רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
זרעים
שביעית
פרק ז
א ב ג ד ה ו ז ח ט י
Zeraim
Sheviis
Chapter 7
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10
  א ב ג ד ה ו ז
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7

Mishnah

משנה א
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל שֶׁהוּא מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, וְאֵינוֹ מִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, יֶשׁ לוֹ בִּעוּר וּלְדָמָיו בִּעוּר. וְאֵיזֶה זֶה, עֲלֵה הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וַעֲלֵה הַדַּנְדַּנָּה, הָעֻלְשִׁין, וְהַכְּרֵשִׁין, וְהָרְגִילָה, וְנֵץ הֶחָלָב. וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, הַחוֹחִים וְהַדַּרְדָּרִים. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִים, סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְקוֹצָה. יֶשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֶשׁ לָהֶם בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר:
ברטנורה כלל גדול. ולדמיו שביעית. אם מכרן וקבל הדמים שלהם יש בדמיהן קדושת שביעית:יש לו ביעור. כשכלה לחיה חייב לבער:עלה לוף שוטה. אצטריך למתני לוף שוטה משום דתנן בפ׳ בתרא דעוקצים עלה לוף שוטה אין מטמא טומאת אוכלים, סד״א ה״נ לא ליחול עלייהו קדושת שביעית קמשמע לן:הדנדנה. בערבי נענ״ע ובלע״ז מינטו״א:העולשין. תרי גווני עולשין הן עולשי גינה ועולשי שדה, ובשאר שנים דשכיחי עולשי גינה עולשי שדה לא חשיבי אוכל ואין מטמא טומאת אוכלים והכא קמ״ל דבשביעית דאין עולשי גינה מצויין עולשי שדה חשיבי ומטמאין טומאת אוכלים ושביעית נוהגת בהן:וכרישין. נמי תרי גווני נינהו כרישי גינה וכרישי שדה, וכרישי שדה אצטריך לאשמועינן:הרגילה. הם חלוגלוגות ובלע״ז בירדולגי״ש:ונץ החלב. פרחים לבנים כחלב. פ״א עשב הוא כשנחתך יוצא ממנו חלב:החוחים והדרדרים. מיני קוצים הן:אסטיס. הוא שצובעין בו כמין תכלת וקורים לו בערבי ני״ל, וקוצרים אותו והוא צומח ודומה לספיח לכך קורהו התנא ספיחי אסטיס:וקוצה. מין ממיני הצבעים י״א שהוא אלעצפו״ר בערבי:יש להן שביעית. קדושת שביעית נוהגת בהן שלא להפסידם ושלא לעשות בהם סחורה:ויש להם ביעור. כשיגיע זמן הביעור צריך לבערם, ולקמן בפנים מפורשים דיני הביעור:
תוסופות יום טוב כלל גדול. לשון הרמב"ם כנגד הכלל הנאמר במעשרות ע"כ. והוא גמ' בר"פ כלל גדול דמסכת שבת דלהכי תני כלל גדול ולא כלל אמרו וכו' כדתנן במתני' ד מפ"ק דפאה וכן במעשרות פ"ק. משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתיה: *) קוצים ודרדרים. בפ"ה מה' שמטה כתב הרמב"ם הרכים ואע"פ שלשם לענין מלוגמא דרפ"ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן. ולקמיה בפ"ז שכתב להך דהכא סמך על מה שכתב לעיל מיניה בפרק ה שהזכרתי: וממין הצובעין. מפרש בגמרא פ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' קא ע"ב) אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין. פרש"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתן וביעורן שוה ועיין בפירוש משנה ו: [* יש לו שביעית וכו'. עי' בפירוש הר"ב דסוף המשנה]: ולדמיהן. עיין במשנה ג ובפרק ח משנה ג: עלי הלוף וכו'. עיין במשנה ה מ"ש בס"ד: *) ד' התי"ט אלו מוסבים על מ"ש לק' החוחים והדרדרים. והתי"ט העתיק קוצים שכ"ה ל' הרמב"ם שם ומפני שכ"ה בכהד"י. לכן לא שלחנו בו יד להגיה. [*והרגילה. כתב הר"ב הם חלוגלוגות ועיין מה שכתבתי במשנה ב פ"ג דעוקצין]: ספיחי אסטיס. עיין מ"ש במשנה ד פ"ק דפאה ובמשנה ה פ"ב דכלאים: יש להם שביעית וכו'. במשנה ב דפ' כלל גדול דשבת דקתני רישא ארבעים אבות מלאכות חסר אחת וקא חשיב לכולהו והדר אמר אלו מ' כו'. מפרש בגמ' לאפוקי וכו'. ולפ"ז ה"נ לא לחנם נקט תו יש להם וכו' בסיפא. אבל לא אתפרש בגמרא. ועיין לקמן ובמשנה ו פ"ק דתרומות מ"ש בשם הרמב"ם:
יכין מלכת שלמה
1.
They said an important general principle with regard to the sabbatical year: anything that is food for man or beast, or a species [of plants] used for dyeing, and cannot be left growing in the soil, the law of the sabbatical year is applied both to it and to its money substitute and the law of removal applies both to it and to its money substitute. Which are they? The leaves of the wild luf, the leaf of ceterach, endives, leeks, portulaca, and netz hahalav. What is the food for cattle? Thorns and thistles. What is species of dyeing matter? Aftergrowths of woad and madder. The law of the seventh year applies both to them and to their money-substitutes and the law of removal applies both to them and to their money substitute.
משנה ב
וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם וּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, וּמִתְקַיֵּם בָּאָרֶץ, יֶשׁ לוֹ שְׁבִיעִית וּלְדָמָיו שְׁבִיעִית, אֵין לוֹ בִּעוּר וְאֵין לְדָמָיו בִּעוּר. אֵי זֶהוּ, עִקַּר הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, וְעִקַּר הַדַּנְדַּנָּה, וְהָעַרְקַבְנִין, וְהַחַלְבְּצִין, וְהַבֻּכְרִיָּה. וּמִמִּין הַצּוֹבְעִין, הַפּוּאָה וְהָרִכְפָּא, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, דְּמֵיהֶם מִתְבַּעֲרִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אָמְרוּ לוֹ, לָהֶן אֵין בִּעוּר, קַל וָחֹמֶר לִדְמֵיהֶן:
ברטנורה עיקר. שרש:ערקבלין. רבותי מפרשים עשב הגדל אצל הדקל ועולה ונכרך סביבות הדקל. ואני שמעתי שהוא עשב שעלין שלו דומות לעקרב:והחלבצין. השרשים של נץ חלב האמור למעלה:הבכרייה. קורין לו בערבי כנג״ר:הפואה. בערבי פו״א ובלע״ז זרויי״א:הרכפה. שרשים שתחת הקרקע, ושולקין אותן ושותין מימיהן ומי שיש לו תולעים בבטנו ימיתם:אין להם ביעור. לפי שמתקיימים בארץ ולא כלה לחיה מן השדה לפיכך א״צ לבערו מן הבית:דמיהם מתבערים עד ר״ה. ה״ק דמיהם צריך שיתבערו מן העולם קודם ר״ה של שמינית. וה״ה דהוי מצי למתני מתבערים אחר ר״ה שאם ישנן לאותן דמים בעולם אחר ר״ה של שמינית חייב לבערם בקדושת שביעית:ק״ו לדמיהן. ור״מ סבר מחמיר אני בדמיהן יותר מבהן עצמן, דפרי עצמו מינכר ולא אתי למיעבד ביה סחורה אבל דמים לא מנכרי ואתי למיעבד ביה סחורה. ואין הלכה כר״מ:
תוסופות יום טוב כל שאינו מאכל אדם וכו'. הואיל ואינו לענים יש להן וכו' כ"כ הרמב"ם בחיבורו פ"ז ומפרש דומתקיים בארץ לא קאי אלא אמין הצובעים אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע"פ שאינו מתקיים בארץ אין להם ביעור כו' ומסתברא שהכריחו לכך שידע בטיב עיקר הלוף ודומיו השנויים במשנתנו שאינם מתקיימים בארץ. ונ"א כל שהוא מאכל אדם וכו'. וכן העתיקו התוס' בר"פ כלל גדול דשבת [דף סח]. ולגי' זו מתקיים בארץ אכולהו קאי וכן איתא במס' נדה בפרק בא סימן (נדה דף נא ע"ב). עיקר הלוף וכו' לא כלו להו. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דלהרמב"ם גרסינן התם הפואה והרכפה כו' לא כלו להו והשתא אין צורך לסברא שכתבתי: יש להם שביעית כו' ר' מאיר אומר כו'. הכא איכא למימר דמשום פלוגתא דרבי מאיר הדר תני יש להן וכו' ולדמיהן וכו'. דעלה קאי שפיר טפי רבי מאיר אומר דמיהן וכו'. ואי הכי איכא נמי למימר דלעיל איידי דסיפא תני תו יש להן וכו':
יכין מלכת שלמה
2.
And they said yet another general principle: Anything that is food for man or beast, or is used for dyeing, but can be left in the soil, the law of the sabbatical year applies both to it and to its money substitute but the law of removal does not apply to it or to its money substitute. Which are these? The root of wild luf, the root of ceterach, scolopendrium, the root of netz hahalav and buchreyah. What is the species of dyeing matter? Puah (madder) and reseda. The law of the sabbatical year applies both to them and to their money substitute but the law of removal does not apply to them or to their money substitute. Rabbi Meir says: their money substitutes must be removed by Rosh Hashanah. They said to him: since this law does not apply to the plants themselves, all the more so it does not apply to their money-substitute.
משנה ג
קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. הַצַּבָּע, צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר, שֶׁאֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִתְרוּמוֹת, וְלֹא בִנְבֵלוֹת, וְלֹא בִטְרֵפוֹת, וְלֹא בִשְׁקָצִים, וְלֹא בִרְמָשִׂים. וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק, אֲבָל הוּא לוֹקֵט וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ. לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן:
ברטנורה והנץ שלו. פרח שעל הפטמא:וקליפי אגוזים. כל הני צובעים בהן:והגלעינים. גרעיני פירות. כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן. וגרעיני תמרים שראוין למאכל בהמה:צובע לעצמו. דכתיב לכם לכל צרכיכם:שאין עושים סחורה בפירות שביעית. וצביעה בשכר היינו סחורה:לא בבכורות ולא בתרומות. דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה. ודוקא בבכור חי גזרו אבל שחוט שרי למכרו אפילו מדרבנן, ובלבד שלא ימכרנו באטליז:לא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הן גדלים ולא אסרו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה. וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן דאף על גב דאסורו מדבריהם אסור לעשות בו סחורה:ולא יהא לוקח. כלומר לוקט ומוכר בשוק דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אע״פ שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה:לקח לעצמו. לקט לעצמו לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו:
תוסופות יום טוב קליפי רימון וכו'. יש להן שביעית וכו'. ולענין ביעור כתב הרמב"ם בפ"ז דאין להם ביעור ולא לדמיהן והכ"מ יהיב טעמא דלהסקה קיימי ומפרש בכל גרעיני פירות וכיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהם אבל לפי' הר"ב וכן פי' הר"ש דוקא בהני דראוים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית וה"ה ביעור. ועיין במשנה ו. והא ל"ק דלכללינהו בהדי חדא מהנך תרתי משניות דלעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דכיון דלא דמיין להו דלא עלין ולא עיקרין הן לא כללינהו וכדאשכחן טפי משניות לקמן בפירקין דלא כליל להו בהדייהו: [*והגלעינין כתב הר"ב גרעיני פירות כגון גרעיני זיתים שמוציאין מהן שמן שאף שהם קשים מאד משברים אותן בסכין ונמצא בהן גרעין קטן רך וטוב למאכל וגם סביבו ליחות שמן]: ולא יצבע בשכר. עיין בפרק ח משנה ד: ולא בנבלות ולא בטרפות וכו'. קצת קשה בדברי הר"ב בלשונו שכתב ולא אסרו לעשות כו' דמשמע דרבנן הוא דאסרי והרי ממקרא הוא נדרש כמו שכתב וטמאים יהיו לכם [*והוא מהירושלמי]. והיה באפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא אלא שהסוגיא דפסחים פרק ב' דף כג אינה מוכחת כן דמקשינן אדרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמ' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה ומקשה והרי שרצים דרחמנא אמר (ויקרא יד) שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות וכו'. ומשני שאני התם דכתיב לכם שלכם יהא. אי הכי אפי' לכתחילה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהא. וחזקיה נמי דפליג אדרבי אבהו וסבר דהני לישני לא יאכל כו' לא משמע בהו איסור הנאה. קאמר דמהכא יליף לה מדכתיב הכא לא יאכל בציר"י ואיצטריך למכתב לכם לשרייה בהנאה שמעת מינה דכל היכא דקרינן בהך לישנא הוה איסור הנאה בכלל. והשתא בין לרבי אבהו בין לחזקיה בשרצים איסור הנאה במשמע דלא יאכל ואצטריך קרא דלכם למשרייה בהנאה ואיכא נמי קרא דיהיו דלכתחילה אסורים ומשמע דדרשה גמורה היא. וכן נראה מלשון התוספות דהתם דמקשינן אדאמר בפ' מרובה (בבא קמא פב:) ארור אדם שיגדל חזירים דתיפוק לה דמדאורייתא אסור וכך כתבו בנדרים ס"פ הנודר מן הירק דמכירת איסורים מדאורייתא אסור וגם הרא"ש כתב בפרק מרובה דמדאורייתא אסור למכור ומהך דרשא דפרק כל שעה. ונראה לי דאע"ג דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו אי נמי מדרשא דירושלמי. אפי' הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיה. נשאר האיסור והיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר וכדאשכחן בברייתא שהביא הרי"ף בריש מסכת מועד קטן דחש"מ אמרה התורה עצור ממלאכה ואמרה התורה שביעי עצור ולא הששה הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת לדעת קצת פוסקים שסוברים דלאו אסמכתא הוא. ומעתה אע"פ שמן התורה אסורה המכירה יפה כתב הר"ב ואסרו כו'. ודברי הרמב"ם בספ"ח מה' מאכלות אסורות אין להן הכרע אי סבר דמדאורייתא אי מדרבנן וקרא דיהיו אסמכתא בעלמא. [*ומיהו קשיא לי סוגיא דפ"ק דבכורות דף ו דאחריצי חלב דדוד קאמרינן דלמא לסחור' וכלומר אבל חלב אסור משום אבר מן החי משמע דאפי' הכי לסחורה שריא]: [*ולא בשקצי' ולא ברמשים. פירשתי במשנה ב פ"ג דמכות]: ירקות שדה. לפי מה שכתבתי במשנה ד פ"ה דכל הספיחים אסורים הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשוד שנזרעו בשביעית מותרין. ודייק בכסף משנה פרק ו' דלהכי תנן ירקות שדה משמע הגדלים מאליהם בשדה: ובנו מוכר על ידו. ופי' הרמב"ם והמעות הם דמי שביעית:
יכין מלכת שלמה
3.
The peels and the blossom of the pomegranate, the nutshells, and fruit seeds the laws of sabbatical produce apply to them and to their money substitutes. The dyer may use them for himself, but he may not dye with them for a wage, since one may not engage in business with seventh year produce, or with first-born animals, or with terumah, or with nevelah, or with trefah, or with reptiles or with creeping things. One should not buy field-vegetables and sell them in the market. But he may gather them and have his son sell them on his behalf. If he gathered them for his own use, and some remains over, he may sell them.
משנה ד
לָקַח בְּכוֹר לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ אוֹ לָרֶגֶל וְלֹא צָרִיךְ לוֹ, מֻתָּר לְמָכְרוֹ. צָדֵי חַיָּה עוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִים טְמֵאִין, מֻתָּרִים לְמָכְרָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁנִּתְמַנָּה לוֹ לְפִי דַרְכּוֹ, לוֹקֵחַ וּמוֹכֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא אֻמָּנוּתוֹ בְכָךְ. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
ברטנורה לקח בכור. בעל מום דמותר לזרים:מותר למכרו. ובלבד שלא ימכרנו אלא בדמים שקנה אותו, שלא ישתכר בו:מותרין למכרן. דהא כתיב גבי נבלה (דברים י״ד:כ״א) או מכור לנכרי הא לא אסרה תורה אלא לקיימן לעשות בהן סחורה אבל בנזדמן מותר:ר״י אומר אף מי שנתמנה. אעפ״י שאינו צייד אלא שמצא עופות טמאים כמו כי יקרא קן צפור (דברים כ״ב:ו׳). ופליג אתנא קמא דאמר ציידי דווקא:נתמנה. נזדמן, לשון וימן המלך (דניאל א):וחכמים אוסרים. למי שאינו צייד ואפילו אין אומנתו בכך, וטעמייהו דרבנן לפי שהציידים שצריכים ליתן מס למלך מאומנותם התירו להם למכור חיה עופות ודגים טמאים כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, אבל שאר כל אדם לא. והלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב מותרין למכרן. ל' הר"ב דהא כתיב גבי נבלה או מכור לנכרי. האי קרא נקטיה הר"ש במתני' דלעיל. והוה ליה למנקט קרא דלכם דמייתי בגמרא כדלעיל אלא דנקט פסוק מרווח דמפורש כתוב לאמר המכירה דמותרת ולמאי דאיכא למימר דקרא דיהיו אסמכתא בעלמא כדכתבינן לעיל אפילו הכי נקט קרא לראיה דמותר. דכמו שהסמיכו האיסור אקרא ה"נ צריכים להסמיך ההיתר גם הוא על המקרא: וחכמים אוסרים. פירש הר"ב שלא התירו לציידים אלא משום מס המלך בירושלמי ולמאי דכתבינן דמדאורייתא אסור אלא שמסור ביד חכמים איכא למימר דמשום מס המלך נמי כח בידם לומר שהתורה לא אסרה בכי הא א"נ משום חיי נפש כדכתבתי לעיל בשם הירושלמי בפרק ד משנה ב: וחכמים אוסרים. חכמים היינו תנא קמא וי"ל דצייד כשמכוין לצוד טמאים איכא בינייהו דלחכמים שרי הואיל ומחמת אומנתו נתחייב מס למלך רשאי לכוין לצוד הטמאים כדי שיוכל לפרוע המס. ולת"ק אע"פ דצייד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן דנקיט בלישניה שנזדמנו להם. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר' יהודה כ"כ הרמב"ם בפירושו וצ"ע ובחבורו פ"ח מה' מ"א פסק כחכמים וכן בטור יו"ד סי' קי"ז]:
יכין מלכת שלמה
4.
If one buys a first-born animal for his son’s [wedding] feast, or for a festival, and then decides that he has no need for it, he may sell it. Trappers of wild animals, birds and fishes, who chanced upon unclean species, may sell them. Rabbi Judah says: also a man who happened to chance one upon by accident may buy or sell, provided that he does not make this into his regular profession. But the sages prohibit.
משנה ה
לוּלְבֵי זְרָדִים וְהֶחָרוּבִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, יֵשׁ לָהֶן בִּעוּר וְלִדְמֵיהֶן בִּעוּר. לוּלְבֵי הָאֵלָה וְהַבָּטְנָה וְהָאֲטָדִין, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית, וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית, אֵין לָהֶם בִּעוּר וְלֹא לִדְמֵיהֶן בִּעוּר. אֲבָל לֶעָלִין יֵשׁ בִּעוּר, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁרִין מֵאֲבִיהֶן:
ברטנורה לולבי זרדין. לולבי אילן ששמו זרדתא:לולבי האלה. לשון כאלה וכאלון (ישעיהו ו׳:י״ג) בערבי באלו״ט ובלע״ז גלנד״י:בטנה. מלשון בטנים ושקדים בלשון ערבי פאסת״ק:ואטדים. מין ממיני הקוצים שצומחים בו גרעינים שחורים קשים והן נאכלים:אבל לעלים. של כל אלו יש ביעור, דאע״ג דלולבים אין נושרים ואין אני קורא בהם ולבהמתך ולחיה, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית, מ״מ העלים נושרים הן ממקום חבורן. ולענפים שהם מחוברים בו קרי אביהן, וכיון שהם נושרים יש להם ביעור:
תוסופות יום טוב מפני שנושרים מאביהן. משא"כ לולבים דאין נושרים ולפיכך אין להם ביעור. וכתב הר"ש דבירושלמי פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להם ביעור. והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבים דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן:
יכין מלכת שלמה
5.
The lulavim of hawthorn trees and carobs the laws of sheviit apply to them and to their money substitutes, the law of removal applies to them and to their money substitutes. The lulavim of the terebinth, the pistachio tree and the white thorn, the laws of sheviit apply to them and to their money substitutes, but the law of removal does not apply to them and to their money substitutes. But as for the leaves the law of removal applies, since they fall from their stem.
משנה ו
הַוֶּרֶד וְהַכֹּפֶר וְהַקְּטָף וְהַלֹּטֶם, יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין לַקְּטָף שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ פֶרִי:
ברטנורה וורד. שושן:והכופר. הוא שקורים לו בערבי אלחנ״א. וי״א שהוא בושם שקורין גרופול״י:והקטף. אילן אפרסמון:לוטם. תרגום לוט ולטום. י״א שהוא צינוב״ר בערבי פניולי״ש בלע״ז:יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. וה״ה דיש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואע״פ שלא נזכר במשנה:מפני שאינו פרי. ודינן כעצים דאין להם קדושת שביעית משום דהנאתן אחר ביעורן, והתורה אמרה לאכלה דומיא דאכילה שהנאתן וביעורן שוה יצאו עצים דהנאתן אחר ביעורן. ות״ק סבר דקטפו זהו פריו. והלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב והקטף. פי' הר"ב אילן אפרסמון. ועי' מ"ש לקמן בס"ד: יש להם שביעית וכו'. כתב הר"ב וה"ה לביעור וכו'. כ"כ הר"ש מדלא תנן דאין להם ש"מ דיש להן וא"כ ה"ה לעיל משנה ג ולהרמב"ם נראה דה"ה הכא דאין להם כדלעיל ובחבורו העתיק משנה זו כמות שהיא ומסתבר שסמך אדלעיל מיניה שפי' בדין דמשנה ג דאין להם ביעור: מפני שאינו פרי. ובפ"ק דנדה ד' ח ובפ"ב דע"ז דף לד מוכח דקטף דר"ש היינו שרף הנוטף מן העלין. או [*מן] הפרי. ומה שפירש הר"ב והרמב"ם קטף דת"ק אילן אפרסמון היינו שאינו עושה פרי וה"ה לכל אילן שאינו עושה כרי ושרף יוצא ממנו ובחבורו ספ"ד כתב הקטף והוא שרף היוצא מאילנות וכו' ולדבריו שם סבר הת"ק דקטפו זהו פריו והכא באילן שאינו עושה פירות. אבל באילן העושה פירות קטפא דפירי יש לו שביעית אבל קטפא דגווזא או דעלים אינו פרי אף לת"ק ואין לו שביעית. כך הם הדברים להרמב"ם בספ"ז מה' שמטה ושם פוסק כת"ק לא כמ"ש בפירושו דהלכה כר"ש ועיין מ"ש משנה ז פ"ק דערלה: מפני שאינו פרי. כתב הר"ב ודינן כעצים וכו'. דהנאתן אחר ביעורן. וכתב הר"ש וא"ת האי קטף היכי דמי אי הנאתו אחר ביעורו מ"ט דמאן דאסר. ואי הנאתן וביעורן שוה מ"ט דמאן דשרי. וי"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירי כתבתי דכ"ע מודו דהוי פירי:
יכין מלכת שלמה
6.
The rose, henna, balsam, the lotus tree the laws of sheviit apply to them and to their money substitutes. Rabbi Shimon says: sheviit does not apply to the balsam, since it is not a fruit.
משנה ז
וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם:
ברטנורה ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל, כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם:וחרובין חדשים וכו׳ הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד, והכי תניא בהדיא בתוספתא:זה הכלל וכו׳ בכל אסורים שבתורה מיירי, דבכולן במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנ״ט. ואינה הלכה:השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהם בנ״ט, בין במינה בין שלא במינה:ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם:
תוסופות יום טוב ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו'. פי' הר"ב דרישא ורד דשביעית בשמן דששית וקודם הביעור וסיפא בורד דשביעית בשמן דשמינית ולאחר הביעור. וכן פירש הר"ש משום דבירו' הכי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית. וישן בחדש ורד שביעית בשמן שמינית. ופי' בו הר"ש כדברי הר"ב וכתב ודבר תימה מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון ורד של שביעית בשמן של ששית ובורד של ששית בשמן של שביעית מ"מ האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ואין ורד נותן טעם בשמן עכ"ל. והנני יוסיף להפליא בדברי הר"ב דמפרש סיפא דמתני' דשביעית אוסרת כו'. דהיינו לאחר הביעור אבל קודם הביעור בנ"ט בין במינה בין שלא במינה וא"כ מ"ש רישא דהכא ורד חדש כו' הרי אף קודם הביעור בנ"ט. ובדברי הר"ש לא פורש בהדיא דס"ל דקודם ביעור שלא במינה נמי בנותן טעם אלא מדכתב אבל שלא במינה אפי' לאחר הביעור בנ"ט. משמע דה"ק ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר אלא בנ"ט אלא אפי' לאחר הביעור נמי דוקא בנ"ט וקשיא נמי דידיה אדידיה. אבל יש לפרש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ דקודם הביעור אינו אוסר כלל אלא אפילו לאחר הביעור דבמינו במשהו ואפילו הכי שלא במינו בנ"ט. ועוד דוחק בפירושם דכולה מלתא הא תליא בשעת הביעור ולמאי תנן חדש בישן וישן בחדש ליתני ורד שכבשו בשמן אם הגיע שעת הביעור חייב לבער ואם לאו ילקט. ומפני קושיא זו נראה שנתכוונו לכתוב וכבר הגיע וכו' ול' הר"ש שכבר הגיע כו' כלומר דמתניתין נקט ישן בחדש דמלתא דפסיקא שכבר הגיע כו'. ולא הועילונו בזה כ"כ דאכתי רישא דחדש בישן לאו מלתא דפסיקא הוא. הלכך נראה כפירוש הרמב"ם שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב. וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן. ע"כ. והוסיף כסף משנה וכתב פי' כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש. והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן. [*ועיין בפרק י' דתרומות משנה י]: וחרובין חדשים וכו'. מ"ש הר"ב ע"פ התוספתא. כ"פ הר"ש. והדבר תמוה לפרש משנתנו על פיה דמשמע דבענין אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם נשתנה. ועוד דלמאי נ"מ אשמעינן דין דחרובין בענין אחר מדין דורד אם שניהם שוים בדינם. ובתוספ' פ"ה שונה דין הורד כמו ששנויה במשנה. וכן שונה דין החרובין. לכך נראה דמשנתנו חולקת עם התוספתא ופי' המשנה כמ"ש הרמב"ם דחרובין ביין יכנוס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער ע"כ. ובדברי כסף משנה יש ט"ס וכצ"ל פי' שהחרובין נותנין טעמן מיד וכן היין קולט טעם החרובין מיד ולא דמו לורד בשמן: זה הכלל וכו'. כתב הר"ב בכל איסורים וכו'. ר"ל זה הכלל לאתויי כל איסורים. והא ודאי דעיקר הבבא בשביעית מיירי. כדתני חייב לבער. וכן לשון הרמב"ם. ולשאר האסורים כולן רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו'. ומה שכתב הר"ב ואינה הלכה. ר"ל אלא כדמסיק בפירושו למשנה ח פרק ה דמסכת ע"ז: שביעית אוסרת בכל שהוא וכו'. תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער. וכמו שכתבתי לעיל. ונראה בעיני דהיינו דבס"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נח) מייתי לה לענין גדולין שאם לקח בצל של ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור וגידולין מאן דכר שמייהו אלא דממשנה יתירה שמעינן דלענין גידולין שנויה. ומה שתמה הר"ש וז"ל וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולין עד כאן. אומר אני דודאי דשלא במינה לא שייך כלל בגידולין. ומיהו איידי דנסיב במינה לאשמעינן דין גדולין נסיב נמי לשלא במינה אע"ג דלא אצטריך ליה כלל. ומה שפירש הר"ב שאוסר בנ"ט קודם הביעור. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ה מפ"ט בסייעתא דשמיא. ודין לאחר הביעור עיין מה שכתבתי במשנה ה וח דפ"ט בסייעתא דשמיא:
יכין מלכת שלמה
7.
If a new rose has been preserved in old oil, the rose may be taken out. But if an old rose was preserved in new oil, it is subject to the law of removal. New carobs preserved in old wine, or old carobs in new wine, are subject to the law of removal. This is the general principle: Any thing that imparts taste, he must remove it if it is one kind mixed with a different kind. But if it is mixed with the identical kind, then [the whole is subject to removal] even if only the smallest quantity exists. Sabbatical year produce renders similar kinds prohibited even [if it exists] in the smallest quantity. But if of different species only when it imparts taste.
זרעים שביעית פרק ז
Zeraim Sheviis Chapter 7