Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
יֵשׁ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וּשְׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, עוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׁרָאֵל יָלְדָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹא יָלְדָה, נִתְגַּיְּרָה מְעֻבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעֻבֶּרֶת, יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אוֹ בֶן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, הַמַּפֶּלֶת שְׁפִיר מָלֵא דָם, מָלֵא מַיִם, מָלֵא גְנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן:
ברטנורה
יש בכור לנחלה. ליטול פי שנים:ואינו בכור לכהן. לתת לכהן פדיונו חמשת סלעים:הבא אחר הנפלים. כגון שהיו תאומים, אחד מהם נפל שלא כלו לו חדשיו ואחד כלו לו חדשיו, והנפל שלא כלו לו חדשיו יצא ראשו חי והחזירו, וקדמו אחיו ויצא. זה האחרון בכור לנחלה, דראשון לא הפסידו, ואע״ג דיציאת הראשון חשיבא לידה מעליא. וטעמא, משום דכתיב ראשית אונו, מי שלב אביו דוה עליו אם מת, יצא נפל שהוציא ראשו ראשון דלאו בר קיימא [הוא] דאין לבו דוה עליו. אבל לענין פטר רחם פטור האי ולד [אחרון], דבפטר רחם תלה רחמנא, והרי הראשון פטר את הרחם:ובן תשעה מת שיצא ראשו. והחזירו, ויצא אחיו, הוי בכור לנחלה. דהא ראשון לא חשיב, דאין לבו דוה עליו, ולענין כהן לאו פטר רחם הוא. אבל יצא ראש בן תשעה חי ואח״כ החזירו ומת, בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו:וכן המפלת בהמה כו׳ למפטר מנחלה לא חשיבי דאין הלב דוה עליהם, אבל פטר רחם מיהא הוי:וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. לא חשיב פטר רחם, והבא אחריו הוי בכור לכהן. והלכה כחכמים:סנדל. חתיכת בשר עשויה כדמות סנדל, ואין לה צורת אברים, ורגילה לבוא עם ולד. ולשון סנדל יש מפרשים שנאוי ודל:או שליא. דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח, ומיהו פטר רחם הוי:ושפיר מרוקם. חתיכה של בשר שמרוקם בה צורת העובר. ועל שם שעשויה כשפופרת של ביצה קרויה שפיר:והיוצא מחותך. שנחתך אבר אבר ובדרך זה יצא כולו. אבל ראש מחותך, לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך, והוי נמי בכור לכהן:שכבר ילדה. דלענין נחלה דאב כתיב ראשית אונו, ולענין כהן תלא רחמנא בפטר רחם:עודה שפחה. אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו. או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה, נמי הוי בכור לנחלה, שהרי לא היו לזה בנים:רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן. דבנים הנולדים בנכריותה לא פטרי. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי:נתגיירה מעוברת. ובעלה עמה וילדה. הרי אותו ולד בכור לכהן, דפטר רחם הוא בישראל. ולא לנחלה, דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא, דזרע עובד כוכבים רחמנא אפקריה, דכתיב (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם:ילדה היא וכהנת. בת ישראל מבכרת שילדה עם כהנת מבכרת ואין ידוע אי זה ולד של ישראל:או היא ולויה. דלויה נמי בנה פטור מחמש סלעים. כדאמרן בפרק קמא:או היא ואשה שכבר ילדה. ואין ידוע איזה בנה:בכור לכהן. ובעלה של מבכרת חייב חמש סלעים לכהן, דהא בן זכר יש לו כל היכא דאיתיה:ולא לנחלה. דהא לא ידע בריה דמאן הוא:וכן מי שלא שהתה כו׳ הוא בכור לכהן, והוא יפדה את עצמו. ולא לנחלה, דהא לא ידע מאן ירית. ואפילו כפשוט לא ירית, דהאי מדחי ליה לגבי האי והאי מדחי ליה לגבי האי. ומתניתין דקתני ולא לנחלה, על הבא אחריו קאמר, שהבא אחריו אינו בכור לנחלה, דשמא זה הספק בן האחרון הוא:מלא גנינים. מלא גוונים הרבה. פירוש אחר, תולעים. שהשפיר עשוי כולו חתיכות קטנות דקות דומות לתולעים:דגים וחגבים. לאו ולד נינהו, דלא נאמרה בהן יצירה כאדם:יום ארבעים. משנתעברה, מיא בעלמא נינהו, ואין כאן ולד עד למחרת יום ארבעים. דארבעים יום הוי יצירת הולד:
תוסופות יום טוב
יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן כו'. אין מאמרו באלו הד' חלקים על מי שלא קדמו שום דבר בשום פנים שהוא בכור לפי שזה דבר מבואר. אבל על מי שהוא בכור ואע"פ שקדמה לו לידה שאין חוששין לאותה קדימה. הרמב"ם:
איזהו בכור לנחלה כו'. הכא נקיט אמאי דפתח ביה וזימנין דנקט אדסליק מיניה כדמפרש בריש נדרים. תוס'. ועמ"ש בשם הר"ן בריש שבת:
שיצא ראשו חי. כתב הר"ב האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו. שאפי' נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו וכ"ש אם יצא ראשו מת והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה. וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן רש"י פ"ד דחולין דף ס"ח ואשתמיטתי' למהר"ר וואלק כהן שכתב בפי' ש"ע ח"מ סי' רע"ז להוכיח מדנפשיה דאפי' נולד כולו וכו'. כדי לסתור דברי חכם מהאחרונים שפסק דנולד כולו אין הבא אחריו בכור לנחלה ואילו זכר דברי רש"י דבחולין לא הוה בעי למשכוני נפשיה:
וחכ"א עד שיהא בו מצורת אדם. עיין בפ' הר"ב מ"ב פ"ג דנדה:
סנדל. פי' הר"ב חתיכת בשר כו' ול' סנדל י"מ כו'. משמע דלי"מ נמי סנדל חתיכת בשר כו'. ולא משמע כן מדבריו פ"ק דכריתות מ"ג ופ"ג דנדה מ"ד. ושם בגמ' דף כ"ה מסקי דא"צ צורת פנים. ול' הרמב"ם פרק י' מהלכות איסורי ביאה חומרא החמירו בו לטמא בו משום ולד אע"פ שאין בו צורת פנים הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו ע"כ:
הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. תנייה משום בבא דבתרה דפליג בה ר"י:
משבאת לישראל כו'. ואינו בכור לכהן דאינו פטר רחם. רש"י:
עד שיפטרו רחם מישראל. לישנא דעד לא ידענא לפרושי. דהא ר"י מוסיף על דברי ת"ק. והכי הל"ל כשיפטרו כו':
נתגיירה מעוברת כו' ואינו בכור לנחלה. פי' הר"ב דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא דזרע עובד כוכבים רחמנא אפקריה. דכתיב וזרמת סוסים זרמתם. עמ"ש במ"ב פ' י"א דיבמות:
איזהו בכור לנחלה ולכהן. החלוקות הארבעה יכללם שתי מאמרות. המאמר האחד שהוא חלוק בעצמו. ובזה המאמר שתים מן החלוקות והן הראשונות שהוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן או בהפך. והמאמר השני שאינו חלוק. ובזה המאמר שתי החלוקות האחרונות. שהוא בכור לנחלה ולכהן. או שאינו בכור כלל ועכשיו שמתחיל לבאר השתים חלוקות האחרונות. הכלולות במאמר אחד. חזר ואמר איזהו וכו'. נ"ל:
שקצים ורמשים. מפורש במשנה ב' פ"ג דמכות:
יכין
מלכת שלמה
1.
There is one who is [counted as] a firstborn [with respect to] inheritance but not with respect to redemption from a priest; a firstborn with respect to redemption from a priest but not a firstborn [with respect] to inheritance; a firstborn [with respect to both] inheritance and redemption from a priest; and a firstborn [in respect] to neither inheritance nor redemption from a priest. Which is a firstborn [with respect] to inheritance but not to redemption from a priest? One which follows one which was not viable whose head came forth alive, or one born in the ninth month whose head came out dead, or when a woman aborts something that looks like an animal, beast or bird, the words of Rabbi Meir. But the sages say: [it is not considered an opening of the womb] until [the abortion] has the form of a human being. If [a woman] aborts a sandal or a placenta or a fetus having an articulated shape, or if an embryo came out by pieces, [the infant] which follows after them is a first-born [with respect] to inheritance but not a first-born for redemption from a priest. If one who never had children married a woman who had already given birth, even if she had given birth when she was a slave but is now free, or [had given birth] when she was a non-Jew but has since converted, if after coming to the Israelite she gave birth, [the infant] is considered a first-born [with respect] to inheritance but not a first-born for redemption from a priest. Rabbi Yose the Galilean says: [the infant] is a firstborn [with respect] to inheritance and for redemption from a priest, as it says: “Whatever opens the womb in Israel” (Exodus 13:2), meaning only if it opens the womb in Israel. If one had children already and married a woman who had never given birth previously Or if she converted when pregnant, or if she was freed when pregnant, and she gave birth; If she and a priestess gave birth, she and a Levite’s daughter, she and a woman who had already given birth; And similarly [if a woman] who did not wait three months after her husband's death, married and gave birth and it is not known if the infant was born in the ninth month since the death of the first [husband] or in the seventh month since she married the second, it is a firstborn for redemption from a priest but not a first-born [with respect] to inheritance. Which is a firstborn both [in respect] of inheritance and for redemption from a priest? If [a woman] miscarries a sac full of blood or full of water or full of pieces of flesh; or if [a woman] miscarries something with the shape of fish or locusts or reptiles, or creeping things, or if she discharges on the fortieth day [of conception], [the infant] which follows after [these discharges] is a firstborn both [in respect] of inheritance and for redemption from a priest.משנה ב
יוֹצֵא דֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, שְׁנֵיהֶם אֵינָן בְּכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן לַנַּחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי לְחָמֵשׁ סְלָעִים:
ברטנורה
יוצא דופן והבא אחריו. דרך רחם. כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה, ולאחר שהוציאו הראשון דרך דופן יצא השני דרך רחם. אבל להוציא ולד מן האשה דרך דופן ושתתרפא האשה ותחזור ותתעבר ותלד, כתב רמב״ם דאי אפשר:שניהם אינן בכור. ראשון לא הוי בכור לנחלה, וילדו לו בעינן. ושני נמי לא, ראשית אונו בעינן. ובכור לכהן ראשון לא הוי, דפטר רחם בעינן. ושני נמי לא הוי בכור לכהן, דבכור לרחם ואינו בכור לולדות כגון זה שהיה ולד קודם. לכן, אינו בכור:רבי שמעון אומר הראשון לנחלה. סבר וילדו אף יוצא דופן במשמע:והשני לחמש סלעים. סבר, בכור לרחם אע״פ שאינו בכור לולדות הוי בכור. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
יוצא דופן והבא אחריו. פי' הר"ב כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה כו'. אבל להוציא ולד וכו' ושתתרפא האשה ותתעבר ותלד כתב רמב"ם דאי אפשר ונראה עוד מדבריו. שבהכרח תמות:
שניהם אינן בכור. כתב הר"ב הראשון לא הוי בכור לנחלה וילדו לו בעינן. גמרא. ופי' רש"י וילדו לו בעינן דרך לידה. וכן יראה שהיא דעת הר"ב מדסתם ולא פירש. אלא דסבר דבמשמע' שמעינן לה. וכתבו התוס' דמשמע דמלשון לידה גמר וקשה דבנדה פ' יוצא דופן (נדה דף מ') ברישא מפרש דאין יושבין עליו ימי טומאה וטהרה משום דכתיב (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה זכר. עד שתלד ממקום שמזרעת [וכן פי' הר"ב שם] אבל מלשון לידה לא אלא יש לפרש דגמר הכא לידה [לידה] מהתם. ע"כ:
ולא לכהן. בפרק י"א מהלכות בכורים העתיקה הרמב"ם וכתב עליו הכ"מ שהיא בבכורות סוף פ"ב וכר"ע. ע"כ. ולא היא דהתם לענין בכור בהמה אלא הך דהכא הוא וכת"ק:
רבי שמעון אומר הראשון לנחלה. לשון הר"ב סבר וילדו אף יוצא דופן במשמע וסברא תמוהה היא זו. דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך הלידה של כל העולם. ובגמרא ר"ש לטעמיה דאמר תלד לרבות יוצא דופן. ועיין ברפ"ה דנדה. שכתבתי מהיכא משמע ליה דרבויא הוא. ופירש רש"י לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה. הלכך גבי וילדו לו נמי לידה מעליא חשיב ליה דגמרינן מהתם:
והשני לחמש סלעים. כתב הר"ב סבר בכור לרחם אע"פ שאינו בכור לולדות הוי בכור. וא"ת מהאי טעמא גופיה [יהא] יוצא דופן בכור לחמש סלעים ואף על גב דכתב ביה פטר רחם כדאשכחן בסוף פ"ב דתנן יוצא דופן והבא אחריו ר"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ומפרש דמספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לאו ואף על גב דהתם נמי כתיב פטר רחם. י"ל דסברת ר"ש חלוקה מר"ט ואע"ג דהבא אחריו פשיטא ליה טפי דהוי בכור מר"ט מ"מ יוצא דופן גרע ליה וממעט ליה מפטר רחם. תוספות:
יכין
מלכת שלמה
2.
A fetus extracted by means of a caesarean section and one that follows neither is a first-born for inheritance or a first-born to be redeemed from a priest. Rabbi Shimon says: the first is a first-born for inheritance and the second is a first-born as regards [the redemption] with five selas.משנה ג
מִי שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתָנוּ. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
ברטנורה
וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים. דאחד מהן בכור:האב פטור. דמצי למימר הבכור מת. וכשמת הבן קודם שלשים אינו חייב בפדיון, ועכשיו שהדבר ספק שמא הבכור מת ופטור, שמא זה שנשאר הוא הבכור וחייב, הוי הכהן מוציא מחבירו, והמוציא מחבירו עליו הראיה. והוא הדין שהבן הנשאר פטור מלפדות את עצמו כשיהיה גדול:מת האב. לאחר שלשים:ואם לאו פטורים. דסבר ר׳ מאיר האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן, לפי שאין ברירה לכל אחד על ירושתו, אלא הרי הן כאילו קנו זה מזה כל אחד חלקו ואלו החמש סלעים היה חוב על אביהן כמלוה על פה, ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, הלכך אם חלקו עד שלא נתנו פטורים:רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים. קסבר האחים שחלקו יורשים הן, דיש ברירה לומר כל אחד זכה בחלקו, ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כר׳ יהודה:זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. דאמר ליה הנקבה יצאה ראשונה, והמוציא מחבירו עליו הראיה:
תוסופות יום טוב
האב פטור. כתב הר"ב וה"ה שהבן הנשאר פטור כו'. והאי לישנא דנקט האב פטור. משום סיפא דבעי למתני מת האב כו'. רש"י:
[*אם נתנו עד שלא חלקו נתנו. כלומר כדין נתנו. שהרי כל שלא חלקו הרי החוב על הנכסים אף לר"מ. ומחוייבים לתת. וכן מוכח בסוגיא]:
ואם לאו פטורין. כתב הר"ב דסבר ר"מ האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן. לפי שאין ברירה כו'. וכ"כ הרמב"ם [ויתכן דגירסא אחרת היתה להם בגמ'. דלגירסתינו מספקא ליה לר"מ. אי יורשין אי לקוחות וחמש ולא חצי חמש] ותימא דר"מ אית ליה ברירה בההיא דהלוקח מבין הכותי' [במתני' ד' פ' בתר' דדמאי] ויש לחלק בבריר'. היכא דמתני בפירו' כגון ב' לוגין שאני עתיד להפריש. תוס'. ועי' בפי' הר"ש דדמאי ועיין מ ש בשם הר"ן ברפ"ה דנדרים:
רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים. פי' הר"ב קסבר האחים שחלקו יורשים הם דיש ברירה וכו'. ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כרבי יהודה. וכ"כ הרמב"ם. ואיכא למידק טובא. דהא במתני' ו' מפרש דר"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וטרף ממשעבדי. וא"כ אפילו ס"ל כר"מ דלקוחות הן. גבי. וכן פירשו התוס' דטעמא דר"י דהכא. נמי משום דס"ל דככתובה בשטר דמיא וגובה מן הלקוחות. אלא שפירשו דלא אמר מלוה הכתובה בתורה לענין זה. אלא כגון פדיון הבן וערכין ונזקין דלא הוה ידעינן עניני הנתינות הללו אם לא שחייבתו התורה בפירוש. אבל הלואה ע"פ לא אע"ג דכתיב (דברים כ״ד:י״א) והאיש אשר אתה נושה בו. לא חשיב כתובה בתורה. כיון שא"צ לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע. עכ"ד. וע"ק היאך פסקינן כר' יהודה דיש ברירה ואנן קי"ל דבדאורייתא אין ברירה. כמ"ש הר"ב בההיא דדמאי דלעיל. וכן קשה למאי דפירשו לקמן דס"ל ככתובה בשטר דמיא ופסקו דלא כוותיה והכא פסקו כוותיה. ולא מתרצה מלתא אפי' כי נימא דמש"ה פירשו הכא בטעמא אחרינא דהא אף לטעמא דהכא קשיא הלכתא דהכא אהלכתא דדמאי. וקא חזינן להרמב"ם בחבורו פי"א מה' בכורים וכן הטור סי' ש"ה דפסקו לדר"י לכך נ"ל דודאי טעמי' דר"י כדמסקינן לקמן דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ועל הדרך שפירשו התוס'. ומיהו אנן דלא קיי"ל הכי כמ"ש הרמב"ם והר"ב לקמן. ועוד בספ"ק דערכין. הא דפסקינן הכא כר"י לאו מטעמיה דלקמן ולאו מטעמא שכתבו הרמב"ם והר"ב בכאן. אלא היינו טעמא כדמסיק הרא"ש בפ"ק דב"ק ובספ"ז דב"ב גבי האחין שחלקו ובא ב"ח כו'. דהלכתא בטלה מחלוקת. וכתב דאע"ג דקי"ל בדאורייתא אין ברירה לענין אחים שחלקו לית לן דכלקוחות הן ולא משום דיורשים הם ויש ברירה אלא דסברא מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוהון אינון לפרוע חובת אביהן בשוה [*ומ"ש הר"ב דמלוה ע"פ גובה מן היורשים. עיין במשנה ב' פ"ה דערכין]:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a man's wife had never before given birth and she gave birth to two males, he gives five sela's to the priest. If one of them dies within thirty days [of birth] the father is exempt. If the father dies and the sons survive: Rabbi Meir says: if they gave the five sela's before the property was divided up, then what they gave is given; but if not, they are exempt. But Rabbi Judah says: there is a claim on the property. If she gave birth to a male and a female, the priest receives nothing.משנה ד
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן, יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִין, רַבִּי מֵאיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתָנוּ. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
ברטנורה
שתי נשים. של איש אחד, וילדו שני זכרים במחבוא, שנתערבו:אם לכהן אחד נתן. פדיון שניהם, יחזיר לו הכהן חמש סלעים, הואיל ומת בתוך שלשים ואיגלאי מלתא דנפל הוא ושלא כדין שקל:אין יכול להוציא מידם. דכל חד וחד מדחי ליה ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי:או שני זכרים ונקבה. ילדו הנשים שלו במחבוא:נותן חמש סלעים לכהן. דממה נפשך חד הוי בכור, אם האחת ילדה שני זכרים האחד בכור, ואם האחת ילדה זכר ונקבה, נמצא שחברתה ילדה זכר לבדו והוא בכור, ואותו שעם הנקבה פטור שמא נקבה יצאה ראשון:אין לכהן כלום. דאיכא למימר הנקבות יצאו תחלה ואין כאן בכור:האב פטור. דמצי למימר בן המבכרת מת:נתנו עד שלא חלקו כו׳ כדפרישנא לעיל. והלכה כר׳ יהודה:זכר ונקבה. יש לומר אותה שלא בכרה ילדה הנקבה ואין כאן בכור:
תוסופות יום טוב
שתי נשים שלא בכרו. עיין מ"ש בשם התוס' בפ"ק משנה ג':
וילדו ב' זכרים. לשון הר"ב במחבוא ונתערבו וכן לשון רש"י. וכך העתיק הטור וכתב ב"י דלא הוצרך לכתוב כן אלא משום סיפא. דבהו אצטריך דלא בריר לן וכו':
בתוך ל' יום. כלומר בתוך ל' ויום אחד כדתנן בספ"ד דערכין דל' יום דבכור ל' ויום אחד. ועיין במשנה ה' ו' פ"ה דנדה:
יחזיר לו חמש סלעים. פי' הר"ב הואיל ומת בתוך ל' ואגלאי מלתא דנפל הוא וכן פירש"י. והתוס' כתבו דבחנם פי' כן דאפי' קים לן ביה דכלו לו חדשיו. בבן חדש תלה רחמנא. עיין בפירוש משנה ו':
אם נתנו עד שלא חלקו כו'. צריך שום צריכותא אמאי תני תו פלוגתא דר"מ ור"י. תוס':
יכין
מלכת שלמה
4.
Two women who had never before given birth gave birth to two males: he [the father] gives ten selas to the priest. If one of the children dies within thirty days [of its birth], if he gave the redemption money to one priest alone, he returns five selas to him, but if he gave it to two priests, he cannot reclaim the money from them. If they gave birth to a male and a female or to two males and a female, he gives five selas to the priest. If they gave birth to two females and a male, or to two males and two females, the priest receives nothing. If one woman had given birth before and the other had never given birth, and they gave birth to two males, he gives five selas to the priest. If one of the children died within thirty days [of its birth], the father is exempt. If the father dies and the sons survive: Rabbi Meir says: if they gave the five sela's before the property was divided up, then what they gave is given; but if not, they are exempt. But Rabbi Judah says: there is a claim on the property. If they gave birth to a male and a female, the priest receives nothing.משנה ה
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ, יַחֲזִיר לָהֶן חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ, אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה, הָאָבוֹת פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
ברטנורה
מת אחד. מן הולדות:יחזיר להם חמש סלעים. ויחלוקו שני האבות. והני מילי כשכתב אחד מהן הרשאה לחברו, אבל אם לא כתב אחד מהן הרשאה לחברו, כי אזיל חד מינייהו לגבי כהן דחי ליה לומר בנך החי, וכי אזיל אידך דחי ליה לומר בנך החי:זכר ונקבה האבות פטורים. דכל חד וחד אמר ליה לכהן הנקבה שלי היא:והבן חייב לפדות את עצמו. דמכל מקום בכור הוא:שתי נקבות וזכר. יש לומר האחת ילדה נקבה והאחרת זכר ונקבה והנקבה יצאה תחלה, הלכך אין כאן לכהן כלום. וכן שני זכרים ושני נקבות:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
5.
If two women who had never before given birth married two men and gave birth to two males, the one father gives five selas to the priest and the other gives five selas to the priest. If one of the children died within thirty days [of its birth], if they gave the redemption money to one priest alone, he returns five selas to them, but if they gave the money to two priests, they are not able to recover it from them. If they gave birth to a male and a female, the fathers are exempt, whereas the son must redeem himself [as in any case he is a first-born]. If they gave birth to two females and a male or to two females and two males, the priest receives nothing.משנה ו
אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן, יַחֲזִיר (לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים). לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן, יִתֵּן. מֵת בְּיוֹם שְׁלשִׁים, כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם נָתַן, לֹא יִטּוֹל. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא יִתֵּן. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזִקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד (שֶׁיָּבִיא רְאָיָה) שֶׁלֹּא נִפְדָּה. הוּא לִפָּדוֹת וּבְנוֹ לִפָּדוֹת, הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו:
ברטנורה
אחת בכרה ואחת שלא בכרה וכו׳ אין כאן לכהן כלום. דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה: מת הבן בתוך שלשים יום. אבכורות ודאין דעלמא קאי:יחזיר. דנפל הוה. ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים יום:מת ביום שלשים כיום שלפניו. ואע״פ שנתן לו יחזיר. דגמרינן חודש חודש ממדבר, כתיב הכא (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדוייו מבן חודש תפדה, וכתיב במדבר (שם ג׳) פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה, דמשמע לאחר שלשים:רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול. מספקא ליה לר״ע מדאיצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין, ולא גמרינן ממדבר, הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, הלכך אם נתן לא יטול. ואם לא נתן לא יתן, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כחכמים:בחזקת שלא נפדה. דלא עביד איניש דפריק תוך שלשים:לאחר שלשים בחזקת שנפדה. דכהן [הוי מוציא מחבירו והורע כחו]:הוא קודם לבנו. הכל מודים כל היכא דלית ליה אלא חמש סלעים הוא קודם את בנו, דמצוה דידיה עדיף. כי פליגי דאיכא חמש סלעים ממשעבדי וחמש בני חורי, ר׳ יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וחמש סלעים דידיה דאחייב בהו אבוה אזיל כהן וטריף ממשעבדי, שהרי שעבודו של כהן קדים. והיינו דקאמר שמצותו על אביו, כלומר שמאביו נשתעבדו הנכסים. ובהני חמש בני חורי פריק לבריה מיד, דאי יהיב בני חורי משום פדיון דידיה, תו לא מפריק בנו, דשמא שעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו. ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ואי יהיב בני חורי בשביל בנו תו לא מפריק איהו, דכהן לא מצי טריף מלקוחות, הלכך מצוה דידיה עדיף. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
יחזיר. פי' הר"ב דנפל הוי וכפירש"י. ועיין מ"ש לעיל בשם התוס' [בד"ה יחזיר]:
רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול. פי' הר"ב מספקא ליה לר"ע מדאיצטריך למיכתב כו' ה"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים או דלמא כי אין מלמדין לעלמא [דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחריני] אבל לגופייהו [כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי] מלמדין. גמרא:
בחזקת שנפדה עד שיביא ראיה. ונ"א עד שיאמרו לו וכן הוא בגמ' והכי מייתי לה בפ"ח דב"מ דק"ב. וכן גי' הרמב"ם והטור. וז"ל רש"י עד שיאמרו לו לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה. לא זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. והכא לא שייך למימר עד שיביא [הכהן] ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא ובב"מ כתב דכהן לאו בעל דינו הוא. דאי בעי א"ל לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר. ולהכי תני עד שיאמרו לו ע"כ. ושם לא כתב ובאמירה סגי בלא עדות גמורה וכו':
שמצותו על אביו. כתב הר"ב כלומר שמאביו נשתעבדו הנכסים. וכן לשון רש"י בגמרא. ובפירוש המשנה כתב מצות פדייתו של אב זה. היתה על אביו שמת ע"כ. ומ"ש הר"ב דס"ל לר"י מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר עמ"ש בזה במשנה ג' בשם התוס'. ומ"ש הר"ב וחמש סלעים דידיה כו' אזיל כהן וטריף ממשעבדי וכו' ובהנך חמש בני חורי פריק לבריה. וכתבו התוס' וא"ת היכי טריף ממשעבדי. הא אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח [כדתנן במשנה ב' פ"ה דגיטין] ואפילו כי פריק לבריה מתחלה [כדכתב הר"ב] אכתי להדרי לקוחות מהני חמש שפדה בהן בנו וי"ל דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על נכסים שקנה הוא. וכ"כ בפ"ק דקדושין דף כ"ט. ומסיימי וכן משמע מלשון דקתני שזה מצותו על אביו. ע"כ. ומ"ש הר"ב דשמא שעבוד הלקוחות קודם. וכן לשון רש"י. אבל בקדושין העתיקו התוס' ל' הקונטרס דמיירי שנשתעבדו קודם וכו':
יכין
מלכת שלמה
6.
If one woman had given birth before and the other had never before given birth, the two women belonging to two husbands, and they gave birth to two males, the one whose wife had never before given birth gives five selas to the priest. If they gave birth to a male and a female, the priest receives nothing. If the son dies within thirty days although he gave the priest [the five selas], he must return them. If he dies after thirty days, although he has not yet given the five selas, he (the father) must give them. If he dies on the thirtieth day, it is as if he died on the previous day. But Rabbi Akiva says: if he gave [the five selas] he cannot reclaim them, but if he had not yet given, he need not give. If the father dies within thirty days, [the infant] is under the presumption of not having been redeemed until proof is brought that he has been redeemed. If the father dies after thirty days, the infant is under the presumption of having been redeemed until he [the son] is told that he was not redeemed. If both he and his son need to be redeemed, the father takes precedence over his son. Rabbi Judah says: his son comes first for the command to redeem him was upon his father, and the command of his son is upon him.משנה ז
חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן, בְּמָנֶה צוֹרִי. שְׁלשִׁים שֶׁל עֶבֶד, וַחֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכֻלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף, וּבְשָׁוֶה כֶסֶף, חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים:
ברטנורה
חמש סלעים של בן. הסלע האמור במשנה הוא השקל האמור בתורה בכל מקום. ופעמים נקרא בתורה כסף, חמשים כסף, מאה כסף. והוא היה בימי משה משקל שלש מאות ועשרים גרגירי שעורה, ובבית שני הוסיפו עליו והעלוהו למשקל שלש מאות ושמונים וארבע שעורה. וכן מונים היום לחמש סלעים של בן. ונמצאו חמש סלעים משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורות בינוניות של כסף מזוקק:במנה צורי. היוצא במדינת צור. וכל כסף של תורה כגון חמשת סלעים של בן שלשים של עבד וחמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולם במנה צורי שהוא כסף מזוקק. וכל כסף שהוא מדבריהם כגון הקנסות וכתובת אשה לדברי רמב"ם כולם כסף מדינה, שאחד משמונה חלקים שבהם כסף ושבעה חלקים נחושת. אבל רבותי הורו שכתובת בתולה יש לה דין כסף של תורה, שכן כתוב כמוהר הבתולות, ומאתן זוזי הן של כסף נקי. ומשקל כל זוז תשעים ושש שעורות:וכולן נפדין. הכי קאמר, וכל הנפדים נפדין בכסף ובשוה כסף, חוץ מן השקלים. כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות, נפדין בין בכסף בין בשוה כסף, חוץ מן השקלים, שהבא לשקול מחצית השקל צריך שיתן אותו מכסף נקי מטבע מצוייר ולא שוה כסף. ומעשר שני נמי אין נפדה אלא במטבע של כסף שיש עליו צורה ולא בשוה כסף, דכתיב (דברים י״ד) וצרת הכסף בידך, כסף שיש עליו צורה:
תוסופות יום טוב
חמש סלעים של בן כו'. [אשם] בכסף שקלים. וערכין. לא אצטריך ליה לתנא למתני [דבאשם] כתיב בהדיא בשקל הקדש וערכין נמי פשיטא דבשקל הקדש הוי. כיון דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. תוס':
סלעים. כתב הר"ב הסלע האמור במשנה הוא השקל האמור בתורה. עיין מ"ש בשם הרמב"ן במשנה ו' פ"ק דשקלים [*וחשבונו של הר"ב לה' סלעים משקל אלף תתק"ך שעורות כו'. נקל לעמוד עליו. שהרי ברפ"ק דקדושין. כתב שהפרוטה משקל חצי שעורה. ושם בסוגיא דף י"ב שקצ"ב פרוטות בדינר וכל סלע הוא ד' דינרין מעתה צא וחשוב]:
במנה צורי. כתב הר"ב וכל כסף של תורה. כגון חמשת סלעים כו'. שהן קצובין. גמ'. ומ"ש וכל כסף שהוא מדבריהם. עיין בזה מ"ש במשנה ה' פ"ו דכתובות ובפ"ה משנה ז'. ומ"ש הר"ב וכתובת אשה לדברי רמב"ם כו'. עמ"ש במשנה ב' פ"ק דכתובות:
כולם בשקל הקדש. אע"ג דכבר תני במנה צורי. אצטריכא למתני תו משום אונס ומוציא שם רע. דלא כתיב בהו שקל וסד"א דהא דתנא רישא במנה צורי וכו' חד וחד כי דיניה קאמר דהיכא דכתיב שקלים. יהיב שקלים צורי והיכא דלא כתיב שקלים יהיב זוזי בעלמא קמ"ל דמילף ילפי' מהדדי בכסף קצוב מכסף קצוב. גמ':
חוץ מן השקלים. כתב הר"ב ומעשר שני נמי כו' ושייר נמי ראיון דתנן בריש חגיגה לב"ש ב' כסף ולב"ה מעה כסף ותני רב יוסף שלא יביא סוגה לעזרה. ופירשו התוס'. דאם היה מביא שוה כסף זמנין דמייתי נסכא [וכסף] סיגים שלא ישוה שתי מעות כסף ולא ימכרו לו (לעולת) [עולת] ראיה טובה באותה סוגה כאילו היה מביא כסף טבועה. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
7.
The five selas of a first-born [are paid in] the standard of Tyrian maneh. As regards the thirty shekels of a slave and likewise the fifty shekels of the rapist and seducer and the one hundred shekels for one who spreads an evil name in all these cases the payment is in the holy shekel, in the standard of Tyrian maneh. All of these are redeemed with money or the equivalent of money with the exception of shekel payments.משנה ח
אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בִשְׁטָרוֹת, וְלֹא בְקַרְקָעוֹת, וְלֹא בְהֶקְדֵּשׁוֹת. כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, חַיָּב לִתֵּן לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָדוּי, לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, רַשַּׁאי. הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ וְאָבַד, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח), יִהְיֶה לָּךְ וּפָדֹה תִפְדֶּה:
ברטנורה
אין פודין. בכור אדם:לא בעבדים. אע״ג דאמרן לעיל בכסף ובשוה כסף, אין פודין לא בעבדים:ולא בשטרות. שאם יש לו שטר על חברו בחמש סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו, אין בנו פדוי:ולא בהקדשות. כלומר, ולא ההקדשות נמי אין פודין אותן לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות:כתב לכהן שהוא חייב לו ה׳ סלעים. משום פדיון בנו:חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. ומה טעם אמרו יתן ובנו אינו פדוי, גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות:לפיכך. דאמרינן שחייב ליתן לו חמש סלעים אחרים לפדיון בנו:אם רצה הכהן להחזירם וליתנם לו במתנה רשאי. אבל תקנה אחרת ליכא. ואע״פ שהכהן רשאי להחזיר וליתן החמש סלעים במתנה לאבי הבכור, אם דעת אבי הבן סומכת בודאי שיחזיר לו הכהן החמש סלעים, אין הבן פדוי, בין החזיר הכהן בין לא החזיר. כך נראה מן הגמרא:שנאמר יהיה לך ופדה תפדה. כשיהיה לך הפדיון אז בנו פדוי. והאי קרא לאהרן נאמר:
תוסופות יום טוב
אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות כו'. גמ'. דכתיב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט (פדה) תפדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון. ואמרינן נמי דלמאן דדריש ריבוי ומיעוטי לא ממעטינן אלא שטרות. ולפיכך אני תמה דבהדיא כתב הר"ב במשנה ה' פ"ג דשבועות. דהלכה כר"ע דדריש כל התורה כולה בריבוי ומיעוט. וכ"כ שם הרמב"ם. וא"כ בכאן ה"ל לדחות המשנה מהלכה. אבל הרמב"ם פסקה בחבורו פי"א מהלכות בכורים. וכן הטור סי' ש"ה. ואפשר דאית ליה לתנא דידן מיעוטא אחרינא למעט קרקעות ועבדים וכמ"ש במשנה ט' פ"ד דב"מ לענין כפל. דאע"ג דדרשינן בריבוי ומיעוט וריבוי. ולא ממעטינן אלא שטרות מיהא איכא מיעוטי אחרינא. וה"נ אפשר דאיתנהו מיעוטי. וכיוצא בזה כתבו התוס' בפ"ק דב"מ דף ד'. לר' עקיבא ולר"מ. ע"ש בדבור אין נשבעין על כפירת וכו'. ומיהו לר' דאמרינן הכא בגמ' דדריש הכא בריבה ומיעוט וריבה ולא ממעיט אלא שטרות. ודאי דלית ליה מיעוטי אחריני:
לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות. עמ"ש בסידורן במ"ט פ"ד דב"מ:
ולא בהקדשות. והתם נפקא לן מקראי בת"כ בפרשת ערכין. רש"י. והכי איתא התם בשקל הקדש וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת"ל לפי שנאמר ופדה יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות ת"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים של קדש. מנין לרבות דבר המטלטל ת"ל ופדה לרבות דבר המטלטל וא"כ למה נאמר בשקל הקדש. פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות. ויראה לי דיליף מפדיון הבן. ושוב מצאתי בספר קרבן אהרן שכתב לפי שנאמר ופדה וגומר בילקוט גריס. לפי שנא' ופדויו מבן חדש תפדה. והכי דריש ליה בגמ'. דמדהכא משמע תפדה בכל דבר שיהיה. ולזה יכול אני לומר אף בעבדים וכו' ת"ל בשקל הקדש. דמשמע שלא יהיה אלא בכסף. ת"ל תפדה אך פדה תפדה דה"ל כלל אחר. ודרשינן ליה במדת כלל ופרט וכלל כו'. מה הפרט דבר המטלטל וכו' ע"כ. [*ועמ"ש לעיל בדבור דאין פודין כו']:
המפריש פדיון בנו כו'. צריך לי עיון שלא העתיקה הרמב"ם בפי"א מהל' בכורים:
יכין
מלכת שלמה
8.
We must not redeem [a first-born] with slaves, nor with notes of indebtedness, nor with immovable properties, nor with objects of hekdesh. If one gives a written acknowledgment to a priest that he owes him five selas he is bound to give them to him, although his son is not considered as redeemed. Therefore, if the priest wishes to give him [the note of indebtedness] as a gift he is permitted to do so. If one set aside the redemption money of his son and it became lost, he is responsible for it, because it says: “Shall be for you [but] you shall surely redeem” (Numbers 18:15).משנה ט
הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק. וְלֹא הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְלֹא הַבָּנוֹת בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, וְלֹא הַיָּבָם. וְכֻלָּן אֵין נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק:
ברטנורה
ולא בנכסי האם. נכסי מלוג של האם. דכתיב (דברים כ״א:י״ז) כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה, משמע דאדידיה קאי, כלומר בנכסיו משפט הבכורה ולא בנכסי אשתו:ואינו נוטל פי שנים בשבח. אם השביחו הנכסים לאחר מיתת האב קודם שחלקו, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח. אלא שמין את הנכסים מה הן שוין בשעת מיתת אביהן והבכור נוטל פי שנים בהן בלבד, שנאמר (שם) בכל אשר ימצא לו, לאב בשעת מיתה:בראוי. בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו אבל ראויין היו ליפול לו בירושה ונפלו להן לאחר זמן, אין הבכור נוטל בהן פי שנים:ולא האשה בכתובתה. בשבח שהשביחו. אם אין שוין הנכסים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובתה ואח״כ השביחו, אינה נוטלת כתובתה אלא כמה שהיו שוין. ואע״ג דבעלמא בעל חוב גובה השבח, מקולי כתובה שנו כאן. וכן אינה נוטלת בראוי כבמוחזק:ולא הבנות. נוטלות מזונות לאחר מיתת אביהן בתנאי כתובה, ובנן נוקבין די יהוויין ליכי מנאי יהוויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי, לא מן השבח שהשביחו הנכסים ולא מן הראוי לבוא לאחר מיתה. כיון דמזונות הבנות מתנאי כתובה הן ככתובה דמו:ולא היבם. הנוטל חלק המת שיבם את אשתו, אינו נוטל חלק אחיו לא מן השבח ולא מן הראוי לבוא. מאי טעמא, דבכור קרייה רחמנא (דברים כ״ה:ו׳) והיה הבכור אשר תלד, כבכור, מה בכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי לבוא, אף יבם אינו נוטל לא בשבח ולא בראוי לבוא:וכולן אינן נוטלין בשבח. הדר תנא ליה, לאתויי שבחא דממילא, כגון תבואה שהיתה שחת כשמת אביו ועכשיו נעשו שבולים, או תמרים סמדר ונעשו עכשיו תמרים גדולים. דאי מרישא, הוה אמינא כי אין בכור נוטל פי שנים בשבח הני מילי בשבח שטרח בו אחיו כגון זיבול שדות וקשקוש ועידור:ולא בראוי כבמוחזק. לאתויי אם היה אבי אביהם חי בשעת מיתת אביהם והיו נכסים ראויים ליפול להם כשימות, אע״ג דודאי עתידים ליפול להם ואפילו יש לו בן אחר יטלו אלו חלק אביהן, וסלקא דעתך אמינא דכמוחזק דמי, קמשמע לן. דאי מרישא, הוה אמינא ראוי דקתני רישא שאין הבכור נוטל בו, כגון שנפלו להן נכסי אחי אביהן שלא היו לו בנים בשעת מיתת אביהן, ואין ראויין אלא מספק דשמא לא יהיה לו זרע:
תוסופות יום טוב
ואינו נוטל פי שנים בשבח. כתב הר"ב אלא שמין את הנכסים וכו' והבכור נוטל פי שנים בהן בלבד. ולא כדמשמע דשיעור השבח מניח בקרקע לפשוט. אלא כדכתב רש"י וז"ל אלא שמין מה שהיו שוין בשעת מיתת אביהן והבכור שנטל ב' חלקים בקרקעות יתן מעות לפי מה ששוה שבח חלק השני שנטל בשביל הבכורה ואותן מעות יחלקו בין כולם ע"כ. והיא מימרא דרב נחמן אמר שמואל בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ה:)
ולא בראוי כבמוחזק. דכתיב בכל אשר ימצא לו. גמ'. ולא ידעתי טעמא למאי נפקא מינה תנן כבמוחזק:
ולא האשה בכתובתה וכו'. לשון הרמב"ם וכבר בארנו בכתובות. [וכ"כ הר"ב שם פרק ט' משנה ג'] שהמעשה בידינו היום לגבות הכתובה ולהוציא על הבנות מן המטלטלים. ולפיכך נוטלות מן השבח. ומן הראוי. ע"כ. והעתיק דברים אלו הכ"מ בפי"ו מהלכות אישות. אבל בספרו ב"י א"ה סי' ק' ובש"ע לא העתיקם כלל. ואני ראיתי בנוסחת פירוש המשנה להרמב"ם שמארץ ישראל שהוגה זה הל' נמחק בו ונכתב בלשון אחרת אבל נפסל בקרע עד שלא יכולתי לעמוד עליו:
ולא היבם. פי' הר"ב הנוטל חלק המת שיבם את אשתו כמ"ש במשנה ח' פ"ב דיבמות. ושם פירשתי המקרא. והיה הבכור וגו'. ומ"ש הר"ב. אינו נוטל חלק אחיו לא מן השבח פי' בשבח ששבחו נכסי האב אחר מיתת האח וכגון שמת יעקב בחיי ראובן שמעון ולוי בניו ולא הספיקו לחלוק הנכסים עד שמת ראובן. ויבם שמעון את אשתו. כשבא שמעון לחלוק עם לוי בנכסי האב נוטל ב' חלקים בקרן לא בשבח. וזה מוכרח לפרש שאין לומר בנכסי האח שאינו נוטל שבח. שהרי בנכסי אחיו אינו חולק עם אחיו והכל שלו בין קרן בין שבח והרי הוא כבעל שאעפ"י שאינו יורש בראוי מכיון שמתה אשתו הוא זוכה בנכסים בין קרן בין שבח. ועוד שמפרש שם בגמרא [דף נ"ב] אמר אביי וכו' המגיד פ"ג מהלכות נחלות. ומ"ש ולא מן הראוי לבא כגון אם מת אחיו ואח"כ. אביהם. לא יטול חלק אחיו. טור א"ה סי' קס"ג וכן דקדק המגיד שם מדברי הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
9.
The first-born takes a double share of the father's estate but he does not take a double share of the mother’s estate. He also does not take a double share of the improvement in the value of the estate. Nor from what will fall due [to the estate] as he does of what is held in possession. Nor can a woman claim with her ketubah [from these], Nor can daughters claim their support. Nor can a yavam make a claim [from these]. None of these take from the improvement in the value of the estate, nor of what will fall to the estate as they do of what is now held in possession.משנה י
אֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל, הַבְּכוֹרָה, וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וְהַמַּתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַתָּנָה כְּמֶכֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כֻּלָּן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, יַחֲזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה וִינַכֶּה לָהֶם מִן הַדָּמִים:
ברטנורה
הבכורה. אינה חוזרת ביובל דכתיב (דברים כ״א:י״ז) פי שנים, מקיש שני חלקיו זה לזה, מה חלק פשיטותו אינו חוזרת ביובל דירושה היא כדכתיב (שם) והיה ביום הנחילו את בניו, אך חלק בכורתו ירושה:והיורש את אשתו. דהאי תנא סבר דאורייתא היא, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה (במדבר כ״ז), מכאן שהבעל יורש את אשתו:והמיבם את אשת אחיו. ונטל חלק אחיו, ירושה גמורה היא ואינו מחזיר לשאר אחיו ביובל. דבכור קרייה רחמנא, והיה הבכור, והבכורה אינה חוזרת ביובל כדילפינן:והמתנה כדברי ר׳ מאיר. דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, ירושה ומתנה לא:וחכמים אומרים מתנה כמכר. כדכתיב (ויקרא כ״ה:י״ג) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, וקרא יתירא הוא דהא כבר נאמר (שם) ושבתם איש אל אחוזתו, אלא לרבות את המתנה הוא דאתא:רבי אליעזר אומר כולן חוזרים ביובל. סבר לה כרבנן דאמרי תשובו לרבות את המתנה, והני כולהו מתנה נינהו. בכור לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא. והיורש את אשתו, ירושת הבעל דרבנן. והמיבם את אשת אחיו, בכור קרייה רחמנא, מה בכורה חוזרת אף יבם חוזר:היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה. ר׳ יוחנן בן ברוקה סבירא ליה ירושת הבעל את אשתו דאורייתא היא, והכא במאי עסקינן כגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ומשום פגם משפחה אמרו רבנן לשקול דמי וליהדר הקברות לבני משפחה:וינכה להם מן הדמים. דמי קבר אשתו. דהוא מיהת חייב בקבורתה. והלכה כחכמים דמתנה כמכר, וכר׳ יוחנן בן ברוקה דבעל שהורישתו אשתו בית הקברות שקיל דמי ומהדר בית הקברות לבני משפחה, ומנכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו:
תוסופות יום טוב
והיורש את אשתו. כתב הר"ב דהאי תנא סבר דאורייתא היא לשארו הקרוב אליו כו'. מפורש ברפ"ח דב"ב:
רבי יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה. כתב הר"ב ס"ל ירושת הבעל דאורייתא הוא וכו' והלכה כחכמים דמתנה כמכר. וכר"י בן ברוקה דבעל שהורישתו אשתו בית הקברות כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ולא דהלכה כר"י בן ברוקה מטעמיה. דירושת בעל דאורייתא. דא"כ תקשה הלכתא אהלכתא. דברפ"ט דכתובות פסקו הר"ב והרמב"ם דירושת הבעל אינה אלא מדרבנן. אלא הלכה כר"י ב"ב כדמסקינן נמי התם שחכמים עשו לה חזוק כשל תורה. וכך מצאתי בנא"י בפי' הרמב"ם וז"ל והלכה כר"א אלא בירושת אשה שאע"פ שהיא מדרבנן עשו לה חזוק כשל תורה. ולא יחזיר אלא אם היתה בית הקברות לבד שהלכה בזה כר"י ב"ב ע"כ. וכ"כ בחבורו ספי"א מהל' שמטה ויובל. אלא דבמ"ש בנוסחא זו והלכה כר"א לא פסק כן בחבורו אלא כחכמים אבל יש לו פירוש באינן חוזרין כדמסקינן בגמ' אליבא דר' יוחנן שאינן חוזרין לבטלה לגמרי. אבל מחזירין זה לזה. אבל לדברי התוס' [ד"ה א"ר] כולהו אמוראי חלוקים על ר' יוחנן בזה ואתיא מתני' כפשטה דאינן חוזרין ואין להאריך בזה. ומ"מ יש לי טעם בפסק הלכה כר"א מהא דבפ' ב' דיבמות דף כ"ד דאמרי' בכור דקרייה רחמנא למאי הלכתא לגריעותא. מה בכור אינו נוטל בראוי כו' והביאו זה התוס' דהכא [ד"ה בכור] ומקשים אמאי לא קאמרי לחשיבותא דאינה חוזרת ביובל [כבכור]. ותירצו משום דאיכא ר"א דפליג. ע"כ. ואיכא למימר דהרמב"ם כפי נא"י סובר דסתמא דגמ' קאמר לגריעותא ולא לחשיבותא משום דס"ל דהלכה כמותו:
יחזיר לבני משפחה. פי' הר"ב. [*ס"ל ירושת הבעל את אשתו דאורייתא והב"ע] כגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמי כו'. תימה לרשב"א דא"כ מאי איריא ביובל. אפי' בלא יובל נמי. דעל כרחך ביובל איירי. דאי בלא יובל קאמר דמחזיר א"כ אמאי איצטריך למימר דס"ל דירושת הבעל דאורייתא. ה"ל למימר דרבנן. ועוד דאיובל מתניא. וצ"ל דליכא פגם משפחה עד היובל. שאז כל הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת. וניכר שהם קבורים בשל אחרים. תוס' פ"ט דכתובות דף פ"ד. ודברי תימה מה שכתבו כל הירושות חוזרות שאין לך ירושה החוזרת אלא בשל אשתו לר"א אבל לר"י בן ברוקה אינה חוזרת אלא דבית הקברות ונ"ל שצ"ל שכל השדות:
יכין
מלכת שלמה