Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם, וְהֶחָיָה תִנְעֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
ברטנורה
יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה. אע״ג דבאכילה ושתיה ענוש כרת משום דבעי למתני שאר ענויין דלית בהו כרת תנא אסור. והני ה׳ ענויין כנגד ה׳ ענויין הכתובים בתורה, דשבת שבתון דאמור אל הכהנים ושבת שבתון דאחרי מות ובעשור לחודש דחומש הפקודים ואך בעשור לחודש דאמור אל הכהנים והיתה זאת לכם לחקת עולם דאחרי מות בכולהו כתיב תענו ועניתם. והני דמתניתין נמי חמשה ענויין נינהו, דשתיה ואכילה אחת הן:המלך. צריך שיתראה נאה דכתיב (ישעיה ל״ג) מלך ביפיו תחזנה עיניך:והכלה. צריכה נוי כדי לחבבה על בעלה. וכל שלשים יום קרויה כלה:והחיה. יולדת:תנעול. מפני הצנה:דברי ר״א. אכלהו קאי, אמלך וכלה וחיה. והלכה כר״א:
תוסופות יום טוב
אסור באכילה ושתיה. כתב הר"ב אע"ג דענוש כרת באכילה ושתיה דכתיב (ויקרא כ״ג:ל׳) והאבדתי את הנפש ההיא. ענוי שהיא אבידת נפש. ואיזה זה אכילה ושתיה. גמרא דף ע"ד ע"ב. ומ"ש ה' ענויין כנגד ה' ענויין הכתובים בתורה וכו'. דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קחשיב דלא חשיב אלא צוויין. אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב. תוספות דף ע"ו ע"א. ומ"ש משום דבעי למתני כו' דלית בהו כרת. למה שפסק במשנה דלקמן דחצי שיעור נמי דאורייתא. היה יכול לכתוב ג"כ דלחצי שיעור תנן אסור. וכדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב שבת שבתון דאמור כו'. וכן לשון הרמב"ם. וכ"כ הרי"ף. וטעמא דבלבול הסדר לא ידענא. ובתוס' כתבו דרוב ספרים גורסים ובעשור אך בעשור. שבת שבתון. ושבת שבתון והיתה לכם. וטעמא דמקרא דובעשור מיניה נפקא לן פירושא דעינוי לעיל. יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת"ל (שם) כל מלאכה לא תעשו. והיינו ההוא קרא דובעשור. דכתיב ביה ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו. וכיון דכתיב לבסוף קא מייתי לכולהו מלמטה למעלה. וי"ס שגורסים שבת שבתון. אך בעשור. ובעשור. והיתה לכם. ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם עכ"ל ומ"ש הר"ב דאכילה ושתיה חד. עיין בפירושו למ"ג:
באכילה ובשתיה וברחיצה. אכילה ושתיה דאקרו ענוי מנלן. כתיב הכא תענו. וכתיב (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך. ש"מ דרעבון אקרי ענוי. רחיצה. דכתיב (מלכים א' כ') כי נשאת את ארון ה' אלהים לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב התם (שמואל ב י״ז:כ״ט) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא. וכתיב (משלי כ״ה:כ״ה) מים קרים על נפש עיפה. ולא כתיב בנפש. ש"מ עיף מרחיצה הוא. סיכה דכתיב בדניאל [י'] לחם וגו' וסוך לא סכתי וכתיב (שם) כי מן היום וגו'. ולהתענות. וכתבו התוספות דכמה ענויין של צער עשה דניאל ואנן לא גמרינן אלא סיכה משום דרשא דבמשנה ד' פ"ט דשבת מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק״ט:י״ח) ומההוא דרשא לחודא לא סגי דאם כן ליתסר אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתייה להכי אייתי קרא דדניאל דכתיב ביה להתענות. תשמיש המטה דכתיב (בראשית ל״א:נ׳) אם תענה את בנותי ואם תקח נשים תענה מתשמיש. תקח צרות. גמ':
המלך והכלה כו' והחיה כו'. דאסורא דידהו לאו דאורייתא וקראי אסמכתא בעלמא כמ"ש הרמב"ם והרא"ש והלכך הקילו בו דהם אמרו והם אמרו. וא"נ דאורייתא כיון דלא פורשו בהדיא בקרא קילי טפי דמסרן לחכמים והם יכולין להקל ולהתיר כפי מה שנראה להם. הר"ן. ועיין ריש מסכת מ"ק. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם וטעמא הואיל ופירשו בגמרא דבריו. המגיד סוף הלכות שביתת עשור]:
יכין
מלכת שלמה
1.
[On] Yom HaKippurim it is forbidden to eat, to drink, to wash, to anoint oneself, to put on sandals, or to have intercourse. A king or bride may wash their face, and a woman after childbirth may put on sandals, the words of Rabbi Eliezer. But the sages forbid it.משנה ב
הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ, וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו, חַיָּב. כָּל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לִכְכוֹתֶבֶת. כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלֹא לֻגְמָיו. הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אֵין מִצְטָרְפִין:
ברטנורה
ככותבת. תמרה גסה. והיא פחות מכביצה. ואף ע״ג דכל שעורי אכילה בכזית היינו משום דכתיב בהו אכילה אבל הכא דלא כתיב אלא אשר לא תעונה גמירי דבבציר מככותבת לא מיתבא דעתיה והוי מעונה. ומיהו קיי״ל דחצי שעור אסור מן התורה אלא שאין חייבין כרת ולא לוקין אלא על כשיעור:כמלא לוגמיו. כל שאילו יסלקנו לצד אחד יהיה אותו הצד בולט ונראה נקרא מלא לוגמיו. ושעור זה באדם בינוני הוא פחות מרביעית:
תוסופות יום טוב
כמוה וכגרעינתה. פירוש הכותבת אינה דבוקה לגרעינתה אלא יש בינה לגרעינתה חלל וקמ"ל דצריך למעך אותו חלל לשער בכמוה וכגרעינתה בלבד. לא כמוה וכגרעינתה וכחללה דאלת"ה בכולי דוכתי דתנן כזית פירושו עם גרעינתה ולא תנן בהדיא. אלא הכא הא קמ"ל. תוספות והר"ן. ומ"ש הר"ב שהיא פחותה מכביצה כתב הר"ן דיש לנו לכוין שאינה פחותה ממנה אלא מעט דכיון דחד אמורא אמר בגמ' יתירה מכביצה לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה [*וכך כתב הר"ב במסכת כלים פי"ז משנה י"ב]:
מלא לוגמיו. הר"ב העתיק כמלא לוגמיו וא"א לומר שהגירסא כך היא דהא בגמ' דף ע"ו אמרינן אימא כמלא לוגמיו ומ"ש הר"ב ושעור זה באדם בינוני וכו'. פי' השעור באדם בינוני הוא פחות מרביעית. אבל בשאר אדם הכל לפי גדלו ולפי קטנו. דהא הכי תנן בכלים פי"ז משנה י"א דמשערים לפי מה שהוא אדם. ומיהו באכילה לא מפלגינן אלא אפילו לעוג מלך הבשן מחייבים בככותבת. וטעמא אמרינן בגמרא דבאכילה קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה. ומיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא. והשתיה בדידיה מיתבא דעתיה בדחבריה לא מיתבא דעתיה מש"ה לענין דלאו ביתובא דעתא הוא. בשל עולם הן שמין בבינונית כמ"ש שם הר"ן. והא דאמרן פחות מרביעית. כתב הר"ן לא קאימנא שפיר בהאי פחות מרביעית כמה הוה בציר מיניה:
האוכל והשותה אין מצטרפין. דאע"ג דמחד שמא נינהו כדלקמן הואיל משום יתובא דעתא הוא והאי לא קמיתבא דעתיה כדאיתא בגמ':
יכין
מלכת שלמה
2.
If one eats [an amount] the size of a large date, like it and its seed, or if he drank [an amount equivalent to a] mouthful, he is liable. All foods add up to make an amount equivalent to a date, and all the liquids add up to make a mouthful. Food and drink do not add up.משנה ג
אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. אָכַל וְעָשָׂה מְלָאכָה, חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. אָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, וְשָׁתָה צִיר אוֹ מֻרְיָס, פָּטוּר:
ברטנורה
אינו חייב אלא חטאת אחד. דמחד קרא נפקי אכילה ושתיה וחד שמא הוא:אכל ועשה מלאכה. מתרי קראי נפקי ותרי שמות נינהו:
תוסופות יום טוב
אינו חייב אלא חטאת אחת. כתב הר"ב דמחד קרא נפקא כו' כדאיתא דף ע"ו בגמ' שנאמר (דברים י״ד:כ״ו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר. שכר שתייה הוא דיליף שכר שכר מנזיר וקרייה רחמנא ואכלת. [*דאילו יין איכא למימר ע"י אניגרון שהוא מין מאכל שנותנין בו יין]:
אוכלין שאינן ראוין לאכילה. כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין. רמב"ם פ"ב מהלכות שביתת עשור:
משקין שאינן ראויין לשתיה ושתה ציר וכו'. הרמב"ם [שם] כתב כגון ציר כו'. וכן העתיק הטור סוף סימן תרי"ב ופירוש ציר ומורייס. עיין משנה ד' פ"ו דנדרים:
יכין
מלכת שלמה
3.
If he ate and drank in one state of unawareness, he is not obligated to bring more than one sin-offering. But if he ate and performed labor while in one state of unawareness he is obligated for two sin-offerings. If he ate foods unfit for eating, or drank liquids unfit for drinking, or drank fish-brine or fish pickling liquid, he is not liable.משנה ד
הַתִּינוֹקוֹת, אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִם, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בַּמִּצְוֹת:
ברטנורה
אין מענין אותם. אין חייבין למנוע מהן מאכל:מחנכין אותן. לשעות. היה רגיל לאכול בארבע שעות מאכילין אותו בחמש או בו׳ כפי כח הבן:קודם לשנה. שנה אחת קודם לפרקו, אם התינוק חולה ותש כחו ואינו יכול לסבול:וקודם לשתים. או שתי שנים קודם פרקו אם התינוק בריא. ופרקן הוי התינוקת בת י״ב שנה ויום אחד שאין דרכה להביא סימנים עד זמן זה ואז היא בת עונשין. ופרקו של תנוק הוי בן י״ג שנה ויום אחד וקודם זה אינו בר עונשין:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
4.
[With regard to] children: they do not “afflict” them at all on Yom HaKippurim. But they train them a year or two before in order that they become accustomed to the commandments.משנה ה
עֻבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְקִיאִין. וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֹּאמַר דָּי:
ברטנורה
עוברה שהריחה. העובר מריח ריח התבשיל והיא מתאוה לו, ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנים:על פי בקיאים. רופאים מומחין באומנותן:אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו. הכי מפרשה מתניתין בגמרא, בד״א דסומכין על דברי בקיאין, בזמן שהחולה אומר איני צריך או שותק אבל אמר צריך, אין שם בקיאין כלל כלומר אין בקיאותן חשובה לכלום אבל מאכילין אותו ע״פ עצמו. ואף על פי שהבקיאין אומרים אינו צריך:
תוסופות יום טוב
עוברה שהריחה. כתב הר"ב עובר מריח ריח התבשיל וכו'. וכן כתב רש"י ונ"ל שדקדקו לפרש כן מהני עובדא דאיתנהו בגמרא ההיא עוברה דארחא לחישו לה ואילחשא קרי עליה בטרם אצרך בבטן וגו' ונפק מינה ר' יוחנן. וההיא עוברה דארחא ולחישו לה ולא אילחשה וקרי עליה זורו רשעים מרחם וגו' ונפק מינה שבתאי אצר פרי. הא קמן דמצד העובר בא התאוה שהוא מריח ומתאוה שהרי בידו לחזור בו:
ואם אין שם בקיאין כו'. כתב הר"ב מתני' מפרשא בגמרא בד"א כו' בזמן שהחולה אומר איני צריך ואמרינן תונבא פי' שטות נקט ליה מחמת חוליו. אבל אמר צריך כו' דלב יודע מרת נפשו ומשום דספק נפשות להקל הלכך כי אמר צריך תלינן בלב יודע. ולאו משום תונבא אלא קים ליה בגוויה טפי. וכי אמר אינו צריך תלינן בתונבא כו':
יכין
מלכת שלמה
5.
If a pregnant woman smelled [food on Yom Kippur], they feed her until she feels restored. A sick person is fed at the word of experts. And if no experts are there, they feed him upon his own request until he says: enough.משנה ו
מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻלְמוּס, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְבָרִים טְמֵאִים, עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶלֶב שׁוֹטֶה, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלוֹ, וְרַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ, הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, מַטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:
ברטנורה
בולמוס. חולי האוחז מחמת רעבון ומסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:כלב שוטה. רוח רעה שורה עליו. וסימנים שלו, פיו פתוח רירו נוטף אזניו סרוחות וזנבו מונחת לו בין ירכותיו ומהלך על צדי רשות הרבים, ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע:אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואע״פ שנהגו הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך:ור׳ מתיא בן חרש מתיר. קסבר רפואה גמורה היא. ואין הלכה כר׳ מתיא בן חרש:החושש בשניו. שמתחיל בשר החניכים להתאכל ומשם הולך לחיך ולגרון:מטילין לו סם. שורש עשב לרפואה:וכל ספק נפשות דוחה את השבת. כל, לאתויי כגון דפשיטא לן דבשבת זו לא ימות, אלא ספק שאם לא יעשו לו היום, שמא ימות לשבת הבאה. וכגון דאמדוהו לשתות סם זה לתמניא יומי, ויומא קמא שבתא, מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא ניחול עליה תרי שבתא, קמ״ל:
תוסופות יום טוב
דברים טמאים. הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם הרמב"ם בפירושו. וכתב בכסף משנה פי"ד מהמ"א. דאע"ג דתנא ביה"כ עסיק קמ"ל אפילו דברים טמאים. לומר דא"צ לחזר אחר דברים המותרים וכו':
עד שיאורו עיניו. ולשון הר"ב וכשמראיתו חוזרת. וכן לשון רש"י והר"ן ומצאנו למראה עיניו ישעיה י"א ג' לכך אין להגיה ראותו:
אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. פירש הר"ב שאינה רפואה גמורה. וכ"כ רש"י. וז"ל הרמב"ם כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען:
החושש בגרונו. ול' הר"ב החושש בשיניו ופי' שמתחיל בשר החניכים כו'. כן פי' רש"י בעובדא דרבי יוחנן חש בצפידנא דמייתי בגמרא אהך מתניתין. והרי"ף והרא"ש כתבו ל' המשנה החש בפיו. ול' הטור החושש בשיניו. בסי' שכ"ח:
וכל ספק נפשות דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם פי' רש"י אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שייכא בעשייתם [לבא] לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. הכי מסיק בגמרא דף פ"ה ע"ב:
יכין
מלכת שלמה
6.
If one is seized by a ravenous hunger, they feed him even unclean things until his eyes light up [and he returns to health]. If one was bit by a mad dog, they do not feed him the lobe of its liver. But Rabbi Matia ben Harash permits it. Moreover Rabbi Matia ben Harash said: if one has pain in his throat, they may drop medicine into his mouth on Shabbat, because it is a possibility of danger to human life and every potential danger to human life overrides Shabbat.משנה ז
מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל. מְצָאוּהוּ חַי, מְפַקְּחִין עָלָיו. וְאִם מֵת, יַנִּיחוּהוּ:
ברטנורה
מפקחין עליו. חופרין את הגל ומחפשין אחריו. ואם בדקו עד חוטמו, בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה, ולא מצאו בו נשמה, בידוע שהוא מת ושוב אין מפקחין עליו, דכתיב (בראשית ז׳:כ״ב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:מצאוהו חי מפקחין עליו. לא נצרכה אלא שראו בו שא״א שיחיה אלא חיי שעה ומיד הוא מת, קמ״ל דמפקחין עליו בשביל אותו חיי שעה:מת אין מפקחין עליו. הא קמ״ל, דאפילו לדברי האומר מצילין את המת מפני הדליקה, בהא מודה דאין מפקחין. דגבי דליקה התירו לטלטל המת ולהוציאו, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי מתוך שאדם בהול על מתו. אבל הכא אי לא שרית ליה לפקח את הגל מאי אית ליה למעבד דתהוי אסורא דאורייתא דנשרי הא מקמי הא:
תוסופות יום טוב
ספק הוא שם וכו'. מפרשינן בגמרא דהכי קאמר דלא מבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם דאם איתיה חי הוא מפקחים עליו. אלא אפילו ספק חי ספק מת מפקחים עליו. ולא מבעיא ספק חי ספק מת דישראל הוא. אלא אפילו ספק כותי ספק ישראל מפקחין עליו. וכתבו התוספת דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל:
מפקחין. עיין משנה ו' פ"ח דפסחים:
יכין
מלכת שלמה
7.
If an avalanche fell on someone, and it is doubtful whether or not he is there, or whether he is alive or dead, or whether he is an Israelite or a non-Jew, they remove the debris from above him [even on Shabbat]. If they find him alive they remove the debris, but if dead they should leave him there [until Shabbat is over].משנה ח
חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תוֹלָה עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר:
ברטנורה
חטאת ואשם ודאי. מכפרים עם התשובה. ולא חש התנא להזכירה, דמסתמא כשהוא מביא חטאתו ואשמו כבר עשה תשובה, שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן:אשם ודאי. כגון אשם גזילות ואשם מעילות:על עשה ועל לא תעשה. הניתק לעשה, תשובה מכפרת. אבל לא תעשה שיש בה מלקות, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. ומסקנא דמלתא בגמרא, שאם הזיד בעשה ובלאו הניתק לעשה, או שגג בלא תעשה שיש בו מלקות ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו. ואם הזיד בלאו שיש בו מלקות, תשובה תולה ויוה״כ מכפר. ואם שגג בחייבי כריתות ומיתות בית דין, החטאת מכפרת עם התשובה. ואם הזיד בהם, תשובה ויום כפורים תולין, ויסורין ממרקין. והני מילי כשלא חלל את השם, כלומר שלא חטא והחטיא אחרים, אבל אם חלל את השם אין כפרתו נגמרת עד שימות. וכל זה בזמן שאין שם שעיר המשתלח, אבל בזמן שיש שעיר המשתלח הוא מכפר על כל העבירות קלות וחמורות, חוץ מעבירות שבין אדם לחברו שאין מתכפר לו עד שירצה את חברו:
תוסופות יום טוב
ואשם ודאי. דאילו אשם תלוי אע"ג דכתיב ביה כפרה (שם ה') וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג. לא מכפר כפרה גמורה אלא תולה להגין עליו מן היסורין עד שיודע לו שודאי חטא ויביא חטאת. אי נמי הנך אין אחר מכפר כפרתן. אשם תלוי אחר מכפר כפרתן דתנן [במשנה ד' פ"ו דכריתות] חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין. אשמות תלויין פטורין. גמרא:
מכפרין. פירש הר"ב עם התשובה ולא חש למיתנה וכו' שאם לא היה מתחרט כו' שזו עיקר התשובה. וז"ל הרמב"ם והתשובה הוא שיתודה אדם על עונותיו לפני השם ויתנחם על מה שחטא ויקבל עליו שלא ישוב לאותו עון לעולם. אמר בוידוי והפרישה מן העון. ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ"ח) ואמר בחרטה על העון כי אחרי שובי נחמתי (ירמיה ל"א):
על עברות קלות וכו'. מ"ש הר"ב ומסקנא דמלתא בגמרא שאם הזיד וכו' אינו זז וכו' דארבעה כתובים כתיבי. נאמר (ירמיה י"ג) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. למדת שיש עבירה שמתכפרת בתשובה לבדה. ונאמר (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם למדת שיש עבירה שצריכה יה"כ. ונאמר (תהלים פ"ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם למדת שיש עבירה שצריכה יסורין ומסתברא הקל לקלה והחמור לחמורה. ונאמר (ישעיה כ"ב) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון. למדנו שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה. וזוהי חלול השם. פי' הר"ב חוטא ומחטיא אחרים. וכדפירש"י. ובגמרא משמע דכל שעושה עבירה ואחרים למדין ממנו לנהוג ג"כ קלות בדבר מקרי חלול השם דהיינו מחטיא אחרים. והיינו דלעיל מהך קרא כתיב ויקרא ה' וגו' לבכי ולמספד וגו' והנה הרוג בקר ושחוט צאן וגו'. כביכול לפניו יש אבל והם אוכלים ושמחים. והרואים כך סוברים דלית דין ולית דיין אין לך חילול השם גדול מזה. [*ועיין בפי' הר"ב משנה ט' פ"ה דאבות ועוד שם פ"ג משנה י"א וסוף פ"ד] ומ"ש ואם שגג וכו' החטאת מכפרת מסיים הרמב"ם או שחטא חטא שהוא חייב עליו אשם ודאי והביא אשמו. ומ"ש הר"ב אבל בזמן שיש שם שעיר כו' כדתנן במשנה ו' פ"ק דשבועות ע"ש:
יכין
מלכת שלמה
8.
The sin-offering and the certain guilt-offering effect atonement. Death and Yom HaKippurim effect atonement together with repentance. Repentance effects atonement for light transgressions: [the transgression of] positive commandments and negative commandments. And for severer transgressions [repentance] suspends [the divine punishment], until Yom HaKippurim arrives and effects atonement.משנה ט
הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ (ויקרא טז), עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו), וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר (ירמיה יז), מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל:
ברטנורה
אחטא ואשוב אחטא ואשוב. תרי זימני.אין מספיקין בידו וכו׳ שכיון שעבר עבירה ושנה בה שוב אינו פורש ממנה, לפי שדומה עליו כהיתר:
תוסופות יום טוב
אין יה"כ מכפר. כמו אמרם אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ולפיכך לא יעזרהו השם שיעשה בצום כיפור מה שראוי לו לעשות כדי שיכפרו לו עונותיו באותו היום. הרמב"ם. [*ולפי זה נראה דהכא נמי בתרי זימני כמו ברישא דלהכי אין מספיקין דאינו פורש. כמ"ש הר"ב]: עבירות שבין אדם לחבירו וכו'. והא דכתיב (שמואל א ב׳:כ״ה) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ה"ק ופללו לשון פיוס שפייס לחברו וריצהו האלהים ימחול לו. ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו אם אינו שב מעבירות שבידו. גמרא [פו.]: לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם כו' שנאמר וזרקתי כו' ואומר מקוה כו'. לפי שהדרך הישרה הוא שיבור לו האדם בעצמו להתקדש ולהטהר. ואז כשבא לטהר מסייעין לו וע"ז אמר לפני מי אתם מיטהרים. ומפני שלפעמים לפי שיצר לב האדם רע עליו לא יוכל להתגבר עליו לכופו ליטהר בתשובה. והוא רחום יכפר עון יעוררהו ובימין צדקו יתמכהו לבלתי ידח ממנו נדח. וז"ש מי מטהר אתכם ובמאי דסיים פתח שנאמר וזרקתי עליכם וזהו בלי התעוררות האדם. אלא הוא ברחמיו מטהרם. וכן זה הכתוב נאמר (ביחזקאל ל״ו:י״ז). בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו וגו' ואשפוך וגו' ואפיץ וגו' ויבא אל הגוים וגו' ויחללו וגו' לא למענכם וגו' וקדשתי את שמי הגדול המחולל וגו' ולקחתי וגו' וזרקתי וגו' הרי שאמר שאע"פ שמחללין הש"י אפילו בבואם בגלות החל הזה. עם כל זה ולקחתי וזרקתי והדר מייתי קרא דמקוה אמאי דפתח שהש"י מטהר את הבא ליטהר. דהכא כתיב (ירמיהו י״ד:ז׳-ח׳) אם עונינו ענו בנו וגו' כי רבו משובתינו לך חטאנו מקוה ישראל מושיעו בעת צרה הרי שאחרי שהתודו על חטאם אמרו מקוה וזה דומה לטהרת מי מקוה שמטהרים הבא ונכנס וטובל בתוכם. כן הבא ונכנס תחת כנפי שכינתו יתברך הוא חוסהו בצל כנפיו ומסייעו להטהר כך נ"ל. והש"י ברחמיו יטהרנו מכל טומאתינו. ולבית קדשו יקבץ נפוצותינו. במהרה בימינו. אמן ואמן: סליק מסכת יומא
יכין
מלכת שלמה