Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְהִשְׁתַּחֲווֹת, שְׁלשָׁה אוֹחֲזִין בּוֹ, אֶחָד בִּימִינוֹ, וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ, וְאֶחָד בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע הַמְמֻנֶּה קוֹל רַגְלָיו שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹצֵא, הִגְבִּיהַּ לוֹ אֶת הַפָּרֹכֶת, נִכְנַס וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא, וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְהִשְׁתַּחֲווּ וְיָצָאוּ:
ברטנורה
בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות. בהיכל. ולא מקריא ביאה שלא לצורך:באבנים טובות. שעל כתפות האפוד:הגביה לו את הפרוכת. שתלוי בפתחו של אולם. שלא היה לפתחו של אולם דלתות כשאר פתחים שבמקדש אלא פרוכת בלבד:
תוסופות יום טוב
להשתחות. פירש הר"ב בהיכל ולא מיקרי ביאה שלא לצורך. דהא דכתיב (ויקרא ט״ז:ב׳) ואל יבא בכל עת אל הקדש דרשינן בפ"ג דמנחות דף כ"ז דקדש הוא ההיכל באל יבא. ואל מבית לפרוכת וגו' במיתה. ומל' הר"ב משמע דכל השתחויה שריא. ולא הויא שלא לצורך. וכן נראה מפשט דברי הרמב"ם בפ"ב מה' ביאת המקדש. וכתב שם הכ"מ שכך הם דברי התוס' דמנחות שם אלא שמפני דברי הסמ"ג שכ' להשתחוות בגמר עבודה. נדחק להעמיד גם דברי הרמב"ם שכך הוא סובר שצריך שתהיה ההשתחויה בגמר עבודה. ואני אומר שאף דברי התוס' אינם אמורים אלא כדברי הסמ"ג. שכך לשונם דהשתחואה צורך עבודה היא. ע"כ. ומדלא כתבו עבודה היא ודקדקו לכתוב צורך עבודה. ש"מ דאין דעתם למשרי השתחויה אלא כשהיא עם עבודה. והסמ"ג שכחב גמר עבודה. לפי שכן מצינו בגמר עבודות השתחויה. כדתנן במכילתין. ומ"מ נ"ל שהעיקר דכל השתחויה שרי. שכן בסוף מס' חגיגה כהנים ע"ה שאינם ראוים לעבודה נכנסים להשתחוות כמו שכתבתי שם [מ"א] בשם רש"י ותוס':
וכיון ששמע הממונה קול רגליו כו'. ע"י פעמוני זהב שבשולי המעיל:
שהוא יוצא. פי' שהוא יוצא ממקומו באשר הוא שם ורוצה ליכנס להיכל. קדם הוא והגביה לו את הפרוכת נכנס והשתחוה כו'. אבל הרמב"ם בפ"ה מה' כלי המקדש העתיק שלשה אוחזין כו'. ויכנס להיכל וישתחוה וכיון שישמע הסגן [*קול רגליו של כ"ג שהוא יוצא] מגביה לו את הפרוכת ואחר שיצא נכנסו אחיו הכהנים. ע"כ. נראה דשהוא יוצא היינו מההיכל. ולפ"ז הא דגרס נכנס והשתחוה מוקדם. דקודם ששמע הממונה כו' נכנס והשתחוה. וזה דוחק. ובנוסחת א"י שבידי נמחק מלת נכנס אבל ג"ז שלא כסדר הרמב"ם. שכתב ההשתחויה קודם שישמע קול רגליו כו'. והכי מסתבר דודאי משתחוה קודם שישמע קול רגליו לצאת וא"כ על כרחך הא דתנן והשתחוה הוא מוקדם. וא"כ אף אתה אל תמחק נכנס והוא ג"כ מוקדם. ועדיין קשיא דלמה מגביה פרוכת בצאתו ולא כן בבואו אל הקדש. וכ"כ שהיה הפרוכת כל היום מוגבה ועומד ע"י קשרים ויתרות ליכנס ולצאת הכהנים הצריכים לעבודת מנורה ומזבח הפנימי אלא כשנכנס הכ"ג מסירים הפרוכת מהקשרים ויתרות כדי שיהיה נתלה על עמדו וכבוד גדול נעשה לו לכ"ג בזה להצניע אחריו הקדש כאילו מתיחד שם עם השוכן בבית ברוך הוא ולפיכך אחר שחזר ורוצה לצאת הוצרך להגביה ולא כן בעת כניסתו. כך נ"ל:
הפרוכת פי' הר"ב שעל האולם ויפה פירש ואשתמטתיה להכ"מ שנדחק שם בה' כלי המקדש. וכתב שצריך לומר שגם על ההיכל היה פרוכת. ע"כ. וזה לא שמענו בשום מקום.
יכין
מלכת שלמה
1.
When the high priest went in to bow down, three priests supported him, one by his right and one by his left and one by the precious stones. When the superintendent heard the sound of the footsteps of the high priest as he was about to go out [from the Sanctuary], he raised the curtain for him. He went in, bowed down and went out, and then his fellow priests went in and bowed down and went out.משנה ב
בָּאוּ וְעָמְדוּ עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם. עָמְדוּ הָרִאשׁוֹנִים לִדְרוֹם אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים, וַחֲמִשָּׁה כֵלִים בְּיָדָם, הַטֶּנִי בְיַד אֶחָד, וְהַכּוּז בְּיַד אֶחָד, וְהַמַּחְתָּה בְיַד אֶחָד, וְהַבָּזָךְ בְּיַד אֶחָד, וְכַף וְכִסּוּיָהּ בְּיַד אֶחָד. וּבֵרְכוּ אֶת הָעָם בְּרָכָה אַחַת, אֶלָּא שֶׁבַּמְּדִינָה אוֹמְרִים אוֹתָהּ שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אֶחָת. בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים אֶת הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה בְּכִנּוּיוֹ. בַּמְּדִינָה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם, יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד כִּתְפוֹתֵיהֶם, וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן, חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט), וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם:
ברטנורה
באו ועמדו. לאחר שברכו וקראו ועשו העבודות האמורות לעיל, באו למעלות האולם:עמדו הראשונים. אלו החמשה כהנים שבידם חמשה כלים כו׳:וברכו את העם ברכה אחת. והן שלשה פסוקים של ברכת כהנים, יברכך, יאר, ישא. וקרי להו ברכה אחת, לפי שלא היו עונין אחריהן אמן בין פסוק לפסוק כדרך שעושים בגבולים:את השם ככתבו. ביו״ד ה״א:ובמדינה בכינויו. באל״ף דל״ת. שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד, שנאמר (שמות כ׳:כ״א) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, סרסהו ודרשהו, בכל המקום אשר אבוא אליך וברכתיך, דהיינו במקדש, שם אזכיר את שמי:כנגד כתפותיהם. לפי שצריכים נשיאת כפים, דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וכתיב (דברים י״ח:ה׳) הוא ובניו כל הימים, מה הוא בנשיאות כפים, אף בניו בנשיאות כפים כל הימים:ובמקדש. שמברכים את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם, מגביהים ידיהם למעלה מראשיהם:שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ. מפני שהשם כתוב בו:ר׳ יהודה אומר כו׳ ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
באו ועמדו. ל' הר"ב לאחר שברכו וקראו ועשו העבודות האמורות לעיל. וז"ל הרמב"ם באו ועמדו רומז אל כל הכהנים שקראו בלשכת הגזית. ואח"כ עשו מן העבודות מה שעשו:
עמדו הראשונים. פי' הר"ב אלו הה' כהנים כו'. וז"ל הרמב"ם. הראשונים הם ה' כהנים שזכר אותם ואמר שגמרו עבודתם תחלה ועמדו על מעלות האולם קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת איברי התמיד. וכ"כ בחבורו פ"ו מה"ת שאחר שמעלין האיברים מן הכבש למזבח מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ב"כ וכו':
כף וכסויה. עמ"ש בזה במ"ד פ"ה:
ברכה אחת. פי' הר"ב. לפי שלא היו עונין אחריהן אמן בין פסוק לפסוק הארכתי בזה בס"ד במ"ו פ"ז דסוטה.
[*אלא שבמדינה כו'. ובמקדש ברכה אחת. חזר ותנא ובמקדש כו'. אגב שרצה לשנות כל החלוקים בענין ב"כ בין במדינה לבמקדש. ולישנא דאלא עיין בספ"ק דב"ק מ"ש שם בס"ד]:
כנגד כתפותיהם. פי' הר"ב לפי שצריכים נשיאות כפים. עמש"ש [פ"ו דסוטה] בס"ד:
שנאמר וישא וגו'. גם על זה פקח עיניך וראה מ"ש שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
2.
They went and stood on the steps of the Sanctuary. The first ones stood at the south side of their fellow priests with five vessels in their hands: one held the teni, the second the kuz, the third the firepan, the fourth the dish, and the fifth the spoon and its covering. They blessed the people with a single blessing, except in the country they recited it as three blessings, in the Temple as one. In the Temple they pronounced the divine name as it is written, but in the country by its substitute. In the country the priests raised their hands as high as their shoulders, but in the Temple above their heads, except the high priest, who did not raise his hands above the diadem. Rabbi Judah says: the high priest also raised his hands above the diadem, since it says, “And Aaron lifted up his hands toward the people and blessed them” (Leviticus 9:22).משנה ג
בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל רוֹצֶה לְהַקְטִיר, הָיָה עוֹלֶה בַכֶּבֶשׁ וְהַסְּגָן בִּימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ, אָחַז הַסְּגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ. הוֹשִׁיט לוֹ הָרִאשׁוֹן הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וְסָמַךְ עֲלֵיהֶן וּזְרָקָן. הוֹשִׁיט הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן שְׁתֵּי הַיָּדַיִם, נוֹתְנָן לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְסָמַךְ עֲלֵיהֶן וּזְרָקָן. נִשְׁמַט הַשֵּׁנִי וְהָלַךְ לוֹ. וְכָךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ שְׁאָר כָּל הָאֵבָרִין, וְהוּא סוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן וְזוֹרְקָן. וּבִזְמַן שֶׁהוּא רוֹצֶה, הוּא סוֹמֵךְ וַאֲחֵרִים זוֹרְקִין. בָּא לוֹ לְהַקִּיף אֶת הַמִּזְבֵּחַ. מֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל, מִקֶּרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. נָתְנוּ לוֹ יַיִן לְנַסֵּךְ, הַסְּגָן עוֹמֵד עַל הַקֶּרֶן וְהַסּוּדָרִים בְּיָדוֹ, וּשְׁנֵי כֹהֲנִים עוֹמְדִים עַל שֻׁלְחַן הַחֲלָבִים וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּיָדָם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. בָּאוּ וְעָמְדוּ אֵצֶל בֶּן אַרְזָא, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ. שָׁחָה לְנַסֵּךְ, וְהֵנִיף הַסְּגָן בַּסּוּדָרִין, וְהִקִּישׁ בֶּן אַרְזָא בַּצֶּלְצָל, וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִגִּיעוּ לְפֶרֶק, תָּקְעוּ, וְהִשְׁתַּחֲווּ הָעָם. עַל כָּל פֶּרֶק, תְּקִיעָה. וְעַל כָּל תְּקִיעָה, הִשְׁתַּחֲוָיָה. זֶה הוּא סֵדֶר הַתָּמִיד לַעֲבוֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, יְהִי רָצוֹן שֶׁיִבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן:
ברטנורה
בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר. שהוא מקטיר כל זמן שירצה, ונוטל חלק כשירצה:למחצית הכבש. וכבר נתייגע קצת:וסמך עליהן. משום כבודו של כהן גדול שתהא חשובה הקטרתו יותר משאר כהנים:וזרקן. כדדרשינן ועשית עולותיך הבשר והדם (דברים י״ב:כ״ז), מה דם בזריקה אף בשר בזריקה:נשמט השני והלך לו. אבל הראשון נשאר שם לקבל האברים מן המושיטים וליתנן לכהן גדול:בא לו להקיף את המזבח. כהן גדול שהיה בראש הכבש שהוא בדרום, מקיף דרך ימין, דכל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, לכך היה הולך למזרחית דרומית ומשם לצפונית מזרחית, עד שמגיע למערבית דרומית מקום הנקבים שהיין והמים שמנסכים יורדין בהן ומשם הולכים לשיתין שהן היסודות, ושם עומד כהן אחד ומושיט לו היין לנסכים, אבל כהן גדול לא היה נושא היין עמו, שמא יתקלקל היין בעשן המערכה כשמקיף את המזבח, ובעוד שהוא מקיף, מהפך בצנורא דהיינו מזלג, את האברים שלא נתאכלו על המזבח. אבל שאר הכהנים כשעושים ניסוך היין, הולכים דרך שמאל מן הכבש לדרומית מערבית שהוא קרוב לכבש, כדתנן פרק קדשי קדשים, כל העולין הולכים דרך ימין חוץ מן העולה לשלשה דברים, נסוך היין והמים ועולת העוף. היין והמים, שלא יתעשנו. ועולת העוף נמי, שלא תמות בעשן. וכהן גדול שדומה לבן בית שיש לו רשות להלך כמו שהוא חפץ מה שאין שאר הכהנים רשאים לעשות כן, וגפ יש לו רשות להפך בצנורא בלא פייס, יש לו להקיף כדי ללכת דרך ימין:הסגן עומד על הקרן. אצל הכהן גדול שבא לנסך:והסודרים בידו. להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר, וידע בן ארזא ויקיש בצלצל, כדאמר בסמוך:על שלחן החלבים. שתי שלחנות היו במערבו של כבש, אחד שלחן של כסף שבו נותנין כלי שרת, ואחד שלחן של שיש שבו נותנים האברין והוא נקרא שלחן החלבים:בן ארזא. שם אדם המקיש בצלצל, צמב״ל בלע״ז:הגיעו לפרק. לסוף פרשה:
תוסופות יום טוב
בזמן שכ"ג רוצה להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה אבל במ"ב פ"ק דיומא תנן אם רצה להקריב מקריב. ואותה משנה העתיקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלי המקדש. בכל יום שרוצה להקטיר קטורת מקטיר. ופי' הכ"מ שכן קטרת שמעשרת רשאי להקטיר לכשירצה כ"ש לאינך. ומשנתינו זו דפרקין העתיק שם בזמן שכ"ג רוצה להקריב. ומ"ש הר"ב ונוטל חלק בראש. עיין בפירושו שם ביומא.
וסמך עליהן. פי' הר"ב משום כבודו של כ"ג כו'. דאילו סמיכה דקרא. לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין. כדתנן סוף פ"ט דמנחות:
הושיט השני לראשון כו'. האי נמי משום יקרא דכ"ג וכעין קריאת כ"ג ביה"כ. כדתנן בפ"ז דיומא:
נתנו לו יין לנסך כו'. תמיהני דלא תנן להעלאת סולת והקטרת החביתין ועוד דקדמו לניסוך היין. כמ"ש ספ"ד. ויראה לי דאף העלאת האברים בדין לא ה"ל לשנותן דממילא ידעינן לה. וה"נ סולת וחביתין דהא תנן התם השביעי בסלת השמיני בחביתין. והעלאת אברים וניסוך היין לא שנאן אלא מפני דבר שנתחדש בהם בכ"ג. שמושיטין לו וסומך ושמקיף ברגל דרך ימין וכהן אחר מביא לו היין למקום הניסוך שלא בהקפה:
והסודרין. פירש הר"ב להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר (שופטים ט׳:י״ג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח. מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. גמרא פ"ב דערכין דף י"א. ואיתא נמי ברפ"ו דברכות ושם כתבו התוס' וז"ל פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין. כגון הלל בשחיטת פסחים. כדתנן התם פ"ה מ"ז:
ושתי חצוצרות של כסף בידם. כך העתיקו התוס' בזבחים פ"ז דף ס"ח [ד"ה כשהוא חי]. וכן צריך לומר שכך היה גירסת הר"ב כמו שאוכיח בס"ד בסוף מסכת קנים:
תקעו והריעו ותקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר. וא"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית. לא בעזרה אבל קול התקיעות. א"א שלא ישמעם. ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. כך נ"ל ועיין בסמוך:
הקיש בן ארזא בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג"כ שם כדתנן בפרק ב' דערכין. וז"ל הרמב"ם פ"ו מה"ת ובשעת הניסוך אומרים הלוים בשיר ומכין המשוררים במיני נגון שבמקדש. ע"כ. אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל וממונה מיוחד היה לו כדתנן ברפ"ה דשקלים. ופי' צלצל [*כאשר כתב הר"ב כאן. כן כתבו ברפ"ה דשקלים. ועמ"ש] הר"ב שם בערכין מ"ה:
הגיע לפרק תקעו. פי' הר"ב לסוף פרשה. ובמ"ה פרק בתרא דסוכה כתב הר"ב. אהא דתנן התם ט' תקיעות לתמיד של שחר שבשיר היו ג' פרקים שמפסיקים בו. ועל כל פרק היו הכהנים תוקעים ג' תקיעות תר"ת. ומשמע התם דלא הוו תקיעות יתרות אלא הני ט' דשחר וכן ט' לתמיד דבין הערבים ועוד ג' לפתיחת שערים וכן תנן נמי בפ"ב דערכין. והשתא הא אשכחן עוד ג' שתקעו על שלחן החלבים. והרמב"ם בפ"ו מה"ת העתיק והקיש בן ארזא בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו וכו' וא"כ הוו טפי טובא ומיהו בזה י"ל דתני והדר מפרש ותקעו אלו בחצוצרות ואימתי כשהגיעו לפרק וכו' ולהתוספות שכתבתי שם בסוכה דמפרשים דתקיעות דפרק בתחלת הפרק היו. י"ל דתקעו והריעו ותקעו שעל שלחן החלבים. לתקיעות דתחלת הפרק נחשבו. אבל הר"ב שמפרש לפרק לסוף פרשה. קשיא. ויראה לי דמתני' דסוכה וערכין דתנן בהן אין פוחתין מכ"א תקיעות לא בעי למחשב להני שלשה. לפי שאפשר היה בלא הם. שהרי הנפת הסודרין היתה משמשת להודיע ללוים שידברו בשיר. אלא מפני שאפשר שלא ישיתו לב לראות. או שלא יהיו בעזרה. לכך תקעו ג"כ שאע"פ שאינו משים לב לשמוע על כרחו הוא שישמע. ומפני כן ישים לבו לראות אימתי יניף בסודרים כמו שכתבתי לעיל. והואיל ועיקר התקנה הנפת הסודרין היא. סברה ההיא מתני' דלאו בכל יומא הוו הנהו תקיעות שעל שלחן החלבים דזריזין היו הלוים שבמקדש לבא לעזרה והיו נותנין לב לראות על הנפת הסודרים ולא היה כן אלא בשעת חירום וכיוצא בזה כשהיו טרודים שהיו צריכים זירוז רב. א"נ סברה דלא היו כלל ותנאי נינהו.
והשתחוו העם. כל העם שבעזרה. הרמב"ם פ"ו מה"ת.
יכין
מלכת שלמה
3.
If the high priest wished to burn the offerings [himself], he would go up the ascent with the deputy high priest at his right. When he reached the middle of the ascent the deputy took hold of his right hand and helped him up. The first [of the other priests] then handed to him the head and the foot and he laid his hands on them and threw them [onto the altar]. The second then handed to the first the two fore legs. And he handed them to the high priest who laid his hands on them and threw them [onto the altar]. The second then went away. In the same way all the other limbs were handed to him and he laid his hands on them and threw them [on to the altar fire]. If he wanted, he could lay his hands and let others throw [them] on the fire. He then went around the altar. From where did he begin? From the southeastern corner; from there he went to the northeastern, then to the northwestern and then to the southwestern. They there handed him the wine for libation. The deputy high priest stood on the corner/horn of the altar with the flags in his hand, and two priests on the table of the fats with two trumpets in their hands. They blew a teki’ah, a teru’ah and a teki’ah. They then went and stood by Ben Arza, one on his right hand and one on his left. When he bent down to make the libation the deputy high priest waved the flags and Ben Arza struck the cymbals and the Levites sang the psalm. When they came to a pause they blew a teki’ah, and the public bowed down. At every pause there was a teki’ah and at every teki’ah a bowing down. This was the order of the regular daily sacrifice for the service of our Lord. May it be His will that it be rebuilt speedily in our days, Amen.משנה ד
הַשִּׁיר שֶׁהָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הָיוּ אוֹמְרִים (תהילים כ״ד:א׳), לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. בַּשֵּׁנִי הָיוּ אוֹמְרִים (שם מח), גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם פב), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. בָּרְבִיעִי הָיוּ אוֹמְרִים (שם צד), אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ וְגוֹ'. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם פא), הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ, הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. בַּשִּׁשִּׁי הָיוּ אוֹמְרִים (שם צג), ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וְגוֹ'. בְּשַׁבָּת הָיוּ אוֹמְרִים (שם צב), מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, מִזְמוֹר שִׁיר לֶעָתִיד לָבֹא, לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת מְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:
ברטנורה
בראשון לה׳ הארץ ומלואה. לפי שהוא ראשון למעשה בראשית:בשני גדול ה׳ שבו נחלקו המים והיה רקיע בין מים למים:בשלישי אלהים נצב בעדת אל. שבו נראית היבשה שעליה עומדים הדיינין לעשות דין:ברביעי אל נקמות. שבו נבראו השמש והירח והכוכבים שעתיד הקב״ה להנקם מן העובדים להם:בחמישי הרנינו לאלהים עוזנו. שבו נבראו בעלי חיים שהרואה אותן מרנן ומשבח לבוראו:בששי ה׳ מלך. שבו נשלמה הבריאה ובו נברא אדם שמכיר מלכותו של יוצרו:מנוחה לחי העולמים. האי תנא סבר לה כמ״ד שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב, ועל שם שבאלף השביעי לא יהיה כי אם הקב״ה, שנאמר (ישעיהו ב׳:י״א) ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא, לכך אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת, לאלף השביעי, שיומו של הקב״ה הוא אלף שנה:
תוסופות יום טוב
היו אומרים לה' הארץ. כל המזמור. רש"י פרק בתרא דר"ה דף ל"א: בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. פי' הר"ב שבו נחלקו המים והיה רקיע בין מים למים. ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו. רש"י שם: בשלישי אלהים נצב בעדת אל. פי' הר"ב שבו נראית היבשה שעליה עומדים הדיינים לעשות דין. ולשון הרמב"ם שעליה יהיה הדין והדיינין. ע"כ. ואסיפיה דקרא קיימי בקרב אלהים ישפוט. ובגמ' דר"ה שם על שום שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ופירש"י. שגילה ארץ מקום מצב עדתו. מנוחה לחיי העולמים. כתב הר"ב האי תנא סבר לה כמ"ד שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב כו' לאפוקי ממ"ד תרי חרוב. שנאמר (הושע ו׳:ב׳) יחיינו מיומים [דליכא למימר על שם יום א' [שכולו שבת]. דהא תרי נינהו] גמ' שם: לחיי העולמים. והר"ב העתיק לחי העולמים ושניהם צדקו יחדיו. שאם אתה אומר לחיי העולמים הכוונה להשי"ת שהוא חיי העולמים כולם כענין שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כולם. ואפילו א"ת חיי העולם. הוא נכון. כי הוא סמוך משם חיים שלא נמצא נפרד בלשון הקדש. וכשאתה אומר חי העולמים ג"כ נכון ותהיה הקריאה חי בצירי כענין שנאמר (דניאל י״ב:ז׳) וישבע בחי העולם שהוא סמוך. ויהיה ענינו חיים של העולמים. והוא הש"י שהוא חיותו של עולם כאמור. משא"כ חי בפת"ח שאינו סמוך יהיה ענינו העולם שהוא חי ואין העולם עצמו חי על צד האמת וזה דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות יסודי התורה שמפני כן הוא אומר חי ה' בפת"ח לפי שאין הבורא וחייו שנים. כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים. ולפיכך אומר חי פרעה חי נפשך כולם בצירי. ולפיכך הנכון שיאמר חי העולמים בצירי וכלשון המקרא וישבע בחי העולם. שאז המכוון בחיים של העולמים. והוא הבורא יתברך. ומה שבעל העקדה בפ' מקץ השיב על דברי הרמב"ם בזה. שאם כדבריו כן הוא יהיה חי בציר"י לשון חיים. ולא נמצא בלשון הקדש בחיים שם נפרד. כבר השיב ע"ז המדקדק מוהר"ר שמואל ארקוולט"ו ז"ל ה"ה במהדורותיו ששלח לי על ספרו ערוגת הבושם. אמר שם שכן מים אינו נמצא נפרד ובסמיכות יאמר מי הים בציר"י כן יאמר מן חיים חי בציר"י. כשהוא סמוך. וענינו חיי העולמים. וכן בתתימת [*ברוך שאמר וחתימת] ישתבח. הנכון לקרוא חי העולמים בציר"י. סליקא לה מסכת תמיד
יכין
מלכת שלמה