Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי, מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. אֲבָל אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:
ברטנורה
שלשה שאכלו. לזמן. להזדמן יחד, לברך בלשון רבים נברך שאכלנו משלו:דמאי. פירות עמי הארץ קרויים דמאי, כלומר דא מאי מעושרין הן או לא, לפי שהם חשודים על המעשרות ואסרו חכמים לאכול מפירותיהן עד שיעשר. ואם אכל ולא עשר מברך עליו ולא הוי מצוה הבאה בעבירה דרוב עמי הארץ מעשרים הם:שנטלה תרומתו. ואף על פי שלא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון בן לוי שהקדים את הכהן ולקח המעשר בשבלים קודם שנטל הכהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמשים, דרחמנא קרייה ראשית, נמצא תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו. ואשמעינן מתניתין דהכא דפטור הלוי מלהפריש ממנו תרומה גדולה דכתיב (במדבר י״ח:כ״ו-כ״ז) והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר:ומעשר שני והקדש שנפדו. כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, שהבעלים מוסיפים חומש. וקמשמע לן תנא דאין חומש מעכב:והשמש שאכל כזית. דמהו דתימא כיון שהשמש אין לו קביעות אלא הולך ובא אין מזמנין עליו קמ״ל. ובכל הני אשמעינן דאע״ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה:והכותי. מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא ומשאר ארצות ויושב אותם בערי שומרון, ונתגיירו מאימת האריות שהיו אוכלים בהם כמפורש בספר מלכים (ב יז), והיו שומרים תורה שבכתב, וכל מצוה שהחזיקו בה מדקדקים בה יותר מישראל, לפיכך היו מאמינים בהם בקצת המצות, עד שבדקו אחריהם ומצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ומאז עשאום כעובדי כוכבים גמורים לכל דבריהם, הלכך האידנא אין מזמנין על הכותי:אכל טבל. דגן שלא נטלה ממנו תרומה ומעשרות קרוי טבל. ופירוש טבל טב לא ואין צריך לומר טבל דאורייתא, אלא אפילו טבל דרבנן כגון דגן שצמח בעציץ [שאינו נקוב] שאינו טבל אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו:ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. לאו תרומת מעשר קאמר דהאי טבל גמור הוא, אלא כגון שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה ונטל מעשר ראשון תחלה, ואחד מחמשים שבו היא ראויה לתרומה גדולה לכהן, וכל זמן שלא נתן ממנו תרומה גדולה זו אף על פי שהפריש תרומת מעשר אין מזמנין עליו, ואם היה מקדימו בשבלים קודם שתתמרח לא היה צריך להפריש תרומה גדולה כדכתבינן לעיל:ומעשר שני והקדש שלא נפדו. א״צ לומר שלא נפדו כלל דהא מילתא דפשיטא היא, אלא שנפדו ולא נפדו כהלכתן, כגון שפדה מע״ש בגרוטאות של כסף או במטבע שאין עליו צורה, ורחמנא אמר (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בדבר שיש בו צורה. והקדש שחללו ע״ג קרקע ולא פדאו בכסף, ורחמנא אמר ונתן את הכסף:והשמש שאכל פחות מכזית. משנה שאינה צריכה היא, אלא איידי דהדר לרובא לצורך הדר נמי להא:ועובד כוכבים. בגר שמל ולא טבל מיירי. ואשמעינן דכל כמה דלא טבל עובד כוכבים הוא, ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול:
תוסופות יום טוב
לזמן. פירש הר"ב לברך בלשון רבים. דכתיב (תהילים ל״ד:ד׳) גדלו לה' אתי. א"נ דכתיב (דברים ל״ב:ג׳) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. גמרא:
דמאי. פירש הר"ב דרוב עמי הארץ מעשרין הן. כלומר ולהכי מאכילין את העניים דמאי ומשום הכי חזי ליה ולא הוי אכילה בעבירה דמגו דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה. וכ"פ במשנה ד' פ"ק דדמאי וכן הוא בגמרא:
ומעשר שני. כתב הר"ב שהבעלים מוסיפים חומש. עיין במס' מעשר שני פ"ד משנה ג' ובפרק ה' דערכין ועיין בפ"ק דתרומות משנה ה' דהתם לא פי' הר"ב לענין חומש [*והן דברי הר"ש ואע"ג דהך דהכא הן דברי גמ'. י"ל כמ"ש התוספות בפ"ג דעירובין דף לא דלא פשיט בפרק הזהב מהמשנה דאין חומש מעכב משום דאיכא למדחי ולאוקמי כשנתן החומש ולא קתני למעשר שני אלא אגב דקתני מעשר ראשון]:
והכותי. פי' הר"ב מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא. כמו שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ד) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוא ומחמת וגו'. ונראה לי שלכך לא קראם בשם בבלי שהוזכר ראשונה בכתוב. לפי ששם בבליים הושאל לבני אומתינו כמו שתראה במשנה ד' פ"ו דיומא ופ' י"א דמנחות ולכך קראם בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל. ומ"ש הר"ב והיו שומרים התורה אע"ג דהכתוב צווח (שם) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. כתב הרמב"ם לקמן בסוף פ"ח שבאורך הימים למדו תורה וקבלוה על פשוטה. וכ"כ התוס' בפ"ק דסוכה דף ח:
טבל. פי' הר"ב דגן שצמח בעציץ וכו'. דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה. הרר"י:
שלא נטלה תרומתו. פירש הר"ב שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח פירשו בגמ' וכתיב גבי לוים מכל מעשרותיכם תרימו תרומה כל צד תרומה שבו תרימו. והכא אידגן וחלה עליו רשות כהן. דכתיב גבי' ראשית דגנך. ובעודו בשבלים דלא אידגן לא חלה עליו רשות כהן. ופטור הלוי כדלעיל [*ועיין בפ' ה' דפאה משנה ב' מ"ש בשם הר"ש בד"ה מעשר וכו']. וכ' הר"י ז"ל דמש"ה הכא דחל עליו כבר חיוב תרומה גדולה כשעדיין לא נטלה אע"ג דתרומת מעשר נטלה קרי לי' לא נטלה תרומתו. ולעיל דלא חל עליו חיובא בשנטלה תרומת מעשר קרי לי' נטלה תרומתו אע"ג דהתרומה גדולה לא נטלה ע"כ. ופירוש מלת מרוח בסוף פ"ק דפאה:
[*והקדש שלא נפדו. פי' הר"ב שחללו ע"ג קרקע וכו' ורחמנא אמר ונתן את הכסף אין הפסוק כן אלא (ויקרא כ״ז:ט״ו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ודרך הסוגיא לקצר ולומר בל' אחר קל וכו'. תוס' פי"ח דשבת דף קכח ע"א ועיין מ"ש שם משנה א' ]:
אין מזמנין עליהן. איכא מרבוותא דסברי דווקא נקט מזמנין. דאילו ברכת הנהנין מברך דהא נהנה אלא לפי שהן דברים האסורים הוי כאין להם קבע לזמן עליהם. ואיכא מרבוותא דסברי דאף ברכת הנהנין אין מברכין משום שנאמר (תהילים י׳:ג׳) ובוצע ברך נאץ ה' והכי מסיק בב"י סימן קצ"ו וכתב בכ"מ דמשום רישא דאף מזמנין נקט נמי בסיפא אין מזמנין ודעת הר"ב בזה ע' במשנה ד' פ"ק דדמאי ובמה שאכתוב שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
1.
Three that have eaten together, it is their duty to invite [one another to say Birkat Hamazon]. One who ate demai, or first tithe whose terumah has been separated, or second tithe or sanctified property which have been redeemed, or an attendant who has eaten as much as an olive’s worth of food, or a Samaritan may be included [in the three]. But one who ate untithed produce, or first tithe whose terumah has not been separated, or second tithe or sanctified property which have not been redeemed, or an attendant who has eaten less than the quantity of an olive or a Gentile may not be counted.משנה ב
נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד כַּזָּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה:
ברטנורה
וקטנים אין מזמנין עליהם. דוקא קטנים שאין יודעים למי מברכין, אבל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ואיכא מרבוותא דאמרי דלא אמרו קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אלא בבן שלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות והוא הנקרא קטן פורח אבל בבציר מהכי אין מזמנין עליו, ואפילו יודע למי מברכין. ובירושלמי מייתי הלכה למעשה דאין מזמנין על הקטן כלל עד שיגדל ויביא שתי שערות. ונשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, אבל נשים עם עבדים לא משום פריצותא:עד כזית. וכן הלכה, ולא כרבי יהודה דאמר עד כביצה:
תוסופות יום טוב
נשים. כתב הר"י על שם רש"י ז"ל דאפי' עם בעליהן לא משום דאין חברתן נאה:
ועבדים. כתב הרר"י מפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים שטופי זמה הן וכיון שעם האנשים חשודים משום פריצותא כל שכן עם הנשים. ועיין במ"ז פ"ח דפסחים:
עד כזית. כדמפרש אביי בגמ' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית. ור' יהודה ס"ל ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. ואע"ג דקרא בברכת המזון בעלמא בלא זימון נמי מיירי כבר כתבו התוס' דאין הכי נמי דה"ה בברכת המזון בלא זימון אלא דרבותא אשמעי' דאפי' על כזית נמי מזמנין. ע"כ. ועיין במשנה ה' פרק ב' דסוכה. ופסק הר"ב וכן הלכה אע"ג דהוי סתם דלעיל והשמש שאכל כזית ואח"כ מחלוקת הכא. אשכחן ר' יוחנן דס"ל בכזית כדאיתא בתוספות [דף מט ע"ב] ומה שהאריך הר"ב לכתוב ולא כר"י דאמר כביצה משום דבסוף פ' ג' דפסחים שמעינן לר' מאיר ור"י איפכא. ומשום הכי אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה ואשמעינן הר"ב דלא ס"ל למוחלפת אלא כדמשני אביי דהכא בקראי פליגי כמ"ש *) (שם בס"ד) ומ"מ הני קראי אסמכתא בעלמא כמ"ש **) (שם) התוס' דמדאורייתא שביעה גמורה בעינן כמ"ש במ"י פרק בתרא דמגילה:
יכין
מלכת שלמה
2.
Women, children and slaves they do not recite an invitation over them. How much [must one have eaten] in order for them to recite an invitation? As much as an olive. Rabbi Judah says: as much as an egg.משנה ג
כֵּיצַד מְזַמְּנִין, בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר נְבָרֵךְ. בִּשְׁלשָׁה וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. בַּעֲשָׂרָה, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ. בַּעֲשָׂרָה וָהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא. בְּמֵאָה אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ. בְּמֵאָה וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. בְּאֶלֶף, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בְּאֶלֶף וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. בְּרִבּוֹא, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכָלְנוּ. בְּרִבּוֹא וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכָלְנוּ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, יְיָ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל (תהלים סח). אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מֻעָטִין אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ:
ברטנורה
בשלשה והוא אומר ברכו. דהא בלאו דידיה איכא זימון, וכן כולם:אחד עשרה ואחד עשר רבוא. הך רישא רבי עקיבא היא, דאמר מה מצינו בבית הכנסת משהגיעו לעשרה אין חילוק בין רבים למועטים הכא נמי אין חילוק:במאה אומר נברך לה׳ אלהינו. הך סיפא כולה רבי יוסי הגלילי היא, דאמר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר במקהלות ברכו אלהים. ופסק הלכה משלשה ועד עשרה, ואין עשרה בכלל, המברך אומר נברך שאכלנו משלו וכולן עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ועשרה או מעשרה ולמעלה המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, וכולן עונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו:רבי ישמעאל אומר ברכו את ה׳ המבורך. והלכה כר׳ ישמעאל:
תוסופות יום טוב
בעשרה אומר נברך לאלהינו. עי' במ"ג פ"ד דמגילה:
נברך לאלהינו. כתבו התוס' והר"י דלא גרסי' בלמ"ד דבשיר והודאה כתיב שירו לה' הודו לה' אבל בברכה לא מצינו בלמ"ד כדכתיב במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו. וכן מפורש בסדר רב עמרם ע"כ. וכתב הב"י סי' קצ"א שהטעם כדפרש"י אדאמרינן דאין אומרים נברך למי שאכלנו משלו דמשום דהוה משמע דמרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה. והכא נמי דכותיה ע"כ. ופסק הר"ב דאין לומר ברכו אלא נברך. כדאמר שמואל דעדיף הכי כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל. והרי"ף הביא ירושלמי דמותיב מקורא בתורה ומשני דאומר המבורך ובזה כולל עצמו ע"כ. ואכתי איכא למידק דלתקנו בתרווייהו בחד נוסחא ואפשר שראו לקצר בברכת הזימון הואיל דברהמ"ז ארוכות הן. ובברכת התורה היה נראה להם להאריך שנברך את ה' היה קצרה ביותר ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו. דבברכת הזימון תקנו אלהינו ובברכת התורה ה'. אמנם זה מבואר כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלהות ואדנות. אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כדאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים:
במקהלות. ור' עקיבא סבירא ליה בעוברים שבמעי אמן שאמרו שירה על הים משתעי קרא. ור' יוסי הגלילי ההוא ממקור נפקא. גמ':
מה מצינו בבה"כ. וכתבו התוס' דבהא מודה רבי יוסי הגלילי וטעמא דבבית הכנסת אלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש"צ אבל בברכת המזון הן קבועין ומעורבין ואין יוצאין עד נאחר ברכת המזון אין לטעות במנינא:
יכין
מלכת שלמה
3.
How do they invite [one another to recite the Birkat Hamazon]?If there are three, he [the one saying Birkat Hamazon] says, “Let us bless [Him of whose food we have eaten].” If there are three and him he says, “Bless [Him of whose food we have eaten]” If there are ten, he says, “Let us bless our God [of whose food we have eaten].” If there are ten and he says, “Bless.” It is the same whether there are ten or ten myriads (ten ten thousands). If there are a hundred he says, “Let us bless the Lord our God [of whose food we have eaten]. If there are a hundred and him he says, “Bless.” If there are a thousand he says “Let us bless the Lord our God, the God of Israel [of whose food we have eaten].” If there are a thousand and him he says “Bless.” If there are ten thousand he says, “Let us bless the Lord our God, the God of Israel, the God of hosts, who dwells among the cherubim, for the food which we have eaten.” If there are ten thousand and him he says, “Bless.” Corresponding to his blessing the others answer after him, “Blessed be the Lord our God the God of Israel, the God of hosts, who dwells among the cherubim, for the food which we have eaten.” Rabbi Yose the Galilean says: According to the number of the congregation, they bless, as it says, “In assemblies bless God, the Lord, O you who are from the fountain of Israel.” Rabbi Akiba said: What do we find in the synagogue? Whether there are many or few the he says, “Bless the Lord your God.” Rabbi Ishmael says: “Bless the Lord your God who is blessed.”משנה ד
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק, וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים:
ברטנורה
אינן רשאים ליחלק. מכיון שחלה עליהם חובת זימון:וכן ארבעה וכן חמשה. אין השלשה מזמנין לעצמן והיחיד יחלק מהן, דאיהו נמי אקבע בחובת זמון:ששה נחלקים. כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן, עד עשרה, אבל י׳ אין נחלקים דאתחייבו להו בזמון שיש בו הזכרת השם, עד שיהיו עשרים, ואז יחלקו לשתי חבורות אם ירצו:
תוסופות יום טוב
שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין לחלק. גמרא. מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא בריש פרקין שלשה שאכלו וכו'. הא קמ"ל שלשה שישבו לאכול כאחת אע"פ שלא אכלו. אי נמי שכל אחד אכל מככרו אי נמי שלשה שבאו מג' חבורות של ג' ג' ולא אקדימו הנך ואזמינו עלייהו בדוכתייהו:
ששה נחלקים. דהא דתני בשלשה והוא אומר ברכו לאו משום דעדיפא מלברך. אלא רשאי גם כן לומר ברכו. כדמסקינן בגמרא אליבא הא דשמואל שכתבתי לעיל:
יכין
מלכת שלמה
4.
Three persons who have eaten together may not separate [to recite Birkat Hamazon]. Similarly four and similarly five. Six may separate, up until ten. And ten may not separate until there are twenty.משנה ה
שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִים לְזִמּוּן. וְאִם לָאו, אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרְכִין:
ברטנורה
ואם לאו אלו מזמנין לעצמן. ובזמן ששמש אחד משמש לשתי החבורות אף על פי שאין רואים אלו את אלו, השמש מצרפן:אין מברכין על היין. בורא פרי הגפן:עד שיתן לתוכו מים. לפי שהיה יינם חזק מאד ולא היה ראוי לשתייה בלא מים, הילכך אכתי לא אישתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה ומברכין עליו בורא פרי העץ כענבים. ואין הלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה