משנה א
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַשַּׁבָּת. כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת:
ברטנורה
כלל גדול. השוכח עיקר שבת. כסבור אין שבת בתורה, ואע״ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו:אינו חייב אלא חטאת אחת. על כל השבתות שחלל דכולה שגגה חדא היא דכתיב (שמות ל״א:י״ג) את שבתותי תשמורו ומשמע שמירה אחת לשבתות הרבה:היודע עיקר שבת. שיש שבת בתורה ונאסרו בו מלאכות, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ע״י שגגת שבת, שאינו יודע ששבת היום, חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת, ועל זה נאמר (שם) ושמרו בני ישראל את השבת, דמשמע שמירה לכל שבת ושבת, כלומר שחייב חטאת על כל שבת ושבת, ואע״פ שלא נודע לו בינתיים והעלם אחד הוא, אמרינן ימים שבינתיים הויין ידיעה, שא״א שלא שמע בינתיים שאותו היום שבת היה, אלא שלא נזכר במלאכות שעשה בו, הילכך כל שבת ושבת שגגה אחת היא:היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה. שלא ידע שמלאכות הללו אסורות ועשאן כמה פעמים בכמה שבתות, חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת, ואע״פ שחזר וכפלן בכמה שבתות, כל אב מהן חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתיים, והכא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דמשום ימים שבינתיים אין לו לדעת איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, אא״כ ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת. וה״ה שחייב על ב׳ תולדות של ב׳ אבות חלוקות על כל אחת חטאת אחת, אבל אי עביד אב ותולדה דידיה, או ב׳ תולדות של אב אחד, לא מחייב אלא חדא, כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת, כגון ב׳ תולדות של אב א׳, משום דהוי כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחת ואין חלוק חטאות בהעלם אחת, אלא בגופי עבירה שאינן דומים, או בחלוק שבתות לענין שגגת שבת:
תוסופות יום טוב
כלל גדול. עיין מ"ש בס"ד ברפ"ו ממסכת שביעית:
השוכח [א) בתוי"ט ד' פראג מתחיל הדבור: היודע יעיקר שבת. פי' הר"ב ועל זה נאמר ושמרו כו' ומסתברא כו' יתקן התוי"ט אח"כ בד' קראקא כמו שהוא לפנינו.] עיקר שבת. פירש הר"ב דכתיב את שבתותי תשמורו ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כה"ג כתיב דכולה חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי. רש"י. [* ומ"ש הר"ב ואף על גב דמעיקרא שמע וכדכתב הר"ב במשנה ב' פ"ק דכריתות]:
חייב על כל שבת ושבת. עיין מ"ש לפירוש הר"ב ורש"י סוף פרק י"ב בס"ד:
חייב על כל אב מלאכה וכו'. ובגמ' יליף ופעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת פעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגות מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגות שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא. לשון רש"י. ומ"ש הר"ב כגון שתי תולדות של אב א' [ב) בד' פראג מוסי התוי"ט: "מסיים רש"י או אב ותולדה שלו" ובד' קראקא ליתא.] עי' [מ"ש] סוף משנה ב' בשם התוספות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול אמרו בשבת מדגדול עונש מחלל שבת. להכי נקט כלל גדול (ועמ"ש רפ"ז דשביעית): כל השוכח עיקר שבת ששכח או לא ידע מעולם שיש שבת בתורה: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת על כל השבתות והמלאכות שעשה בהן. דכולהו חדא שגגה היא: היודע עיקר שבת שיש שבת בתורה. ושנאסרו בה מלאכות אלו שעשה: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ששכח שהיום שבת: חייב על כל שבת ושבת אף שלא נודע לו בינתיים. והו"ל הכל העלם א' אפ"ה אמרינן דימים שבינתיים הוה כידיעה. דא"א שלא שמע בינתיים. שאותו היום שבת היה. אלא דלא רמי אנפשיה למדכר. הלכך כל שבת ושבת הו"ל כשגגה בפ"ע: היודע שהוא שבת ששבת היום: ועשה מלאבות הרבה בשבתות הרבה שלא ידע שמלאכות אלו שעשה אסורות: חייב על כל אב מלאכה ומלאכה חטאת א'. ואע"ג שחזר וכפלן בשבתות הרבה. כל אב חדא שגגה היא. מדלא נודע בינתיים. וימים שבינתיים אינן כידיעה. דמכח הימים א"א שידע איזו מלאכה אסורה. רק ע"י שילמד דיני שבת. וה"ה בעשה כמה מיני תולדות שמאבות חלוקים שחייב על כל א' וא' חטאת לבד. רק בעשה אב ותולדה דידיה. או ב' תולדות שמאב א'. חייב רק חטאת א': העושה מלאכות הרבה מעין מלאבה אחת ב' תולדות מאב א'. או אב ותולדה דידיה. אבל ב' תולדות מב' אבות חלוקות. חייב על כל א' חטאת א': אבות מלאכות ה"ק הא דתנן במשנה א' חייב על כל אב מלאכה. מ' חסר א' הן. אמנם מה הוא אב ומהו תולדה. עי' בתחלת כלכלת שבת ותרווה צמאונך: ארבעים חסר אחת עי' פי' כל מלאכה ומלאכה שבמשנה. בכללי ל"ט מלאכות שבתחלת הספר שבארנו שם הכל בס"ד באריכות: הזורע והחורש והקוצר והמעמר שאסף גדולי קרקע תלושין במקום חבורן: הדש והזורה (ווינדשויפעלען) להסיר המוץ מהגרעינין: הבורר הטוחן והמדקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו שהלבין הצמר ע"י שפשוף או ע"י כבוס וכדומה: והמנפצו שהצמר הדבוק יחד כמו (קלאטטערען). נפץ והפרידו או סרקו במסרק: והצובעו והטווה והמיסך מתח חוטי השתי בכסא האורג מכובד עליון הנקרא (קעטטענבוים) לכובד תחתון הנקרא (צייגבוים): והעושה שתי בתי נירין שעשה או תיקן ב' טבעת או ב' עניבות (שבשאפט). שבהן מכניס בכל טבעת או עניבה חוט א': והאורג שני חוטין שהשליך ב"פ הערב בין חוטי השתי: והפוצע ב' חוטין שהתיר*) ב' חוטי ערב מבין חוטי השתי. ונראה לי דבכל חד דחשיב במתניתין דסלקא דעתך אמינא שאינו מועיל כלום. כגון אורג או תופר שני חוטין ודכוותיה נקט גבי שיעורה לאשמעינן דאפילו הכי חשיב מלאכה אף על גב שלא הועיל כלום: הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו בגמ' מקשה היינו מולח היינו מעבד. ומתרץ חשבינהו בחד. ועייל שרטוט במקומו: והמוחקו שגירד בברזל השער מהעור: והמחתכו שחתך או קרע עור או נייר כפי הצריך לו לתשמישו: הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש ר"ל אפילו לא עשה רק פעולה קטנה כהכאת פטיש להשוות עקמימות שבכלי או להשוות הלבינה שבבנין. עכ"פ מדהתכוון לגמור עי"ז מלאכתו וחייב: המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הא דנקט מ' חסר א'. ולא קאמר ל"ט. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. מדהקשה הר"ן למה לא חשיב מעביר ד"א ברה"ר. ותי' מדיש לכל אדם ד"א. הו"ל בכלל מוציא מרשות לרשות. א"כ לזה קאמר מ' כקושית הר"ן. וחסר א' כתירוצו. ובל"ש תי'. מ' עם תחומין. למאן דס"ל תחומין דאורייתא. וחסר א' דעכ"פ פטור עלה. ולמה דקיי"ל תחומין דרבנן (כמג"א ת"ד סק"ב). איכא מחמר שהוא מדאו'. ופטור עלה. והא דהדר תנא הרי אלו מ' חסר א'. ה"ט מדאינו חייב על תופר אא"כ קושר ג"כ. להכי לאחר שמנה תנא כל הל"ט מלאכות. קאמר הרי לפי מניננו הם מ'. דהרי בכלל תפירה יש ג"כ קושר. ומחייב עלה ב' חטאות. ואפ"ה חסר א'. מדכבר נמנה קושר: ועוד כלל אחר אמרו משום דרצה תנא לפרש "הוצאה" דהיינו מה דסיים במנין האבות מלאכות. להכי הקדים כלל זה שבדיני הוצאה: כל הכשר להצניע מצד עצמו. שאינו נזרק לאיבוד. רק ראוי להצניעו לצורך אדם. ולמעוטי דם נדה. דאף שיש שיצניעוהו להאכילו לחתול. עכ"פ עי"ז נחלש האדם. ומכ"ש שאר דבר מאוס דלא חזי כלל: ומצניעין כמוהו ר"ל שגם בגדלו יש שיעור שראוי להצניעו: והוציאו בשבת חייב עליו חטאת אפי' המוציא עשיר. שאין הדבר חשוב בעיניו: וכל שאינו כשר להצניע ואין או אין וכו': מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו ר"ל אותו אדם שהדבר חשוב בעיניו: עצה תבן של קטניות: עמיר רש"י ור"ב פירשו קשין של שבלים. ולפמ"ש (פ"ג ד') דקשין הוא הדק הנקצר עם השבולת. נ"ל דנקט שפיר תבן כמלא פי פרה. מדהוא קשה ועב. וחזי רק לפרה. אבל עמיר שהוא הקש הדק העליון שהוא רך. חזי גם לטלה: עשבים דרך יותר: כמלא פי גדי דזוטר מטלה. ולהכי אף דחזי גם לטלה. לחומרא משערינן: עלי שום ועלי בצלים לחים דחזו לאדם: כגרוגרת ככל מאכל אדם. ולא משערינן במלא פי גדי. מדלא חזו לגדי: ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן הקל אינו מצטרף להחמור. דעצה אמ"צ לתבן להתחייב כמלא פי' פרה אבל תבן מצטרף לעצה להתחייב כמלא פי גמל: המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה כל מאכלי אדם: מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהן שאינן מאכל: וגרעיניהן ועוקציהן זנב הפרי: וסובן (גראָבע קלייע): ומורסנן (פיינע קלייע). ויש מפרשים איפכא: רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן ולהכי מצטרפות עמהן:
מלכת שלמה
כלל גדול. בגמ' בבלית וירוש' בעי מ"ט תני כלל גדול אילימא משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא גבי מעשר דקתני כלל אחר ולא תני כלל גדול ומסיק דהיינו טעמא דדבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל תני ביה כלל גדול וגדול עונשה של שבת יותר משל שביעית דאילו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר ואילו שביעית בתלוש ליתה במחובר איתה וגדול עונשה של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתיה במאכל בהמה ליתיה ולבר קפרא דתני כלל גדול אמרו במעשר גדול עונשו של מעשר יותר משל פאה דאילו מעשר איתיה בתאנה וירק ואילו פאה ליתה בתאנה וירק. וכתבו תוס' ז"ל ואחרים לא שנו כלל גדול אמרו במעשר לפי שאינו גדול מפאה אלא מדרבנן אבל כלל גדול דשבת גדול משביעית מדאורייתא וכן של שביעית משל מעשר ע"כ:
כל השוכח. כל השכח גרסי' בירושלמי וכן בקצת נוסח' כ"י ומצאתי מוגה ומנוקד כל הַשׁכֵח ובירוש' אנן תנינן כל השוכח עיקר שבת תנאי דבית רבי כל שאינו יודע עיקר שבת ר' אלעזר כמתני' ר' יוחנן כהדא דתני בית רבי וכן הוא בת"כ פ' ויקרא פ"א דבורא דחטאות:
חייב על כל אב. אב דנקט לאו דוקא למעוטי תולדות דה"ה לתולדות וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:
על כל אב מלאכה ומלאכה. בכריתות בפ' אמרו לו איכא מאן דמפרש דמכיון דתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה הה"נ דחייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת אף על גב דלא תני ליה בהדיא ואיכא מאן דמפרש דמדלא תנא בהדיא דאינו חייב אלא על כל מלאכה של שבת אחת. ובגמ' בעי חלוק מלאכות מנלן פי' לחייבו חטאת על כל א' וא' אע"פ שבהעלם אחד עשאן ומשני אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חלול א' אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת תנהו לשוגג ומאי יומת יומת בממון ובברייתא נפקא להו מקראי אחרינא ומתני' דבסמוך דמני מבעיר בכלל אבות דלא כר' יוסי דאמר בברייתא בהדיא הבערה בלאו לחוד וחלוק מלאכות נפקא ליה לר' יוסי מדה"מ למיכתב קרא אחת וכתב מאחת ותו ה"מ למיכתב הנה וכתב מהנה אלא למידרש פעמים אחת שהיא הנה כלומר שבת לבדו הוא מחלל וחייב חטאות הרבה דאזלינן בתר מלאכות ופעמים הנה שהיא אחת כלומר שחייב אחת על כולן כגון שגגת שבת וזדון מלאכות דאזלינן בתר שבת ומ"ם יתירה דמאחת לרבות שהכותב שם משמעון דהיינו מקצת מהמלאכה שנתכוון חייב הואיל ושתי אותיות הראשונות שם במקום אחר ומ"ם דמהנה לרבות תולדות היוצאות מן האבות ואיתה נמי בפ' הבונה (שבת דף ק"ג.) וכתבו תוס' ז"ל בפ' האורג (שבת דף ק"ו) דר' יהודה אפשר דס"ל הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת וא"נ ס"ל ללאו יצאת נפקא ליה לחלק מהיכא דמפיק לה ר' יוסי אבל לר"ש דפליג עליה התם וס"ל דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה קשה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר' יוסי דהא בהדיא פליג ר"ש בהדיא אדר' יוסי ודריש ליה לדרשא אחריתא וי"ל לחלק נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפ' כלל גדול והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה שמואל דאמר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יוסי דהשתא כר"ש ס"ל עכ"ל ז"ל. וקשה לע"ד היכי קאמר ר' יוסי דמ"ם דמאחת אתא לאשמועינן דאפי' נתכוין לכתוב שמעון וכתב שם דחייב הואיל ושתי אותיות הראשונות שם שלם במקום אחר והא ר' יוסי קאמר לקמן במתני' בפ' הבונה דלא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם והשתא ומה אי משום רשימה בעלמא חייב משום דהוות במשכן שם שהם שתי אותיות שלימות לא כ"ש וא"כ אמאי איצטריך מ"ם דמאחת לחיוביה משום דהוי שם המתקיים במקום אחר ואפשר דלאו קושיא היא דדילמא כיון שנתכוין לכתוב שמעון שלם גרע שתי אותיות שכתב ממנו טפי משתי רשימות ולא הוו אלא כרשימה אחת ולא מיחייב להכי איצטריך מ"ם דמאחת כנלע"ד:
העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת. רמב"ם ספ"ז דהלכות שבת והילך לשונו העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כיצד הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת א' שכולן אב אחד הן וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ומתני' ר' עקיבא היא ודלא כר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב בכריתות בפ' אמרו לו דלכולהו אמוראי דהתם לא קבל ר' עקיבא מר' אליעזר לחייב אתולדה במקום אב כדכתבי' התם ולדידיה הך דהואי במשכן וחשיבא קרי לה אב והך דלא הואי במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה ויש גירסא אחרת הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא קרי לה תולדה וכמו שכתבו תוס' ז"ל בר"פ הזורק וברפ"ק דב"ק אלא שזה לשונם בר"פ הזורק אית דגרסי הך דהוות במשכן חשיבא קרי לה אב והך דלא הוות במשכן חשיבא קרי לה תולדה ולפי זה יש מלאכות דהוו במשכן כגון מנכש ומשקה זרעים דלא חשיבי ולא הוו אבות וכן אי גרסי' דהוות במשכן וחשיבא קרי לה אב אבל אי גרסי' הך דהוות במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הוות במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה ולפי זה התולדות לא היו במשכן ע"כ ובזה נלע"ד שיובן לשונם שברפ"ק דב"ק ע"ש:
1.
A great principle they stated in respect to Shabbat: anyone who forgets the fundamental law of Shabbat and performs many labors on many Shabbatot, is liable for only one sin-offering. One who knows the fundamental law of Shabbat and performs many labors on many Shabbatot is liable for a sin-offering for each and every Shabbat. One who knows that it is Shabbat and performs many labors on many Shabbatot, is liable for every primary labor. One who performs many labors belonging to the same category is obligated for only one sin-offering.
משנה ב
אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. הַזּוֹרֵעַ. וְהַחוֹרֵשׁ. וְהַקּוֹצֵר. וְהַמְעַמֵּר. הַדָּשׁ. וְהַזּוֹרֶה. הַבּוֹרֵר. הַטּוֹחֵן. וְהַמְרַקֵּד. וְהַלָּשׁ. וְהָאוֹפֶה. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. הַמְלַבְּנוֹ. וְהַמְנַפְּצוֹ. וְהַצּוֹבְעוֹ. וְהַטּוֹוֶה. וְהַמֵּסֵךְ. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. הַקּוֹשֵׁר. וְהַמַּתִּיר. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הַצָּד צְבִי. הַשּׁוֹחֲטוֹ. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. הַמּוֹלְחוֹ, וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. וְהַמּוֹחֲקוֹ. וְהַמְחַתְּכוֹ. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. הַבּוֹנֶה. וְהַסּוֹתֵר. הַמְכַבֶּה. וְהַמַּבְעִיר. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. הֲרֵי אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת:
ברטנורה
הזורע החורש. הא דלא תנא החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם היה קרקע קשה וחרשו וזרעו ואחר כך חזר וחרשו מחייב אחרישה שנייה משום חורש:הקוצר. בזרעים, והמלקט באילנות, חייב משום קוצר:המעמר. אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד:הזורה. ברחת לרוח:הבורר. פסולת, בידיו או בכברה:והמרקד. בנפה, ואע״ג דהני כולהו חדא נינהו דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשו שלשתן, משום דשלשתן הוו במשכן אף על גב דדמו להדדי חשיב להו כל חדא באנפי נפשה. א״נ לפי שאינן בבת אחת אלא זה אחר זה:האופה. לא הויא במשכן, דאין אפייה אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן, אלא תנא סדורא דפת נקט, ומיהו מבשל שהוא מעין מלאכת אופה הוה במשכן, בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני. והמגיס בקדרה, והנותן כסוי ע״ג קדרה העומדת על האש, חייב משום מבשל, וכל הנך קמאי דחשיב במתניתין הזורע הקוצר הדש וכו׳, כולהו הוו בסממנין בצבע של מלאכת המשכן:הגוזז צמר. וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן:המלבנו. מכבסו בנהר:המנפצו. חובטו בשבט א״נ סורקו במסרק:המיסך. אורדי״ר בלע״ז:בתי נירין. שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר:הפוצע. מסיר חוטי הערב מעל השתי או השתי מעל הערב, לצורך אריגה:והקושר והמתיר. שכן צדי חלזון שממנו עושין התכלת קושרין ומתירין, שפעמים צריך ליטול חוטין מרשת זו להוסיף על זו, ומתיר מכאן וקושר כאן:והתופר וקורע. נמי הוי ביריעות, שכן יריעה שאכלה עש ונקבה בו נקב קטן ועגול צריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין:והתופר שתי תפירות. והוא שקשרן, דאי לא קשרן לא קיימי. ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר:הצד צבי. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים בעורותיהן:המולחו והמעבדו. בגמרא מקשה דהיינו מולח היינו מעבד, אלא אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט במקומו, שמשרטט מאבות מלאכות הוא:הממחקו. מגרד שערו:מחתכו. מקציעו ומחתכו לרצועות וסנדלים:וכותב ומוחק. הוו במשכן, שכן רושמים בקרשים לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזה ואות בזה, ופעמים שטעה ומוחק:מכבה ומבעיר. באש שתחת דוד הסממנין:מכה בפטיש. הוא גמר מלאכה, שכן אומן מכה בסדן בגמר מלאכה, ואין מכה בפטיש חייב אלא בגמר מלאכה. ומנינא דרישא דמנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אף על גב דהדר חשיב להו חדא חדא, אתא לאשמעינן דאפילו עביד אינש כל מלאכות שבעולם בשבת אחת, בהעלם אחת, אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות, דכולהו שאר מלאכות תולדות להנך אבות, ואשתכח דעביד אב ותולדה דיליה ולא מחייב אלא חדא:
תוסופות יום טוב
[* אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. יש לדקדק וכי סני ליה לתנא דליתני המספר כמו שהוא שלשים ותשעה ולא היו אלא שתי תיבות ועכשיו הם שלש. והקרוב אלי דמסריך סריך כלישנא דבמתני' י' פרק ג' דמכות והתם אקרא קאי במספר ארבעים יכנו (דברים כ"ח) וכיוצא בזה כתבתי ג"כ לקמן ריש פרי"ח. ויכולתי עוד לתת טוב טעם ולומר דמילתא אגב אורחא קמ"ל במאי דנקט בלישניה ארבעים חסר אחת לומר שהעושה בהעלם אחת כל האבות מלאכות ושיתחייב על כל אחד ואחד יהיו ארבעים וחסר אחת שלא תיחשב למלאכה לענין חיוב קרבן והיינו שעל התופר אינו חייב אא"כ שיקשור ג"כ וכמ"ש הר"ב לקמן שם א"כ העושה כל האבות מלאכות בהעלם אחת בהכרח הם ארבעים מאחר שהתפירה אינה מלאכה אלא כשיקשור גם כן והקשירה כבר עשאה בפני עצמו דהתנא קא חשיב להו הכי ואהכי קאי במאי דקמ"ל בשנותו את טעמו למיתני ארבעים חסר אחת ולא יתחייב עוד עליה מכיון שכולם עשאם בהעלם אחת והר"ב שפירש לקמן שם שכשתופר שחייב גם על הקשירה שעמה מיירי כשלא קשר כבר באותו ההעלם וכ"ש לב"י סימן שי"ז דכל תופר אינו חייב על הקשירה שעמה אף על פי שצריך שיקשור גם כן שאם לא כן אף על התפירה לא יחייב אלא שקשה לי על הב"י מהגמ' דף ע"ד דאמר אביי האי מאן דעביד חלתא [פירוש כוורת] חייב י"א [חטאות] ואי חייטי לפומיה חייב י"ג [חטאות] ופירש"י ואי חייטי לפומיה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה ע"כ. וזו ודאי סתירה לדברי ב"י וא"ת דבגמ' דף ע"ה פליגי רב ושמואל על מה חייב השוחט דרב מחייב משום נטילת נשמה ומשום צובע ושמואל מחייב משום נטילת נשמה לבד והשתא אליבא דרב הא הוו כשעשה כולן בהעלם אחת ארבעים ואחת דתרי קשירות ותרי צביעות הרי שתים יתר על ל"ט. לא קשיא דמידי הוא טעמא דרב דחייב ג"כ משום צובע אלא משום דניחא ליה לתווס בדמא כי היכי דלזבנו מיניה א"כ דוקא בשוחט ע"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתניתין דבעי לאורויי אגב אורחיה הא דאמרן בעושה המלאכות לביתו מיירי ועיין בדבור דלקמן. ובני המשכיל מהר"ר אברהם אמר ליישב דקתני ארבעים חסר אחת שכן בפ' טומנין דף מ"ט קא מיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת כנגד מי א"ל רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר ליה רבי יונתן ב"ר אלעזר כך אמר ר"ש ב"ר יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתן ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת ובעי רב יוסף ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית ל״ט:י״א) ממנינא הוא והמלאכה היתה דים (שמות ל"ז) לאו ממנינא דהכי קאמר דשלים עבידתא או דלמא והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והא כמ"ד לעשות צרכיו נכנס תיקו. ותנא דידן אגב אורחיה קמ"ל להך דכל הני אבות מלאכות הם כנגד ארבעים מלאכות שבתורה ואחת מהם חסר. אך שאל אותי שעמד למנין כאשר עי' בספר הקונקרדנסיוס בשרש לאך ומצאם יותר הרבה והשיבותיו על הראשון אף על גב דיפה כוונת אכתי צריכין לדידי אליבא דרבי חנינא ב"ר חמא שאמר שהן כנגד עבודות המשכן ותניא נמי כוותיה וכן תפס הר"ב בפירוש משנתינו. ועל אשר שאלתני שמצאת יותר ממספר ארבעים הנה מתוך פירוש רש"י שכתב בזה הלשון שכתובים בתורה בכל התורה והכי קאמר קרא לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה ע"כ. מזה למדתי שאין להכניס במנינם אלא מלאכה שאין כתוב בה לא אזהרה ולא עונש שעל אותן שאין בהם אזהרה ולא עונש עליהם הוא אומר שאמר הכתוב שלא תעשה אותם דוק ותשכח שיהיו ארבעים ולא יותר ובתוכם הני תרי דעלייהו בעי רב יוסף. ומצאתי סעד למה שכתבתי שאין למנות בכלל ארבעים אותן שנאמר בהן אזהרה או עונש שכן במסכת יומא פרק יוה"כ דף ע"ו דמפרש רב חסדא חמשה ענוין דיוה"כ כנגד חמשה פסוקים דכתיב בהו עינוי ומקשינן חמשה הוו ואנן שיתא תנן וכתבו התוספות תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא. תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפינחס ונראה לי דכי כל הנפש אשר לא תעונה (ויקרא כ״ג:כ״ט) לא קחשיב. דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב עכ"ל והנאני מאד. וצריכין אנו למודעי שבגמ' יש ט"ס דמלאכתן צ"ל מלאכתו ומלאכות צ"ל מלאכת. נראה לי. ולפי שמלאכתו מוקדם בפרשת בראשית לכן לא הגהתי מלאכתך וכן [א) בתוי"ט ד' קראקא: "שכן לפום ריהטא דאז הוא מנקט מלאכה שהוא שם כו' ומלאכתן שהוא שם עם כנוי וה"ה מלאכתו דהי כו'" והב"ד הגי' כלפנינו] לפום ריהטא ראוי הוא למנקט מלאכה שהוא שם העומד בעצמו ומלאכת שהוא שם הנסמך ומלאכתו שהוא שם עם כינוי וה"ה מלאכתך דהי מינייהו מפקת: הזורע וכו'. קצת תימה דאלישנא דאבות מלאכות שייך למיתני זריעה וכן כולם בלשון שם דבר ולא על שם העושה אותה. וכן עשה הרמב"ם בחיבורו הל' שבת ריש פ"ד ולפי מ"ש לעיל בישוב לשון ארבעים חסר אחת דקמ"ל על העושה כמה יתחייב אתי נמי שפיר דתני כולם בלישנא דהעושה אותם]: והאופה. כתב הר"ב תנא סידורא דפת נקט. גמ'. ויהיב הר"ן טעמא משום דשכיחא: [* והמיסך. כתב הר"ב אורדי"ר בלע"ז וכן פירש רש"י. ולהלן בסוגיא דף ע"ה ע"ב כתב שמסדר חוטי השתי וז"ל הרמב"ם בפירושו הוא המיסך את השתי נגזר מן המסכה הנסוכה (ישעיה כ"ח) ע"כ ובחבורו פרק ט' מהלכות שבת כתב מתיחת החוטין כדרך האורגים היא הנסכת המסכת וזה המותח נקרא מיסך ע"כ. ועל שתי בלא ערב מיירי התם]: והעושה שתי בתי נירין וכו'. צריך לפרש למה פירש בכאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. תוספות. [* והא דלא קאמרי נמי הפוצע לפי שהוא בכלל אורג]: [* שתי בתי נירין. פירש הר"ב שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר וכן פירש רש"י וז"ל הערוך ערך נר מכניס את חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב ע"כ. והנירים עצמם פירשם הר"ב בריש פרק כ"א ממסכת כלים וז"ל הן חוטין הארוגים על הקנה ובעבורם מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארג בחוט עד כאן וגם הרמב"ם כתב שם בזה הלשון נירים הם חוטין הארוגים על הקנה אשר בעבורם יגבהו קצת החוטין ויעשו דרך ילך בו הארג בחוט. עד כאן. ונראה לי שסוף הלשון צריך להיות ילך בו מחוט הערב ועל פי זה יש לתקן גם לשון הר"ב. אך לא רציתי לשלוח בו יד מכיון שהוא העתיק כן מלשון הרמב"ם אולי ידע ביאורו ואמנם זה שכתב הרמב"ם ואחריו הר"ב דנירים הם חוטים הארוגים על הקנה לשון קצר הוא וכאילו אמרו על הקנה בקצוות החוטין האחד ועל קנה בקצוות החוטין השני שלהם ולקמן בפרק י"ג משנה ב' אפרש יותר מזה בס"ד. ואמנם על לשון הערוך שמפרש למשנתינו שמכניס את חוטי השתי בנירין וכן נראה שלזה נתכוין רש"י ואחריו הר"ב בפירושו דהכא קשיא דלישנא דמתניתין משמע שעושה בתי הנירין עצמן לא שעושה ומכניס דבר אחר בתוכם אבל לשון הרמב"ם והר"ב דבכלים אין מוכרחין שמפרשים כמו הערוך. אמנם לקמן פי"ג מוכרח פירושם מתוך מה שאמר אביי בגמ' ואף שלפי עניית דעתי בעיקר פירוש של דברי אביי דהתם נראה לי פירוש אחר כמו שתמצאנו שם בס"ד מ"מ אף לדידי מוכרח דאביי מפרש שהמלאכה דמתניתין מחייבת עליה היא העשייה של חוטים השתי בתוך הבתי נירין ולפיכך אני אומר שתהא משנתינו כאילו היא שנויה העושה בשתי בתי נירין וא"ת אכתי תקשה ממה שפירש רש"י גופיה בפרקין דף ע"ד ע"א אדעביד חלתא שכתבתיו לעיל בד"ה אבות מלאכות וכו' דקאמר התם היסך וארג ופירש רש"י היסך שהיסך השתי הרי זה מיסך. ארג אחד למעלה ואחד למטה כדי להעמידו הרי עושה שתי בתי נירין עד כאן ההיא נמי כדמות העשייה שבבתי נירין דמתניתין וכדומה להא תנן בפי"ג בנפה ובכברה ובסל וכמ"ש שם נמי ללשונו של רש"י זלה"ה]: והמתיר. פירש הר"ב שכן צדי חלזון וכו' להוסיף על זו ומתיר מכאן וקושר מכאן וכן לשון רש"י ומזה הלשון יש לדקדק דאינו חייב אלא במתיר ע"מ לקשור. אלא שהתוס' דף ע"ג דקדקו מלישנא דרש"י דכתב אדמתרמי ליה תרי קטרי דשרי חד ומניח חד דמשמע שאינו מצריך שיתיר ע"מ לקשור ולא דקדקו כלל מן הלשון הזה להוסיף וכו' ועיין בלשון רש"י והר"ב דריש פט"ו ומ"מ כתבו בשם ר"ח ושכן משמע בירושלמי. דבעי מתיר ע"מ לקשור. והא דלא תני ע"מ במתניתין מתורץ כמו בסותר דלקמן ע"כ: הצד צבי. פירש הר"ב דהוי במשכן בתחשים. ונ"ל דנקט צבי משום דשכיחא כפירוש הר"ן גבי פת לעיל: המולחו. פירש הר"ב עייל שרטוט וכו' וכתב הרמב"ם [* וזכר המולחו ללמדך כי המליחה עבוד והשלים מנין הל"ט במלאכת השרטוט] ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב: [* והמוחקו. והר"ב העתיק והממחקו וכן העתיק רש"י וכן הוא בפיסקא בגמ']: והסותר והמכבה. פרק במה מדליקין (שבת דף ל"א ע"ב) דסותר דוקא ע"מ לבנות וכן העלו שם בתוס' דמכבה ע"מ להבעיר. והקשו דהכא הו"ל למתני בהו ע"מ כי היכי דקתני במוחק ובקורע וי"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורו דשתי אותיות ושתי תפירות. אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מחייב לא אצטריך למתנייה ע"כ. ועיין ריש פרק י"ב. ולמה שכתבו לעיל במתיר דצריך נמי שיהא ע"מ לקשור. ואע"ג דיש קשרים שאין חייבין עליהן כדתנן במשנה ב' פרק ט"ו. אין זה מצד מלאכת הקשר אלא מצד שאינו של קיימא ודוחק: המכבה והמבעיר. הכא לא קשיא דליתני מבעיר ברישא דשאני לעיל בחורש וזורע דלעיל כל סדורא דפת נקט כסדר חוץ מחורש כ"כ התוס'. [* ולי אכתי קשה דהא בכל אינך בסידורי בגד ועור שמר ג"כ התנא הסדר ואף בכתיבה ובבנין נקט העשייה קודם הסתירה. ולכן נראה בעיני דמשום כך איחר הבערה לומר שבהבערה איכא מאן דס"ל שאין בה חיוב חטאת שאינה אלא בלאו והוא רבי יוסי שאמר הבערה ללאו יצאת בפסוק (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש וגו' כדאיתא בסוגיא (דף ע')]: והמכה בפטיש. פירש הר"ב שכן אומן מכה בסדן בשעת גמר מלאכה וכו'. וכן פירש רש"י וכתב הר"ן ולא מיחוור דהא בפ' הבונה (דף ע') תנן המסתת והמכה בפטיש ועלה קתני סיפא [* רשב"ג אומר] אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו המכה בפטיש אלא עיקרן של דברים כפירוש רבינו חננאל ז"ל שפי' וכו' עכ"ל ולפירש"י והר"ב דבריש פרק י"ב ומ"ש שם בשם התוס' נמי ניחא: הרי אלו אבות מלאכות וכו'. כתב הר"ב ומנינא דרישא אתא לאשמועינן אפי' עביד וכו' אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות וכו' [* לאו דוקא ארבעים אלא כלומר ארבעים חסר אחת] ומנינא דסיפא קשיא טפי שהרי כבר מנאן אחת לאחת גם כללן במספר ארבעים ברישא וא"כ תו מנינא תנינא למה לי. ולא פירש הר"ב כלום. ועוד דבגמ' האי דאפילו עביד וכו' לאו אמנינא דרישא ולאו אמנינא דסיפא מיפרשה. אלא אאלו אבות מלאכות דסיפא אמרינן הכי. ובתוספות הקשו וא"ת מרישא שמעינן לה דתנן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וי"מ דה"א מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל האב ותולדה דידיה מחייב תרתי קמ"ל עכ"ל ותו בגמ' [ע"ה] ארבעים חסר אחת לאפוקי מדר"י דמוסיף את השובט [משוה השתי בכרכר] והמדקדק [לישב חוט הערב שלא יהא מתוח יותר מדאי] א"ל שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג. ומנינא דרישא א"ר יוחנן דאתא לאשמועי' שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. ומפרש לה בגמ' דף ע' ע"ב דידע לה לשבת שנצטוינו לשומרו בלאו ושגג בכרת שלא ידע ששבת אסור בכרת ואשמעינן מתני' דחייב ל"ט חטאות על כולן. והלכך לא קשיא דמרישא נשמעי' היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה. דאי מהתם ה"א דיודע שהוא שבת היינו שצריך שידע שנצטוינו לשבות שבת זו ממלאכות או לפחות מאחת מהמלאכות ושהוא חייב כרת עליה. והשתא לא משכחת לה שיהא חייב בכל ל"ט שאילו נעלמו ממנו כל הל"ט שאינו חייב כרת בכלום א"כ מאי היודע שהוא שבת במאי ידע:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול אמרו בשבת מדגדול עונש מחלל שבת. להכי נקט כלל גדול (ועמ"ש רפ"ז דשביעית): כל השוכח עיקר שבת ששכח או לא ידע מעולם שיש שבת בתורה: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת על כל השבתות והמלאכות שעשה בהן. דכולהו חדא שגגה היא: היודע עיקר שבת שיש שבת בתורה. ושנאסרו בה מלאכות אלו שעשה: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ששכח שהיום שבת: חייב על כל שבת ושבת אף שלא נודע לו בינתיים. והו"ל הכל העלם א' אפ"ה אמרינן דימים שבינתיים הוה כידיעה. דא"א שלא שמע בינתיים. שאותו היום שבת היה. אלא דלא רמי אנפשיה למדכר. הלכך כל שבת ושבת הו"ל כשגגה בפ"ע: היודע שהוא שבת ששבת היום: ועשה מלאבות הרבה בשבתות הרבה שלא ידע שמלאכות אלו שעשה אסורות: חייב על כל אב מלאכה ומלאכה חטאת א'. ואע"ג שחזר וכפלן בשבתות הרבה. כל אב חדא שגגה היא. מדלא נודע בינתיים. וימים שבינתיים אינן כידיעה. דמכח הימים א"א שידע איזו מלאכה אסורה. רק ע"י שילמד דיני שבת. וה"ה בעשה כמה מיני תולדות שמאבות חלוקים שחייב על כל א' וא' חטאת לבד. רק בעשה אב ותולדה דידיה. או ב' תולדות שמאב א'. חייב רק חטאת א': העושה מלאכות הרבה מעין מלאבה אחת ב' תולדות מאב א'. או אב ותולדה דידיה. אבל ב' תולדות מב' אבות חלוקות. חייב על כל א' חטאת א': אבות מלאכות ה"ק הא דתנן במשנה א' חייב על כל אב מלאכה. מ' חסר א' הן. אמנם מה הוא אב ומהו תולדה. עי' בתחלת כלכלת שבת ותרווה צמאונך: ארבעים חסר אחת עי' פי' כל מלאכה ומלאכה שבמשנה. בכללי ל"ט מלאכות שבתחלת הספר שבארנו שם הכל בס"ד באריכות: הזורע והחורש והקוצר והמעמר שאסף גדולי קרקע תלושין במקום חבורן: הדש והזורה (ווינדשויפעלען) להסיר המוץ מהגרעינין: הבורר הטוחן והמדקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו שהלבין הצמר ע"י שפשוף או ע"י כבוס וכדומה: והמנפצו שהצמר הדבוק יחד כמו (קלאטטערען). נפץ והפרידו או סרקו במסרק: והצובעו והטווה והמיסך מתח חוטי השתי בכסא האורג מכובד עליון הנקרא (קעטטענבוים) לכובד תחתון הנקרא (צייגבוים): והעושה שתי בתי נירין שעשה או תיקן ב' טבעת או ב' עניבות (שבשאפט). שבהן מכניס בכל טבעת או עניבה חוט א': והאורג שני חוטין שהשליך ב"פ הערב בין חוטי השתי: והפוצע ב' חוטין שהתיר*) ב' חוטי ערב מבין חוטי השתי. ונראה לי דבכל חד דחשיב במתניתין דסלקא דעתך אמינא שאינו מועיל כלום. כגון אורג או תופר שני חוטין ודכוותיה נקט גבי שיעורה לאשמעינן דאפילו הכי חשיב מלאכה אף על גב שלא הועיל כלום: הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו בגמ' מקשה היינו מולח היינו מעבד. ומתרץ חשבינהו בחד. ועייל שרטוט במקומו: והמוחקו שגירד בברזל השער מהעור: והמחתכו שחתך או קרע עור או נייר כפי הצריך לו לתשמישו: הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש ר"ל אפילו לא עשה רק פעולה קטנה כהכאת פטיש להשוות עקמימות שבכלי או להשוות הלבינה שבבנין. עכ"פ מדהתכוון לגמור עי"ז מלאכתו וחייב: המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הא דנקט מ' חסר א'. ולא קאמר ל"ט. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. מדהקשה הר"ן למה לא חשיב מעביר ד"א ברה"ר. ותי' מדיש לכל אדם ד"א. הו"ל בכלל מוציא מרשות לרשות. א"כ לזה קאמר מ' כקושית הר"ן. וחסר א' כתירוצו. ובל"ש תי'. מ' עם תחומין. למאן דס"ל תחומין דאורייתא. וחסר א' דעכ"פ פטור עלה. ולמה דקיי"ל תחומין דרבנן (כמג"א ת"ד סק"ב). איכא מחמר שהוא מדאו'. ופטור עלה. והא דהדר תנא הרי אלו מ' חסר א'. ה"ט מדאינו חייב על תופר אא"כ קושר ג"כ. להכי לאחר שמנה תנא כל הל"ט מלאכות. קאמר הרי לפי מניננו הם מ'. דהרי בכלל תפירה יש ג"כ קושר. ומחייב עלה ב' חטאות. ואפ"ה חסר א'. מדכבר נמנה קושר: ועוד כלל אחר אמרו משום דרצה תנא לפרש "הוצאה" דהיינו מה דסיים במנין האבות מלאכות. להכי הקדים כלל זה שבדיני הוצאה: כל הכשר להצניע מצד עצמו. שאינו נזרק לאיבוד. רק ראוי להצניעו לצורך אדם. ולמעוטי דם נדה. דאף שיש שיצניעוהו להאכילו לחתול. עכ"פ עי"ז נחלש האדם. ומכ"ש שאר דבר מאוס דלא חזי כלל: ומצניעין כמוהו ר"ל שגם בגדלו יש שיעור שראוי להצניעו: והוציאו בשבת חייב עליו חטאת אפי' המוציא עשיר. שאין הדבר חשוב בעיניו: וכל שאינו כשר להצניע ואין או אין וכו': מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו ר"ל אותו אדם שהדבר חשוב בעיניו: עצה תבן של קטניות: עמיר רש"י ור"ב פירשו קשין של שבלים. ולפמ"ש (פ"ג ד') דקשין הוא הדק הנקצר עם השבולת. נ"ל דנקט שפיר תבן כמלא פי פרה. מדהוא קשה ועב. וחזי רק לפרה. אבל עמיר שהוא הקש הדק העליון שהוא רך. חזי גם לטלה: עשבים דרך יותר: כמלא פי גדי דזוטר מטלה. ולהכי אף דחזי גם לטלה. לחומרא משערינן: עלי שום ועלי בצלים לחים דחזו לאדם: כגרוגרת ככל מאכל אדם. ולא משערינן במלא פי גדי. מדלא חזו לגדי: ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן הקל אינו מצטרף להחמור. דעצה אמ"צ לתבן להתחייב כמלא פי' פרה אבל תבן מצטרף לעצה להתחייב כמלא פי גמל: המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה כל מאכלי אדם: מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהן שאינן מאכל: וגרעיניהן ועוקציהן זנב הפרי: וסובן (גראָבע קלייע): ומורסנן (פיינע קלייע). ויש מפרשים איפכא: רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן ולהכי מצטרפות עמהן:
מלכת שלמה
אבות מלאכות. מן התוספות מוכח דגרסי' אלו אבות מלאכות וכן מצאתי שהגיה בתלמודו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. אבות מלאכות אותן מלאכות שהיו במשכן קרוין אבות וכולהו מלאכות אחרנייתא מהנך נפקא והוו תולדות ותולדותיהן כיוצא בהן בין לחטאת בין לסקילה ובירושלמי ר' יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלג אפקון מיניה מ' חסר א' תולדות על כל חדא וחדא מן דאשכחון מיסמוך סמכין והן לא אשכחון מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש. בנוי דר' חייא רבא עבדון הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין ואפקון מיניה שית (סכ"י שיתין) מלין על חדא וחדא בשיטת אבוהון דתני ר' חייא הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהון משום קוצר:
מ' חסר אחת. רמב"ם רפ"ז דהלכות שבת ושם מנה עשיית הנירין קודם הנסכת המסכה ובנין וסתירה והכאת פטיש יחד קודם דיני צידה ושחיטה וכו' ובמקום מולח מנה שרטוט וכדאיתא בגמ' וכמו שהעתיק כבר ר"ע ז"ל. ובירושלמי מנין לאבות מלאכות מן התורה ר' יוסי בר בון בשם ר' שמואל בר נחמני כנגד מ' חסר א' פעם שכתב במשכן עבודה ומלאכה רבנן דקיסרין אמרין מן אתרה לא חסרה כלום אלה הדברים אל"ף חד למ"ד תלתין חי"ת תמניא לא מתמנעי רבנן דרשי בין ה"א לחי"ת, ותו איתא התם דרשי אחריני טובא גם בגמ' בבלית ע"ש. ובירושלמי וגם בבבלי בעינן מניינא למה לי ומשני א"ר יותנן לומר שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל א' וא' ופי' רש"י ז"ל וסימנא בעלמא אשמועי' לידע כמה חטאות חייב על חלול שבת אחת ע"כ. ובספר אגודה מצאתי כתוב מ' מלאכות חסר אחת נקט האי לישנא ולא נקט שלשים ותשע משום דהם כנגד מלאכות הכתובות בתורה ובפסוק א' אנו מסופקים ויבא הביתה לעשות מלאכתו ע"כ והספק הזה איתיה בגמ' בפ' במה טומנין (שבת דף מ"ט ע"ב). ובמה שאכתוב בסמוך בסוף מתני' בשם הירוש' דפ' הזורק יתיישב ג"כ קצת. ושם בריש מכלתין בדף ו' קאמר איסי בן יהודה דאחת מאלה המלאכות שנמנו פה אינו חייב על זדונה סקילה אפי' בהתראה ולא ידעי' הי מינייהו ואמרי' התם מכח ברייתא דהמוציא מרשות לרשות אינה בכלל הספק הזה דודאי נסקל המוציא מרשות לרשות אפי' לאיסי אם התרו בו. וגם בר"פ הזורק איכא מאן דלא מסתפק במעביר ד' אמות ברה"ר דסבירא ליה דעל זה נהרג המקושש זאיכא מאן דלא מסתפק בתולש דס"ל דעל זה נהרג המקושש ואיכא מאן דאמר דמעמר הוה וליכא לאיסתפוקי ביה:
בפי' ר"ע ז"ל קודם לשון המתחיל הזורע צריך לכתוב שם סימן הב. עוד באותו לשון שאם היה קרקע קשה וכו' אמר המלקט דהאי תנא בארץ ישראל קאי. הכי מפורש בגמ'. אך ה"ר יהוסף ז"ל הגיה בספרו החורש והזורע וכתב כן מצאתי בכל המשניות החורש והזורע ע"כ והן אמת שכן הוא גם כן בירושלמי ותימה גדול הוא שהתלמוד בבלי אומר דתנא בארץ ישראל קאי והאמוראים של ארץ ישראל אומרים דתנא בח"ל קאי:
החורש. מפורש לקמן במתני' בפ' הבונה דשיעורו בכל שהוא:
הזורע. פי' אפילו כל שהוא. ובגמ' תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן פי' רש"י ז"ל דנפקא מינה דאי עביד להו כולהו בהדי זורע לא מחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה וכו' וכולהו אבות מלאכות אלא שזורע בזרעים והני באילנות אבל זומר הויא תולדה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל משמע מתוך דבריו ז"ל שם פ"ז דגם זומר הוי אב ע"ש וכן בסמ"ג לאוין ס"ה: החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת בירושלמי מפרש כולן תולדות לחרישה ודלא כסמ"ג שם שפירש כולן אבות שכולן ענין יד הן הקוצר והבוצר והגודר: [
[הגה"ה גירסת הערוך בערך גד גודד בדל"ת כמו גודו אילנא כבר כתבתי בזה ספ"ק דשביעית סי' ב'] והמוסק והאורה כולן מלאכה אחת הן: הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן:
והמרקד בנפה וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד משום דשלשתן היו במשכן. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל והא דלא' קתני כותש אע"ג דהואי במשכן בסממנין תירצו בגמ' שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא ע"כ:
והאופה. ירושלמי את חמי אפייה תולדה לבשול ואת אמר הכין אלא בגין דתנינן סדר עיסה תנינתה עמהן. וקשה לע"ד מה שכתבו תוס' ז"ל רפ"ק דב"ק וז"ל ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב דאם התרה משום תולדה חייב ואפי' הכי לא חשיב ליה בפ' כלל גדול ע"כ דמשמע מתוך לשונם ז"ל דנוטע הוי תולדה והרי בין לרש"י בין להרמב"ם וסמ"ג ז"ל ממה שכתבתי בסמוך משמע דלכולהו נוטע הוי אב כמו זורע וכדמוכח פשטא דתוספתא שהבאתי לעיל ולא פליגי אלא בזומר כדכתבינן ועוד משמע מתוך דבריהם ז"ל דמבשל הוי תולדה הפך הירושלמי הזה ועוד קשה לע"ד מאי ואפילו הכי לא חשיב ליה וכו' דקאמרי ז"ל אע"ג דלא חשיב ליה מיבעי להו למימר ולענ"ד צ"ע. וכל הני מקוצר ועד אופה שיעורן בכגרוגרת. ומלבן וכו' ואורג שיעורן מפורש לקמן במתני' בפ' האורג וגם הגוזז ומיסך כתבתי שם שעורן בשם הרמב"ם ז"ל:
והמנפסו בערוך יש ששונים המנפצו בצד"י:
והמיסך. וממיסך ואילך עד הקושר והמתיר שייכי ביריעות: ויש גורסי' המסך המ"ם בציר"י והסמ"ך בחיר"ק:
והעושה שני בתי נירין. צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. תוס' ז"ל. ונראה דלא הזכירו בלשונם הפוצע שני חוטין משום דהוי בכלל אורג ולא הזכירו קורע דהוי בכלל תופר ולא הזכירו מוחק דהוי בכלל כותב. ונלע"ד דמשום דבכל הני הוי שתי שתי ובקצור נזכר שיעורם תניה טפי מבשאר מלאכות שצריך להאריך. ובפ' הבונה (שבת דף ק"ג) בברייתא גרסי' ולא עשה אלא בית אחד בנפה אינו חייב דכתיב אחת שתהא מלאכה שלימה ופי' רש"י ז"ל שם משום דבית א' אינו מתקיים ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים ע"כ:
הפוצע שני חוטין. פי' הרא"ה ז"ל דפוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דכשעשה כן בשני חוטין חייב ע"כ. ועיין בהלכות שבת ספ"ט ובסמ"ג וסמ"ק דאיכא מאן דגריס הבוצע בבי"ת והיא ג"כ גירסת הרמב"ם והראב"ד ז"ל אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בוצע הוא המפריש את הארוג בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב ה"ז בוצע וחייב והוא שלא יהא מקלקל אלא יתכוין לתקן כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר שבוצעין ואח"כ מאחין וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד ע"כ והראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל זה הפירוש נוטה לקורע ע"מ לתפור וכבר הוא שנוי במשנה ואנו מקובלים בוצע כמו פוצע והוא לשון חתוך שחותך שני חוטין שאחר שהשלים אריגתו חותך את הארגמן המשויר שבמסכת ואפי' לא חתך ממנו אלא שני חוטין חייב בחתיכה זו ע"כ וע"ש במגיד משנה:
הקושר והמתיר. כתבו תוס' ז"ל הקושר והמתיר צ"ע אי מחייב במתיר שלא ע"מ לקשור או לא ומדלא תני ליה כדקתני מוחק ע"מ לכתוב אין לדקדק דה"נ לא קתני סותר ע"מ לבנות ובפ' במה מדליקין בהדיא אמרינן דבעינן ע"מ לבנות והא דלא תני ליה במתיר ובסותר משום דבכל שהוא מיחייב לא איצטריך למתנייה והתם נמי לא תני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות וכן נמי במכבה בעינן ע"מ להבעיר ובכל שהוא מיחייב ע"כ. ועיין ג"כ בדבריהם ז"ל שם פרק במה מדליקין (שבת דף ל"א) וכן ג"כ כתב הרמב"ם ז"ל שם רפי"ב סי' י"ב דמכבה או מבעיר הוי בכל שהוא. וכתב הרא"ש ז"ל מה שנסתפק ר"י אי בעינן מתיר ע"מ לקשור או לא יראה דלא מיחייב אלא דומיא דהואי במשכן מתיר קשר של קימא ע"מ לקשור קשר של קיימא כעין צדי חלזון ע"כ. וכתוב בב"י א"ח סוף סימן שי"ז ונראה דלא איירי אלא לענין חיוב חטאת אבל מדרבנן אסור להתיר אפי' שלא ע"מ לקשור ע"כ:
הצד צבי. גמ' ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה חומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה:
והשוחטו. אע"ג דכל שוחט מקלקל פירשו תוס' בשם ר"ת ז"ל בפ' האורג (שבת דף ק"ו) דכיון דשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאו מידי אבר מן החי חייב ע"כ. ובירושלמי ר"ש בן לקיש אמר לית כאן שחיטה תולדות חבורה היא ולמה תנינתה עמהון אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון:
המפשיטו. כדי לעשות קמיעין. וכן המולחו והמעבדו שיעורו כדי לעשות קמיע כדאיתא בפרק המוציא דף ע"ט ודלא כר' שמעון דאמר בפרק הבונה (שבת דף ק"ג) דהמעבד אינו חייב עד שיעבד את כל העור. וכן המוחק שיעורו כדי לעשות קמיע וכן ג"כ המחתכו:
הכותב שתי אותיות [הג"ה ס"א אותות וכן בכל המסכת יש במקום אותיות אותות ה"ר יהוסף ז"ל.]. והמוחק וכו'. נראה דהכא שייך למיתני כתיבה ומחיקה דאיירי במלאכת תיקון העור ואחר כך עושהו קלף אם חפץ לכתוב בו:
המבעיר. נלע"ד דמדמני להבערה בכלל אבות מלאכות ש"מ דס"ל לתנא דידן דהבערה לחלק יצאת כר"נ ודלא כר' יוסי דס"ל ללאו יצאת דהכי דקדקו רש"י ותוס' ז"ל לפרש אברייתא דמייתי בפסחים פ"ק דף ה' ע"ב. עוד נלע"ד דהא דלא קתני המבעיר והמכבה כדקתני הקושר והמתיר הבונה והסותר משום דבמכבה בעינן ע"מ להבעיר כמו שכתבתי בשם תוס' ז"ל אע"פ שהם ז"ל כתבו וז"ל דלא שייך למידק בהא דמכבה ומבעיר כמו שמדייק התלמוד גבי חורש וזורע כמו שכתבתי לעיל בשמם ז"ל. בפ' ר"ע ז"ל מכה בפטיש הוא גמר מלאכה וכו' אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל ולא מיחזור כו' אלא עיקרן של דברים כפי' ר"ח ז"ל שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכה"ג אע"ג דלא הויא מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה ע"כ:
והמוציא מרשות לרשות. והקשה הר"ן ז"ל וא"ת ואמאי לא חשיב נמי מעביר ד' אמות ברה"ר וי"ל משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שד' אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לד' אמות ה"ל מוציא מרשות לרשות וכי אמרינן לקמן בפ' הזורק דמעביר ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה היינו לחייב בה משום מוציא ומש"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב הא לאו הכי לא מיחייב עליה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני. וא"ת עוד למה לא שנו מושיט מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע דמיחייב כדאיתא לקמן בפ' הזורק כבר הקשו זה בירושלמי דגרסינן התם למה לא תנינן הושטה עמהון ר' שמעון בשם ריב"ל ר' יודן בשם רבי יתר עליהן הושטה ולמה לא תנינן הושטה עמהון שכל המלאכות יש להן תולדה וזו אין לה תולדה ומדלא חשו לאקשויי הכי בגמ' דילן מסתברא דס"ל דאף הושטה בכלל המוציא מרשות לרשות היא כיון שאינו מתחייב עליה אלא מפני שרה"ר בינתים ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל מדקתני המוציא מרשות לרשות ולא קתני המוציא לרה"ר ש"מ דאפי מרה"ר לרה"י וא"ת ומ"ש דתני תולדה בהוצאה ולא תני שום תולדה בכל שאר אבות וי"ל דבכל שאר תולדות אם היה רוצה לשנותם היה צריך להאריך בלשונו אבל הכנסה דקרויה הוצאה כוללה עמה בקוצר עכ"ל ז"ל ברפ"ק דמכלתין. ומצאתי כתוב בפי' לה"ר יהונתן ז"ל כת"י וז"ל והמוציא מרשות לרשות מרה"י לרה"ר כדאשכחן במשכן נקרא מלאכה כשהיו מוציאין נדבתן מרשותן ומביאים אותם לרה"ר למחנה לויה שהיא מחנה משה שהיה רשות לכל ישראל לעמוד שם יומם ולילה ולבא לפניו לדין ולשאול איסור והיתר וכל ספקותיהן וקאמר להו משה לישראל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כלומר שלא יוציאו מרשותם עוד נדבה להביא למחנה לויה כדכתיב ויכלא העם מהביא נמצא שקורא הוצאה מלאכה אע"פ שאין בה טורח מרובה שיש מישראל שהיה מתנדב עלה של זהב או גרגיר למלאכת המשכן וקא קרי ליה מלאכה ה"נ כשנכתב בשבת לא תעשה כל מלאכה הוצאה בכלל מלאכה היא והכנסה תולדה לה וכן זורק ד' אמות ברה"ר או מעביר ד' אמות ברה"ר ע"כ:
אלה אבות מלאכות גרסי' ומלת הרי נמחקה. ותנא תנא אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהן עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כר' אליעזר דמחייב על תולדה במקום אב בכריתות. וכן נראה שפירש הרמב"ם ז"ל אכן דברי ר"ע ז"ל אינן מכוונין בדקדוק:
חסר אחת. לאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג ופי' רש"י ז"ל דהיינו אורג ממש ול"ד לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח והקשו תוס' ז"ל תימה דממניינא דרישא שמעינן לה וליכא למימר תנא ושייר דהא אלו קתני ומיהו הא ליכא לאקשויי דמאלו דרישא שמעי'. לאפוקי מדר' יהודה דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות אבל שובט ומדקדק אע"ג דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם מבוררות כ"כ וכה"ג משני בפ"ק דקדושין גבי אלו מעניקין להם דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני עכ"ל ז"ל. ובירושלמי דמכלתין פרק הזורק תני בשם ר' יודא זרק ד' אמות ברה"ר חייב ר' יודא עבד ד' אמות ברה"ר מלאכה בפני עצמה על דעתיה דר' יודא מ' מלאכות אינון ונתניון לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עמא מודו בהון ע"כ. בלשון אחרון לפירוש הרב ר"ע ז"ל דקאמר שם יותר מארבעים חטאות חסר אחת דכולהו וכו' כך צריך להיות. ותמהתי שמצאתי כתוב בספר לבוש החור ריש סימן תק"ו וז"ל ומדידה אב מלאכה היא ע"כ וצ"ע מנין לו שאפי' אם היא תולדה אני מסתפק ואפשר שהוא תולדה דבונה כשמשים קמח ע"ג קמח בכוונה כדי למלאות המדה גדושה או מחוקה:
2.
The primary labors are forty less one:sowing, plowing, reaping, binding sheaves, threshing, winnowing, selecting, grinding, sifting, kneading, baking, shearing wool, bleaching, hackling, dyeing, spinning, weaving, the making of two loops, weaving two threads, dividing two threads, tying and untying, sewing two stitches, tearing in order to sew two stitches, capturing a deer, slaughtering, or flaying, or salting it, curing its hide, scraping it [of its hair], cutting it up, writing two letters, erasing in order to write two letters [over the erasure], building, tearing down, extinguishing, kindling, striking with a hammer, [and] carrying out from one domain to another, These are the forty primary labors less one.
משנה ג
וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ. כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בְשַׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְהַצְנִיעַ וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ וְהוֹצִיאוֹ בְשַׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ:
ברטנורה
כל הכשר להצניע. שהוא דבר העשוי לצורך האדם:ומצניעין כמוהו. שיש בו שעור הראוי להצניעו:אין חייב אלא המצניעו. אם נעשה חביב על אדם אחד והצניעו, חייב על הוצאתו אם הוציאו, אבל אדם אחר אינו חייב עליו, דלגביה לאו מלאכה היא:
תוסופות יום טוב
אין פירוש
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול אמרו בשבת מדגדול עונש מחלל שבת. להכי נקט כלל גדול (ועמ"ש רפ"ז דשביעית): כל השוכח עיקר שבת ששכח או לא ידע מעולם שיש שבת בתורה: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת על כל השבתות והמלאכות שעשה בהן. דכולהו חדא שגגה היא: היודע עיקר שבת שיש שבת בתורה. ושנאסרו בה מלאכות אלו שעשה: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ששכח שהיום שבת: חייב על כל שבת ושבת אף שלא נודע לו בינתיים. והו"ל הכל העלם א' אפ"ה אמרינן דימים שבינתיים הוה כידיעה. דא"א שלא שמע בינתיים. שאותו היום שבת היה. אלא דלא רמי אנפשיה למדכר. הלכך כל שבת ושבת הו"ל כשגגה בפ"ע: היודע שהוא שבת ששבת היום: ועשה מלאבות הרבה בשבתות הרבה שלא ידע שמלאכות אלו שעשה אסורות: חייב על כל אב מלאכה ומלאכה חטאת א'. ואע"ג שחזר וכפלן בשבתות הרבה. כל אב חדא שגגה היא. מדלא נודע בינתיים. וימים שבינתיים אינן כידיעה. דמכח הימים א"א שידע איזו מלאכה אסורה. רק ע"י שילמד דיני שבת. וה"ה בעשה כמה מיני תולדות שמאבות חלוקים שחייב על כל א' וא' חטאת לבד. רק בעשה אב ותולדה דידיה. או ב' תולדות שמאב א'. חייב רק חטאת א': העושה מלאכות הרבה מעין מלאבה אחת ב' תולדות מאב א'. או אב ותולדה דידיה. אבל ב' תולדות מב' אבות חלוקות. חייב על כל א' חטאת א': אבות מלאכות ה"ק הא דתנן במשנה א' חייב על כל אב מלאכה. מ' חסר א' הן. אמנם מה הוא אב ומהו תולדה. עי' בתחלת כלכלת שבת ותרווה צמאונך: ארבעים חסר אחת עי' פי' כל מלאכה ומלאכה שבמשנה. בכללי ל"ט מלאכות שבתחלת הספר שבארנו שם הכל בס"ד באריכות: הזורע והחורש והקוצר והמעמר שאסף גדולי קרקע תלושין במקום חבורן: הדש והזורה (ווינדשויפעלען) להסיר המוץ מהגרעינין: הבורר הטוחן והמדקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו שהלבין הצמר ע"י שפשוף או ע"י כבוס וכדומה: והמנפצו שהצמר הדבוק יחד כמו (קלאטטערען). נפץ והפרידו או סרקו במסרק: והצובעו והטווה והמיסך מתח חוטי השתי בכסא האורג מכובד עליון הנקרא (קעטטענבוים) לכובד תחתון הנקרא (צייגבוים): והעושה שתי בתי נירין שעשה או תיקן ב' טבעת או ב' עניבות (שבשאפט). שבהן מכניס בכל טבעת או עניבה חוט א': והאורג שני חוטין שהשליך ב"פ הערב בין חוטי השתי: והפוצע ב' חוטין שהתיר*) ב' חוטי ערב מבין חוטי השתי. ונראה לי דבכל חד דחשיב במתניתין דסלקא דעתך אמינא שאינו מועיל כלום. כגון אורג או תופר שני חוטין ודכוותיה נקט גבי שיעורה לאשמעינן דאפילו הכי חשיב מלאכה אף על גב שלא הועיל כלום: הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו בגמ' מקשה היינו מולח היינו מעבד. ומתרץ חשבינהו בחד. ועייל שרטוט במקומו: והמוחקו שגירד בברזל השער מהעור: והמחתכו שחתך או קרע עור או נייר כפי הצריך לו לתשמישו: הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש ר"ל אפילו לא עשה רק פעולה קטנה כהכאת פטיש להשוות עקמימות שבכלי או להשוות הלבינה שבבנין. עכ"פ מדהתכוון לגמור עי"ז מלאכתו וחייב: המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הא דנקט מ' חסר א'. ולא קאמר ל"ט. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. מדהקשה הר"ן למה לא חשיב מעביר ד"א ברה"ר. ותי' מדיש לכל אדם ד"א. הו"ל בכלל מוציא מרשות לרשות. א"כ לזה קאמר מ' כקושית הר"ן. וחסר א' כתירוצו. ובל"ש תי'. מ' עם תחומין. למאן דס"ל תחומין דאורייתא. וחסר א' דעכ"פ פטור עלה. ולמה דקיי"ל תחומין דרבנן (כמג"א ת"ד סק"ב). איכא מחמר שהוא מדאו'. ופטור עלה. והא דהדר תנא הרי אלו מ' חסר א'. ה"ט מדאינו חייב על תופר אא"כ קושר ג"כ. להכי לאחר שמנה תנא כל הל"ט מלאכות. קאמר הרי לפי מניננו הם מ'. דהרי בכלל תפירה יש ג"כ קושר. ומחייב עלה ב' חטאות. ואפ"ה חסר א'. מדכבר נמנה קושר: ועוד כלל אחר אמרו משום דרצה תנא לפרש "הוצאה" דהיינו מה דסיים במנין האבות מלאכות. להכי הקדים כלל זה שבדיני הוצאה: כל הכשר להצניע מצד עצמו. שאינו נזרק לאיבוד. רק ראוי להצניעו לצורך אדם. ולמעוטי דם נדה. דאף שיש שיצניעוהו להאכילו לחתול. עכ"פ עי"ז נחלש האדם. ומכ"ש שאר דבר מאוס דלא חזי כלל: ומצניעין כמוהו ר"ל שגם בגדלו יש שיעור שראוי להצניעו: והוציאו בשבת חייב עליו חטאת אפי' המוציא עשיר. שאין הדבר חשוב בעיניו: וכל שאינו כשר להצניע ואין או אין וכו': מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו ר"ל אותו אדם שהדבר חשוב בעיניו: עצה תבן של קטניות: עמיר רש"י ור"ב פירשו קשין של שבלים. ולפמ"ש (פ"ג ד') דקשין הוא הדק הנקצר עם השבולת. נ"ל דנקט שפיר תבן כמלא פי פרה. מדהוא קשה ועב. וחזי רק לפרה. אבל עמיר שהוא הקש הדק העליון שהוא רך. חזי גם לטלה: עשבים דרך יותר: כמלא פי גדי דזוטר מטלה. ולהכי אף דחזי גם לטלה. לחומרא משערינן: עלי שום ועלי בצלים לחים דחזו לאדם: כגרוגרת ככל מאכל אדם. ולא משערינן במלא פי גדי. מדלא חזו לגדי: ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן הקל אינו מצטרף להחמור. דעצה אמ"צ לתבן להתחייב כמלא פי' פרה אבל תבן מצטרף לעצה להתחייב כמלא פי גמל: המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה כל מאכלי אדם: מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהן שאינן מאכל: וגרעיניהן ועוקציהן זנב הפרי: וסובן (גראָבע קלייע): ומורסנן (פיינע קלייע). ויש מפרשים איפכא: רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן ולהכי מצטרפות עמהן:
מלכת שלמה
כל הכשר להצניע וכו. ובגמ' אמר ר' יוסי בר חנינא האי דלא כר"ש דאי כר"ש האמר לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהן:
וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו. נראה דאו או קתני ובגמ' א"ר אלעזר הא דלא כר"ש בן אלעזר דתניא כלל אר"ש בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה. וס"פ בית שמאי דזבחים נמי פלוגתא. ובתוס' בפירקי' דף ע"ח מוכח דדייק לה ר' אלעזר מדקתני אינו חייב אלא למצניעו בלמ"ד. ומשמע דגם בה"א הוי כמו למ"ד ולא כוונו למעט רק במצניעו בב"ית כדמוכח שם. עוד פירשו שם תוס' ז"ל דלכ"ע תלמיד מתחייב במחשבתו של רבו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו ע"כ. ובירושלמי איכא מאן דמפרש דהאי שאינו כשר להצניע לע"ז איתאמרת ור' יוחנן אמר לאיסורי הנאה אתאמרת ולפי זה כיון דהני איסורין בכל שהוא אינו חייב אלא המצניעו היינו בכל שהוא רבנן דקיסרין בשם ר' יוסי בר חנינא כגון המוך שהתקינה לנדה. ובגמ' דילן כל הכשר להצניע לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי דם נדה מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשרה ומ"ד עצי אשרה אבל דם נדה מצנע ליה להאכילו לשונרא ואידך כיון דחלשא לא מצנע ליה. וכתבו תוס' ז"ל וקשה לרשב"א הא דקאמ' הכא מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשרה מנא ליה דילמא סבר כר' יהודה דלקמן פ"ט סי' ז' דמחייב בעצי אשרה שמצניעין אותו לשריפה ע"כ ועיין במה שכתבתי שם ויובנו דבריהם ז"ל:
3.
They also stated another general principle: whatever is fit to store and people generally store things like it, and one carries it out on Shabbat, he is liable for a sin-offering on its account. But whatever is not fit to store and people do not [generally] store things like it, and one carries it out on Shabbat, only he that stores it is liable.
משנה ד
הַמּוֹצִיא תֶבֶן, כִּמְלֹא פִי פָרָה. עָצָה, כִּמְלֹא פִי גָמָל. עָמִיר, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, לַחִים, כִּגְרוֹגֶרֶת, יְבֵשִׁים, כִּמְלֹא פִי גְדִי. וְאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא שָׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן. הַמּוֹצִיא אֳכָלִים כִּגְרוֹגֶרֶת, חַיָּב, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִפֵּיהֶן וְגַרְעִינֵיהֶן וְעֻקְצֵיהֶן וְסֻבָּן וּמֻרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִקְּלִפֵּי עֲדָשִׁים שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן:
ברטנורה
עצה. תבן של מיני קטניות:כמלוא פי גמל. שיעורו גדול ממלוא פי פרה, וכמלוא פי פרה לא מחייב בעצה, דהא לא חזיא לפרה:עמיר. קשין של שבלין:פי טלה. נפיש מפי גדי, הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה, אבל עשבים הואיל וחזי לגדי ולטלה מחייב אפי׳ כמלוא פי גדי:לחין. הראויין לאדם:כגרוגרת. דזה שיעור לכל מאכל אדם בשבת, אבל כמלא פי גדי לא, דלחים לא חזו לגדי:ומצטרפי. כל אוכלי אדם זה עם זה:חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור:ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:וסובן. קליפת החטים הנושרת מחמת הכתישה:ומורסנן. הנשאר בנפה. ורמב״ם פירש איפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין:חוץ מקליפי עדשים. [שמצטרפין]:שהן מתבשלות עמהן. לאפוקי הקליפות החיצונות שהן נושרות כשעושה מהם גורן. וקליפי הפולין בזמן שהן לחים ומתבשלין עם קליפתן, לרבי יהודה מצטרפין עם האוכלין לשיעור גרוגרת, אבל יבשים לא שאינן נאכלין בקליפתן לפי שהן נראין כזבובין בקערה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
המוציא וכו'. במאי דסיים באבות מלאכות פתח לפרושי. א"נ משום דהווה ורגיל ביותר כמ"ש בריש מכילתין בס"ד:
תבן. מפורש במשנה ג' פ' עשרים:
[* ועלי בצלים. אמר לי בני המשכיל מהר"ר א ב ר ה ם שי' שנראה בעיניו שהם מה שהוא כמו יד לבצל והכי אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ"ט) דעלי בצלים דאבציל זרתא פירש"י שגדלו זרת וזרת לא שייך אלא במה שהוא כמו בית יד ושכן יש לפרש במשנה ג' פ"ו דשביעית ונכונים דבריו שמה שסביבן של הבצלים קליפות נקראו]:
חוץ וכו' וסובן ומורסנן. ואמרינן בגמ' [ד' ע"ו] דאע"ג דסובן ומורסנן מצטרפין לשיעור חלה. כדתנן במ"ו פ"ב דחלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כלומר מעורבת בסובנה ומורסנה הילכך לחם הארץ קרינא ביה אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו ופירוש הראשון שפי' הר"ב בסובן ומורסנן הוא פירש"י אבל כפי' הרמב"ם סתם וכתב במס' חלה שם וכן במשנה ה' פרק י"א ממס' תרומות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול אמרו בשבת מדגדול עונש מחלל שבת. להכי נקט כלל גדול (ועמ"ש רפ"ז דשביעית): כל השוכח עיקר שבת ששכח או לא ידע מעולם שיש שבת בתורה: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת על כל השבתות והמלאכות שעשה בהן. דכולהו חדא שגגה היא: היודע עיקר שבת שיש שבת בתורה. ושנאסרו בה מלאכות אלו שעשה: ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ששכח שהיום שבת: חייב על כל שבת ושבת אף שלא נודע לו בינתיים. והו"ל הכל העלם א' אפ"ה אמרינן דימים שבינתיים הוה כידיעה. דא"א שלא שמע בינתיים. שאותו היום שבת היה. אלא דלא רמי אנפשיה למדכר. הלכך כל שבת ושבת הו"ל כשגגה בפ"ע: היודע שהוא שבת ששבת היום: ועשה מלאבות הרבה בשבתות הרבה שלא ידע שמלאכות אלו שעשה אסורות: חייב על כל אב מלאכה ומלאכה חטאת א'. ואע"ג שחזר וכפלן בשבתות הרבה. כל אב חדא שגגה היא. מדלא נודע בינתיים. וימים שבינתיים אינן כידיעה. דמכח הימים א"א שידע איזו מלאכה אסורה. רק ע"י שילמד דיני שבת. וה"ה בעשה כמה מיני תולדות שמאבות חלוקים שחייב על כל א' וא' חטאת לבד. רק בעשה אב ותולדה דידיה. או ב' תולדות שמאב א'. חייב רק חטאת א': העושה מלאכות הרבה מעין מלאבה אחת ב' תולדות מאב א'. או אב ותולדה דידיה. אבל ב' תולדות מב' אבות חלוקות. חייב על כל א' חטאת א': אבות מלאכות ה"ק הא דתנן במשנה א' חייב על כל אב מלאכה. מ' חסר א' הן. אמנם מה הוא אב ומהו תולדה. עי' בתחלת כלכלת שבת ותרווה צמאונך: ארבעים חסר אחת עי' פי' כל מלאכה ומלאכה שבמשנה. בכללי ל"ט מלאכות שבתחלת הספר שבארנו שם הכל בס"ד באריכות: הזורע והחורש והקוצר והמעמר שאסף גדולי קרקע תלושין במקום חבורן: הדש והזורה (ווינדשויפעלען) להסיר המוץ מהגרעינין: הבורר הטוחן והמדקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו שהלבין הצמר ע"י שפשוף או ע"י כבוס וכדומה: והמנפצו שהצמר הדבוק יחד כמו (קלאטטערען). נפץ והפרידו או סרקו במסרק: והצובעו והטווה והמיסך מתח חוטי השתי בכסא האורג מכובד עליון הנקרא (קעטטענבוים) לכובד תחתון הנקרא (צייגבוים): והעושה שתי בתי נירין שעשה או תיקן ב' טבעת או ב' עניבות (שבשאפט). שבהן מכניס בכל טבעת או עניבה חוט א': והאורג שני חוטין שהשליך ב"פ הערב בין חוטי השתי: והפוצע ב' חוטין שהתיר*) ב' חוטי ערב מבין חוטי השתי. ונראה לי דבכל חד דחשיב במתניתין דסלקא דעתך אמינא שאינו מועיל כלום. כגון אורג או תופר שני חוטין ודכוותיה נקט גבי שיעורה לאשמעינן דאפילו הכי חשיב מלאכה אף על גב שלא הועיל כלום: הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו בגמ' מקשה היינו מולח היינו מעבד. ומתרץ חשבינהו בחד. ועייל שרטוט במקומו: והמוחקו שגירד בברזל השער מהעור: והמחתכו שחתך או קרע עור או נייר כפי הצריך לו לתשמישו: הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש ר"ל אפילו לא עשה רק פעולה קטנה כהכאת פטיש להשוות עקמימות שבכלי או להשוות הלבינה שבבנין. עכ"פ מדהתכוון לגמור עי"ז מלאכתו וחייב: המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הא דנקט מ' חסר א'. ולא קאמר ל"ט. תי' אאמ"ו הגאון זצוק"ל. מדהקשה הר"ן למה לא חשיב מעביר ד"א ברה"ר. ותי' מדיש לכל אדם ד"א. הו"ל בכלל מוציא מרשות לרשות. א"כ לזה קאמר מ' כקושית הר"ן. וחסר א' כתירוצו. ובל"ש תי'. מ' עם תחומין. למאן דס"ל תחומין דאורייתא. וחסר א' דעכ"פ פטור עלה. ולמה דקיי"ל תחומין דרבנן (כמג"א ת"ד סק"ב). איכא מחמר שהוא מדאו'. ופטור עלה. והא דהדר תנא הרי אלו מ' חסר א'. ה"ט מדאינו חייב על תופר אא"כ קושר ג"כ. להכי לאחר שמנה תנא כל הל"ט מלאכות. קאמר הרי לפי מניננו הם מ'. דהרי בכלל תפירה יש ג"כ קושר. ומחייב עלה ב' חטאות. ואפ"ה חסר א'. מדכבר נמנה קושר: ועוד כלל אחר אמרו משום דרצה תנא לפרש "הוצאה" דהיינו מה דסיים במנין האבות מלאכות. להכי הקדים כלל זה שבדיני הוצאה: כל הכשר להצניע מצד עצמו. שאינו נזרק לאיבוד. רק ראוי להצניעו לצורך אדם. ולמעוטי דם נדה. דאף שיש שיצניעוהו להאכילו לחתול. עכ"פ עי"ז נחלש האדם. ומכ"ש שאר דבר מאוס דלא חזי כלל: ומצניעין כמוהו ר"ל שגם בגדלו יש שיעור שראוי להצניעו: והוציאו בשבת חייב עליו חטאת אפי' המוציא עשיר. שאין הדבר חשוב בעיניו: וכל שאינו כשר להצניע ואין או אין וכו': מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו ר"ל אותו אדם שהדבר חשוב בעיניו: עצה תבן של קטניות: עמיר רש"י ור"ב פירשו קשין של שבלים. ולפמ"ש (פ"ג ד') דקשין הוא הדק הנקצר עם השבולת. נ"ל דנקט שפיר תבן כמלא פי פרה. מדהוא קשה ועב. וחזי רק לפרה. אבל עמיר שהוא הקש הדק העליון שהוא רך. חזי גם לטלה: עשבים דרך יותר: כמלא פי גדי דזוטר מטלה. ולהכי אף דחזי גם לטלה. לחומרא משערינן: עלי שום ועלי בצלים לחים דחזו לאדם: כגרוגרת ככל מאכל אדם. ולא משערינן במלא פי גדי. מדלא חזו לגדי: ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן הקל אינו מצטרף להחמור. דעצה אמ"צ לתבן להתחייב כמלא פי' פרה אבל תבן מצטרף לעצה להתחייב כמלא פי גמל: המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה כל מאכלי אדם: מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהן שאינן מאכל: וגרעיניהן ועוקציהן זנב הפרי: וסובן (גראָבע קלייע): ומורסנן (פיינע קלייע). ויש מפרשים איפכא: רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן ולהכי מצטרפות עמהן:
מלכת שלמה
המוציא תבן כמלא פי פרה וכו'. משמע דפתח לפרושי במאי דסליק מיניה ועוד דאית ליה לפרושי בה יותר מד' פרקים עם האיידי. ונראה דמפני שהיא מלאכה גרועה מאריך בה:
עמיר כמלא פי טלה. פי' בערוך כמו וכעמיר מאחרי הקוצר ובת"כ פרשת קדושים תעזב הנח לפניהם תבואה בקשיה תלתן בעמיר תמרים במכבדות מכלל דעמיר קש של תלתן ע"כ.
עשבים כמלא פי גדי. מלת עֲשָבִים לא מצינו במקרא אותה בלשון רבים רק מצינו עִשְבוֹת הרים ונלע"ד דגרסי' לה עֲשָבִים רפויה דעשב הוי על משקל בעצב תלדי בנים ואשכחן בלשון רבים אוכלי לחם העצבים שהוא רפוי הכא נמי עשבים רפוי וזה ברור אצלי. ובדין הוא דהו"ל לתנא להתחיל בפי גמל שהוא הגדול או בפי הגדי שהוא הקטן מכל השנוים במתני' אלא משום דתבן מלה כוללת לעצה ולעמיר ולעשבים נקטה ברישא א"נ שרצה לשנות כל השמות המתחילין בעי"ן ביחד עצה עמיר עשבים עלי שום וכו'. ובגמ' פריך והתניא כגרוגרת ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא ולקמן בפ' המוציא דף ע"א תניא המוציא רבב כדי לסוך בתנור תחת אספוגית וכמה שיעורה כסלע והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא ע"כ משמע דפי טלה וגרוגרת וסלע כולהו חד שיעורא נינהו. וכתבו תוס' ז"ל והא דנקט במתני' כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת לאשמועי' דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה דאם נקט כגרוגרת לא הוה ידעי' למה נתנו בו חכמים שיעור זהע"כ:
מפני שלא שוו וכו'. אבל אותם ששוו כגון עמיר ועלי שום ועלי בצלים לחים מצטרפים וכן חמור לקל כגון תבן לעצה למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי לגמל שמא אגב העצה ראוי הוא תוס' ז"ל וה"נ אמרינן בגמ' בבלית וירושלמית אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן פי' חמור היינו אותו ששיעורו מועט וקל היינו אותו ששיעורו מרובה:
המוציא אוכלין בגרוגרת וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל שם פ"ח סי' ה' דגרוגרת א' משלשה בביצה והכריח הרמ"ך ז"ל שהוא בקירוב שיש יותר מעט משליש ביצה. מצאתי שבכל מקום ששנינו מלת אוכלים הגיה הר"מ די לונזאנו ז"ל אכלים האל"ף בשו"א קמ"ץ ומחק הוי"ו ונימוקו עמו דכפי הדקדוק אֳכָלִים כמו חֳדָשִׁים קֳדָשִים מן חֹדש קֹדש ה"נ מן אכל אכָלים וכן מצאתי ג"כ שנקד ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א ועוד ראיתי שמחק מלת חייב והוי"י של ומצטרפין וכך הגיה המוציא אֳכָלִים כגרוגרת מצטרפין זה עם זה וכו':
וגרעיניהם. י"ס גלעיניהן בלמ"ד והכל אחד. ובגמ' לקמן ר"פ המוציא איתא דגרעינין תנן בעי"ן כמו ונגרע מערכך ולא גראינין באל"ף:
וסובן ומורסנן. בגמ' במתני' פי' רש"י ז"ל כדפי' ר"ע ז"ל אבל בחולין דף פ"ח פירש בהפך סובין שהנפה קולטת מורסן קליפה היוצאה כשכותשין במכתשת כפי' הרמב"ם ז"ל. ולי הדיוט יש לי להוכיח דמורסן הוי גרוע מס בין מדתנן בפ' בתרא דתרומות המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותרות. וכן מצאתי אחר זמן רב שכתב ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל. ובגמ' פריך וסובן ומורסנן לא מצטרפי והתנן בפ' שני דחלה חמשת רבעים קמח חייבים בחלה הן וסיבן ומורסנן ומשני אמר אביי התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה פי' רש"י ז"ל מעורבת בסובנה ובמורסנה הלכך לחם הארץ קרינן ביה ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו:
סליק פרקא
4.
He who carries out a cow’s mouthful of straw, a camel’s mouthful of bean stalks, a lamb’s mouthful of clover, a goat’s mouthful of grasses, moist leaves of garlic or moist leaves of onion the size of a dried fig, [or] a goat’s mouthful of dry [leaves], [is liable]. And they do not combine with each other, because they are not alike in their standards. He who carries out [human] food the size of a dried fig is liable, And they combine with each other, because they are equal in their standards, except their shells, kernels, stalks, husks and coarse bran. Rabbi Judah said: excluding the shells of lentils, because they are boiled together with them.
