Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ, מְעָרְבִין אֶחָד. פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, אוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד:
ברטנורה
חלון בתוך עשרה. שיהא קצת ממנו ואפילו משהו בתוך עשרה סמוך לקרקע:מערבין שנים. שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן ואסורים זו עם זו:ואם רצו מערבין אחד. עירוב אחד, שיתנו אלו עירובן באחרת ויערבו עמהן ויהיו אחד:פחות מד׳ לאו פתח הוא ואין ראוי לעבור מזו לזו. ולמעלה מעשרה נמי לא ניחא תשמישתיה הילכך אין מערבין אחד. ודוקא בחצר שאינו מקורה אבל בבית המקורה אפילו למעלה מעשרה מערבין אחד. שדרך לשום ספסלים ותיבות סביבות הבית וניחא תשמישתיה:
תוסופות יום טוב
בתוך עשרה. פי' הר"ב שיהא קצת ממנו כו'. דמש"ה הדר תני פחות מד' על ד' או למעלה מי' והא מרישא שמעי' לה אלא לאשמעינן דאפי' קצת כו' גמ':
למעלה מי' מערבין שנים. פי' הר"ב ודוקא בחצר כו' אבל בבית המקורה אפי' למעלה מי' וכו' הכי איתא בגמ'. ונראה מזה. דשני בתים בלא חצר נמי אינן יכולין לטלטל מזה לזה בלא ערוב וכן מוכח רפ"ט דלכ"ע אפי' לר"ש דמיקל בגגות חצרות וקרפיפות שא"צ לערב. משמע דדיורין שתחת הגגות דהיינו הבתים שצריכין ערוב. וכן כתב שם הרמב"ם בפירושו לר' שמעון דמיקל מכולהו שאומר כי החלוק וההפרש במקום הדירה בלבד אבל חצרות והגגות וכו' אבל מה שהוא אסור להוציא דבר ממה שיש בבית אל הבית האחר כו' אלא אם עשו ערוב בין שני הבתים עכ"ל הרי דלר' שמעון דמיקל מכולהו אפי' הכי ס"ל דבבתים צריכין לערב ולא התנה שיהא שם חצר. וזה ממה שיקשה על דברי הרמב"ם שהעתקתי בר"פ דלעיל דמוכח שלא תקנו שלמה וב"ד אלא כשיש דיורין חלוקים אצל מקום שיד כולן שוות בו דהוו הדיורין רשות היחיד והמקום שיד כולן שוות בו כעין רשות הרבים דאיכא למיגזר דלמא יחליפו בין אלו הרשויות לרשות היחיד ורשות הרבים ממש כדאיתא התם. אבל שתי רשויות ששתיהן כל אחד רשות היחיד ממש אין נראה מדבריו שגזרו עליו שלמה וב"ד. ואולי שזה שכתב לעיל היינו גזירת שלמה ובית דינו. והך דהכא מגזירת חכמים:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a window between two courtyards was four handbreadths by four handbreadths, and was within ten handbreadths [from the ground], the tenants prepare two eruvin or, if they want, they may prepare one. If [the size of the window was] less than four handbreadths by four handbreadths or higher than ten handbreadths from the ground, they may prepare two eruvin but not one.משנה ב
כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. הָיוּ בְרֹאשׁוֹ פֵרוֹת, אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹרִידוּ לְמַטָּה. נִפְרְצָה הַכֹּתֶל עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת, מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְפֶתַח. יוֹתֵר מִכָּאן, מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנָיִם:
ברטנורה
כותל שבין שתי חצרות. האי דנקט רחב ד׳ לאו משום דצריך רוחב ד׳ למיהוי סתימה, דמחיצה ברוחב כל דהו הויא סתימה. אלא משום דבעי למיתני סיפא היו [בראשו] פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה, דחשיב רשות באנפי נפשה, ולהאי דינא צריך שיהיה רוחב ד׳, דפחות מד׳ הוי מקום פטור ומותרין אלו ואלו להוריד למטה:ובלבד שלא יורידו למטה. לדיורין בבתים, אבל בחצר שרי:יותר מכאן. הוי פירצה, והויא כולה כחצר אחת, ואם עירבה כל אחת לעצמה הוי כאילו חולקין את עירובן ואוסרין אלו על אלו:
תוסופות יום טוב
ובלבד שלא יורידו למטה. פירש הר"ב בבתים אבל בחצר שרי כדר"ש ריש פרק ט' דהלכתא כוותיה והכי מוקים בגמרא. ולפי זה הא דכתב דכשהוא רוחב פחות מד' דמותרים להוריד היינו אפילו לבתים כמו שכתב הרמב"ם:
נפרצה הכותל עד עשר אמות. ונשאר מן הכותל משהו מכאן ומשהו מכאן או מצד אחד לבדו שהרי לא נפרצה במלואה ואותה פירצה אינה נחשבת אלא כפתח. הר"ר יונתן:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a wall between two courtyards was ten handbreadths high and four handbreadths thick, two eruvin must be prepared, but not one. If there was produce on top of it, the [residents] from this side may climb up and eat and those from this side may climb up and eat, provided they do not bring it down. If the wall was breached a breach of ten cubits, the residents prepare two eruvin or, if they prefer, they prepare one eruv, because it is like a doorway. If the breach was bigger, only one eruv and not two may be prepared.משנה ג
חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבַּע, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד, אֲפִלּוּ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶבֶן. מָלֵא עָפָר, אוֹ צְרוֹרוֹת, מְעָרְבִין אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנָיִם:
ברטנורה
חריץ. ארוך הוא ומפסיק על פני כל החצר כולה:ורחב ד׳ דפחות מכאן נוח לפסעו משפתו לשפתו:ואפילו מלא תבן וקש. לאו סתימה היא, דלא מבטל ליה להתם דסופו ליטלו:
תוסופות יום טוב
[*ורחב ארבעה*) גרסינן. וכן פירש רש"י ורחב ד' טפחים]:
אפילו מלא קש ותבן. פירש הר"ב דסופו ליטלו. ופירשו התוספות דבקש ותבן הניטלין בשבת איירי לאפוקי שהקצוהו ללבן בו לבנים או לגבל בו טיט דאין ניטלין בשבת ועיין משנה ה':
מלא עפר כו'. שסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הן. גמ'. ועי' באהלות פרק ט"ו משנה ז' [*ופרק ד' דמקואות משנה ג']. והך מלא סגי במשך ד' טפחים לרוחב במכ"ש דנסר דבסמוך. ב"י סי' שע"ב:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a ditch between two courtyards was ten handbreadths deep and four handbreadths wide, they may make two eruvin but not one, even if it was full of stubble or straw. If it was full of earth or gravel, only one eruv may be prepared, but not two.משנה ד
נָתַן עָלָיו נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְכֵן שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ, מְעָרְבִין אֶחָד. פָּחוֹת מִכָּאן, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד:
ברטנורה
נתן עליו נסר. משפתו לשפתו כעין גשר, הוי כמו פתח:שתי גזוזטראות. כמין תקרה בולטת מרה״י על רה״ר, ונתן נסר רחב ד׳ מזו לזו, הוי נמי פתח:פחות מכאן. שאין הנסר רחב ד׳, אדם ירא לעבור עליו ולא ניחא תשמישתיה:
תוסופות יום טוב
[*מערבין שנים. שמשני צדי הנסר הוא חריץ כמ"ש הר"ר יונתן בפירושו. ומה שתמהו התוספות על פירש"י בגזוזטרא והוא פי' הר"ב כתבתי ישוב בספר מעדני מלך בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
4.
If he placed over it a board four handbreadths wide, and so also where two balconies are opposite one another, the residents may prepare two eruvin or, if they prefer, only one. [If the board] was less wide two eruvs may be prepared, but not one.משנה ה
מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד. אֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן וְאֵלּוּ מַאֲכִילִין מִכָּאן. נִתְמַעֵט הַתֶּבֶן מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנָיִם:
ברטנורה
מתבן. גדיש של תבן, ומפסיק על פני כל רוחב החצרות:אלו מאכילין. מניחין בהמתן לאכול מן התבן, ולא חיישינן דלמא ממעיט התבן מי׳ והו״ל חדא רשותא ואסרי אהדדי ומטלטלי בחצר ולא מסקי אדעתייהו, להא לא חיישינן דהא אפילו אמעיט אי לא הוי המיעוט על פני עשר אמות ויותר לא אסרי, דהא עשר אמות פתחא הוי ואין בהמה ממעטת כ״כ באכילתה [בשבת אחד]:נתמעט התבן מי׳ טפחים. על פני כל אורך החצר או במשך י׳ אמות [ועוד]:מערבין אחד. אם נתמעט בחול לפני השבת:
תוסופות יום טוב
מאכילין. כתב הר"ב מניחין בהמתן כו' אבל בידים לא כדאיתא בגמ' ומפרש רש"י דאי משקיל בידים חיישינן דשקיל טובא וממעיט וכו' אבל בהמה לא תמעיט באכילתה [כ"כ] בשבת אחד וכדכתב הר"ב. וקשה דלקמן פ"ט משנה ג' מפרש דמחיצה שנפרצה בשבת לא בטיל עירוב כו' כדפי' שם הר"ב. ומצאתי בהרא"ש שמפני קושיא זו מפרש למתניתין דבחול קאמר ואסור בידים דלמא ממעט ליה בערב שבת המוך לחשכה ולאו אדעתיה ומטלטל בשבת בחצר האסורה וכן מוכח לשנא דמתני' דנתמעט דמיירי בחול כדפי' הר"ב. ובגמרא פריך ממתני' דהכא דחשיב למתבן למחיצה אדלעיל מתני' ג' דמלא קש ותבן לא חייץ ומשני לענין מחיצה חשבינן ליה למחיצה (מידי דהוה אעביט ואוכפות וכלי בהמה דפ"ק משנה ח') אבל לענין חציצה לחוץ מפני אויר החריץ ולדון כסתום דמשוית ליה כארעא אי בטליה בהדיא אין אי לא לא. ועיין מ"ג פ"ח:
יכין
מלכת שלמה
5.
If a heap of straw between two courtyards yards was ten handbreadths high, they make two eruvin but not one. These may feed [their cattle] from this side and these may feed from the other side. If the height of the straw heap was reduced to less than ten handbreadths, one eruv may be prepared but not two.משנה ו
כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי. מֵנִיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר, הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי מָבוֹי, וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ:
ברטנורה
מניח את החבית. משלו אם ירצה ואז צריך לזכות, דאילו משלהם אין צריך לזכות:ומזכה להם ע״י בנו ובתו. אומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני המבוי. והזוכה מגביה העירוב בידו טפח מן הקרקע, דכל היכא דמנחא ברשותיה לא הויא זכיה, ואומר זכיתי להם:שידן כידו. ולאו זכיה היא:
תוסופות יום טוב
ומזבח. כתב הר"ב והזוכה מגביה העירוב בידו טפח. גמ'. ועיין מ"ש במ"ד פ"ק דקדושין ומשנה ג' פ"ג דב"ק:
ומזכה לו ע"י בנו ובתו הגדולים כו'. הכא לא פירש הר"ב והרמב"ם כדפי' במשנה ה' פ"ק דמציעא. דגדולים שאינן סמוכין על שלחן אביהם ואפילו קטנים כו' דשאני התם דלענין מציאה דטעמא דהאב זוכה במציאת בנו אינו אלא משום איבה והלכך תלוי בסמוך על שלחנו דאיכא איבה אבל מה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו זוכים הם לאחרים כאיניש דעלמא כן מסיק בב"י סימן שס"ו בשם תשובת הרמב"ן סי' רי"ג דאפי' ר' יוחנן דמפרש במציאה כמו שכתבתי סבירא ליה הכא קטן קטן ממש מהטעם שהתבאר כ"כ התוספות במכילתין רפ"ח דף פ"ב ע"ב לענין אחר דמודה רבי יוחנן:
ושפחתו העברים. בפ"ק דקידושין משנה ב' תנן דאמה העבריה קנה את עצמה בסימנין. והשתא לא משכחת לה שפחה עבריה אלא קטנה והכי מוקי לה בגמרא פ"ו דגיטין דף ס"ז ע"ב. ובשתופי מבואות דרבנן אמרו שתזכה אפי' לאחרים ושאני שפחה מבתו הקטנה דאפי' תימא ידו כידה [נ"ל שצ"ל ידה כידו] היינו כיד אביה אבל לא כיד רבה שאין קנינו בה קנין גמור. והכי נמי מסיק בגמרא פ"ק דמציעא דף י"ב. דהא דתנן התם מציאת שפחה עבריה שלה היינו של אביה לאפוקי של רבה דלא:
ועל ידי אשתו. בפרק בתרא דנדרים משנה ח' תנן סתמא כר"מ דיד אשה כיד בעלה כמו שכתבתי שם. ומשום הכי מסיק הרא"ש דהכא כשאינו זנה ולפיכך מעשה ידיה שלה ואין ידה כידו אבל הרמב"ם העתיק המשנה כצורתה בפרק א' מה"ע. וכתב הכסף משנה דטעמו דאנן קיי"ל דלא כר"מ אלא כרבנן דסברי דיש קנין לאשה בלא בעלה ע"כ. ותמיהני דהא מבואר שהרמב"ם פוסק כר"מ בנדרים כמו שכתבתי שם בס"ד דאי סבירא ליה כרבנן לא היה מצריך התם לומר שתי לשונות על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי בה עשי אלא בחדא לסגי. ואין לומר לחלק בנדרים לשאר דברים שכן פסק בהדיא בסוף פ"ג מהל' זכייה ועוד סתם וכתב בפ' ט' מהלכות נזירות שמתנה שאין לבעלה רשות בהן שיאמר על מנת שאין כו' אלא מה שתרצי תעשי בהן. ואע"פ ששם בגמ' לא הוזכר אלא על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ועוד תימה דאפילו לרבנן אין קנין לאשה בלא בעלה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מיהת. ולפי מ"ש בנדרים להרמב"ם לא מהני לרבנן אלא באומר ג"כ ומה שתרצי בהן תעשי. וכן עיין מ"ש במ"ג פ"ג דקידושין. ומ"ש במ"ב פ"ח דפסחים:
מפני שידן כידו. ולקמן ריש פ"ח [בברייתא בגמ'] איתא מערב ע"י עבדו וכו' פירוש בשביל וע"י בנו ובתו כו'. מפני שידן וכו' וכתבו התוספות [אעבדו ושפחתו קאי] כדאמרינן בריש הזורק בגיטין דיד עבד קני ליה רביה. ע"כ. ונראה דה"נ לא קאי אלא אעבדו כו' וטעמא דבנו ובתו הקטנים אע"ג דיש להן יד לזכות כשהגיע לכלל אגוז ונטלו. צרור וזורקו כדאיתא בגיטין. ופסקו הרמב"ם פ"ד מהל' זכייה וטור ח"מ סימן רמ"ג. ומסתמא בהכי מיירי דאלת"ה שפחה העבריה דקטנה היא ואם לא הגיע לכלל זה למה תזכה וכ"ש לאחרים. אלא היינו טעמא דהכא דלענין עירוב כיון שיכול לערב בשבילם שהן סמוכים עליו כדלקמן בגמרא הלכך אמרו שאין יכול לזכות על ידיהם. ולענין כנעני נמי הוה סגי בהאי טעמא אלא נקט טעם מרווח טפי. ועי"ל דודאי לגבי עבדים כנענים ידן כידו ממש. מיהו לגבי הקטנים אע"ג דלאו כידו ממש הוא מ"מ כיון שאין הקטנים יכולים לזכות לאחרים הרי כאילו העירוב עדיין ביד המזכה. וכלפי הא הוי כידו ולהכי כללינהו לגבי הא מלתא דידן כידו:
יכין
מלכת שלמה
6.
How does one make an “alley partnership”? One [of the residents] places a jar and declares, “Behold, this belongs to all the residents of the alley”, and he confers possession upon [the other residents] through his adult son or daughter, through his Hebrew servant or maidservant or through his wife. But he may not confer possession through his minor son or daughter or through his Canaanite slave or female slave, because their hand is as his hand.משנה ז
נִתְמַעֵט הָאֹכֶל, מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ. נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם, מוֹסִיף וּמְזַכֶּה, וְצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ:
ברטנורה
נתמעט האוכל. משעורו המפורש לקמן במתניתין:מוסיף ומזכה. אם בא להוסיף משלו אפילו ממין אחר שאינו ממין השתוף הראשון, מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיען, כיון שנשאר קצת מן המין הראשון אינו נראה כמערב בתחלה. אבל אם נותן ממין השתוף הראשון אפילו כלה לגמרי מביא מאותו המין ומזכה ואינו צריך להודיען:נתוספו עליהם דיורים מוסיף ומזכה וצריך להודיע. ודוקא בזמן שיש לחצר ב׳ פתחים לב׳ מבואות, שכשעושה עירוב עם אנשי מבוי זה אסור להשתמש במבוי אחר, לפיכך צריך להודיע, דלמא לא ניחא להו לקנות ברוח זו ולהניח יד ברוח שכנגדה. אבל אם אין לו פתח אלא למבוי זה שנשתתפו בו תחלה אינו צריך להודיע, דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו:
תוסופות יום טוב
נתמעט האוכל. מע"ש השני. הר"ר יונתן: מוסיף ומזכה כו'. כתב הר"ב כיון שנשאר כו' אינו נראה כמערב מתחלה. דכל המערב לאחרים בתחלה צריך להודיע משום דלמא חובה הוא לו כדמפרש הר"ב בסיפא: [וצריך להודיע. כתב הר"ב ודוקא בזמן שיש לחצר שני פתחים לשני מבואות שכשעושה כו' אסור כו' והיא אוקימתא בגמרא בסוף פרקין דמתניתין דהכא בחצר שבין ב' מבואות ומפרש הרמב"ם כמ"ש הר"ב והשיגו הראב"ד בפ"ה מה"ע דאיזו חובה היא לו שהרי יוכל להשתתף גם עם האחרת למאי דפסקינן הלכה כר"ש בג' חצרות שבפ"ד מ"ו ותירץ המגיד דאה"נ דלא משום שיהא אסור באחרת נגעו בה אלא דחובה לו ואינו רוצה להשתתף בשתיהן וכמ"ש לשונו לקמן בסוף הפרק בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
7.
If the food was reduced, he must add to it and confer possession [upon the other residents] but he need not inform them. If the number of residents has increased, he must add food and confer possession [upon them], and he must inform them.משנה ח
כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ. בִּזְמַן שֶׁהֵן מְרֻבִּין, מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכֻלָּם. בִּזְמַן שֶׁהֵן מֻעָטִין, כִּגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:
ברטנורה
מרובין. י״ח בני אדם ולמעלה:מועטין. פחות מי״ח:מזון שתי סעודות. הן י״ח גרוגרות:להוצאת שבת. שיעור של הוצאת שבת. כי המוציא אוכלים בשבת אינו חייב בפחות מכגרוגרת:
תוסופות יום טוב
וכמה הוא שיעורו. לכאורה אשתופי מבואות קאי דביה אנן קיימין. וכן פי' הר"ר יהונתן וכתב דהוא הדין לעירובי חצרות והר"ב כתב שתי דעות בעירובי חצרות במשנה י' ועיין נמי במשנה דלקמן: מרובין. פירש הר"ב י"ח בני אדם. לישנא דגמרא נקט. ופירש הר"ר יונתן י"ח בעלי חצירות למבוי או בעלי בתים לחצר ולא קפדינן אגולגלתא דכל בני בית של כל אחד ע"כ. כלומר אלא למתחייבים לתת חלק לעירוב: מזון שתי סעודות. כתב הר"ר יונתן כיון דדבר חשוב הוא סגי להו בהכי ע"כ. ונ"ל דמזון ב' סעודות להכי הוי דבר חשוב שכן עיקרי סעודות שבת שתים הן כמו שאפרש במשנה ב' פרק דלקמן [*ועל מ"ש הר"ב שהן י"ח גרוגרות כתבתי בזה בפרק י"ז דכלים משנה י"א]:
יכין
מלכת שלמה
8.
What is the quantity required?When the residents are many there should be food sufficient for two meals for all of them; And when they are few there should be food of the size of a dried fig for each one.משנה ט
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּתְחִלַּת עֵרוּב. אֲבָל בִּשְׁיָרֵי עֵרוּב, כָּל שֶׁהוּא. וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בַּחֲצֵרוֹת אֶלָּא כְדֵי שֶׁלֹּא לְשַׁכֵּחַ אֶת הַתִּינוֹקוֹת:
ברטנורה
בשירי העירוב. שנתמעט משיעורו:ולא אמרו לערב בחצרות. אחר שנשתתפו במבוי, אלא שלא תשתכח תורת עירובי חצירות מתינוקות שאינן יודעין שנשתתפו במבוי, הלכך מקילינן ביה. ואע״ג דטעמא דמערבין עירובי חצרות לאחר שנשתתפו במבוי הוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, מ״מ אין הלכה כר״י בשירי עירוב, דלא מקילינן ביה כולי האי:
תוסופות יום טוב
אמר ר' יוסי כו'. כתב הר"ב דאין הלכה כר' יוסי וכ"פ הרמב"ם ואם כן חלוקין עליו חביריו דהלכה מכלל דפליגי. וכן נראה דתנא דמתניתין ז' הוא דפליג דלר"י אין אנו צריכין להוסיף ואין לומר דר"י מיירי שנתמעט קודם שנכנס שבת ראשון דהא ודאי שאם עדיין לא בא שבת שלא נעשה בו מצותו שלא יקרא שיור. וכן פי' הר"ר יונתן בהדיא בדר' יוסי שנתמעט משעורו משנכנס שבת ראשון. ואין צריך להוסיף עליו אפילו לשבת הבאה. ולעיל פי' נמי הכי וכמ"ש שם. ולא קשיא לישנא דאר"י ולא ר' יוסי אומר דלפי האמת הרי הוא חולק ות"ק לא ס"ל כותיה. מ"מ איהו דקאמר בד"א כו' בלשון פירוש הוא אומר כאילו הוא בא לפרש ולא לחלוק וזה לפי שסבור הוא דת"ק יודה לו לפירוש זה שבדבריו. וכאומר דבריך בכך אמורים הלכך תני ליה המסדר נמי בלישנא דלאו לאפלוגי ולא רבי יוסי אומר אבל לפי האמת פליגי ועיין בסוף פירקין. [*ובמשנה ו' פ"ח דעדיות] ובטור סי' שס"ח פוסק כר"י ונראה דסבירא ליה דלפרושי אתא ולא לאפלוגי כדתנן אר"י. אבל קשה דלמאי תנן לעיל דמוסיף דלמאי ירצה להוסיף. וי"ל דירצה להוסיף כדי שאם יכלה גם זה הנשאר שיהיה לתוספת זה דין עירוב כבראשונה. וקמ"ל דרשאי להוסיף ודינו דין עירוב הראשון וא"צ להודיע:
ולא אמרו כו'. כתב הר"ב הלכך מקילינן כו'. וכ"כ רש"י והיינו דשעורו דתנן קאי אתרווייהו אמבואות ואחצרות וכדפירשתי לעיל בשם הר"ר יונתן. וכתב עוד הרר"י וה"ה בשיורי שיתוף כשהעירוב קיים ע"כ. ולטעמיה אזיל דס"ל דטעמא דאין סומכין על עירוב במקום שתוף נמי משום שלא תשתכח הוא וכמ"ש בשמו פרק דלעיל משנה ח'. אבל לפירוש הב"י שכתבתי שם דוקא קאמר ר' יוסי בעירובי חצירות אבל לא בשיורי שתוף והיינו דנקט עירוב והא אנן בשתוף קיימינן אע"ג דהוא הדין לעירוב מ"מ עיקר משנתינו בשתוף. אלא דבשתוף אין הדין כן הלכך איצטריך למנקט מאי דמייתינן בה"ה ועיין במשנה דלקמן מה שאכתוב שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
9.
Rabbi Yose says: When does this apply? To the beginnings of the eruv but in the case of the remnants of an eruv even the smallest quantity of food is sufficient, They said that one should set up an eruv for courtyards only so that the law should not be forgotten by the children.משנה י
בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כִּכָּר הוּא עֵרוּב. אֲפִלּוּ מַאֲפֵה סְאָה וְהִיא פְרוּסָה, אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. כִּכָּר בְּאִסָּר וְהוּא שָׁלֵם, מְעָרְבִין בּוֹ:
ברטנורה
בכל מערבין. עירובי תחומין, דאילו עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת. ומיהו בכל מערבין דאמר ר׳ אליעזר הכא לאתויי עירובי חצירות שמערבין בפת פרוסה וא״צ ככר שלימה, ופליג עליה ר״י ואמר דוקא ככר שלם הוא עירוב. והלכה כר״י:אין מערבין בה. וטעמא משום איבה שבאים בני החצר לידי מחלוקת לומר אני נותן שלימה והוא נותן פרוסה:ככר באיסר והוא שלם מערבין בו. נותנין אותו בעירוב עם שאר ככרות של בני חצר, ובלבד שיהיה בין כולם כגרוגרת לכל אחד ואחד. ורמב״ם פירש דככר שלם כאיסר מערבין בו לבדו לכל בני החצר ואין צריך שיעור:
תוסופות יום טוב
בכל מערבין כו'. עיין ריש פ"ג מ"ש שם:
ככר באיסר כו'. רש"י פי' כמדת איסר. וכן נראה פירוש הרמב"ם שהביא הר"ב ובלשון פירושו כתב ואפילו תהיה שעור מועט. ועיין מה שכתבתי פ"ד משנה ג' במסכת מעשר שני. ומ"ש הר"ב שנותנין אותו עם שאר ככרות כו' ובלבד כו' וכן דעת רש"י והיינו דסבירא ליה דהא דתנן לעיל בשיעור קאי גם אעירובי חצרות וכמ"ש לעיל. אבל להרמב"ם הא דלעיל לא קאי אלא אשתוף. וא"כ ר' יוסי דלעיל לא קאי אלא אשתוף דהא עד השתא לא איירי בעירובי חצרות כלל. והיאך יאמר בד"א ולא קשיא דקרי ליה עירוב דהכי נמי משכחת לה בפ"ו מ"ה ובסוף פ"ט. אבל קשה הא דקאמר ולא אמרו לערב בחצרות כו' דהוי ליה למנקט ולא אמרו לערב במבואות. [*ומיהו בפרק ד' דף מ"ו ע"ב מפרש רש"י דבשלא תשתכח תורת עירוב תחומין קאמר ולפ"ז דעתו נמי דבשתוף מבואות קאמר ר"י וכן הסכימו התוס' שם בשם ר"י וכתבו דקרי שתוף מבוי עירובי חצרות בכמה דוכתי. ולעיל מינה באותו דבור כתבו ראיה לפירש"י דהכא. הברייתא שכתב הר"ב בפ"ו מ"ה] ועוד שמ"ש בפ' דלעיל מ"ח בשם ב"י הכי מסיק להרמב"ם ושתוף מבואות לית ביה האי טעמא דשלא תשתכח כו'. ונראה לי דלהרמב"ם הא דתנן לעיל ולא אמרו כו' לאו טעמיה דר"י הוא כפירש"י והר"ב. אלא מלתא באפי נפשה היא. דהשתא דסליק משיעורא דשתוף מבואות ובעי למימר שיעורא דעירובי חצירות מקדים התנא ושונה דאע"פ שישתתפו צריכין לעירוב חצירות אבל לא אמרו כו' ובגמרא ורי"ף לא גרסי' ולא בוי"ו וניחא טפי ואי נמי גרסי' אתי שפיר. ועיין מ"ש לקמן במשנה הסמוכה בשם הרא"ש:
יכין
מלכת שלמה
10.
They may set up an eruv or a shittuf with all kinds [of food] except for water or salt, the words of Rabbi Eliezer. Rabbi Joshua says: a whole loaf of bread is a valid eruv. Even a baking of one se’ah, if it is a broken loaf, may not be used for eruv while a loaf of the size of an issar, provided it is whole, may be used for eruv.משנה יא
נוֹתֵן אָדָם מָעָה לְחֶנְוָנִי וּלְנַחְתּוֹם כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ עֵרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא זָכוּ לוֹ מְעוֹתָיו. וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל אָדָם שֶׁזָּכוּ לוֹ מְעוֹתָיו, שֶׁאֵין מְעָרְבִין לְאָדָם אֶלָּא מִדַּעְתּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּעֵרוּבֵי תְחוּמִין, אֲבָל בְּעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, מְעָרְבִין לְדַעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, לְפִי שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְאֵין חָבִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:
ברטנורה
נותן אדם מעה לחנוני. המוכר יין, ודר עמו במבוי:או לנחתום. המוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חבריו. אם יבואו בני מבוי לקנות ממך יין לשתוף, או בני חצר לקנות ככר לעירוב, שיהיה לי חלק בו:לא זכו לו מעותיו. שאין מעות קונות עד שימשוך. ואפילו עירב זה החנוני לכל האחרים וזכה גם לזה, אינו עירוב, שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר המזכין בעירוב אלא שיקנה במעה, והרי אינה קונה לו דמעות אינן קונות ונמצא מערב לו במעותיו:ומודים בשאר כל אדם. בעל הבית שאמר לו חבירו הילך מעה זו וזכה לי בעירוב והלך וזיכה לו, שקנה עירוב, דהואיל ואין בעל הבית רגיל למכור ככרות לא נתכוין זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי:שאין מערבין לאדם. כשמערבין לו משלו אלא מדעתו. הלכך גבי חנוני כי אמר לו זכה לי לא נתכוין אלא לקנות ממנו ולא סמך עליו שיעשה שלוחו ומעות אינן קונות ולא סמכיה דעתיה נמצא מערב לו שלא מדעתו:עירובי תחומין. חוב הוא שמפסיד לצד האחר ושמא אין נוח לו. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
נותן אדם מעה כו'. בגמרא פריך מאי טעמא דר"א הא לא משך ומשני עשאו כארבעה פרקים בשנה דתנן (בפרק ה' דחולין משנה ד') שהעמידו דבריהם על דין תורה שמעות קונות כמו שפי' הר"ב שם. הכא נמי מפני תקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה:
[*ולנחתום. והר"ב העתיק או לנחתום וכן בפירש"י וכן הגירסא במשנה שבסדר ירושלמי]:
לא זכו לו מעותיו כו'. כתב הר"ש ואפילו עירב כו' וזכה גם לזה כו'. בדברי רש"י כתוב וזיכה ביו"ד וכן משמע דר"ל שזיכה לו ע"י אחר ממה שכתב שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר המזכים ואי איתא דלא זיכהו ע"י אחר מאי קאמר שלא נתכוין. שלא זיכה הל"ל דלאו כוונה חסריה אלא מעשה הוא דחסריה. הלכך מסתבר דזיכה ע"י אחר קאמר ואפ"ה לא מהני ליה לפי שזה שזיכה לו ע"י אחר לא כיון לזכותו במתנת חנם כדרך המזכין. אלא כונתו היתה שיקנה במעות ומעות אינן קונות. ומה שזיכה ע"י אחר היה זה בשביל אחרים שאליהם נתכוין בחנם כדרך המזכין. אבל לפי זה כי לא עירב החנוני לאחרים אלא לזה לבדו וזיכה ע"י אחר משמע דמהני. וקשה דמדנקט ואפילו עירב זה החנוני לכל האחרים דמשמע וכ"ש אם עירב לזה לבדו. וי"ל דהא דנקט אפילו כו' משום וזיכה הוא דנקט הכי. וה"ק לא מיבעיא כשלא עירב הוא בשביל האחרים אלא כל אחד הביא עירובו דהשתא ודאי אינו מזכה העירוב בשביל זה שנתן המעה אלא מניח חלקו ומערב עם האחרים. דפשיטא דלא זכה בעירוב משום דמעות אינן קונות. אלא אפילו עירב בשביל האחרים דהשתא ודאי שזיכה ע"י אחר בשבילם שהם לא נתנו לו כלום ונמצא שכל העירוב שהניח בשביל האחרים ובשביל זה שנתן המעה שזיכה ע"י אחר דמסתמא כיון שבא לכלל זכייה ע"י אחר שמזכהו לכל העירוב דלמה יזכה הרוב ויניח המעט. אפ"ה קאמר דלא מהני לזה שנתן המעה משום דאע"ג דזיכה ע"י אחר לא נתכוין כו' אלא שיקנה במעה. ואע"ג דודאי דבעלמא לא בעינן לקונה במשיכה שימשוך הוא דוקא אלא שלוחו כמותו ומהני כשימשוך ע"י שליח. וזה פשוט. מ"מ הכא לא עשאו בעל המעה שליח לזה האחר שעל ידו מזכה בעל החנוני אלא כל כוונתו לקנות מהחנוני במעות. וזהו שפירש"י והר"ב לקמן בדיבור שאין מערבין כו' שלא נתכוין אלא לקנות וכו' ולא סמך עליו שיעשה שלוחו. כלומר שיעשה לזה שמזכה על ידו שיהיה שלוחו. והואיל ולא נתכוין שיהיה זה הזוכה שלוחו. וגם החנוני לא נתכוין כו' א"כ במה יקנה במעות ומעות אינן קונות. כך נראה בעיני דעת רש"י ז"ל. ודלא כמו שכתבו התוספות דבחנם פירש"י שלא נתכוין כו' דאפילו זיכה ע"י אחר או קנה מן השוק כיון שהנותן מעה נתכוין לקנות במעה מהחנוני ומעות אינן קונות כל הזכיות שעשה החנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין אלא מדעתו וכתבו דלשון הקונטרס דלקמן נמי מוכיח כן. ור"ל זה הלשון שהבאתי בסמוך. ובאמת שמוכח מתוכו דבכוונת הנותן תלי רש"י אבל על הדרך שכתבתי דמיירי שזיכה ע"י אחר ולכך אם היתה כוונת הנותן שיזכה ע"י האחר. ושהאחר יזכה לו הוי מהני דהוי כאילו עשאו הוא שליח לקבלה כלומר למשוך. דאטו מי שמקנה חפץ לחבירו במעות שנותן לו ואח"כ נותן החפץ ליד הקונה בלא כוונה שימשוך כדי לקנות. וזה זכה ומשכו מי לא הוי משיכה מעלייתא דכיון שמושך בפניו אין צריך שיאמר לו לך משוך וקני כמו שכתוב בטור ח"מ סי' קצ"ז. וכתבתי ג"כ במשנה ד' פ"ק דקדושין והכא נמי אי הוה זה הזוכה כשלוחו של זה הנותן מעה היה זוכה בשבילו אע"פ שזה לא נתכוון כדרך המזכין. מכל מקום זכה זה מפני הדברים שאמרנו. וזהו שהוצרך רש"י להוציא ג"כ מכוונת הנותן מעה שלא היתה על סמך שיעשה שלוחו וכדפירשתי אבל מ"מ לא לחנם כתב מתחלה שלא נתכוין החנוני כו' אלא בכוונה מכוונת כתב כן לפי דאיירינן בשזיכה ע"י אחר וכדפירשתי. ואילו נתכוין החנוני ככל חקת העירוב וכמשפטו גם לזה למה יגרע ואע"פ שהנותן מעה לא בקש למתנת חנם כאחרים אלא נתן לו מעה מכל מקום לא מפני כן נאמר שהיא מתנה בעל כרחו ושלא רצה לקבל במתנה ושמפני כן לא יזכה בעירוב ולפיכך הוצרך לומר שלא נתכוון החנוני כו' דתרווייהו בעינן שלא יתכוין החנוני וכן הנותן. דאילו נתכוין החנוני זכה זה ככל שאר הזוכים ולא גרע מעה שנתן. ואילו נתכוון הנותן מעה לזכות ככל חקת העירוב וכמשפטו אע"פ שהחנוני לא נתכוין מכל מקום היה קונה במשיכת שלוחו וכדכתבתי. אבל התוס' נוסחאותם בפירש"י היתה וזכה בלא יו"ד כמו שהעתיקו וכנראה מלשונם שכתבו. ובחנם פירש כן דאפילו מתכוין להקנות לו בחנם ואפילו זיכה לו ע"י אחר עד כאן. ומדהדרו וכתבו ואפילו זיכה וכו'. שמע מינה דהא דמתכוין להקנות בלא זיכה ע"י אחר מיירי ואם כן זה שכתב רש"י שלא נתכוין כו' מיירי בלא זיכה ע"י אחר. ומפני כן כתבו מה שכתבו. אבל לפי עניית דעתי הקלושה והרטושה. נראה להוכיח מלשון נתכוון שנוסחא העיקרית בדברי רש"י כנוסחאות ספרינו וזיכה ביו"ד. ועוד יש לי הוכחה גדולה מזו דלעיל מיירי שהיה העירוב ע"י אחר שזיכה על ידו להאחרים ממה דמפרש לקמן כשאומר לחנוני ערב עלי קנה עירוב. ואי בלא שום זכייה ע"י אחר מאי עדיפא בלישנא דערב מלישנא דזכה דודאי דלא יקנה אלא ע"י זכייה דע"י אחר כמשפט המערב לאחרים. אבל אם נאמר דאיירינן שלהאחרים היתה זכייה ע"י אחר נוכל לומר שכיון שא"ל ערב עלי הרי בקש מידו זאת שיעשה עמו משפט העירוב ואמרינן שהזכייה שע"י אחר המועלת לאחרים מועלת גם לו וכמו שאפרש בס"ד בדבור דלקמן מכל זה [מוכח] שהנוסח וזיכה ביו"ד והב"י שהגיה בסימן שס"ט שצ"ל בדברי רש"י וזכה בלא י' וגם בטור הגיה כן. ואע"פ דלכאורה בטור יש מקום להגהתו לפי שהוא כתב אח"כ שאם זיכה לו הנחתום ע"י אחר שקנה עירוב. ומשמע לכאורה דעד השתא לאו בזיכה ע"י אחר איירינן. ואפילו לפי זה נראה בעיני שאין להגיה גם בדברי הטור מהטעם שאוכיח בדבור הסמוך לקמן. וזהו כדעת אביו הרא"ש ז"ל שאעתיקהו לקמן בסמוך וכל שכן בדברי רש"י עצמן דפשיטא שהנוסח ביו"ד ממה שהתבאר וה' אלהים אמת ינחנו במעגלי צדק ואמת אמן:
ומודים בשאר כל אדם כו'. פירש הר"ב דנעשה כאומר לו ערב עלי. כ"כ רש"י ומסיים וגבי חנוני גופיה אי א"ל ערב עלי אמרינן בגמרא דקני ע"כ וכבר מבואר טעמו ממ"ש לעיל וזה לשון הטור שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שא"א להיות לו עירוב אלא אם כן יזכה לו כמו לאחרים הוי כאילו אומר לו שיזכה לו כמו לאחרים ע"כ. ועוד כתב וכן אם זיכה לו ע"י אחר קנה וכמ"ש לעיל בשמו. ואני שמעתי ולא אבין אילו היתה כוונת הטור דעד הכא לא איירינן שהיתה כאן שום זכייה ע"י אחר וכנראה מדבריו וכאשר פירשו הבית יוסף. א"כ אחרים נמי במה יזכו אלא על כרחך לומר שהאחרים נתנו עירובן בעצמם והוא עירב להם כלומר שהוא התעסק לקבץ עירובם ליחד. ואי הכי מאי אהני ליה אפילו יאמר לו בפירוש שיזכה לו כמו לאחרים אכתי במה יקנה זה העירוב שמניח זה בשבילו כיון שאין כאן אחר הזוכה בעבורו. ומפני כן הוצרך המגיד לכתוב דמיירי כשא"ל ערב עלי שקונה פת מאחר ומערב לו אבל בפת עצמו לא שאין שליח קונה ומקנה ע"כ. אבל אם נפרש כמ"ש אני בדברי רש"י דלעולם זיכה לאחרים על ידי אחר. אלא שלזה לא נתכוון בזכייה זו להקנות לו כיון שנתן מעה וסמך על המעה בדוקא. אתי ודאי שפיר דכשא"ל ערב עלי הוי כאילו א"ל שיזכה לו כמו לאחרים כלומר כמו שמזכה האחרים על ידי אחר. כן יזכה לו ע"י האחר ושתעלה לו זכייתו זאת כזכיית כל חקת משפט עירוב. ואם זאת היתה כוונת בעל הטורי' כנראה מלשונו זה שבא לבאר למה מהני לשון ערב עלי ולא הועילנו כלום אלא על הדרך שכתבתי. אף אני אומר שאין צריך הגהה בדבריו כלל אלא לעולם דבריו אמורים בשזיכה לאחרים על ידי אחר וכדברי רש"י. ומ"ש אח"כ או שיזכה לו הנחתום על ידי אחר. ר"ל או שיזכה לו על ידי אחר בכוונת זכייה כדין זכיית עירוב לא שלא במתכוון כדלעיל:
שאין מערבין כו'. כתב הר"ב הלכך גבי חנוני כו' נמצא מערב לו שלא מדעתו. כל זה דברי רש"י. וביאור תחלת הלשון כתבתי למעלה בס"ד. אבל זה שכתב נמצא מערב לו שלא מדעתו קשיא דמידי הוא טעמא דשאין מערבין שלא מדעתו משום שאין חבין כו' כדתנן במתניתין. והכא שבקש מידו זאת לערב בעבורו היאך שייך לומר שהוא שלא מדעתו דבשלמא דמעות לא קנאו וזה לא נתכוון לזכות לו כ"א על ידי מעות כדפירש לעיל ומש"ה לא קנאו ניחא. אבל הך טעמא לא אתי שפיר. ומצאתי שהרא"ש תמה בזה על דברי רש"י אלא דתמה עוד על התוספות שכתבו דזיכה לו על ידי אחר לא מהני דאמאי לא. כיון שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעות לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זכה. ומפני כן כתב דפירוש המשנה כמשמעה דאם נתן לו לחם בלא זיכוי לא זכו לו מעותיו דמעות אינן קונות ולא סבירא ליה כת"ק דהוי כמו בד' פרקים כו' כמ"ש לעיל אבל אם זיכה לו על ידי אחר מודו רבנן דהוי עירוב. והא דקתני שאין מערבין כו' מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אנותן מעות לחנוני. והכי קאמר ואין מערבין כו' וכה"ג בפרק קמא דיום טוב (במבנה ב') שאפר כירה מוכן הוא תדע דאי קאי אנותן מעות לחנוני ה"ל למתניה קודם הך דתני ומודים חכמים עכ"ל. ולפי מ"ש אני לעיל תמיהתו השניה לא סלקא אלא טעמא רבה איכא דאע"ג שגילה בדעתו שחפץ בעירוב וזיכה לאחרים על ידי אחרים לא מהני לו כמו שהארכתי. מ"מ מפני תמיה הראשונה נכון לקיים פי' דשאין מערבין כו' מלתא באפי נפשה היא. וכהאי פי' צריכין ג"כ לומר בריש פ"ד דנדה ומשנה ה' פ"ה דפרה ועיין משנה ז' פ"ה דאהלות [*ומשנה ב' פ"ב דהוריות]:
אבל בעירובי חצירות כו'. והא דתנן במשנה ז' צריך להודיע הוא בשתוף מבואות וכדפירש הר"ב בחצר שבין שתי מבואות והכי מוקים בגמרא ור"י לאו לאפלוגא אתא וא"נ פליג איפסק בגמרא הלכה כמותו להכי שפיר פירש לעיל דוקא בכה"ג. ובטעמא דת"ק דהכא כתב הרא"ש דאפילו במבוי אחד חשבינן ליה קצת חובה אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב ע"כ. ויש למצוא טעם על הדרך שכתב המגיד בפ"ה מה"ע דאפילו לדס"ל בחצר שבין שתי מבואות שיכולה להשתתף עם שתיהן אפ"ה אין אומרים זכות הוא לו דשמא אינה חפצה בשתוף שני מבואות דאוושי לה אינשי שבני המבואות יהיה להם מקום מיוחד יוכלו שניהם לשום בו כליהם ולהתחבר שם ביחד. ע"כ. וה"נ בחצר אחד בעצמו אפשר דלא ניחא ליה שיתערבו בני החצר משום אוושא דבני החצר עצמו. שאם לא יוכלו לטלטל כליהם בחצר ישבתו איש איש בביתוולא יהיה אוושי דאינשי בחצר. ולמאי דאמרן דפליג לא קשיא דקתני אמר ר"י ולא ר"י אומר כמו שכתבתי במשנה ט' בס"ד:
יכין
מלכת שלמה