Mishnah

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule

קדשים

מנחות

Kodshim

Menachos

Chapter 7

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13

א ב ג ד ה ו

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6

משנה א

הַתּוֹדָה הָיְתָה בָאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת, שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין, עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה. עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה. וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה, וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן. בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַב, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְחַלָּה. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה, וְהַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקָב:

ברטנורה התודה. חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. חמש סאין של ירושלים הן שש מאותן שהיו במדבר בימי משה. שהוסיפו על המדה שהיתה בימי. משה שתות. דקיימא לן מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות. ואותו שתות הוא שתות מלבר:שתי איפות. כלומר, הנך שש סאין הם שתי איפות, שהם עשרים עשרון, שהרי בכל איפה עשרה עשרונות:עשרה, לחמץ. עשרה עשרונים לעשר חלות חמץ שבתודה:רבוכה. חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה. ורמב״ם פירש, רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו, לפי שהיה בה שמן כנגד החלות והרקיקין:נמצאו. שלשה עשרונות ושליש לכל מין ומין. שבמצה:שלש חלות לעשרון. דהוה להו עשר חלות לשלשה עשרונות ושליש:במדה ירושלמית. שלא היו בה עשרונות אלא קבים, הוי הנך חמש סאין שלשים קבין. שהסאה ששה קבים. ובגמרא בברייתא מייתי מגזרה שוה שכל מין ומין מארבעה מינים שבתודה היו באים עשר חלות, ואמרו, נאמר כאן והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳, ונאמר בתרומת מעשר [ממנו] תרומה לה׳, מה להלן אחד מעשר אך כאן אחד מעשר. ולמדנו שמין אחד של חמץ היה עשרה עשרונים כנגד שלש מינים של מצה, מדכתיב (ויקרא ז׳:י״ג) על חלות לחם חמץ, אמרה תורה כנגד חמץ הבא מצה:

תוסופות יום טוב חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כתב הר"ב שהוסיפו כו'. ואין מוסיפין יותר משתות. ילפינן לה בגמ' מקרא דיחזקאל (מ"ה) עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. דכל הני שקלים שהם ששים הוא המנה והשקל ד' זוזים הרי ר"מ זוזי וקי"ל דמנה דאורייתא כ"ה סלעים שהם מאה זוזי ומנה של קודש כפול היה הרי מאתים נמצא שהוסיפו שתות מלבר שהוא מ' על ר': עשרה לחמץ ועשרה למצה וכו'. כתב הר"ב ולמדנו שמין אחד של חמץ היה י' עשרונים כנגד ג' מינים של מצה מדכתיב על חלות לחם חמץ אמרה תורה כו' וז"ל הרמב"ם [מפני] שנאמר על חלות לחם חמץ אחר שנא' חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מרבכת [ובאה הקבלה שר"ל] ששיעור אלו הג' מינים כמו שיעור החמץ ע"כ: רבוכה. כתב הר"ב חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה כך פירש"י בפירוש החומש פרשת צו ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם שפי' רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו. בפי' משנה ג' פ"ט אדתנן התם דבחביתי כ"ג היה רביעית שמן לכל חלה כתב וז"ל וזה הענין מחזיק ענין שעלה בלבי ולא מצאתי כתוב לסמכו עליו והוא כי מ"ש בחביתי כ"ג מרבכת תביאנה וכן נאמר בתודה סלת מרבכת והיא נקראת אצלם רבוכה והמלה הזאת אין לה גזרה כל עיקר ממה שיש בידינו מן הלשון אמנם נתחזקה דעתי בענין רבוכה שהוא רבוי שמן מאשר מצאתי מרבית השמן בחביתי כ"ג ובמין רבוכה משאר מיני התודה כמו שזכרנו פירושו ודעתי נוטה שענין רבוכה היא עניין קלויה בשמן כמו שקולין דבר שנקרא בלשון ערב וזלאבי"א ר"ל שצפה על פני השמן שקולין אותה בה ולכך הוצרך ריבוי שמן והוא שנאמר [סלת] בשמן תעשה. ואשר הביאני לזה מ"ש בספרא בפירוש ענין מלה מורבכת מלמד שכל מעשיה ברותחין. והענין הזה הוא שיהא כל שמן שעושין עמה רותח. והואיל והענין כן מ"ש רביעית לכל אחד ר"ל שקולין אותה בה. עכ"ל. וזה מתחזק אצלי מה שמצאתי בנא"י בפי' הרמב"ם דספ"ג דאהלות שכתב שפרשו מורבכת תביאנה שהוא מענין צבירה. [*ועיין מ"ש שם בס"ד]:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה התודה וכו'. פ' ידיעות הטומאה (שבועות דף ט"ו.) וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל התודה היתה באה וכו' חמש סאין שהן שש וכו' כלומר הלחם של התודה היה מדת הסלת שלו ה' סאין של ירושלים שהם היו כשש סאין של המדבר והם שתי איפות בי האיפה היא שלש סאין הרי שש סאין של מדבר הם שתי איפות. והרי החמש סאין של ירושלים הם שש מדבריות ושתי איפות והיינו עשרים עשרון שנאמרו בתודה. וגבי תודה עשרה לחמץ ויו"ד למצה כי עשרה עשרונות הם איפה שלמה כי עשרון ר"ל עשירית האיפה ואלה העשרה עשרונים שבאו לחמץ עשו מהם עשרה חלות והרי צריך עשרון לכל חלה וחלה אבל המצה לא היה בה עשרון שלם כי המצה היה בה שלשה מינים נמצא שיש בכל מין ג' עשרונות ושליש ונמצא ששלש חלות נעשות מעשרון אחד עכ"ל ז"ל: חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כמו שהוסיפו על הסאה שתות כך הוסיפו על האיפה שתות דלעולם קים לן גם עכשיו איפה שלש סאין. וא"ת כי אמר רחמנא עשרון ניזיל בתר השתא כדאשכחנא גבי חמש סלעים של בן בפרק יש בכור בתר דהוסיפו עליהם וי"ל דשאני התם דגלי קרא כדדריש מדכתיב יהיה. תוס' ז"ל. וכן כתוב בסמ"צ וכתב ר"ש לוריא ז"ל שם בפ' ידיעות הטומאה דלפירושם שהוסיפו גם על האיפות שתות מתני' הכי פירושה התודה היתה באה מן המדות הגדולות שחמש היו שש ראשונות אבל לעולם אין פוחתין מששה מדות ע"כ: וז"ל תוס' חיצוניות וא"ת וליבעי לתודה שתי איפות ירושלמיות כדאמרינן בפ' יש בכור דחמש סלעים דבכור הוו לפי התוספת. וי"ל דשאני התם דגלי קרא להוסיף על השקלים כדכתיב יהיה. אבל גבי איפות לא אשכחנא רשות להוסיף מן התורה ולכך אנן משערין למדה מדברית ע"כ: בפי' רעז"ל דקיימא לן מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות ואותו שתות הוא מלבר ע"כ. אמר המלקט נפקא לן בגמרא מקרא דכתיב ביחזקאל גבי מנה של קדש שהיה כפול והשקל עשרים גרה כתיב עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם הרי ששים שקלים מנויין במקרא. פי' אותם ס' שקלים יהי' לכם המנה והסלע ד' זוזים הרי מאתים ומ' זוזים דהיינו דינרין הוו בהאי מנה וקיימא לן דמנה דאורייתא אינו אלא כ"ה סלעים שהן ק' זוזים אלא דמנה של קדש כפול היה דהיינו מאתים זוזים. וש"מ דמוסיפים על המדות שתות דהיינו מ' למאתן דקדש ודכוותה למאה של חול עשרים וש"מ שתותא מלבר שלחמש מוסיפים הששי שעל ה' פעמים ארבעים הביאו מבחוץ מ' פעם ששית ולא אמרינן שיחלקו המאתים לשש חלקים דהוי לכל חלק וחלק ל"ג זוז ושליש ומאותם חלקים יוסיף אחד על המנה דה"ל שתות מלגו ומהאי קרא נפקא לן דאין מוסיפין על המדות ולא על המטבעות יותר משתות דמנה הוי משקל וסלע הוי מטבע: שתי האיפות. אית דגרסי שתי איפות וכדאיתיה בפי' רעז"ל: האיפה שלש סאין. מפיק לה בגמרא מקרא דכתיב ביחזקאל מעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר פי' בת אחת יהיה לכם מעשר מן הכור כיצד עשרת הבתים יהיו לכם החומר ואז יתכן ליטול ממנו בת אחת למעשר לפי שהחומר יהי' עשרה הבתים וכור פשיטא להו לבני בבל שהוא שלשים סאים שהיו מודדים תבואתם בסאים ובכור וכור היינו חומר כדמשמע מהאי קרא ובת היינו איפה דכתיב האיפה והבת תוכן אחד להם: עשרה לחמץ מעשרון לחלה ועשרה למצה ובמצה ג' מינים וכו' כך צ"ל: לכל מין ומין משלשה חלות וכו'. כצ"ל. ובמקום אחר מצאתי מוגה לכל מין ושלש חלות לקב וגם בסיפא דמתני' הגיהו לכל מין ושתי חלות לקב ותימא הוא בעיני. וביד פ"ט מהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ז י"ח. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ל"ג:

1.

The todah required five Jerusalem seahs [of flour], which are six wilderness seahs; This is the equivalent to two ephahs, for an ephah is three seahs, or to twenty tenths [of an ephah], ten for the leavened cakes and ten for the matzot. “Ten for the leavened cakes” one tenth for each cake; “And ten for the matzot” –there were three kinds of matzot: loaves, wafers, and soaked cakes, thus there were three and a third tenths of flour for each kind, three cakes to every tenth. By Jerusalem measure they were thirty kavs, fifteen for the leavened cakes and fifteen for the matzot. “Fifteen for the leavened cakes”, one kav and a half for each cake. “And fifteen for the matzot” there were three kinds of matzot: loaves, wafers, and soaked cakes, thus there were five kavs for each kind, two cakes to every kav.

משנה ב

הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָאִים כַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה. הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָאָה שְׁתֵּי יָדוֹת בַּמַּצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה, חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וַעֲדוּיָן. וּמִכֻּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'. אֶחָד, שֶׁלֹּא יִטֹּל פָּרוּס. מִכָּל קָרְבָּן, שֶׁיְּהוּ כָל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטֹּל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ. לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים:

ברטנורה המלואים. שהיו בימי משה. כשנתחנך אהרן ובניו לכהונה:היו באים כמצה שבתודה חלות ורקיקים ורבוכה. דכתיב במלואים (שם ח׳) ומסל המצות אשר לפני ה׳ לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד, חלת מצה אלו חלות, וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים, ורקיק זה רקיק:נזירות. לחמי נזיר, שנאמר (במדבר ו׳:ט״ו) וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. ורבוכה לא הוזכר שם:שני ידות. שני חלקים של מיני מצה שבתודה היו בנזירות, וכדמפרש ואזיל:נמצאו. לנזירות:עשר קבין. שהרי בשלשה מיני מצה שבתודה היו חמשה עשר קבין, והוי להו עשרה שני ידות של חמשה עשר:שהן שש עשרונות ועדוין. כלומר, עוד שנוסף עליהן. שהרי היו שלשה עשרונים ושליש לכל מין כדאמרן לעיל גבי מצה שבתודה, נמצא לשני מינים שש עשרונות ושני שלישי עשרון, והיינו דקאמר שש עשרונות ועדוין:ומכולן. מכל ארבעה מינים שבתודה היו הכהנים נוטלים אחד מעשרה תרומה:שלא יטול פרוס. שבור וחתוך:שיהיו כל הקרבנות שוין. המינים יהו שוין, עשרה חלות לכל מין:שלא יטול תרומה מקרבן על חבירו. שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר, נמצא מפריש מזה על זה:

תוסופות יום טוב [*ורבוכה. כתב הר"ב דכתיב במלואים וכו']. וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים. בפ' שתי מדות (מנחות דף פ"ט) דהלכה למשה מסיני חצי לוג שמן לתודה והמחצית לרבוכה וכמ"ש בפי' הר"ב לקמן סוף משנה ד'. ומ"מ לאו לימוד הוא דמשום הא דכתיב לחם שמן שתהא רבוכה כדאיתא בגמרא דדלמא לחם שמן ממש פירש"י שמן קרוש עגול כמו לחם אלא כדדריש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דר' טבלא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו (ויקרא ו׳:י״ג) . וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו פרש"י [כלום] חייבין בניו בשביל משיחת אביהם ע"כ. אלא מקיש חנוכו הוא המילואים להמשחו הן החביתין מה המשחו רבוכה דכתיב בפ' צו מרבכת תביאנה אף חנוכו רבוכה: הנזירות היתה באה שתי ידות במצה שבתודה. דת"ר שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן [לפי שבתודה חצי לוג ומחציתו לרבוכה שאינה בנזירות] יכול לכל מה שאמור בענין. ת"ל מצות. לאפוקי רבוכה דלא נאמר בו מצות: ושלא יטול כו'. בגמרא גרס שלא יטול. וכן העתיקו רש"י והר"ב:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה הנזירות היתה באה וכו'. עיין במ"ש בפרקין דלעיל סוף סי' ה'. וביד רפ"ח דהלכות נזירות ובפ"ט דהלכות מעשה הקרבנות סי' ט' כ"ג: ה"ג נמצא עשרת קבים ירושלמיות שהן ששה עשרונות וַעֲדוּיִין. ונלע"ד דאי הוה גרסי' וְעוֹדְויַין הוה שפיר טפי. וספק אצלי שמא מצאתי אח"כ גירסא זו. אכן אחר זמן. רב בא לידי הספר עצמו של החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכמדומה לי שנקד וְעֹדיִן או וְעוֹדְִין וכתב פי' ושני ועוד כלומר ושני שלישים של עשרון מוסף עוד על השש עשרונות שהרי כל מין היה בו שלשה עשרונות ושליש והרי בשני מינים יש שש עשרונות ושני שלישים עכ"ל ז"ל. וכתב עוד ס"א ועדווין ע"כ. ואיתה בירושלמי פ' ששי דכלאים: ומכולן היה נוטל וכו' האי בבא איתה בגמ' קודם בבא דהמלואים היו באים וכו' ואפילו בגמ' המוגהת ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל וגם רש"י ז"ל שבכתיבת יד בבא דומוכלם פירש ראשונה ואחר עָלֶה אחד פי' מתני' דהמלואים אלא שהמפרש שבדפוס פירש בבא דמלואים ברישא: שנאמר והקריב ממנו אחד וכו'. ממנו דריש ליה בברייתא בגמרא מן המחובר למעוטי שלא מן המוקף. ועוד גרסינן בברייתא בגמרא למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה מג"ש מתרומת מעשר כמו שכתב רעז"ל במתני' דלעיל אבל עדיין איני יודע מכמה קמח הוא עושה החלה של חמץ נאמר כאן לחם חמץ ונאמר להלן בשתי הלחם לחם מה להלן עשרון לחלה דכן כתיב שתים שני עשרונים אף כאן עשרון לחלה ועוד כתיב בשתי הלחם תביאו יתירה דהא לעיל מיניה כתיב והקרבתם מנחה חדשה ומצי למיכתב ממושבותיכם לחם תנופה אלא ללמד שכל הבאות שאתה מביא הדומות לזו שבאין חמץ יהיו כזה עשרון לחלה. אי מה להלן שני עשרונות אף כאן שני עשרונות ת"ל בשתי הלחם תהיינה חד יו"ד דמייתרא דמשמע עשרה ומסתברא דהאי יו"ד דתהיינה אתביאו לחם דאוקימנא בלחמי תודה קאי דאי אשתי הלחם לא מצי למיכתב יו"ד דהא שתים שני עשרונים כתיב כן פי' רש"י ז"ל. ועיין בתוס' שהקשו על גרסתו ופירושו דיו"ד לא מייתרא דיו"ד אחת של עיקר ואחת לשמוש. ועיין בספר קרבן אהרן פ' צו ריש פרשה ז'. ובפרשת אמור ראש פ' י"ג. וביד פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות סי' ז' י"ב כ' כ"א כ"ב כ"ג:

2.

The consecration [minhah] consisted of matzah like the todah: cakes, wafers, and soaked cakes. The nazirite minhah consisted of two thirds of the matzah of the todah: cakes and wafers, but not soaked cakes. Thus there were ten kavs by Jerusalem measure, which are six tenths and something over. From each kind [the priest] took one tenth part as terumah, as it is said, “Out of this he shall offer one of each kind as a gift to the Lord” (Leviticus 7:1: “One:” that he may not take what is broken. “Out of each offering:” that each kind of offering shall be equal, [and] that he must not take [the terumah] from the one kind of offering on behalf of another. “It shall go to the priest who dashes the blood of the shelamim:” and the rest was consumed by the owner.

משנה ג

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּן חוּץ מֵאַחַד מֵהֶן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָדָשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָדַשׁ. שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם:

ברטנורה השוחט את התודה בפנים. לפנים מן העזרה:ולחמה חוץ לחומה. בגמרא מוקמינן לה חוץ לחומת בית פאגי. רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים. [אבל חוץ לעזרה קדוש]. ואע״ג דכתיב (ויקרא ז׳:י״ב) והקריב על זבח התודה חלות, דמשמע לכאורה שיהא הלחם אצלה בשעת זביחה, לא דרשינן על בסמוך. ורמב״ם גורס בית בגי. ומפרש שהוא מקום קרוב להר הבית אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית ושם אופים המנחות. ועל שם כך היו קורים לו בית בגי. לשון פת בג המלך:עד שלא קרמו בתנור. לאו לחם נינהו. אלא עיסה בעלמא:שחטה. על מנת לאכלה חוץ לזמנה, קדש הלחם ונפגל. על מנת לאכלה חוץ למקומה, קדש הלחם ונפסל. וטעמא דקדש הלחם, משום דפסולו בקודש, וקיי״ל כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו:שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם. דפסולו קודם שחיטה הוא:שחטה ונמצאת בעלת מום רבי אליעזר אומר קדש. בגמרא מוקי לה בדוקין שבעין, דבכי האי מומא סבר ר׳ אליעזר דאם עלו לא ירדו הואיל ואין מומן ניכר, הלכך קדש הלחם. ואין הלכה כר׳ אליעזר:שלא לשמה. לא קדש הלחם, דכתיב (ויקרא ז׳:י״ג) על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו, על זבח שנזבח לשם תודת שלמיו:וכן איל המלואים. לפי שהן היו תחלה לכל הקרבנות נקט איל המלואים. והוא הדין לאיל נזיר, דמלואים כקרבן יחיד הן חשובים:

תוסופות יום טוב השוחט את התודה כו'. דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח כדילפינן בברייתא מדכתיב (שם ז) יקריב קרבנו על זבח. וכבר הזכרתיו במשנה ג' פרק ב' ועיין במשנה דלקמן: ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם. כתב הר"ב רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים וכו' ואע"ג דכתיב וכו' לא דרשינן על בסמוך. וקשה דבמשנה ו' פ"ה כתב דהלכה כרבי דדריש על בסמוך. והתוס' כתבו וז"ל תימה עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [משנה ו'] אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש. וי"ל דהכא לא דמי לההיא דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתם. אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא ליכא למיחש אלא שיהא קיים. ע"כ. ועיין עוד במשנה ה' פי"א. ומ"ש הר"ב דהרמב"ם גורס כו' אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית [*וכן פירש"י] ועיין מ"ש במשנה ב' פרק י"א אבל פירש רבותיו שהזכיר הר"ב הוא פירש"י פרק ה' דפסחים ד' ס"ג והר"ש במשנה ח' פרק קמא דכלים [*והראה לי בני האלוף מוהר"ר אברהם יצ"ו בירושלמי ספ"ו דיומא. רבי יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים אבל בפי"א דף צ"ה שם כ' רש"י [בית פגי] בכל ירושלים]. ומ"ש הר"ב ושם אופין המנחות וכ"כ בפי"א ודבר תימה הוא דמקרא מלא ביחזקאל (מ"ו) זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מה"ק. ובמקום שמבשלין קדש קדשים שם אופין את המנחות שנאמר זה המקום וגו'. ועמ"ש במ"ג וד' דפי"א. ובנא"י שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר: שחטה ונמצאת טריפה. עמ"ש במ"ד פי"ב דזבחים: שחטה ונמצאת בעלת מום. כתב הר"ב בגמ' מוקי לה בדוקין שבעין כו' הואיל ואין מומן ניכר. וכ"כ רש"י בגמ'. אבל במ"ג פרק ט' דזבחים פי' הר"ב דטעמא הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות והכי איתא התם בגמ'. והא דכתב הר"ב דבהאי מומא סבר ר"א כו'. משמע מדבריו דחכמים דפליגי עליה היינו טעמייהו דס"ל דאף בדוקין שבעין אם עלה ירד. ולא אמרו כן בגמ' אלא דכי אמר [ר"ע] אם עלו לא ירדו. בפסולא דגופיה אבל לקדושי לחם. לא. ומיהו בפירש"י נראה דגירסא אחרת היתה לו בגמ' ולא קאי האי כי אמר אחכמים דפליגי אדר"א. אלא אר' יהודה דאמר בברייתא. דאף ר"א סבר בבעל מום שלא קדש: וכן איל המלואים וכו'. דכל לחם הבא על ידי זבח איכא למילף מהדדי:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה השוחט את התודה בפנים. פ' תמיד נשחט (פסחים דף ס"ג) ובפ"ק דמעילה דף ד'. ובירושלמי ס"פ שני שעירי. וביד פי"ב דהלכות פסולי המוקדשין סי' ט"ז י"ז י"ח: שחטה עד שלא קרמו וכו'. תוס' פ' ואלו מנחות דף ע"ו: בפי' רעז"ל רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים. אמר המלקט אבל חוץ לעזרה קדוש והוא פי' רש"י ז"ל כאן. עוד בפי' רעז"ל לא דרשינן על בסמוך ע"כ. אמר המלקט ר"ל דהכא לא דרשינן על בסמוך אבל בשאר דוכתי דרשינן ליה שר"ל בסמוך כדאשכחן לעיל דדריש ליה רבי בפ' כל המנחות באות מצה כמו שפי' שם רעז"ל וכן נמי דרשינן ליה לקמן בסמוך בפ' שתי הלחם: עד שלא קרמו בתנור. לאו לחם נינהו אלא עיסה בעלמא עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט והכתוב אומר על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו כלומר כשהוא מקריבו כששוחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור. ומפ' בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ז) וגם פה כל שפורסה ואין חוטים נמשכין ממנה נקרא קרמו פנים: שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם כצ"ל. ומפרש התם בריש מעילה קדש הלחם ליפסל דבעי שריפה אבל לא למעילה. ואיתה בתוס' פ' הקומץ זוטא דף ט"ז: שחטה ונמצאת בעלת מום ר' אליעזר אומר קדש וחכמים אומרים לא קדש. גמרא מתני' מני ר"מ היא דתניא שחטה ונמצאת בעלת מום ר' אליעזר אומר קדש. ור' יהושע אומר לא קדש דברי ר"מ א"ר יהודה לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על חוץ לזמנו שקדש ועל בעל מום שלא קדש על מה נחלקו על חוץ למקומו שר"א אומר קדש ור' יהושע אומר לא קדש ע"כ. ועל פי דרכנו למדנו דחכמים דמתני' היינו ר' יהושע בר פלוגתיה דר' אליעור: בפי' רעז"ל בגמ' מוקי לה בדוקים שבעין דבכי האי מומא סבר ר' אליעזר דאם עלו לא ירדו ע"כ. אמר המלקט ור' עקיבא נמי כותיה ס"ל בפ"ט דמסכת זבחים: וכן שני כבשי עצרת. אית דל"ג מלת וכן אלא ושני כבשי:

3.

One who slaughtered the todah within [the Temple court] while its bread was outside the wall, the bread has not been sanctified. If he slaughtered it before [the loaves] had become crusted in the oven, even if all except one had become crusted, the bread is not sanctified. If he slaughtered the todah [intending to eat it] outside its proper time or outside its proper place, the bread is sanctified. If he slaughtered it and it was found to be terefah, the bread is not sanctified. If he slaughtered it and it was found to have a blemish: Rabbi Eliezer says: the bread is sanctified. But the sages say: it is not sanctified. If he slaughtered it under another name, and so, too, if the ram of the consecration-offering or the two lambs offered at Shavuot were slaughtered under another name, the bread is not sanctified.

משנה ד

נְסָכִין שֶׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל, אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר, יִקְרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָאו, יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, אֵינָן טְעוּנִים לֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה, הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, וְלֹא וְלָדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְמוּרָתָהּ טְעוּנִין לָחֶם:

ברטנורה נסכים שקדשו בכלי. לאו דוקא בכלי. שאין נסכים מתקדשים ליפסל ביוצא ובלינה ואע״פ שקדשו בכלי, אלא בשחיטת הזבח, דכתיב זבח ונסכים, הנסכים תלויים בזבח:ונמצא הזבח פסול. שנפסל בזריקה. דאילו בשחיטה נפסל, לא קדשו נסכים:אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו. בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין, משום דלב ב״ד מתנה עליהם, אם הוצרכו לזבח זה הוצרכו ואם לאו יהיו לזבח אחר. אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר. ואפילו נסכים של צבור אין קרבים עם זבח אחר אא״כ היה אותו זבח זבוח כשנפסל הזבח הראשון, אבל אם לא היה זבוח בשעה שנפסל הזבח הראשון, אין קריבים עם הזבח האחר. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, יקרבו עמו. במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אם לא היה זבח זבוח באותה שעה נעשה כמו שנפסלו בלינה ופסולים. והכי מפרשא מתניתין בגמרא. וכל זמן שלא נתקדשו נסכים בכלי אע״פ שנשחט הזבח יכולים להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים, דקיי״ל מביא אדם קרבנו היום ונסכו אפילו אחר כמה ימים, בין נסכים של יחיד בין נסכים של צבור. וכן מצורע מביא אשמו היום ולוג שמן שלו לאחר כמה ימים:ולד תודה. שהפריש תודה מעוברת וילדה:וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינה טעונה לחם. הראשונה, אם נמצאת לאחר הקרבת שניה. וכן שניה אם נמצאת הראשונה קודם הקרבתה והקריב ראשונה, שוב אין השניה טעונה לחם:חליפתה. היינו המפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה:תמורתה. כגון שעומדת בעין ואומר זו תמורת זו, וכתיב (ויקרא כ״ז:י׳) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש:

תוסופות יום טוב נסכים שקדשו בכלי. כתב הר"ב לאו דוקא בכלי שאין נסכים מתקדשים כו' ואע"פ שנתקדשו בכלי אלא בשחיטת הזבח וכו'. ה"פ דלאו דוקא דקדושת הכלי בלבד מקדשם אלא אף בשחיטת הזבח ומיהו קדושת כלי נמי בעינן כדמפורש בסיפא דכל זמן שלא נתקדשו בכלי אע"פ שנשחט הזבח יכולין להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים. ומ"ש הר"ב שאין נסכים מתקדשין ליפסל ביוצא ולינה וכ"פ רש"י וכתבו התוס' דלא יתכן דהא תנן בספ"ב דמעילה דמשקדשו בכלי הוכשרו ליפסל כו' בלינה. ואין לדחוק דהתם תנן מנחת נסכים ואילו הכא נסכים תנן ואינן אלא יין דהא פרישית במ"ג פ"ד דזבחים דנסכים אף הסלת בכלל ועוד התוס' העתיקו הא דמעילה נמי נסכים כו'. ואע"פ שכתבו ג"כ דיש לדחות דהתם דוקא בנסכים הבאים בפני עצמן מ"מ הכריחו דמפסלי בלינה בכלי שרת ופירשו דהכא מיירי לענין שלא לשנותן לזבח אחר וכן הרמב"ם סתם וכתב בפירושו דהכא וכן בחבורו פ"ב מהמה"ק שאם נתן הנסכים לכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה ובפי"ב מה' פה"מ כתב משנתינו זו וז"ל נסכים שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח אם נפסל בשחיטה לא קדשי הנסכים ליקרב. נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח מה יעשה בהן אם היה שם זבח אחר כו' ואם לאו כו' נעשו כמו שנפסלו בלינה ע"כ. הרי שגם הוא מפרש לענין שלא לשנותן לזבח אחר. ואני תמה על הכ"מ דמפרש להרמב"ם כפירש"י דמפרש הסוגיא לענין ליפסל בלינה. ועוד בפ"ב מהמה"ק אדכתב הרמב"ם שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה כמו שהעתקתיו בסמוך. כתב הוא דממשנתינו למד דתנן נסכים שקדשו בכלי כו' ואם לאו יפסלו בלינה הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה. ע"כ. וזה דבר תימה דהא מתני' מפרשינן דהכי קתני נעשה כמו שנפסלו בלינה. ועוד מה לו לדחוק ומשנה שלימה שנינו בספ"ב דמעילה. אלא דאה"נ דמאותה משנה הוא שהעתיק הרמב"ם. ומשנתינו דהכא מפרשה לענין שלא לשנותו לזבח אחר וכדעת התוס' ומ"מ לענין הלכה איכא בינייהו דהרמב"ם והתוס' כמו שאכתוב לקמן בס"ד: ונמצא הזבח פסול. לשון הר"ב שנפסל בזריקה דאילו בשחיטה נפסל לא קדשו נסכים. דלא אמרן דקדשי בשחיטת הזבח אלא בשחיטה כשרה דלא דמי לתודה דאפילו בשחיטה פסולה מתקדשים הלחם כדלעיל. דפירש"י בפ"ב דף ט"ו. דשאני תודה דילפינן מדכתיב יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ע"כ והא דכתב הר"ב בזריקה הכי איתא בגמ' ולאו דוקא דהא איכא נמי קבלה והלוך. אלא נקט זריקה שהיא תכלית עבודת הדם. וה"ה בקבלה והלוך. וזהו שדקדק הרמב"ם לכתוב מקבלה ואילך כמו שהעתקתי לשונו לעיל: אם יש שם זבח אחר. שאין לו נסכים. רש"י: יקרבו עמו. כתב הר"ב בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין כו' אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר. והקשו התוספות בפ"ב דף ט"ז דא"כ משכחת לרבנן דנסכי בהמה חייבין עליה משום פיגול שנעשית השחיטה בהכשר ופיגול בשאר עבודות. כלומר והתם תנן דדוקא לר"מ מתפגלין ולא לרבנן כדפי' הר"ב שם. ופירשו דסוגיא דהכא אתיא לר"מ אבל לרבנן מתניתין כמשמעה דכשנפסל הזבח ואפילו בשחיטה מותר לשנותו לזבח אחר ואפילו בשל יחיד ע"כ. ולפי שהרמב"ם פסק למשנתינו כאוקימתא דבזריקה ובשל צבור ופסק נמי בפי"ח מה' פסולי המוקדשים דלא כר' מאיר אלא שאין הנסכים מתפגלין כלל. וגם הר"ב פסק כך לעיל במשנה ד' פ"ב הלכך נ"ל לתרץ דסברת חכמים דהואיל ודין הנסכים שיהו נקרבים אפי' לאחר כמה ימים וכן ראוים לשנותן לזבח אחר בצבור. הלכך אע"פ שאם נפסל הזבח מקבלה ואילך נדחו הנסכים בשל יחיד. אפ"ה אין בהם פגול כיון שאינן תלוים בזבח להקריב עמהם מיד וכן יכולים להשתנות בשל צבור: ואם לאו יפסלו בלינה. כתב הר"ב דחסורי מחסרא וה"ק בד"א וכו' אבל אם לא היה זבח זבוח כו' נעשה כו' גזירה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשום זבח זה כשרים לשום זבח אחר ואפילו בלא תנאי ובלא נפסל הזבח. אבל כשהיה הזבח זבוח באותה שעה שנפסל זה. ומיד היו הנסכים לזבח אחר. דמי כאילו לשם האי זבח הובאו לנסכים. ולא אתו למימר נסכים שהפרישו כו'. רש"י: ולד תודה כו'. עיין במשנה ב' פרק ג' דתמורה: שנאמר והקריב על זבח התודה. [התודה] בה"א הידיעה. הרמב"ם שם:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה נסכים שקדשו בכלי ונמצא וכו'. כך צ"ל ותרתי בעינן ליפסל בלינה וביוצא כלי שרת ושחיטת הזבח ואיתה בתוס' פ' הקומץ זוטא דף ט"ו. ופי' שקדשו בכלי שניתנו בכלי. וביד כוליה מתני' עד סוף סי' ה' פרק שני דהלכות מעשה הקרבנות סימן י"ב י"ג ובפי"ב דהלכות פסולי המוקדשין סי' ו' ח': ואם לאו יפסלו בלינה. כתב רש"י ז"ל ה"ג ואם לנו יפסלו בלינה וכן הוכיחו ג"כ תוס' ז"ל מן הגמרא אבל המפרש שבתלמוד בדפוס כפי מה שהגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל כך הוא לשונו אם יש זבח אחר שאין לו נסכים יקרבו אלו נסכים עמו ואם משקדשו בכלי לנו יפסלו בלינה. פירוש אחר אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו שאם לא יפסלו ע"כ. ואיתה למתני' בירושלמי דשקלים פ"ד: ולד תודה וכו'. בכריתות פ' המביא אשם תלוי דף כ"ז: לא ולדה וכו'. טעונים לחם אבל הם עצמן קריבין דכתיב אם על תודה יקריבנו וכו' יקריבנו קרא יתירה הוא דמצי למיכתב על תודה והקריב על זבח התודה וגו' אלא יקריב מלמד על המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות יקריב איזה מהם שירצה ולחמה עמה יכול שתהא שניה טעונה לחם ת"ל יקריבנו נו"ן וי"ו קדריש מיעוטא הוא כשהוא אומר אם על תודה ריבה להקרבה ולדות וחליפות ותמורות דעל תודה משמע קרבנות אחרים יוסיף על התודה. יכול יהא ולדות ותמורות טעונים לחם ת"ל התודה התודה טעונה לחם ולא ולדה וכו'. ופי' רש"י ז"ל חליפין הוא דנפקי מיקריבנו א' ולא שנים אבל ולדות ותמורות לא נפקי מיניה דליכא למימר בהן ולא שנים דאי נמי מקריב לחם בהדייהו לאו שנים נינהו דהא לא הפרישן לשם תודה אלא מותר תודה הם ואיצטריך קרא למעוטי מותר תודה מלחם: ולד תודה אין טעון לחם אע"פ שהוא ולד תודת חובה כגון אחד מד' הצריכין להודות כך פי' רש"י ז"ל. ואית דמפרשי דלא מיקרי תודת חובה אם לא אמרה הרי עלי. ובגמרא אמר ר' יוחנן לא שנו דאין טעון לחם ולד תודת חובה אלא אחר שנתכפר באחת מהם שוב אין טעון לחם לאחרת אבל לפני כפרה טעון לחם דסבר ר' יוחנן אדם מתכפר בשבח הקדש דהיינו הולד וכיון דיכול להתכפר באיזה שירצה או באם או בולד ה"נ טעונות לחם ושמואל פליג עליה דס"ל דאין אדם מתכפר בשבת הקדש. שנאמר והקריב על זבח התודה חלות התודה טעונה לחם וכו'. כך נראה שצ"ל אע"פ שבתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל לא הוגהה מלת חלות. וגם ה"ר יהוסף ז"ל לא הגיהה רק כתב ולא חליפתה פי' לישנא דקרא נקט לא יחליפנו ולא ימיר אותו ועל כן הקדים כאן חליפה לתמורה ע"כ. ועיין בת"כ פ' צו פי"א:

4.

If a [minhah that is accompanied by] the libations had already been sanctified in a vessel when the animal-offering was found to be invalid: If there is another animal-offering, they may be offered with it; But if not, they are left to become invalid by remaining overnight. The offspring of a todah, its substitute, and the animal which was set apart in the place of the todah which was set apart and was lost, do not require the [accompanying] bread, as it says, “And he shall offer [them] with the sacrifice of thanksgiving (todah)” (Leviticus 7:1; the todah requires the accompanying bread, but its young, what is brought in its place, and its substitute, do not require the accompanying bread.

משנה ה

הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא. הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

ברטנורה יביא היא ולחמה מן החולין. ולא מן המעשר. דכיון דאמר הרי עלי הוי ליה דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין. דלחם נגרר אחר תודה, וכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בעל כרחיה איחייב ליה בלחם, הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא:תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא. כלומר יביא כמו שנדר. ולאו חובה, דכל שכן אם יביא שניהם מן החולין דשפיר עבד. אלא אם רצה להביא כמו שנדר יביא:ולא יביא הלחם מחטי מעשר שני עצמו. דלחם דומיא דשלמים בעינן, מה שלמים ממעות מעשר שני ולא ממעשר שני עצמו, אף לחם כן:

תוסופות יום טוב תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא לחמה מן החולין. פי' הר"ב דלחם נגרר אחר תודה וכיון דאמר כו'. הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר. לאו כלום הוא. ואפילו תוך כדי דבור דלא מיבעיא לב"ש דרפ"ב דנזיר. דס"ל באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. דלא מצי מיהדר תוך כדי דבור. אלא אפילו לב"ה דאמרי אינו נזיר לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרי' נמי דתוך כדי דבור כו' חוץ ממגדף וע"א והקדש כו' [כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ה דתמורה וע"ש] תוס' ועיין משנה ג' פי"ב: ולא יביא מחטי מעשר שני. פי' הר"ב דלחם דומיא דשלמים בעינן. מה שלמים ממעות מעשר שני כשאינן עליו חובה כדלקמן. ועיין בפי' הר"ב משנה ג' פ"ק דמעשר שני:

יכין מלכת שלמה

5.

One who says: “Behold I take upon myself [to bring] a todah”, he must bring both it and its bread from hullin. [If he said:] “A todah from hullin and its bread from tithe,” he must bring the bread from hullin. [If he said:] “A todah from tithe and bread from hullin,” he may bring. [If he said:] “A todah, it and its bread from tithe,” he may bring. But he must not bring from grain of second tithe, rather from second tithe money.

משנה ו

מִנַּיִן לָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, לֹא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז), וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר צֹאן וּבָקָר. אֶלָּא לְהָקִישׁ כֹּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח, מַה הַפֶּסַח, שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, אֵינוֹ בָא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָא בְחוֹבָה, לֹא יָבֹא אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה, לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין. וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחֻלִּין:

ברטנורה מה פסח שהוא בא בחובה אינו בא אלא מן החולין. דפסח מצרים לא בא אלא מן החולין, שעדיין לא היתה להם שום תבואת מעשר שני שאין מעשר אלא משנכנסו לארץ, ומה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין, שהרי הוא אומר (שמות י״ג:ה׳) ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, שיהו כל עבודת החדש הזה כזה של מצרים:אף כל דבר שבחובה נמי כו׳ לפיכך, האומר הרי עלי תודה או שלמים הואיל והן באים חובה דקאמר הרי עלי, לא יביא אלא מן החולין:והנסכים. אפילו אמר הרי עלי להביא ממעשר, לא יביא אלא מן החולין. דכי שרא רחמנא לאתויי שלמים ממעשר הני מילי שלמים גופייהו דבני אכילה נינהו, אבל נסכים דכליל הם לא יביאו מן המעשר:

תוסופות יום טוב אלא להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן. ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא. תוס'. דבגמ' דף פ"ג יליף לה ר"ע מדכתיב (ויקרא ז׳:ל״ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים ומצריך לכולהו ודריש לחטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין דאמר קרא (שם ט"ז) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. לו משלו ולא משל מעשר. אף כל אינה באה אלא מן החולין. ויראה לי דלחמי תודה הוו בכלל ולזבח השלמים. דתודה נמי שלמים הם כדכתיב (שם ז) וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' אבל בכלל למנחה ליתנהו לחמי תודה כמ"ש לעיל רפ"ה: מה הפסח שהוא בא בחובה כו'. פי' הר"ב דפסח מצרים. אינו בא אלא מן החולין כו' אף פסח דורות כו' ופסח מצרים ופסח דורות בכללא נינהו דשם פסח אחד הוא. ולא הוה דבר הלמד בהיקש דקי"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש. כמ"ש במשנה ה' פרק ה' דזבחים דהכא דיליף תודה מפסח דורות כמאן דיליף מפסח מצרים. דשם פסח אחד הוא. גמ': לפיכך האומר הרי עלי תודה כו'. משנה שאינה צריכה היא. דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכ"מ. רש"י: והנסכים בכל מקום כו'. פי' הר"ב דכליל הם. ודרשו בספרי ומייתי להו בתוס' דממעטינן לה. מדכתיב (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת מעשר דגנך ושמחת אכילה שיש בה שמחה:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה להקיש דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח. תימא תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן ולמאן דיליף בגמרא מחטאת ניחא תוס' ז"ל ונראה לע"ד משום דבקרא דזאת התורה דכתיב ביה חטאת להקיש כמו שנכתוב בסמוך כתוב שם מנחה וזבח השלמים וגם דעופות ומנחות איקרו חטאת: מה הפסח שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין כצ"ל. ומתני' ר' אליעזר היא דיליף לה מהאי קרא וכדפי' רעז"ל מהקישא דועבדת את העבודה הזאת וכו' אבל ר' עקיבא יליף לה מקרא דזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת והקשא דלחטאת דכתיב בהאי קרא דריש ליה ר' עקיבא הכי מה חטאת אינה באה אלא מן החולין כדכתיב גבי פרו של אהרן והקריב את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל צבור אף כל בין פסח בין תודה אינו בא אלא מן החולין ור' אליעזר האי הקשא איצטריך ליה לאשמועינן דמה חטאת מקדשא בבלוע פי' אם בלע בשר שלמים מבשר חטאת צריך לאכלו ליום ולילה כדין חטאת ואם פסולה היא נפסל גם הוא ונפקא לן מקרא דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה אם פסולה יפסל ואם כשרה יאכל כחומר שבה אף כל הקרבנות מקדשין בבלוע ור' עקיבא תרתי שמעת מינה. וקרא דוזבחת פסח וגו' מיבעי ליה לר"ע לאשמועינן דמותר פסח קרב שלמים והכי דריש ליה מותר הפסח דהיינו כגון אם הפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון יהא שלמים דהיינו דבר הבא מן הצאן ומן הבקר ור' אליעזר יליף להא מקרא אחרינא כדאיתא בגמרא: לפיכך האומר הרי עלי תודה וכו' כצ"ל. ופי' המפרש ז"ל משנה שאינה צריכה היא דהא תנינן לה לעיל אי לאו משום סיפא דצריכה דקתני נסכים מכל מקום ואפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים א"נ דאמר זבח ונסכים ואפילו לא אמר עלי אלא אמר הרי זו לא יביא אלא מן החולין ע"כ: והנסכים מכל מקום. כך צ"ל: לא יביאו אלא מן החולין. דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בספרי וכו' תוס' ז"ל: בפי' רעז"ל דכי שרא רחמנא לאתויי שלמים ממעשר ה"מ וכו' ע"כ. אמר המלקט פי' כדגמרינן שם שם הני מילי וכו' אבל נסכים דתודה ושלמים דכליל הם וכו':

6.

From where [is it derived] that if one says, “I take upon myself to bring a todah,” he can bring it only from hullin? As it is said, “And you shall sacrifice the pesah to the Lord your God, from the flock or the herd” (Deuteronomy 16:. But is not the pesah sacrifice brought only from the lambs and from the goats? Why then is it written, “from the flock or the herd”? It is to compare whatever is brought from the flock and the herd with the pesah: just as the pesah is obligatory and offered only from what is hullin, so everything that is obligatory may be offered only from what is hullin. Therefore if a man says, “I take upon myself to bring a todah,” or “I take upon myself [to offer] a shelamim,” since [in these cases] these are obligatory they may be offered only from what is hullin. The libations in every case may be offered only from what is hullin.

קדשים מנחות פרק ז

Kodshim Menachos Chapter 7