Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכוֹפָן. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן, יָזוּן. לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה, יְסַפֵּק. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ, צֵא שְׂכֹר לָנוּ פוֹעֲלִים. הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ, בְּנִי, אֲפִלּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעֻדַּת שְׁלֹמֹה בִשְׁעָתוֹ, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בַמְּלָאכָה צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם, עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַת וְקִטְנִית בִּלְבַד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:
ברטנורה
השוכר את הפועלים. אינו רשאי לכופן. ואע״ג דטפא להו אאגרייהו משאר פועלים, לא מצי אמר להו האי דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי, דאמרי ליה האי דטפאת לן אדעתא דעבדינן לך עובדתא שפירתא:במתיקה. לפתן:הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי דוכתי דנהיגי פועלים למיכל ולמשתי בצפרא בביתו של בעל הבית קודם שיצאו למלאכתם, דאי אמר להו בעל הבית קדימו לעבידתייכו בשדה ואביא לכם מאכלכם שם, אמרי ליה לא, אלא עתה נאכל בבית קודם שנצא השדה כמנהג המדינה:מעשה ברבי יוחנן בן מתיא. בגמרא מפרש דחסורי מחסרא והכי קתני, ואם פסק להם מזונות, מזונות ריבה להם, כלומר, כיון דלא הוה צריך לאתנויי שהרי ממנהג המדינה היו אוכלים, ואתני בהדייהו ליתן להם מזונות, מזוני יתירי קאמר, ומעשה נמי ברבי יוחנן וכו׳:בשעתו. בעת מלכותו. דמלך והדיוט הוה:שהם בני אברהם יצחק ויעקב. וסעודתו של אברהם גדולה משל שלמה, דאילו אברהם שלשה פרים לשלשה אנשים, ובסעודת שלמה יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים:עד שלא יתחילו במלאכה. דאין כאן אלא דברים. דאילו משיתחילו לא תוכל לחזור:רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו׳ והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
תוסופות יום טוב
הפועלים. עיין מ"ש בריש פרק דלעיל:
ואמר להם להשכים ולהעריב. אומר ר"י כששכרן סתמא ואמר להם אחר שהשכירן כבר להשכים ולהעריב. אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו. תוספות:
אינו רשאי לכופן. כתב הר"ב ואע"ג דטפא להו וכו' דאמרי ליה וכו' אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא כלומר שזו המלאכה היא עבידתא שפירתא. ואדעתא דהכי טפאת לן ועיין ריש פ"ט:
הכל כמנהג המדינה. כתב הר"ב לאתויי דוכתא וכו' אלא עתה נאכל וכו'. ואם אין האוכל מזומן נמתין בבית ולא נצא השדה למלאכתנו. תוספות [דף פ"ו] :
שהן בני אברהם יצחק ויעקב. כתב הר"ב וסעודת אברהם גדולה וכו'. דאילו אברהם שלשה פרים דכתיב (בראשית י״ח:ז׳) ויקח בן בקר רך וטוב ואמר רב יהודה אמר רב. בן בקר א' רך שנים. וטוב שלשה. גמרא. ונ"ל דאע"ג דמאברהם לחוד דייק איצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דאם כן אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו. נמי לא יצא ידי חובתו. להכי נקט שהם בני אברהם יצחק ויעקב כלומר כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק:
הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר. משמנין ביניהן ופירש"י שנותנין להם כמו שנותנין לבינונית. והרמ"ה ז"ל פירש מחשבין לגדול שבשכירות. והקטן שבשכירות. ומה שביניהם נותן החצי כגון אם גדול בששה וקטן בארבעה נותן להם חמשה. טור סימן ש"א ולשון משמנין ביניהן אפרש בס"ד בסוף פ"ז דב"ב ע"ש:
יכין
מלכת שלמה
1.
If one hired laborers and told them to work early or to work late, he has no right to compel them to do so where the custom is not to work early or not to work late. In a place where the custom is to give them their food he should give it to them, and where the custom is to provide them with sweet food, he must give it to them. Everything should follow local custom. It once happened that Rabbi Yochanan ben Mattia said to his son: “Go and hire laborers for us”. He went and struck a deal to provide them with food. When he came to his father, his father said to him, “My son, even if you make them a banquet like Solomon’s in his time you will not have fulfilled your obligation to them. For they are sons of Abraham, Isaac and Jacob. But, rather, before they begin to work go and say to them, “On condition that I am not bound to give you more than bread and beans only.” Rabban Shimon ben Gamaliel says: “It was not necessary to speak thus, for everything should follow local use.”משנה ב
וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה. הָעוֹשֶׂה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בְּדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִין. הָעוֹשֶׂה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע מֵאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּבְדָבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ:
ברטנורה
ואלו. פועלים:אוכלים מן התורה. במה שעוסקין בו:גמר מלאכה. כשתולשין אותו. דכתיב (דברים כ״ד) ואל כליך לא תתן, בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל, דהיינו כשתולשין אותו:ובתלוש מן הקרקע. ואם מתעסק בדבר התלוש אוכל באותו דבר עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר, אם הוא בר מעשר. או עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה, אם הוא בר חלה. דאמר קרא (שם כ״ה) לא תחסום שור בדישו, ומדלא קאמר לא תדוש בחסימה, שמע מינה לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם, מה נחסם שהוא שור אוכל בתלוש כשעושה בו מלאכה, כך חוסם שהוא אדם אוכל בתלוש כשעושה בו מלאכה, ומה חוסם וכו׳. ומה דיש מיוחד, דבר שהוא גדולי קרקע ולא נגמרה מלאכתו למעשר ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שהוא גידולי קרקע ולא נגמרה מלאכתו למעשר כשהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא החולב והמחבץ והמגבן, שאינן גדולי קרקע. ויצא המבדיל התמרים והגרוגרות המחוברים יחד, שנגמרה מלאכתם למעשר. ויצא המנכש בשומים ובבצלים, שמסיר הקטנים שאינן גדלים לעולם מבין האחרים להרחיב מקום לגדולים, שאין זו שעת גמר מלאכה. שכל אלו וכיוצא בהן אין פועל אוכל בהן:
תוסופות יום טוב
אוכלין מן התורה. משום דאיירי מעיקרא בפועלים שאוכלים על ידי שפסקו להם מזונות או על ידי מנהג המדינה. להכי נקט ואלו אוכלין מן התורה בלא פסק ובלא מנהג. תוספות. וכן בגמרא דף צ"ג דאלו אוכלין מן התורה. ויש שאין אוכלין מן התורה אבל אוכלין מהלכות מדינה. [*והיינו הא דתנן במ"ח]:
גמר מלאכה. כתב הר"ב כשתולשין אותו. כלומר שנגמר מלאכת בשולן שאינן צריכין עוד לקרקע. ומ"ש הר"ב דכתיב ואל כליך לא תתן. ובפועל הכתוב מדבר. נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (דברים כ״ד:ט״ו) לא תבא עליו השמש. גמרא:
ובתלוש. מ"ש הר"ב או עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה וכו'. כלומר ואין שעת גמר מלאכתו למעשר פוטרתן. ומ"ש הר"ב מדלא קאמר לא תדוש בחסימה דהא שור לאו דוקא דכל מילי איתנהו בחסימה כדילפינן בסוף פרק ה' דבבא קמא. גמרא. ומ"ש [הר"ב] ומה חוסם וכו' הכי קאמר בגמרא ומה חוסם אוכל במחובר. אף נחסם אוכל במחובר. ומ"ש ומה דיש וכו' ובשעת גמר מלאכה. הכי תניא ועיין מ"ש בריש פ"ג דמעשרות ואהכי קאמר יצא המנכש בבצלים וכו'. שאין זו שעת גמר מלאכה. פירש רש"י דעיקר פעולה משום תיקון גדולים הם. שהם מחוברים ועומדין ולא ממעט מאל כליך לא תתן. דהא איכא נתינה לכלים [של בעל הבית] אלו הקטנים שמנכש וממעט להו מדיש. ע"כ. וא"ת והיאך ממעט להו מדיש שהוא בתלוש. ויש לומר דהא איתקש מחובר לתלוש במה חוסם וכו' כמו שכתבתי. ומכל מקום איצטריך למכתב ואל כליך אע"ג דמדיש נפקא לן (לממעט) [למעט] שלא בשעת גמר מלאכה. כמו שכתבו התוספות דאי לאו ואל כליך לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר. אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה. אבל השתא דכתיב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה. דרשינן נמי מדיש להני. ע"כ. ומ"ש הר"ב יצא החולב וכו' הקשו התוס' דבריש פרק ג' דעירובין [וכן בריש מס' מעשר שני] בעינן גדולי קרקע וחשיב בעלי חיים גדולי קרקע. ותירצו דהתם קרי ליה גדולי קרקע. לפי שנזונין מן הקרקע. אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן. דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע:
ואלו שאין אוכלים. אפילו מהלכות מדינה. גמרא דף צ"ג:
יכין
מלכת שלמה
2.
These may eat [of the fruits among which they work] by the law of the Torah: one who works on that which is still connected to the ground [may eat of it] when the work is finished [at the time of harvest]; and one who works on that which is already detached from the ground [may eat of it] before the work is completely finished. This applies only to that which grows from the ground. These are they that may not eat; one that works on what is still growing while the work is still unfinished; and one that works on what is already detached from the ground after the work is finished, and [one may not eat] of what does not grow from the soil.משנה ג
הָיָה עוֹשֶׂה בְיָדָיו אֲבָל לֹא בְרַגְלָיו, בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְיָדָיו, אֲפִלּוּ בִכְתֵפוֹ, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְיָדָיו וּבְרַגְלָיו:
ברטנורה
עד שיעשה בידיו ורגליו. מה שור בידיו וברגליו אף פועל בידיו וברגליו, דהא אתקש חוסם לנחסם. ואין הלבה בר׳ יוסי ברבי יהודה:
תוסופות יום טוב
אפילו בכתפו. דאינו מזיז ידיו ורגליו. רש"י:
הרי זה אוכל. גמרא מאי טעמא כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד. ונראה לי דמפיק ליה מדלא כתיב כי תבא לבצור בכרם רעך:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
הָיָה עוֹשֶׂה בִתְאֵנִים, לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים, בַּעֲנָבִים, לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים. אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִשְׁעַת מְלָאכָה, אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ, פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֻמָּן לְאֻמָּן, וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת, וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פוֹרָקֶת:
ברטנורה
מפני השב אבדה לבעלים. שלא יבטל ממלאכתו ויאכל:אמרו פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן. בשגמרו שורה זו והולכים להתחיל בחברתה. ואף על גב דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא, ניחא ליה לבעל הבית בהא:וחמור כשהיא פורקת. בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהא פורקת:
תוסופות יום טוב
היה עושה בתאנים וכו'. שנא' (דברים כ״ג:כ״ה) בכרם ואכלת ענבים. הרמב"ם פרק י"ב מהלכות שכירות. ומצאתי כן בספרי ענבים ולא תאנים מכאן אמרו היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים וכו' ע"כ [*וכן הוא בירושלמי פ"ב דמעשרות. ושם [מ"ח] הביא הר"ב ללשון הירוש'] ומהר"ר ואלק כהן בסימן של"ז [ס"ק כ"ב] כתב דדרש מואל כליך ממה שאתה נותן וכו' ולא ידעתי מנין לו [*וחכם אחד אמר לי שמהר"ר ואלק כ"ץ למד כן מהגמרא דאמר איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר פירש"י שיקוץ אשכול גפן יפה וילך למקום שהוא עושה שם ויאכל. ע"כ. ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית [בעינן] והא איכא. או דלמא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן והא ליכא. ע"כ. ומהיכא נפקא ליה הך דממין וכו' לכליו וכו' אלא מן המקרא הזה של ואל כליך לא תתן ולפי זה תיבת ממה שכתוב בסמ"ע צ"ל ממין. והשיבותיו דמשם ראיה שצריכין למקרא אחר היינו לדרשא דבספרי דהא הבעיא לא אפשיטא והבעיא היא או דלמא ממה וכו' בעינן ולא קאמר נמי בעינן. א"כ הספק של הבעיא דדלמא מן ואל כליך וגו' אין למדין אלא ממה וכו' ולא איכפת לן בממין וכו'. הלכך מוכרח דמן ואל כליך לא נוכל ללמוד עושה בתאנים לא יאכל בענבים וצריכים לדרשא דספרי כך נראה לי ברור. אע"פ שהאמת עם אותו תכם לפי דעתו ג"כ שמהר"ר ואלק למד כן. אבל למודו בזה אינו עולה יפה. והאמת עם הרמב"ם שצריכין לדרשא דספרי ואין להקשות דהשתא דאיכא דרשא דכפרי לממין וכו' א"כ תפשוט הבעיא דקרא ואל כליך אתיא לממה וכו' דליתא שהרי אפשר דקרא דואל כליך אתא לממין וכו' וליתא לדרשא דספרי. וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה. נ"ל]:
בתאנים לא יאכל בענבים וכו'. ואפילו שכרו לעשות בשניהם טור סימן של"ז. ועיין ספ"ב דמעשרות:
וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה וכו'. לשון רש"י וכלן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי ע"כ ולא נטלתי לאכול. עכשיו אשב לי ואוכל:
אמרו. התקינו. נ"י:
מאומן לאומן. פירש הר"ב שורה וכו' ועיין מ"ש במ"ה פ"ד דפאה:
וחמור כשהיא פורקת. ל' הר"ב עד שתהא פורקת דבגמרא מקשו בה כשהיא פירקת מהיכא אכלה [כל משאה פורקין בבת אחת והולכין] אימא עד שתהא פורקת ופירשו התוספות דסד"א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה הגפן בפניה. אבל כשאינה רואה. שהגפן עליה או בעגלה אינה אוכלת. ואע"ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא ומצטערא הוא. קמ"ל. ולא קאי אמפני השבת אבדה דמן הדין אוכלת. אלא מלתא באפי נפשה היא:
וחמור כשהיא וכו'. עמ"ש במ"ד פ"ה:
יכין
מלכת שלמה
4.
If one was working with figs he may not eat grapes, and if among grapes he may not eat figs. But he may refrain [from eating] until he reaches the best produce and then eat. In no case have they said [that he may eat] save during the time of his work. But because of the principle of restoring lost property to its owner they have said, “Field laborers may eat as they go from one furrow to another or as they return from the winepress. And a donkey [may eat] while it is unloading.”משנה ה
אוֹכֵל פּוֹעֵל קִשּׁוּת אֲפִלּוּ בְדִינָר, וְכוֹתֶבֶת אֲפִלּוּ בְדִינָר. רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָן וִיהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו:
ברטנורה
אפילו בדינר. אפילו היא שוה דינר:לא יאכל פועל יותר על שכרו. דאמר קרא בנפשך, כשכירותו, שעליו הוא מוסר את נפשו לעלות בכבש וליתלות באילן:מלמדין. אומרים לו דרך עצה הוגנת. ותנא קמא פליג אחכמים ואמר אין מלמדין. והלכה כחכמים:ויהא סותם את הפתח. שימנעו מלשכרו:
תוסופות יום טוב
וחכמים מתירין. והא דכתיב כנפשך שבעך מפרש בגמרא דדרשינן ליה מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור. והרמב"ם פרק י"ב מהלכות שכירות כתב בטעמייהו דחכמים שנאמר כנפשך שבעך וקשיא מאי משמע. ועוד דבפרק י"ג [הל' ב'] פוסק שהחוסם את הפועל פטור. ולא העיר המגיד בזה. ומצאתי בספרי פרשת כי תצא וחכמים אומרים שבעך. מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו והשתא נקט הרמב"ם דרשא דספרי דדייקי רבנן משבעך ואפילו הכי דרשא דגמרא איצטריך משום כנפשך:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ, עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים, עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דָּעַת. אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים, וְלֹא עַל יְדֵי בְהֶמְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דָּעַת:
ברטנורה
קוצץ. ליטול מעות ולא יאכל:על ידי עצמו. בשביל עצמו:מפני שיש בהן דעת. וידעי וקא מחלי:
תוסופות יום טוב
על ידי בנו וכו'. עד אשתו ומדעתן טור סימן של"ז. ומש"ה לכולי עלמא גדולים ממש ולא פליגי אמוראי כמו אמתניתין ה' דפ"ק:
עבדו ושפחתו. פירוש כנענים. המגיד [פי"ב מה"ש]:
מפני שאין בהן דעת. שהפועל משל שמים הוא אוכל. ולית להו למרייהו זכייה באכילתן עד שיתנהו לתוך פיו. גמרא ד' צ"ב [רש"י ד"ה א"א]:
יכין
מלכת שלמה
6.
One may exact terms for himself and for his son or daughter that are of age, and for his slave or female slave that are of age, and for his wife, since these have understanding. But he may not exact terms for his son and daughter that are not of age, or for his slave or female slave that are not of age, or for his cattle, since these have no understanding.משנה ז
הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. אִם לֹא הוֹדִיעָן, פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן. נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ. אִם לֹא הוֹדִיעָן, מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן:
ברטנורה
נטע רבעי. פירות של אילן בשנה הרביעית, שאינן נאכלין אלא בירושלים או פודה אותן ומעלה הדמים לירושלים:נתפרסו עיגוליו. עיגולי דבלה שנתפרדו ושכר פועלים לחברן, או חביות שנפתחו ושכר פועלים לסתמן:הרי אלו לא יאכלו. שכבר נגמרו מלאכתם והוקבעו למעשר והרי הן טבל:
תוסופות יום טוב
הרי אלו לא יאכלו. דלא אמרינן שהיו סבורים שיפדה אותם כדי שיאכלו. אלא מדלא אתנו בהדיא לא אכלי דאדעתא דהכי נחתי כאילו קצץ כן עמהם. נ"י:
אם לא הודיען. לא ששכרן סתם לעשות לו מלאכה דבכי האי גוונא אמאי פודה ומאכילן. אלא כגון ששכרן לבצור כרם ולא הודיען שהוא נטע רבעי ולפיכך [פודה] ומאכילן שאם הודיען שמא לא היו נשכרין עמו והרי זה כמקח טעות. המגיד פי"ב מהלכות שכירות:
נתפרסו עגוליו וכו'. רישא בעושה במחובר. וסיפא בעושה בתלוש:
אם לא הודיען. כגון שא"ל תחלה השתכר לדרום בעיגולין סבורין שזו היא תחלת דריסתן ועדיין לא נגמר מלאכתן ואם לא יאכלו יהיה מקח טעות. לפיכך מעשר ומאכילן. המגיד:
נתפתחו חביותיו. לשון הר"ב שנפתחו ושכר פועלים לסותמן וכן ל' רש"י בגמרא דף צ"ב [ע"ב]. ופריך בגמרא מאי מקח טעות איכא. מידע ידע דאטבול למעשר [כדתנן במשנה ז' פ"ק דמעשרות. היין משיקפה פירש הר"ב משיקפה בבור] אמר רב ששת שנתפתחו חביותיו לבור שנשפכו לבור פירש"י וסבורין היו שלא הוציאוהו משם משירד מן הגת לתוכו ובאתרא דההוא גברא דנגיד איהו מקפה. דלא מצי למימר איבעי להו לאסוקי אדעתייהו דלמא מקפה. ולפי זה ששכר לסותמן דקאמר הר"ב נראה לי לפרש שכך דרך לקרות למלאכת מילוי חביות יין בשם סתימה על שם סופן שסותמן אבל [*אפשר לפרש דלסותמן אתיא כמשמעה]. ואליבא דמסיק כרב זביד דמתני היין משישלה בחבית [*ששולה הרתיחות שעלו ומשליכן] נגמר למעשר ונתפתחו נמי כמשמעו. *ובאתרא דההוא דשריק וסותם המגופות ההוא משלם]:
יכין
מלכת שלמה
7.
If one hired laborers to work among his fourth-year plantings, they not eat from them. If he had not told them [that they were fourth-year plantings] he must first redeem the fruit and then allow them to eat. If his fig-cakes broke up or his jars burst open, they may not eat from them. If he had not told them [that they were liable to be tithed] he must first separate the tithes and then allow them to eat.משנה ח
שׁוֹמְרֵי פֵרוֹת אוֹכְלִין מֵהִלְכוֹת מְדִינָה, אֲבָל לֹא מִן הַתּוֹרָה. אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן. שׁוֹמֵר חִנָּם, וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר, וְהַשּׂוֹכֵר. שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל, וְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר נִשְׁבָּעִים עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה:
ברטנורה
שומרי פירות. שומרי גיתות וערימות ופירות תלושים. אבל שומרי גנות ופרדסים, אין אוכלים לא מהלכות מדינה ולא מן התורה, דשומר לאו כעושה מעשה דמי:מהלכות מדינה. שכבר נהגו כן:נשבע על הכל. על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרים לחיוב, נשבע שכך עלתה לו ופטור:משלם את הכל. גניבה ואבידה ואונסים:נושא שכר וכו׳ וכולהו נפקא לן מקראי פרשת ואלה המשפטים. פרשה ראשונה כי יתן איש אל רעהו וגו׳ נאמרה בשומר חנם, שכן פטר בו גנבה ואבדה. שניה, כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה נאמרה בשומר שכר, שכן חייב בו גנבה ואבדה, דכתיב בה אם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו, אין לי אלא גניבה, אבידה מנין, תלמוד לומר אם גנב יגנב, מכל מקום. ועוד, קל וחומר, ומה גניבה שקרובה לאונס חייב, אבידה שקרובה לפשיעה לא כל שכן. ושוכר, כיון שאין כל הנאה שלו דינו כשומר שכר. והשואל, מפורש בפרשה שלישית וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם:
תוסופות יום טוב
ארבעה שומרין הן [שומר חנם כו']. גמרא. ודיניהן שלשה. כדמפרש הר"ב דשוכר ככושא שכר:
שומר חנם והשואל וכו'. עיין טעם סדורן בפרק ד' דב"ק:
שומר חנם נשבע על הכל. פשיעה לא חשיב דבהא כולהו חייבים. תוספות ריש פרק דלקמן [דף צ"ד]. ומ"ש הר"ב דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שכן פטר בו גנבה ואע"ג דהשתא מחייב בכפילא כשטען טענת גנב ובאו עדים שהוא גנבו. כדתנן במשנה ח' פ"ט דב"ק ופרשה שניה דמחייב בגנבה לא אתי לידי כפילא. שכשטען שנגנב מתחייב בקרן. אפילו הכי קרנא בלא כפילא עדיפא. דהא שואל דחמיר ואינו משלם אלא קרן. גמרא ריש פרק דלקמן:
והשואל משלם את הכל. מה שהוזכר בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה לא. תוספות שם. וכדפירש הר"ב בריש פרק ח' דשבועות ומה שהוזכר בפרשה היינו בכל הפרשה דגנבה ואבדה ושבויה לא כתיב בפרשת שואל. אלא וי"ו וכי ישאל מוסיף על ענין ראשון. גמרא פרק דלקמן דף צ"ה:
והשוכר. כתב הר"ב כיון שאין כל הנאה שלו. לאפוקי שואל. דמשכחת לה דכל הנאה שלו. בקיימא באגם דלא בעי מזונות. ובנטר מתא דלא בעי נטירותא. אי נמי בשאילת כלים. גמרא שם:
יכין
מלכת שלמה
8.
Those that guard [gathered] produce may eat from it because that is the custom of the land and not because that is the law of the Torah. There are four kinds of guardians: an unpaid guardian, a borrower, a paid guardian and a hirer. An unpaid guardian may take an oath [that he had not been neglectful] in every case [of loss or damage and be free of liability]. A borrower must make restitution in every case. A paid guardian or a hirer may take an oath if the beast was injured, or taken captive or dead, but he must make restitution if it was lost or stolen.משנה ט
זְאֵב אֶחָד, אֵינוֹ אֹנֶס, שְׁנֵי זְאֵבִים, אֹנֶס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים, אַף זְאֵב אֶחָד אֹנֶס. שְׁנֵי כְלָבִים, אֵינוֹ אֹנֶס. יַדּוּעַ הַבַּבְלִי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, מֵרוּחַ אַחַת, אֵינוֹ אֹנֶס, מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת, אֹנֶס. הַלִּסְטִים, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. הָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן, אֲבָל אִם הוֹלִיכָן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים, אֵינוֹ אֹנֶס:
ברטנורה
זאב אחד אינו אונס. ונושא שכר ושוכר חייבין עליו. דכתיב הטרפה לא ישלם, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם:בשעת משלחת זאבים. בשחיה רעה משולחת קופצת היא על אדם אחד. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כידוע הבבלי:הלסטים. חד לסטים הרי זה אונס:
תוסופות יום טוב
זאב אחד אינו אונס. כתב הר"ב דכתיב הטרפה לא ישלם. יש טרפה וכו'. במכילתא דייק לה מדלא אמר טרפה. כדפירש רש"י בפירוש החומש:
הלסטים הרי זה אונס. פירש הר"ב חד לסטים ובגמרא אמאי ליקום גברא כלפי גברא ומוקי לה בליסטים מזויין ואפילו רועה מזויין פטור דהאי מסר נפשיה שעל מנת כן בא להרוג או ליהרג או ליקח ממון אבל הרועה אין לו למסור נפשו על כך:
והברדלס. פירש הר"ב בסוף פ"ק דבבא קמא:
יכין
מלכת שלמה
9.
If one wolf [attacked the flock that he was watching] it does not count as an unavoidable accident [for which no blame is placed on the guardian]. Two wolves do count as an unavoidable accident. Rabbi Judah says: “In a time where wolves are commonly attacking the settlements, even one wolf is considered to be an unavoidable accident.” Two dogs do not count as an unavoidable accident. Yadua the Babylonian said in the name of Rabbi Meir says: “If [two dogs came] from one direction they do not count as an unavoidable accident, but if [they came] from two directions they count as an unavoidable accident. A bandit counts as an unavoidable accident. A lion or a bear or a leopard or a panther or a serpent counts as an unavoidable accident. When [is this so]? When they come of themselves. But if he took the flock to a place of wild animals or bandits they do not count as an unavoidable accident.משנה י
מֵתָה כְדַרְכָּהּ, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. סִגְּפָהּ וָמֵתָה, אֵינוֹ אֹנֶס. עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה וָמֵתָה, הֲרֵי זֶה אֹנֶס. הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה וָמֵתָה, אֵינוֹ אֹנֶס. מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה, וְהַשּׁוֹאֵל לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר לִהְיוֹת פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעָה וּמִלְּשַׁלֵּם:
ברטנורה
סגפה. עינה אותה ברעב או שהושיבה בקיץ בחמה ובחורף בצנה:עלתה לראשי צוקין. שתקפתו ועלתה לראשי הרים גבוהים:מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה. והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, אלא שאומר לו אי אפשי להיות שומר לך אלא בכך. ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך לבהמה, והאי כי משך כבר פירש על מנת שאין לו עליו שבועה, ולא שעבד נפשיה לירד בתורת שומרין אלא למקצת, ולמה שירד ירד:
תוסופות יום טוב
סגפה. פירש הר"ב עינה אותה וכו' ומסיים רש"י לענות נפש מתורגם לסגפא נפש:
אינו אונס. לשון התוספות תימה דפשיטא דפשיעה גמורה היא. וי"ל דקמשמע לן דאפילו יש לתלות ולומר שמתה גם בשביל דבר אחר. אפילו הכי חייב דלא הוה ליה לסגפה. ע"כ. והרא"ש כתב ואפילו לאמתה מיד דכיון שסגפה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל. ע"כ. וכ"כ המגיד [פ"ג מה"ש] בשם הר"ר יונתן דשמא באותו יום שעינה נולד באחד מאבריה הפנימים חולי שממנה מתה אחר זמן. ע"כ. וכתב עוד אע"פ שלשון המשנה אינו אונס. לאו למימרא אונס לא הוי ופשיעה נמי לא הוי. ושומר שכר חייב ושומר חנם פטור. אלא אפילו שומר חנם נמי חייב דפשיעה היא ואיידי דתנא רישא מתה כדרכה הרי זה אונס תנא סיפא סגפה ומתה אינו אונס וזה פשוט. ע"כ. והרמב"ם והטור נמשכו אחר לשון המשנה והעתיקום בשומר שכר אבל ה"ה בשומר חנם:
עלתה לראשי צוקין. כתב הר"ב שתקפתו ועלתה. גמרא פ"ג דף ל"ו. ופירש רש"י שתקפתו על כרחו ועלתה. ולא יכול להחזיק בה שחזקה היתה ממנו. ע"כ. וכל שכן דנפילה היתה שתקפתו ונפלה והכי איתא בהדיא שם בגמרא. וטעמא דאין זה בשומר חנם אלא דוקא בשומר שכר שיש לו לשמור שמירה מעולה. וכן כ' המגיד ונ"י ולפיכך אי לא תקפתו בנפילה לא הוי ליה אונס. וא"נ תקפתו בנפילה אי לא תקפתו בעלייה הוה ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כשבא האונס מחמת הפשיעה כמ"ש במשנה ג' פרק דלעיל:
העלה וכו' או שעלתה מאליה והוא יכול למונעה ולא מנעה. הרמב"ם פ"ג מהלכות שכירות:
ונפילה אעפ"י שתקפתו ונפלה. הרמב"ם שם:
ומתה כן הגרסא ג"כ במשנה שבגמרא. ובספר מדוייק וכן במשנה דירושלמי לא גריס ומתה. גם בגמרא פ"ג דף ל"ו מייתי למתניתין ולא גרם ומתה ודייקינן עלה [התם] הא מתה כדרכה הרי זה אונס ופטור. דלא בא האונס דמיתה מחמת הפשיעה. דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ואפילו הכי אין למחוק הספרים דגרסי הכי משום דלדידהו ומתה לאו מלתא באפי נפשיה היא. אלא כלומר שמתה מחמת הנפילה. וזה ל' הרמב"ם ונפלה ומתה או נשברה חייב ע"כ. הוסיף או נשברה לפרש זה שאמרתי. אבל בזה יש לדקדק אמאי לא גריס ה"נ ברישא ומתה. ואף הרמב"ם לא העתיק ברישא ומתה:
מתנה שומר חנם וכו'. כתב הר"ב והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה וכו'. עיין בפירש הר"ב דמתניתין דלקמן דכולה מתניתין ר' מאיר היא כדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך. וכן לשון רש"י בגמרא. וטעמא דאמרינן בגמרא פרק דלקמן דף צ"ט דכדרך שתקנו משיכה י בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ותמיהני על התוספות שם שכתבו בפשיטות דלא להתחייב באונסים. אלא לענין חזרה (דבעל) [קאמר] כשהשכיר או השאיל ולא הזכירו דלרש"י מתפרש לענין שעבוד וגם הרמב"ם העתיקו בפ"ב מהלכות שומרים לענין שעבוד השומר ועיין בפרק דלעיל משנה ו':
יכין
מלכת שלמה
10.
If a beast died a natural death this counts as an unavoidable accident [for which a hirer or paid guardian is not liable]. But if he tortured it and it died it does not count as an unavoidable accident [and the hirer and paid guardian would be liable]. If it was led up to the top of a crag and it fell down and died, this does not count as an unavoidable accident. An unpaid guardian may make a stipulation that he will be exempt from taking an oath, and a borrower [may make a stipulation that he will be exempt] from making restitution, and a paid guardian and a hirer [may make a stipulation that they will be exempt] from taking an oath or from making restitution.משנה יא
כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, תְּנָאוֹ בָטֵל. וְכָל תְּנַאי שֶׁיֵּשׁ מַעֲשֶׂה בִתְחִלָּתוֹ, תְּנָאוֹ בָטֵל. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּמוֹ בְסוֹפוֹ, וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ, תְּנָאוֹ קַיָּם:
ברטנורה
כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. כולה מתניתין ר׳ מאיר היא דסבר המתנה על מה שכתוב בתורה אפילו בדבר שבממון תנאו בטל. ואינה הלכה. אלא בדבר שבממון אפילו שהתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים:כל תנאי שיש בו מעשה מתחלה. שהקדים מעשה שיש עליו לעשות לתנאי שהוא מבקש ממנו, כגון הרי מעשה זה שלך אם תעשה דבר פלוני, דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם היינו תנאי קודם למעשה:תנאו בטל. והוי מעשה קיים ואע״פ שלא קיים בעל התנאי את התנאי:וכל שאפשר לו לקיימו בסופו. והיה תנאי קודם למעשה:תנאו קיים. אבל אי אפשר לו לקיימו, התנאי בטל והמעשה קיים, שאינו אלא במפליג בדברים, שאין בלבו לשום תנאי אלא להקניט בעלמא מרחיק ודוחה את חבירו בדברים:
תוסופות יום טוב
כל המתנה וכו'. כתב הר"ב כולה מתניתין רבי מאיר היא וכו' ואינה הלכה וכו' ולא מצי לפרושי דמתניתין בדבר שאינו של ממון משום דכל תנאי שיש בו מעשה וכו' שמעינן בעלמא דרבי מאיר אמרה. הכי איתא בגמרא ואפילו הכי הרמב"ם כתב בפירושו משנתינו זו בדבר שאינו של ממון. ומ"ש הר"ב דבדבר של ממון וכו' תנאו קיים עיין מה שכתבתי ריש פרק ה' דכתובות. ומ"ש במשנה ה' פ"ח דבבא בתרא:
כל תנאי שיש מעשה בתחלתו. כתב הר"ב שהקדים מעשה שיש עליו לעשות וכו'. כגון הרי מעשה זה שלך אם תעשה וכו'. וכן לשון רש"י ובין עשה מעשה שנתן לה קודם התנאי. או לא נתן לה עד אחר התנאי. כל שהקדים אמירת המעשה הרי זה וכו' קודם התנאי. התנאי בטל. וכתב המגיד בפרק ו' מהלכות אישות והא דתנן הרי זה גיטך אם לא באתי וכו' [מ"ז פ"ז דגיטין] אין הלשון ההוא מדוקדק אלא צריך שיקדים התנאי ויאמר אם לא באתי וכו' ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות איכו מדוקדק לפי זה. והרמב"ם מחלק דהתם כשנתן הגט לידה אחר התנאי דהוי התנאי קודם למעשה ולדבריו כל תנאי שיש בו מעשה [בתחלתו] עשיית המעשה בפועל והשיגו עליו האחרונים וכך כתב הר"ן בפרק האומר:
יכין
מלכת שלמה