Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
כָּל הַמְעֹרָב לַמִּקְוֶה, כַּמִּקְוֶה. חוֹרֵי הַמְּעָרָה וְסִדְקֵי הַמְּעָרָה, מַטְבִּיל בָּהֶם כְּמָה שֶׁהֵם. עֻקַּת הַמְּעָרָה, אֵין מַטְבִּילִין בָּהּ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה נְקוּבָה כִשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא מַעֲמֶדֶת עַצְמָהּ. אֲבָל אִם אֵינָהּ מַעֲמֶדֶת עַצְמָהּ, מַטְבִּילִין בָּהּ כְּמָה שֶׁהִיא:
ברטנורה
כל המעורב. חורי המערה. חורין שבתוך המקוה. ומשום שרוב טבילות שלהן במערות, קרי למקוה מערה:כמה שהן. אע״פ שאין נקובין כשפופרת הנוד:עוקת המערה. גומא שבשולי המקוה, אין מימיה נחשבין עם מימי המקוה שלמעלה מהן להיות כשרי לטבול בהן, אלא אם כן יש ביניהן כשפופרת הנוד לחברן:אמר ר׳ יהודה אימתי. לא בא ר׳ יהודה לחלוק אלא לפרש:בזמן שהיא מעמדת את עצמה. כשבא לטבול בעוקה, העוקה היא מעמדת את עצמה, ואין הגג המפסיק בינה ובין המערה נופל מאליו:אבל אם אינה מעמדת את עצמה. ובשעה שבא לטבול, נופל גג העוקא, שהוא תחתית המקוה, ומתערבים מימי המערה במי העוקה:מטבילין בה כמו שהיא. אפילו אין בנקב כשפופרת הנוד:
תוסופות יום טוב
כמה שהם. לפי שהן חשובים כמו המערה עצמה. וכה"ג אמרי' גבי שבת בפ"ק דשבת חורי רה"י כרה"י דמו. מהר"ם:
עוקת המערה. לשון הר"ב גומא שבשולי המקוה. בקבוב. הרמב"ם [*והוא לשון קבה ואהל הנעשה בשיפוע כמו כיפה]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
כל המעורב למקוה דינו כמקוה. ושיעור תערובתו כמו שמפרש יש בכל שהוא ויש כשפופרת הנוד. וגומות הסמוכות לפי המקוה וכן מקומות שדורסים שם רגלי פרסות בהמה אם היו בהן מים מעורבין עם מי המקוה כשפופרת הנוד מטבילין בתוך אותן הגומות או בתוך אותן הפרסות:
חורי. הר"ש ז"ל גריס חוררי והכל אחד:
מערה. היינו מקוה ולפעמים מכנהו בשם בור ופעמים בשם שיח או מערה וכולן שם מקוה עליהם וחורים וסדקים שבו אפי' אינם מעורבין כשפופרת הנוד מטבילין בהן. ומצאתי מוגה מטבילין בהן כמה שהן:
עוקת המערה. היינו שוקת שבסלע שעומד אצל המקוה דתנן לעיל שאינה פוסלת את המקוה כיון שחקקה בסלע או שקבעה ולבסוף חקקה ונהי דלאו כלי הוא מ"מ אינו נחשב כמקוה להטביל בתוכו אא"כ מימיו מחוברין למקוה כשפופרת הנוד. וכתוב בבית יוסף יו"ד סי' ר"א דף ר"מ ע"ב דלמדנו ממשנה זו שיש הפרש בין חורי המערה לעוקא שבצדה דבחורין לא בעי' כשפופרת הנוד ובעוקא שבצדה בעינן ומסתברא דבחורי המערה לא בעינן נמי רביעית מ"ט חד מקוה הוא אבל בעוקא בעינן רביעית משום דהויא כמקוה בצד מקוה דאין מקוה פחות מרביעית אפילו ע"י עירוב ע"כ:
שהיא מעמדת את עצמה. כלו' שחלוקה לעצמה מן המקוה שפעמים שיש במקוה מ' סאה ואין המים מגיעים עד העוקא הלכך כיון שנקרא עליו שם מקוה בלא שיגיע לעוקא אין העוקא מחוברת למקוה בפחות משפופרת הנוד אבל אם אינה מעמדת מים לעצמה דלעולם כשיש במקוה מ' סאה מגיעין המים עד העוקא הרי היא כחורי או כסדקי המערה ומטבילין בה כמות שהיא. הר"ש והרא"ש ז"ל:
מעמדת את עצמה אבל אם אינה מעמדת את עצמה מטבילין בה כמה שהיא. כצ"ל:
1.
Anything which is joined with [the water of] a mikveh is like a mikveh. One may immerse in holes of a cavern and in crevices of a cavern just as they are. The pit of a cavern, one may not immerse in it unless it had a hole as big as the tube of a water-skin. Rabbi Judah said: when [is this the case]? When it stands by itself; but if it does not stand by itself, one may immerse in it just as it is.משנה ב
דְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא כֵלִים וְהִטְבִּילָן, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. וְאִם לֹא טָבַל, אֵין הַמַּיִם מְעֹרָבִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ מְעֹרָבִין כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד:
ברטנורה
והטבילן הרי אלו טהורים. ואפילו אין פי הדלי רחב כשפופרת הנוד. וכגון שהדלי עצמו טמא וצריך טבילה, דמגו דסלקא ליה טבילה לדלי, סלקא ליה נמי למה שבתוכו:ואם לא טבל. גרסינן. כלומר ואם הדלי טהור ואינו מטבילו, שאינו צריך טבילה:עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד. אין הכלים שבתוכו טהורים עד שיהיה בפי הדלי כשפופרת הנוד:
תוסופות יום טוב
הרי אלו טהורים. לתרומה אבל לא לקדש. כדתנן ברפ"ג דחגיגה. כ"כ הרמב"ם אסיפא. אבל להר"ב איתא נמי ארישא:
ואם לא טבל אין המים מעורבים כו'. ונ"א במים המעורבין. ופי' הר"ש כלומר אין מטבילין במים המעורבין כי ההיא דתנן בפירקין דלעיל חריצין ונעיצין ופרסות החמור המעורבים לבקעה עד שיהיו מעורבים כשפופרת הנוד. ע"כ. ותרתי קתני. והכי איתא הגי' בפ"ג דחגיגה דף כב. ואמרי' עלה דה"ק ואם א"צ להטבילו ומים המעורבים עד שיהו כו'. אבל ק"ל דלמאי איצטריך לאשמועי' הך דמים המעורבים דהא כבר תנא ליה בפירקין דלעיל. ונ"ל דהכי קאמר ואם אינו צריך להטבילו. נעשה כמים המעורבים. כלומר כיון דליכא מגו דסלקא ליה טבילה כו' נעשה כטובל בשאר מים המעורבים דצריכים עד שיהא כו':
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
דלי שהוא מלא כו'. וז"ל הר"ש ז"ל והתם בפ' חומר בקדש מייתי ברייתא כעין משנה זו דקתני כלי שמלאו כלים והטבילן הרי אלו טהורים ואם לא טבל המים המעורבים עד שיהיו מעורבים כשפופרת הנוד ומפ' מאי קאמר ה"ק ואם אינו צרי' להטביל וכו' ע"כ. וי"ס דגרסי והטבילו לשון יחיד וקאי אדלי ומה שבתוכו בכלל ונראה שהיא גירסא נכוחה:
ואם לא טבל. כך היא גירסת הרמב"ם ז"ל. ושניהם הר"ש והרא"ש ז"ל גרסי במים המעורבים עד שיהו מעורבין וכו' אלא שהר"ש ז"ל פי' במים המעורבין כלו' אין מטבילין במים המעורבין כי ההיא דתנן בפירקין דלעיל חריצין ונעיצין ופרסת החמור המעורבין לבקעה עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד. והרא"ש ז"ל פי' במים המעורבין פי' בכל תערובת מים צריך כשפופרת הנוד ובפחות מכאן לא עלתה טבילה לכלים שבתוך הדלי והכי מפ' להך מתני' בר"פ חומר בקדש [הגה"ה פי' דלגרסתם ז"ל מדלגין מן המשנה ד' מלות ואם לא טבל אין. ומלת המים הם גורסים במים בבי"ת אך בדפוס אחד מצאתי לפי גרסתם שלא דלגו רק שתי תיבות תיבת ואם ותיבת אין והכי איתא התם נ"א לא טבל במים המעורבים עד שיהיו מעורבים וכו' וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:]. והרמב"ם ז"ל גריס הכי ואם לא טבל אין המים מעורבים עד שיהו וכו':
2.
If a bucket was full of utensils and they were immersed, they become clean; But if [the bucket] was not immersed, the water in the bucket is not considered as joined [with the water of the mikveh] unless it be joined [by means of a hole in the bucket which is as big] as the tube of a water-skin.משנה ג
שְׁלשָׁה מִקְוָאוֹת, בָּזֶה עֶשְׂרִים סְאָה, וּבָזֶה עֶשְׂרִים סְאָה, וּבָזֶה עֶשְׂרִים סְאָה מַיִם שְׁאוּבִין, וְהַשָּׁאוּב מִן הַצַּד, וְיָרְדוּ שְׁלשָׁה וְטָבְלוּ בָהֶן וְנִתְעָרְבוּ, הַמִּקְוָאוֹת טְהוֹרִין וְהַטּוֹבְלִים טְהוֹרִים. הָיָה הַשָּׁאוּב בָּאֶמְצַע, וְיָרְדוּ שְׁלשָׁה וְטָבְלוּ בָהֶם וְנִתְעָרְבוּ, הַמִּקְוָאוֹת כְּמוֹת שֶׁהָיוּ, וְהַטּוֹבְלִים כְּמוֹת שֶׁהָיוּ:
ברטנורה
בזה עשרים ובזה עשרים. מים כשרים, ובשלישי עשרים סאה מים שאובין:וטבלו ונתערבו. על ידי טבילתן צפו המים והשיקו ונתחברו שלשתן זה בזה:המקואות טהורים. אפילו השאוב. שהרי שני הכשרים מתערבים יחד ויש כאן שיעור מקוה ארבעים סאה מים כשרים, וכשמתחבר להן השאוב שהמים צפין על גביהן מחמת הטובלים, הוכשרו מימיו לטבילה:היה השאוב באמצע. מחמת שהשאוב מפסיק בין שנים החיצונים הכשרים, אין הכשרים מתערבין זה עם זה:המקואות כמות שהיו. שהכשרים כשרים להקוות עליהן להשלים ארבעים סאה כשרים, והשאוב אין כשר להקוות עליו. ואע״פ שמימי השאוב מתערבים עם כל אחד, לא מיפסלי להקוות עליהן, דדרך המשכה נתערבו ולא נפלו מן הכלי לכשרין, ומה שירדו ממנו לכל אחד, נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה:
תוסופות יום טוב
בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה. והר"ב העתיק בזה כ' ובזה כ' כו' וכן הל' במשנה שבגמ' דפוס ישן:
המקואות טהורין. פי' הר"ב ואפי' השאוב שהרי שני הכשרים מתערבים יחד ואפי' נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא הוי כג' לוגים מים שאובים שפוסלים את המקוה חסר. דהכא נתחבר לכשר קודם שבאו השאובים לתוכו [כלומר הג' לוגים]. ועוד דאפילו שאוב באמצע אין נפסל בכך. כדלקמן. הר"ש. [*ושנתבטלו ברוב נראה לפי שהשאוב עם שנים מתערב. ומסתמא נעשה התערובות עם שניהן בבת אחת ולשונו של הר"ב שכתב ומה שירדו ממנו לכל א' הנה לשונו של הר"ש נ"ל מתוקן יותר שכתב ומה שנתערב ממנו עם כל א']:
המקואות כמות שהיו. פי' הר"ב שהכשרים כשרים להקוות עליהם וכו' ואע"פ וכו' לא מיפסלי כו' נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה. ומים שאובין המתבטלים חוץ למקוה אין פוסלין אותו כדתנן לעיל פ"ד [מ"ד] גבי מים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
בזה כ' סאה ובזה כ' סאה ובזה עשרים סאה מים שאובין. כצ"ל:
והטובלים כמו שהיו. טמאים:
3.
Three mikvehs, two of which held twenty seahs [of valid water] and the third held twenty seahs of drawn water, and that holding drawn water was at the side: If three persons went down and immersed themselves in them and [the water of the three mikvehs] joined, the mikvehs are clean and they that immersed themselves become clean. If the one holding the drawn water was in the middle and three persons went down and immersed themselves in them and [the water of the three mikvehs] joined, the mikvehs continue as they were before and they that immersed themselves are as they were before.משנה ד
הַסְּפוֹג וְהַדְּלִי שֶׁהָיוּ בָהֶן שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה, לֹא פְסָלוּהוּ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא שְׁלשָׁה לֻגִּין שֶׁנָּפְלוּ:
ברטנורה
שהיו בהן שלשה לוגין מים. בלועין ודבוקין בהן, אבל אינן נראין בעין, הלכך לא גזרו רבנן דאין זה מקרי נפלו:
תוסופות יום טוב
שהיו בהן ג' לוגין. פי' הר"ב מים בלועים ודבוקין בהן וכו' ולאו דוקא שכל הג' לוגין בלועין ודבוקין בהן. אלא אפי' מקצת מהן נמי. וז"ל הר"ש כשאין בהן ג' לוגין בעין. אא"כ תצטרף עמהן המים הדבוקים בהן. ע"כ. ואתי שפיר נמי. דבדלי אין סברא שיהא נבלע בו ג' לוגין. ולהרמב"ם והרא"ש פי' אחר בדלי. שמפרשים דלי שפיו צר ובו ג' לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
הספוג והדלי. כשאין בהם שלשה לוגין אלא אם כן תצרף עמהן המים הדבוקים בהן אין פוסלין את המקוה הר"ש ז"ל. ופי' הרא"ש ז"ל דלי שפיו צר ובו שלשה לוגין מים שאובין ונפל למקוה ולא נפלו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולן עם מי המקוה ע"כ והוא פי' הרמב"ם ז"ל. ושם בחבורו הביא כסף משנה פי' רבינו שמשון ז"ל וגם פי' הרא"ש ז"ל:
4.
If a sponge or a bucket containing three logs of water fell into a mikveh, they do not make it invalid, because they have only said: "if three logs fell in."משנה ה
הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה שֶׁבַּיָּם, אֵין מַטְבִּילִין בָּהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ נְקוּבִין כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּכְלִי גָדוֹל, אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבְקָטָן, רֻבּוֹ. אִם הָיָה שַׂק אוֹ קֻפָּה, מַטְבִּילִין בָּהֶם כְּמָה שֶׁהֵם, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְעֹרָבִין. הָיוּ נְתוּנִים תַּחַת הַצִּנּוֹר, אֵינָם פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא מַטְבִּילִין אוֹתָן וּמַעֲלִין אוֹתָן כְּדַרְכָּן:
ברטנורה
השידה והתיבה. כלים גדולים של עץ ומונחים בתוך מקוה כשר:אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד. דומיא דעוקה דאמרינן לעיל שצריך שתהא נקובה כשפופרת הנוד:בכלי גדול. כגון בר תשעה טפחים או יותר, דמיעוטו הוי ארבעה טפחים, סגי בנקיבת ארבעה טפחים. ואין הלכה כרבי יהודה:שק או קופה. סל עשוי מנצרים של ערבה קלופין:מטבילין בהן כמו שהן. אם הן בים. ולא בעו נקיבה כשפופרת הנוד, שכולם מלאים נקבים ובטלים מים שבתוכן לגבי מי מקוה:אינן פוסלין את המקוה. משום מים שאובין:ומעלין אותן כדרכן. כגון במקוה שיש בו ארבעים סאה מצומצמות דאמרינן לקמן דכר וכסת של עור כיון שהגביה שפתותיהם מן המים, המים שבתוכן שאובין, כיצד יעשה, מטבילן ומעלה אותן דרך שוליהן, ובשק וקופה לא חיישינן, דלא חשיבי מים שבתוכן שאובין לפסול את המקוה:
תוסופות יום טוב
השידה והתיבה. פי' הר"ב כלים גדולים. עמ"ש בזה ברפי"ח דכלים:
שבים. ובס"א ל"ג שבים. וכן נראה לכאורה מל' הר"ב. הואיל ומפרש ומונחים בתוך מקוה אבל בסמוך מטבילין בהן כמו שהן [*כתב] אם הם בים. ומסיק נמי במקוה. גם הרמב"ם בפ"ו מה"מ העתיק שבים. וכ"כ לעיל רפ"ה בשם הרא"ש:
אא"כ היו נקובים וכו'. ומיירי שמוקפין בתוך הים כמ"ש ברפ"ה בשם הרא"ש:
רי"א בכלי גדול. פי' הר"ב כגון בר ט' וכו'. ויש חלוק לר' יהודה בין כלים לעוקה אבל רבנן משוו להו אהדדי. הר"ש:
[*או קופה. פי' הר"ב סל וכו' ולא ידעתי למה לא פי' שהוא כעין שק דהיינו מין בגד גס. וכדמשמע בספכ"ד דכלים וסוף מס' כלאים]:
אלא מטבילין אותן. מצאתי בנא"י מוגה ומטבילין אותן. אבל נ"ל שא"צ דה"פ אלא אפי' מטבילין אותן:
ומעלין אותן כדרכן כו'. כתב הר"ב דאמרי' לקמן. פ"ז מ"ו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
השידה והתיבה שבים. פי' בערוך ערך שידה פי' אם יש בים כלים כדי לרחצן ונתמלאו מים ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל דדוקא שהים מקיפם אבל אם היו עומדים על שפת הים אע"פ שמחוברין לים כשפופרת הנוד לא:
ר' יהודה אומר בכלי גדול וכו'. ר' יהודה לא מדמי שידה ותיבה לעוקא הואיל ושם כלי עליהן ובעי ד' טפחים נקוב או רוב הכלי כשרוב הכלי יותר משפופרת הנוד ובתוספתא קאמר לה ר' יהודה משום ב"ש ופי' הר"ש ז"ל ולא משום דב"ה פליגי אלא מב"ש שמעה תדע דבמתני' קתני לה סתם דגבי שוקת בסלע הוא דפליגי ב"ש וב"ה לעיל ספ"ד ולעיל גבי עוקת המערה דהיינו שוקת שבסלע משמע דמודה ר' יהודה בכשפופרת אלמא כב"ה ס"ל ומיהו מצינן למימר דסבר לה כב"ש בחדא וכב"ה בחדא ע"כ:
אם היה שק או קופה מטבילין בהן במה שהן. כך מ"מ:
אלא מטבילין. אית דלא גרסי מלת אלא רק ומטבילין אותם וכו':
5.
A chest or a box which is in the sea: one may not immerse in them unless they have a hole as large as the tube of a water-skin. Rabbi Judah says: in the case of a large vessel [the hole should be] four handbreadths, and in a small one [the hole should be as large as] the greater part of it. If there was a sack or a basket [in the sea], one may immerse in them as they are, since the water is mixed together. If they are placed under a water-spout, they do not make the mikveh invalid. And they may be immersed and brought up in the ordinary way.משנה ו
גִּסְטְרָא שֶׁבַּמִּקְוֶה וְהִטְבִּיל בָּהּ אֶת הַכֵּלִים, טָהֲרוּ מִטֻּמְאָתָן, אֲבָל טְמֵאִים עַל גַּב כְּלִי חֶרֶס. אִם הָיוּ הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבָּיו כָּל שֶׁהֵן, טְהוֹרִין. מַעְיָן הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וְיָרַד וְטָבַל בְּתוֹכוֹ, הוּא טָהוֹר וְיָדָיו טְמֵאוֹת. וְאִם הָיוּ עַל גַּבָּיו רוּם יָדָיו, אַף יָדָיו טְהוֹרוֹת:
ברטנורה
תוסופות יום טוב
גסטרא שבמקוה. פי' גסטרא כלי חרס שנחלק לשנים ונעשה גיסי תרי. כן לשון הר"ב במ"ב פ"ד דכלים. ולשון הרמב"ם בפ"ו מה"מ [הלכה ט] גסטרא טמאה שהיא בתוך המקוה ושפתה למעלה מן המים והטביל בה הכלים. טהרו מטומאתם. אבל כשיגביהם מן המים עד שהן באויר הגסטרא. מתטמא המים שעל גבן מאויר הגסטרא וחוזר ומטמא אותן וכו' שאין כלי חרס מתטהרין במקוה. וכתב הכ"מ שפי' הר"ש שאע"פ ששפתה למעלה מן המים. אפילו הכי כיון דשבר כלי היא. בטלי מימיה אגב מקוה וכשר להטביל [*בה] כלים. והרא"ש כתב דהיינו טעמא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה. ונכנסים המים לגסטרא דרך אותם פגימות. ונמצא שמי המקוה מחוברין למים שבתוכה. ע"כ:
הוא טהור וידיו טמאות. מאויר התנור ולא גופו. שאין כלי מטמא את האדם אבל ידיו מתטמאין מאוירו כדתנן בריש פרק ג' דידים. וכן כתב הרמב"ם. ונפלאתי מהר"ש שכתב לפי שנגעו בשפתי התנור:
ואם היו על גביו רום ידיו. שנמצא כשטבל. ידיו למעלה מן התנור. הרמב"ם [בחיבורו שם]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
גיסטרא שבמקוה. פי' גיסטרא שבר כלי והיא טמאה ושפתה חוץ למים אלא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרש שנשבר שאין מקום השברים שוה ונכנסין המים לגיסטרא דרך אותם פגימות. והטביל בה את הכלים טהרו מטומאתם כי מי המקוה מחוברין למים שבתוכה. אבל טמאים ע"ג כלי חרס פי' כי בהוציאו הכלים מן המים והן עדיין באויר הגיסטרא נטמאו המים הדבוקים בכלים מאויר הגיסטרא וטמאו את הכלים כדין משקים טמאים שמטמאין את הכלים אבל אם היו המים צפין ע"ג הגיסטרא אז לא נטמאו המים הנדבקים בכלים דתו לא מקבלי המים טומאה כיון דמחברי ממש. הוא טהור וידיו טמאות מאויר התנור דתנור טמא מטמא את הידים ואינו מטמא את האדם. ואם היו המים צפים על התנור כשיעור גובה רום ידיו אף ידיו טהורות שאפי' נגעו בשפת התנור ונטמאו הרי ג"כ נטבלו ונטהרו אבל בפחות מרום ידיו טמאות לפי שכשנגע תחתית ידו בתנור עלה צד העליון של ידיו כבר מן המים הרא"ש ז"ל וקרוב לזה הוא פי' הר"ש ז"ל גם פי' הרמב"ם ז"ל אלא שפירש שהגיסטרא זו יש לה סדק בשוליה א"ה בס' ח"נ כ' ע"ז וז"ל הוא דבר תמוה דא"כ הרי טהורה היא דאפילו במוציא משקה נטהרה (כמ"ש הרמב"ם רפי"ט מה"כ) וכ"ש בכונס משקה. עכ"ל: שהמים נכנסין בה ומעין היוצא מן התנור כגון שיוצא משולי התנור וקערירותו ע"כ. וז"ל הרמב"ם שם פ"ו מה"מ גיסטרא טמאה כו' וחוזר ומטמא אותם וכן מעין היוצא מתחת התנור הטמא וירד וטבל בתוכו הוא טהור וידיו טמאות מאויר התנור אא"כ היו המים למעלה מן התנור ברום ידיו שנמצא כשטבל ידיו למעלה מן התנור שאין כלי חרס מתטהרין במקוה כמו שבארנו ע"כ. אכן בפי' רעז"ל נשמט פי' משנתינו ומצאתי שגם בפי' כתיבת יד לרעז"ל אין פירוש על משנה זו:
על גביו רום ידיו. כך צ"ל:
6.
If there was a broken [earthenware] vessel in the mikveh and utensils were immersed in it, they become clean from their [former] uncleanness but are again rendered unclean because of the earthenware vessel. But if water flowed above it in any quantity, they are clean. If [water of] a spring flowed forth from an oven and a man went down and immersed himself in it, he is clean but his hands become unclean. But if [the water was as] high above the oven as the height of his hands, his hands also are clean.משנה ז
עֵרוּב מִקְוָאוֹת, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, כְּעָבְיָהּ וְכַחֲלָלָהּ, כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חוֹזְרוֹת לִמְקוֹמָן. סָפֵק כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, סָפֵק שֶׁאֵינָהּ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. כֹּל שֶׁיַּעֲמֹד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, מְמַעֲטָהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא מִבְּרִיַּת הַמַּיִם, טָהוֹר:
ברטנורה
עירוב מקואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם. אי נמי, בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה ומתערבין המים דרך חריץ או נקב, שיעורו לצרפן ולהכשירן כאילו יש בכל אחד ארבעים סאה:כשפופרת הנוד כעביה וכחללה. של קנה שנותנין בפי הנוד:והיינו כשתי אצבעות חוזרות למקומן. מתהפכות בריוח בחלל הנקב. ושתי אצבעות שאמרו הם שתי אצבעות הסמוכות לגודל, הראשונות שבפס היד, דהיינו אצבע ואמה:מפני שהיא מן התורה. חיוב הטבילה במקוה מים הוי מן התורה:וכן כזית מן המת. ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור, ספיקן טמא. ודוקא ברשות היחיד. אבל ברשות הרבים, ספיקן טהור. ואע״ג דאפילו בדרבנן ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, מכל מקום הכא אילו הוו שיעורי דרבנן, היינו מטהרין אותו:כל שיעמוד. בין עפר בין צרורות בין יבחושים אדומים הגדלין במים, אם עומדין על פי הנקב ממעטין בשפופרת הנוד ואין המקואות מתערבין:כל שהוא מבריית המים. כגון יבחושים אדומים. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
תוסופות יום טוב
ערוב מקואות כשפופרת הנוד. ועיין מ"ש בזה בספ"ח דטהרות [ד"ה ומשקה] :
וכן כזית מן המת כו'. דשיעורין כולן הל"מ מסיני. הרמב"ם:
רשב"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור. וכה"ג תנן נמי לענין נטילת ידים במ"ב פ"ב דמס' ידים. ופירשו הר"ב והרמב"ם דהיינו שאינו חוצץ אבל הר"ש פי' שם דטהור ליטול בהן הידים. והביא ראיה מפ"ב דזבחים דף כב. דתניא רשב"ג אומר כל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ע"כ. ולפיכך נראה בעיני דגם הכא מפרש כן. וכך הראה מקום בכאן על פ"ב דזבחים. ולישנא דטהור שייך שפיר בהכשר מקוה. כדאשכחן בפירקין מתניתין ג המקואות טהורים. וה"נ ברפ"ד וב"ה מטהרין כו' ומודים בשוכח שהוא טהור. וכן עוד ברפ"ח. והא ל"ק אמאי לא מייתי התם ממתני'. דהואיל ובבריי' מתניא בהדיא מטבילין בו. ניחא לגמרא למייתי מינה. וכה"ג איתא בכמה דוכתי. וקשיא לי דהרמב"ם פוסק דלא כרשב"ג הכא ובידים. והא דמטבילין פסק בפ"ח מהל' מקואות [הלכה י"א] . ולא העיר על זה הכ"מ אך בספרו ב"י בטוי"ד [סי' ר"א] כתב אמתני' דהכא וז"ל כתב הרמב"ם דאין הלכה כרשב"ג. וכן פסק בפ"ח מה"מ [הל' ו'] ואע"ג דאמרי' בפ"ב דזבחים דכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ופסקה הוא ז"ל בפרק הנזכר. משמע דס"ל דלת"ק דרשב"ג. אע"פ שכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו. מ"מ ממעט בנקב כשפופרת ופסק כמותו. וכן נראה שפוסק הרא"ש דממעט שלא הביא אלא דברי ת"ק בלבד. ע"כ [*וזה כנגד הסברא שיהיה כשר לטבול בו. ואפ"ה ימעט שלא יוכשרו המקואות] אבל לי נראה דאף במטבילין פוסק הרא"ש [*דלא כרשב"ג]. וגם הטור לא הביא כלל. ועוד משמע דעת הטור כן בענין ידים. כמו שאכתוב במקומו בס"ד. ולפיכך נ"ל כפי' הר"ש דרשב"ג דהכא במתני' קאמר במלתיה דמטבילין בו. ומשמע דבהא נמי פליג ת"ק בהדיה. ות"ק אשמועי' רבותא דאפי' ממעט וכ"ש דאין טובלין בו ורשב"ג אשמעינן רבותא דטהור לטבול בו וכ"ש דאינו ממעט. ונמצא לפי זה אי איכא למפסק כרשב"ג בהא דמטבילין. שיש לפסוק כרשב"ג ג"כ לענין מיעוט שאינו ממעט. אע"פ שי"ל דרשב"ג ה"ק דמהדר לת"ק היכי אמרת דממעט והרי כל שתחלת ברייתו מן המים טהור ומטבילין בו. ובהא גם אתה מודה בכך. וא"כ למה יהא ממעט. מ"מ מאן מעייל לן בהך דוחקא. וכ"ש דהא דמטבילין בו רשב"ג קאמרה ולא שמענוהו מתנא אחר. וגם הסברא נותנת דהא בהא תליא. דמאן דמטהר לטבול. ס"ל דאינו ממעט. ומאן דס"ל דממעט. קסבר נמי דאין טובלין בו. ולכך נ"ל דכיון דיש לפסוק כרשב"ג בההיא דטובלין. מהטעם שכתבתי. דכמו כן יש לפסוק כמותו שאינו ממעט ואפי' את"ל דת"ק אע"ג דמודה בטובלין פליג בממעט. אפ"ה נ"ל שיש לפסוק כרשב"ג ג"כ בענין המיעוט. לפי מה שכתבתי במ"ה פ"ד דפסחים. שכתב הרא"ש בשם הרי"ף דכללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו לאו דוקא אלא עד דאיכא טעמא. ש"מ דכי איכא טעמא פסקינן כמותו והכא טעמא רבא איכא שאם הוא טהור לטבול בו. כ"ש שלא יהא ממעט ג"כ. כללא דמלתא להרמב"ם דפוסק מטבילין נראה שיש לפסוק ג"כ דאינו ממעט וכ"ש בנטילת ידים. וקשיין דברי הרמב"ם מדידיה אדידיה. אבל להרא"ש והטור נראה דממעט וכן אין טובלין. ואין נוטלין. ועוד אכתוב בזה במסכת ידים בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
עירוב מקואות כשפופרת הנוד. עי' תוס' פ' שני דגיטין דט"ז. ובפי' הר"ש ז"ל ספ"ח דטהרות שיישב הא דקיי"ל בפ' שני דגיטין טופח ע"מ להטפיח חבור דלא תיקשי אהכא דבעי כשפופרת הנוד. ובסוף ספר סמ"ק כתוב בשם התוס' ז"ל אשר שם שאין צריך שיהיו המים צפין בתוך הנקב רק טופח ע"מ להטפיח ע"כ. ומתני' דקתני עירוב מקואות כשפופרת הנוד היינו כב"ה ודלא כב"ש דאמרי' לעיל ספ"ד עד שיפחת רובה:
כשתי אצבעות. דקדק ב"י ביו"ד סי' ר"א דף רמ"ג מדברי הר"ש והרא"ש ז"ל דס"ל דשתי אצבעות היינו באצבע הסמוך לגודל שהיא בינונית בה משערינן שתי אצבעות ודלא מהרמב"ם ז"ל שפירש האחת היא האצבע הנזכרת ואחת היא הסמוכה לה דהיינו האמה:
ספק שהיא כשפופרת הנוד ספק שאינה. כצ"ל. וכ' הרא"ש ז"ל בסוף נדה פי' עירוב מקואות שאוב בצד מקוה כשר או חסר בצד שלם או שנים חסרין להכשירן צריך שיהיה הנקב רחב כשפה"נ ע"כ אבל בשער המים שבסוף תורת הבית כתוב דהא דבעינן כשפופרת הנוד היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אע"פ שאינו משיקן אלא כשערה כשר לפי ששאוב אינו פוסל אלא מדבריהם הם הקלו בו בכך שאע"פ שמי ההשקה אינם רואין פני האויר ואע"פ שאין משיקו אלא כשערה ע"כ. וקרוב לזה כתב רבינו עובדיה ז"ל במתני' דבסמוך:
וכן כזית מן המת וכו'. ספקו טמא דשיעורין דאוריי' הן הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פירש ול' התוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן ספקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מד"ס ספקו טמא וכל אשר אין לו פסוק מן התורה יקראוהו חכמים דברי סופרים אמנם שיעורין הלכה למשה מסיני הם כדאמרי' בפ"ק דעירובין ובסוכה ובפ"ק דיומא. וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל התוספתא וז"ל מד"ס כלומר הלכה למשה מסיני כדאמרי' וכו':
כל שיעמוד בשפופרת. בבי"ת גרסי' לה:
7.
Mikvaot can be joined together [if their connection is as big] as the tube of a water-skin in thickness and in space, in which two fingers can be fully turned round. If there is a doubt [whether it is as big] as the tube of a water skin or not, it is invalid, because [this is a mitzvah] from the Torah. The same applies also to the olive's bulk of a corpse and the olive's bulk of carrion and the lentil's bulk of a sheretz. Anything which remains in [the space measuring] the tube of a water-skin lessens [its measure]. Rabban Shimon ben Gamaliel says: if it is any water creature whatsoever, [the mikvaot] remain clean.משנה ח
מְטַהֲרִים אֶת הַמִּקְוָאוֹת, הָעֶלְיוֹן מִן הַתַּחְתּוֹן, וְהָרָחוֹק מִן הַקָּרוֹב. כֵּיצַד. מֵבִיא סִלּוֹן שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֲבָר, וּמַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו, עַד שֶׁהוּא מִתְמַלֵּא מַיִם, וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשִּׁיקוֹ, אֲפִלּוּ כַשַּׂעֲרָה, דַּיּוֹ. הָיָה בָעֶלְיוֹן אַרְבָּעִים סְאָה וּבַתַּחְתּוֹן אֵין כְּלוּם, מְמַלֵּא בַכָּתֵף וְנוֹתֵן לָעֶלְיוֹן, עַד שֶׁיֵּרְדוּ לַתַּחְתּוֹן אַרְבָּעִים סְאָה:
ברטנורה
העליון מן התחתון. כגון שהיה העליון מים שאובים ותחתון מים כשרים:והרחוק מן הקרוב. ולא חיישינן שמא בא אדם והפסיק השקתו ולא עלתה לו טבילה:מביא סילון של חרס או של אבר. והוא הדין של עץ או של עצם או של זכוכית. אבר, עופרת:ומניח ידו תחתיו. של הסילון כדי שלא יצאו מים לחוץ כשהוא מתמלא עד שעה שישיק ויתחברו עם המקוה האחר:אפילו כשערה. דהקלו בשאובה שהיא דרבנן. אבל אם היה העליון חסר מכשיעור ובא להכשירו על ידי השקה להשלימו לכשיעור, אין די בהשקה כשערה, דאפילו רבי יהודה דמיקל טפי בפרק ב׳ דגיטין [דף ט״ו], בעי טופח על מנת להטפיח:ממלא בכתף. דמאחר שיש במקוה ארבעים סאה מים כשרים, אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו:
תוסופות יום טוב
העליון מן התחתון. פי' הר"ב כגון שהיה העליון מים שאובים וכו'. וכ"ש איפכא. כדלעיל פ"ג מ"ב ועיין מ"ש שם בס"ד:
מביא סלון של חרם או של אבר. ואע"ג דשל אבר מקבל טומאה דכלי מתכות פשוטיהן מקבלין טומאה. כדתנן ברפי"א דכלים ואנן הוייתן ע"י טהרה בעינן. כמבואר במ"ה פ"ה. כבר כתב הרא"ש דה"מ בממשיך מי גשמים בעלמא אבל הכא דמחברה למקוה אחר שהוא כשר. לא מפסל משום דמתכשר ע"י השקה. וכתב הב"י דאע"ג דממשיך מים מן המעין לכלים. נפסלו אפי' המים היוצאים מן הכלי משום שאובים. ולא מהניא להו חבורם למעין. כמו שנתבאר לעיל רפ"ה. שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים. אבל הכא דאין בו בית קבול אע"ג שהוא מקבל טומאה. שפיר הויא השקה אע"פ שהמים נמשכים עליו. וכתב עוד הב"י שהרשב"א והרמב"ן פירשו למתניתין דהכא כשהסילון מחובר לקרקע דווקא דהשתא אינו מקבל טומאה כלל. כדתנן בפי"א דכלים מ"ב. ועיין בפירוש הר"ב דמשנה ד פ"כ דכלים. ולי קשיא ממניח ידיו תחתיו. דהא פוסל ליה ר' יוסי [*והלכתא כוותיה] בפ"ה מ"ה אפי' בדבר שאינו מקבל טומאה. כמ"ש שם בשם הרא"ש:
של חרס או של אבר. כתב הר"ב וה"ה של עץ וכו'. דהכי תניא בתוספתא והביאה הר"ש. וכתב מהר"ם ושמא נראה משום דזמנין אין המקואות מכוונים זה כנגד זה ושל חרס ושל אבר. בקל יכולים לעשותם עקומים. או פשוטים. כמו שירצו. להכי נקט של חרס ושל אבר. ע"כ:
ומניח ידו תחתיו. פי' הר"ב כדי שלא יצאו מים לחוץ כו'. וז"ל הר"ש מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון. וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה. שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד. וטובל אפי' בעליון. ולפעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה. ומסיים מהר"ם כגון שראש הסילון של מטה שוכב גבוה יותר מראשו העליון ע"כ. ולהכי נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ וכו'. וכתב מהר"ם ולשון תחתיו נ"ל לפרש משום דזמנין שראשו העליון נמוך מאוד. שהמים צפין למעלה משפת הסילון. וראשו התחתון גבוה מאוד. שאם לא היה מניח ידו על הסילון בראשו שלמעלה. היו המים שוטפים ויוצאים שם מן הסילון. ולא היו המים באים למטה אפילו כחוט השערה. לה"ק מניח ידיו תחתיו. פי' בתחתיתו של הסילון בראשו הנמוך מניח ידיו עליו שלא ישטפו חוץ לסילון וילכו תחת ידו עד למטה שיבואו המים למטה לכל הפחות כחוט השערה. עכ"ל. [*והסילון אינו מוקף מד' צדדים אלא מג'. ומג' הוא פתוח]:
אפי' כשערה דיו. וכך העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בחיבורו פ"ח עד שעה שישיק ויתחברו עם המקוה האחר:
אפי' [כשערה]. דהקלו מה"מ [הלכה ז]. אבל מלשון הר"ש נראה דגרס כחוט השערה. בשאיבה שהיא דרבנן. אבל אם היה העליון חסר מכשיעור. ובא וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל. ומה שפי' הר"ב דהקלו בשאיבה להכשירו ע"י השקה להשלימו לכשיעור. אין די בהשקה כשערה. שהוא דרבנן. וכ"כ הר"ש. וכתב עוד ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס. ע"כ. כלומר דתנן בספ"ח דטהרות דקטפרס אינו חבור כו'. וצ"ל דמיירי הכא דווקא כשנשאבו ע"י כלי גללים ודומיו. דאל"כ הוי מדאורייתא. וכמ"ש בשם הר"ש בפ"ב מ"ג [ד"ה שיש]. אבל כבר כתבתי שם מ"ו בשם הרא"ש דהשקה מטהרת אפי' למ"ד כולו שאוב דאורייתא ע"ש. ולענין קטפרס משמע מדברי התוס' פ"ב דגיטין דף טז. דכשהמים סופן לירד ודאי וליפול למקוה הוו קטפרס חבור. ומה"ט אפי' גוד אסיק נמי איכא למימר במקום שהוא בכה"ג. כיון שהעליון ראוי ודאי לירד. אמרינן גוד אסיק ודו"ק. [*גם עיין [מ"ש] במ"ב פ"ג [ד"ה ויטהרו]]:
ממלא בכתף ונותן לעליון כו'. כתב הר"ב דמאחר שיש במקוה ארבעים סאה כו' אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו. דהא ודאי דעל כרחין צריך *)ליטול בו יותר ממ' סאה. הרא"ש [*וכ"כ התוס' דב"ב פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סו.) ונראה דטעמא משום דא"א לצמצם שיהא ארבעים סאה. שאם מצמצם אינו יכול לסמוך עליו דשמא אינו מ' סאה]. ועיין מ"ש במ"ג פ"ג [ד"ה עד שיתחשב] :
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
מטהרין את המקואות העליון וכו'. כך מ"מ:
מביא סלון של חרס או של אבר. מדברי הרא"ש ז"ל משמע דבסלון תלוש מיירי אבל הרשב"א ז"ל וגם בתשובות להרמב"ן ז"ל מפורש דכשהסלון מחובר לקרקע דוקא מיירי:
ומניח ידיו תחתיו. פי' הרמב"ם ז"ל אם הושם קצה הסלון במקוה התחתון הכשר וילחוץ המים בידיו עד שיגיע קצהו האחרון למקוה השני הנה מעת שיפגוש קצה הסלון במים אשר בו למים אשר במקוה העליון נתחברו המים במים ונשלם השיעור. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל העליון מן התחתון כגון שני מקואות שעומדין בשפוע ההר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו האחד בתחתון ובצד העליון יהיה תחתית הסלון בתוך המים ושפוע הסלון יהיה כשיעור זה שכשימלא למטה יגיע תחתיתו מצד העליון במים שבעליון וכשמתחילין המים לרדת מן העליון לתחתון יניח ידו בפי הסילון שלמטה עד שיתמלא הסילון גם למעלה וכשיסיר ידו נמצאו שני המקואות מחוברין במים ברוחב שפופרת הנוד רגע אחד וכשירדו המים למטה ישיארו משקים כשערה ודיו ע"כ:
כשערה. צריך להיות בכא"ף. וכתוב בספר הלבוש כמפרש עוד דברי ב"י בסי' ר"א סעיף מ"ט וז"ל ואע"ג דגבי ממשיך מים מן המעין לכלי קיי"ל דנפסלו המים בכלי ואפילו כשיוצאים מן הכלי עדיין פסולין הן ולא מהני להו חבורן למעין ל"ד לזה דשאני התם דהוו כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים וכיון שנפסלו משום שאובים אין שייך לומר שוב חוזרין להכשרן ליחשב אינם שאובין ע"י חבורן למקוה דמה ענין זה לזה היאך יעשו המים שאינם שאובים שבמקוה את השאובין לשאינם שאובין אבל הכא מיירי בכלי שאין לו בית קבול אלא שהוא כלי המקבל טומאה ואין בו אלא משום שיהא הוייתו ע"י טהרה וכיון שהן מחוברין למקוה אמרי' דנשארו טהורים ע"י השקה דטהרה דהשקה ילפי' לה בת"כ מקראי לענין טבילת משקים ה"נ מועלת ההשקה שישארו המים היוצאין בטהרתן ולא נימא שהיתה הוייתו ע"י טומאה נ"ל עכ"ל ז"ל:
8.
Mikvaot may be made clean [by joining drawn water from] a higher [mikveh to valid water] from a lower [mikveh or drawn water from] a distant [mikveh to valid water] in a [mikveh] near at hand. How so? One brings a pipe of earthenware or of lead and puts his hand beneath it till it is filled with water; then he draws it along till [the two waters] touch even if it be by a hair's breadth it is sufficient. If in the higher [mikveh] there were forty seahs and nothing in the lower, one may draw water and carry it on the shoulder and place it in the higher [mikveh] till forty seahs have flowed down into the lower [mikveh].משנה ט
כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי מִקְוָאוֹת שֶׁנִּסְדַּק לַשְּׁתִי, מִצְטָרֵף. וְלָעֵרֶב, אֵין מִצְטָרֵף, עַד שֶׁיְּהֵא בְמָקוֹם אֶחָד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. נִפְרְצוּ זֶה בְתוֹךְ זֶה, עַל רוּם, כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם. וְעַל רֹחַב, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד:
ברטנורה
לשתי. מלמעלה למטה:לערב. מימין לשמאל:חלוף הדברים. מלמעלה למטה, אין מצטרף. מימין לשמאל, מצטרף. ואין הלכה כרבי יהודה:נפרצו זה בתוך זה. היינו מלמעלה בראש הכותל. דדוקא כשנסדק הכותל או ניקב ולמעלה בראשו שלם, הוא דבעינן כשפופרת הנוד, אבל כשנפרץ הכותל בראשו והמים מתחברים שם, סגי ברום כקליפת השום וברוחב כשפופרת הנוד:
תוסופות יום טוב
שנסדק לשתי. פי' הר"ב מלמעלה למטה. לערב מימין לשמאל. וכ"כ הרמב"ם. ויש לתת טעם בדבר. דלהכי בלערב אין מצטרף משום דמחשבין למה שעל הסדק כאילו סותמו:
מצטרף. ואם היה בשניהן ארבעים סאה מטבילין בכל אחת מהן. הרמב"ם פ"ח מהלכות מקואות [הלכה ה] :
רי"א חלוף הדברים. טעמו שמעתי מפי רבינו מהור"ר ליווא ז"ל שכשנסדק מימין לשמאל. מתחשב כל שע"ג הסדק כאילו אינו:
ועל רוחב כשפופרת הנוד. לשון הרמב"ם ברוחב שתי אצבעות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
לשתי מצטרף ולערב אין מצטרף. פי' הרמב"ם ז"ל לשתי מלמעלה למטה לערב הרוחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו אפכא שתי מצד זה לצד זה ערב מלמעלה למטה. פי' הרמב"ם ז"ל וכונת מצטרף שנצטרפו השני מקואות וישלם השיעור יחד אכן רבינו ירוחם ז"ל פי' מצטרף כל הסדק לשפופרת הנוד ע"כ הר"ס ז"ל. וראיתי להעתיק הנה לשון ספר הלבוש דבי"ד סי' ר"א סעיף נ"ד וז"ל ב' מקואות סמוכים זה אצל זה שיש בהן מים כשרים אלא שהן חסרין שאין בכל א' מהם מ' סאה וכותל ביניהם ונסדקה הכותל אם נסדקה ברוחב כל הכותל מצד זה לצד זה וברום אפי' כל שהוא רק שהמים מחלחלין ומבצבצין מעט דרך הסדק מצטרפי' ומחברי' שתי המקואות להכשירן לטבול בכל א' מהן שכל א' מהם משלים את חברו להשלים השיעור של מ' סאה שכיון שהסדק הולך ברוחב הוו חבור טפי ואם נסדק הכותל מלמעלה למטה אינו מצטרף עד שיהא בסדק נקב שהוא כשפופרת הנוד במקום אחד ואם נפרץ הכותל למעלה עד שהולכים המים מעט מזה לזה למעלה על עובי הכותל אם יש ברוחב הפרצה כשפופרת הנוד ומתחברי' המי' כרוחב שפופרת הנוד וברום כקליפת השום מצטרפי' וכשרי' שכיון שחבור המים הוא למעלה רואה את האויר והכל רואין המים שהן מחוברי' סגי בזה ומצטרפי' וה"ה אם היה גל של עפר בין ב' מקואות וניטל מן הגל מעט עד שהמים מקלחי' מזה לזה למעלה ברוחב כשפופרת הנאד וברום כקליפת השום סגי כיון שחבור המים הוא למעלה רואה את האויר והכל רואי' אותו ולא אמרו שצריך הכר כשפופרת הנוד בכל סביבותיו ברוחב ובגובה אלא כשמחברין המקואות ע"י נקב שבאמצע הכותל כמו שאמרנו למעלה פעמים עכ"ל ז"ל:
על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד. בתוספתא פליג רשב"ג וקאמר טפח מלא רוחב הפרסה. והכא קתני רום כקליפת השום אבל לעיל גבי סלון דמיירי בשאוב שהוא דרבנן נקט אפי' כשערה מה"ר שמשון ז"ל. ועוד כתב כאן ובמס' טהרות תנן ומייתי לה בפ' שני דגיטין דמשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה הא טופח להטפיח חבור והכל פירשתי בספ"ח דמס' טהרות ע"כ וז"ל סוף דבריו שם ועוד יש לפרש דכל מקום שהמים מתערבין דרך נקב או דרך פרצה שלמעלה שיעור המים כשיעור הפרצה בין לכשפופרת בין לקליפת השום בין לר' יהודה בין לרבנן ומתיישב בכך מתני' דכותל וכי פליגי במים צפים מלמעלה מן הכותל בלא פרצה או כי ההיא דקומקום דתוספתא דרבנן בעו כקליפת השום ולר' יהודה סגי בטופח ע"מ להטפיח ע"כ. ועוד האריך ע"ש:
בפי' רעז"ל. צריך להיות אבל כשנפרץ הכותל בראשו והפרצה רואה את האויר והמים מתחברים שם סגי ברום כקליפת השום וכו':
9.
If a wall between two mikvaot had a perpendicular crack, [their waters] may be reckoned together; [If it was cracked] horizontally, they cannot be reckoned together, unless there is at one place [a hole as big] as the tube of a water-skin. Rabbi Judah says: the rule is reversed. If there is a breach from one [mikveh] to the other, [they can be reckoned together] if the height is as [the thickness of] the skin of garlic and the breadth like the tube of a water-skin.משנה י
הָאָבִיק שֶׁבַּמֶּרְחָץ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בָאֶמְצַע, פּוֹסֵל. מִן הַצַּד, אֵינוֹ פוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמִקְוֶה סָמוּךְ לְמִקְוֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם מְקַבֶּלֶת הָאַמְבָּטִי רְבִיעִית עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לָאָבִיק, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אִם מְקַבֵּל הָאָבִיק כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל:
ברטנורה
האביק שבמרחץ. כלי של מתכת משוקע באמבטי ויש בו נקב, דכשנמאסין מי האמבטי מחמת הטבילות פותחים הנקב שבאביק ויוצאים המים שבאמבטי וממשיכין לו מים אחרים נקיים וסותמים הנקב שלא יצאו המים, והמים הנמשכים לאמבטי הן כשרים לטבילה, דלאחר שרחצו בחמין שבמרחץ נכנסים לאמבטי וטובלים שם:בזמן שהוא באמצע פוסל. לפי שכל המים גרורים על גביו, ומים הגרורים על גבי כלים הרי אלו פסולים:מן הצד אינו פוסל. דאין המים גרורים על גביו, ואין כאן שאוב אלא מה שבתוכו, ושאר המים הוו להו מקוה כשר סמוך לשאוב, ומים שאובין בצד מים כשרים לא פסלי ואף על פי שנוגעים זה בזה:אם מקבלת האמבטי רביעית. מים כשרים קודם שיגיעו לאביק, כאילו מקבלת ארבעים סאה דמי, משום דרביעית שיעור מקוה היא מדאורייתא להטביל בה מחטין וצנוריות:אם מקבל האביק. כלומר כיון דאביק הוא העשוי לקבלה כל שהוא, פסול בכל ענין שיהיה, בין באמצע, בין מן הצד, בין מקבלת האמבטי רביעית קודם שבא לאביק, בין אינה מקבלת:
תוסופות יום טוב
בזמן שהוא באמצע פוסל. לפי שהאביק [הוא] כלי. קודם היותו קבוע ואע"פ שנתחבר. לא יצא מתורת כלי להיותו קבוע לארץ. וזהו אמרם עליו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע. הרמב"ם בנא"י. וצ"ע במ"ט פ"ח דכלים. עוד שם פ"כ משנה ד ששם פי' הר"ב והרמב"ם דמשמש עם הקרקע טהור:
האמבטי. הוא רהט המרחץ. הרמב"ם ובמ"ד פ"ד דנדרים כתב כיור המרחץ:
רביעית. פי' הר"ב שהוא שיעור מקוה דאורייתא. לטבילת טומאה. אבל טבילת הכשר כלי עובדי כוכבים. בעי מ' סאה. כדכתב הר"ב בסוף מסכת ע"ז כך כתבו התוספות דהתם. ועיין עוד מ"ש ס"פ דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
אביק. בערוך פי' כמו ביב שהמים נמשכין לתוכו ויורדין מן האמבטי לאביק וי"מ אביק היא האמה שכל המים נמשכין בה חמים וקרים ואביק לשון חקק הוא:
וחכמים אומרים אם מקבלת וכו'. ותימה שפסק הרמב"ם בחבורו שם פ' ששי סי' י"א כר"מ ושבק רבנן ומדברי מהרי"ק ז"ל משמע דס"ל דלא הוה גריס דברי ר"מ רק סתמא שכתב שם דסבירא ליה דהלכה כתנא קמא ומשום הכי לא חש רבינו לדברי חכמים ע"כ בקיצור:
10.
The outlet of a bath-basin: if it is in the center, it renders [the bath] invalid [as a mikveh]; but if it is at the side, it does not render it invalid, because then it is like one mikveh adjoining another mikveh, the words of Rabbi Meir. But the sages say: if the bath- basin can contain a quarter-log of [water] before it reaches the outlet, it is valid; but if not, it is not valid. Rabbi Elazar bar Zadok says: if the outlet can contain any amount of [water], it is invalid.משנה יא
הַמַּטְהֶרֶת שֶׁבַּמֶּרְחָץ, הַתַּחְתּוֹנָה מְלֵאָה שְׁאוּבִין וְהָעֶלְיוֹנָה מְלֵאָה כְשֵׁרִין, אִם יֵשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב שְׁלשָׁה לֻגִּין, פָּסוּל. כַּמָּה יְהֵא בַנֶּקֶב וְיִהְיֶה בוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין. אַחַד מִשְּׁלשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים לַבְּרֵכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הַתַּחְתּוֹנָה מְלֵאָה כְשֵׁרִים וְהָעֶלְיוֹנָה מְלֵאָה שְׁאוּבִין וְיֵשׁ בְּצַד הַנֶּקֶב שְׁלשָׁה לֻגִּין, כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא שְׁלשָׁה לֻגִּין שֶׁנָּפְלוּ:
ברטנורה
המטהרת שבמרחץ. שיקתות המים העשויות במרחץ שנמשכים להם מים צוננים להשתטף בהן כדי לטהר עצמן לאחר שרחצו בחמין, ופעמים שהן שתי שקתות זו בצד זו אלא שהאחת עליונה מחברתה, ויש נקב בכותל שבין שתיהן שהמים יוצאים מזו לזו:אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין. שהנקב רחב וארוך כשיעור שיכנסו בו שלשה לוגין, נפסלה העליונה מחמת המים שאובין שבתחתונהש דחשיב כאילו המים שכנגד חלל הנקב שאובין הן באמצע העליונה, לא מן הצד, ושלשה לוגין מים שאובין פוסלים כשהן באמצע אע״פ שאין פוסלין מן הצד. ורבותא נקט שהתחתונה מים שאובין והעליונה מים כשרים, שדרך המים לרדח ואין דרכן לעלות, ואעפ״כ נפסל העליון. וכל שכן שיפסל כשיהיה הכשר לצד תחתון:כמה יהא בנקב. השתא אתא לאשמועינן כמה שיעורו של נקב שיצאו ממנו שלשה לוגין בבת אחת:אחד משלש מאות ועשרים בבריכה. דשלשה לוגין אחד משלש מאות ועשרים [בארבעים] סאה. כיצד, הסאה ששה קבין, והקב ארבעה לוגין, נמצאו ארבעים סאה הן תשע מאות וששים לוג, הרי שלשה לוגין חלק אחד משלש מאות ועשרים בבריכה, כלומר במקוה כשר של ארבעים סאה, ושיערו חכמים שיעור מקוה שמחזיק ארבעים סאה, אמד על אמה ברום שלש אמות, הרי שיעור הנקב המחזיק שלשה לוגין הוא אחד משלש מאות ועשרים מאמה על אמד ברום שלש אמות המחזיק ארבעים סאה. ורמב״ם כתב, שאם היתה הבריכה פחות או יותר מארבעים סאה, מחשבין הנקב בפחות וביותר לפי חשבון זה, כגון אם היה בבריכה עשרים סאה, צריך להיות הנקב אחד ממאה וששים:אפילו התחתונה מלאה כשרים והעליונה מלאה שאובין. שדרך מים לירד, אפילו הכי אין שלשה לוגין שאובין שבנקב פוסלין את התחתונה:שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו. ואין השאובין פוסלין את המקוה עד שיפלו לתוכו. והלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
התחתונה וכו' והעליונה כו'. שאחת עומדת בגובהו של מרחץ ואחת בשפולו. הר"ש:
פסול. אם אין בו ארבעים סאה. הר"ש:
אחד מש"ך. כתב הר"ש בשם הרמב"ם אם היתה הבריכה עשרים סאה כו'. ואם יש בו שמנים צריך שיהיה בו אחד מתר"מ בבריכה. כן לשונו בנא"י:
שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו. ור"י אומר בהיות [זאת] הנגיעה באמצע המים הנה הם מים שאובין שנפלו תוך המקוה. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כמקוה ר"ל כל מים מועטים כשרים שהן בצד מ' סאה כשירים שבמקוה ומחוברין עמהן. הרי הן כהמקוה. ומותר לטבול בהן כלים אף שהן עצמן אינן מ' סאה. ומדיש חילוק בין כשהמים המועטין הן תוך חלל גומת המקוה. או כשהמים המועטים הן בצד גומת המקוה. להכי תני והדר מפרש חורי המקוה וכו': וסדקי המערה ר"ל חורים וסדקים שבכותלים תוך חלל גומת המקוה שמעט המים שבתוכן מעורב עם המ' סאה שבמקוה. וקרי למקוה מערה משום דרוב מקואות שלהן משום צניעות במערות היו. ונ"ל דנקט סדקים לרבותא. דאע"ג דלקמן [מ"ט] אמרינן דסדק שבין ב' מקואות חסירים לא מהני לצרפן זה לזה. קמ"ל הכא דהיינו דוקא לצרף ע"י הסדק מים שבמקוה זו למים שבמקוה אחרת. דכשהסדק לרוחב הכותל שביניהן סוף הסדק להסתם. וגזרינן קודם שנסתם אטו אחר שנסתם. אבל לענין לאצטרופי מים שבסדק גופיה'. אפי' כשהסדק לרוחב הכותל. והמקוה מ' סאה מלבד מים שבסדק. המים שבסדק הוה כהמקוה וטובלין בו. דהרי ליכא למגזר מידי. דהרי כשיסתום הסדק לא יהי' שם מים להטביל בהסדק. ובהמקוה הרי יש מ' סאה: מטביל בהם כמה שהם ר"ל אע"ג שאין בהם רק מים מועטים. וגם אין מעורבין עם המ' סאה שבמקוה רק כרוחב שערה. אפ"ה מותר להטביל בהן כלים. ואע"ג דלעיל [פ"ח מ"ו] בחריצין ונעיצין אינן נחשבין יחד כמקוה. רק במעורבין יחד כשפופרת הנוד [ולר"ש ולר"ב שם צריך שיושקו ע"י קלוח שעוביו כשפופרת הנוד]. י"ל התם שאני שכל הגומות זה בצד זה. ודמי טפי לשוקת שבסיפא במשנתינו. משא"כ הכא ששניהן תוך חלול גומת המקוה הגומ' מצרפן. א"נ התם שאני שכל הגומות תחת השמים ואין תקרה על גבן לצרפן. משא"כ הכא שכולן הם תחת תקרת המערה. מחשבו כולן כמי מקוה אף שאינן מחוברין רק כשערה [ואפשר נמי דמה"ט נקט מערה. הא במקוה תחת אויר הרקיע אין מצטרפין]. ונ"ל עוד דהא דנקט מטבילין בהן. היינו לרבותא. דאפי' בתוך עצמן מותר להטביל כלים. וכ"ש שמים שבתוכן מצטרפין להשלים המ' סאה חסר מעט שבגומת המקוה. דלא גרע מפרסת החמור לעיל [פ"ה מ"ו]. ואע"ג דהתם בעינן שיחוברו כשפופרת הנוד. הכא סגי בכשערה מדליכא למגזר מידי וכמש"ל סי' ב'. ותו אם יסתם הנקב והסדק הרי יזובו המים שבזה ושבזה למטה לתוך המקוה: עוקת המערה עוקה היינו גומא. ור"ל אם חפר גומא בקרקע עולם במערה בצד המקוה. ויש בהעוקה מים כשרים פחות ממ' סאה: אין מטבילין בה אלא אם כן היתה נקובה כשפופרת הנוד ר"ל עד שיהא בהכותל שבין העוקה להמקוה נקב כשפופרת הנוד. דדוקא חורין וסדקים שהן תוך חלול גומת המקוה. סגי במחוברין כשערה להחשב כמי מקוה עצמה. אבל עוקה זו שהיא בצד גומת המקוה. וכותל מפסיק ביניהן. אף שהתקרה שע"ג המערה מצרפן. אפ"ה חשובה בפ"ע. ואין המים חשובין כאילו הן תוך המקוה. וצריך נקב שיצרפן ע"י קלוח מים כשפופרת הנוד [והיינו ממש דינא דמ"ט לקמן]. ונ"ל עוד דדוקא בשנתנקב הדופן שביניהן צריך שיהי' בהנקב גובה ורוחב שפופרת הנוד. דמדכותל שלם ע"ג הנקב. חשובין הן כמופרשין זה מזה. הא בנפרץ הכותל שביניהן למעלה. לא גרע מכותל שבין ב' מקואות. דסגי במעורבין ברוחב שפופרת הנוד על רום קליפת השום [כלקמן מ"ט]: בזמן שהיא מעמדת עצמה שכותל שמפסיק בין העוקה להמקוה. חזקה ואינה רעוע: אבל אם אינה מעמדת עצמה שהכותל שמפסיקן רעוע ורפופה: מטבילין בה כמה שהיא אפי' מחוברין רק כרוחב שערה דמדהכותל רעוע כליתא דמי. ובטלו מים שבתוך העוקה לגבי מקוה [ר"א סנ"ח ונ"ט]. והר"ש והרא"ש פירשו מעמדת א"ע. ר"ל שחלוקה לעצמה מהמקוה. דהיינו שאפי' כשיהי' מ' סאה בהמקוה. אפ"ה לפעמים לא יהיו מים שבמקוה מעורבים עם המים שבעוקה וכגון שגומת המקוה מחזקת מ' סאה למטה מהנקב שמחברה אל העוקה. אז אין שם המקוה על העוקה עד שיתחברו יחד כשפופרת הנוד: דלי טמ': והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה: ואם לא טבל שהדלי הי' טהור ולא הי' צריך לטבלו. ונ"ל דלהכי לא קאמר כפשוטו. ואם הי' הדלי טהור. אבל אתא לאשמעינן. דאפי' הי' הדלי טמא רק הוא לא רצה לטבלו. דהיינו שלא הכניס כל הדלי תוך המים נמי דינא הכי: עד שיהיו מעודבין כשפופרת הנוד שיהי' בפה החיצון כשפופרת הנוד. מיהו כשהטה פה הכלי למן הצד. אע"ג שכלי חיצון טמ' וגם וודאי נכנסו מי המקוה לתוכו. אפ"ה כיון שדופן כלי החיצון מפסיק בין עליונות מי המקוה להמים שע"ג כלי הפנימי. אין המים שבתוך הכלי החיצון חשובין כהמקוה עצמה. רק כמחוברין לה. ודי לן לטהר עי"ז כלי החיצון עצמה מדעכ"פ נכנסו לשם מים. אבל לא מהני לכלים הפנימיים לטהרן. דלא עדיפי מים שבתוך החיצון. ממים שבתוך העוקא לעיל. שאינן חשובים כמקוה רק כשמעורב עם המקוה כשפופרת הנוד. וה"נ אף שהדלי טמא לא מהני טבילה לכלים הפנימיים. עד שיהי' פה חיצון כשפופרת הנוד: שלשה מקואות בזה כ' סאה ובזה כ' סאה מים כשרים: ונתערבו דע"י שטבלו צפו המים והשיקו זה לזה: המקואות טהורין אפי' השאוב דהרי הושקו ב' הכשירות הסמוכות ונתהווה יחד מ' סאה. ונמצא שכשהושקו השאובין להן. הושקו למ' סאה והוכשרו גם הם. ולפיכך כשהושלמו השאובין הללו ע"י גשמים שירדו עליהן ונתהוו מ' סאה מותר לטבול גם בהן. ואי"ל דלמא נתערב השאוב להאמצעי קודם שנתחברו יחד הכשירים ונפסל האמצעי. וכשהושק אח"כ האמצעי להמקוה החסירה שמן הצד נפסלה גם היא. י"ל דאפי' הי' כן אפ"ה מדירדו השאובין להאמצעית דרך המשכה. והרי הכשרים שבהאמצעי הן הרוב נגד מעט השאובין שהומשכו לשם. והו"ל להשאובין שנתערבו בהאמצעי. רבוי והמשכה דכשר [כפ"ד מ"ד]. ולפענ"ד בלא זה לא קשה מידי. דהרי אינו אלא ספק אם נפלו השאובין למ' או לכ' סאה. והרי כל ספק מים שאובין כשר [כפ"ב מ"ג]. וכיון שלא נפסלו הכשרים. גם השאובין שהושקו להכשירים ממילא הוכשרו: והטובלים טהורים דהרי מדהושקו טבלו כל א' במקוה מחזקת מ' סאה כשרים: המקואות כמות שהיו דמדלא יכלו המים הכשרים להתערב כולן רק דרך השאובין שבאמצען. א"כ לא הושקו השאובין למ' סאה מכונסין. ונשארו בפסולן. ואפ"ה לא נפסלו הכשרות מהשאובין שנתערבו בהן. מדהי' להן רביי' והמשכה וכלעיל: והטובלים כמות שהיו ר"ל שלכולן לא עלתה להן טבילה: הספוג והדלי שהיו בהן שלשה לוגין מים ר"ל שבלועין בהן. ואפי' רק מקצת מהג' לוגין בלוע בהן והשאר בעין עליהן. ולרמב"ם ולרא"ש מיירי אף שהיו השאובין תוך חלל הדלי בעין. אלא שפה הדלי צר וא"א שיצאו כולן. רק נתערבו דרך פה הצר עם מי המקוה. וכן סתם בש"ע [ר"א סט"ז]: ונפלו למקוה חסירה ממ' סאה: שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו [עי' פ"ג מ"ג]. אבל הנך מדמובלעים השאובין בהספוג או בכלי. וכ"כ להרמב"ם והרא"ש בכנוסין בכלי שפיו צר. לא נפלו כל הג' לוגין לתוך הכשרים. ומה"ט כל ג' לוגין מים שאובין שהיו בצד מים כשרים ונגעו זה בזה לא נפסלו הכשרים [כלקמן מ"י]: השידה והתיבה שבים ואפי' קבעם בקרקע שבים אחר שחקקם: אין מטבילין בהם כלעיל רפ"ה. רק קמ"ל תו הכא אף שהים מקיף השידה מכל הצדדים. אפ"ה אין מטבילין בו. ואע"ג דמטבילין בכלי תוך כלי. אפי' כשהכלי החיצון א"צ טבילה. אם רק מעורב מים שבחיצון עם מי הטבילה כשפופרת הנוד [כלעיל מ"ב]. היינו כשמטלטל הכלי החיצון. אבל הכא שהשידה עומד במקומו. איכא למיחש טפי שמא יטבול בתוכו גם כשלא יהיה מחובר למעין [כך נ"ל]: אלא אם כן היו נקובין כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך לשוליו. שאינו מחזיק כלום מהנקב ולמטה [ש"ך ר"א ס"ק כ"ב]. והא דלא סגי ליה בכמוציא זית. שהרי ע"י נקב כזה בטל מתורת כלי [כספ"ט דכלים]. היינו רק בכ"ח דמדנטהר מטומאתו בנקב כזה. תו אינו כלי. משא"כ הכא שהוא כלי עץ. דצריך לטהרתו כמוציא רמון [וכרמב"ם רפ"ו מכלים]. להכי החמירו גביה לענין מקואות. שיהי' צריך עכ"פ נקב כשיעור עירוב מקואות [רכ"מ פ"ו ממקואות ה"ה]: ר' יהודה אומר בכלי גדול שרוב גבהו הוא יותר מד' טפחים: ארבעה טפחים אז סגי כשהנקב גדול כשיעור ד' טפחים. אף שאינו רוב גובה הדופן: ובקטן שרוב גבהו הוא פחות מד' טפחים: רובו [עי' סופ"ד לעיל ודו"ק]. נמצא שר' יהודה מחמיר. דלת"ק בין בגדול או בקטון סגי כשניקב כשפופרת הנוד [וכעוק' לעיל מ"א]. דהיינו כשיעור ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. חוזרות סביב בהנקב [ר"א ס"מ]. ולר"י הכא שאני שהוא כלי. ולהכי בגדול צריך כדי ד' טפחים ובקטן סגי ברובו. והלכה כת"ק [ר"א ס"ז]: אם היה שק או קופה נתונים בים. ואפילו הם טהורים: מטבילין בהם כמה שהם היינו אפילו הן שלמים: מפני שהמים מעורבין מדמלאין נקבים. עדיף טפי משפופרת הנוד [ר"א ס"ט]: היו נתונים תחת הצינור שהעמיד השק והקופה הנקובים תחת הצנור שבגג לגשמים. כדי שהמים שירדו מהצנור למקוה יסתננו בו קודם שירדו להמקוה: אינם פוסלים את המקוה שהמי גשמים שירדו להצנור שאין לו בית קבול לא נעשו שאובין [כרפ"ד]. וגם כשירדו מהצנור לתוך הכלים הללו שמלאים נקבים. לא נעשו בתוכן שאובין. ולא פסלו למקוה החסירה כשנפלו בתוכה. ואי"ל עכ"פ היאך יהיו כשרים לטבול בהן כשמלאו מהן המקוה. הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. והרי הכלים הללו מקבלין טומאה. י"ל כיון דגם בלעדן היו יורדין מהצנור להמקוה. לית לן בה [כלעיל פ"ה סי' כ']: ומעלין אותן כדרכן דבשאר כלי שיש לו בית קבול. כשטובלו מטומאתו במקוה מצומצמת. צריך להעלותו מהמקוה דרך שוליו. כדי שהמים שבתוכו שהן שאובין לא יחזרו ליפול להמקוה ויפסלוה [כפ"ז מ"ו]. אבל הנך מדמלאין נקבים. המים שבתוכן לא נעשו שאובין. לפיכך רשאי להעלותן כדרכן: גסטרא גסטרא הוא כ"ח שנשבר ובולטין כמה עוקצין בשפתו [ככלים פ"ד מ"ג] והוא נוטריקון גיסי תרי. ור"ל שע"י שבירתו. נעשה מהכלי שתי חתיכות. וכ"כ רש"י חולין כ"א ב']. והוא עומד במקוה. ושפתו בולט ממעל מהמים ואפ"ה המים שבתוך הגסטרא מחוברים עם מי המקוה בדרך הפגימות שבשפת הגסטרא: שבמקוה והטביל בה את הכלים כלים קטנים כמחטין וצנורות שנטמאו. וחשש שמא כשיטבלם יפלו מתוך ידו לתוך המקוה ויאבדו. להכי טבלן בהגסטרא: טהרו מטומאתן דהרי מעורבין המים שבתוכה עם מי המקוה דרך הפגם שהוא כשפופרת הנוד. דדוקא בטובל בשידה תיבה לעיל [מ"ה]. צריך שלא יקבל התיבה למטה מהנקב. אבל גיסטרא אף דמקבל טומאה מדאורייתא [כרמב"ם כלים פי"ח ה"י]. עכ"פ כיון שאינו כלי שלם לא גזרו בה כולי האי. ומה"ט באמת נקט גסטרא. דאילו היה כלי שלם. היה דינה כתיבה לעיל: אבל טמאים על גב כלי חרס דאם היה הגסטרא טמאה. הרי כשהעלה מתוכה הכלי שטבל. נטמא מאויר כ"ח. דאף דאין נטמא מאויר כ"ח רק מאכל או משקה. אבל לא כלי [ככלים פ"ח מ"ד]. עכ"פ הרי משקה טופח שע"ג הכלי כשמעלהו. אינו נחשב כמחובר למקוה. דהרי ניצוק וקטפרס אינו חבור [וכסוף פ"ח דטהרות]. ודלא כר' יהודה [לקמן פ"ז מ"ז]. וא"כ כיון דחשבינן לאותה משקה כאינו מחובר להמקוה. נטמא המשקה ההוא מאויר הגסטרא הטמאה. וחוזר ומטמא להכלי הנטבל. ואעפ"כ הרוויח בטבילה זו. דעכ"פ הסיר מהכלי טומאה דאורייתא דמעיקרא שהיה צריך הערב שמש. אבל השתא. טומאת משקין טמאין לכלי הוא רק מדרבנן מגזירת מעינות הזב [כשבת ד' י"ד ב']. וא"כ א"צ הערב שמש [וכמ"ש בפתיחה סי' ס"ד]: אם היו המים צפים על גביו למעלה משפת הגסטרא הטמאה סביב: כל שהן אפי' אינן צפין למעלה מהגסטרא כשיעור גובה הכלים שטבל. והרי לא מהני טבילה לחצאין. וגם הגסטרא הטמאה. שהיא כ"ח. אין לו טהרה במקוה. נמצא שלא נטהר הגסטרא ע"י המים שצפין ע"ג. אפ"ה הרי הכלי הנטבל א"א שיקבל טומאה מאויר הגסטרא. רק ע"י משקה טופח שע"ג כשמעלהו. והרי כשמי המקוה צפין ע"ג גסטרא כ"ש. לא נטמא משקה טופח שע"ג כלי בשעה שהיא תוך אויר הגסטרא. דהוי כולו עדיין תוך מי המקוה: מעין היוצא מן התנור כל תנורין שלהן היו כקדרה גדולה בלי שולים. ומחובר בקרקע עולם בטיט. והכא מיירי בתנור גדול מאד כגובה אדם. והתנור היה טמא. והיה בקרקעיתו מעין בתוך התנור: וירד וטבל בתוכו בהמעין שבתוך התנור הטמא: הוא טהור דאף דהתנור טמא. אדם אינו נטמא מאויר כ"ח. וגם לא נטמא מהמשקין הטופחין ע"ג גופו כשעולה מטבילתו שנטמאו מאויר התנור הטמא. דאדם אינו מקבל טומאה ממשקין: וידיו טמאות ואפי' מים צפין ע"ג תנור כ"ש לא מהני. דהרי הידים נטמאו מאויר כ"ח הטמא אפי' בלי משקה טופח [כרפ"ג דידים]. ולא מהני טבילה לחצאין בהמים המועטים שצפין ע"ג התנור [רב"א]: ואם היו מי המעין: על גביו רום ידיו למעלה מהתנור: אף ידיו טהורות דאף שנטמאו באויר התנור. הרי חזרו ונטבלו חוץ להתנור כשהעלם [רב"א]. והא דלא סגי ליה בשצפין ע"ג התנור כ"ש כברישא. התם שאני שלא נטמא הכלי הנטבל מאויר כ"ח. רק ע"י המשקה טופח שע"ג. וכיון שאותו משקה כ"ש שבאויר התנור מחובר למים כ"ש שצפין ממעל להתנור שמחובר לשאר מי המקוה. א"כ לא נטמא המשקה טופח שע"ג כלי הנטבל. אבל הכא הרי גוף הידים גם בלי משקה על גבן נטמאו מאויר התנור [כידים פ"ג מ"א]. וא"כ כשהעלן מהתנור צריכין טבילה ואין טבילה לחצאין. ולפיכך צריך שיהיו המים צפין ע"ג התנור כרום ידיו. מיהו פי' רום ידיו לצדדין קתני. דאם בשעה שעלה מהטבילה היו ידיו תלויות למטה. או זקופות ממעל לראשו. אז צריך שיהיו המים צפין ממעל להתנור. כהגובה שמראש אצבעותיו. עד הפרק. דהיינו עד קשורן לפסת היד להרא"ש. או עד חבורן לקנה הזרוע להרי"ף. דרק עד שם מגיע למר או למר. טומאת וטהרת הידים [כידים פ"ב מ"ב]. ואם היו ידיו פשוטות לפניו. אז סגי בשהמים צפין ע"ג התנור כעובי הפס יד. אם היו האצבעות פשוטו' זה בצד זה. או כגובה הפס אם פשוטות אצבע למעלה מאצבע: ערוב מקואות כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן: וכחללה ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה: כשתי אצבעות חוזרות למקומן ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן: ספק שאינה כשפופרת הנוד ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך: פסולה הטבילה פסולה: מפני שהיא מן התורה ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]: וכעדשה מן השרץ וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו: כל שיעמוד כשפופרת הנוד ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים: ממעטה השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין: טהור ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]: מטהרים את המקואות העליון מן התחתון כשיש ב' מקואות זה למעלה מזה בשפוע ההר. והעליון שאובין. מותר להשיקו מהתחתון שהוא מ' סאה כשרים. אע"ג דבכה"ג לא הושקו גוף השאובין בהכשרים. דרק הקלוח היוצא מהן יורד ומתערב בהכשר. וכ"ש בדהוה איפכא. שהעליון כשר והתחתון פסול. דאז קלוח הכשר יורד ומתערב בתחתון הפסול. אפ"ה מכשירו. ואע"ג דכבר שמעינן כן מלעיל [פ"ג מ"ב]. סד"א דדוקא התם. דג' לוגין שפוסלין הוא רק מדרבנן מהני השקה גם במדרון. אבל הכא להכשיר שאובין דלרוב הפוסקים פסולן מדאורייתא לא קמ"ל. ואין להקשות דעכ"פ קטפרוס אינו חבור [כטהרות פ"ח מ"ט]. י"ל דהיינו דלחשוב העליון והתחתון כמחוברין. אבל עכ"פ מחשבו שפיר כנוגעין. דהרי במקום הנגיעה אין שם קטפרוס: והרחוק מן הקרוב ולא חיישינן שמא בשעה שטובל כבר בא אדם והפסיק השקתו. ולא עלתה לו טבילה. ולאאמ"ו הגזצוק"ל הכי פירושא שכשיש ב' מקואות שאובין. וכל א' מ' סאה. ואחת מהן קרובה למקוה שלימה כשירה. ואחת מהן רחוקה ממנה. מותר להשיק הרחוקה ממקוה הכשירה להקרובה שהושקה להכשירה. ואע"ג דה"ל רק השקה למושקת. לא תימא די לה לקרוב להפקיע א"ע. שיועיל לה השקה כשערה להכשיר א"ע. ולא להכשיר גם לאידך שחזר והושק גם לה כשערה: כיצד נ"ל דרק ארישא שואל כיצד. דהיאך אפשר שישיק עליון מתחתון. דאי"ל שיעשה חריץ בקרקע מעליון לתחתון כדי שיזוב קלוח המים מעליון לתחתון ויושקו עי"ז. הרי לפעמים עי"ז יתמעטו מימי העליון ע"י המים שיצאו ממנו להתחתון. עד שעי"ז לא יהיו ראויים לטבילת כל הגוף. כשלא ישאר מתחת שולי החריץ בהעליון מ' סאה. ואפילו נימא שלא יעמיק החריץ כל כך בהקרקע. כדי שלא יזוב מהעליון לתחתון רק קלוח דק ולא יחסרו על ידו שיעור מ' סאה בהעליון. ליתא. דקלוח דק כזה יובלע בקרקע קודם שיגיע להמקוה התחתון הכשר. ולא יהיו מושקים כלל: או של אבר אֵבֶר בפתח. הוא עופרת. והתנא מיעצו שיקח סילון של עופרת או חרס. דהני אין קלוח דק כשער נבלע בהן ברגע השקתו. דלולא כן. גם בסילון עץ עצם וזכוכית וכדומה מותר להשקות. וסילון אין מקבל טומאה. מדפתוח בב' ראשיו ואין לו בית קבול. ואע"ג דעכ"פ גם פשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. והרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן. היינו שכשירדו על דבר המקבל טומאה למקוה נפסלו המי מקוה. אבל השקה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה מהני [ועי' רתוי"ט]: ומניח ידו תחתיו נ"ל דודאי מתני' מיירי במניח הסילון במדרון ההר משפת עליון של מקוה עליונה. לשפת עליון של מקוה תחתונה. ואע"ג שעי"ז יושקו רק בקטפרוס. לית לן בה. דבשאובין דרבנן הקילו. כמו שהקילו בהן מה"ט. כשמושקין רק כשערה. אע"ג דידוע דכל כשערה אין בו טופח ע"מ להטפיח. דנמי לא הוה חיבור [כספ"ח דטהרות]. ומה שאמרה משנתינו ומניח ידו תחתיו. לשון זה ודאי משמע. לא במניח ידו תחת ראשה העליון. ולא במניחה תחת ראשה התחתון דוקא. אלא סתמא משמע באיזה מקום שיהיה. דמדצריך לרחוז הסילון בידו בשעה שמשיק על ידו ב' המקואות. כדי שלא יתגלגל הסילון ממקומו. להכי קמ"ל דכשאחזה. לא די שרשאי להניח ידו ע"ג הסילון לאחזו. דבכה"ג אף שיד האדם מקבל טומאה. לא מחשב השקה ע"י דבר המקבל טומאה. דהא לאו מידי עביד. אלא מעכב הסילון שלא ישמט למן הצד. אלא אפי' מניח ידו תחת הסילון כשאחזו. באופן שהסילון מונח תוך ידו. והרי יד האדם מקבל טומאה. ומה"ט במביא מים על ידו לחבית. פסולין למי חטאת [כפרה פ"ו מ"ד]. וא"כ ה"נ נפסלה להשקה. ואע"ג דהכא שאני. דהתם המים נוגעין בידו להדיא. משא"כ הכא הסילון מפסיק. ליתא דסילון בטל לגבי יד דחשוב כמקום [כשבת ד' ד' א']. והו"ל היד עיקר והוא דבר המקבל טומאה ותפסל. קמ"ל דהשקה שרי ע"י דבר המקבל טומאה. ואע"ג דכבר שמעינן כן מסילון של מתכת עצמה דשרי להשיק על ידה [וכלעיל סי' ס"א]. סד"א דמיירי בסילון שעשוי לחברה בקרקע. דאז אפי' עדיין לא חיברה אמק"ט. דמה"ט צנור של מתכת אין מקבל טומאה [ככלים פי"א מ"ב]: עד שהוא מתמלא מים נ"ל דאין ר"ל עד שיתמלא כל חלל הסילון מים. דלמה לי כולי האי. דהרי סגי בשישקו כשערה. אלא ר"ל עד שיתמלא כל אורך חללו של סילון במים ברוחב שערה: ומושכו ומשיקו אפילו כשערה מיהו דוקא בשאובין די בשיושקו ברוחב כשערה. מדי"א דאפי' כולן שאובין. אם רק אינן מכונסין בכלי כשירים מדאוריי' לטבילה [רמב"ם פ"ד ממקואות]. ומה"ט בהשקה זו שבמשנתינו. אע"ג דהוה קטפרוס. חשבינן לה חבור בשאובין. וכמש"ל. אבל לצרף מקוה חסר למים אחרים להחשב שלימה צריך בהשקתו קלוח מים כשפופרת הנוד [ר"א סנ"ב]. וזה בנקב שבכותל בין מים למים. מיהו אפי' היה פני הסילון למעלה מגולה. דהו"ל כנפרצו זל"ז [במ"ט] אפ"ה אף שההמשכה מגולה. צריך עכ"פ רוחב ההשקה בין מים למים כשפופרת הנוד בגובה קליפת השום: היה בעליון ארבעים סאה מים כשרים: ונותן לעליון דמדיש בעליון מ' סאה כשרים. אין נפסלין בכל שאובין שבעולם [ר"א סט"ו]: עד שירדו לתחתון ארבעים סאה ואע"ג שהעליונה היתה מלאה עד שפתה. לא אמרינן שמים האחרונים דחו הראשונים לצאת [עי' לעיל פ"ג סי' ח']. ותהי עכ"פ העליונה פסולה. דהכא שאני שכבר היה על העליונה חזקת כשרות. לא נפסלנה מספק. ולפיכך אפי' אם מערה לתוך העליונה שאובין בקלוח עב בלי הפסק. אמרינן קמא קמא דמטי לשם בטל ברובא [ועי' תוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר ודו"ק]: כותל שבין שתי מקואות וא' מהן חסירה. או שרק שניהן יחד הן מ' סאה: שנסדק לשתי ר"ל אם הסדק הוא בכל גובה הכותל שמפסיקן. ונ"ל דלהכי נקט שתי. לאשמועינן דאפילו כשהסדק הוא בשפוע של עובי הכותל. כחוטי שתי אויפצוג שמתוחים בכסא אורג בשפוע מכובד עליון לתחתון. ונמצא שאין הסדק מפולש בשוה. אפ"ה כמחוברים דמי: ולערב ר"ל ואם הסדק לרוחב הכותל כחוטי ערב שמונח לרוחב הבגד הנארג: אין מצטרף עד שיהא במקום אחד כשפופרת הנוד ודוקא במחוברין מימי ב' המקואות רק דרך הסדק שבאמצע הכותל. והכותל למעלה מהסדק שלם. אבל במחוברין מימי ב' המקואות למעל' מראש הכותל. סגי בשמחוברין בגוב' קליפת השום על רוחב כשפופרת הנוד. וכדמסיק בסיפא בנפרצו זה לזה: ר' יהודה אומר חלוף הדברים וטעם פלוגתייהו דת"ק ס"ל. דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בכותל שבין מקוה שלימה לחסירה. היינו שע"י נקב כזה יהיו ב' המקואות נחשבין כמחוברים אף במקום שהכותל שביניהן אינו נקוב. מיהו כל זה במחוברים רק ע"י נקב. אבל במחוברין ע"י סדק שבכותל. שמתפשט מהקצה אל הקצה בכותל. בין שהסדק ההוא בכל גובה הכותל. או שמתפשט בכל רוחב הכותל. כיון שכל שטח המים מעורב. בגובה המים או ברחבן. אף שאין בין ב' המקואות רק סדק בעלמא. חשיבי שניהן כמעורבין. ואעפ"כ דוקא כשהסדק בגובה הכותל. שיש קיום להסדק שלא יסתם. חשובין על ידו כמעורבין. אבל כשהסדק לרוחב הכותל. אז מחמת כובד חלק העליון. סופן שיתחברו ב' החלקים ויסתם הסדק. וכל שסופו להסתם כסתום דמי. והו"ל הסדק כליתא. ור"י ס"ל דאין חילוק בין נקב לסדק. דבשניהן צריך כשפופרת הנוד. וזהו דוקא כשהסדק לארכו של כותל. אבל כשהוא לכל רחבו של כותל. אז המים שבסדק מטשטשין ומרככין בכובדן חלק הכותל שתחתיהן. ולהכי הו"ל הכותל רעוע שתחת המים שבסדק כליתא. ור' יהודה לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל במשנה א' דכל כותל רעוע כליתא דמי. וקיי"ל כת"ק [ר"א סנ"ד]. אמנם מספקא לן אי שתי היינו גובה הכותל. וערב היינו המשכו. וכפי' הרמב"ם לעיל. או שתי היינו המשך הכותל. וערב היינו גובה הכותל. ור"ל כבאריג. שלעולם חוטי השתי ארוכים משל ערב שאינו מוטל רק ברוחב הבגד. וזהו פי' הרא"ש. ומדמספקא לן הלכה כמי. משו"ה בין שהסדק לאורך או לרוחב הכותל. אינן מצטרפין ב' המקואות עד שיהיה ביניהן נקב כשפופרת הנוד. דהיינו כרוחב ב' אצבעות חוזרות [ר"א ש"ך ס"ק קי"ח]. ודוקא בסדק שבכותל שבין חסירה לשלימה פליגי ר"י ורבנן. אבל אם בא להכשיר מקוה ממ' סאה שאובין ממקוה כשירה שבצדה. לכ"ע ביש בהכותל שביניהן סדק כ"ש בין לאורך ובין לרוחב מצטרף. דהרי סגי בהשקה שביניהן כשערה [וכמ"ח]. ואף אם יהיה הסדק לרוחב שסופו להסתם. הרי משהושקו המ' סאה שאובין רק רגע דיו. משא"כ בהשקה שבין חסירה לשלימה. הרי אין החסירה כשירה רק בעודה מושקת לשלימה. דמשנפסק ההשקה. הו"ל כמקוה מ' סאה שנחסרה [כש"ך ר"א ס"ק קי"א]: נפרצו ב' המקואות: זה בתוך זה ר"ל שנפרץ ראש הכותל שביניהן. ואין כותל מפסיק בין מקום חיבור מים למים: ועל רוחב כשפופרת הנוד דכשמחוברים מימי ב' המקואות יחד ממעל לראש הכותל. בלשון מים. שגבוה כקליפת השום ברוחב שפופרת הנוד. הוכשרו שניהן [כלעיל פרה פ"ה מ"ח]. מיהו דוקא בשיש כותל מפסיק בין מים למים. צריך שיהיו מעורבים כך. אבל כשמעורבין ב' המקואות על קרקע שוה בלי כותל מפסיק. סגי במעורבין בטופח ע"מ להטפיח. אפי' בין חסר למלא. והוכשרו שתיהן [תוס' חגיגה כ"א ב' ד"ה כעוביה]: האביק שבמרחץ אביק פירושו גומא. וכדאמרינן [עירובין י"א ב']. מהו היכר ציר לענין מזוזה. ומפרשינן אבקתא. והוא הגומא שבמפתן. שהציר שבדלת סובב בו. והכא ר"ל. שיש כלי מתכות כעין קערה קטנה קבועה בקרקעית המקוה שבמרחץ. והוא כעין גומא בשולי המקוה. ויש באמצעית קערה זו נקב. וסותמין אותו במגופה. שכשנתמאסו המים שבמקוה מרוב הרוחצין. פותחין הנקב. ויוצאין משם המים שנמאסו. וחוזרין וסותמין הנקב במגופה. וממשיכין לתוך המקוה מים אחרים כשרים. והרי המים שבאביק שאובין הן. דאע"ג שהאביק מתחלה עשאו לקבעו בקרקע. ואין מקבל טומאה אפילו כשעדיין לא קבעו [ככלים פי"א מ"ה]. וכ"ש זה שקבוע השתא בקרקע. ואין מקבל טומאה. אפ"ה עכ"פ שם כלי שהיה עליו קודם שקבעו לא נתבטל ממנו אף אחר שקבעו. וא"כ הרי כל כלי אף שאינו מקבל טומאה. ככלי אבנים וכדומה. נמי פוסלין המקוה [כרפ"ד ויו"ד ר"א סל"ד]. ומה"ט כל חקקו וסוף קבעו. אף שאינו מקבל טומאה. מדמשמש לקרקע. אפ"ה פוסל המקוה [כפ"ד מ"ה]: פוסל לפי שכל המים גרורים ע"ג האביק. ומים הגרורים ע"ג כלים פסולין. ור"ל דמה"ט נפסל כל המקוה. משום דכשהאביק באמצע. תיכף כשהומשכו המים לתוך גומת המקוה. הם נגררים ונוזלים מעל רצפת שולי המקוה לתוך האביק. מדהוא עמוק טפי משאר שולי המקוה. ונעשו המים שאובין בתוכו. וא"כ היו השאובין תחלה בגומת המקוה. ובכה"ג אע"ג שאח"כ באו לשם יותר ממ' סאה כשרים. אפ"ה קמא קמא דמטי ממים הכשירים למטה נתבטלו בהשאובין. ותו דאפילו היו באים המ' סאה כשרים אח"כ בשפע בפעם אחת. דבכה"ג לא אמרינן קמי קמי דמטי בטל [כהר"ן שהביא הש"ך יו"ד רס"י קל"ד] אפ"ה כיון שהיו השאובין תחלה בהמקוה נפסלו הכל [ר"א סמ"ד בהג"ה. וראיה לדבריו מלעיל [פ"ב מ"ז] דאל"כ ל"ל לשבר. היה לו להמשיכן למקוה. דהרי עונת גשמים היא וירדו רוב כשרים לבסוף. אע"כ דרוב כשרים בתחלה צריך. ושם לא היה רק רביעית בבור]. ומה"ט לא דמי הכא לגסטרא שבמקוה. שכל זמן שהמים שבתוכה מחוברין למי המקוה אין המים שבתוכה שאובין. ומותר לטבול כלים בתוכה [כלעיל מ"ו]. וכ"כ כר וכסת שבתוך המקוה ופיהן למעלה. שכל זמן ששפתותיהן תחת המים. לא מחשבו מים שבתוכה שאובין [כלקמן פ"ז מ"ז]. וכ"כ טובלין כלי תוך כלי. ולא מחשבו מים שבתוך החיצון כשאובין. משום דמי המקוה מכסין שפת פה הכלי החיצון תחת המים [כחגיגה כ"ב א' וי"ד ר"א ס"ט]. וא"כ הול"ל ה"נ דאין המים שבאביק מחשבו כשאובין. משום דמי המקוה מכסין את האביק כולו. אלא י"ל דהנך כולהו כשבאו המים לתוך הכלי. כבר מחוברים למקוה כשירה. ולהכי לא היו נחשבים בהכלי שאובין מעולם. אבל הכא המים בשעה שבאו להאביק כבר נעשו שאובין. מדלא היו מחוברין למקוה כשירה. ומהם נפסלו גם המים הכשרים שבאו אח"כ לשם. א"נ הגסטרא והכלים מטולטלים. ואין לגזור שיטביל תוך כלי מטולטל. משא"כ הכא הרי האביק מחובר. שפיר יש לחוש שיטבול תוך כלי מחובר: מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה דברי ר' מאיר דס"ל דדוקא כשהאביק באמצע. והכשירים מקיפין האביק מכל צד. נקרא על המקוה שם תערובות. וכיון שקדמו השאובין נפסל הכל. אבל כשהאביק מן הצד. אף שקדמו מים שבתוכו למים הכשירים שירדו אח"כ בצדו. עכ"פ מדהשאובין מן הצד הו"ל המים הכשירים שבאו אח"כ בצדן כעושה מקוה כשירה סמוך למקוה שאובין. והרי בכה"ג אפילו היו המים הכשרים פחות ממ' סאה לא נפסלו [כי"ד ר"א סי"ז]. והכא שהמים הכשרים הם מ' סאה. אפי' השאובין שבאביק הו"ל למכשרינהו. מדהושקו עם מ' סאה. רק מדאין השקה מהני כשהושקו בתוך כלי. לטבילה רק לטהרן [כמ"ש בס"ד לעיל פ"ה סי' ב']. ועכ"פ לא נפסלו הכשרים שנגעו בהשאובין שבהאביק: וחכ"א אם מקבלת האמבטי היינו חלול המקוה שסביב להאביק: רביעית עד שלא יגיעו לאביק ר"ל אם שפת האביק גבוה קצת מרצפת שולי המקוה סביב. ועי"ז המים הכשרים שירדו ממעל לרצפת המקוה. לא יזחילו משם מיד להאביק. רק יתאספו תחלה מים כשרים כשיעור רביעית על הרצפה. ואח"כ יתמלא גם האביק [עי' פ"ב מ"ד]: כשר בין שהאביק באמצע או מן הצד. משום דבכה"ג הו"ל שפיר כמקוה כשר שסמוכה למקוה פסול. דלא פסלו אהדדי. וטעמייהו משום דרביעית מים כשרים הוה מקוה דאורייתא לכלים. ואפילו אינו מי מעין. רק צריך שיתכסה כל גוף הכלי במים [כפסחים י"ז ב']. ורק מד"ס בטלוה לרביעית. והצריכו גם לכלים מ' סאה. כשאינו מי מעין [כנזיר ל"ח א' ותוס' שם]. ורק לטבילת אדם צריך גם במעין מ' סאה מדאורייתא כדי לכסות כל הגוף [כחגיגה י"א א' וי"ד רס"י ר"א]. וכ"כ לטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. אפי' במעין צריך מ"ס. מדכתיב בה במי נדה יתחטא. מים שהנדה טובלת בהן. והרי לנדה שהיא גוף אדם. צריך לטבילתה מ' סאה מדאורייתא אפילו במעין [כתוס' ע"ז ד' ע"ח ב'. מיהו י"ל לפע"ד דלהסוברים שטבילת כלי הנקנה מעובד כוכבים. הוא רק מדרבנן [כרכ"מ ולח"מ פי"ז ממאכלות ה"ה] לא עדיפא הך טבילה מטבילת כלים לטומאה דאורייתא. דסגי לה מדאורייתא רביעית לטבילתו אפילו בעינן מי מעין. וגם מדרבנן עכ"פ במעין סגי לה ברביעית]. ולפיכך מדאשכחן רביעית דהו"ל מקוה. חשבינן להרביעית מים כשירים שסביב להאביק. כמקוה כשירה הסמוך להאביק שהוא מקוה פסולה. שלא נפסל הכשר ע"י נגיעתן זה בזה [כלעיל סי' ע"ח]: פסול אפי' כשהאביק מן הצד. [ואע"ג שרק ג' לוגין פוסלין המקו' בין בתחלה בין בסוף [כפ"ב מ"ד]. נ"ל דס"ל דאפי' המים שע"ג פה האביק רום קומה. כאילו הן בתוכו דמי. וכשאובין חשוב [כטבו"י פ"ב מ"ו]. תדע דהרי במעין שהעבירו ע"ג שוקת [רפ"ה] לא סגי ליה בשהעבירו ע"ג חלל השוקת בגובה כ"ש. רק צריך שיעבירו ע"ג עובי השפה של השוקת. ש"מ דכל שכנגד תלול הכלי הו"ל שאובין. ולת"ק הכא התם שאני שאין המים שלמעלה מהחלול מסובב ומעורב עם מים כשרים כי הכא. אבל במעורבין זה בזה דוקא בהמים עצמן שכנגד החלול שלמטה אסור לטבול. וכחבית שנפל לים. דהטובל שם לא מהני [כמכות ד"ד א']. וכמ"ש בס"ד פ"א דמכילתין בועז סי' ב']: פסול אפילו כשהאביק מן הצד. והמים הכשרים שסביב האביק מחזיקין רביעית קודם שיגיע להאביק. אפ"ה פסול. דס"ל דכיון שהמים שנזלו מתחלה להמקוה נמשכו מן הרצפה להאביק. הרי רוב המים שבאו אח"כ לגומת המקוה. קדמו להן השאובין שבאביק. ולפיכך קמא קמא דמטי להם מהכשירים. נתבטל תוך השאובין שקדמו ונעשו כולן פסולין: המטהרת שבמרחץ נ"ל דמטהרת הוא סדן של עץ ארוך קלאטץ בל"א. שחקוקים בו ב' סילונות לארכו. זו תחת זו ממש. כזה? ובסילון העליון מקלחין מים כשרים להמקוה ממקום רחוק מהמקוה. שנקווים שם כשירדו גשמים. ובכל פעם מקלחין רק פחות ממ' סאה בסילון העליון. ורק אעפ"כ כשירדו גשמים פעמים הרבה. יתאספו אחת לאחת בהמקוה עד למ' סאה. וע"כ דהמים הכשירים מקלחין ממי גשמים מיירי. דאי ממי מעין שמקלחין בהסילון להמקוה. א"כ אפילו אינן מ' סאה לא היו נפסלין מהשאובין שנתערבו בהן [כסי' ר"א סט"ז] ורק לכתחלה נהגו להחמיר [שם ס"מ]. אולם בסילון התחתון מקלחין שאובין. שהשתמשו בהן במרחץ ונתמאסו. לכן כדי לנקות המרחץ שופכין אותן בפה הסילון בפנים. כדי שיקלחו ויצאו לחוץ. ושולי סילון העליון הן גג הסילון התחתון. דשניהן עשויין בבול א' של עץ וכדאמרן. והשולים הללו נקובים. כדי שיפלו לשם העפרוריות שבמים הכשרים שיבואו בסילון העליון. דרך הנקבים לתוך סילון התחתון. וכך היו רגילים כדי לנקות המים שיביאו למקוה. וכדאשכחן [לעיל פ"ד מ"ג] שעשו מה"ט בצנור בית קבול צרורות. אלא דהתם מיירי ששטף המים שמקלחין בצנור אינו בא בשפע רב. ומדנוזלים לאט. להכי אין עושין בשולי הצנור נקבים מעבר לעבר כי הכא. כדי שיצא דרך שם כל עפרורית המים. מדחששו שכשיגיעו המים לשם יצאו גם הם דרך הנקב. אבל הכא מיירי שהמים שבסילון העליון מקלחין בשטף רב וחזק. וכגון שנקב העליון שבסילון הוא בשפוע. ועי"ז יזרמו המים ממעל להנקב. ולא יצאו בו. רק יקלחו לתוך המקוה. ורק העפרורית שבקלוח הזה מפני כבדותו ירד ויצא דרך הנקב מהסילון העליון לתחתון שבו השאובין. ויצא עמהן לחוץ. ועל שם זה נקרא כלי שיש בו ב' סילונות בשם מטהרת. משום שבסילון העליון מתטהרים המים העליונים הנכנסים להמקוה. ע"י הנקב שיש בשוליו שמשם יצא העפרורית שבהמים. וגם ע"י סילון התחתון יתטהר בית המרחץ ממים המטונפים שרחצו בהן כשמזחילין אותן לחוץ: והעליונה מלאה כשרין פשוט דאיירי שבקלוח שבסילון עליון עם המים שמחוברין בהקלוח בב' ראשיו. כולן כיחד אינן מ' סאה. דאל"כ לא היו נפסלין מכל שאובין שבעולם [כי"ד ר"א סט"ז]: אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין ר"ל אם הוא באופן. שבאו ג' לוגין בסילון התחתון נגד הנקב. תוך הזמן שירדו מ' סאה כשרים בסילון העליון למקוה. בין שיהיה זה ע"י שהנקב שבין הסילונות גדול. או ע"י שהשאובין שבסילון התחתון מקלחין במהירות בשטף חזק יותר מקלוח העליון: פסול דכל שהגיעו ג' לוגין שאובין נגד הנקב קודם שקלחו מ' סאה כשרים בהעליון. אע"ג שלא הגיעו הג' לוגין בפעם א' נגד הנקב. רק בקלוח זה אחר זה. עכ"פ כיון דידע בתחלה שירדו לבסוף ג' לוגין קודם שיגיעו מ' סאה לתוך המקוה הו"ל כאילו נפלו הג' לוגין תוך הכשרים העליונים בפעם א' ונפסלו [ועי' לעיל פ"ג מ"ג] . וכ"ש כשהוא איפכא שיש בהעליון שאובין ובהתחתון יש כשרים. הו"ל טפי כאילו נפלו השאובין להתחתון: כמה יהא בנקב ויהיה בו שלשה לוגין ר"ל כיון דע"כ מיירי בשאין הסילון מחזיק מ' סאה [כמבואר בסי' פ"ה]. ורק שלכשירדו כל פעם מי גשמים רחוק מהמקוה. ויקלחו דרך הסילון להמקוה. יתקבצו אחת לאחת עד שיהיו מ' סאה בהמקוה. נמצא שאע"פ שא"צ שיהיה הנקב גדול כל כך כדי שיצאו בו הג' לוגין בפעם אחת לתוך המים הכשרים. דהרי אפי' נפלו הג' לוגין בכמה פעמים נפסלו הכשרים [כלעיל ספ"ג]. אפ"ה עכ"פ צריך לנקב כדי שנדע שיצאו הג' לוגין דרך הנקב קודם שירדו המ' סאה כשרים בהסילון להמקוה. דהשאובין שירדו אח"כ אינן פוסלין. להכי שואל התנא כמה יהיה בנקב וכו'. ר"ל כמה מים צריך שיחזיק הנקב נגד כל קלוח וקלוח שבסילון העליון שהוא כל פעם פחות ממ' סאה. עד שנוכל לשער שיגיעו ג' לוגין שאובין נגד כל הקלוחין שהן בין הכל מ' סאה חסר משהו: אחד משלש מאות ועשרים לבריכה ר"ל שיהיה נגד הנקב חלק ש"כ מכל כינוס המים הכשרים כולן. ומדלא קאמר א' מש"ך במקוה. ש"מ דלאו בכינוס המי מקוה שמי הסילון מקלחין לשם מיירי. אלא ר"ל א' מש"ך מכל המי גשמים המכונסים רחוק מהמקוה. שמשם מקלחין להסילון. וממנו להמקוה. דמדכולן מחוברין יחד ע"י קלוח [שלא במקום מדרון וקטפרוס] מצטרפין בין לקולא ובין לחומרא. והיינו דקאמר הכא. דמאחר דחשבינן השאובין שעומדין בכל קלוח וקלוח נגד הנקב. כאילו נפלו לתוך המים הכשרים שבסילון העליון. לפיכך אין מי המקוה נפסלין עד שיחזיק נגד הנקב חלק ש"ך מהמים שבבריכה עם הקלוח שמקלח להסילון. דלמשל אם המים שבבריכה בשעה שמקלח בהסילון הוא ש"ך לוגין [חסר משהו] בקלוח א'. אז צריך שיהיה הנקב גדול כל כך שיחזיק מול חללו לוג. דאז בג' קלוחין שירדו בהסילון העליון. שיהיו יחד תתק"ס לוגין [חסר משהו]. יחשב כאילו נתערבו בהן ג' לוגין שאובין שעמדו באותו זמן נגד הנקב. והרי התתק"ס לוגין הנ"ל הם מ' סאה [חסר משהו]. כיצד. סאה הוא ו' קבין. וקב הוא ד' לוגין. נמצא שכל סאה הוא כ"ד לוגין. ומ' פעמים כ"ד הוא תתק"ס. נמצא דמ"ס הוא תתק"ס. והרי ג"פ ש"ך הוא ג"כ תתק"ס. וא"כ אם בקלוח של ש"ך לוגין יתערב לוג. הרי בג' קלוחין שהן תתק"ס לוגין [חסר משהו]. שהן מ' סאה חסר משהו. יתערבו בהן ג' לוגין. ונפסלו כל המים: והעליונה מליאה שאובין תמוה דכיון שהשאובין למעלה. הרי ודאי נפלו לשם. ונ"ל דה"ק דהא דקאמרת דכל שהכשירים ושאובין זה למעלה מזה. אפי' כשהכשירים למעלה. אפ"ה כמעורבין דמי. אני אומר אפי' כל הג' לוגין שאובין בצד הנקב למעלה מהכשרים. אפ"ה לא חשבינן להו כמעורבין בכשירים. מה אמרת הרי בכה"ג וודאי נתערבו השאובין ונפלו למטה. עכ"פ כיון שאין ידוע כמה נתערב מהן בהתחתון. או שמא בשעה שעברו השאובין בהסילון שלמעלה. היה הסילון שלמטה מלא מכשירים. עד שלא היה להשאובין מקום ליפול למטה. ולפיכך הו"ל ספק מים שאובין וטהור [כלעיל פ"ב מ"ג]:
מלכת שלמה
ור' אלעזר אומר וכו' עד שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו. ור' אליעזר לטעמיה דמכשר כמו כן בברייתא שהבאתי לעיל בפ' שני בסי' ד' גבי גיסטרא וכו'. ושמעת מינה דגרסי' ר' אליעזר ביו"ד אע"ג דר' יוסי דפליג עליה נזכר בראשונה והוא תימה וגם אי הוה גרסי' ר' אלעזר בלתי יו"ד הוה תימה דאתי ר' אלעזר כר' אליעזר דשמותי ודלא כת"ק דהתם בתוספתא:
ויש בצד הנקב. מ"מ אם יש כנגד הנקב שלשת לוגין וכו':