. וכן העתיק רש"י עצמו בפי' החומש פ' תבא:
וזקן וחולה ומזוהם. דת"ר מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן וחולה ומזוהם. וצריכא דאי כתב למעוטי זקן דלא הדר בריא. אבל חולה דהדר בריא אימא לא. ואי כתב למעוטי חולה דלאו אורחיה אבל זקן אורחיה כו'. ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש. וא"נ למעוטי מזוהם משום דמאיס. אבל הני דלא מאיס אימא לא. צריכא. ואיזה זקן מפורש בפ"ק דפרה [משנה ב']:
ושנעבדה בה עבירה וכו'. דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח [*והר"ב לא דקדק לשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה ואח"כ כתב שנרבע:
על פי עד אחד וכו'. כן הוא בס"א. וכך גי' רש"י אלא דבמקום הבעלים גורס עצמו. וכל זה נראה. שגם הוא גירסת הר"ב אבל בפי' הרמב"ם הוא כגי' הספר דל"ג לכל זה]:
אין מום גדול מזה. כתב הר"ב אאנדרוגינוס קאי וכן רבנן נמי לא קיימו אלא אאנדרוגינוס אבל טומטום [דבהמה שאין זכרותו ונקבותו במקום אחד כריש לקיש בגמ' אע"ג דמקצת דבריו נדחין. נ"ל] מטיל מים במקום זכרות זכר ובעי למתביה לכהן [ואפ"ה לא נשחט במקדש דלא חזי להקרבה דנראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות. רש"י בפי' דברי ריש לקיש] ומטיל מים במקום נקבות ספק חיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו [פירש"י נכפל גידו מבפנים ומוציא מים במקום [*שרגיל] נקבות [*להיות בנקבה] ואע"ג דמיעוט הוא הכא כיון דאשתני לענין טומטום אשתני דנהפכה זכרותו לנקבותו. [*וחיישינן]. הכי מסיק הרא"ש:
וחכמים אומרים אינו בכור. כתב הר"ב דבריה בפני עצמו הוא והלכה כחכמים. ועיין מה שכתבתי בפרק בתרא משנה ד':
יכין
מלכת שלמה
יכין
נפגמה אזנו פגם היינו שיש שם חסרון. ושיעורו כדי חגירת צפורן: מן הסחוס הקנארפעל של האוזן: אבל לא מן העור המקיף לסחוס. דהאי עור שנפגם הדר בריא: נסדקה נסדק סחוס האוזן. וכל סדק היינו בלי חסרון. ושיעורו כל שהוא וכלעיל. מיהו לדידן שאין לנו מומחה צריך שיהיה טפי מחגירת צפורן. כדי שיהיה ניכר שפיר [י"ד ש"ט]: נקבה מלא כרשינה וויקקע. ור"ל שגרגיר כרשינה נכנס ויוצא בנקב שבסחוס: ר' יוסי בן משלם אומר יבשה שתהא נפרכת שכשממשמש בו נפרך לפירורים והלכה כת"ק. וכל המומין דחשיב בפרקן. ילפינן מדכתיב פסח או עור (או) כל מום רע. ומה פסח ועור מום שבגלוי ואינו מתרפא. אף כל מום רע. כשהוא מום שבגלוי ואינו מתרפא. הו"ל מום גמור: ריס עפעף. אויגענליד בל"א: שנסדק כולן שיעורן בכל שהוא: הרי בעיניו ר"ל הרי כשיש בעינו: דק שיש עור על העין או וכו': תבלול פערמישונג. שנבלל בהעין השחור בהלבן ע"י חלזון נחש או ע"י עינב: חלזון נחש חלזון ונחש א' הן. ור"ל שיש על השחור שבעין. בליטת בשר לבן כמין נחש. ודרך הבליטה ההיא להיות מנומר כחלזון. והוא תולעת מנומר בנקודות: ועינב שיש על השחור שבעין בליטה עגולה כגרגר ענבה: ואיזהו תבלול ר"ל איזה תבלול שע"י נחש חלזון: לבן הפוסק בסירא סירא הוא העיגול המקיף את השחור שבאמצעית העין: ונכנס בשחור שאם חוט לבן פוסק העיגול הנ"ל ונכנס לתוך השחור. הוה מום: בשחור ונכנס בלבן ר"ל אבל אם חוט שחור נמשך מבפנים לתוך הלבן שבעין: שאין מומין בלבן דהלבן אינו עיקר העין. רק שומנו: חורוד טפות לבנות שבעין: והמים שעיניו נוטפות וזולגות מים תמיד: הקבועים אחורד ומים קאי: בודקין אותו שלשה פעמים בתוך שמונים יום בסוף כל יום כ"ז. שהוא שליש של פ' יום בקירוב. אז בודקין אותו. אם הלך החורד והמים. שאם הלך אף שחזר אח"כ. אז איננו מום קבוע עדיין. ולכן חוזרין ובודקין אותו כבתחלה פ' יום. דהיינו מכ"ז לכ"ז יום. דאינו מום קבוע עד שיעמוד פ' יום בלי הפסק. ובלא בדקוהו תוך הפ' יום וכנ"ל. אף שנמצא בסוף. אינו מום קבוע. דאמרינן הלך וחזר והלכה כדבריו: ואלו הם מים הקבועים כלומר במה ידעינן שהוא מום קבוע ולא יתרפא: אכל לח ויבש של גשמים ר"ל אם האכילוהו לרפואתו באדר וחצי ניסן העשב שגדל אז. הנקרא עשב לח. ואח"כ האכילוהו בכל חודש אלול וחצי תשרי העשב שגדל אז. הנקרא עשב יבש. וב' מיני העשב הלח והיבש. היו של גשמים. ר"ל שגדלו בשדה הבעל שמסתפקת במי גשמים. ואם אכלה ב' מיני עשב הנ"ל ולא נתרפאת. אז הוה מום קבוע ולא תתרפא עוד לעולם: לח ויבש של שלחים ר"ל אבל באכלה לח ויבש הנ"ל. והיו של בית השלחין. דהיינו משדה שאינה מסתפקת בגשמים. וצריך להשקות השדה: אכל היבש ואחר כך אכל הלח ר"ל או שאכלה ב' מיני העשבים הנ"ל של גשמים. אבל אכלה תחלה יבש ואח"כ הלח. ולא נתרפאת: אינו מום ר"ל אין זה סימן שהוא מום קבוע: עד שיאכל היבש אחר הלח ושיהיו שניהן של גשמים. וצריך עוד תנאים. שתאכל מהעשבים הנ"ל בכל החדשים הנ"ל. בכל יום בכל סעודה כגרוגרת. ורק לאחר ששתתה תאכל את הסעודה הנ"ל בשדה ולא ברפת בעיר. ושתהיה בשעת אכילה עם חברותיה ולא יחידית. ולא תהיה כפותה בשעה שאוכלת. ואם שלמו כל התנאים הללו. ולא נתרפאת מהטפת מים מעיניה. הו"ל מום קבוע: חטמו שנקב ודוקא המחיצות החיצונות שבחוטם שהנקב נראה בהן בחוץ. אבל מחיצה האמצעית שבחוטם שנתנקב. אינו מום. דבגלוי בעינן. וכלעיל סי' ו': שנפגם בחסרון: שנסדק בלי חסרון [ונ"ל דבכולהו נקט כסדר זה בדרך לא זו אף זו. דניקב אינו נראה כל כך מיד כנפגם. גם מתמהר להתרפאות טפי מנפגם. מדבשר בריא מקיפו. ונפגם אינו מגנה כל כך כנסדק. וגם מתמהר להתרפאות טפי מנסדק שמסדיק והולך. רק במשנה א' נקט נפגם תחלה. מדהוצרך לבארו שאינו מהעור. לכן פסק ושדי ליה]: שפתו ליפפע: חיטיו החיצונות ר"ל שיניים שבאמצע הפה שנראין לחוץ שנפגמו שנשבר מהן קצת ונפגמו או שנגממו שנחתכו סמוך לשרשם. ולא נשאר רק שורש השן ששקוע בבשר. שאינו מגנה אותה כל כך כנפגמת: והפנימיות שיניים שעומדות בפנימיות הפה. שאין נראין רק בשעה שהבהמה צועקת: שנעקרו עם שרשן. אבל בנפגמו או נגממו. לא הוה מום: אין בודקין מן המתאימות ולפנים הן השיניים הפנימיית שכל א' נראה כב' מחוברות יחד כתאומים. ומשם ולהלן אין בודקין בחסרון שיניים: אף לא את המתאימות ר"ל אפילו המתאימות עצמן שנעקרו אינן מום. ואין הלכה כדבריו: נפגם הזובן הוא הנרתק שהגיד של הבהמה נסתר בו. ודוקא נפגם הוה מום דלא הדר בריא. אבל בנחתך כל הנרתיק זה לגמרי. לא הוה מום. דהדר בריא: או עריה של נקבה בית הערוה של הנקיבה שבולט לחוץ. שנפגם: במוקדשים ר"ל בשאר קדשים. דבכור אינו נקיבה: נפגם הזנב מן העצם שנחסר מהזנב קצת באמצע העצם א' שבחוליותיו: אבל לא מן הפרק שאם נסתר בין הפרקים הדרא בריא: או שהיה ראש הזנב מפציל עצם שנפצל העור והבשר מעל הזנב בראשו. דאז לא הדר בריא. או שהזנב נתפצל לב' ויש בכל א' עצם. ונראה כב' זנבות: או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע שחוליות הזנב רחוקות זמ"ז כרוחב אגודל: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת א"כ ל"ל רישא. אלא ה"ק אין לו ביצים בב' כיסין רק בכיס א'. או שיש לו ב' כיסין ואין לו רק ביצה א': אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת אסיפא פליג דקאמר ת"ק דביצה א' וב' כיסין הוה מום. וקאמר איהו דכל שיש לו ב' כיסין. בידוע שיש לו ב' ביצים. אבל ברישא מודה. דביש לו רק כיס א'. כאין לו רק ביצה א' דמי: רבי עקיבא אומר לא כר' ישמעאל דאמר בידוע. אלא בכור שיש לו ב' כיסין וביצה א'. מושיבו וכו': מושיבו על עכוזו על עגבות שלו: וממעך ממשמש בכיס ובכסלים: סופה לצאת ובלא יצאת. הוה מום: מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט כבכור בעל מום: ואסר רבי יוחנן בן נורי וקיי"ל כת"ק דא"צ למשמש. אלא שוחטו מיד בחזקת שאין לו רק ביצה א'. ואפילו כשימצא אח"כ הביצה דבוקה בכסליו הוה מום מדאינו במקמו הראוי [טור ש"ט]. וי"א שכשלא משמשו בו תחלה ונמצא אח"כ בכסלים. יקבר [רמב"ם]: בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש מדסתם תנא. משמע דמיירי אפילו שהיתרת או החסרון הוא מראש עצם התחתון ולמעלה. אפ"ה אינו רק מום. ואי"ל א"כ בלא"ה טריפה [כחולין פ"ד מ"ו]. י"ל דהיינו דוקא כשהיתרת הוא ברגלים האחרונים. אבל הכא מיירי ברגלים שלצד הראש: ושרגליו קלוטות כשל חמור שפרסותיו עגולות. ואפילו שסועים כבהמה טהורה. עכ"פ פרסות הטהורה אינן עגולות: איזהו שחול שנשמטה ירכו היינו בוקא דאטמי דשף מדוכתיה. רק הכא מיירי דלא איעכל ניביה. דאל"כ בלא"ה טריפה: וכסול שאחת מירכותיו גבוהה דרך הבהמה שהירך שקוע בתוך הכסל. וזו רגל א' בתוך הכסל. ורגל הב' למעלה מהכסל: אף על פי שאינו ניכר שאין השבר נראה כשעומדת. אבל כשהולכת ניכר שצולעת. דבלא ניכר כלל לא הוה מום: מומין אלו נשבר ידו או רגלו כלעיל: מנה אילא שם חכם בקי במומין כלעיל [פ"ד מ"ה]: אמרו לו לא שמענו את אלו ואלו הן הג' שהוסיף. את וכו': ופיו דומה לשל חזיר ששפתו העליונה עודפת על התחתונה: ושניטל רוב המדבר של לשונו ר"ל רוב אותו חלק שבלשון שאין מדובק למלקוחיו: ובית דין של אחריהן אמרו הרי אלו מומין והכי קיי"ל: ושלח רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו הרי זה מום דגם רבנן דפליגי אאילא. מודו בכה"ג. ודוקא שעצם לחי התחתון בולט. אבל אם רק שפה התחתונה בולטת ומקבלת שפה העליונה. רק באדם הוה מום. ולא בבהמה: אזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו אוזן תוך אוזן ונקט גדי אף שדרכו להיות אזניו קמוטות וכפולות קצת: בזמן שהיא עצם אחד שאין לו רק תנוך א'. שנכפף ראש תנוך אוזן החיצון. ונתחבר למטה עם תנוך אוזן הפנימי. וי"א דתנוך קרי ליה עצם. וי"א דעצם ר"ל גוף א' ר"ל שכל אוזן גוף לבד. כמו דכתיב כעצם השמים לטוהר. דר"ל גוף השמים: ואם אינה עצם אחד שהתנוכים מובדלין למעלה: רבי חנניא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר עגול כזנב החזיר. אף שאינו דק כמותו: הרי זה מום דוקא זנב טלה. אבל גדי. ב' חוליות אינו מום. א' הוה מום: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר את שיבלת ווארצע: בעינו בלובן שבעין. והוא שיש בו שער: ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו שניכר שחסר קצת מרוחב העצם. אבל לא נשבר: ושנפסק עצמו שבפיו שנפסק באמצע אותו עצם שהשיניים קבועין בו. ומיירי למעלה מן החוטין. שאין פגימת שיניים פוסל שם. אפ"ה בנפסק העצם הזה הוה מום: עינו אחת גדולה כעגל. והאחר כדרכו: ואחת קטנה כאווז. והאחר כדרכו. מיהו בשניהן שוין כעגל או כאווז כשרים: במראה שנראה לכל שזו גדולה מזו: אבל לא במדה דבלא ניכר רק כשימדדום. אינו מום: אחד מביציו גדולה כשתים בחברתה ר"ל כפול מחברתה: זנב העגל שאינה מגעת לערקוב הוא מקום ברגל שקשור שם העצם הג' שלמעלה עם העצם הב' [זה נקרא ערקב בעין. משא"כ מקום שקשור העצם הב' עם העצם התחתון שבו הפרסות נקרא ארכב או ארכובה באלף]: אמרו חכמים כל מרבית העגלים כן ר"ל כך גידול העגלים. שיהא זנבן מגיע לערקב: כל זמן שהן מגדילין הם נמתחות שכשהן גדלין גם הזנב גדל ונמתח למטה טפי: לאיזה ערקוב אמרו שלא תטעה בין עין לאלף: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר לערקוב שבאמצע הירך דהיינו הקשר שבין השוק לקולית כלעיל: על אלו מומין שוחטין את הבכור קמ"ל אפילו הנך ג' שהוסיף אילא [כמשנה ח']: ופסולי המוקדשין נפדין עליהן ר"ל קדשים שנפסלו ע"י מומין אלו. פודין אותן ויצאו לחולין: אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש מדאינן ראויין להקרבה. דאינן מהמובחר: ולא במדינה דעכ"פ לא מחשבו כמום קבוע להפקיע קדושתן. רק מניחין אותן עד שיפול בהם מום קבוע אחר. ואז נשחטין: חורוד והמים שאינם קבועין אחורד נמי קאי: ובעל גרב שחין לח מבפנים ובחוץ: ובעל יבלת ווארצע בלובן שבעין ואין בה שער: ובעל חזזית מין שחין שיש לו רפואה. ואינו חזזית שבתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. ואינו מתרפא: וזקן שרותת מחמת זקנה: וחולה אף שאינו מסוכן. כל שרותת מחמת חליו: ומזוהם שריח רע יוצא ממנו: ושנעבדה בה עבירה שנרבע או שרבע: ושהמית את האדם ומיירי שאין ברביעה או בנגיחה רק ע"א. או שהבעלים העידו כך. דאי בשיש ב' עדים. הבהמה בת סקילה היא: וטומטום שעור מכסה ב' מקומות הערוה שבבהמה. ואינו ניכר אם זכר או נקיבה הוא: ואנדרוגינוס בלשון יון נקרא איש אנדרו. ואשה גינוס. ור"ל הכא שיש לו זכרות וגם נקבות [ועי' מ"ש שבת פי"ט בפירושינו סי' ל"ד]: לא במקדש ולא במדינה נ"ל דלהכי כפל ושנה תנא לא במקדש וכו' והרי כבר נשנה בראש המשנה. אלא דסד"א דטומטום ואנדרוגינוס לא נכללו בהנך דרישא דאין נשחטין לא במקדש ולא במדינה. אלא רק דברי ר' ישמעאל הוא. דקאמר דטומטום ואנדרוגינוס אין לך מום גדול מזה. ונשחט עליו במדינה. ולא פליג ת"ק על זה. להכי הדר קמ"ל דגם בטומטום ואנדרוגינוס ס"ל לת"ק דאינן מום גמור: רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה אאנדרוגינוס לחוד קאי. דס"ל דדינו כבכור בעל מום. וכן רבנן ס"ל רק באנדרוגינוס דאינו בכור כלל. אבל בטומטום בבהמה. שאין זכרות ונקבות שלה במקום א'. ס"ל לתרווי הו דאם מטיל מים במקום זכרות הוה זכר ליתנו לכהן. ואפ"ה אסור להקרבה. דנראה כאין לו ביצים. ובמטיל מים במקום נקבות. נקיבה הוה [ועי' תמורה פ"ה מ"ב]: אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמו הוא. והלכה כחכמים:
מלכת שלמה
ואלו שאין שוחטין וכו'. בפירקין בד' מ':
וחיטיו הפנימיות. נ"א וחוטיו כדכתיבנא לעיל:
שנפגמו ושנגממו. כך צ"ל ויש מוסיפין בגירסא אבל לא שנעקרו וגירסא שאינה צריכה היא ובהדיא תנינן לה ברישא:
ובעל גרב. בפירקין בדף מ':
ובעל יבלת. פי' הרמב"ם ז"ל דוקא בשיש בה עצם דאם אין בה עצם נקרא תלתול ותנן לקמן באידך פירקא בעלי תלתולין כשרין בבהמה ובהכי אוקמוה בגמרא ברישא ע"ש בגמרא בדף מ' וז"ל רש"י ז"ל כאן ובעל יבלת כאוקימנא לעיל בדאין בה עצם דאי איכא עצם הויא מום גמור ואית בה שיער וישנה בלבן של עין דאין בגופו תלתול בעלמא הוא ע"כ וז"ל שם סוף דף מ' אידי ואידי בלבן פי' בין מתני' דקתני אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה בין מתני' דקתני בראש פירקין שאין מומין בלבן תרוייהו ביבלת שבלבן והא דקתני אין שוחטין לא במקדש וכו' בדאית בה שיער דמגונה הוא והא דקתני אין מומין בלבן בדלית ביה שיער והא דקתני ר"ח בן אנטיגנוס את שיבלת בעיניו דהוי מום גמור בשחור ובדלית בה עצם ויבלת דכתיבא באורייתא בדאית בה עצם. דאי ר"ח בן אנטיגנוס מיירי נמי בדאית בה עצם אמאי נקט בעינו ע"כ אע"פ שאינו לשונו ממש. ועיין במה שכתבתי לעיל סי' י':
גרב. מסיק בגמרא שלשה מיני גרב הן דקרא דגבי מומין הוי יבש בין מבפנים בין מבחוץ דמצריים דהיינו דכתיב במשנה תורה יכך ה' בשחין מצרים וכו' ובגרב ובחרס יבש מבפנים ולח מבחוץ וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור דמתני' לח מבחוץ ולח מבפנים וכתבו תוס' והרא"ש ז"ל לח מבפנים ויבש מבחוץ לא מדכר הכא כלל דדילמא אין רגילות גרב להיות כך דאין דרכו להתייבש מבחוץ כל זמן שיש לתות מבפנים: [הגה"ה כך היא הגירסא ברש"י ז"ל בדפוס שבגמרא וגם בגמרות המוגהות בכתיבת יד כך הוא ומה שכתוב בתוספת יו"ט שרש"י ז"ל עצמו העתיק בפי' החומש פ' כי תבא דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ הן אמת שכך הוא שם אבל תימה הוא אם לא ראה הרב בעל תוס' יו"ט שהרב ר"א מזרחי העתיק לשון רש"י ז"ל אשר שם כאשר צריך להיות לח מבחוץ ויבש מבפנים]:
מזוהם. מפרש רב אשי בפ' המדיר (כתובות ד' ע"ה) דהיינו מי שגופו מסריח ובאדם נמי פוסל כדתנן בר"פ דלקמן מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם אבל זיעה דאדם אינה פוסלת בכהנים כדקתני בברייתא התם דהוסיפו במומי נשים על הכהנים זיעה ושומא וריח הפה:
ושנעבדה בו עבירה. פ' האומר דקדושין ד' ס"ו ופי' רש"י ז"ל בפ"ג מינין ושנעבדה בו עבירה כגון החורש בשור ובחמור ושחרש בו בשבת ע"כ. ותוס' ז"ל הוסיפו שם ג"כ חוסם פי פרה ודש בה. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ושנעברה בו עבירה ברי"ש:
ושהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים. כתב הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בכל הספרי כתיבת יד לא גרסינן במתני' על פי עד אחד וכו' וכן היא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן נראה קצת מן הגמרא אבל רש"י ז"ל נראה דגריס לה ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל תפס לשון רש"י ז"ל כאשר הוא ויליף להו בגמרא בברייתא דאיין שוחטין אלו במקדש מקרא דכתיב מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. ועיין בפ"ד וחמשה ד' מ':
וטומטום וכו'. פ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ו) ודר"פ כיצד מערימין:
ואנדרוגינוס. בגמרא פריך בשלמא טומטום במקדש לא דילמא נקבה. במדינה לא דילמא זכר הוא ולית ליה מומא. אלא אנדרוגינוס בשלמא במקדש לא דילמא נקבה היא אלא במדינה נהי נמי דזכר הוא תֵיעָשֶׁה נקבות שלו חריץ וישחט עליה ותרצו אביי ורבא דחריץ במקום בשר לא הוי מומא אלא אי הוי במקום עצם ושמא דבזה ידוקדק מה שחזר ושנה נבי טומטום ואנדרונינוס לא במקדש ולא במדינה או שמא משום דר' ישמעאל קאי עלייהו:
ר' ישמעאל אומר אין לך מום גדול מזה. תוס' פ"ק דחגיגה ד' ד' ופי' רש"י ז"ל אאנדרוגינוס קאי אבל הרגמ"ה ז"ל פי' אטומטום ואנדרוגינוס:
וחכמים אומרים אינו בכור וכו'. בטומטום ואנדרוגינוס לא קדשי בבכורה ע"כ. ובגמ' מפרש טעמא דר' ישמעאל דדילמא ה"מ דדייקינן דחריץ במקום בשר לא הוי מומא היכא דלא מינכר חריץ כ"כ כנקבות של בהמה אבל היכא דמנכרא מום רע קרינן ביה. ובגמרא בעי רבא אי מפשט פשיטא ליה לר' ישמעאל דאנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו או דילמא ספוקי מספקא ליה אם זכר הוא אם נקבה ואם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר בכור הוא הרי מומו עמו ולא איפשיטא ליה:
וחכמים אומרים אינו בכור. דבריה בפני עצמה הוא וכן ס"ל לר' יוסי בברייתא דפ' ארדרוגינוס גבי אנדרוגינוס דאדם אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש ספק אשה. ובגמרא אמר ריש לקיש לא אמרו טומטום אלא באדם הואיל וזכרותו ונקבותו במקום אחד אבל בהמה מטיל מים במקום זכרות זכר מטיל מים במקום נקבות נקבה. עוד גרסינן בגמרא אמר רב חסדא מחלוקת דת"ק ורבנן בתראי באנדרוגינוס אבל בטומטום ד"ה ספק ואסור בגיזה ועבודה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה ולא תימא לרבנן בתראי טומטום ומי בריה הוא ולא תהא קדושת בכור חלה על שום טומטום ומיהו ס"ל לרב חסדא דאיכא תנא בברייתא והוא ר"ש בן יהודה דס"ל דאפילו ספק לית ליה בבכור דאי מטיל מים במקום זכרות זכר ודאי ואם במקום נקבות נקבה ולא חל עליה קדושת בכור. וכתבו תוס' ז"ל והשתא דאמר רב חסדא אבל טומטום ד"ה ספקא הוא ע"כ לא מיירי במטיל מים במקום זכרות דההוא ודאי זכר הוא אלא במטיל מים במקום נקבות ואליבא דת"ק אבל ר' ישמעאל לית ליה שום ספיקא בטומטום כר"ש דאי מטיל מים במקום נקבות ודאי נקבה היא. וא"ת ומי דחקו לפלוגי בהכי לימא דאינו בכור דרבנן בתראי קיימי בין אטומטום בין אאנדרוגינוס וי"ל כיון דמההוא טעמא דפליגי באנדרוגינוס משום דסברי בריה בפני עצמו הוא לא מצו לאיפלוגי בטומטום דרב חסדא סבר דלשום תנא לא הוי ברי' מסתבר טפי שיודו לת"ק ממה שיודו לר' ישמעאל ע"כ בעירוב לשון מתוס' ומתוספות חיצוניות ומתוספי הרא"ש ז"ל ור' יוחנן פליג עליה דרב חסדא וס"ל דרבנן בתראי אטומטום נמי אמרי דבריה הוא. ומתוך דברי תוס' חיצוניות משמע נמי דריש לקיש ור' אלעא ס"ל דרבנן בתראי סברי כר"ש בן יהודה דמטיל מים במקום נקבות הוי חולין גמורים ודלא כרב חסדא דאמר ספיקא הוי לרבנן כמו לת"ק. וביד פ"ג דהלכות איסורי מזבח סי' ג' ובטור יו"ד סי' שט"ו:
12.
And in consequence of the following blemishes one may not slaughter a first born either in the Temple or in the rest of the state: White spots on the cornea and water [dripping from the eye] which are not permanent, Or molars which have been broken but not torn out [completely]; Or [an animal] affected with garav, a wart, or hazazit. An old [animal] or a sick one, [an animal] of offensive smell; Or [an animal] which with a transgression has been committed or an animal which is known to have killed a human being on the testimony of one witness or of the owners. A tumtum or a hermaphrodite cannot be slaughtered, neither in the Temple or in the rest of the state. Rabbi Ishmael however says: there is no greater blemish than that [of a hermaphrodite]. But the sages say: it is not considered a first-born and it may be shorn and worked with.
Kodshim
Bechoros
Chapter 6