Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הָעוֹשֶׂה שְׁלֹשָׁה פִטְפּוּטִים בָּאָרֶץ וְחִבְּרָן בְּטִיט לִהְיוֹת שׁוֹפֵת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, טְמֵאָה. קָבַע שְׁלֹשָׁה מַסְמְרִין בָּאָרֶץ לִהְיוֹת שׁוֹפֵת עֲלֵיהֶן הַקְּדֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בְרֹאשׁוֹ מָקוֹם שֶׁתְּהֵא הַקְּדֵרָה יוֹשֶׁבֶת, טְהוֹרָה. הָעוֹשֶׂה שְׁתֵּי אֲבָנִים כִּירָה וְחִבְּרָם בְּטִיט, טְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה שְׁלִישִׁית, אוֹ עַד שֶׁיִּסְמֹךְ לַכֹּתֶל. אַחַת בְּטִיט וְאַחַת שֶׁלֹּא בְטִיט, טְהוֹרָה:
ברטנורה
העושה שלשה פטפוטים. שלשה רגלים יושבים בארץ:וחברם בטיט. למעלה בראשם, כעין כלי ברזל שקורין טריפי״ד:קבע שלשה מסמרים. שנעץ אותם בקרקע:טהורה. דכלי מתכות המחוברים לקרקע כקרקע דמו ואין מקבלים טומאה:וחברם בטיט טמאה. ככירה של חרס, שהטיט שבראשן נותן להן תורת חרס:עד שיעשה שלישית. כעין שלשה פטפוטין:או עד שיסמוך לכותל. שהכותל יסמוך את הקדירה מצד אחד:אחת בטיט. אחת חיבר לחברתה בטיט בראשה:ואחת שלא בטיט. שהשלישית לא חיבר. ור׳ יהודה היא, ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
העושה שלשה פטפוטים בארץ. פי' הר"ב שלשה רגלים יושבים בארץ. כלומר והן של טיט:
וחברן בטיט. פי' הר"ב למעלה בראשם. וכ"פ הר"ש. ולפי זה סיפא אחת בטיט כו' אתאן לר' יהודה דוקא. כדפי' הר"ב שם. אבל הר"ש כתב דא"נ יש לפרש דחברן בטיט שחברן בארץ בטיט. ואתאן סיפא לרבנן. וכמ"ש שם בס"ד. וכן נראה שמפרש הרמב"ם בחבורו. וכמו שאעתיק ג"כ מפירושו במתני' דלקמן:
להיות שופת כו'. ועושין אש תחתיה. הר"ש:
שופת. שפיתה המורגל בכל המשנה. היא מלה עברית. שפות הסיר שפות (יחזקאל כד ג). הרמב"ם בפי' משנה ג:
טמאה. דנעשו ככירה לטמאות באויר. כנגד גובה הפטפוטים. הר"ש:
אף ע"פ שעשה בראשו מקום כו'. נראה לפרש כפי' השני של הר"ש. דהיינו שהדביק בטיט בראש כל אחד ואחד. שתהא הקדירה יושבת. ולא חברן יחד. אבל פירושו הראשון שמפרש שעשה מקום. היינו שתיקנן בראשם. הרחיבן שלא יהיו חדים. ושיפן יפה שלא יקלקלו את הקדירה היושבת עליהן. ומפרש דקמ"ל דטהורים לגמרי. דאין להם תורת כלי. כיון דכל אחד לחודיה לא חזי ואינם מחוברים זה לזה. עכ"ד. זה הפי' אינו מסכים כלל לפי' הר"ב שמפרש דטהורה משום דמחובר לקרקע כו'. ועוד נראה יותר פי' השני. דהשתא כולה מתני' בדיני טיט קמ"ל. וכ"כ הרמב"ם ג"כ בחיבורו. אע"פ שעשה בראשן מקום בטיט שתשב הקדרה כו'. ומפרש שחברן בטיט כשני הפירושים דהר"ש שחברן בראשן או בארץ. כמ"ש במתני' דלקמן משנה ג בס"ד. [*ועיין לקמן]:
בראשו. מהר"ם הגיה בראשן:
טהורה. לפי שנעשו לקדירה תחת כירה. נקט טהורה לשון נקבה. הר"ש. ומהר"ם כתב טהורה מדין כלי חרס. והול"ל טהורין. אלא משום דמעיקרא נקט טמאה בכירה. נקט הכא טהורה:
העושה שתי אבנים כירה. דמתוך שהאבנים רחבות סגי בתרי להיות ככירה. הר"ש:
וחברן בטיט טמאה. לשון הר"ב ככירה של חרס. שהטיט שבראשן נותן לה תורת חרס. וה"ה במסמרים אם חברן בטיט טמאים. אלא הכא רבותא קמ"ל דאפי' בשנים סגי:
אחת בטיט. פי' הר"ב אחת חבר לחבירתה בטיט כו'. ור' יהודה היא. וגריעה הך שלישית מכותל. אי נמי סמך לכותל בעי שחיבר שתיהן בראשן לכותל. הר"ש. ולפירושו השני שכתבתי דמפרש חברן בטיט. פי' בארץ. כתב אחת בטיט כו'. שהאחת חיבר בארץ בטיט. ואחת לא חיבר בארץ. וטהורה אפי' לרבנן. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
1.
If he put three props into the ground and joined them [to the ground] with clay so that a pot could be set on them, [the structure] is susceptible to impurity. If he set three nails in the ground so that a pot could be set on them, even though a place was made on the top for the pot to rest, [the structure] is not susceptible to impurity. One who made a stove of two stones, joining them [to the ground] with clay: It is susceptible to impurity. Rabbi Judah says that it is not susceptible to impurity, unless a third stone is added or [the structure] is placed near a wall. If one stone was joined with clay and the other was not joined with clay, [the structure] is not susceptible to impurity.משנה ב
הָאֶבֶן שֶׁהָיָה שׁוֹפֵת עָלֶיהָ וְעַל הַתַּנּוּר, עָלֶיהָ וְעַל הַכִּירָה, עָלֶיהָ וְעַל הַכֻּפָּח, טְמֵאָה. עָלֶיהָ וְעַל הָאֶבֶן, עָלֶיהָ וְעַל הַסֶּלַע, עָלֶיהָ וְעַל הַכֹּתֶל, טְהוֹרָה. וְזוֹ הָיְתָה כִּירַת הַנְּזִירִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁכְּנֶגֶד הַסָּלַע. כִּירַת הַטַּבָּחִים, בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶבֶן בְּצַד אֶבֶן, נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן, לֹא נִטְמְאוּ כֻלָּן:
ברטנורה
האבן שהיה שופת עליה ועל התנור. והאבן מחוברת בטיט:עליה ועל האבן. היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט:ועל הסלע. המחובר מששת ימי בראשית:טהורה. דכתיב יותץ טמאים הם, את שיש לו נתיצה יש לו טומאה, את שאין לו נתיצה אין לו טומאה. מכאן אמרו, אבן שהיה שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח, טמאה, מפני שיש להן נתיצה. עליה ועל האבן, עליה ועל הסלע, עליה ועל הכותל, טהורה, מפני שאין להן נתיצה:כירת הנזירים. לבשל שלמי נזיר שלוקח מהן הכהן הזרוע בשלה:כירת הטבחים. שמוכרים לרבים, ומסדרים הרבה אבנים זו אחר זו ושופתין עליהן קדירות הרבה, שנמצאת אבן אחת לשתי קדירות, וכשנטמאת האחת האחרות טהורות מידי דהוה אקלמרין המתואמות דתנן לעיל בפרק ב [משנה ז׳] שאם נטמאה אחת מהן לא נטמאו כולן:
תוסופות יום טוב
עליה ועל האבן. לשון הר"ב היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט. וכ"כ הר"ש. ומיהו לדידיה הא אמרן. דלפירושו האחד ההוא דאחת בטיט אתאן לרבנן. אלא לפי' הר"ב דלעיל. שמפרש דלר' יהודה היא והוא פי' השני של הר"ש. קשיא לומר דמתני' ר' יהודה היא. ומיהו לא קשיא למאי דפסק הר"ב לעיל דאין הלכה כמותו והא הוה מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם. דכמה סתמות בסמוך דשתי אבנים הוו כירה:
ועל הסלע. [*פי' הר"ב] המחובר מששת ימי בראשית. כדתנן [סוף פ"ג דשביעית] עד שמגיע לסלע. הר"ש:
שכנגד הסלע. ר"ל אבן כנגד הסלע. ובהר ההוא היו הנזירים מבשלין עליהן השלמים ושורפים שם שעריהם בלשכת הנזירים אשר היתה בעזרת נשים כמו שהתבאר במדות [פ"ב מ"ה]. הרמב"ם:
בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן. בתנאי שיהיו האבנים כולן מרוחות בטיט כמו שקדם בראש הפ' אבל האבנים בלתי מרוחות בטיט הנה לא יטמאו. הרמב"ם. ובמתני' דלקמן אעתיק לשונו דמירוח ר"ל חיבור בין בראשן בין בארץ:
אבן בצד אבן. לשון הר"ב מסדרים אבנים הרבה כו' שנמצאת אבן אחת לשתי קדירות חוץ מן החיצונות. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
2.
A stone on which he placed a pot, [on it] and on an oven, or on it and a double stove, or on it and on a stove, is susceptible to impurity. [If he set the pot] on it and on another stone, on it and on a rock, or on it and on a wall, it is not susceptible to impurity. And such was the stove of the Nazirites in Jerusalem which was set up against a rock. As regards the stove of the butchers, where the stones are placed side by side, if one of the stoves contracted impurity, the others do not become unclean.משנה ג
שָׁלֹשׁ אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָן שְׁתֵּי כִירַיִם, נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחִיצוֹנָה, הָאֶמְצָעִית הַמְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הַטְּמֵאָה, טְמֵאָה. הַמְשַׁמֶּשֶׁת הַטְּהוֹרָה, טְהוֹרָה. נִטְּלָה הַטְּהוֹרָה, הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לְטֻמְאָה. נִטְּלָה הַטְּמֵאָה, הֻחְלְטָה הָאֶמְצָעִית לִטְהוֹרָה. נִטְמְאוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת, אִם הָיְתָה הָאֶמְצָעִית גְּדוֹלָה, נוֹתֵן לָזוֹ כְדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן וְלָזוֹ כְדֵי שְׁפִיתָה מִכָּאן, וְהַשְּׁאָר טָהוֹר. וְאִם הָיְתָה קְטַנָּה, הַכֹּל טָמֵא. נִטְּלָה הָאֶמְצָעִית, אִם יָכוֹל לִשְׁפֹּת עָלֶיהָ יוֹרָה גְדוֹלָה, טְמֵאָה. הֶחֱזִירָהּ, טְהוֹרָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִשֶּׁיַּסִּיקֶנָּה כְּדֵי לְבַשֵּׁל עָלֶיהָ אֶת הַבֵּיצָה:
ברטנורה
שלש אבנים שעשאן שתי כירים. שהאבן האמצעית משמשת לזו ולזו:האמצעית המשמשת לטמאה. חציה של האמצעית המשמשת לחיצונה שהיא טמאה, טמאה. וחציה המשמשת לחיצונה שהיא טהורה, טהורה:נחלטה האמצעית לטמאה. וכולה טמאה:לשפות עליהן. על שתי החיצונות:החזירה. לאמצעית:טהורה. שבטלה כירה ראשונה וכאילו נתץ כירת היורה הגדולה:מקבלת טומאה משיסיקנה. דבעי היסק ככירה חדשה:
תוסופות יום טוב
שלש אבנים. שחברן בטיט ועשאן שתי כירות בין שחברן זו לזו ולא חברן לקרקע. בין שחברן בקרקע ולא חברן זו לזו. הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות כלים:
האמצעית המשמשת את הטמאה טמאה כו'. פי' הר"ב חציה של אמצעית המשמשת כו'. דמסתמא האבן האמצעית היא לא גדולה ולא קטנה. אלא כדי שימוש לשתי האבנים שבצדה שהחצי ממנה צריכה לשפיתה זו והחצי לשפיתה לזו ואם היתה גדולה מכך ודאי שדינה כדין המפורש בגדולה דסיפא. אלא שנ"ל דאף אם היתה קטנה הואיל וכשמשמשת לטמאה אין בה עוד מקום להשתמש בה הטהורה. דג"כ הכל טמא כמו בסיפא. ועיין בסמוך. ומשום דמסתמא לוקחין אבן באמצע שהוא ממוצע ובינוני. שהחצי ממנה צריכה לתשמיש זו וחצי לזו להכי תני המשמשת כו' ובסיפא הא קמ"ל דכשהאבן גדולה אע"פ ששתי האבנים שבשתי צדיה טמאות מ"מ נותן לזו כו'. והשאר טהור. והר"ש כתב המשמשת לטמא היינו מקום שפיתה. ע"כ. וא"ת דבסוף מתני' דלעיל בכירת הטבחים בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן מדמה להו הר"ב לקלמרין המתואמות דבפ"ב מ"ז. והתם ר' יוחנן בן נורי אמר דחולקין דופן האמצעית כו'. וכתב הר"ב שאינו הלכה. וכן בפי' הרמב"ם דהתם בנא"י שבידי וכן לא העתיק דבריו בחבורו ספי"ג מהלכות כלים. וי"ל דהכא שאני דכיון דתשמישן הוא ע"ג האבנים לשפות עליהן לפיכך המשמש לטהור טהור. שמתחלה לוקחים אבן שנוכל לשמש לשניהם אף כשיחלק לשנים משא"כ בקלמרין אין רגילין לעשות דופן עב ביניהם הראוי ליחלק. ומש"ה ה"נ בקטנה כולה טמא כמו התם וכדכתבתי ועי' במשנה ה פכ"ה:
הוחלטה. התקיים [ובנא"י נצמת] דינה תרגום לצמיתות לחלוטין ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. הרמב"ם:
[*לטומאה. נ"ל שצ"ל לטמאה וכמו שהעתיקו הר"ב והר"ש וכבסיפא דתנן לטהורה ולא תנא לטהרה. אלא שהרמב"ם בפט"ו מה"כ העתיק לטומאה ובסיפא כתב טהורה האבן האמצעית כולה]:
עליה. הוא כינוי הכירה ההווה מן [שתי] האבנים הנשארים. הרמב"ם. והר"ב העתיק עליהם נראה שגירסתו כך היתה וכ"נ שהיתה גו' הר"ש:
מרחה בטיט. ל' הרמב"ם חיברה בארץ בטיט. ע"כ. וכבר כתבתי לשונו שבחבורו דה"ה חברן זה לזה ולא חברן בקרקע:
מקבלת טומאה משיסיקנה כו'. ל' הרמב"ם הנה היא תטמא בעתיד ר"ל הכירה ההווה מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת. וז"ל בחבורו מקבל טומאה מכאן ולהבא והוא שיסיקנה לכל אחת מהן כדי כו':
את הביצה. קלה שבביצים וכו' כדתנן פרק דלעיל משנה ב [ואפשר שלז"א הביצה בה"א הדעת] :
יכין
מלכת שלמה
3.
If one made two stoves of three stones and one of the outer ones was defiled the half of the middle one that serves the unclean one is unclean but the half of it that serves the clean one remains clean. If the clean one was removed, the middle one is regarded as completely transferred to the unclean one. If the unclean one was removed, the middle one is regarded as completely transferred to the clean one. Should the two outer ones become defiled, if the middle stone was large, each outer stone is allowed such a part of it as suffices for the support of a pot and the remainder is clean. But if it was small all of it is unclean. Should the middle stone be removed, if a big kettle can be set on the two outer stones they are unclean. If the middle stone is returned they all become clean again. If it was plastered with clay it becomes susceptible to impurity when it is heated to a degree that suffices for the cooking of an egg.משנה ד
שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁעֲשָׂאָם כִּירָה וְנִטְמְאוּ, סָמַךְ לָזוֹ אֶבֶן אַחַת מִכָּאן, וְלָזוֹ אֶבֶן אַחַת מִכָּאן, חֶצְיָהּ שֶׁל זוֹ טְמֵאָה וְחֶצְיָהּ טְהוֹרָה, וְחֶצְיָהּ שֶׁל זוֹ טְמֵאָה וְחֶצְיָהּ טְהוֹרָה. נִטְּלוּ טְהוֹרוֹת, חָזְרוּ אֵלּוּ לְטֻמְאָתָן:
ברטנורה
סמך לזו אבן אחת מכאן ולזו אבן אחת מכאן. ונמצאו עכשיו שלש כירות, האמצעית טמאה והחיצונות טהורות. הלכך שתי אבנים אמצעיות חציה של זו וחציה של זו [של צד הטהור] טהור, שמשמש לטהור:ניטלו החיצונות הטהורות. חזרו אמצעיות לטומאתן כבתחלה, וכולן טמאות, שהרי אין כאן משמש לטהור:
תוסופות יום טוב
שתי אבנים שעשאם כירה [*ונטמאו] סמך לזו אבן אחת מכאן וכו'. ואלו האבנים כולן ממורחין בטיט כמו שקדם בראש הפרק. [*באמרו] אחת בטיט. ואחת שלא בטיט טהורה. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה