Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
גּוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת, כַּגְּרִיס הַקִּלְקִי מְרֻבָּע. מְקוֹם הַגְּרִיס, תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת. מְקוֹם עֲדָשָׁה, אַרְבַּע שְׂעָרוֹת. נִמְצְאוּ שְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת:
ברטנורה
גופה של בהרת. כגריס. חצי פול:הקלקי. שם מקום. ופולין שבו גדולים:מרובע. וזהו שיעור מצומצם שבבהרת. ואם היה הנגע עגול או על צורה אחרת, אם יש בו כדי שיכנס בתוך הנגע כגריס הקלקי מרובע, טמא, ואם לאו, טהור:
תוסופות יום טוב
כגריס הקלקי כו' נמצאו ל"ו שערות. בת"כ שער לבן ומחית בשר חי וכו'. עד וא"צ ד"א לסייעה. שהעתקתיה במשנה ב פ"ד. ותני א"כ למה נאמר שער לבן ומחית בשר. לומר לך שלא תהא טמאה עד שתהא כדי לקבל שער לבן ומחיה. יכול שער לבן מצד אחד ומחיה מצד אחד ת"ל בשאת. שתהא מבוצרת לתוך השאת. הא כיצד מקום שתי שערות מימינה ומקום ב' שערות משמאלה ומלמעלה ממנה ומלמטה ממנה מרובע. נמצאו ל"ו שערות ? נמצא גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע. וכתב הרמב"ם ואמרו צרעת [צרעת לג"ש]. לפי שכל נגע צרעת לא יהיה שעורה פחות מזה והוא אמרם בנין אב לכל הצרעת ע"כ. ועי' במ"ו פ"י [ד"ה ב' נתקים] [*ומ"ש הר"ב הקלקי שם מקו' ונשנה במס' מעשרות בספ"ה ושם פי' הר"ב שהן מרובעות כו' וכ"כ שם הרמב"ם ובכאן בנא"י נוטה לרבוע]: מקום עדשה ד' שערות. ר"ל המרובע המקיף כעדשה אשר הוא שיעור המחיה [כמ"ש במתני' דלקמן] רמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
1.
The minimum size of a bright spot must be that of a Cilician split bean squared. The space covered by a split bean equals that of nine lentils. The space covered by a lentil equals that of four hairs; It turns out that the size of a bright spot must be no less than that of thirty-six hairs.משנה ב
בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה, רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה:
ברטנורה
רבתה הבהרת. מבחוץ:טמאה. משום פשיון:נתמעטה טהורה. דליכא כגריס:רבתה המחיה. וכנסה הבהרת:טהורה. דאין המחיה מבוצרת, דבעינן בהרת כעדשה מכל צד סביב למחיה:
תוסופות יום טוב
בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה. ובין הכל כגריס הר"ש. ועיין בפ"ד משנה ו:
ובה מחיה כעדשה. שכן שיעורה כמ"ש במ"ב פ"ד. ובתנאי שתהיה מרובעת ג"כ כמו שזכרנו [במ"ה פ"א] וכבר בארו זה בתוספחא במקואות. אמנם נתנו הרבוע בה כאשר היתה [כעדשה] מצומצמת. עד שתהיה העדשה [בה] כמו עגולה ברבוע שלמת צלעות המקיף זאת העגולה אולם כאשר נוספת המחיה על זה השיעור עד שיהא מרובע כעדשה ישקע בתוכה הנה היא תטמא על איזה פנים שתהיה. הרמב"ם בפי' מתני' דלעיל:
רבתה הבהרת טמאה. פי' הר"ב משום פסיון. וכ"כ הר"ש. ונ"מ שאם הלכה המחיה טמאה משום פסיון. וז"ל מהר"ם רבתה הבהרת טמאה. וה"ה בלא פסיון טמא מעיקרא משום מחיה. אלא משום דבעי למימר רבתה מחיה טהורה. נקט נמי בבהרת רבתה נ"ל ע"כ. והרמב"ם בפ"ג מהט"צ השמיט חלוקה זו:
רבתה המחיה טמאה. והר"ב העתיק טהורה. וכן הר"ש וכן הוא בנ"א וכן היא גירסת הרמב"ם וכתב הר"ש דיש להעמיד גיר' טמאה כגון דבהרת כגריס בלא מחיה דאפי' רבה המחיה עד שני עדשים אכתי מבוצרת היא ע"כ. וכתב מהר"ם ולפ"ז יש לפרש רישא נתמעטה טהורה. דנתמעטה מכשיעור בהרת ומחיתה. דהיינו שאין בה כגריס בין הכל. נתמעטה המחיה מכעדשה כגון שרבתה הבהרת מבפנים טהורה. וק"ל א"כ לפלוג ר"מ בהא כדקא פליג בסיפא דמטמא משום פסיון. ושמא י"ל דסתמא כרבנן וה"ל סתם ואח"כ מחלוקת. והדר סתם לן כרבנן גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקיפתה כמו שאפרש ע"כ:
נתמעטה טהורה. שאין הנגע פושה לתוכה אפי' לר"מ דמתני' דלקמן. דהא לית כאן טפי מכגריס דכי איכא כגריס בלא המחיה פתותה מכעדשה הוא דקאמר ר"מ שהנגע פושה לתוכה. כ"כ הר"ש בפי' התוספתא במתני' דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a bright spot was of the size of a split bean and in it there was quick flesh of the size of a lentil: If the bright spot grew larger it is unclean, but if it grew smaller it is clean. If the quick flesh grew larger it is unclean, and if it grew smaller it is clean.משנה ג
בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה פְחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה, רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, שֶׁאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָהּ:
ברטנורה
רבתה הבהרת. מבחוץ:טמאה. שהרי פשתה בעור:נתמעטה טהורה. ואפילו היתה המחיה כעדשה:רבתה המחיה. ונעשית כעדשה, טמאה:נתמעטה. שפשתה הבהרת עליה:ר׳ מאיר מטמא. דחשיב ליה פשיון מבפנים כמו מבחוץ:וחכמים מטהרים. דפשיון שבפנים לא חשיב פשיון. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
נתמעטה או שהלכה לה. הרמב"ם פ"ג מהט"צ [הלכה ה'] ועיין [בפי' הר"ב] במשנה ה:
וחכמים מטהרים. לאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו. אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך הרמב"ם בפ"ג מהט"צ כתב הרי זו כמות שהיתה ואין כאן סימן טומאה. כלומר ויסגיר. והסכים הראב"ד כמ"ש שם הכ"מ:
שאין הנגע פושה לתוכו. וראיית זה אמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה לתוכו. אף הנגע אינו פושה לתוכו. הרמב"ם. ומצאתי כתוב בשם הראב"ד בפירושו לתורת כהנים שמפרש כי בנתק אין דין מחיה וא"א להיות פושה לתוכו אף נגע אע"פ שיהיה בו מחיה אינו פושה לתוכו ע"כ. ובעל קרבן אהרן פי' דבנתק אין בו שער כדתניא וכי מה יש בו כו' [והעתיקה הר"ב במ"ה פ"י] ואמר מגלח חוצה לו [וכן שנינו שם] דמשמע שאין פסיון אלא חוצה לו ע"כ דבריו ולי קשיא על שניהם מהמ"ז דפ"י דשני נתקים זה לפנים מזה ושטה של שער מפסקת ביניהם דהשתא יש בו בתוכו ממש וע"ש [ד"ה נפרץ]:
יכין
מלכת שלמה
3.
A bright spot the size of a split bean and in it there was quick flesh less than the size of a lentil: If the bright spot grew larger it is unclean, but if it grew smaller it is clean. If the quick flesh grew larger it is unclean, but if it grew smaller, Rabbi Meir rules that it is unclean; But the sages rule that it is clean, since a nega cannot spread within itself.משנה ד
בַּהֶרֶת יְתֵרָה מִכַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, רַבּוּ אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטוּ, טְמֵאִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְמַעֲטוּ מִכַּשִּׁעוּר:
ברטנורה
שלא יתמעטו מכשיעור. בהרת מכגריס, ומחיה מכעדשה:
תוסופות יום טוב
ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור. ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת בפחות מכדי צמיחת שתי שערות. הרמב"ם פ"ג מהט"צ [הלכה ו']:
יכין
מלכת שלמה
4.
If a bright spot was larger in size than a split bean and in it there was quick flesh larger than a lentil, irrespective of whether they increased or decreased, they are unclean, provided that they do not decrease to less than the prescribed minimum.משנה ה
בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּמִחְיָה כָּעֲדָשָׁה מַקַּפְתָּהּ וְחוּץ לַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, הַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר, וְהַחִיצוֹנָה לְהַחְלִיט. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין הַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה לַחִיצוֹנָה, שֶׁהַבַּהֶרֶת לְתוֹכָהּ. נִתְמַעֲטָה וְהָלְכָה לָהּ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם מִבִּפְנִים הִיא כָלָה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה. וְאִם מִבַּחוּץ, הַחִיצוֹנָה טְהוֹרָה וְהַפְּנִימִית לְהַסְגִּיר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְהוֹרָה:
ברטנורה
בהרת כגריס. מרובע ורצועה של בשר חי ברוחב כעדשה מקפת אותה מסביב, ולחוץ לאותו בשר חי מקפת בהרת כגריס מסביב, והרי יש כאן שתי בהרות, אחת פנימית ואחת חיצונה, ומחיה מפסקת ביניהן סביב:הפנימית להסגיר. דאין לה מחיה באמצעה:והחיצונה להחליט. דמחיה המקפת לפנימית סימן טומאה לחיצונה, שהרי היא מבוצרת באמצעה:שהבהרת בתוכה. לפי שהבהרת לתוכה אינה חשובה סימן טומאה לחיצונה, דבעינן מבוצרת, נגע מכאן ונגע מכאן ומחיה באמצע, [בלי הפסק דבר אחר בתוך המחיה], והכא יש כאן נגע ומחיה ונגע ומחיה ונגע. ואין הלכה כר׳ יוסי:נתמעטה המחיה. שפשתה הבהרת עליה:והלכה לה. או שהלכה לה כולה:אם מבפנים היא כלתה. שבהרת הפנימית כיסתה המחיה:סימן פשיון לפנימית. ומחליטה, שהרי פשתה מבחוץ:והחיצונה טהורה. שהלכה מחיתה או נתמעטה מכעדשה:אם מבחוץ. שהבהרת החיצונה כיסתה המחיה:החיצונה טהורה. שנתמעטה מחיתה או הלכה, ופשיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכה:והפנימית להסגיר. שהנגע עמד בעיניו:בין כך ובין כך. בין כלתה מבפנים בין כלתה מבחוץ:טהור. שכשם שאם פשתה החיצונה למחיה שבתוכה אינו פשיון, כך כשפשתה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פשיון. והלכה כר׳ עקיבא:
תוסופות יום טוב
רבי עקיבא אומר בין כך ובין כך טהורה. כתב הר"ב בין כלתה מבפנים וכו'. וכן פי' הרמב"ם וכלומר כיון דפשיון הפנימית לא לעור הבשר הוא אלא למחיה שבתוך בהרת הויא נמי כמו פושה לתוכו דלא הוי פשיון. אבל הר"ש מפרש דר"ע ה"ק בין כך ובין כך בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל כלומר בין כלתה בין לא כלתה. החיצונה טהורה. כרבי יוסי דאין המחיה שהבהרת לתוכה סימן טומאה לחיצונה. ואין הנגע פושה לתוכה. ע"כ. וכתב מהר"ם דק"ל היינו רבי יוסי וי"ל לר"י חיצונה להסגיר. ולר"ע חיצונה טהורה לגמרי. דאינה קרויה נגע. דכתיב (ויקרא י״ג:י׳) ומחית בשר חי בשאת שיש מחיה בתוכה לחוד. ולא שיש מחיה בתוכה. ובהרת לפנים הימנה. ומ"מ מסיק דר"ע כת"ק דר"י ס"ל וה"ק בין כך ובין כך הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה. וזה כדברי הרמב"ם והר"ב:
יכין
מלכת שלמה
5.
If a bright spot was the size of a split bean and quick flesh the size of a lentil encompassed it, and outside the quick flesh there was another bright spot, the inner one must be isolated and the outer one must be certified unclean. Rabbi Yose says: the quick flesh is not a sign of uncleanness for the outer one, since the inner bright spot is within it. If it decreased or disappeared: Rabban Gamaliel says: if its destruction was on its inner side it is a sign of spreading of the inner bright spot while the outer one is clean, but if its destruction was on its outer side, the outer one is clean while the inner one must be isolated. Rabbi Akiva says: in either case it is clean.משנה ו
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא כָעֲדָשָׁה מוּבֵאת. הָיְתָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, הַמּוֹתָר סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְמֵאָה. הָיָה בֹהַק פָּחוּת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְאֵין סִימַן פִּשְׂיוֹן לַחִיצוֹנָה:
ברטנורה
אימתי. החיצונה טהורה כשפשתה הפנימית או החיצונה על מחיה, דאמרן לעיל שהחיצונה טהורה, הני מילי בזמן שהיא כעדשה מובאת, שהמחיה כעדשה מצומצמת לא פחות ולא יותר. אבל אם היתה המחיה יתירה מכעדשה:המותר סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טמאה. כלומר, אם פשתה הפנימית על אותו מותר, שתיהן להחליט, פנימית משום פשיון וחיצונה משום מחיה. ואם פשתה החיצונה על אותו מותר, מכל מקום החיצונה להחליט משום מחיה, והפנימית להסגיר. ואין הלכה כרבי שמעון:היה בוהק פחות מכעדשה. סמוך לפנימית, והחיצונה מקפת לבוהק:סימן פשיון לפנימית. אם פשתה הפנימית וכיסתה את הבוהק, הפנימית להחליט, שהרי פשתה מבחוץ. ואם החיצונה פשתה וכיסתה את הבוהק, אינו סימן פשיון לחיצונה, שאין הנגע פושה לתוכו. והאי דנקט בוהק פחות מכעדשה, דאם היה כעדשה היה מטמא משום מחיה, דקיי״ל מחיה מטמאה בכל המראות. אבל פחות מכעדשה אין כאן מחיה, דאין מחיה פחותה מכעדשה:
תוסופות יום טוב
[*מובאת. פי' הר"ב מצומצמת כו'. כאילו הוא לקח עדשה בצמצום ושם אותו שם. הרמב"ם. והערוך הביאו בערך מובת. ופי' מכוונת ולא אמר מאיזה לשון הוא]:
המותר סימן פסיון לפנימית. פירש הר"ב כלומר אם פשתה הפנימית על אותו מותר שתיהן להחליט כו'. ואהא קאי שכתב ואין הלכה כר"ש דאילו על מ"ש ואם פשתה חיצונה כו' לא מצי קאי. דהא היינו כסתמא דריש מתני' דלעיל. הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט:
היה בהק פחו' מכעדשה. כתב הר"ב האי דנקט בוהק פחו' מכעדשה דאם היה כעדשה היה מטמא משו' מחיה דקי"ל מחיה מטמא בכל המראות. וכ"כ הרמב"ם. ודבריהן תמוהין מאד דהיכי מצית אמרת דבהק היינו בשר חי ואין נראה כן לא מן הכתוב ולא מן המשנה. מן הכתוב שכן קורהו לזה בשר חי. ולזה בהרות לבנות כהות בהק הוא. ומן המשנה דהא תנן במ"ה ו' דפ"ק היתה בו מחיה כו'. ובא השחין כו' והבהק וכן כתב שם הר"ב לשון ת"כ בשר חי ולא הבהק וה"נ בפ"ח מ"ו וא"ת על כרחינו כיון שהמחי' מטמא בכל המראו'. נמצינו למדין שהבהק ג"כ בכלל מחיה הוא. זו ודאי שאינה צריכה לפני'. שכבר פי' הר"ב במ"ב פ"ד שזה שהמחיה מטמא בכל מראה דהיינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן. בין אדום. אבל בהק הן בהרות אלא שהן כהות. דהיינו למטה מהארבע מראות וז"ל הרלב"ג בפירוש בוהק הוא פורח בעור טהור הוא. שר"ל שאין אלו הכתמים בסבות עפוש בבשר. אבל הוא כתם בעור. והנה האיש הבהקני נקרא רוש"ו בלע"ז. והוא ענין יקרה מבלבול לחותיו וערבובם באופן בלתי שלם כמו שיקרה לעוף שתהיה נוצתו מצבעים רבים לזאת הסבה. כמו שהתבאר בטבעיות ע"כ. אבל מחית בשר חי איננו בשום מראה משתנה אבל הוא מראיתו של עור האיש ההוא ולפיכך הוא בשר חי ר"ל שאין בו שינוי כלל וזהו שכתב ג"כ הרלב"ג בטעם שבשר חי אשר בתוך הנגע הוא סי' טומאה ואמר לפי שזה יורה על שזה העפוש [ר"ל הנגע] בא לזה המקום מהבשר והעור מחוץ מהם. ולזה מגיע אל מקיף המקום ההוא קודם שיגיע אל מרכזו. ולזה יורה שזה העפוש הגיע שם ממה שנדחה אליו מהעפוש מפנימית הגוף וזה שאם היתה התחלת הויית זה הנגע בבשר [והעור] שהוא [בו] [ולא מפנימית הגוף]. היה מן הראוי שיהיה התחלתו במרכזו ואחר יתפשט לחוץ וזה מבואר מאד ע"כ. וכי נמי אמרת דבהק דהכא. לא בהק דקרא ושנשנה במשנה אלא הכא קרי למחיה עצמה בשם בהק הואיל ואינה כעדשה שהוא שיעור סימנה לטומאה להכי קרי ליה בהק שהוא שם מראה טהור אכתי תקשה חדא מאי טעמא לא קתני בהדיא. היה מחיה פחותה מכעדשה כדקתני לעיל מ"ג. שהרי בכך אינו מקצר במלות. ולמאי נ"מ משנה בלשון וקרי ליה בהק. ועוד דכיון דהשתא לא קרי ליה בהק. אלא משום שהוא פחות מכעדשה. א"כ היכי קתני בהק פחות מכעדשה והרי אין בהק במקום הזה. אלא מה שהוא פחות מכעדשה. ועוד קשיא לפירושם מאי אתא מתני' לאשמעינן. וכי עד הכא לא שמענו שהפסיון אין לו שיעור והא משנה שלימה שנינו ברפ"ד הפסיון בכל שהוא. ואין סימן פסיון לחיצונה כבר שמענו בפרקין. הלכך באמת דברי הרמב"ם והר"ב בזה תמוהים מאד. ולכן נראה כפירוש הר"ש שכתב וז"ל היה בהק פחות מכעדשה. שסמוך לפנימית בהק. והבשר חי חוץ לבהק. והחיצונה מקפת לבשר חי. סימן הפסיון לפנימית אם נתכסה הבשר [חי] בבהרת מחליט הפנימית משום פסיון. אע"פ שהבהק מפסיק דאין בהק חשיב הפסק לפסיון. כיון דלית ביה כעדשה. ואין סימן הפסיון לחיצונה דאין הנגע פושה לתוכו. עכ"ל. והשתא טובא קמ"ל. דאע"ג דתנן בפ"ק דבהק המפסיק בין אום לפסיון מצילו מידי טומאת הפסיון. וקמ"ל הכא דכשהבהק פחות מכעדשה. אינו מפסיק ואינו מציל. ומצאתי למהר"ם שמסיים בדברי הר"ש. והא קמ"ל טעמא דבהק פחות מכעדשה. אבל כעדשה לא הוי סימן טומאה פסיון אף לפנימית. שהרי בהק מפסיק בין האום לפסיון. ע"כ:
היה בהק כו' סימן פסיון לפנימית. נראה דגם זו ליתא להלכה. דהא לעיל פסק כר"ע. דאין פסיון לפנימית ג"כ. וכן הרמב"ם לא העתיק בבא זו בחבורו. ויש לתמוה על הר"ב והרמב"ם בפירושו. שכתבו אין הלכה כר"ש ברישא. וה"ל לכתוב כן הכא בסוף מתני':
ואין סימן פסיון לחיצונה. נ"ל דלר"מ אצטריך דאע"ג דסבירא ליה שהנגע פושה לתוכו. אין סי' טומאה לחיצונה. כיון דבהק פחות מכעדשה מפסיק בין האום לפסיון. ור"מ לטעמיה דאמר לקמן פ"ח [מ"ו]. דפחות מכעדשה ככעדשה בחזרו בו ראשי אברים וכו' וה"ה הכא. מהר"ם:
יכין
מלכת שלמה
6.
Rabbi Shimon said: when is this the case? When the quick flesh was exactly the size of a lentil. But if it was larger than a lentil, the excess is a sign of spreading of the inner one, and the outer one is unclean. If there was white scurf less that the size of a lentil, it is a sign of the spreading of the inner bright spot but it is not a sign of spreading of the outer one.משנה ז
עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִין בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וְרָאשֵׁי אָזְנַיִם, וְרֹאשׁ הַחֹטֶם, וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה, וְרָאשֵׁי הַדַּדִּים שֶׁבָּאִשָּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל אִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַיַּבָּלוֹת וְהַדִּלְדּוּלִין אֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה:
ברטנורה
שאינן מיטמאין משום מחיה. דכתיב וראהו הכהן, בעינן שיראה את הנגע עם המחיה כולו כאחד, וכשיש כגריס בראש החוטם או בראשי אצבעות הוא שופע אילך ואילך ואינו יכול לראות כולו כאחד:ראשי אזנים. נחשבים כאחד. וכן ראשי דדין. ואין הלכה כר׳ יהודה שמנה ראשי דדין שבאיש:וראש הגויה. הוא גיד האמה:ויבלות. לשון [או חרוץ או יבלת] (ויקרא כ״ב:כ״ב). פורו״ש בלע״ז:ודלדולין. בשר שפירש ונדלדל. ואית דגרסי ותלתולין, בשר שנעשה כמו תל גבוה. ואין הלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב
שאינן מיטמאין משום מחיה. הקשה הראב"ד בפ"ג מהט"צ [הלכה ח'] למה [לא] אמרו שאינן מיטמאין בבהרת. ולמה תפסו שאינן מיטמאים במחיה. וי"ל מפני שהוא חלק למעלה. ואילו היה מקום שער היו אומרים ג"כ שער. ואילו היה ראוי לפסיון היה ג"כ מזכיר פסיון. אלא שרוב ראשי אברים הללו. אפילו לגריס אינם ראוים. כ"ש לפסיון. ועי"ל לפיכך תפס מחיה. לפי שראשי אברים הללו מעכבין בפריחה. כדאיתא במתני' [דלקמן]. אשמעינן הכא. אע"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה. מתחלה מיהא לא מטמאו. לפי שאינם מקום בהרת כגריס. וזה עיקר. ע"כ. והכ"מ דקדק דדעת הרמב"ם שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאברים אלו. אפשר שהי' נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה. אין העין שולט בכל הבהרת כאחד. ע"כ:
וראשי אזנים. שפת האזן. רש"י פ"ק דקידושין דף כ"ה:
וראש הגויה. פי' הר"ב הוא גיד האמה. וראיתי בכף נחת שכתב וז"ל ונתיחס כל הגוף לזה האבר. לפי שממנו הושתת ונתיסד כל גוף האדם. ג"כ תענוג זה האבר ראש לכל הנאות ותענוגי הגוף. עכ"ל. ואין דבריו אצלי מתישבים כלל. אם הפי' הראשון. הנה מפני גוף אחר שיתיסד על ידי הזרע. שהוא המעבר לו. לא מפני כן יתכן לקראו גויה. והמכוון זה הגוף שהוא בו. ואם הפי' השני. כ"ש שאין מן הדעת שהחכמים יכנוהו בשם כל הגוף להיותו מתענג על ידו. ומדרכם הוא להעלים ולהסתיר בלשונם. אפי' במקום הצריך. כ"ש כאן במקום שאין הכרח לזה. אבל מה שנ"ל בזה שלא נקרא גויה כלל. אבל נקרא ראש הגויה. לפי שהוא בולט ויוצא מן הגויה. [*דומיא לזה] ובאשה *) [*בית הרחם] נקרא שפולי מעיים. במ"ח פ"ט דנדה **). לפיכך נקרא הגיד עצמו ראש הגויה. לא שיקרא גויה. אבל נקרא ראש הגויה והי' מן הראוי בכאן שיאמר ראש ראש הגויה אבל מיפוי הלשון וקצורו שאינו כופל במלות שוות ואחד מושך עצמו ואחר עמו ותדע שכדברי כן הוא דבגמ' ספ"ג דנדרים [דף לב] בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח ואלו הן ב' עינים ב' אזנים. וראש הגויה. עוד שם מעשר' שליטי' ב' עינים ב' אזנים וב' רגלים וראש הגויה ופה ומה טעם [נקט] שם (בראש) [וראש] הגויה. אילו היה שם הגיד גויה עצמו. לא הל"ל אלא והגויה. אבל זה שמו אשר נקרא הוא ראש הגויה כמו שפירשתי והוא הנכון [*והא דבפרק המפלת (נדה דף כה) אמרי' וגוייתו כעדשה. ופירש"י גוייתו גיד אבר הזכר ע"כ ל"ק שהרי כתבו התוס' שם [ד"ה לידע] שאין מקומו בולט אלא שמקומו ניכר בכעדשה ע"כ. ומפני כן לא יכול לקראו ראש הגויה כיון שאין לו ראש בולט]:
וראשי הדדים שבאשה. אבל שבאיש אינן בולטין כ"כ ואין זה שפוע. רש"י שם:
יכין
מלכת שלמה
7.
There are twenty-four tips of limbs in the human body that do not become unclean on account of quick flesh: the tips of the fingers and the toes, the tips of the ears, the tip of the nose, the tip of the penis; and also the nipples of a woman. Rabbi Judah says: also those of a man. Rabbi Eliezer says: also warts and warts with thin necks do not become unclean on account of quick flesh.משנה ח
אֵלּוּ מְקוֹמוֹת בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת, תּוֹךְ הָעַיִן, תּוֹךְ הָאֹזֶן, תּוֹךְ הַחֹטֶם, תּוֹךְ הַפֶּה, הַקְּמָטִין, וְהַקְּמָטִין שֶׁבַּצַּוָּאר, תַּחַת הַדַּד, וּבֵית הַשֶּׁחִי, כַּף הָרֶגֶל, וְהַצִּפֹּרֶן, הָרֹאשׁ, וְהַזָּקָן, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִים בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, וְאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִין בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, וְהַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן, נִדּוֹנִים כְּעוֹר הַבָּשָׂר:
ברטנורה
שאינן מיטמאין בבהרת. בארבעה מראות נגעים, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה:תוך העין תוך האוזן. שכל אלו אינן חשובים כעור בשר, והכתוב אומר (שם י״ג) והיה בעור בשרו:הקמטין. שבשאר הגוף:והקמטין שבצואר. תנא סיפא, לגלויי דקמטין דרישא קמטין של שאר הגוף הן. דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני:תחת הדד. כשנראית כמניקה את בנה, מה שאינו נראה באותה שעה אינו מטמא:ובית השחי. כשנראה כמוסק זיתים:כף הרגל. מה שתחת [הקערורית] של הרגל. דכל אלו אינן עור בשר הנראה:והצפורן. לא חשיבא עור בשר:הראש והזקן. אינן מיטמאין בבהרת, דכתיב [שם] נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא, אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד:השחין והמכוה והקדח המורדין. שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור שלהם כקליפת השום:אין מיטמאין משום נגע. דבשחין כתיב [שם] שחין ונרפא, ובמכוה נמי כתיב [שם] והיתה מחית המכוה:קדח. הוא שחין שבא מחמת דבר אחר, כגון מחמת מכת אבן או עץ או גפת או סיד, ומכוה נמי שלא באה מחמת האש עצמו אלא מחמת תולדות האש, כגון רמץ חם וגפסית חם, כל אלו קרויין קדח. לשון כקדוח אש המסים. וקדח המורד נמי שלא נתרפא ולא העלה קרום כקליפת השום, אינו מטמא משום נגע:המורדים. כל זמן שלא נתרפאו שלא העלו קרום, קרויין מורדים, כלומר שעדיין עומדים במרדם. ואית דגרסי מוררים בשני רישי״ן. לשון רר בשרו (שם ט״ו):ואין מצטרפים בנגעים. אם היה חצי גריס נגע בעור בשרו וחצי גריס באחת מן המקומות הללו, אין מצטרפים לכגריס:ואין הנגע פושה לתוכן. דכיון דלא מיטמאו באום לא מיטמאו נמי בפשיון:ואינם מיטמאין משום מחיה. דאם פרח בכולו ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטין בשר חי, אין מיטמאין משום מחיה. אי נמי, אם היה אחד מן המקומות הללו מבוצר בתוך הנגע, אינו מיטמא משום מחיה:ואינם מעכבים את ההופך כולו לבן. אם פרחה הצרעת בכולו חוץ מאחד מהמקומות הללו, אין מעכבין, דכתיב (ויקרא י״ג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע, עור הראוי להיות בו נגע, פרט לאלו שאין מיטמאין משום נגע:חזר הראש והזקן ונקרחו. שנקרח השער שהיה בהן ונעשו כעור בשר. וכן השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, שנתרפאו וקרם עליהם עור כקליפת השום:הרי אלו מיטמאין בנגעים. בארבעה מראות. וה״ה דהוה מצי למתני נתפשטו הקמטין, נמי מיטמאין בנגעים:ואין מצטרפין בנגעים. ראש וזקן אין מצטרפין. וכן עור הבשר והזקן, או עור הבשר והראש, אין מצטרפין. דאם בא לו חצי גריס נתק בראש, אי נמי חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס נגע בעור בשר, אין מצטרפין. וכן חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס:ואין הנגע פושה לתוכן. נגע של עור בשר אין פושה לא בנתק הראש ולא בנתק הזקן ולא בשחין ולא במכוה, דלא חשיבי כעור בשר:ואין מיטמאין משום מחיה. דנתקים מיטמאין בשער צהוב ופשיון. ושחין ומכוה בשער לבן ופשיון:אבל מעכבין את ההופך כולו לבן. שאם פרחה הצרעת בכולו ונשאר הראש או הזקן שנקרחו שלא פרחה הצרעת בהן, או השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, טמא עד שיפרח בכולו:הראש והזקן שלא העלו שער. כגון קטן שלא צמח זקנו או לא השעיר ראשו, נידונים כעור בשר ליטמא בבהרת. וכן הדלדולין שבראש ובזקן דלית בהו שער, נידונים כעור בשר, ומעכבים את הפריחה, והנגע פושה לתוכן, ומצטרפין לכגריס:
תוסופות יום טוב
תוך הפה. מפורש בתוספתא שהביא הר"ש דאודם שפתים נדון כתוך הפה. ופי' הכ"מ [ריש] פ"ו מט"צ. בשם הר"י קורקוס. משום דכתיב זימני טובא עור בשרו. וה"נ ממעטינן עור כף הרגל. מפני שאינו נראה וגלוי תדיר. אע"ג דבכל דוכתא חשוב גלוי. והוא הדין לאודם [השפתים]. כי כשסוגר פיו שאינו מדבר. אינו נראה. ע"כ:
והקמטין שבצואר. כתב הר"ב תנא סיפא כו' דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני. וכך כתב הר"ש. וז"ל מהר"ם דלא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין שבשאר הגוף. כגון באדם שמן שיש לו פימה עלי כסל [*לשון מקרא הוא איוב ט"ו] כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב בית הקמטין. קמ"ל. ע"כ:
תחת הדד ובית השחי. פי' הר"ב כשנראה כמניקה כו' כשנראה כמוסק כו'. כדתנן בפ"ב משנה ד. ושם מפורש:
קדח. פי' הר"ב הוא שחין שבא מחמת דבר אחר כגון מחמת מכת אבן כו'. דתניא בת"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו. לקה בעץ באבן. בגפת. בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש. מניין. ת"ל שחין שחין ריבה. ותנ"ה גבי מכוה. אין לי אלא שנכוה באור. נכוה בגחלת. ברמן. בסיד רותח. בגפסית רותח. בחמי האור. מניין. ת"ל מכוה מכוה ריבה. ומרבי' להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא. אף קדח מורד לא. הר"ש. ועיין בגמרא פ"ז דפסחים דף עה. ויש לדקדק דברפ"ט תנן איזהו שחין לקה בעץ כו'. איזהו מכוה נכוה בגחלת כו'. ונ"ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. וראיתי לרבינו בגור אריה שכתב דה"ק התם. דאע"ג דלקה בעץ כו'. ובא ע"י חימום אינו מכוה. אבל הוא שחין וכ"ש שחין עצמו. ע"כ. ואין דבריו עולים כן בסיפא גבי מכוה והרמב"ם פי' במתני' דהכא שחין היא הכאה. בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל. וזולת זה. ומכוה הכאה באש או [בדבר] שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומוהן. וקדח הנגע ההווה מליחה נשרפת כלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו. והוא נגזר מאמרו כי אש *)קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב) ר"ל ההתלהבות. ע"כ. וברפ"ט אעתיק לשונו שבחבורו מהט"צ [רפ"ה]. [*וז"ש הר"ב לשון כקדוח אש המסים. פסוק בישעיה סי' ס"ד [א']]:
המורדין. פי' הר"ב שלא נתרפאו יפה וכו'. דבשחין כתיב ונרפא כו' דתניא בת"כ. שחין יכול מורד ת"ל ונרפא. יכול עד שנעשה צלקת. ת"ל שחין [דהל"ל ובשר אשר נרפא משחין. קרבן אהרן] הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטן צרבת השחין היא עד שיקרו' כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שנתרפא לגמרי. מכוה מורדת נמי כדתניא בת"כ מכות אש יכול מורדת ת"ל והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת. ת"ל מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום. הר"ש:
ואין מצטרפין בנגעים. לשון הר"ב אם היה חצי גריס נגע כו'. ול' הר"ש דאפי' רוב כגריס בעור הבשר. ומיעוטא בהו אין מצטרפים:
ואינם מיטמאין משום מחיה. פי' הר"ב דאם פרח בכולו כו' דכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זו מבוצרת לתוך השאת כדמוכח בתוספתא כ"כ הר"ש ולדבריו מכיון דתני בתר הכי ואין מעכבין את ההופך כולו לבן תקשה דא"כ מאי האי דאין מטמאין משום מחיה. הא אדרבא טהורי מטהרינן משום פרח בכולו וכי תימא דפרח מן הטהור טמא אכתי תקשה דלמנ"מ קתני דאין מיטמאין משום מחיה. הא אכתי טמא הוא כיון שפרח מן הטהור. והרמב"ם מפ' כאי נמי שכתב הר"ב:
חזר הראש והזקן ונקרחו. פי' הר"ב ונעשה כעור בשר. כדתנן בספ"י והיינו נמי דמפרש הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראו' ומן התימה על הר"ש דמפרש ונקרחו שניתק השער ומיטמאין בנגעי' בנגעי נתק והדר מפרש דמטמא בד' מראות והא ודאי דליתא. כמ"ש ברפ"י ובסופו:
הרי אלו מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב וה"ה דה"מ למתני נתפשטו הקמטים כו'. כדתנן בר"פ דלקמן בקמט ונגלה הר"ש:
ואינן מיטמאין משום מחיה. פי' הר"ב דנתקין מיטמאים בשער צהוב כו'. וכ"פ הר"ש אבל הרמב"ם כתב. כשיהיה שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע"פ שהוא נעשה צרבת. הנה לא נחשוב אותו מחיה. ע"כ. והשתא הוה דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא. לפי' הרמב"ם דהתם:
והדלדולים שבראש ובזקן. פי' הר"ב דלית בהו שער. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם והדלדולין שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורס' רכה ומראה [דמות] הבשר בלתי שער עלי' בלתי ספק שדיניהן כדין עור הבשר. ע"כ. ומלתא דפשיטא הוא. וק"ק דלמאי איצטריך למתנייה. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל. נ"ל לפרש. הדלדולים היינו יש בני אדם בעלי רוב שער שאפי' הפנים והצואר יש בהן שער שלא כדרך רוב בני אדם ולשון הדלדולים הוי מל' זכר של רחלים שהי' שערו מדולדל [בבכורות] בפ' כל פסולי המוקדשים [מ"ג ד' ל"ה] פירש שערו מרובה ומדובלל. וגרסי' בתוספתא פ"ב איזהו הראש ואיזהו הזקן. מן הפרק של לחי ולמעלה זהו הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מותח את החוט מאוזן לאוזן. כל שמן החוט ולמעלה זהו ראש וכל שמן החוט ולמטה זהו הזקן. מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זהו ראש. מפיקה של פרקה ולמטה. אע"ג שהוא מגדל שער. הרי הוא כעור הבשר לכל דבר והיינו דקתני במתני' הדלדולין שבראש ושבזקן אע"פ שמגדלין שער במקצת בני אדם. הרי הן כעור הבשר דבתר רובא אזלינן. עכ"ל:
נדונים כעור בשר. ל' הר"ב ומעכבים את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפים לכגריס. וכן ל' הר"ש ול' הרמב"ם *) שתטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כולו לבן. ע"כ. וחדא או תרי מגו אחריני נקטי דה"ה לשיטמאו בד' מראות ובמחיה ושער לבן: ורפי"ב בס"ד [ד"ה חוץ]:
יכין
מלכת שלמה