Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה, נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין, הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ. הַשָּׂכִיר כֵּיצַד, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, וְהוּא אוֹמֵר הִתְקַבַּלְתָּ דִינַר זָהָב:
ברטנורה
כל הנשבעין. נשבעין ולא משלמין. לא תקנה תורה לתובע לישבע וליטול, אלא לנתבע שישבע ולא ישלם, דכתיב (שמות כ״ב:י׳) ולקח בעליו ולא ישלם, מי שעליו לשלם הוא נשבע:ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו להם חכמים לישבע וליטול. וכולהו מפרש להו לקמן במתניתין:השכיר. תקנו לו חכמים לישבע וליטול, מפני שבעל הבית טרוד בפועליו ואינו נזכר. והני מילי כשתובעו בזמנו, שכיר יום זמנו כל הלילה שאחריו, ושכיר לילה זמנו כל היום שלאחריו. אבל תבעו לאחר זמנו, בעל הבית נשבע היסת שפרעו ונפטר. ואם שכרו שלא בעדים, נמי אין השכיר נשבע ונוטל, דמתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך:הוא אומר נתתי. אבל אמר לו שנים קצצת לי והוא אומר לא קצצתי לך אלא אחד, נשבע בעל הבית שבועת התורה שהוא כדבריו ואינו נותן לו אלא אחד:ר׳ יהודה אומר. ואין הלכה כר׳ יהודה לא בשכיר ולא בנגזל ולא בנחבל:
תוסופות יום טוב
נשבעין ולא משלמין. כתב הר"ב דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וכו' גמרא. ופירש הר"ן רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם. והאי לא ישלם. קרא יתירא הוא. דכיון דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא משמע דלאחר שבועה לא ישלם. ואם אינו ענין כאן תנהו למודה מקנת ועד אחד. דבמודה מקצת ס"ד אמינא כיון דממונא אית ליה גביה ואידך עביד לאשתמוטי. אימא ישבע התובע ויטול. ובעד אחד נמי סד"א שלא אמרה תורה שישבע הנתבע להכחיש את העד. אלא ישבע התובע. ויהיה שבועתו במקום עד ויטול כעל פי שנים עדים. קמ"ל. ע"כ:
ואלו נשבעין ונוטלין השכיר וכו'. ומקשו [תוס'] הכא דהא נשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובתה. ועד אחד מעידה שהיא פרועה. ומנכסי יתומים. וכולהו דקתני לקמן בפרקין משנה ז' כשם שאמרו וכו'. ותנן נמי בפרק הגוזל בתרא משנה ג' המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ישבע כמה נתן ויטול. ותנן נמי בפרק ח' דכתובות משנה ה' המוציא הוצאות על נכסי אשתו. ישבע כמה הוציא ויטול. ואמאי לא תננהו לכולהו הכא דמדקתני אלו ליכא למימר דתני ושייר. ובתירוץ התוס' דהכא ודפ"ג דב"מ דף ל"ד דלא חשיב אלא שאין כנגדו ראוי לישבע. ומוציא הוצאות בכלל שכיר הוא. לא מתישב המכיר כליו וכו' ובפ"ח דכתובות דף פ' מסקי דלא חשיב אלא אותן שצריך להשמיענו דנוטלין. דלא תימא אף בשבועה לא יטלו. ואילו הפוגמת ודכוותה אי לאו דשמעינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה. והלשון מוכיח כן דבהני דהכא קתני נשבעים ונוטלים משמע דאתא לאשמעינן דנוטלין. ובפוגמת ודכותה קתני לא יפרע אלא בשבועה. משמע דאתא לאשמעינן דבלא שבועה אין נוטלין. והר"ן הקשה על זה משכנגדו חשוד על השבועה דקחשיב אע"ג דמדינא אית ליה למשקל בלא שבועה. משום דהוה ליה מחויב שבועה שאי"ל ומשלם. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ח דב"מ. ותירץ בשם הרמב"ן דאילו נשבעין ונוטלין אכולי מלתא קאי. והפוגמת כתובתה דסיפא וחברותיה בכגון זה נשנו. אלא משום דתנינהו התם בפרק הכותב (כתובות דף פ"ז) קתני הכא כשם שאמרו והא דלא קתני ההיא דמכיר כליו משום דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו. וכן מוציא הוצאות על נכסי אשתו ממה שהשביח בלבד הוא נוטל. ע"כ:
השכיר כיצד וכו'. כתב הר"ב מפני שבעל הבית טרוד בפועליו. והני מילי כשתובעו בזמנו וכו' מפורש יפה במשנה י"ב פ"ט דב"מ. ומ"ש הר"ב ואם שכרו שלא בעדים נמי וכו'. ואי נמי שכרו בעדים. אלא שאין עדים שעשה עמו מלאכה. נמי אין השכיר נשבע וכו' דהא מתוך שיכול לומר וכו' כן מוכח בפירש"י. המגיד פי"א מהל' שכירות. ומ"ש הר"ב דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם וכו' וא"ת והיכי אמר מגו בכה"ג דהא אנן לא חיישינן דבעל הבית משקר אלא הכי קאמרי' דמתוך שהוא טרוד בפועליו סבור שפרעו ולא פרעו. וכיון שכן כי איכא מגו מאי הוי וכי משום דאיכא מגו אזלה לה טרדת פועליו. י"ל הכי קאמרינן. ודאי כי טעין שפרעו. ודאי קושטא קאמר. וברי גמור הוא. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי ביה רבנן משום טרדא והוה טעין דלא שכרו כלל. הר"ן. וכ"כ התוס':
והוא אומר נתתי. כתב הר"ב אבל אמר ליה שנים קצצת לי. והוא אומר לא קצצתי אלא אחד. נשבע בעה"ב שבועת התורה וכו' ואינו נותן לו אלא אחד. וזה כסברת הרי"ף דבקציצה לא תקנו כלום. אלא הניחו על דינו דאם הוא מודה מקצת נשבע שבועה דאורייתא ואם כופר בכל נשבע היסת. וכתב הר"ן וא"ת ולמה לא תקנו בקציצה [בכופר בכל] אע"ג דדכירי לה אינשי מפני תקנת השכיר שנושא נפשו על שכרו. דהא שקלוה רבנן לשבועה מבעל הבית אמרינן [כמ"ש הר"ב במשנה י"ב פ"ט דב"מ] דאלמא ראוי לחייבו שבועה מפני תקנת שכיר. י"ל הני מילי היכא שהם חולקים על כל השכירות. ואי מהימן בעל הבית לומר פרעתי פסקת ליה לחיותיה לשכיר לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה אי אפשר שיהיו חולקים אלא בדבר מועט שהרי שכירות של פועלים ידוע הוא וליכא בההוא [כפירה] כדי חייו דשכיר. ולפיכך לא תקינו שבועה אצל בעל הבית. ע"כ:
רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה. לרבי יהודה לא תקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע. והפכוה חכמים על התובע [באלו] השמים כאן. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
1.
All whom the Torah obligates to take an oath, take an oath, and do not pay. But these take an oath, and receive [payment]: the hired laborer, he who has been robbed, he who has been wounded, and he whose opponent is suspected of taking a false oath, and the shopkeeper with his account book. “The hired laborer” How so? [If] he says to him [his employer], “Give me my wages which you owe me,” and he replies, “I have given,” and the other says, “I have not received it,” he [the laborer] takes an oath and collects his wages. Rabbi Judah says: “[There is no oath] unless there is partial admission: How so? If he says to him, “Give me my wages, fifty denarii, which you owe me,” and the other says, “You have received a gold denar (25 silver denar).”משנה ב
הַנִּגְזָל כֵּיצַד, הָיוּ מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, הוּא אוֹמֵר כֵּלַי נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ שְׁנֵי כֵלִים נָטַלְתָּ, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא אֶחָד:
ברטנורה
למשכנו שלא ברשות. וכגון שראוהו עדים שנכנס לבית חבירו ואין בידו כלום ויצא משם וכלים תחובים לו תחת כנפיו:הרי זה נשבע ונוטל. שהרי הדברים מוכיחים, שהעדים מעידים שמשכנו שלא ברשות. והוא דטעין ליה האיך במידי דאמיד ביה, אבל אם טען ליה בכסא דכספא וכי האי גונא במידי דלא אמיד ביה, לאו כל כמיניה לישבע וליטול, אלא ישבע הנתבע ויפטר:
תוסופות יום טוב
למשכנו שלא ברשות. פי' שלא ברשות בעלים. ושלא ברשות ב"ד. המגיד סוף פ"ג מהל' גזילה. בשם הרב אבן מיג"ש. ומ"ש הר"ב וכגון שראוהו עדים וכו' וכלים תחובים וכו'. כן דעת התוס' והרא"ש. דאי לאו הכי שלא ידעו העדים שהוציא כלים כלל אין בעל הבית נאמן בשבועה. דשמא לא הוציא אלא אבנים. או צרורות. או עשה עצמו כמוציא תחת כנפיו ולא הוציא כלום:
הרי זה נשבע ונוטל. כתב הרמב"ם בפי' משנה דלקמן דקנס קנסו חכמים לגזלנים כדי שלא ירבה היזק בני אדם. ע"כ. וכתב הר"ב דאם טוען בדבר שאינו אמוד וכו' ישבע הנתבע ויפטור. וכ"כ הטור סימן צ' בשם רב האי. וכיון שהר"ב דעתו שהעדים צריך שיעידו שראו כלים תחובים לו ליכא למימר לטעמא דמוסרין לו שבועה כמ"ש ב"י בשם המפרשים דבהני סהדי לא מפסיל דאפשר דעפר או צרורות היה וכו' אלא טעמא כמ"ש מהר"ר ו אלק כהן ז"ל לפי שאינו מכחיש העדים בפירוש שהוא אומר שלא נטל יותר ממה שראוי או שהיו כלים שלו לא הוי גזלן ליפסל לשבועה:
יכין
מלכת שלמה
2.
“He who has been robbed” How so? If they testified of a man that he entered into another’s house to take a pledge without permission, and the other says, “You have taken my vessels, and he says, “I have not taken them,” he takes an oath, and takes back his vessels. Rabbi Judah says: “[There is no oath] unless there is partial admission: How so? He said to him, “You have taken two vessels,” and the other says, “I have taken only one.”משנה ג
הַנֶּחְבָּל כֵּיצַד, הָיוּ מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁנִּכְנַס תַּחַת יָדוֹ שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל, וְאָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ חָבַלְתָּ בִּי שְׁתַּיִם, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא חָבַלְתִּי בְךָ אֶלָּא אֶחָת:
ברטנורה
הרי זה נשבע ונוטל. ודוקא שהחבלה במקום שאפשר שחבל בעצמו, משום הכי צריך שבועה. אבל במקום שאינו יכול לחבול בעצמו וניכר שאחרים עשו לו, כגון שעלתה לו נשיכה בגבו, ואין שם אחר, שיוכל לומר שמא אחר עשה, נוטל בלא שבועה:
תוסופות יום טוב
הנחבל. קנס לחובל כדי שלא ירבה היזק בני אדם והתגרותם. הרמב"ם. והראב"ד כתב עליו בפרק ה' מהל' חובל. דלא הוי קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן. על כן האמינוהו לזה בשבועה:
שנכנס תחת ידו. פי' ידו רשותו. המגיד שם:
הרי זה נשבע ונוטל. כתב הר"ב ודוקא וכו' אבל וכו' שעלתה לו נשיכה בגבו. דנשיכת שינים לאו חיכוך כותל הוא. רש"י. ומ"ש הר"ב ואין שם אחר שיוכל לומר שמא אחר עשה. ולא קשיא דא"כ יתבעהו לאותו אחר. דה"ק שמא אחר עשה על פיו [דנחבל]. שא"ל לחבול בו כדי שיתבע לזה מידי דהוה דחיישינן שמא חבל בעצמו. והכי איתא בגמ' ודלמא לאחר אמר ליה. דליכא אחר:
יכין
מלכת שלמה
3.
“He who has been wounded,” How so? If they testified about a person that another went onto his property whole, and came out wounded, and he said to him, “You have wounded me,” and the other said, “I have not wounded you,” he takes an oath, and receives [damages]. R. Judah says: “[There is no oath] unless there is partial admission: How so? He said to him, you have inflicted on me two wounds,” and the other said, “I inflicted on you only one wound.”משנה ד
וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה כֵּיצַד, אַחַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת וְאַחַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, וַאֲפִלּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא. הָיָה אֶחָד מֵהֶן מְשַׂחֵק בְּקֻבְיָא, וּמַלְוֶה בְרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. הָיוּ שְׁנֵיהֶן חֲשׁוּדִין, חָזְרָה הַשְּׁבוּעָה לִמְקוֹמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יַחֲלֹקוּ:
ברטנורה
ואפילו שבועת שוא. לא מבעיא שבועת עדות ושבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון דהוי רע לשמים ולבריות, אלא אפילו שבועת שוא, דאינו אלא רע לשמים, שכנגדו נשבע ונוטל. ושבועת ביטוי לא קתני, דשבועת ביטוי דלהבא כגון אוכל ולא אוכל, איכא למימר כי אישתבע בקושטא אישתבע, שבדעתו היה לקיימו, ואע״פ שכפאו יצרו ועבר עליה אינו חשוד בכך על השבועה. אבל ביטוי דלשעבר, אבלתי ולא אכלתי, דמי לשבועת שוא, שהרי הוציא שבועת שקר מפיו:היה אחד מהן משחק בקוביא. תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן:מפריחי יונים. אית דמפרשי, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך, והיינו שחוק. ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה, ויש בהן גזל מפני דרכי שלום:וסוחרי שביעית. עושים סחורה מפירות שביעית, והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:חזרה שבועה למקומה. אית דמפרשי בגמרא, חזרה לסיני, לשבועת הר סיני שהשביע הקב״ה את ישראל לא תגזול, והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו, אבל ב״ד אין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון. ואית דמפרשי, חזרה שבועה למחויב לה, על זה שהודה במקצת, וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא, ישלם:
תוסופות יום טוב
שבועת העדות. כתב הר"ן הקשה הרשב"א ז"ל מאן מוכח דעבר עליה במזיד. דלמא אשתלי ולאו מזיד הוא. ואי במודה שהזיד דידע הוא ולא העיד. אין אדם נאמן לשוויה נפשיה רשיעא והעלה דצריך עיון. ולדידי לא קשיא דכל שהיה עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה לא אמרינן דלמא אשתלי [*והביא ראיה לדבר] ובמודה שהזיד נמי משכחת לה דאע"ג דאין אדם משים עצמו רשע. ה"מ לפסלו לעדות אחר אבל זה שמחייב עצמו ממון שהרי הוא אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד. הו"ל הודאת בעל דין דמהניא לגבי ממון. דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. עכ"ל הר"ן. ונראה דוקא בדניחא ליה לתובע שישבע ויטול. אבל בלא"ה יכול לומר או השבע והפטר או תודה ותשלם. דהא בכי הא זכות הוא לו במה שאומר שהוא חשוד. דבשבועה דאורייתא קים לן דלא מפכינן. והשתא מהפך ליה כשנאמינהו שהוא חשוד. וזו היא דעת הרמ"ה שכתב הטור סי' צ"ב וז"ל אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול. כי אמר [הנתבע] חשוד אני נשבע ונוטל. ע"כ. אבל הרמב"ם פ"ב מהל' טוען כתב דאין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה. אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה. אע"פ שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עד בתחלה. אם נתחייב שבועה משביעין אותו שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר. השבע. ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להישבע. ואם שקר אתה אומר. הודה לבעל דינך. ע"כ:
ואפילו שבועת שוא. כתב הר"ב ושבועת בטוי לא קתני וכו' ואע"פ שכפאו יצרו וכו' אינו חשוד בכך על שבועה [לשעבר] להוציא שקר מפיו. רש"י. ומ"ש הר"ב אבל בטוי דלשעבר וכו' ותנא שבועת שוא וכל דדמי ליה כל שבועה לשעבר. גמ' [ורש"י]:
משחק בקוביא ומלוה בריבית וכו'. עמ"ש במשנה ג' פ"ג דסנהדרין:
שכנגדו נשבע ונוטל. ולא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ח דב"מ. כדי שלא יפקיעו ממנו ממון. שמי שהיה רוצה היה מלוה לו פרוטה ויתבע כל אשר לו ויהא מודה מקצת כמה שחייב. ויתחייב שבועה. ומתוך שאינו יכול לישבע יקח כל אשר לו בלא שבועה. לכך תקנו שישבע שכנגדו. משא"כ התם שזה שאינו יכול לישבע לא מחמת שהוא חשוד. אלא עתה בתביעה זו אינו יכול לישבע מחמת המאורע לא הצריכו לישבע שכנגדו. תוס' דהכא [דף מ"ז] ודב"מ:
חזרה השבועה למקומה. חזרה למחויב לה וישלם מה שתבעו בו בלי שבועה. לפי שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואין לו על אותו שתבעו זולת חרם סתם. והלכה כרבי מאיר לא כר"י דאמר יחלוקו. הרמב"ם. ומ"ש ר"י אומר יחלוקו הכי מסקי בגמ' דר"י הוא דאחר יחלוקו. [*והא דפסק כרבי מאיר לגבי ר"י מבואר בראיות בספר הרי"ף אבל הטור סי' ל"ב כתב בשם רב האי והרא"ש. שפסקו כר"י דיחלוקו]:
יכין
מלכת שלמה
4.
“He whose opponent is suspected of taking a false oath,” How so? Whether it be the oath of testimony, or the oath of deposit, or even a vain oath. If one [of the litigants] was a dice-player, or usurer, or pigeon-flyer, or dealer in the produce of the seventh year, his opponent takes the oath and collects [his claim]. If both are suspect, the oath returns to its place, these are the words of Rabbi Yose. Rabbi Meir says: “They divide [the claim].”משנה ה
וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ כֵּיצַד, לֹא שֶׁיֹּאמַר לוֹ כָּתוּב עַל פִּנְקָסִי שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז, אֶלָּא אָמַר לוֹ תֵּן לִבְנִי סָאתַיִם חִטִּין, תֵּן לְפוֹעֲלִי בְּסֶלַע מָעוֹת, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהֵן אוֹמְרִים לֹא נָטַלְנוּ, (שְׁנֵיהֶן נִשְׁבָּעִים), הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל וְהֵן נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין. אָמַר בֶּן נַנָּס, כֵּיצַד אֵלּוּ בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא וְאֵלּוּ בָאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה וְהֵן נוֹטְלִין שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה:
ברטנורה
[שניהן נשבעין ונוטלין מבעל הבית. דאמר ליה חנוני, פועלים לא מהימנו לי בשבועה], את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו. וכן פועלים אמרי ליה, חנוני לא מהימן לן בשבועה. וכששניהם נשבעין ונוטלים מבעל הבית, נשבעים זה בפני זה, כי היכי דליכסוף חנוני מפועלים או פועלים מחנוני:אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. שהרי על כרחך אחד מהן נשבע לשוא ונמצא שם שמים מתחלל. אלא אלו ואלו נוטלין בלא שבועה. ואין הלכה כבן ננס:
תוסופות יום טוב
לא שיאמר לו כתוב על פנקסי וכו'. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שא"ל תן וכו'. רש"י [דף מ"ז]. וכתב הטור סימן צ"א בשם הרא"ש מדתנן על פנקסו. ולא קתני החנוני אומר לבעל הבית אתה אמרת וכו' לומר שאנו סומכין על מה שנמצא בפנקסו אע"פ שהפועלים טוענים ברי והוא אינו טוען ברי. כיון שאמר שכך מצא בפנקסו. הרי הוא כברי. היכא דאיכא רגלים לדבר שצוה לו בעל הבית וכו' והוא כתב שנתן דהוה מלתא דשכיח ואזלינן בתר פנקסו. אבל בעלמא לא:
תן לבני וכו'. ל' הר"ן והא דקתני פועלים ובנים רבותא אשמועינן. דלא תימא [הא] דמחויב חנוני שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך [לשלם נמי] לפועלים אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד. סלקא דעתך שיטול חנוני בלא שבועה קמ"ל. ע"כ. וכיון דבחד בבא מתניין ל"ק דהוה זו ואין צריך לומר זו:
בסלע מעות. כלומר בסלע שאתן לך תן להם מעות שיוכל הפועל להוציא אותם בפרוטרוט. ועיין במתני' דלקמן דתנן בדינר מעות. ובמשנה ו' פ"ב דמעשר שני בסלע מעות. והרמב"ם פט"ז מהל' מלוה. והטור סי' צ"א העתיקו תן לפועלי סלע:
והן נשבעין ונוטלין. ולא הוה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך [כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דב"ק דחייב לשלם] דהכא כיון דמפסיד בעל הבית סבירא ליה לת"ק דתקנו רבנן שבועה שישבעו פועלים. הר"ן:
אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באים וכו' [*כך העתיק הר"ב וכן הגרסא בס"א] עמ"ש ריש פ"ק דב"מ:
כיצד אלו וכו'. כיצד אלו ואלו באים לב"ד לישבע שבועת שוא מביניהם דלית בהו דאינו משקר. רש"י:
אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה. כך הוא בכל הנוסחאות וכן העתיק הר"ב אבל הר"ן העתיק אלא הוא נוטל בשבועה. לפי שאין חיובו ברור והן נוטלין בלא שבועה. דהו"ל [כמנה] הלויתני וא"י אם פרעתיך:
יכין
מלכת שלמה
5.
“And the shopkeeper with his account book,” How so? Not that he [the shopkeeper] says to him [the customer], “It is written in my account book that you owe me two hundred zuz”. Rather he [the customer] says to him [the shopkeeper], “Give my son two seahs of wheat,” or, “Give my laborer small change to the value of a sela” and then he says, “I have given,” and they say, “We have not received”; he [the shopkeeper] takes an oath, and receives [his due from the customer]. And they take an oath, and receive [their due]. Ben Nanas said: “How can both be permitted to come to a vain oath? Rather he takes without an oath, and they take without an oath.”משנה ו
אָמַר לַחֶנְוָנִי תֶּן לִי בְדִינָר פֵּרוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי הַדִּינָר, אָמַר לוֹ נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בָאֹנְפָּלִי, יִשָּׁבַע בַּעַל הַבָּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַפֵּרוֹת, אָמַר לוֹ נְתַתִּים לְךָ וְהוֹלַכְתָּן לְתוֹךְ בֵּיתֶךָ, יִשָּׁבַע חֶנְוָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁהַפֵּרוֹת בְּיָדוֹ, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. אָמַר לַשֻּׁלְחָנִי תֶּן לִי בְדִינָר מָעוֹת וְנָתַן לוֹ, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ נְתַתִּיו לְךָ וּנְתַתּוֹ בָאֹנְפָּלִי, יִשָּׁבַע בַּעַל הַבָּיִת. נָתַן לוֹ אֶת הַדִּינָר, אָמַר לוֹ תֶּן לִי אֶת הַמָּעוֹת, אָמַר לוֹ נְתַתִּים לְךָ וְהִשְׁלַכְתָּם לְתוֹךְ כִּיסֶךָ, יִשָּׁבַע שֻׁלְחָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דֶּרֶךְ שֻׁלְחָנִי לִתֵּן אִסָּר עַד שֶׁיִּטֹּל דִּינָרוֹ:
ברטנורה
ונתן לו. והפירות צבורין ומונחים ברה״ר ואין מוחזק בהן לא חנוני ולא בעל הבית:ונתתו באנפלי. תיק העשוי למעות:ישבע בעל הבית. שבועה כעין של תורה, ויטול. דכיון דחנוני מודה שמכר, והפירות הם חוץ לחנותו, בעה״ב נשבע ונוטל:אמר לו נתתים לך. והולכתן לתוך ביתך. ואלו הפירות הצבורין ומונחים שלי הם שנתתי כאן למוכרן, והלה טוען אלו הם הפירות שמכרת לי בדינר. הואיל והלוקח מודה במקח והחנוני כופר שלא מכר את אלו, ישבע החנוני שבועה כעין של תורה ויטול:רבי יהודה אומר וכו׳ רבי יהודה אסיפא פליג, ואמר דבין בזו בין בזו בעל הבית נשבע ונוטל. דכיון שהפירות הם חוץ לחנות הוי כאילו הפירות הם ביד בעל הבית, וכל שהפירות בידו, ידו על העליונה והוא נשבע ונוטל:אמר לשולחני וכו׳ אשמעינן תנא פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן בין במעות של שולחני בין בפירות של חנוני. דאי אשמעינן פלוגתייהו בחנוני, הוה אמינא בפירות אמרו רבנן דכי אמר לו נתתים לך והולכתן לתוך ביתך ישבע החנוני ויטול, לפי שהחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיקח הדינר, אבל בשולחני שאינו עשוי ליתן האיסרין קודם שיקח הדינר, אימא מודו ליה לר׳ יהודה דלעולם בעל הבית נשבע ונוטל. ואי איתמר בהא, בהא קאמר ר׳ יהודה דלעולם בעל הבית נשבע ונוטל, מפני שאין השולחני עשוי ליתן האיסרין עד שיקח הדינר, אבל בחנוני שהוא עשוי ליתן הפירות קודם שיקח המעות אימא מודה להו לרבנן, צריכא. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
ונתן לו. פירוש שהגביהן לוקח והניח ברה"ר. המגיד פרק כ' מהל' מכירה [*אבל להר"ן דלקמן אין נראה שהגביהן הלוקח וכן נראה דעת הר"ב]:
ישבע בע"ה. פי' הר"ב כיון שהחנוני מודה שמכר. ואינו תובע ממנו אלא דמיהן. הר"ן:
אמר ליה נתתים לך והולכתן לתוך ביתך. פירוש חנוני טוען שמעשה שהיה כך היה שבא אליו בעל הבית ואין בידו דינר. ואמר לו תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך את הדינר. ונתן לו את הפירות והוליכם לתוך ביתו ואח"כ חזר אליו ופרע לו את הדינר. ובעל הבית טוען לא כי אלא קודם שנתתי הדינר לא לקחתי פירות מעולם. ולא נתתי לך הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהן ברה"ר. הר"ן:
ישבע חנוני. פירש הר"ב הואיל והלוקח מודה במקח. וז"ל הר"ן משום דטענתיה דחנוני מעליא בהו טפי. לפי שלדבריו אין לבעל הבית שום דררא בפירות הללו. ובעה"ב מודה לחנוני שהן שלו. אלא שנתן לו הדינר בשבילן:
אמר לשולחני וכו'. הכא נמי שהמעות צבורין ומונחין ברשות הרבים. ומ"ש הר"ב צריכותא דאי איתמר בהא. בהא קאמרי וכו' אבל בחנוני שהוא עשוי ליתן הפירות קודם שיקח המעות משום דפירי עבידי דמרקבי וכיון דמרקבי לא משהי להו גמ' [דף מ"ח]. והיינו טעמא דר"י לא אמר בחנוני בההוא לישנא דאמר בשולחני. לפי שדרך החנוני להקיף אלא דהכא מודה החנוני שלא מכר בהקפה. הר"ן והתוס' [דף מ"ח ד"ה ר' יהודה] וכתבו עוד התוס' דבסיפא לא מצי ר' יהודה למימר כל שהאיסר בידו וכו' לפי שלפעמים בעל הבית נותן איסר בפרוטות. והתם לא שייך למימר כל שהאיסר וכו' לפיכך תנא לישנא דליכא למטעי:
מעות. פרוטות של נחושת. רש"י. ולאו דוקא פרוטות. דהא רבי יהודה איסר קאמר. אלא כל מטבע של נחשת קאמר. ועיין בפירוש הר"ב משנהו' פ"ב דמעשר שני:
יכין
מלכת שלמה
6.
If he said to a shopkeeper, “Give me fruit for a denar,” and he gave him, and then the shopkeeper said to him, “Give me the denar”, and he replied to him, “I gave it to you, and you placed it in the till”, the customer takes an oath. If he gave him the denar, and said to him, “Give me the fruit,” and the shopkeeper says to him, “I have given it to you, and you took it to your house,” the shopkeeper takes an oath. Rabbi Judah says: “He who has the fruit in his possession, has the advantage.” If he said to a money-changer, “Give me change for a denar,” and he gave him; and said to him, “Give me the denar,” and the other said, “I have given it to you, and you placed it in the till,” the customer takes an oath. If he gave him the denar, and said to him, “Give me the small change,” and the other said to him, “I have given it to you, and you threw it in your purse,” the money -changer takes an oath. Rabbi Judah says: “It is not usual for a money-changer to give [even] an issar until he receives the denar.”משנה ז
כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ, הַפּוֹגֶמֶת כְּתֻבָּתָהּ לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, וְעֵד אֶחָד מְעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וּמִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְהַנִּפְרַעַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְכֵן הַיְתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִשְׁבוּעָה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פְקָדָנוּ אַבָּא, וְלֹא אָמַר לָנוּ אַבָּא, וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵין שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָרוּעַ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נוֹלַד הַבֵּן לְאַחַר מִיתַת הָאָב, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמַר הָאָב בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שְׁטָר זֶה אֵינוֹ פָרוּעַ, הוּא נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה:
ברטנורה
הפוגמת כתובתה. שמוציאה שטר כתובתה ומודה שנתקבלה מקצתה:לא תפרע אלא בשבועה. אם טוען הבעל נתקבלה כולה:עד אחד אומר וכו׳ ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים כו׳. ונפרעת שלא בפניו. כולהו אכשם קיימי, כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה, כך היתומים אינם נפרעים אלא בשבועה. יתומים הנפרעים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ומיירי מתניתין כגון שאלו היתומים שבאים להפרע מהן אומרים אין אנו יודעים אם פרע אבינו זה החוב אם לאו, אבל אם טענו אמר לנו אבינו שלא לוה מעות הללו ולא נתחייב בחוב זה מעולם, הרי היתומים שמוציאים שטר חוב על היתומים הללו נפרעים מהם שלא בשבועה, שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, והם אינם יכולים להכחיש העדים שמעידים שאביהם לוה המעות הללו. ולא שנו דבשבועה מיהת שקלי יתומים מן היתומים, אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה, כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה שלא נתקבל כלום, שהנפרע מן היתומים אפילו בשטר צריך שבועה, ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו, לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה שנתחייב אביהם. ואע״פ שכן הדין, אם דיין אחד דן שישבעו היתומים שבועה שלא פקדנו אבא ויפרעו מממון היתומים האחרים בשבועה זו, מה שעשוי עשוי:שלא פקדנו אבא. בשעת מיתה:ושלא אמר לנו קודם לכן. ששטר זה פרוע:הרי זה נשבע. שלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע. וכן הלכה:רבן שמעון בן גמליאל אומר. והלכה כרשב״ג:
תוסופות יום טוב
בשם שאמרו. משנה היא במסכת כתובות פ"ט [מ"ז]. רש"י. ועיי"ש ועמ"ש בריש פרקין בשם הרמב"ם:
ומנכסי יתומים. עמ"ש במשנה ד' פ"ו:
וכן היתומים. פירש הר"ב יתומים הנפרעים מן היתומים וכו' אבל מת לוה בחיי מלוה וכו' ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה וכו' ולא דמי למתני' ד' דחזרה שבועה למקומה. דפרשינן שהנתבע ישלם דהכא היינו טעמא דאמרינן כיון דתובע אינו יכול לישבע שיפסיד משום שאין כאן פשיעה לנתבע כלל אבל במתני' דלעיל כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו ומדינא משלם ואינו בדין שיהא חוטא נשכר. כשאין התובעו יכול לישבע שיפטר. ואע"פ שהתובע ג"כ מפני חשדו אינו יכול לישבע אינו דומה שבועת התקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם. הר"ן לעיל. ומ"ש הר"ב ואע"פ שכן הדין. אם דיין אחד דן וכו' בגמ' [דף מ"ח] משום דאיכא מאן דפליג אהאי דינא. הלכך אמרינן מאן דעבד ודן וכו' מאי דעבד עבד:
ושלא מצינו וכו' שובר על שטר זה. רש"י. ומסיים המגיד [פי"ז מהל' מלוה] ושיהיה השטר בין שטרותיו פרועין דתרתי בעינן [כמ"ש הר"ב] בסוף פ"ק דב"מ:
רבי יוחנן בן ברוקה אומר אפי' נולד הבן וכו'. כתב הר"ב וכן הלכה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולפיכך נראה לי שאף בחבורו פרק י"ז מהלכות מלוה [הלכה ה']. פוסק כוותיה. ואע"פ שכתב אפי' היה היורש קטן המוטל בעריסה. ולא כתב אפי' נולד וכו'. ומשום כך כתב המגיד דכת"ק פוסק וע"כ לא פליגי ר' יוחנן ותנא קמא אלא בנולד אבל בקטן אפילו ת"ק מודה. ע"כ. אין נראה כן אלא דקטן מוטל בעריסה כקטן הנולד דמי:
רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש עדים שאמר האב וכו'. ות"ק סבר דאפ"ה אין נוטלין אלא בשבועה. דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשבינהו. תוס' [דף מ"ח ע"ב ד"ה אם אמר] :
יכין
מלכת שלמה
7.
So too they have said that she who impairs her kethubah [by admitting that it had already been partially paid] cannot receive [the remainder of the] payment except on oath; And that if one witness testifies against her that it [the kethubah] has been paid [in full], she cannot receive payment except on oath; And that from assigned property or orphans’ property she cannot exact payment [for her kethubah] except on oath; And that if she claims [her kethubah] not in his presence, she cannot receive payment except on oath. So, too, orphans cannot receive payment except on oath [namely]: “We swear that our father did not enjoin in his will, neither did our father say unto us, nor did we find [written] among the documents of our father that this document is paid.” Rabbi Yochanan ben Beroka says: “Even if the son was born after his father’s death he may take an oath, and collect his claim.” Rabban Shimon ben Gamaliel said: “If there are witnesses that the father said at the time of his death that this document was not paid, he receives [his claim] without an oath.”משנה ח
וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא בְטַעֲנָה, הַשֻּׁתָּפִין, וְהָאֲרִיסִין, וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, וְהָאִשָּׁה הַנּוֹשֵׂאת וְהַנּוֹתֶנֶת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וּבֶן הַבָּיִת. אָמַר לוֹ מָה אַתָּה טוֹעֲנֵנִי, רְצוֹנִי שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, חַיָּב. חָלְקוּ הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין, אֵין יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ. נִתְגַּלְגְּלָה לוֹ שְׁבוּעָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל. וְהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַשְּׁבוּעָה:
ברטנורה
שלא בטענה. שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא, שטוענו שמא עכבת משלי. ומשום דכל הני מורו היתר לעצמם לפי שטרחו בנכסים, משום הכי רמו רבנן שבועה עלייהו:והאפוטרופים. שנתעסקו בממון אדם להכניס ולהוציא ולישא וליתן. אבל באפוטרופוס של יתומים, אם מינהו ב״ד ישבע, ואם אבי יתומים מינהו לא ישבע:והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית. שהושיבה בעלה חנונית או אפטרופא על נכסיו:ובן הבית. אחד מן האחין שנתעסק בנכסים משמת אביהן:חלקו. ולא השביעוהו בשעת החלוקה:נתגלגלה לו שבועה. אצלם אחרי כן, מגלגלין גם את זו עליו. וכדרך שמגלגלין בשבועת התורה ובשבועה שהיא כעין של תורה, כך מגלגלין בשבועת היסת:והשביעית משמטת את השבועה. לאו אהנך שבועות דשותפין קאי, דהא אין שביעית משמטת שותפות ולא שבועתה. אלא מלוה ושבועתה היא משמטת:
תוסופות יום טוב
ואפוטרופסים. פי' הר"ב שנתעסקו וכו'. אבל אפוטרופסין של יתומים וכו' עיין במשנה ד' פרק ה' דגיטין:
חלקו השותפין והאריסין. וה"ה לשאר. שאם חלקו אינו יכול להשביען. הרי"ף:
נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר. נתחייב לו כו' הל"ל. וכן כתב הרמב"ם בפרק ט' מהל' שותפין הלכה ז'. והטור סימן צ"ג. אלא דתנא נקט לשון נופל על לשון מגלגלין עליו וכו':
והשביעית משמטת את השבועה. כתב הר"ב לאו אהנך שבועות דשותפין קאי וכו' אלא מלוה וכו'. כדכתיב (דברים ט"ו) שמוט כל בעל משה ידו. רש"י. ובגמ' [ד' מ"ט] מנא הני מילי [דמשמט שבועה] דאמר קרא (שם) וזה דבר השמיטה ואפי' דבור משמטת. וכתב הר"ן ואיכא למידק שבועת מודה מקצת דמלוה פשיטא דכיון דממון אין כאן. שבועה אין כאן. ונ"ל דהכא כשתבע קודם שביעית. והודה במקצת וכפר במקצת. ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו. שכל ממון שכפר בו קודם שביעית אע"פ שעברה עליו אינו משמט. והכי איתא בפירוש בירושלמי במסכת שביעית מלוה נעשה כפרנית אינה משמטת. וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה [הלכה ח']. ונמצא שאותו ממון שכפר בו לא נשמט בשביעית וסד"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותו מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית. קמ"ל דשביעית משמטת שבועה כיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל. ואף השבועה שבאה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה. שכיון שהממון נשמט. אף הדבור של שבועה שבא מכחו נשמט:
יכין
מלכת שלמה