Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית:
ברטנורה
כלל גדול. מלוגמא. תחבושת ורטיה ופירוש מלוגמא מלא לוגמא שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חטים או תאנים ונותן על גבי מכתו:אין עושים ממנו מלוגמא. דכתיב (ויקרא כ״ה:ו׳) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מה שהוא מיוחד לכם דהיינו למאכל אדם יהיה לאכלה ולא למלוגמא, אבל מה שאינו מיוחד לכם יהיה בין לאכלה בין למלוגמא, הלכך כל שאינו מאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם:עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. דכתיב (שם) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, דבר הראוי לחיה ולבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא:חומרי אדם. שאין עושין מהם מלוגמא:וחומרי בהמה. שאסור לשלקן:הסיאה. עשב שקורין לו בערבי צידר״ג:ואזוב. צעת״ר בערבי ובלע״ז איספ״ו:וקורנית. בערבי חש״א ובלע״ז שדריא״ע:
תוסופות יום טוב
ככל גדול. עיין מה שכתבתי בר"פ דלעיל:
חשב עליו וכו'. בשעה שלקטן. הר"ש:
וחומרי בהמה. פירש הר"ב שאסור לשלקן. וכך כתב הר"ש והטעם כתב הרמב"ם בחבורו רפ"ה וז"ל לא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל וכו' לפי שאין שולקין אוכלי בהמה ע"כ. ועוד כתב בפרק הנזכר סי' י"א חומרי מאכל בהמ' שאין שולקין אותו. אע"ג דבפירושו מפ' בענין אחר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
כלל גדול וכו'. כתבו תוס' ז"ל בשבת פ' כלל גדול (שבת דף ס"ח) אע"ג דלא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה בפרקין דלעיל שייך למתני בתריה הכא כלל גדול. ועיין במה שכתבתי ריש פרק דלעיל בשם החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל:
חומרי בהמה. פי' הרמב"ם ז"ל חומרי בהמה הוא שיהיה כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע"כ. אבל בחבורו כתב חומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו ע"כ:
1.
They said an important general principle with regard to the sabbatical year: Anything that is usually designated as food for humans, one may not make a poultice of it for a person. And there is no need to say [that he may not make a poultice of it] for a beast. Anything that is not usually designated as for food for humans may be used as a poultice for a person, but not for cattle. And anything not usually designated either for humans or for animals, but now he thought to use it as food for either a person or an animal, we impose upon it the stringent laws applying both to people and beasts. If he thought to use it as wood [for a fire], behold it is treated as wood [and the laws of sheviit do not apply]; for example, savory, hyssop, or thyme.
משנה ב
שְׁבִיעִית, נִתְּנָה לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וְלָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשָּׁמֶן. וְכֵן בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. קַל מֵהֶם שְׁבִיעִית, שֶׁנִּתְּנָה לְהַדְלָקַת הַנֵּר:
ברטנורה
לאכילה ושתיה וסיכה. בענבים וזיתים מיירי שיש בהם אכילה ושתיה וסיכה:לאכול דבר שדרכו לאכול. אע״ג דאמרה תורה לאכלה ולא להפסד, אין מחייבים אותו לאכול דבר שאין דרך בנ״א לאכלו כגון תבשיל שנתקלקל, ולא חיישינן אם הולך לאבוד. וכן דבר שאין דרך בנ״א לאכלו אלא ע״י תיקון ובא הוא לאכלו כמות שהוא בלא תיקון, כגון לאכול תרדין חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו:וכן בתרומה וכן במע״ש. לא נתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה:שנתנה להדלקת הנר. משא״כ בתרומה טהורה, אבל תרומה טמאה מדליקין בה את הנר. ובמע״ש כתיב (דברים כ״ו:י״ד) ולא בערתי ממנו בטמא אבל בטהור מותר לבער. ובשביעית בין בטמא בין בטהור מותר:
תוסופות יום טוב
ולסיכה. עיין במשנה ח:
ובמעשר שני. עיין במשנה שנייה בפ"ב דמס' מע"ש:
שנתנה להדלקת הנר. דכתיב בשביעית (ויקרא כ״ה:ז׳-ח׳) תהיה כל תבואתה לאכול ואמרו בספרא תהיה אף להדלקת הנר. ומ"ש הר"ב דתרומה טמאה מדליקין בנר. עיין בסוף מסכת תמורה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
ולסיכה. דוקא סיכה לאדם אבל סיכת כלים אסור כדתנן לקמן סי' ח' ט':
ה"ג לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתו' ולסוך דבר שדרכו לסוך. וכ"ה בס' מדוייק והכי מוכח בירו' דמפ' נמי כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו. וכ' ה"ר משה פיזנטי ז"ל דתני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה והא דלא תנא הכא ולצביעה איכא למימר דלא חשיב הכא אלא דבר דאיכא פלוגתא כדקתני לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך אבל לענין צביעה בכל ענין שהוא לאדם מותר ע"כ:
לא יסוך יין וחומץ. פי' שהוא מפסידן בסיכה ואסור להפסיד פירות שביעית אבל השמן דרכו בכך ומותר. הר"ר יהוסף ז"ל:
אבל סך הוא את השמן. כך הוא הל' ג"כ שם ברמב"ם וק"ק דשפיר טפי הול"ל אבל סך הוא בשמן ושמא נקט הכא סרכא דמתני' דריש פ' שני דמס' מעשר שני ועיין במ"ש שם:
קל מהם שביעית. בירוש' בעי מהו לפטם יין של שביעית דבתרומה תנן בר"פ בתרא דמס' תרומות פלוגתא דת"ק ור' יהודה ומשני נישמועינה מן הדא קל מהן שביעית שניתנה וכו' וכ"ש דשרי מאי דשרי בתרומה ופריך והתני בתוספתא דאסור לפטם ומשני דמתני' ר' יהודה היא דשרי נמי גבי תרומה דתנן ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו:
שניתנה להדלקת הנר. דכתיב תהיה כל תבואתה אף לצביעה אף להדלקה ואף על גב דמשוי הכא שביעית למעשר שני תני בתוספתא מילי דאיתנהו במעשר שני וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במעשר שני:
2.
Sabbatical year produce may be used for food, drink and for anointing. That which is usually eaten can be used for food only; that which is usually used for anointing can be used only for anointing, and that which is usually used for drinking can be used for drink only. One may not anoint with wine and vinegar, but he may anoint with oil. So too with terumah and second tithe. Greater leniency was applied to [oil of] the seventh year, since it can be used for lamp-kindling.
משנה ג
אֵין מוֹכְרִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, לֹא בְמִדָּה, וְלֹא בְמִשְׁקָל, וְלֹא בְמִנְיָן, וְלֹא תְאֵנִים בְּמִנְיָן, וְלֹא יָרָק בְּמִשְׁקָל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא אֲגֻדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱגֹד בַּבַּיִת, אוֹגְדִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, כְּגוֹן הַכְּרֵשִׁין וְנֵץ הֶחָלָב:
ברטנורה
לא במדה ולא במשקל ולא במנין. כדי שימכרו בזול. א״נ מתוך שאין מוכרין אותן כדרך שמוכרים בשאר שנים ינהגו בהם קדושת שביעית ולא אתו לזלזולי בהו:אף לא אגודות. שלא ימכור כדרך שמוכרים בשאר שנים:ונץ חלב. מפורש בפרקין דלעיל:
תוסופות יום טוב
אין מוכרין וכו'. לא במדה כו'. כתב הרמב"ם מה שמותר למכור כדתנן בפ' דלעיל מ"ג וכדתנינן תו לקמן רפ"ט וע"ש בפירושו וז"ל התוספות בפ"ק דר"ה דמלקט ע"מ לאכול והותיר מותר למכור ואפשר דלוקח ע"מ לאכול לא חשיב סחורה אא"כ לוקח בזול ע"מ למכור ביוקר שקונה להרויח. וכתב עוד הרמב"ם שהדמים יש להם דין שביעית:
ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל. יצאו אלו מן הכלל לאשמועינן דאע"ג דרגילות התאנים לשקלן כד"א מנה דבילה וה"א דכשמשנה ומנאן סגי וכן בירק דרך למנותן אגודות אגודות כדתנן במ"ב פ"ג דדמאי הלוקח ירק כו' שאינו מחוסר אלא מנין וה"א כי משנה ושוקלן שרי קמ"ל דאין מותר למכור באלו הדרכים אפי' בשינוי מכדרכו אלא מוכר אכסרה כלומר באומד. [*ובמשניות הכתובים לא נכתב ולא תאנים במנין א"כ קתני ירק משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל]:
[*ב"ש אומרים אף לא אגודות. כלומר אע"פ שרוצה למכור שלא במנין אלא אכסרה ועיין לקמן]:
וב"ה אומרים את שדרכו לאגוד בבית וכו'. פי' הר"ש את שדרכו לאגוד כשרוצה אותן לבית מותר להוליכן אגוד למכור. ע"כ. והטעם כתב הראב"ד דהשתא אין האגודה דרך סחורה. ויש להרמב"ם פי' אחר בחבורו פ"ו דאגודות בית משונין מאגודות שוק וסברי ב"ה דבדרך אגודות בית רשאי לאוגדן לשוק [*ולמכור אכסרה ולא כדרך שאוגדים לשוק כדי שלא יהיה כמוכר מצומצם]:
[*הכרשין. מפורש בפ"ק מ"ב]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
אין מוכרין פירות שביעית לא במדה וכו' ולא תאנים במנין. קשיא לי דאמאי אצטריך למהדר ולמיתני תו ולא תאנים במנין דכיון דתנא אין מוכרין פירות שביעית וכו' הכל בכלל דבשלמא ירק אפשר דלא הוי בכלל פירות ואת"ל דהוי הדר תנייה לאשמועי' ביה פלוגתא דב"ש וב"ה אבל תאנים קשה ואי הוי דרכן של תאנים לימכר בשאר השנים במשקל או במדה הוה אמרי' דאתא לאשמועי' דאפי' ע"י שנוי אסור וגלי בתאנים וה"ה בשאר פירות דלא תימא דוקא כשמוכר במדה דבר שדרכו לימדד ובמשקל דבר שדרכו לשקול ובמנין דבר שדרכו למנות אבל אי אפיך ושינה לית לן בה קמ"ל כך נלע"ד וכן מצאתי אח"כ שכתב קרוב לזה בתי"ט. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מצאתי שכתב וז"ל ולא תאנים במנין פי' אע"פ שאין הדרך למכרן בכך וכן הירק אין הדרך למוכרו במשקל אפ"ה אסור כן נ"ל עכ"ל ז"ל:
את שדרכו לאגוד אותו בבית. יש גורסין לבית והרמב"ם ז"ל פי' וז"ל שם פ' ששי דברים שדרכן ליאגד בבית למכרן בשוק אגודים אוגד אותם כדרך שאוגדן להביאם לבית לא כדרך שאוגדן לשוק כדי שלא יהא כמוכר בצמצום אבל דברים שאין דרכן ליאגד אלא לשוק אין אוגדין אותן ואפי' אותן שדרכן ליאגד בבית כשמוכר אותן בשוק מוכרן אכסרה לא במשקל ולא במדה ולא במנין ע"כ בהרחבת לשון קצת. והראב"ד ז"ל פי' לאגוד אותו בבית לאכלו והואיל שדרכו לאגדו אפי' לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע גם כשימכור אותן בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אא"כ אין דרכו של ירק זה ליאגד אלא לימכר בשוק ע"כ. וקרוב לזה פי' ה"ר שמשון ז"ל. הכרישין ונץ החלב דרכן לאגדן אפי' בבית. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א דגרסי' ליאגד בבית אוגדין אותו בשוק ונ"ל דטעות הוא דמה מועיל זה שהוא אוגדו בשוק כיון שהטעם הוא שאסור למכרו כדרך שמוכרו בשאר השנים ותו דכל הדברים אין אוגדין אותם בבית אלא בגנה אלא נראה דגרסי' לבית לשוק בלמ"ד וה"פ כל דבר שדרכו לאוגדו לבית כלומר המוליכו לביתו אוגדו כדי שלא יתקלקל או מטעם אחר ולא מטעם שרוצה למוכרו במנין האגודות אלא אף המוליכו לביתו לצרכו אוגדו אותו המין אוגדין אותו אף בשביעית לשוק כלומר כדי למכור עכ"ל ז"ל:
3.
Produce of the seventh year may not be sold by measure, weight or number. Neither may figs [be sold] by number, nor vegetables by weight. Bet Shammai says: they may not be sold, even in bundles. But Bet Hillel says: that which is usually tied in bundles [to bring] to the house may even be tied into bundles for the market, such as leeks and netz hahalav.
משנה ד
הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית:
ברטנורה
שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית. ואע״ג דשביעית תופסת דמיה, האי לאו דמי שביעית הוא:לקוט לי בו ירק. לשון מכר הוא, דמשמע לקוט לי שוויו ירק, אבל לקוט לי לשון שכירות הוא ולא לשון מכר:ככר בפונדיון. לא שאמר לו אתן לך פונדיון, רק ככר שוה פונדיון:כשאלקט ירקות שדה אביא לך מותר. משום דמתנת חנם יהבי זה לזה, לפי שירקות שדה מצויין:לקח ממנו בסתם. בהקפה כדרך מוכרים בחנות:לא ישלם לו מדמי שביעית. דהוי כסחורה:
תוסופות יום טוב
ולקוט לי ירק. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ג:
שכרו מותר. וא"ת ומ"ש מצובע בשכר דמשנה ג פ"ז. וי"ל כדאיתא במס' ע"ז בר"פ השוכר את הפועל דמחלק בין לוקט ירק לחמרים דשכרן יש להם קדושת שביעית וקאמר רבא פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן בהו. ופי' התוס' חמרין דנפיש אגרייהו פירוש ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה ע"כ. וצובע נמי רווחי טפי:
שכרו אסור. ר"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית וכ"כ הרמב"ם:
ככר בפונדיון. ל' הרמב"ם ואמר פונדיון ואיסר [כלומר ברישא] על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
האומר לפועל וכו'. ראיתי במשניות כתיבת יד דלא גרסי ברישא דמתני' האומר לפועל רק הא לך איסר וכו' ובירוש' משמע דלא נהירא לי' טעמא דפי' שם בע"ז רש"י ז"ל וה"ג התם מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ומשני ר' אבין דמהלכות של עמעום היא דראוי הי' לאסור אלא שעמעמו עליה והתירו משום כדי חייו דפועל {הגהה פי' אבל אם הי' חמר שמרויח הרבה קנסו אותו שכל שכרו בקדושת שביעית כדאי' התם בר"פ בתרא דע"ז:} וכן נמי מתני' דרפ"ג דמס' מעשר שני יש לשאול עליה מה בין האומר לחלק לאומר העלם שנאכלם אלא מה' של עמעום היא וכן נמי מתני' דרפכ"ג דשבת יש לשאול עליה מה בין האומר הלוני לאומר השאילני וכן פתן של עובד כוכבים שהוא אחד מי"ח דבר מהלכות של עמעום היא שעמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש כשאין פת של ישראל מצויה. ור"ש בן לקיש תירץ דמתני' דשרי כשאמר לו לקט לי ירק היינו דוקא במראה לו את הירק שאינו נותן לו רק שכר טורח רגלו שהרי הוא בעצמו יכול לילך וללקטו ור' יוחנן אמר אפי' לא הראה לו כמה שהראה לו דהקלו בשביעית שהיא מדרבנן:
שכרו אסור. ואינו יכול להוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית:
כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. ירקות שדה הן כל הני דתנן בפרקין ודתנן לקמן בפ' הפיגם. ובירוש' תני ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין:
4.
If one says to a worker: “Take this issar and gather vegetables for me today,” his payment is permitted. [But if he said:] “In return for this [issar], gather vegetables for me today,” then his payment is forbidden. If one bought a loaf from a baker worth a pondion [and said:] “When I have gathered vegetables from the field, I will bring them to you,” this is permitted. If he bought it from him without any explanation, he may not pay him his debt with the value of seventh year produce, for no debt can be paid with the value of seventh year produce.
משנה ה
אֵין נוֹתְנִים, לֹא לְבַיָּר, וְלֹא לְבַלָּן, וְלֹא לְסַפָּר, וְלֹא לְסַפָּן. אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְבַיָּר לִשְׁתּוֹת. וּלְכֻלָּן, הוּא נוֹתֵן מַתְּנַת חִנָּם:
ברטנורה
בייר. חופר בורות ומספיק מים לבני העיר, לא יתן לו מדמי שביעית להספיק לו מים לכל תשמישו:ולא לבלן. מחמם מרחצאות:ולא לספר. שכר התספורת:ולא לספן. שכר הספינה:ולכולן. לכל הני דתנינן במתניתין יכול ליתן מתנת חנם שלא לשם שכרן, ואע״פ שיודע שבשביל שנתן מתנה לא יתבע ממנו שכר:
תוסופות יום טוב
לא לבייר. מ"ש הר"ב להספיק לו מים לכל תשמישו. סיים הר"ש אלא דוקא לשתות כדקתני סיפא [*דזהו לאכלה. כ"כ בפירוש שהזכרתי]:
ולא לבלן כו'. מסיים הרמב"ם בחבורו פ"ו ולא לשאר אומנין ומסתברא דמשנתנו נקטה להני לרבותא דבלן וספר הנאת הגוף עושין לו וספן דבר שא"א שיעבור הנחל אלא ע"י ספינה וה"א דשרי:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
אבל נותן הוא לבייר לשתות. בברייתא אמרי רבנן דפירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח ור' יוסי אומר דלוקחין אלא דהכא בברייתא פליגי בשל תשמיש לבהמה ולפיכך אסרי רבנן ואם הוא בייר הדולה מים לתשמיש אדם כגון לכביסה ר' יוסי מתיר בברייתא דסבר יש בהן חיי נפש וחכמים אוסרין אבל בייר הדולה מים לשתיית אדם לכ"ע מותר כפשטה דמתני'. ולא לבלן אפי' ר' יוסי מודה בהא דהא אדם יכול לגלגל בלא רחיצה ואינו יכול לגלגל בלתי כביסה:
ולכולן הוא נותן מתנת חנם. ואע"פ שידוע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר הא תנן לעיל בפ"ד אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה:
5.
They may not pay [sheviit proceeds to] a well-digger, an attendant at a public bath, a barber, or a sailor. But he may give them to well-digger so that the well-digger will provide him with drink. To all of them he may give it as a gift.
משנה ו
תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית, אֵין קוֹצִין אוֹתָן בְּמֻקְצֶה, אֲבָל קוֹצֶה אוֹתָם בַּחַרְבָּה. אֵין דּוֹרְכִין עֲנָבִים בַּגַּת, אֲבָל דּוֹרֵךְ הוּא בָּעֲרֵבָה. וְאֵין עוֹשִׂין זֵיתִים בַּבַּד וּבַקֹּטֶב, אֲבָל כּוֹתֵשׁ הוּא וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף טוֹחֵן הוּא בְּבֵית הַבַּד וּמַכְנִיס לַבּוֹדִידָה:
ברטנורה
במוקצה. כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה:בחרבה. סכין, לשון חרב. וטעמא משום דכתיב (ויקרא כ״ה:ה׳) ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים:עריבה. שלשים בה את העיסה:ובקוטב. עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה שנותנים על הזיתים בבית הבד, נקרא קוטב:בודידה. בית הבד קטן כעין עריבה:רבי שמעון אומר כו׳ והלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
אין קוצין וכו'. פי' הר"ב דכתיב ואת ענבי נזיריך לא תבצור כדרך הבוצרים. ספרא. וכתב הרמב"ם דידוע באמת שאינו רוצה בפסוק הזה לאסור הבצירה כלל שהרי התיר אכילתן באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אבל ר"ל כמו שפי' בספרא [לא תבצור] כדרך הבוצרים והכוונה כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים:
ואין עושין זיתים. מלשון ושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל כג והוא ענין מיעוך וסחיטה:
[*ר"ש אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"ש. ירושלמי שכן הורה רבי יוחנן]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
תאנים של שביעית וכו'. הרמב"ם ז"ל בחבורו שם גם כאן בפי' המשנה גריס חורבה וז"ל מוקצה שם מקום שהן שוטחין עליו שטיחין התאנים והענבים חורבה ידועה ע"כ ולזו הגרסא הסכים הר"ש שירילי"ו ז"ל שכן הוא בספרים ישנים. ובערוך גריס אין קוצצין ופי' מוקצה של ברזל וחרבה סכין מלשון חרב ואין מתיישב פירושו על סדר המשנה דלא איירי כולה מתני' בלקיטת הפירות אלא במלאכתן שלאחר לקיטה ועוד דאין דרך לקיטת התאנים אלא ביד ואפשר ליישב הגרסא לפי דרכו דכשמייבשין התאנים קוצעין אותן בכלי של ברזל הנקרא מקצוע והכא קרי לי' מוקצה וקוצעין את עוקציהן כדי לעשותם קציעות ודבלה וקתני דאין קוצעין אותן בכלי המיוחד אלא בסכין רחב וקרוי חרבה עכ"ל ז"ל. ונלע"ד שלפי זה הגרסא
חַרְבָּה החי"ת בפתת והרי"ש בשב"א והבי"ת בקמ"ץ והוי כמו חרבא באל"ף שתרגום חרב חרבא. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל חרבה סכין כן פי' בערוך אך קשה כי אין זו החלוקה דומה לענבים ולזיתים שנזכרו אח"כ ובירוש' משמע שכולם למדנום מפסוק אחד דהיינו לא תבצור את כרמך פי' שלא תבצור כדרך הבוצרים שבוצרים לגת ותו כי לשון מוקצה בכל התלמוד פירושו מקום עשיית התאנים כדתנן ולא תאנים למוקצה ותו כי ברוב הספרים גרסי' בחורבה ויותר הי' נראה נכון לפ' כפשוטו וצ"ע ע"כ:
ואין עושין זיתים. מלשון ושם עשו כו' תי"ט. ולפי זה צריך לגורסו בדגש:
קוטב. פי' הרמב"ם ז"ל גת קטן לזיתים ובודידה גת קטנה עד מאוד. ובספרים ישנים גרסי' ובקוטבי ביו"ד. ובערוך פי' בשרש קטב משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קוטב ובראשו אבן גדולה וכן הביא בשמו ה"ר שמשון ז"ל וכן פי' ר"ע ז"ל אלא שנהפך שם הלשון קצת:
טוחן. הוא בבית הבד ולא בקוטבי ובירוש' איכא מאן דשרי קוטבי:
ומכניס לבודידה. בהא מודה לת"ק:
6.
Sabbatical figs may not be cut in the muktzeh, but he may cut them in an open place. Grapes may not be trodden in the wine-press, but they may be trodden in a kneading-trough. Olives may not be prepared in an olive-press or in a small olive-press, but he may crush them and bring them into a small olive-press in the field. Rabbi Shimon says: they may even be crushed in the [larger] olive-press, and then he brings them into the smaller press.
משנה ז
אֵין מְבַשְּׁלִין יָרָק שֶׁל שְׁבִיעִית בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, נִתְפָּשׂ בַּשְּׁבִיעִית. וְהַפְּרִי עַצְמוֹ, אָסוּר:
ברטנורה
שלא יביאנו לידי פסול. שאם נפסל בשביל שמן של תרומה ישרף הכל ונמצא גורם לפירות שביעית שלא יאכלו:ורבי שמעון מתיר. להביא קדשים לבית הפסול. ואין הלכה כר׳ שמעון:והאחרון אחרון נתפס בשביעית. כיצד, לקח בפירות שביעית בשר הבשר והפירות מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים לקח בדגים שמן יצאו דגים ונתפס השמן, וחייב לבער הפירות והשמן, נמצא אחרון אחרון נתפס. והפרי של שביעית עצמו אסור לעולם, ומפקינן לה מדכתיב (שם) כי יובל היא קדש, מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה, אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאת לחולין, תלמוד לומר (שם) תהיה בהוייתה תהא:
תוסופות יום טוב
ואחרון אחרון נתפס וכו'. כתב הר"ב ומפקינן לה מדכתיב כי יובל היא וגו'. ודין היובל ודין השמיטה בפירותיהן שוין לכל דבר כמו שפסק הרמב"ם בחבורו ס"פ עשירי. מתורת כהנים וספרי:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
אין מבשלין ירק וכו'. בזבחים מפ' רב יוסף דאפי' לכתחלה שרי ר' שמעון דאי דוקא דיעבד כגון שנתערב שמן בירק דעל כרחו יבשלם יחד מאי טעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר"ש הא אינהו מודי ליה התם בפ' התערובת גבי נתערבו חתיכות בחתיכות דכיון דלית להו תקנתא ברעייה דיאכלו כחמור שבהן אע"פ שמביא קדשים לידי פסול והכא נמי אי בדאיערב מיירי לית לי' תקנתא דאי אפשר לסוחטו כולו מן הירק דאי נסחוט טובא קמפסיד לירק ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ניסחוט פורתא סוף סוף איערובי מיערב אלא ודאי ר"ש אפי' לכתחילה שרי וכן מוכיח נמי התם בגמ' ממתני' דאין לוקחין תרומה בכסף מעשר דברפ"ג דמס' מעשר שני. ור"ש אזיל לטעמי' דס"ל מותר להביא קדשים לבית הפסול הכא גבי שביעית ובפ"ג דמס' מעשר שני כמו שכתבתי ובפ"ט דמס' פסחים ובפ"ח דמס' זבחים שהוא פ' התערובת גם שם בפ' עשירי והתם פליג עלי' ר"מ וסתם לן תנא הכא כר' מאיר. ופי' הר"ש ז"ל שלא יביאנו לידי פסול פי' שלא יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא ע"כ:
והאחרון האחרון וכו'. ופרי שני דרך מקח אסור דרך חלול לא:
7.
One may not cook sheviit vegetables in oil of terumah lest they become invalidated. But Rabbi Shimon permits it. The last thing exchanged is always subject to the sabbatical law, and the produce itself remains forbidden.
משנה ח
אֵין לוֹקְחִים עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם לָקַח, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין מְבִיאִין קִנֵּי זָבִים וְקִנֵּי זָבוֹת וְקִנֵּי יוֹלְדוֹת מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. וְאִם הֵבִיא, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן. אֵין סָכִין כֵּלִים בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית. וְאִם סָךְ, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ:
ברטנורה
יאכל כנגדן. כנגד אותם דמים יקנה משלו דברים שהם לצורך אכילה ויאכל בקדושת שביעית:קני זבים וקני זבות. שתי תורים או שני בני יונה שחייבין להביא הזבים והיולדות:
תוסופות יום טוב
יאכל כנגדן. כתב הר"ב כנגד אותן דמים יקנה משלו דברי' שהם לצורך אכילה וסיים הרמב"ם מלבד פירות שביעית [*ועיין מ"ש במשנה דלקמן]:
[*אין מביאין כו'. דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין בספ"ק דמעשר שני]:
אין סכין כלים וכו'. דהא דתנן לעיל דשביעית נתנה לסיכה. ר"ל לסיכת אדם לא לסיכת עורות וכלים. הרמב"ם. [*ועיין במשנה דלקמן]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. דאינם בני אכילה ולאכלה אמר רחמנא וכתוב בה"ר שמשון המוגה ירושלמי א"ר ייסא זאת אומרת שאסור לאדם ליקח אשה מפירות שביעית דאשה ליקוחין כתיב בה דאם לא כן מה בין הקונה אשה לקונה שפחה. ויש לחלק דגבי אשה איכא מצות פרי' ורבי' וראוי להקל ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל יוציא מממונו מה שהוא שוה הדבר ההוא ויקנה בו פירות מלבד פירות שביעית ויאכלם בקדושת שביעית ע"כ:
יאכל כנגדן. כדי שלא יהא חוטא נשכר:
אין מביאין קיני זבין וכו'. דהאחד עולה למזבח ולאכל' אמר רחמנא:
אין סכין כלי' בשמן של שביעי'. דמיתקנים הכלים בכך ונבלע השמן בהם וכי מטי זמן הביעור קיימין:
8.
One might not buy slaves, land, or an unclean beast with sheviit money. If he did buy he must [buy and] eat [food] for their equivalent. One may not bring the bird-offerings of a zav or a zavah, or of a woman after childbirth with sheviit money. If he did bring he must [buy and] eat [food] for their equivalent. One may not anoint vessels with oil of seventh year produce. If he did annoint he must [buy and] eat [food] for their equivalent.
משנה ט
עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִדָּלֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹר שֶׁסָּכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית, יִדָּלֵק. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:
ברטנורה
שתוקו לא אומר לכם מה רבי עקיבא אומר בו. רבי עקיבא קבל מרבי אליעזר רבו דמיקל טפי בסיכה, וכשאמרו לו שהיה רבי אליעזר אומר ידלק, אמר להם שתוקו, שאיני רשאי לפרש כמה היה רבי אליעזר מיקל בו, והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ר"א אומר ידלק. מסתברא דאף בכלים ס"ל דידלקו אלא דכי אמר למלתיה בעור אמרה:
וחכ"א יאכל כנגדם. מסתבר דטעמא לא הוי אלא משום קנסא וכיוצא בזה שמצינו בסוף פרק קמא דמסכת מעשר שני ע"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
ידלק. כדין פירות שלאחר הביעור והכי נמי אשכחן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ורבנן פליגי עליה ושאני בגד דחזותא מלתא היא וה"ל כקליפין בעין אבל הכא השמן מבוער הוא משעה ראשונה וליתיה בעולם כיון דנבלע בעור וכדי שלא יהא חוטא נשכר שרצה להרויח באותו שמן ולא לאכלו יאכל כנגדו הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ר' אליעזר אומר ידלק. פי' כי כיון שהוא שמן של שביעית שהוא הפרי של שביעית שאסורין לעולם ואינו יוצא לחולין אינו מועיל מה שיאכל כנגדו ולפיכך ידלק וחכמים סברי שכבר נתבטל בעור ועל כן הוא מותר כן נ"ל וקצת קשה אמאי לא פליג ר' אליעזר לעיל גבי כלים שהרי גם שם מדבר בשמן שגדל בשביעית וצ"ע עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל:
לא אומר לכם מה ר"א אומר בו. אי אפשר לי לאמרו הרמב"ם ז"ל. ירושלמי מה אמר בו ר' אליעזר א"ר ייסא עצמותיו של אותו האיש ישרפו ר' חזקיה בשם ר' אחא אמר מותר לסוכו הוא דאמר ר' אליעזר ולאו ידלק:
9.
A hide which they oiled with seventh year oil: Rabbi Eliezer says: it must be burnt; But the sages say: he must [buy and] eat [food] for its equivalent. They said in front of Rabbi Akiba: Rabbi Eliezer used to say, A hide which they smeared with seventh year oil must be burnt. He replied: Silence! I won’t tell you what Rabbi Eliezer actually said in this connection.
משנה י
וְעוֹד אָמְרוּ לְפָנָיו, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאוֹכֵל פַּת כּוּתִים כְּאוֹכֵל בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לָהֶם, שְׁתֹקוּ, לֹא אוֹמַר לָכֶם מַה שֶּׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בּוֹ:
ברטנורה
כאוכל בשר חזיר. לאו דוקא, שאין האוכל פת כותי לוקה מן התורה אלא מכת מרדות מדרבנן:מה שרבי אליעזר אומר בו. דמיקל בו טפי:
תוסופות יום טוב
האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. ופירש הר"ב לאו דוקא שאין האוכל פת כותי וכו' וכן פי' הרמב"ם. ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם איירינן. וקשה דליתני עובדי כוכבים. ועוד שאין מדרך המשנה לשנות דין לכותים לאחר שגזרו. לפי שאז הם בכלל עובדי כוכבים. והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי כשמוכרין לאחרים וכמו שמפורש במשנה ט פ"ה דדמאי. ולפירושו קשה דאמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים [*אבל התוס' במס' חולין פ"ק דף ד כתבו שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בה"מ בימי עזרא כדאמר בפרקי ר"א וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם (מלכים ב י״ז:ל״ג) ואת אלהיהם היו עובדי' דהא קאמר התם מכאן אר"א כל האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן שחיטת מין לעבודת כוכבים פתו פת כותי ושם דף יג כתבו פתו פת כותים בפרקי ר"א יש עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בג' מאות כהנים ובג' מאות תינוקות וג' מאות ס"ת והיו תוקעים והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ע"כ. הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיותם כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אבל מ"מ אין הענין כמו שנראה לכאורה מדברי התוס' שבימי עזרא גזרו על פתן שהרי מכאן אמרו כו' אלא ז"ש התוס' בדף ד שגזרו ר"ל החכמים שגזרו וסמכו על הנידוי דבימי עזרא שהיה לפי שבטלו כו'. ולישנא דבימי עזרא דנקטי התוס'. קאי אדסמיך לפי שהיו מבטלין כו' דאלת"ה הכי הנ"ל שגזרו על פתן בימי עזרא לפי שהיו כו'. וצריכין לומר ג"כ דהך דמכאן אמרו כו' דבפרקי ר"א. מהנך דאמרו לפני ר"ע נתיסדו]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
כאוכל בשר חזיר. דקסבר גרי אריות הם ולא מעשרי כלל ומישראל מומרים לעבודת כוכבים קא אתו ופירותם טבל הן ובירוש' א"ר ייסא זאת אומרת שאסור ליקח בתו של ע"ה שחשודה על המעשרות ועל החלה ופתה דמי לפת כותי ר' חזקי' בשם ר' אחא מתיר הי' ר' אליעזר חמצן של כותים אחר הפסח מיד וא"כ מאי דקאמר ר' אליעזר גבי פת כותי מותר קאמר ור' חזקי' אזיל לטעמי'. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וה"ר שמשון ז"ל פי' דשמא דמחמיר בפת כותי יותר מבשר חזיר משום דלא מעשרי וטבל במיתה ע"כ כלומר והיינו דקאמר לא אומר לכם מה שר"א אומר בו. וכתבו תוס' ז"ל בחולין פ"ק די"ג בפרקי ר"א יש וכו'. ולפי פי' זה האחרון שכתבתי בשם תוס' משמע דמתני' זו נשנית לאחר שעשאום כעובדי כוכבים גמורים ואין זולתה בכל המשניות וכפי' זה מוכח מפי' הרמב"ם ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל:
10.
They also said in front of him: Rabbi Eliezer use to say: “Whoever eats bread [baked] by Samaritans is like one who eats the flesh of a pig.” He replied: Silence! I won’t tell you what Rabbi Eliezer actually said in this connection.
משנה יא
מֶרְחָץ שֶׁהֻסְּקָה בְּתֶבֶן אוֹ בְקַשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ. וְאִם מִתְחַשֵּׁב הוּא, הֲרֵי זֶה לֹא יִרְחֹץ:
ברטנורה
ואם מתחשב הוא. אם אדם חשוב הוא שבני אדם למדים ממנו צריך להחמיר על עצמו:
תוסופות יום טוב
מרחץ שהוסקה בתבן וקש וכו'. מותר וכו'. ל' הר"ש אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן ע"כ. והוא במשנה ז פ"ט. וכתב בכ"מ בפ"ה דאם הוסק בדיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה. ועי"ל דלכתחילה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם עכ"ל. ולפי תירוץ השני קשיא. דלאשמועינן [*הא דואם מתחשב] במלוגמא ומאי איריא מרחץ ונראה דאותו תירוץ לא קאי אלא לפי' הרמב"ם דמפרש באדם המתחשב דאסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהא ריחה נודף ויהיו דברים הנאכלים ועל פי' זה הקשה הראב"ד מאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית אפילו בשל שאר שנים לא ירחוץ בשנה השביעי' מפני זה החשש ותירץ הכסף משנה דאה"נ ומשום רישא דמותר נקט של שביעית. א"נ לרבותא נקט שאע"פ שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחץ בה ע"כ. [*ופירוש תבן וקש ברפ"ט דב"מ]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל גדול ערפ"ז: אין עושין ממנו מלוגמא ערווייכענדעס פפלאסטער: ואין צריך לומר לבהמה דכ' לאכלה ולא להפסד: עושין ממנו מלוגמא לאדם דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד: אבל לא לבהמה דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה: חשב עליו בשעת לקיטה: למאכל אדם ולמאכל בהמה ר"ל לשניהן: נותנין עליו חומרי אדם לאסור למלוגמא: וחומרי בהמה דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה: ווילדער ראסמארין: והאזוב איזאב וי"א מאיראן: והקורנית ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו: ולשתיה ולסיכה במיוחד לזה או לזה לא ישנה: לאכול דבר שדרכו לאכול אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו: לא יסוך יין וחומץ אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו: אף דעומד גם לאכילה: ובמעשר שני ניתנו רק לאכילה וכו': קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו: ולא תאנים במנין כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]: ולא ירק במשקל קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור: בש"א אף לא אגודות אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים: ובה"א את שדרכו לאגוד בבית אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן: אוגדין אותו בשוק ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא: כגון הכרשין ונץ החלב עפ"ז סי' יב. יד: האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג: לקט לי בו ירק היום דהו"ל ל' מכר: שכרו אסור ר"ל נתפס בקדושת שביעית: כשאלקוט ירקות שדה דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב: אביא לך ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן: לקח ממנו סתם ר"ל לקח הככר בהקפה: לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית דהו"ל כסחורה: אין נותנים לא לבייר ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל: ולא לבלן מחמם מרחצאות: ולא לספר למגלחו: ולא לספן למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין: ולכולן הוא נותן מתנת חנם שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]: תאנים של שביעית אין קוצין לא יחתכם: אותן במוקצה שניידעמעססער. המיוחד לכך: חרב. משום שנוי: אבל דורך הוא בעריבה מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי: ואין עושין לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן: זיתים בבד פרעססע: ובקוטב עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים: אבל כותש הוא ומכניס לבודידה פרעססע קטנה: שלא יביאנו לידי פסול כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]: רבי שמעון מתיר לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]: והפרי עצמו אסור לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו: ואם לקח יאכל כנגדן כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה: אין מביאין קיני זבים קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל: אין סכין כלים בשמן של שביעית דדוקא סיכת אדם מותר: רבי אליעזר אומר ידלק ה"ה בכלים שסכן במ"ח: לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות: האוכל פת כותים אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק: כאוכל בשר חזיר ל"ד אלא חייב מכות מרדות: או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז: ואם מתחשב הוא שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:
מלכת שלמה
בתבן ובקש של שביעית מותר. י"מ דהיינו משירדה רביעה שנייה כדתנן בפרקין דלקמן. אבל הר"ש ז"ל פי' מותר לרחוץ אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן בפרקין דלקמן. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל בתבן או בקש כל אלו מאכל בהמה ואסור לשרפן ע"כ:
ואם מתחשב הוא. פי' הרמב"ם ז"ל כלומ' אם אדם חשוב הוא ונכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להשיב ריח המרחץ כגון דברים שי"ל ריח טוב והן עריבין לאכול ע"כ ובחבורו כ' וז"ל מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשיב הוא אסור שמא יסיקו בו דברים אחרים כדי שיהא ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית ע"כ והראב"ד ז"ל בהשגות כתב אמר אברהם המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ופירשו בגמ' אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ ונראה לי מותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי אריא כשהוסק בתבן ובקש של שביעית ע"כ ובכ"מ תירץ בעד הרמב"ם ז"ל והביאו בתי"ט:
סליק פרקא. פרק כלל גדול רבא. ואית דקרו ליה כלל גדול דמלוגמא.
11.
A bathhouse that is heated with straw or stubble [grown during] the Sabbatical year, one is allowed to bath in it. But if he is an important person [whose actions will be influential], he may not bathe [in it].