Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
יֵשׁ מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְחוֹצְצִין, מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְלֹא חוֹצְצִין, חוֹצְצִין וְלֹא מְבִיאִין, לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. אֵלּוּ מְבִיאִין וְחוֹצְצִין, הַשִּׁדָּה וְהַתֵּבָה וְהַמִּגְדָּל, כַּוֶּרֶת הַקַּשׁ, כַּוֶּרֶת הַקָּנִים, וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, שֶׁיֶּשׁ לָהֶן שׁוּלַיִם וְהֵן מַחֲזִיקִים אַרְבָּעִים סְאָה בְלַח, שֶׁהֵם כּוֹרַיִם בְּיָבֵשׁ. וִירִיעָה, וּסְקוֹרְטְיָא, וּקְטָבֹלְיָא, וְסָדִין, וּמַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת, שֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֹהָלִים, וְעֵדֶר בְּהֵמָה טְמֵאָה וּטְהוֹרָה, וּמְכוֹנוֹת חַיָּה וָעוֹף, וְהָעוֹף שֶׁשָּׁכַן, וְהָעוֹשֶׂה מָקוֹם לְבֵנָה בַּשִּׁבֳּלִים, הָאֵירוּס וְהַקִּסּוֹם, וְיַרְקוֹת חֲמוֹר, וּדְלַעַת יְוָנִית, וְאֳכָלִים טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לֹא הָיָה מוֹדֶה בְּאֳכָלִים טְהוֹרִין, חוּץ מִן הָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה:
ברטנורה
יש מביאין את הטומאה. שאם האהילו על הטומאה ואדם וכלים מביאין את הטומאה על האדם והכלים, ואע״פ שלא נגעו בטומאה:וחוצצים. אם הטומאה תחתיהן מצילין אדם וכלים שעל גבן, לפי שהן חוצצים בפני הטומאה. וכן אם טומאה על גבן מבחוץ, מצילין כלים שתחתיהן:שידה. תיבה גדולה של עץ כמין ארון:תיבה. קטנה כעין שולחנים:מגדל. של עץ עשוי לאוצר:כוורת הקש. קופות גדולות עשויות מקש או מערבה או כפות תמרים:כוורת הקנים. כמין סלים עשויין מקנים:ובור ספינה אלכסנדרית. הספינות הגדולות שמפליגים בהם בים הגדול, עושין בתוכן כלי גדול של עץ כמין בור שמשימים בו המים המתוקין הראויין לשתיה:והן מחזיקים ארבעים סאה בלח. דכיון שהן גדולים במדה זו שוב אינן מקבלים טומאה, וחוצצים בפני הטומאה:סקורטיא. עור שלובשים העבדנים בשעת מלאכתן:קטבליא. עור שמציעין למטה ושוכבין עליו, וקורין לו בערבי נט״ע:שהן עשויין אהלים. נטויין כעין אוהל. ואע״ג דיריעה וסקורטיא וקטבליא וסדין ומפץ ומחצלת כלים נינהו ומקבלי טומאה, מכל מקום כשהן נטויין כאהלים חוצצים בפני טומאה, דאוהל אע״ג דמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה:ועדר בהמות. כשהן עומדות ולא מהלכות וראשו של זה בין רגליו של זה:ומכונות חיה ועוף. קיני חיה ועוף. לשון מכון לשבתך (שמות ט״ו):והעוף ששכן. שהיה קשור על הכותל או על האילן:והעושה מקום לבינה בשבלים. שמחפה לשבלים מקום דומה לבית:האירוס והקיסום ודלעת יונית וירקת חמורים. כל אלו מיני ירקות שעלים שלהן רחבים:חוץ מן העיגול של דבילה. לפי שתחת צל עיגול של דבילה היו רגילים לישב יותר משאר אוכלים. והכי תניא בתוספתא. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:
תוסופות יום טוב
השידה. פי' הר"ב תיבה גדולה של עץ כמין ארון. ובמקומות אחרים פי' עגלה. והארכתי בריש פרק יח דכלים:
שיש להם שולים. עי' מה שכתבתי במשנה יג פרק דלקמן:
כוורת הקש. פי' הר"ב עשויות מקש כלומר מזנבות השבלים שהן קשים. כך כתב הר"ב בריש פרק טו דכלים. [*ולא ידעתי למה מפרש בכאן קופות. וכן בסמוך סלים]:
והן מחזיקים ארבעים סאה כו'. פי' הר"ב דכיון שהם גדולים עי' בפירושו לריש פט"ו דכלים גם עי' מ"ש במשנה ו פרק ה [ד"ה או כוורת] ומהר"ם כתב בכאן וז"ל נ"ל דהא דקתני חוצצים שידה תיבה ומגדל ומפרישים בין טומאה דלמטה לכלים שע"ג. כי כן צריך לפרש משום סדין ומפץ דמקבלין טומאה. ואין חוצצין בחלון [*כדתנן בפרק עשירי משנה ד]. אם כן צריך לפרש דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת. היינו עם דפנות אהלים. כדאמרי' לעיל פ"ה [*משנה ה']. שהכלים הטהורים אינם מצילין אלא עם דפנות אהלים. וליכא למימר דשאני הכא דנטויים וקבועים כאהל. ונימא דעשויים אהלים אכולה בבא דלעיל מינה קאי. דהא ודאי ליתא. דא"כ מאי איריא שמחזיקים ארבעים סאה. אפילו אין מחזיקים ארבעים סאה נמי דהשתא מקבלי טומאה חוצצין. מידי דהוה אסדין דחוצצין. אע"ג דמקבלי טומאה. כיון דעשוין אהלים כדפי'. אלא ודאי עשוים אהלים לא קאי אלא איריעה וסקורטיא וקטביליא וסדין ומפץ ומחצלת. וא"ת וליתני נמי שידה תיבה מגדל וכוורת. שאין מחזיקין ארבעים סאה מביאין וחוצצין. וכגון שעשויין אהלים. וי"ל דאין דרך לקבוע אותם לאהל. ע"כ נ"ל. עכ"ל [ועיין ברא"ש מ"ש בזה]. ומה שנראה לי בזה כבר כתבתי ברפ"ו בס"ד [ד"ה אפילו] ודעת הר"ש נראה כדברי מהר"ם מהא דרפ"ט:
שהם כוריים ביבש. עי' מ"ש ברפט"ו דכלים:
סקורמיא. פי' הר"ב עור שלובשים כו'. ובמשנה דפט"ז דכלים מפרש בשם הרמב"ם עור שאוכלים עליו. וכ"כ שם בפירושו וכאן מפרש כן לקטבליא. אבל בסקורטיא מפרש שהוא כסוי עור אשר יכסו בה המטה לישב בה. ושם*) [אינו] מפרש כן לסקורטיא. ובגמ' בפ"ז דנדרים דף נה [ע"ב]. מפרשים אסקורטיא דהתם כיתונא דצלא:
ומפץ. עיין בפרק כד [דכלים] מ"י ובסופו בפירוש הר"ב:
ומכונות חיה ועוף. פי' הר"ב קיני כו'. ובתנאי גם כן שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות. הרמב"ם. אבל נראה מדבריו דל"ג ועוף. וכן לא העתיקו בחבורו פרק י"ג [מהלכות טומאה מת הלכה ג]. וכן במשניות ישנות מנוקדים. אבל לשון הר"ש כלשון הר"ב. וכן גיר' מהר"ם:
[*והעוף ששכן. פי' הר"ב שהיה קשור כו'. עיין מ"ש במשנה ה [ד"ה והעוף]:
והעושה מקום לבנה בשבלים. לשון הר"ב שמחפה לשבלים מקום דומה לבית. דברי הרמב"ם שבפירושו הן. אבל בנא"י שיחפור בשבלים וגירסא אחרת שיחטט בשבלים. וכן הוא בחיבורו פרק י"ג [הלכה שם]. והחוטט בשבלים מקום לקטן להצילו מן השמש. ע"כ. גם הר"ש פירש שלא יכהו החמה. ע"כ. ומתניתין נקטה והעושה לבנה בלשון נקבה. נ"ל לפרש שכן דרכן של נשים לעשות כן ולכל זה הגירסא לבנה. אבל הר"ב העתיק לבינה ביו"ד. וכן הוא *)בס"א. ופי' בעל כף נחת משימים לבינה על גבי השבלים שלא יוליכם הרוח וכשמסיר אותה לבינה נשאר מקומה כמו אהל. וכך פירש הערוך. ע"כ. והר"ב לא דק שהעתיק לבינה ביו"ד. ומפרש לפירוש הרמב"ם שהוא כגירסת הספר. לבנה בלא יו"ד. ומהר"ם כ' דנ"ל דגרס לכנה בכ"ף ופירושו מלשון הכן והכנה במסכת כלים [סוף] פי"ב והן עניני מדות כמו כנא כנא בפרוטה במסכת כתובות פ' אלמנה [דף צט ע"ב]. והכן היא המדה גדולה והכנה היא מדה קטנה או משקולת כדפי' התם. ונראה דכנה היא מדה שמודדין בה התבואה. והכן הוא מחק שמוחקים בה את המדה ושכיחי בגורן למדוד בהן התבואה אחר הדישה. ועושין להן בגורן בשבלים מקום גבוה מן הצד כדי שלא ישתברו ויתעקמו בדריסת רגלי בני אדם. או רחת שזורין בה את התבואה היא. א"נ עניני משקולת הם ששוקלים בהם כספים שגם הם מצויין בגורן לשקול בהם כספים מאת לוקחי תבואה בגורן כדאשכחן בפ' איזהו נשך מי שהוא נושה בחברו מנה והלך ועמד על גרנו וכו'. עד יש לי חיטין שאני נותן לך וכו'. א"נ גרס לבינה כפי' הערוך. ע"כ:
האירוס כו'. במחוברים כדתנן במשנה ה. וכתב הר"ב שכל אלו עלין שלהן רחבין. והרמב"ם בחבורו שם כתב שמתקיימי' בימות החמה והגשמים ולפיכך הם כמו הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ. וכ"כ במשנה ה:
ואוכלים טהורים. שלא הוכשרו. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
יש מביאין את הטומאה בהיה תחתם טומאה וטהרה אע"ג שלא נגעו אהדדי נטמא הטהרה: וחוצצין בין כשהיו כמחיצה זקופה או כתקרה בין הטומאה לטהרה. נשאר' הטהרה בטהרתה: השידה תיבה גדולה מאד: והתיבה קטנה משידה: והמגדל ארגז שראנק בל"א. ומחודד למעלה כמגדל וכולן כלי עץ ממש הן: כוורת הקש עשוי מקש: כוורת הקנים העשוי מקנים. וקמ"ל הנך. לאשמעינן דאע"ג דעשויין מגדולי קרקע שאינן כלי עץ ממש. אפ"ה דינן ככלי עץ וה"ה שאר מינין [רמב"ם פ"א מכלים הי"ג]: ובור ספינה אלכסנדרית הוא חבית גדולה שעשויה כעין בור מעץ. וממלאין אותה מים מתוקים. שיוליכו עמם הספנים הנוסעים בספינות גדולות של אלכסנדריא שפורשים לימים רבים בים. ונקט אלכסנדריא. וה"ה כל ספינות גדולות המפליגות לים. ורק משום דבזמן המשנה. אחר אשר החריב אלכסנדר מוקדון את צור וצידון. שהיו מלפנים מרכלות עמים באניות רבות למרחקים [כנזכר ישעי' כ"ג ויחזקאל כ"ו וכ"ז] ואלו היו ראשי ממלכות הפעניציער המפורסמים. ולאחר שהשביתם שוב בנה עיר. וקראה על שמו אלכסנדריא. והחזיק ידה לשלוח אניות גדולות ורבות למרחקים תחת צור וצידון שהחריבם: שיש להן שולים רחבים לישב עליהן בלי סמיכה אחרת: שהם כוריים ביבש אשידה תיבה ואינך כולהו דנקט במתניתין קאי. דבכל אחד צריך שיהיו ג' תנאים הללו [סי' רמ"ס] דהיינו שיהיה מושבו רחב כדי שיהיה לו קביעות כאהל. משא"כ במחודד. ושיחזיק תוך הכלי מ' סאה בלח דהיינו כמדת אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיחזיק עם הגודש. ס' סאה ביבש. וזהו רק כשלא יהיה הכלי ארוך וצר. אלא פיו רחב. והכלי עגול בדפנות סביב וגבהו כחצי רחבו [כשבת לה"א ורש"י שם]. וכשיש בהכלי ג' תנאים הללו. אינן מתטלטלין מלאין. והו"ל כלי עץ העשוי לנחת דדינו כאהל ואמק"ט [כרפט"ו דכלים] ולהכי חוצצין. והא דלא נקט סתמא כל כלי שיש לו שולים וכו'. ה"ט מדיש כמה כלים דאף שמחזיקין מ"ס וכו' אפ"ה עשויין להתטלטל ומק"ט ואינן חוצצין [וככלים שם. אמנם ק' אמאי שידה תיבה ומגדל ואינך מביאין וחוצצין והרי תנינן דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא. מדקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כעירובין דלע"ב]. ואת"ל דהיינו רק שלא תחשב הכלי אהל לחוץ על מה שבתוכה. ולכן האדם שבתוכה נטמא. אבל עכ"פ חוצצת היא בין האויר שלמעלה ושלמטה ממנה. ליתא דהרי אדרבה חזינן לקמן [פ"ט מי"ב] דבין אויר שלמעלה ושלמטה ממנה אינה חוצצת ועל מה שבתוכה חוצצת. והן אמת שלפי דעת רבעתו"ס [חגיגה כה"א ד"ה אהל] בנזרקת באויר לכ"ע אינו אהל. ובמונח במקומו לכ"ע דינו כאהל ופלוגתייהו רק כשבני אדם או בהמות מוליכין אותה. ובזה קיי"ל כר' דל"ש אהל. א"כ י"ל דהכא מיירי בעומד האהל במקומו דלכ"ע שמיה אהל. אלא לתוס' עירובין [דלע"ב] דרק במונחת במקומה פליגי וכגון שהיתה השידה מונחת סמוכה למצר א"י. ופיה בא"י וחללה בח"ל. ונכנס לתוכה. וגם בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ק' משנתינו היכי נוקי לה. והנה רבינו מהרש"א אף הוא היה מתכוון לומר שדברי רבתו"ס בחגיגה ובעירובין עולין בקנה א'. וכוונתם בחגיגה כך הוא כוונתם בעירובין. אבל פשטות לשונם בעירובין לא משמע כן וייע"ש. אלא נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק. ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל. היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד. והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד. אלא אויר האהל בעל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה. הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה. אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת. ורמל"מ [פי"א מטו"מ ד"ה ועוד נראה] ר"ל דלרמב"ם שם דנקט לשון פורח. היינו דוקא באהל שפורח ממש. דהיינו שנזרק האהל. ורק בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ובמחכ"ר לא יכולתי להלם דבר זה. דנימא דהנכנס בשידה לחו"ל. מיירי שזרק השידה לשם. ותו קשה מדאמרינן [חגיגה כה"א] דלהכי לא הביאו נסכים מגליל מדהיה חו"ל מפסיק. ובשידה לא היה יכול להביאן דאהל זרוק ל"ש אהל ואי נימא דרק בשידה נזרקת ל"ש אהל. הרי יכול להביאן בשידה מהלכת. ובשלמא אי נימא דרבי רק בהולכת במרוצה ל"ש אהל. י"ל דגזרינו הולכה בנחת אטו במרוצה [וכמ"ש בבועז כאן סי' ב'] אלא אי נימא דרק באהל הנזרק ס"ל ל"ש אהל. הכי ס"ד לומר דנגזר הולכה אטו זריקה הרי זריקת אהל מלתא דלא שכיחא היא ול"ג בה רבנן [כביצה דב"ב]. אלא ודאי גם כוונת הרמב"ם שנשאת השידה מבני אדם או בהמות. ולאפוקי בנגררת השידה מהן ע"ג קרקע דהא ודאי כנח דמי. דכל גירור כמונח במקומו דמי [כשבת צ"א ב]. ולשון פרח דסמך עלה רמל"מ הוא פורח באויר דהרי מצינו לשון פרח גם בשנח צד א' ממנו ע"ג קרקע [כב"ק ד"ל ע"א]: ויריעה הן עורות שפורסין להיות אהל: וסקורטיא שירצע בל"א שלובשה העבדן בעסקו במלאכתו: וקטבליא עור שמציעין על המטה או על השולחן. וקמ"ל דאע"ג דכל הנך כלים נינהו ומק"ט [ככלים פט"ז מ"ד] אפ"ה מדעשויין אהל בטלן מתורת כלי וחוצצין [הר"ש]: וסדין אף דסתם סדין של פשתן הוא. והרי בכה"ג גם בשעשאו אהל מק"ט [כשבת פ"ב מ"ג] אפ"ה עכ"פ כל אהל חוצץ בפני הטומאה [הר"ש. ולתוס' שבת כ"ז ב' מיירי הכא בסדין קנבוס גמי או משי וכדומה שאיו מקבלין טומאת אהלים ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד בפתח האהל סי' א']: ומפץ הוא מצע ארוג מגמי עשויה לסיכוך: ומחצלת הוא מצע שנארג מקנים ושניהן דינן כפשוטי כלי עץ דהרי מגדולי קרקע עשויין. ואפ"ה התורה רבתה בהן טומאה [כהר"ב ספכ"ד דכלים]: שהן עשויין אהלים נ"ל דר"ל שהן עשויין גג לדפנות. דאי"ל דבגג לחידא סגי. דא"כ למה צריך תנא לאשמעינן ברישא כל הנך שמחזיקין מ"ס שעי"ז אמק"ט. הרי חזינן בסיפא דאפי' במקבל טומאה אפ"ה כשמאהיל על הטומאה חוצץ מדחשב אהל. אע"כ דכשהכלי מחזיק מ"ס שאמק"ט. אז אפי' בלי דפנות אהלים מציל. אבל כל הנך דחשיב ואזיל מיריעות ואילך דמק"ט. להכי דוקא כשנטוי כנטיית אהל. דהיינו בגג למחיצות אז חוצצין. משא"כ בגג לחודא. אולם לתוס' [שבת כז"ב] הא דקאמר תנא שהן עשויין אהלים. ר"ל שקבועים בקרקע [ערמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב]: ועדר בהמה טמאה וטהורה הא דאצטריך למנקט טמאה וטהורה. נ"ל דלא זו אף זו קתני. דאפי' טהורה דראוייה לישראל כשישחטנה אפ"ה לא אמרינן דמדחזי לאכילתו לא מבטל לה התם [כב"ב דיט"ב ודכע"א]. ומיירי שעומדין הבהמות הללו ראשו של זה בין רגליו של זה דחוקים מאד יחד. שאין טפח על טפח אויר ביניהן [או שאין הטומאה שתחת הבהמה רחבה טפי מעובי בטן הבהמה] וקמ"ל דאף שאין כל החציצה מגוף א'. וגם הטומאה מונחת כנגד מקום הסדק שבין זל"ז. אפ"ה כיון דליכא אויר ורווח ביניהן אין הטומאה בוקעת דרך הסדק [כפ"י מ"ב]. וכ"ש כשהטומאה מונחת תחת או ממעל לבהמה אחת שחוצצת. דאהל אף שאינו עשוי בידי אדם שמיה אהל [כלעיל ספ"ג וסוכה כא"א]: ומכונות חיה ועוף קינין של חיה ועוף לשון מכון לשבתך. וקמ"ל אף שהקן לא נעשה בידי אדם. ויש ג"כ רווח קצת בין עצי הקן וההוצין שהעוף עושה מהן הקן: והעוף ששכן שישב בשום מקום והאהיל העוף בגופו. ואף שאינו קשור במקום ששכן [הר"ש]. ואת"ל מ"ש עוף דצריך שכן. ובבהמה סגי אפי' מהלכת. י"ל שאני עוף הפורח שהוא קל ומקפיא נפשו גם כשהולך כמבואר בש"ס [שבת קכ"ח ב]. ולרמב"ם כאן לא סגי בעוף שכן עד שיהיה קשור. מיהו למעט טע"ט של חלון או ארובה שבין אהל לחבירו. בעינן שיהא קשור שם [הר"ש ורב"א]: והעושה מקום לבנה בשבלים י"ג לִבְנָהּ. ור"ל אשה שעשתה חתירה ומקום שכיבה לבנה הקטן להניחו שם בשעה שקוצרת. כדי להצילו מחמימות השמש. כדי שיגינו עליו השבלים שמזה ומזה שכפופין עליו. וי"ג לְבַנָה בלי מפיק ה"א. ור"ל שחטט בין השבלים מקום מרובע לתשמיש מה. וי"ג לְבָנָה ר"ל שחטט בין השבלים מקום עגול כחצי לבנה. דהיינו שיהיו השבלים כפופים מזה ומזה על היושב תחתם. כיושב תחת קערורית חצי לבנה. ולכל הגרסות מיירי בכה"ג שהשבלים כפופים ומאהילות על המקום שתחתם. וקמ"ל דאף שהשבלים מתנועעים לכאן ולכאן. והרי קיי"ל דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה [כעירובין טו"א וסוכה כד"ב] אפ"ה נהי דמחיצה לא הוה. חציצה מיהו הוה. ומיירי שלא נתבשלו השבלים עדיין ואמק"ט דאל"כ כל העומד לקצור כקצור דמי [כסנהדרין טו"א ושאר דוכתי טובא] ואף די"ל דאף דכקצור דמי. עכ"פ לאו כנטול משם דמי. אפ"ה כל פירות שנתבשלו אף שעדיין מחוברין מק"ט [כחולין קי"ז ב] וא"כ כל המק"ט אינו חוצץ. אע"כ בשלא נתבשלו עדיין מיירי. [מיהו י"ל דלעולם בשנתבשלו השבלים מיירי ואפ"ה אף בחטה בקליפתה מק"ט [כחולין קי"ט א'] אעפ"כ בעודה בשבלים מחוברין אמק"ט [ועי' פ"א מ"ה דטבו"יי וברתוי"ט שם ובפירושינו שם]: האירוס הם מיני ירקות שמתקיימין בארץ בימות החמה ובימות הגשמים ולא יבולו בחורף. להכי מחשבו אהל למה שתחתם. [ונ"ל דרמב"ם לשטתיה אזיל דבעי שיבטלנו שם לעולם. אבל להרא"ש שהבאתי דבריו בהלכתא גבירתא בפרקן דסגי בשיבטלנו כל עוד שהטומאה שם. א"כ הכא אפי' לא יתקיימו ביה"ג חוצצין וק"ל להרמב"ם מ"ש משבלים שאינן מתקיימין ביה"ג ואפ"ה חוצצין וי"ל] ואע"ג שהן מאכל אדם. אפ"ה כיון שמחוברין אמק"ט וחוצצין: ואוכלים טהורים ר"ל תלושין שלא הוכשרו. ואע"ג דעכ"פ הרי אין שום דבר חוצץ עד שיבטלנו במקום שהניחו. דהיינו שדעתו להניחו שם לעולם. והנך כיון דחזו לאכילת אדם לא מבטל ליה [כב"ב י"ט ב]. י"ל זהו בסתמא. אבל הכא מיירי שבטלו בפירוש [ועי' בהלכתא גברתא כאן ובפט"ו סי' נ"ג]: ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורין דסבירא ליה דכל דבר שאין רגיל לעשות ממנו אהל. אם אף על פי כן עשה ממנו אהל. בטלה דעתו אצל כל אדם: חוץ מן העגול של דבלה שרגיל להשתמש בו לאהל. הזיזין אבן או קורה הבולט ויוצא מהכותל לרשות הרבים: והגזריות מפורש לקמן [רפי"ד] דקאמר איזהו זיז כל שראשו כפוף כלפי מטה. ואיזהו גיזרה כל שראשו כפוף כלפי מעלה ושניהן ממעל לפתח: והשובכות שרגילין להניח השובך על קורה הנעוצה בארץ. והשובך בולט סביב ומאהיל על שתחתיו וקמ"ל אף דכל הנך לא נעשו להיות מאהילים על תחתן רק זיזין וגזריות עשויין שיניחו עליהן בני עליה חפציהם. וגם שובך רק לתוכו עשוי [ועי' סוכה י"ז א']: והשקיפים מפורשים לעיל ספ"ג: והגהרים לשון נהורא והן כעין חלונות שבכותלי מערה. והחלון הזה משופע כלפי מעלה. ובולט ויוצא מהמערה כמין צואר. שמשם בא האורה להמערה. וקמ"ל אף שגם הנך כולהו לא נעשו לאהל: והשננים שיני סלע. שמתעקמין לפעמים בשפוע ונעשין אהל: והסככות מפורש לקמן במשנתינו: שהן יכולים לקבל מעזיבה רבה ר"ל ודוקא שהנקבים והסדקים הקטנים שיש בין הענפים והבליטות שבהסככות והפרעות. אינן רחבים כל כך עד שיזוב מביניהן טיט רך כשישימו על גבן. אז מצטרפין הענפים והבליטות לרוחב טפח כשיעור אהל: וחכמים אומרים מעזיבה בינונית דאע"ג שתזוב המעזיבה רכה דרך נקבי הסככות והפרעות אפ"ה מצטרפי. ומביאין וחוצצים. אלא במעזיבה בינונית משערינן. דבשלא תחזיק בינונית מביאה מדבריהן ואינה חוצצת [רמב"ם פי"ג מטו"מ ה"ב]. ולהר"ב באינה מחזקת בינונית אינה מביאה ואינה חוצצת. [וק"ל לתרווייהו הרי מסכת פרוסה נמי אינה יכולה לקבל מעזיבה בינונית. ואפ"ה חוצץ ואינו מביא [וכמ"ד]. י"ל דוקא בסככות ופרעות שהן עצים ואבנים מיני בנין משערינן במעזיבה]. ומדאו' אפי' אינן יכולין לקבל מעזיבה בינונית מצטרפי וחוצץ. וגם זהו מדאורייתא דאפי' יכולה לקבל מעזיבה רכה. אפ"ה אם נסדקה על פני כולה אינו מביא הטומאה. ורבנן הוא דגזור כשיכולין לקבל מעזיבה רכה למר ובינונית למר. דלהוי אהל להביא טומאה תחת כולה [הר"ש ורב"א ולרמב"ם הנ"ל מדאורייתא כל אהל רעוע אינו מביא ואינו חוצץ]: אלו הן הסבבות אילן שהוא מיסך על הארץ שענפיו מתפשטין וכפופין כלפי ארץ. ועי"ז נעשה תחתם כאהל: והפרעות היוצאות מן הגדר פרעות הוא לשון גדל פרע. ור"ל הכא אבנים או עצים דקין. הבולטין סמוכין יחד מהגדר. וכשהרבה מהן סמוכין יחד. יש בכולן יחד רוחב טע"ט רק שיש בין המצורפין סדקים ונקבים: או או קתני: ואינן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דהרי מק"ט ואין חוצצין: שאין עשויין אהלים אכולהו קאי שאינן נטויין כאהל עם גג ודפנות. רק פרוסים על קונדסין באויר נמצא שיש כאן גג בלי דפנות. [והר"ב פירש דר"ל שפרוס ע"ג ארובה שבין בית לעליה. ותמוה הרי אמרינן [עירובין דמ"ו] ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי. והרי [לעיל פ"ז סמ"ב] ס"ל לר' יוסי דכה"ג מחשב אהל וחוצץ ומביא. ואין לחלק ולומר דהתם שאני מדהוא רדוד מאהל שלם עם גג ואהל ליתא דהרי הר"ב בעצמו כתב שם דכשהטומאה תחת הרדוד. הבא להאהל טהור. א"כ לא שייך כלל הרדוד להאהל. וא"כ היאך נצרף הכא דפנות האהל להרדוד. ואת"ל אם גם בכל יריעה על ארובה ס"ל לר' יוסי דמביא וחוצץ. א"כ למה נקט התם פלוגתייהו ברדוד מאהל. י"ל משום רישא התם דמיירי ברדוד נקט נמי פלוגתא בסיפא ברדוד. א"נ לרבותא דר"ש נקט רדוד ודו"ק. וגם א"א לאוקמא הכא דמיירי בדפנות בלי גג. וכגון שהיריעה פרוסה באמצע הבית בין טומאה לטהרה. ליתא דהרי גם בכה"ג כיון דסמוך לדפנות הבית חוצץ בין מן הצד ובין מטה למעלה [כלקמן פט"ו מ"ד]. מיהו לתוס' שהבאנו לעיל סי' י"ז הא דקאמר הכא שאינן עשויין אהלים ר"ל שאינן קבועים בארץ]: ובהמה וחיה שמתו דהרי הן נבילות וכל הטמא אינו חוצץ: ואוכלים טמאים ואפי' רק הוכשרו דהרי נטמאו השתא מהטומאה שתחוץ בפניה: מוסף עליהם ר"ל דכל הנזכרים לעיל בהמשנה. הן ההיפוך מהנך דתנא במשנה א' וב' דמביאין וחוצצין. ומדלא ידעינן אם הם בהיפוך היאך דינן. לפיכך אצטריך למתניי' דכשהן בהיפוך אז מביאין ולא חוצצין ולפיכך קאמר הכא. דעוד נוסף על ההפוכין דלעיל רחיים של יד אדם. דאע"ג שהוא כלי אבנים ובכה"ג אפי' אינו מחזיק מ"ס אמק"ט. אפ"ה כל חציצה היינו רק כשאין דעתו לפנותו משם [וכמש"ל]. משא"כ רחיים דיד דרכו להתטלטל ולהשאילו לאחרים [כגיטין פ"ה מ"ט] ולפיכך אינו חוצץ. אבל רחיים דבהמה. או של מים אין דרכו להתטלטל וחוצץ. והא דלא תני לה ברישא תנא ושייר והרי גם במשנתינו שייר אדם וכל הכלים [כרפ"ו]: מסכת פרוסה חוטי שתי המתוחין בין אויר טמא לטהור: וחבילי המטה סרוגי חבלים שתולין אותה בשולי המטה וסרוגין מפסיק בין אויר טמא לטהור. ומיירי שאין חוטי השתי מתוחין בכסא האריגה. ולפיכך אמק"ט. דבמחוברין בכסא האריגה הרי מק"ט [כרפכ"א דכלים]. וכ"כ סרוגי חבלים מיירי שאינן מחוברין במטה שאז אף שדומין לאריג אפ"ה מדמלא נקבים כרשת אמק"ט [כעדיות פ"ג מ"ד וערתוי"ט רפכ"ז דכלים] אבל במחוברין במטה הרי מק"ט [כרפי"ט דכלים] וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה [וכל זה דלא כהר"ש והר"ב הכא וע"ש]: והמשפלות הוא סל גדול מלא נקבים עשוי מערבה או חבלים שמשימין בתוכו משא שעל הגמל: והסריגות שבחלונות הוא כמין סבכה שעושין מעצים דקים מסורגין ומעמידין אותו בחלול החלון. וכל הנך שנזכרו במשנתינו. כלים מנוקבין הן. רק שאין בכל נקב ונקב טע"ט. דאל"כ היאך קאמר התנא שחוצצין. הרי הטומאה מתפשטת דרך הנקבים שרחבין טע"ט. וגם מיירי שהטומא' ממש אינה מונחת מכוון תחת או ממעל להנקב. דאל"כ אפי' אין בהנקב טע"ט הרי הטומאה בוקע למעלה או למטה. דעכ"פ נגד הנקב טמא [כלקמן פ"י מ"ב]. אלא מיירי שמונחין בחלול הארובה שבין בית לעליה. או בחלול חלון שבין חדר לחדר שמת מונח בא' מהן. וכל התפשטות הטומאה אינה יוצאת בנקב שהוא פחות מטפח. והכי מוקמינן לה בש"ס [חולין קכ"ה ב' ועמ"ש בס"ד בפירושינו לקמן פ"י סי' י"ג]: הזרעים הן ירקות שיש בהן גרעינין הנאכלים: והירקות הן ירקות שהן עצמן נאכלים. ולא הגרעיני זרע שבהן: המחוברים לקרקע אתרווייהו קאי. וה"ק אפי' מחוברין שודאי אינם מקבלים טומאה. אפ"ה אינן חוצצין. ומשום שאינן מתקיימין כליתנהו דמי: חוץ מן הירקות שמנו ר"ל הנך שנזכרו במשנה א'. אמנם החילוק שביניהן. דהנך דלעיל מתקיימין בארץ בקיץ ובחורף. להכי חוצצין. אבל שאר ירקות יש זמן בשנה שאע"ג שמחוברין הן מתיבשין ונעשין אבק. וי"א דהנך דלעיל הן גדולים כאילנות לכן דינן כענפי אילנות דהיינו סככות ופרעות דלעיל דמביאין וחוצצין. משא"כ שאר ירקות קטנות הן. להכי לא חשיבי כלל להיות אהל להביא או לחוץ [הרא"ש וקק"ל וכי עוף ששכן ולבנה בשבלים ואוכלין טהורין נמי בגדולים כאילנות מיירי]. מיהו בתלושין בין הנך דלעיל או הנך דמשנתינו כולן שוין דדינן כאוכלין דבלא הוכשרו מביאין וחוצצין. ובהוכשרו מביאין ולא חוצצין: וכיפת הברד והשלג והבפור והגליד כיפא הוא בלשון יון אבן. וכן פי' בערוך [במלת כף האחרון] ור"ל הכא גוש ברד או גוש שלג. או גוש כפור [רייף בל"א]. או גוש של גליד והוא קרח [אייז בל"א]. כולן כשנתקשו ונקפו כאבן מיירי שהאהילו או סתמו עמהן חלון שבכותל: והמלח שנדבקו יחד גרגרי מלח. ונתהוו גוש א' כאבן: והדולג ממקום למקום בין אדם או שאר בע"ח שדלג ברגל א' ממעל להטומאה: והקופץ ממקום למקום שקפץ אדם או שום בע"ח בב' רגליו יחד ממעל להטומאה: והעוף הפורח אף שקשור בחוט. רק שהעוף פורח ומניע א"ע הנה והנה באויר [ולהרמב"ם דמוקי לעוף דמשנה א' בקשור היינו שקשור באופן שאינו יכול לעוף ממקומו ולהתנודד כלל]. ונקט הכא ההיפוך מרישא בעוף ששכן. והיינו דלא תני בסיפא כבספינה וטלית דבקשור מאהיל. משום דגם הכא בקשור מיירי: וטלית המנפנפת שאינו קשור בשום מקום. רק הרוח הגביהו והוא עף באויר: וספינה שהיא שטה על פני המים ואף דספינה אמק"ט. עכ"פ מדשטה הו"ל כעוף הפורח: קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה שלא תנוד הנה והנה כעוף הפורח: כבש את האבן על גבי הטלית לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ספינה קשורה שאינה מנידה א"ע כלל. אלא אפי' טלית שאע"ג שהניח אבן על קצהו הא'. אעפ"כ ע"י הרוח הוא מניד א"ע למעלה ולמטה עולה ויורד. אפ"ה כיון שעכ"פ נשאר אהילות שלו בצד א' הו"ל אהל. אע"ג שלפעמים הרווח שתחתיו גבוה ולפעמים נמוך: מביאה את הטומאה נ"ל דהיינו רק לחומרא. אבל עכ"פ אינן חוצצין. מדהו"ל כסדין שאינו נטוי כאהל עם דפנות והו"ל כשאר כלים דמביא ואינוחוצץ [כלעיל מ"ג]: רבי יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה א"א לומר דמיירי כשיש תוך הבית ההוא מת וכלים או אדם לא נטמאו. ליתא. דמ"ש בית זה מבית שביבשה. גם אי"ל דה"ק אם מת רצוץ בקרקע הים וספינה שטה על גביו. דאילו היה הבית ביבשה היה בוקע לתוכו. אבל הכא דשולי הספינה שאמק"ט מפסיק אינו בוקע לתוכו. ולרבנן שולי הבית לאו כספינה חשיב ושפיר בוקע טומאה לתוכו. ג"כ ליתא דק' לרבנן דכיון דהבית מחובר להספינה שאמק"ט הרי כל המחובר לטהור טהור [ככלים פי"ב סמ"ב] ולמה לא יחוץ רצפתו בפני הטומאה. ואי נמי נימא דמיירי שהבית מטולטל בהספינה. עכ"פ נמי מי גרע רצפת בית זה מרצפת מגדל [רפ"ד] שכשטומאה תחתיו. אז תוך המגדל טהור. אלא נ"ל דר' יוסי ס"ל דהבית כגוף הספינה הוה. ומדאין הספינה קשורה. גם הבית אינו מביא הטומאה. ורבנן ס"ל דבית לא בטל לגבי ספינה והו"ל כגוף בפ"ע שאינו מתנועע ומביא הטומאה. א"נ גזרו בית שבספינה אטו בית שביבשה שמביא הטומאה: שתי חביות סתם חבית של חרס הוא. ומונח חצי זית תוך כל א': ומונחות בתוך הבית הן טהורות דהרי כל אחד מוקף צמ"פ ולפיכך אפילו אם היה כזית מונח בחבירתה. היתה היא טהורה. מכ"ש כשחצי זית מונח בחבירתה: והבית טמא דצמיד פתיל אינו מונע מלהוציא טומאה. והרי כזית שנחלק מטמא באהל [כרפ"ג]: וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית חצי זית בכל א'. והחדרים אין להם פתח רק דרך הבית. ואע"ג ששניהן נעולים עכ"פ סוף טומאה לצאת דרך הבית [עי' פ"ז מ"ג] אבל החדרים הרי הן טהורים דהרי אפי' היה כזית שלם ממש בהבית או בחדר א' החדר השני שבבית טהור. דאין דרך טומאה לכנוס [ועי' כלים פ"ח מ"ו]. והרי החדר הפתוח אומר להבית מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. וכל משנה זו כבר שמעינן לה [מרפ"ד] במגדל נעול שבבית. וביותר מב' פרדסקין [ספ"ו] דהוה ממש כמשנתינו. אלא דקמ"ל הכא בב' חצאי זיתים. דגם בפעם א' אמרינן דרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס:
מלכת שלמה
שיש להם שוליים. עיין במ"ש ברפט"ו דכלים ולקמן סימן ג'. ופי' הרא"ש ז"ל ונראה דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת ובור אין פירושו כמו אינך דקתני במתני' דכל אינך חוצצין בין כלים וטומאה שעל גביהן או תחתיהן אבל חוצצין דשידה וחבריו אי אפשר לפ' כן דהא לקמן תנן דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה שתחתיה או על גבה ופי' ר"ש ז"ל אע"פ שהכוורת אינה מקבלת טומאה אינה חוצצת כיון דהיא כלי כדתנן בפ' ששי אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר דאפילו נדבך הנתון ע"ג כלי אבנים אינו מציל כל שכן הכלי עצמו אבל חוצצין דשידה מיירי בפותח טפח שבין בית לבית או בין עליה לבית כי ההיא דתנן בפ"ה היתה שלימה בש"א מצלת על הכל ומיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד עכ"ל הרב רבינו אשר ז"ל:
וסדין. תוספות שבת פ' שני דף כ"ז ע"ב עלה דמתני' דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים כתבו דהאי סדינין מיירי בסדינין של משי וקבועים בקרקע שאינם מטמאין אבל סדין של פשתן אע"פ שהוא מחובר לקרקע מקבל טומאה. ואינו חוצץ ע"כ. גם שם בע"א כתבו שהכלים אין מטמאים ואין נעשין אהל המת במחובר ע"ש:
ועדר בהמות. כשהן עומדות ולא מהלכות וראשו של זה בין רגליו של זה והה"נ בהמה אחת ונקט הרבה אע"פ שאין דבוקם קיים. הרא"ש ז"ל. ובערוך גריס אדר בהמה והוא לשון עור כמו אודרייתא דפ' ד' נדרים שהן עורות וכתב הר"ש ז"ל ואי גרסי' עיר צריך לומר כגון פחות מחמשה טפחים דלית ביה שיעורא ולא מקבל טומאה א"נ כדתני' פ' דם חטאת עוצבה שחישב עליה לקצעה טהורה עד שיקצענה ע"כ:
ומכונות חיה ועוף. כן נראה שהיא גירסת הר"ש ז"ל וכן משמע קצת מתוך דברי הרא"ש ז"ל שכתב מכונות חיה קיני חיה מלשון מכון לשבתך ע"כ וכן משמע שפי' הערוך וז"ל מכונות פי' מקום ששוכנין החיות והעופות ע"כ. עוד כתב הרא"ש ז"ל וז"ל והרמב"ם ז"ל פי' כי שם מכון לחיה ולעופות כשם עדר לבהמה אבל אני לא מצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל כתיבת יד שהזכיר עוף וז"ל שם ומכונות חיה קבוץ החיות המדבריות וכמו שיאמר לכלל בעלי חיים הבייתות עדר כן יאמר לכלל החיות המדבריות מכונות חיה ע"כ גם בחבורו אשר עשה בפי"ג מהלכות טומאת מת לא הזכיר שם עוף:
והעוף ששכן. שהיה קשור ויתכן דהכא אפילו בלא קשור דל"ד לעוף ששכן בחלון דבפ' לא יחפור דהתם לענין למעט בחלון שיהיה פחות מטפח משום דבעינן בטול הר"ש והרא"ש ז"ל:
והעושה מקום לבנה. שמחטטת בשבלים מקום דומה לבית לבנה כדי שלא יכהו השמש ובערוך נראה דגריס לבינה ביו"ד שפירש נותנין אבן על השבלים שמא סובלתם הרוח ע"כ אלא שבערך מכן נראה שפי' בלשון שני כפי' ראשון שכתבתי:
האירוס והקיסוס. פי' הר"ס ז"ל לקמן דקתני חוץ מן הירקות שמנו משמע שכל אלו במחוברים לקרקע עסיקי' ע"כ:
וירקות המור. כן שמו לפי שהם מרים ויש גורסים חמור והוא אוכל והרמב"ם ז"ל פי' לענה. הרא"ש ז"ל. ובערוך ויריקת חמור פי' קשואים והן מרים והן פקועות שדה ע"כ. וכן הגי' ה"ר יהוסף ז"ל:
1.
Some things bring forth uncleanness and [also] a protect [against it]; [Some things] bring forth uncleanness but do not protect against it; [Some things] protect but do not bring forth; [Some things] do not bring forth nor do they protect. The following bring forth and protect against [impurity]: A chest, a box, a cupboard, a beehive of straw, a beehive of reeds, or the water-tank of an Alexandrian ship, such of which [objects] have [flat] bottoms and can contain [at least] forty seahs liquid measure or two kors dry measure. [Also] a curtain, a leather apron, a leather bedspread, a sheet, a matting underlay or a mat when made into tents. A herd of cattle, unclean or clean, packs of wild animals or birds, a resting bird, a [shady] place that [a woman] makes for her son among the ears of corn; The iris, the ivy, squitting cucumber, Greek gourds and clean foodstuffs. Rabbi Yohanan ben Nuri did not agree with regard to clean foodstuffs except in the case of a cake of dried figs.
משנה ב
הַזִּיזִין, וְהַגִּזְרִיּוֹת, וְהַשּׁוֹבָכוֹת, וְהַשְּׁקִיפִים, וְהַסְּלָעִים, וְהַגְּהָרִים, וְהַשְּׁנָנִים, וְהַסְּכָכוֹת, וְהַפְּרָעוֹת, שֶׁהֵן יְכוֹלִים לְקַבֵּל מַעֲזִיבָה רַכָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַעֲזִיבָה בֵינוֹנִית. אֵלּוּ הֵן הַסְּכָכוֹת, אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ. וְהַפְּרָעוֹת, הַיּוֹצְאוֹת מִן הַגָּדֵר:
ברטנורה
הזיזין. עץ או אבן יחידי היוצא מן הכותל קרוי זיז:גזריות. כמו גזוזטראות. בנין של אבנים או של עצים היוצא מן הכותל:והשובכות. של יונים:והשקיפים והסלעים. פירשנו לעיל סוף פרק ג׳:גהרים. מין חורים שמשם בא האור. ויש מפרשים מין מערות וחוחים:והשננים. שיני הסלע:מעזיבה רכה. כגון שעושים מערבה ומקנים ומשימים עליהם טיט מועט:מעזיבה בינונית. אבל אם אינן יכולים לסבול אלא מעזיבה רכה, אין מביאים את הטומאה ולא חוצצים. והלכה כחכמים:אילן המיסך. לשון סוככים בכנפיהם:והפרעות היוצאות מן הגדר. דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים, ועודפים על הגדר ובולטים לחוץ. ופרעות, לשון גדל פרע:
תוסופות יום טוב
והשובכים. היוצאים מן הכותל. הרמב"ם:
והגהרים. וכן העתיק הר"ב. ובנ"א והגחרים וכן העתיק הר"ש ומפרש בשם הערוך מין חורים כו'. כלשון הר"ב [*ומערות וחוחים לשון המקרא שמואל א' יג ו]. ובערוך ראיתי שכתב ובלשון ישמעאל אגחאר. והרמב"ם העתיק גהרים ומפרש שהוא תוספת הכותל מן ויגהר ארצה. ע"כ. כלומר שהוא *)מוטה ובולט. ובנא"י והגחרים כמוגהרים והוא תוספת כו':
והסככות והפרעות וכו'. ואלו הן הסככות אילן כו' והפרעות היוצאות מן הגדר. פי' הר"ב דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים ועודפים על הגדר כו'. ולפי זה צריך לומר שהקוצים והברקנים וה"ה לענפי אילן שמצטרפין לרוחב טפח כדי להאהיל שאין אהל פחות מטפח. ואין דרך קוצים וברקנים שיהא באחד לבדו רוחב טפח. אלא שהרבה מהן ביחד הן רחבין טפח כן הבין הר"ש וכתב דמש"ה מצריך שיהיו יכולים לקבל מעזיבה. שלא יפול דרך האויר שביניהם ומסיק דמדאורייתא כיון שיש אויר משהו בין זה לזה אין ראוי להצטרף לטפח. אלא מדרבנן הוא. וא"ת תינח מביאין לחומרא אלא חוצצין אמאי [כו'] וי"ל [כו'] מידי דהוה אמסכת פרוסה. וחבילי המטה דמתני' ד. ע"כ. וקשה לי דבפ"ז דנזיר משנה ג דתנן דעל הסככות ופרעות אין הנזיר מגלח עליהן מפרש הר"ב לפי שאין ידוע תחת איזה ענף יש הטומאה וכן פי' ג"כ בספ"ז דנדה. דתנן שאין הכותים נאמנים לא על הסככות כו'. ומפרש נמי משום האי טעמא שהוא ספק כו' והשתא אפי' הטומאה ידוע איה מקומה והנזיר עבר שם. אפ"ה אינו מגלח לפי שאינו אלא מדרבנן. וכן גבי כותים דכוון שהם מדרבנן אמאי אינן נאמנים. וכן ראיתי בתוס' דנדה דף נז. דפירשו דמהאי טעמא [הך טומאת אהל] אינה אלא מדרבנן. דענפים המובדלים זה מזה רואים אותם כאילו הן סמוכות ליחשב אהל כו'. אבל רש"י פי' שם בנזיר דף נד כדפי' הר"ב. עוד ראה זה דבגמ' דהתם מייתי לה למתניתין דהכא. וגרס אבנים פרועות היוצאות מן הגדר. וה"נ בברייתא בפ"ק דמ"ק דף ה. ובפרק ז דנזיר דף נד מייתי לה בגמ' כמו שהיא הגירסא לפנינו. אבל אף שם העתיקו התוס' אבנים [פרועות] היוצאות כו' ופירשו אילן המיסך כו' מדאורייתא לאו אהל מעליא הוא שהענפים רחוקים זה מזה. ואין בהם פותח טפח. אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהן ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן. ורבנן הוא דגזרו טומאה בהילך תחתיו. ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר הסמוך לבית הקברות. ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים. וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים. אף כי ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. ובמסכת נדה [דף נז] משמע דמהלך על פני כולה. טמא בודאי. ע"כ. ואני לא יכולתי לעמוד על דבריהן. במ"ש דבמסכת נדה משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי שלא ראיתי כן לא בספ"ז דנדה ולא בפ' בתרא דף סח. [*דהא דאמרן בספ"ז. דכותי המהלך על פני כולה נאמן. לפי שהוא טמא ודאי. היה חייש לטומאה ודאית. ההיא בשדה שאבד בה קבר היא שיש קבר ודאי שם הטומאה מדאורייתא. משא"כ באלו שטמאים משום אהל ואין כאן אהל דאורייתא]. ובין כך ובין כך קשיא לי דכיון דאין טומאת סככות ופרעות אלא מדרבנן. היאך ערבינהו ותננהו בהדי אינך דכולהו מדאורייתא. לכך נראה פי' הרמב"ם. שמפרש דכשיכולין לקבל מעזיבה מטמאים מדאורייתא. ואם אינם ראוים לקבל מביאין מדבריהם ואינן חוצצין כ"כ בפי"ג מהט"מ [הלכה ב']. וכתב דטעמא שצריך שיהו מקבלים מעזיבה. הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ. צריך שיהיה חזק ובריא. ולכן נראה ודאי שהוא סובר דמיירי שיש בכל ענף או באבן ועץ הבולט פותח טפח. והיינו דפי' [הר"ב] בפ"ז דנזיר [מ"ג] פרעות אבנים ועצים הבולטים ולא פי' קוצים וברקנים. וכן בספ"ז דנדה כתב אבנים פרועות כו'. [*ומיהו אפשר שיש קוצים וברקנים בפותח טפח לכל אחד וכן חזקי' לקבל כי גדולי כל הארצות אינן שוים. ומש"ה נמי אף הר"ב שפי' במשנתינו דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים. בכשיש בכל א' פותח טפח. ולא קשיין דברי הר"ב דהכא על דבריו שבנזיר ובנדה. ובכולן מפרש שמדאורייתא היא הטומאה. וכן ז"ש אבל אם אינן יכולין לסבול לא כמ"ש לעיל. שדעתו כפירוש הר"ש. שיפול דרך אויר שביניהן אלא כהרמב"ם שאינו חזק ובריא. ואתי נמי שפיר דקא מפרש דבשאינו יכול לסבול בינונית אין מביאין כו' משום דא"כ אינו אהל חזק ובריא. ואילו כוונת הר"ב כפי' הר"ש. שיפול דרך אויר שביניהן הוי איפכא שאם בשיכולה לקבל בינונית מביאין. כ"ש כשיכולה לקבל הרבה. אלא דברי הר"ב כהרמב"ם וטומאה דאורייתא היא. ועולין כל דבריו כהוגן] ומה שהקשה עליו הראב"ד שם מדתנן לעיל. העוף ששכן מביא וחוצץ. עוף מי מקבל שום מעזיבה. כבר תירץ הכ"מ שיש עופות גדולים שהם ראוים לקבלה. ועי"ל שרבינו כתב בפי' המשנה דמיירי בעוף קשור בכותל. דהשתא מקבל הוא מעזיבה. ע"כ. ועיין לקמן ריש פ' טז:
יכין
מלכת שלמה
יכין
יש מביאין את הטומאה בהיה תחתם טומאה וטהרה אע"ג שלא נגעו אהדדי נטמא הטהרה: וחוצצין בין כשהיו כמחיצה זקופה או כתקרה בין הטומאה לטהרה. נשאר' הטהרה בטהרתה: השידה תיבה גדולה מאד: והתיבה קטנה משידה: והמגדל ארגז שראנק בל"א. ומחודד למעלה כמגדל וכולן כלי עץ ממש הן: כוורת הקש עשוי מקש: כוורת הקנים העשוי מקנים. וקמ"ל הנך. לאשמעינן דאע"ג דעשויין מגדולי קרקע שאינן כלי עץ ממש. אפ"ה דינן ככלי עץ וה"ה שאר מינין [רמב"ם פ"א מכלים הי"ג]: ובור ספינה אלכסנדרית הוא חבית גדולה שעשויה כעין בור מעץ. וממלאין אותה מים מתוקים. שיוליכו עמם הספנים הנוסעים בספינות גדולות של אלכסנדריא שפורשים לימים רבים בים. ונקט אלכסנדריא. וה"ה כל ספינות גדולות המפליגות לים. ורק משום דבזמן המשנה. אחר אשר החריב אלכסנדר מוקדון את צור וצידון. שהיו מלפנים מרכלות עמים באניות רבות למרחקים [כנזכר ישעי' כ"ג ויחזקאל כ"ו וכ"ז] ואלו היו ראשי ממלכות הפעניציער המפורסמים. ולאחר שהשביתם שוב בנה עיר. וקראה על שמו אלכסנדריא. והחזיק ידה לשלוח אניות גדולות ורבות למרחקים תחת צור וצידון שהחריבם: שיש להן שולים רחבים לישב עליהן בלי סמיכה אחרת: שהם כוריים ביבש אשידה תיבה ואינך כולהו דנקט במתניתין קאי. דבכל אחד צריך שיהיו ג' תנאים הללו [סי' רמ"ס] דהיינו שיהיה מושבו רחב כדי שיהיה לו קביעות כאהל. משא"כ במחודד. ושיחזיק תוך הכלי מ' סאה בלח דהיינו כמדת אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיחזיק עם הגודש. ס' סאה ביבש. וזהו רק כשלא יהיה הכלי ארוך וצר. אלא פיו רחב. והכלי עגול בדפנות סביב וגבהו כחצי רחבו [כשבת לה"א ורש"י שם]. וכשיש בהכלי ג' תנאים הללו. אינן מתטלטלין מלאין. והו"ל כלי עץ העשוי לנחת דדינו כאהל ואמק"ט [כרפט"ו דכלים] ולהכי חוצצין. והא דלא נקט סתמא כל כלי שיש לו שולים וכו'. ה"ט מדיש כמה כלים דאף שמחזיקין מ"ס וכו' אפ"ה עשויין להתטלטל ומק"ט ואינן חוצצין [וככלים שם. אמנם ק' אמאי שידה תיבה ומגדל ואינך מביאין וחוצצין והרי תנינן דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא. מדקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כעירובין דלע"ב]. ואת"ל דהיינו רק שלא תחשב הכלי אהל לחוץ על מה שבתוכה. ולכן האדם שבתוכה נטמא. אבל עכ"פ חוצצת היא בין האויר שלמעלה ושלמטה ממנה. ליתא דהרי אדרבה חזינן לקמן [פ"ט מי"ב] דבין אויר שלמעלה ושלמטה ממנה אינה חוצצת ועל מה שבתוכה חוצצת. והן אמת שלפי דעת רבעתו"ס [חגיגה כה"א ד"ה אהל] בנזרקת באויר לכ"ע אינו אהל. ובמונח במקומו לכ"ע דינו כאהל ופלוגתייהו רק כשבני אדם או בהמות מוליכין אותה. ובזה קיי"ל כר' דל"ש אהל. א"כ י"ל דהכא מיירי בעומד האהל במקומו דלכ"ע שמיה אהל. אלא לתוס' עירובין [דלע"ב] דרק במונחת במקומה פליגי וכגון שהיתה השידה מונחת סמוכה למצר א"י. ופיה בא"י וחללה בח"ל. ונכנס לתוכה. וגם בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ק' משנתינו היכי נוקי לה. והנה רבינו מהרש"א אף הוא היה מתכוון לומר שדברי רבתו"ס בחגיגה ובעירובין עולין בקנה א'. וכוונתם בחגיגה כך הוא כוונתם בעירובין. אבל פשטות לשונם בעירובין לא משמע כן וייע"ש. אלא נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק. ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל. היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד. והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד. אלא אויר האהל בעל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה. הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה. אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת. ורמל"מ [פי"א מטו"מ ד"ה ועוד נראה] ר"ל דלרמב"ם שם דנקט לשון פורח. היינו דוקא באהל שפורח ממש. דהיינו שנזרק האהל. ורק בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ובמחכ"ר לא יכולתי להלם דבר זה. דנימא דהנכנס בשידה לחו"ל. מיירי שזרק השידה לשם. ותו קשה מדאמרינן [חגיגה כה"א] דלהכי לא הביאו נסכים מגליל מדהיה חו"ל מפסיק. ובשידה לא היה יכול להביאן דאהל זרוק ל"ש אהל ואי נימא דרק בשידה נזרקת ל"ש אהל. הרי יכול להביאן בשידה מהלכת. ובשלמא אי נימא דרבי רק בהולכת במרוצה ל"ש אהל. י"ל דגזרינו הולכה בנחת אטו במרוצה [וכמ"ש בבועז כאן סי' ב'] אלא אי נימא דרק באהל הנזרק ס"ל ל"ש אהל. הכי ס"ד לומר דנגזר הולכה אטו זריקה הרי זריקת אהל מלתא דלא שכיחא היא ול"ג בה רבנן [כביצה דב"ב]. אלא ודאי גם כוונת הרמב"ם שנשאת השידה מבני אדם או בהמות. ולאפוקי בנגררת השידה מהן ע"ג קרקע דהא ודאי כנח דמי. דכל גירור כמונח במקומו דמי [כשבת צ"א ב]. ולשון פרח דסמך עלה רמל"מ הוא פורח באויר דהרי מצינו לשון פרח גם בשנח צד א' ממנו ע"ג קרקע [כב"ק ד"ל ע"א]: ויריעה הן עורות שפורסין להיות אהל: וסקורטיא שירצע בל"א שלובשה העבדן בעסקו במלאכתו: וקטבליא עור שמציעין על המטה או על השולחן. וקמ"ל דאע"ג דכל הנך כלים נינהו ומק"ט [ככלים פט"ז מ"ד] אפ"ה מדעשויין אהל בטלן מתורת כלי וחוצצין [הר"ש]: וסדין אף דסתם סדין של פשתן הוא. והרי בכה"ג גם בשעשאו אהל מק"ט [כשבת פ"ב מ"ג] אפ"ה עכ"פ כל אהל חוצץ בפני הטומאה [הר"ש. ולתוס' שבת כ"ז ב' מיירי הכא בסדין קנבוס גמי או משי וכדומה שאיו מקבלין טומאת אהלים ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד בפתח האהל סי' א']: ומפץ הוא מצע ארוג מגמי עשויה לסיכוך: ומחצלת הוא מצע שנארג מקנים ושניהן דינן כפשוטי כלי עץ דהרי מגדולי קרקע עשויין. ואפ"ה התורה רבתה בהן טומאה [כהר"ב ספכ"ד דכלים]: שהן עשויין אהלים נ"ל דר"ל שהן עשויין גג לדפנות. דאי"ל דבגג לחידא סגי. דא"כ למה צריך תנא לאשמעינן ברישא כל הנך שמחזיקין מ"ס שעי"ז אמק"ט. הרי חזינן בסיפא דאפי' במקבל טומאה אפ"ה כשמאהיל על הטומאה חוצץ מדחשב אהל. אע"כ דכשהכלי מחזיק מ"ס שאמק"ט. אז אפי' בלי דפנות אהלים מציל. אבל כל הנך דחשיב ואזיל מיריעות ואילך דמק"ט. להכי דוקא כשנטוי כנטיית אהל. דהיינו בגג למחיצות אז חוצצין. משא"כ בגג לחודא. אולם לתוס' [שבת כז"ב] הא דקאמר תנא שהן עשויין אהלים. ר"ל שקבועים בקרקע [ערמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב]: ועדר בהמה טמאה וטהורה הא דאצטריך למנקט טמאה וטהורה. נ"ל דלא זו אף זו קתני. דאפי' טהורה דראוייה לישראל כשישחטנה אפ"ה לא אמרינן דמדחזי לאכילתו לא מבטל לה התם [כב"ב דיט"ב ודכע"א]. ומיירי שעומדין הבהמות הללו ראשו של זה בין רגליו של זה דחוקים מאד יחד. שאין טפח על טפח אויר ביניהן [או שאין הטומאה שתחת הבהמה רחבה טפי מעובי בטן הבהמה] וקמ"ל דאף שאין כל החציצה מגוף א'. וגם הטומאה מונחת כנגד מקום הסדק שבין זל"ז. אפ"ה כיון דליכא אויר ורווח ביניהן אין הטומאה בוקעת דרך הסדק [כפ"י מ"ב]. וכ"ש כשהטומאה מונחת תחת או ממעל לבהמה אחת שחוצצת. דאהל אף שאינו עשוי בידי אדם שמיה אהל [כלעיל ספ"ג וסוכה כא"א]: ומכונות חיה ועוף קינין של חיה ועוף לשון מכון לשבתך. וקמ"ל אף שהקן לא נעשה בידי אדם. ויש ג"כ רווח קצת בין עצי הקן וההוצין שהעוף עושה מהן הקן: והעוף ששכן שישב בשום מקום והאהיל העוף בגופו. ואף שאינו קשור במקום ששכן [הר"ש]. ואת"ל מ"ש עוף דצריך שכן. ובבהמה סגי אפי' מהלכת. י"ל שאני עוף הפורח שהוא קל ומקפיא נפשו גם כשהולך כמבואר בש"ס [שבת קכ"ח ב]. ולרמב"ם כאן לא סגי בעוף שכן עד שיהיה קשור. מיהו למעט טע"ט של חלון או ארובה שבין אהל לחבירו. בעינן שיהא קשור שם [הר"ש ורב"א]: והעושה מקום לבנה בשבלים י"ג לִבְנָהּ. ור"ל אשה שעשתה חתירה ומקום שכיבה לבנה הקטן להניחו שם בשעה שקוצרת. כדי להצילו מחמימות השמש. כדי שיגינו עליו השבלים שמזה ומזה שכפופין עליו. וי"ג לְבַנָה בלי מפיק ה"א. ור"ל שחטט בין השבלים מקום מרובע לתשמיש מה. וי"ג לְבָנָה ר"ל שחטט בין השבלים מקום עגול כחצי לבנה. דהיינו שיהיו השבלים כפופים מזה ומזה על היושב תחתם. כיושב תחת קערורית חצי לבנה. ולכל הגרסות מיירי בכה"ג שהשבלים כפופים ומאהילות על המקום שתחתם. וקמ"ל דאף שהשבלים מתנועעים לכאן ולכאן. והרי קיי"ל דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה [כעירובין טו"א וסוכה כד"ב] אפ"ה נהי דמחיצה לא הוה. חציצה מיהו הוה. ומיירי שלא נתבשלו השבלים עדיין ואמק"ט דאל"כ כל העומד לקצור כקצור דמי [כסנהדרין טו"א ושאר דוכתי טובא] ואף די"ל דאף דכקצור דמי. עכ"פ לאו כנטול משם דמי. אפ"ה כל פירות שנתבשלו אף שעדיין מחוברין מק"ט [כחולין קי"ז ב] וא"כ כל המק"ט אינו חוצץ. אע"כ בשלא נתבשלו עדיין מיירי. [מיהו י"ל דלעולם בשנתבשלו השבלים מיירי ואפ"ה אף בחטה בקליפתה מק"ט [כחולין קי"ט א'] אעפ"כ בעודה בשבלים מחוברין אמק"ט [ועי' פ"א מ"ה דטבו"יי וברתוי"ט שם ובפירושינו שם]: האירוס הם מיני ירקות שמתקיימין בארץ בימות החמה ובימות הגשמים ולא יבולו בחורף. להכי מחשבו אהל למה שתחתם. [ונ"ל דרמב"ם לשטתיה אזיל דבעי שיבטלנו שם לעולם. אבל להרא"ש שהבאתי דבריו בהלכתא גבירתא בפרקן דסגי בשיבטלנו כל עוד שהטומאה שם. א"כ הכא אפי' לא יתקיימו ביה"ג חוצצין וק"ל להרמב"ם מ"ש משבלים שאינן מתקיימין ביה"ג ואפ"ה חוצצין וי"ל] ואע"ג שהן מאכל אדם. אפ"ה כיון שמחוברין אמק"ט וחוצצין: ואוכלים טהורים ר"ל תלושין שלא הוכשרו. ואע"ג דעכ"פ הרי אין שום דבר חוצץ עד שיבטלנו במקום שהניחו. דהיינו שדעתו להניחו שם לעולם. והנך כיון דחזו לאכילת אדם לא מבטל ליה [כב"ב י"ט ב]. י"ל זהו בסתמא. אבל הכא מיירי שבטלו בפירוש [ועי' בהלכתא גברתא כאן ובפט"ו סי' נ"ג]: ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורין דסבירא ליה דכל דבר שאין רגיל לעשות ממנו אהל. אם אף על פי כן עשה ממנו אהל. בטלה דעתו אצל כל אדם: חוץ מן העגול של דבלה שרגיל להשתמש בו לאהל. הזיזין אבן או קורה הבולט ויוצא מהכותל לרשות הרבים: והגזריות מפורש לקמן [רפי"ד] דקאמר איזהו זיז כל שראשו כפוף כלפי מטה. ואיזהו גיזרה כל שראשו כפוף כלפי מעלה ושניהן ממעל לפתח: והשובכות שרגילין להניח השובך על קורה הנעוצה בארץ. והשובך בולט סביב ומאהיל על שתחתיו וקמ"ל אף דכל הנך לא נעשו להיות מאהילים על תחתן רק זיזין וגזריות עשויין שיניחו עליהן בני עליה חפציהם. וגם שובך רק לתוכו עשוי [ועי' סוכה י"ז א']: והשקיפים מפורשים לעיל ספ"ג: והגהרים לשון נהורא והן כעין חלונות שבכותלי מערה. והחלון הזה משופע כלפי מעלה. ובולט ויוצא מהמערה כמין צואר. שמשם בא האורה להמערה. וקמ"ל אף שגם הנך כולהו לא נעשו לאהל: והשננים שיני סלע. שמתעקמין לפעמים בשפוע ונעשין אהל: והסככות מפורש לקמן במשנתינו: שהן יכולים לקבל מעזיבה רבה ר"ל ודוקא שהנקבים והסדקים הקטנים שיש בין הענפים והבליטות שבהסככות והפרעות. אינן רחבים כל כך עד שיזוב מביניהן טיט רך כשישימו על גבן. אז מצטרפין הענפים והבליטות לרוחב טפח כשיעור אהל: וחכמים אומרים מעזיבה בינונית דאע"ג שתזוב המעזיבה רכה דרך נקבי הסככות והפרעות אפ"ה מצטרפי. ומביאין וחוצצים. אלא במעזיבה בינונית משערינן. דבשלא תחזיק בינונית מביאה מדבריהן ואינה חוצצת [רמב"ם פי"ג מטו"מ ה"ב]. ולהר"ב באינה מחזקת בינונית אינה מביאה ואינה חוצצת. [וק"ל לתרווייהו הרי מסכת פרוסה נמי אינה יכולה לקבל מעזיבה בינונית. ואפ"ה חוצץ ואינו מביא [וכמ"ד]. י"ל דוקא בסככות ופרעות שהן עצים ואבנים מיני בנין משערינן במעזיבה]. ומדאו' אפי' אינן יכולין לקבל מעזיבה בינונית מצטרפי וחוצץ. וגם זהו מדאורייתא דאפי' יכולה לקבל מעזיבה רכה. אפ"ה אם נסדקה על פני כולה אינו מביא הטומאה. ורבנן הוא דגזור כשיכולין לקבל מעזיבה רכה למר ובינונית למר. דלהוי אהל להביא טומאה תחת כולה [הר"ש ורב"א ולרמב"ם הנ"ל מדאורייתא כל אהל רעוע אינו מביא ואינו חוצץ]: אלו הן הסבבות אילן שהוא מיסך על הארץ שענפיו מתפשטין וכפופין כלפי ארץ. ועי"ז נעשה תחתם כאהל: והפרעות היוצאות מן הגדר פרעות הוא לשון גדל פרע. ור"ל הכא אבנים או עצים דקין. הבולטין סמוכין יחד מהגדר. וכשהרבה מהן סמוכין יחד. יש בכולן יחד רוחב טע"ט רק שיש בין המצורפין סדקים ונקבים: או או קתני: ואינן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דהרי מק"ט ואין חוצצין: שאין עשויין אהלים אכולהו קאי שאינן נטויין כאהל עם גג ודפנות. רק פרוסים על קונדסין באויר נמצא שיש כאן גג בלי דפנות. [והר"ב פירש דר"ל שפרוס ע"ג ארובה שבין בית לעליה. ותמוה הרי אמרינן [עירובין דמ"ו] ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי. והרי [לעיל פ"ז סמ"ב] ס"ל לר' יוסי דכה"ג מחשב אהל וחוצץ ומביא. ואין לחלק ולומר דהתם שאני מדהוא רדוד מאהל שלם עם גג ואהל ליתא דהרי הר"ב בעצמו כתב שם דכשהטומאה תחת הרדוד. הבא להאהל טהור. א"כ לא שייך כלל הרדוד להאהל. וא"כ היאך נצרף הכא דפנות האהל להרדוד. ואת"ל אם גם בכל יריעה על ארובה ס"ל לר' יוסי דמביא וחוצץ. א"כ למה נקט התם פלוגתייהו ברדוד מאהל. י"ל משום רישא התם דמיירי ברדוד נקט נמי פלוגתא בסיפא ברדוד. א"נ לרבותא דר"ש נקט רדוד ודו"ק. וגם א"א לאוקמא הכא דמיירי בדפנות בלי גג. וכגון שהיריעה פרוסה באמצע הבית בין טומאה לטהרה. ליתא דהרי גם בכה"ג כיון דסמוך לדפנות הבית חוצץ בין מן הצד ובין מטה למעלה [כלקמן פט"ו מ"ד]. מיהו לתוס' שהבאנו לעיל סי' י"ז הא דקאמר הכא שאינן עשויין אהלים ר"ל שאינן קבועים בארץ]: ובהמה וחיה שמתו דהרי הן נבילות וכל הטמא אינו חוצץ: ואוכלים טמאים ואפי' רק הוכשרו דהרי נטמאו השתא מהטומאה שתחוץ בפניה: מוסף עליהם ר"ל דכל הנזכרים לעיל בהמשנה. הן ההיפוך מהנך דתנא במשנה א' וב' דמביאין וחוצצין. ומדלא ידעינן אם הם בהיפוך היאך דינן. לפיכך אצטריך למתניי' דכשהן בהיפוך אז מביאין ולא חוצצין ולפיכך קאמר הכא. דעוד נוסף על ההפוכין דלעיל רחיים של יד אדם. דאע"ג שהוא כלי אבנים ובכה"ג אפי' אינו מחזיק מ"ס אמק"ט. אפ"ה כל חציצה היינו רק כשאין דעתו לפנותו משם [וכמש"ל]. משא"כ רחיים דיד דרכו להתטלטל ולהשאילו לאחרים [כגיטין פ"ה מ"ט] ולפיכך אינו חוצץ. אבל רחיים דבהמה. או של מים אין דרכו להתטלטל וחוצץ. והא דלא תני לה ברישא תנא ושייר והרי גם במשנתינו שייר אדם וכל הכלים [כרפ"ו]: מסכת פרוסה חוטי שתי המתוחין בין אויר טמא לטהור: וחבילי המטה סרוגי חבלים שתולין אותה בשולי המטה וסרוגין מפסיק בין אויר טמא לטהור. ומיירי שאין חוטי השתי מתוחין בכסא האריגה. ולפיכך אמק"ט. דבמחוברין בכסא האריגה הרי מק"ט [כרפכ"א דכלים]. וכ"כ סרוגי חבלים מיירי שאינן מחוברין במטה שאז אף שדומין לאריג אפ"ה מדמלא נקבים כרשת אמק"ט [כעדיות פ"ג מ"ד וערתוי"ט רפכ"ז דכלים] אבל במחוברין במטה הרי מק"ט [כרפי"ט דכלים] וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה [וכל זה דלא כהר"ש והר"ב הכא וע"ש]: והמשפלות הוא סל גדול מלא נקבים עשוי מערבה או חבלים שמשימין בתוכו משא שעל הגמל: והסריגות שבחלונות הוא כמין סבכה שעושין מעצים דקים מסורגין ומעמידין אותו בחלול החלון. וכל הנך שנזכרו במשנתינו. כלים מנוקבין הן. רק שאין בכל נקב ונקב טע"ט. דאל"כ היאך קאמר התנא שחוצצין. הרי הטומאה מתפשטת דרך הנקבים שרחבין טע"ט. וגם מיירי שהטומא' ממש אינה מונחת מכוון תחת או ממעל להנקב. דאל"כ אפי' אין בהנקב טע"ט הרי הטומאה בוקע למעלה או למטה. דעכ"פ נגד הנקב טמא [כלקמן פ"י מ"ב]. אלא מיירי שמונחין בחלול הארובה שבין בית לעליה. או בחלול חלון שבין חדר לחדר שמת מונח בא' מהן. וכל התפשטות הטומאה אינה יוצאת בנקב שהוא פחות מטפח. והכי מוקמינן לה בש"ס [חולין קכ"ה ב' ועמ"ש בס"ד בפירושינו לקמן פ"י סי' י"ג]: הזרעים הן ירקות שיש בהן גרעינין הנאכלים: והירקות הן ירקות שהן עצמן נאכלים. ולא הגרעיני זרע שבהן: המחוברים לקרקע אתרווייהו קאי. וה"ק אפי' מחוברין שודאי אינם מקבלים טומאה. אפ"ה אינן חוצצין. ומשום שאינן מתקיימין כליתנהו דמי: חוץ מן הירקות שמנו ר"ל הנך שנזכרו במשנה א'. אמנם החילוק שביניהן. דהנך דלעיל מתקיימין בארץ בקיץ ובחורף. להכי חוצצין. אבל שאר ירקות יש זמן בשנה שאע"ג שמחוברין הן מתיבשין ונעשין אבק. וי"א דהנך דלעיל הן גדולים כאילנות לכן דינן כענפי אילנות דהיינו סככות ופרעות דלעיל דמביאין וחוצצין. משא"כ שאר ירקות קטנות הן. להכי לא חשיבי כלל להיות אהל להביא או לחוץ [הרא"ש וקק"ל וכי עוף ששכן ולבנה בשבלים ואוכלין טהורין נמי בגדולים כאילנות מיירי]. מיהו בתלושין בין הנך דלעיל או הנך דמשנתינו כולן שוין דדינן כאוכלין דבלא הוכשרו מביאין וחוצצין. ובהוכשרו מביאין ולא חוצצין: וכיפת הברד והשלג והבפור והגליד כיפא הוא בלשון יון אבן. וכן פי' בערוך [במלת כף האחרון] ור"ל הכא גוש ברד או גוש שלג. או גוש כפור [רייף בל"א]. או גוש של גליד והוא קרח [אייז בל"א]. כולן כשנתקשו ונקפו כאבן מיירי שהאהילו או סתמו עמהן חלון שבכותל: והמלח שנדבקו יחד גרגרי מלח. ונתהוו גוש א' כאבן: והדולג ממקום למקום בין אדם או שאר בע"ח שדלג ברגל א' ממעל להטומאה: והקופץ ממקום למקום שקפץ אדם או שום בע"ח בב' רגליו יחד ממעל להטומאה: והעוף הפורח אף שקשור בחוט. רק שהעוף פורח ומניע א"ע הנה והנה באויר [ולהרמב"ם דמוקי לעוף דמשנה א' בקשור היינו שקשור באופן שאינו יכול לעוף ממקומו ולהתנודד כלל]. ונקט הכא ההיפוך מרישא בעוף ששכן. והיינו דלא תני בסיפא כבספינה וטלית דבקשור מאהיל. משום דגם הכא בקשור מיירי: וטלית המנפנפת שאינו קשור בשום מקום. רק הרוח הגביהו והוא עף באויר: וספינה שהיא שטה על פני המים ואף דספינה אמק"ט. עכ"פ מדשטה הו"ל כעוף הפורח: קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה שלא תנוד הנה והנה כעוף הפורח: כבש את האבן על גבי הטלית לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ספינה קשורה שאינה מנידה א"ע כלל. אלא אפי' טלית שאע"ג שהניח אבן על קצהו הא'. אעפ"כ ע"י הרוח הוא מניד א"ע למעלה ולמטה עולה ויורד. אפ"ה כיון שעכ"פ נשאר אהילות שלו בצד א' הו"ל אהל. אע"ג שלפעמים הרווח שתחתיו גבוה ולפעמים נמוך: מביאה את הטומאה נ"ל דהיינו רק לחומרא. אבל עכ"פ אינן חוצצין. מדהו"ל כסדין שאינו נטוי כאהל עם דפנות והו"ל כשאר כלים דמביא ואינוחוצץ [כלעיל מ"ג]: רבי יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה א"א לומר דמיירי כשיש תוך הבית ההוא מת וכלים או אדם לא נטמאו. ליתא. דמ"ש בית זה מבית שביבשה. גם אי"ל דה"ק אם מת רצוץ בקרקע הים וספינה שטה על גביו. דאילו היה הבית ביבשה היה בוקע לתוכו. אבל הכא דשולי הספינה שאמק"ט מפסיק אינו בוקע לתוכו. ולרבנן שולי הבית לאו כספינה חשיב ושפיר בוקע טומאה לתוכו. ג"כ ליתא דק' לרבנן דכיון דהבית מחובר להספינה שאמק"ט הרי כל המחובר לטהור טהור [ככלים פי"ב סמ"ב] ולמה לא יחוץ רצפתו בפני הטומאה. ואי נמי נימא דמיירי שהבית מטולטל בהספינה. עכ"פ נמי מי גרע רצפת בית זה מרצפת מגדל [רפ"ד] שכשטומאה תחתיו. אז תוך המגדל טהור. אלא נ"ל דר' יוסי ס"ל דהבית כגוף הספינה הוה. ומדאין הספינה קשורה. גם הבית אינו מביא הטומאה. ורבנן ס"ל דבית לא בטל לגבי ספינה והו"ל כגוף בפ"ע שאינו מתנועע ומביא הטומאה. א"נ גזרו בית שבספינה אטו בית שביבשה שמביא הטומאה: שתי חביות סתם חבית של חרס הוא. ומונח חצי זית תוך כל א': ומונחות בתוך הבית הן טהורות דהרי כל אחד מוקף צמ"פ ולפיכך אפילו אם היה כזית מונח בחבירתה. היתה היא טהורה. מכ"ש כשחצי זית מונח בחבירתה: והבית טמא דצמיד פתיל אינו מונע מלהוציא טומאה. והרי כזית שנחלק מטמא באהל [כרפ"ג]: וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית חצי זית בכל א'. והחדרים אין להם פתח רק דרך הבית. ואע"ג ששניהן נעולים עכ"פ סוף טומאה לצאת דרך הבית [עי' פ"ז מ"ג] אבל החדרים הרי הן טהורים דהרי אפי' היה כזית שלם ממש בהבית או בחדר א' החדר השני שבבית טהור. דאין דרך טומאה לכנוס [ועי' כלים פ"ח מ"ו]. והרי החדר הפתוח אומר להבית מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. וכל משנה זו כבר שמעינן לה [מרפ"ד] במגדל נעול שבבית. וביותר מב' פרדסקין [ספ"ו] דהוה ממש כמשנתינו. אלא דקמ"ל הכא בב' חצאי זיתים. דגם בפעם א' אמרינן דרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס:
מלכת שלמה
והגזריות. מלשון הגזרה וקירותיה ויש גורסין כסוסטראות ויש כצוצריות ויש כצוצטראות. הר"ש בשם הערוך ז"ל:
והגחרים. פי' הרמב"ם ז"ל שהוא יציאת הכוחל והטייתו מלשון ויגהר ארצה וגחרים כמו גהרים ע"כ וכן הוא בערוך גחר בחי"ת אלא שפי' כמו שהעתיק כבר רעז"ל:
שהן יכולין לקבל. ענפי האילן ואבנים היוצאין מן הגדר יש אויר ביניהם ואם יכולין לקבל. טיט רך שלא יפול באויר שביניהם מצטרפים לרוחב טפח וחוצצים הרא"ש ז"ל וכן מצאתי ג"כ בפי' כתיבת יד לה"ר שמשון ז"ל ועי' בפי' הר"ש ז"ל:
שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה. בנמקי יוסף לפירוש הלכות טומאה להרי"ף ז"ל כתוב וז"ל שיכולין לקבל מעזיבה רבה כלומר עפר רב יביאו את הטומאה לראש השני ואם [לאו] לא יביאו וחכמים אומרים מעזיבה בינונית פי' שאינה כ"כ רבה ויש גורסים רכה בכ"ף כלומר אע"פ שהם חזקים אם לא יהיו מדובקים זה בזה שיהיו יכולין לקבל מעזיבה של טיט רכה לא יביאו את הטומאה אע"פ שהיו מקבלין מעזיבה בינונית עכ"ל ז"ל וגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה רבה בבי"ת שכן משמע ג"כ מפי' הרמב"ם ז"ל. ומתוך פי' מהרי"ק ז"ל שם בפי"ג מוכח דהרמב"ם ז"ל מפ' דשהן יכולין לקבל מעזיבה קאי אכולהו דתנן לעיל ואפילו אעוף ששכן דמש"ה פי' רבינו דמיירי בעוף קשור וכתב שם הרמב"ם ז"ל דאם הם יכולין לקבל מעזיבה בינונית מביאין וחוצצין מן התורה ואם אינם יכולין לקבל מעזיבה בינונית אלא הרי הם נופלים מביאין את הטומאה מדבריהם ואינם חוצצין וכן כל כיוצא בהן ע"כ:
2.
Projections from a wall, balconies, dovecotes, crevices and crags, grottoes, [overhanging] pinnacles, interlaced boughs and protruding stones as long as they are cable of sustaining thin plasterwork, the words of Rabbi Meir. But the sages say a medium plasterwork. What are interlaced boughs? A tree which casts shade over the ground. Protruding stones? [Stones] that project from a wall.
משנה ג
אֵלּוּ מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. הַשִּׁדָּה, וְהַתֵּבָה, וְהַמִּגְדָּל, כַּוֶּרֶת הַקַּשׁ, כַּוֶּרֶת הַקָּנִים, וּבוֹר סְפִינָה אֲלֶכְּסַנְדְּרִית, שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּלַיִם וְאֵינָן מַחֲזִיקִים אַרְבָּעִים סְאָה בְלַח, שֶׁהֵם כּוֹרַיִם בְּיָבֵשׁ. וִירִיעָה, וּסְקוֹרְטְיָא, וּקְטָבֹלְיָא, וְסָדִין, וּמַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת, שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין אֹהָלִים, וּבְהֵמָה וְחַיָּה שֶׁמֵּתוּ, וְאֳכָלִים טְמֵאִים. מוּסָף עֲלֵיהֶם, הָרֵחַיִם שֶׁל אָדָם:
ברטנורה
ואין מחזיקים ארבעים סאה בלח. דכיון דמקבלי טומאה, אין חוצצין:שאין עשויין אהלים. אין נטועים כעין אוהל, אלא מרודדים על פי ארובה:מוסף עליהם הריחים של אדם. היינו ריחים דיד, שהן מיטלטלין ומקבלים טומאה. למעוטי ריחים של בהמה דלא מיטלטלין ולא מקבלי טומאה:
תוסופות יום טוב
אלו מביאין ולא חוצצין. וכן נמי השנויין בריש פ"ו:
שאין להם שולים ואינן מחזיקים כו'. אין ענינן שיעדר השני ענינין יחד. אבל כל זמן שנעדר א' מהן לבד לפי מה שהשרשנו בט"ו מכלים. הרמב"ם בנא"י:
שאין עשויין אהלים. לשון הר"ב אין נטועין כעין אהל. ולשון הר"ש אין נטויין. ומכל מקום אין להגיה בלשון הר"ב שהרי רש"י מפרש בלשון אחד כאהלים נטע כשמים המתוחים כאהל:
ואוכלים טמאים. שהשרש אצלינו [שדבר טמא אינו חוצץ ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים] שכבר נטמאו קודם אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאין ואינם חוצצין לפי שכאשר היו בחלון או נעשה מהן מחיצה מיטמאו במת. וטמא אינו חוצץ כמו שקדם. הרמב"ם:
מוסך. עליהם הרחים של אדם. פי' הרמב"ם בנא"י דלהכי קתני מוסף לפי שאלו כולן דמביאים ולא חוצצים הן הן מאותם שאמר בהם מביאים וחוצצים משא"כ רחים שאינן מאותן ששנויין כבר. לפיכך אמר מוסף. ע"כ. ומצאתי כדברים האלה גם כן בדברי מהר"ם:
הרחים של אדם. אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין שני בתים שהוא [אינו] חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים. שהן חוצצים. לפי שמתנאי הדברים שחוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. כמו שבארנו בששי מזאת המסכתא. הרמב"ם:
של אדם. כתב הר"ב למעוטי רחים של בהמה כו'. וכך כתב הר"ש. וכתב מהר"ם. והא דלא תנא ברישא רחים של בהמה נ"ל דתנא ושייר. ואע"ג דתני אלו. יש מקומות דתני אלו. ושייר. אי נמי י"ל דבכלל שידה תיבה מגדל הם. מיהו רחים של אדם לא דמו לשידה כו'. דפחותים מארבעים סאה להכי תנייה בסיפא. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
יש מביאין את הטומאה בהיה תחתם טומאה וטהרה אע"ג שלא נגעו אהדדי נטמא הטהרה: וחוצצין בין כשהיו כמחיצה זקופה או כתקרה בין הטומאה לטהרה. נשאר' הטהרה בטהרתה: השידה תיבה גדולה מאד: והתיבה קטנה משידה: והמגדל ארגז שראנק בל"א. ומחודד למעלה כמגדל וכולן כלי עץ ממש הן: כוורת הקש עשוי מקש: כוורת הקנים העשוי מקנים. וקמ"ל הנך. לאשמעינן דאע"ג דעשויין מגדולי קרקע שאינן כלי עץ ממש. אפ"ה דינן ככלי עץ וה"ה שאר מינין [רמב"ם פ"א מכלים הי"ג]: ובור ספינה אלכסנדרית הוא חבית גדולה שעשויה כעין בור מעץ. וממלאין אותה מים מתוקים. שיוליכו עמם הספנים הנוסעים בספינות גדולות של אלכסנדריא שפורשים לימים רבים בים. ונקט אלכסנדריא. וה"ה כל ספינות גדולות המפליגות לים. ורק משום דבזמן המשנה. אחר אשר החריב אלכסנדר מוקדון את צור וצידון. שהיו מלפנים מרכלות עמים באניות רבות למרחקים [כנזכר ישעי' כ"ג ויחזקאל כ"ו וכ"ז] ואלו היו ראשי ממלכות הפעניציער המפורסמים. ולאחר שהשביתם שוב בנה עיר. וקראה על שמו אלכסנדריא. והחזיק ידה לשלוח אניות גדולות ורבות למרחקים תחת צור וצידון שהחריבם: שיש להן שולים רחבים לישב עליהן בלי סמיכה אחרת: שהם כוריים ביבש אשידה תיבה ואינך כולהו דנקט במתניתין קאי. דבכל אחד צריך שיהיו ג' תנאים הללו [סי' רמ"ס] דהיינו שיהיה מושבו רחב כדי שיהיה לו קביעות כאהל. משא"כ במחודד. ושיחזיק תוך הכלי מ' סאה בלח דהיינו כמדת אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיחזיק עם הגודש. ס' סאה ביבש. וזהו רק כשלא יהיה הכלי ארוך וצר. אלא פיו רחב. והכלי עגול בדפנות סביב וגבהו כחצי רחבו [כשבת לה"א ורש"י שם]. וכשיש בהכלי ג' תנאים הללו. אינן מתטלטלין מלאין. והו"ל כלי עץ העשוי לנחת דדינו כאהל ואמק"ט [כרפט"ו דכלים] ולהכי חוצצין. והא דלא נקט סתמא כל כלי שיש לו שולים וכו'. ה"ט מדיש כמה כלים דאף שמחזיקין מ"ס וכו' אפ"ה עשויין להתטלטל ומק"ט ואינן חוצצין [וככלים שם. אמנם ק' אמאי שידה תיבה ומגדל ואינך מביאין וחוצצין והרי תנינן דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא. מדקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כעירובין דלע"ב]. ואת"ל דהיינו רק שלא תחשב הכלי אהל לחוץ על מה שבתוכה. ולכן האדם שבתוכה נטמא. אבל עכ"פ חוצצת היא בין האויר שלמעלה ושלמטה ממנה. ליתא דהרי אדרבה חזינן לקמן [פ"ט מי"ב] דבין אויר שלמעלה ושלמטה ממנה אינה חוצצת ועל מה שבתוכה חוצצת. והן אמת שלפי דעת רבעתו"ס [חגיגה כה"א ד"ה אהל] בנזרקת באויר לכ"ע אינו אהל. ובמונח במקומו לכ"ע דינו כאהל ופלוגתייהו רק כשבני אדם או בהמות מוליכין אותה. ובזה קיי"ל כר' דל"ש אהל. א"כ י"ל דהכא מיירי בעומד האהל במקומו דלכ"ע שמיה אהל. אלא לתוס' עירובין [דלע"ב] דרק במונחת במקומה פליגי וכגון שהיתה השידה מונחת סמוכה למצר א"י. ופיה בא"י וחללה בח"ל. ונכנס לתוכה. וגם בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ק' משנתינו היכי נוקי לה. והנה רבינו מהרש"א אף הוא היה מתכוון לומר שדברי רבתו"ס בחגיגה ובעירובין עולין בקנה א'. וכוונתם בחגיגה כך הוא כוונתם בעירובין. אבל פשטות לשונם בעירובין לא משמע כן וייע"ש. אלא נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק. ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל. היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד. והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד. אלא אויר האהל בעל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה. הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה. אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת. ורמל"מ [פי"א מטו"מ ד"ה ועוד נראה] ר"ל דלרמב"ם שם דנקט לשון פורח. היינו דוקא באהל שפורח ממש. דהיינו שנזרק האהל. ורק בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ובמחכ"ר לא יכולתי להלם דבר זה. דנימא דהנכנס בשידה לחו"ל. מיירי שזרק השידה לשם. ותו קשה מדאמרינן [חגיגה כה"א] דלהכי לא הביאו נסכים מגליל מדהיה חו"ל מפסיק. ובשידה לא היה יכול להביאן דאהל זרוק ל"ש אהל ואי נימא דרק בשידה נזרקת ל"ש אהל. הרי יכול להביאן בשידה מהלכת. ובשלמא אי נימא דרבי רק בהולכת במרוצה ל"ש אהל. י"ל דגזרינו הולכה בנחת אטו במרוצה [וכמ"ש בבועז כאן סי' ב'] אלא אי נימא דרק באהל הנזרק ס"ל ל"ש אהל. הכי ס"ד לומר דנגזר הולכה אטו זריקה הרי זריקת אהל מלתא דלא שכיחא היא ול"ג בה רבנן [כביצה דב"ב]. אלא ודאי גם כוונת הרמב"ם שנשאת השידה מבני אדם או בהמות. ולאפוקי בנגררת השידה מהן ע"ג קרקע דהא ודאי כנח דמי. דכל גירור כמונח במקומו דמי [כשבת צ"א ב]. ולשון פרח דסמך עלה רמל"מ הוא פורח באויר דהרי מצינו לשון פרח גם בשנח צד א' ממנו ע"ג קרקע [כב"ק ד"ל ע"א]: ויריעה הן עורות שפורסין להיות אהל: וסקורטיא שירצע בל"א שלובשה העבדן בעסקו במלאכתו: וקטבליא עור שמציעין על המטה או על השולחן. וקמ"ל דאע"ג דכל הנך כלים נינהו ומק"ט [ככלים פט"ז מ"ד] אפ"ה מדעשויין אהל בטלן מתורת כלי וחוצצין [הר"ש]: וסדין אף דסתם סדין של פשתן הוא. והרי בכה"ג גם בשעשאו אהל מק"ט [כשבת פ"ב מ"ג] אפ"ה עכ"פ כל אהל חוצץ בפני הטומאה [הר"ש. ולתוס' שבת כ"ז ב' מיירי הכא בסדין קנבוס גמי או משי וכדומה שאיו מקבלין טומאת אהלים ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד בפתח האהל סי' א']: ומפץ הוא מצע ארוג מגמי עשויה לסיכוך: ומחצלת הוא מצע שנארג מקנים ושניהן דינן כפשוטי כלי עץ דהרי מגדולי קרקע עשויין. ואפ"ה התורה רבתה בהן טומאה [כהר"ב ספכ"ד דכלים]: שהן עשויין אהלים נ"ל דר"ל שהן עשויין גג לדפנות. דאי"ל דבגג לחידא סגי. דא"כ למה צריך תנא לאשמעינן ברישא כל הנך שמחזיקין מ"ס שעי"ז אמק"ט. הרי חזינן בסיפא דאפי' במקבל טומאה אפ"ה כשמאהיל על הטומאה חוצץ מדחשב אהל. אע"כ דכשהכלי מחזיק מ"ס שאמק"ט. אז אפי' בלי דפנות אהלים מציל. אבל כל הנך דחשיב ואזיל מיריעות ואילך דמק"ט. להכי דוקא כשנטוי כנטיית אהל. דהיינו בגג למחיצות אז חוצצין. משא"כ בגג לחודא. אולם לתוס' [שבת כז"ב] הא דקאמר תנא שהן עשויין אהלים. ר"ל שקבועים בקרקע [ערמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב]: ועדר בהמה טמאה וטהורה הא דאצטריך למנקט טמאה וטהורה. נ"ל דלא זו אף זו קתני. דאפי' טהורה דראוייה לישראל כשישחטנה אפ"ה לא אמרינן דמדחזי לאכילתו לא מבטל לה התם [כב"ב דיט"ב ודכע"א]. ומיירי שעומדין הבהמות הללו ראשו של זה בין רגליו של זה דחוקים מאד יחד. שאין טפח על טפח אויר ביניהן [או שאין הטומאה שתחת הבהמה רחבה טפי מעובי בטן הבהמה] וקמ"ל דאף שאין כל החציצה מגוף א'. וגם הטומאה מונחת כנגד מקום הסדק שבין זל"ז. אפ"ה כיון דליכא אויר ורווח ביניהן אין הטומאה בוקעת דרך הסדק [כפ"י מ"ב]. וכ"ש כשהטומאה מונחת תחת או ממעל לבהמה אחת שחוצצת. דאהל אף שאינו עשוי בידי אדם שמיה אהל [כלעיל ספ"ג וסוכה כא"א]: ומכונות חיה ועוף קינין של חיה ועוף לשון מכון לשבתך. וקמ"ל אף שהקן לא נעשה בידי אדם. ויש ג"כ רווח קצת בין עצי הקן וההוצין שהעוף עושה מהן הקן: והעוף ששכן שישב בשום מקום והאהיל העוף בגופו. ואף שאינו קשור במקום ששכן [הר"ש]. ואת"ל מ"ש עוף דצריך שכן. ובבהמה סגי אפי' מהלכת. י"ל שאני עוף הפורח שהוא קל ומקפיא נפשו גם כשהולך כמבואר בש"ס [שבת קכ"ח ב]. ולרמב"ם כאן לא סגי בעוף שכן עד שיהיה קשור. מיהו למעט טע"ט של חלון או ארובה שבין אהל לחבירו. בעינן שיהא קשור שם [הר"ש ורב"א]: והעושה מקום לבנה בשבלים י"ג לִבְנָהּ. ור"ל אשה שעשתה חתירה ומקום שכיבה לבנה הקטן להניחו שם בשעה שקוצרת. כדי להצילו מחמימות השמש. כדי שיגינו עליו השבלים שמזה ומזה שכפופין עליו. וי"ג לְבַנָה בלי מפיק ה"א. ור"ל שחטט בין השבלים מקום מרובע לתשמיש מה. וי"ג לְבָנָה ר"ל שחטט בין השבלים מקום עגול כחצי לבנה. דהיינו שיהיו השבלים כפופים מזה ומזה על היושב תחתם. כיושב תחת קערורית חצי לבנה. ולכל הגרסות מיירי בכה"ג שהשבלים כפופים ומאהילות על המקום שתחתם. וקמ"ל דאף שהשבלים מתנועעים לכאן ולכאן. והרי קיי"ל דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה [כעירובין טו"א וסוכה כד"ב] אפ"ה נהי דמחיצה לא הוה. חציצה מיהו הוה. ומיירי שלא נתבשלו השבלים עדיין ואמק"ט דאל"כ כל העומד לקצור כקצור דמי [כסנהדרין טו"א ושאר דוכתי טובא] ואף די"ל דאף דכקצור דמי. עכ"פ לאו כנטול משם דמי. אפ"ה כל פירות שנתבשלו אף שעדיין מחוברין מק"ט [כחולין קי"ז ב] וא"כ כל המק"ט אינו חוצץ. אע"כ בשלא נתבשלו עדיין מיירי. [מיהו י"ל דלעולם בשנתבשלו השבלים מיירי ואפ"ה אף בחטה בקליפתה מק"ט [כחולין קי"ט א'] אעפ"כ בעודה בשבלים מחוברין אמק"ט [ועי' פ"א מ"ה דטבו"יי וברתוי"ט שם ובפירושינו שם]: האירוס הם מיני ירקות שמתקיימין בארץ בימות החמה ובימות הגשמים ולא יבולו בחורף. להכי מחשבו אהל למה שתחתם. [ונ"ל דרמב"ם לשטתיה אזיל דבעי שיבטלנו שם לעולם. אבל להרא"ש שהבאתי דבריו בהלכתא גבירתא בפרקן דסגי בשיבטלנו כל עוד שהטומאה שם. א"כ הכא אפי' לא יתקיימו ביה"ג חוצצין וק"ל להרמב"ם מ"ש משבלים שאינן מתקיימין ביה"ג ואפ"ה חוצצין וי"ל] ואע"ג שהן מאכל אדם. אפ"ה כיון שמחוברין אמק"ט וחוצצין: ואוכלים טהורים ר"ל תלושין שלא הוכשרו. ואע"ג דעכ"פ הרי אין שום דבר חוצץ עד שיבטלנו במקום שהניחו. דהיינו שדעתו להניחו שם לעולם. והנך כיון דחזו לאכילת אדם לא מבטל ליה [כב"ב י"ט ב]. י"ל זהו בסתמא. אבל הכא מיירי שבטלו בפירוש [ועי' בהלכתא גברתא כאן ובפט"ו סי' נ"ג]: ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורין דסבירא ליה דכל דבר שאין רגיל לעשות ממנו אהל. אם אף על פי כן עשה ממנו אהל. בטלה דעתו אצל כל אדם: חוץ מן העגול של דבלה שרגיל להשתמש בו לאהל. הזיזין אבן או קורה הבולט ויוצא מהכותל לרשות הרבים: והגזריות מפורש לקמן [רפי"ד] דקאמר איזהו זיז כל שראשו כפוף כלפי מטה. ואיזהו גיזרה כל שראשו כפוף כלפי מעלה ושניהן ממעל לפתח: והשובכות שרגילין להניח השובך על קורה הנעוצה בארץ. והשובך בולט סביב ומאהיל על שתחתיו וקמ"ל אף דכל הנך לא נעשו להיות מאהילים על תחתן רק זיזין וגזריות עשויין שיניחו עליהן בני עליה חפציהם. וגם שובך רק לתוכו עשוי [ועי' סוכה י"ז א']: והשקיפים מפורשים לעיל ספ"ג: והגהרים לשון נהורא והן כעין חלונות שבכותלי מערה. והחלון הזה משופע כלפי מעלה. ובולט ויוצא מהמערה כמין צואר. שמשם בא האורה להמערה. וקמ"ל אף שגם הנך כולהו לא נעשו לאהל: והשננים שיני סלע. שמתעקמין לפעמים בשפוע ונעשין אהל: והסככות מפורש לקמן במשנתינו: שהן יכולים לקבל מעזיבה רבה ר"ל ודוקא שהנקבים והסדקים הקטנים שיש בין הענפים והבליטות שבהסככות והפרעות. אינן רחבים כל כך עד שיזוב מביניהן טיט רך כשישימו על גבן. אז מצטרפין הענפים והבליטות לרוחב טפח כשיעור אהל: וחכמים אומרים מעזיבה בינונית דאע"ג שתזוב המעזיבה רכה דרך נקבי הסככות והפרעות אפ"ה מצטרפי. ומביאין וחוצצים. אלא במעזיבה בינונית משערינן. דבשלא תחזיק בינונית מביאה מדבריהן ואינה חוצצת [רמב"ם פי"ג מטו"מ ה"ב]. ולהר"ב באינה מחזקת בינונית אינה מביאה ואינה חוצצת. [וק"ל לתרווייהו הרי מסכת פרוסה נמי אינה יכולה לקבל מעזיבה בינונית. ואפ"ה חוצץ ואינו מביא [וכמ"ד]. י"ל דוקא בסככות ופרעות שהן עצים ואבנים מיני בנין משערינן במעזיבה]. ומדאו' אפי' אינן יכולין לקבל מעזיבה בינונית מצטרפי וחוצץ. וגם זהו מדאורייתא דאפי' יכולה לקבל מעזיבה רכה. אפ"ה אם נסדקה על פני כולה אינו מביא הטומאה. ורבנן הוא דגזור כשיכולין לקבל מעזיבה רכה למר ובינונית למר. דלהוי אהל להביא טומאה תחת כולה [הר"ש ורב"א ולרמב"ם הנ"ל מדאורייתא כל אהל רעוע אינו מביא ואינו חוצץ]: אלו הן הסבבות אילן שהוא מיסך על הארץ שענפיו מתפשטין וכפופין כלפי ארץ. ועי"ז נעשה תחתם כאהל: והפרעות היוצאות מן הגדר פרעות הוא לשון גדל פרע. ור"ל הכא אבנים או עצים דקין. הבולטין סמוכין יחד מהגדר. וכשהרבה מהן סמוכין יחד. יש בכולן יחד רוחב טע"ט רק שיש בין המצורפין סדקים ונקבים: או או קתני: ואינן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דהרי מק"ט ואין חוצצין: שאין עשויין אהלים אכולהו קאי שאינן נטויין כאהל עם גג ודפנות. רק פרוסים על קונדסין באויר נמצא שיש כאן גג בלי דפנות. [והר"ב פירש דר"ל שפרוס ע"ג ארובה שבין בית לעליה. ותמוה הרי אמרינן [עירובין דמ"ו] ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי. והרי [לעיל פ"ז סמ"ב] ס"ל לר' יוסי דכה"ג מחשב אהל וחוצץ ומביא. ואין לחלק ולומר דהתם שאני מדהוא רדוד מאהל שלם עם גג ואהל ליתא דהרי הר"ב בעצמו כתב שם דכשהטומאה תחת הרדוד. הבא להאהל טהור. א"כ לא שייך כלל הרדוד להאהל. וא"כ היאך נצרף הכא דפנות האהל להרדוד. ואת"ל אם גם בכל יריעה על ארובה ס"ל לר' יוסי דמביא וחוצץ. א"כ למה נקט התם פלוגתייהו ברדוד מאהל. י"ל משום רישא התם דמיירי ברדוד נקט נמי פלוגתא בסיפא ברדוד. א"נ לרבותא דר"ש נקט רדוד ודו"ק. וגם א"א לאוקמא הכא דמיירי בדפנות בלי גג. וכגון שהיריעה פרוסה באמצע הבית בין טומאה לטהרה. ליתא דהרי גם בכה"ג כיון דסמוך לדפנות הבית חוצץ בין מן הצד ובין מטה למעלה [כלקמן פט"ו מ"ד]. מיהו לתוס' שהבאנו לעיל סי' י"ז הא דקאמר הכא שאינן עשויין אהלים ר"ל שאינן קבועים בארץ]: ובהמה וחיה שמתו דהרי הן נבילות וכל הטמא אינו חוצץ: ואוכלים טמאים ואפי' רק הוכשרו דהרי נטמאו השתא מהטומאה שתחוץ בפניה: מוסף עליהם ר"ל דכל הנזכרים לעיל בהמשנה. הן ההיפוך מהנך דתנא במשנה א' וב' דמביאין וחוצצין. ומדלא ידעינן אם הם בהיפוך היאך דינן. לפיכך אצטריך למתניי' דכשהן בהיפוך אז מביאין ולא חוצצין ולפיכך קאמר הכא. דעוד נוסף על ההפוכין דלעיל רחיים של יד אדם. דאע"ג שהוא כלי אבנים ובכה"ג אפי' אינו מחזיק מ"ס אמק"ט. אפ"ה כל חציצה היינו רק כשאין דעתו לפנותו משם [וכמש"ל]. משא"כ רחיים דיד דרכו להתטלטל ולהשאילו לאחרים [כגיטין פ"ה מ"ט] ולפיכך אינו חוצץ. אבל רחיים דבהמה. או של מים אין דרכו להתטלטל וחוצץ. והא דלא תני לה ברישא תנא ושייר והרי גם במשנתינו שייר אדם וכל הכלים [כרפ"ו]: מסכת פרוסה חוטי שתי המתוחין בין אויר טמא לטהור: וחבילי המטה סרוגי חבלים שתולין אותה בשולי המטה וסרוגין מפסיק בין אויר טמא לטהור. ומיירי שאין חוטי השתי מתוחין בכסא האריגה. ולפיכך אמק"ט. דבמחוברין בכסא האריגה הרי מק"ט [כרפכ"א דכלים]. וכ"כ סרוגי חבלים מיירי שאינן מחוברין במטה שאז אף שדומין לאריג אפ"ה מדמלא נקבים כרשת אמק"ט [כעדיות פ"ג מ"ד וערתוי"ט רפכ"ז דכלים] אבל במחוברין במטה הרי מק"ט [כרפי"ט דכלים] וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה [וכל זה דלא כהר"ש והר"ב הכא וע"ש]: והמשפלות הוא סל גדול מלא נקבים עשוי מערבה או חבלים שמשימין בתוכו משא שעל הגמל: והסריגות שבחלונות הוא כמין סבכה שעושין מעצים דקים מסורגין ומעמידין אותו בחלול החלון. וכל הנך שנזכרו במשנתינו. כלים מנוקבין הן. רק שאין בכל נקב ונקב טע"ט. דאל"כ היאך קאמר התנא שחוצצין. הרי הטומאה מתפשטת דרך הנקבים שרחבין טע"ט. וגם מיירי שהטומא' ממש אינה מונחת מכוון תחת או ממעל להנקב. דאל"כ אפי' אין בהנקב טע"ט הרי הטומאה בוקע למעלה או למטה. דעכ"פ נגד הנקב טמא [כלקמן פ"י מ"ב]. אלא מיירי שמונחין בחלול הארובה שבין בית לעליה. או בחלול חלון שבין חדר לחדר שמת מונח בא' מהן. וכל התפשטות הטומאה אינה יוצאת בנקב שהוא פחות מטפח. והכי מוקמינן לה בש"ס [חולין קכ"ה ב' ועמ"ש בס"ד בפירושינו לקמן פ"י סי' י"ג]: הזרעים הן ירקות שיש בהן גרעינין הנאכלים: והירקות הן ירקות שהן עצמן נאכלים. ולא הגרעיני זרע שבהן: המחוברים לקרקע אתרווייהו קאי. וה"ק אפי' מחוברין שודאי אינם מקבלים טומאה. אפ"ה אינן חוצצין. ומשום שאינן מתקיימין כליתנהו דמי: חוץ מן הירקות שמנו ר"ל הנך שנזכרו במשנה א'. אמנם החילוק שביניהן. דהנך דלעיל מתקיימין בארץ בקיץ ובחורף. להכי חוצצין. אבל שאר ירקות יש זמן בשנה שאע"ג שמחוברין הן מתיבשין ונעשין אבק. וי"א דהנך דלעיל הן גדולים כאילנות לכן דינן כענפי אילנות דהיינו סככות ופרעות דלעיל דמביאין וחוצצין. משא"כ שאר ירקות קטנות הן. להכי לא חשיבי כלל להיות אהל להביא או לחוץ [הרא"ש וקק"ל וכי עוף ששכן ולבנה בשבלים ואוכלין טהורין נמי בגדולים כאילנות מיירי]. מיהו בתלושין בין הנך דלעיל או הנך דמשנתינו כולן שוין דדינן כאוכלין דבלא הוכשרו מביאין וחוצצין. ובהוכשרו מביאין ולא חוצצין: וכיפת הברד והשלג והבפור והגליד כיפא הוא בלשון יון אבן. וכן פי' בערוך [במלת כף האחרון] ור"ל הכא גוש ברד או גוש שלג. או גוש כפור [רייף בל"א]. או גוש של גליד והוא קרח [אייז בל"א]. כולן כשנתקשו ונקפו כאבן מיירי שהאהילו או סתמו עמהן חלון שבכותל: והמלח שנדבקו יחד גרגרי מלח. ונתהוו גוש א' כאבן: והדולג ממקום למקום בין אדם או שאר בע"ח שדלג ברגל א' ממעל להטומאה: והקופץ ממקום למקום שקפץ אדם או שום בע"ח בב' רגליו יחד ממעל להטומאה: והעוף הפורח אף שקשור בחוט. רק שהעוף פורח ומניע א"ע הנה והנה באויר [ולהרמב"ם דמוקי לעוף דמשנה א' בקשור היינו שקשור באופן שאינו יכול לעוף ממקומו ולהתנודד כלל]. ונקט הכא ההיפוך מרישא בעוף ששכן. והיינו דלא תני בסיפא כבספינה וטלית דבקשור מאהיל. משום דגם הכא בקשור מיירי: וטלית המנפנפת שאינו קשור בשום מקום. רק הרוח הגביהו והוא עף באויר: וספינה שהיא שטה על פני המים ואף דספינה אמק"ט. עכ"פ מדשטה הו"ל כעוף הפורח: קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה שלא תנוד הנה והנה כעוף הפורח: כבש את האבן על גבי הטלית לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ספינה קשורה שאינה מנידה א"ע כלל. אלא אפי' טלית שאע"ג שהניח אבן על קצהו הא'. אעפ"כ ע"י הרוח הוא מניד א"ע למעלה ולמטה עולה ויורד. אפ"ה כיון שעכ"פ נשאר אהילות שלו בצד א' הו"ל אהל. אע"ג שלפעמים הרווח שתחתיו גבוה ולפעמים נמוך: מביאה את הטומאה נ"ל דהיינו רק לחומרא. אבל עכ"פ אינן חוצצין. מדהו"ל כסדין שאינו נטוי כאהל עם דפנות והו"ל כשאר כלים דמביא ואינוחוצץ [כלעיל מ"ג]: רבי יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה א"א לומר דמיירי כשיש תוך הבית ההוא מת וכלים או אדם לא נטמאו. ליתא. דמ"ש בית זה מבית שביבשה. גם אי"ל דה"ק אם מת רצוץ בקרקע הים וספינה שטה על גביו. דאילו היה הבית ביבשה היה בוקע לתוכו. אבל הכא דשולי הספינה שאמק"ט מפסיק אינו בוקע לתוכו. ולרבנן שולי הבית לאו כספינה חשיב ושפיר בוקע טומאה לתוכו. ג"כ ליתא דק' לרבנן דכיון דהבית מחובר להספינה שאמק"ט הרי כל המחובר לטהור טהור [ככלים פי"ב סמ"ב] ולמה לא יחוץ רצפתו בפני הטומאה. ואי נמי נימא דמיירי שהבית מטולטל בהספינה. עכ"פ נמי מי גרע רצפת בית זה מרצפת מגדל [רפ"ד] שכשטומאה תחתיו. אז תוך המגדל טהור. אלא נ"ל דר' יוסי ס"ל דהבית כגוף הספינה הוה. ומדאין הספינה קשורה. גם הבית אינו מביא הטומאה. ורבנן ס"ל דבית לא בטל לגבי ספינה והו"ל כגוף בפ"ע שאינו מתנועע ומביא הטומאה. א"נ גזרו בית שבספינה אטו בית שביבשה שמביא הטומאה: שתי חביות סתם חבית של חרס הוא. ומונח חצי זית תוך כל א': ומונחות בתוך הבית הן טהורות דהרי כל אחד מוקף צמ"פ ולפיכך אפילו אם היה כזית מונח בחבירתה. היתה היא טהורה. מכ"ש כשחצי זית מונח בחבירתה: והבית טמא דצמיד פתיל אינו מונע מלהוציא טומאה. והרי כזית שנחלק מטמא באהל [כרפ"ג]: וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית חצי זית בכל א'. והחדרים אין להם פתח רק דרך הבית. ואע"ג ששניהן נעולים עכ"פ סוף טומאה לצאת דרך הבית [עי' פ"ז מ"ג] אבל החדרים הרי הן טהורים דהרי אפי' היה כזית שלם ממש בהבית או בחדר א' החדר השני שבבית טהור. דאין דרך טומאה לכנוס [ועי' כלים פ"ח מ"ו]. והרי החדר הפתוח אומר להבית מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. וכל משנה זו כבר שמעינן לה [מרפ"ד] במגדל נעול שבבית. וביותר מב' פרדסקין [ספ"ו] דהוה ממש כמשנתינו. אלא דקמ"ל הכא בב' חצאי זיתים. דגם בפעם א' אמרינן דרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס:
מלכת שלמה
שאין להם שוליים ואינם מחזיקים מ' סאה. ואני מצאתי מוגה פה שיש להם שוליים ואינם מחזיקים וכו' וכן בקצת דפוסים וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
שאינם עשויין אהלים. פי' אלא מתוחין בלבד ואין להם שפוע ואין שם כותלים:
מוסף עליהן הרחים של אדם. ולשון הר"מ שם פי"ג ורחיים של יד שהרי היא בכלל אבנים ע"כ וכתב שם מהרי"ק ז"ל שרבינו ז"ל סובר דמדתנן סתמא ולא חוצצין משמע בכל גוונא אפילו בחור או בחלון שבין בית לבית וקצת סעד לדבריו ממה שמנו בכלל המביאים ואינם חוצצים רחים של יד שאלו יותר ראויין לחוץ בין בית לבית מלהיות אהל ע"כ. ועיין ג"כ שם פי"ז סימן ה':
3.
The following bring [impurity] but do not protect against it: A chest, a box, a cupboard, a beehive of straw, a beehive of reeds, or the water tank of an Alexandrian ship, such of which [objects] have [flat] bottoms but cannot contain forty se'ahs of liquid measure or two kors dry measure. A curtain, a leather apron, a leather undercover, a sheet, a matting underlay or a mat when not made into tents. Cattle or wild animals when they are dead, and foodstuffs that are [liable to become] unclean. In addition to these, a human-powered mill.
משנה ד
אֵלּוּ חוֹצְצִים וְלֹא מְבִיאִין. מַסֶּכֶת פְּרוּסָה, וַחֲבִילֵי הַמִּטָּה, וְהַמִּשְׁפָּלוֹת וְהַסְּרִיגוֹת שֶׁבַּחֲלוֹנוֹת:
ברטנורה
מסכת פרוסה. חוטי השתי כמו שהן פרוסים בכלי האורג קודם שיארג הבגד, אם היו פרוסים על פני ארובה שבין בית לעליה וטומאה תחתיה, מצלת על הכלים שלמעלה. אבל אם מאהלת על המת ועל הכלים אין מביאה את הטומאה, דלא חשיבא אוהל עד שתיארג:וחבילי המטה. חבלים של מטה כשהיא מסורגת:והמשפלות. קופות שמוציאים בהן את הזבל:והסריגות שבחלונות. סבכות שעושים בחלונות, חוצצים, שאין הטומאה עוברת לצד אחר. ובלבד שלא יהיה בכולן נקב כפותח טפח, שנקב פותח טפח מביא את הטומאה:
תוסופות יום טוב
[*מסכת פרוסה. פי' הר"ב חוטי השתי כו' דלא חשיבא אהל עד שתארג. דאהל אהל ממשכן ילפינן כמ"ש ברפ"ו דכלים]:
והסריגות. פי' הר"ב סבכה. תרגום שבכה סריגה. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
יש מביאין את הטומאה בהיה תחתם טומאה וטהרה אע"ג שלא נגעו אהדדי נטמא הטהרה: וחוצצין בין כשהיו כמחיצה זקופה או כתקרה בין הטומאה לטהרה. נשאר' הטהרה בטהרתה: השידה תיבה גדולה מאד: והתיבה קטנה משידה: והמגדל ארגז שראנק בל"א. ומחודד למעלה כמגדל וכולן כלי עץ ממש הן: כוורת הקש עשוי מקש: כוורת הקנים העשוי מקנים. וקמ"ל הנך. לאשמעינן דאע"ג דעשויין מגדולי קרקע שאינן כלי עץ ממש. אפ"ה דינן ככלי עץ וה"ה שאר מינין [רמב"ם פ"א מכלים הי"ג]: ובור ספינה אלכסנדרית הוא חבית גדולה שעשויה כעין בור מעץ. וממלאין אותה מים מתוקים. שיוליכו עמם הספנים הנוסעים בספינות גדולות של אלכסנדריא שפורשים לימים רבים בים. ונקט אלכסנדריא. וה"ה כל ספינות גדולות המפליגות לים. ורק משום דבזמן המשנה. אחר אשר החריב אלכסנדר מוקדון את צור וצידון. שהיו מלפנים מרכלות עמים באניות רבות למרחקים [כנזכר ישעי' כ"ג ויחזקאל כ"ו וכ"ז] ואלו היו ראשי ממלכות הפעניציער המפורסמים. ולאחר שהשביתם שוב בנה עיר. וקראה על שמו אלכסנדריא. והחזיק ידה לשלוח אניות גדולות ורבות למרחקים תחת צור וצידון שהחריבם: שיש להן שולים רחבים לישב עליהן בלי סמיכה אחרת: שהם כוריים ביבש אשידה תיבה ואינך כולהו דנקט במתניתין קאי. דבכל אחד צריך שיהיו ג' תנאים הללו [סי' רמ"ס] דהיינו שיהיה מושבו רחב כדי שיהיה לו קביעות כאהל. משא"כ במחודד. ושיחזיק תוך הכלי מ' סאה בלח דהיינו כמדת אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיחזיק עם הגודש. ס' סאה ביבש. וזהו רק כשלא יהיה הכלי ארוך וצר. אלא פיו רחב. והכלי עגול בדפנות סביב וגבהו כחצי רחבו [כשבת לה"א ורש"י שם]. וכשיש בהכלי ג' תנאים הללו. אינן מתטלטלין מלאין. והו"ל כלי עץ העשוי לנחת דדינו כאהל ואמק"ט [כרפט"ו דכלים] ולהכי חוצצין. והא דלא נקט סתמא כל כלי שיש לו שולים וכו'. ה"ט מדיש כמה כלים דאף שמחזיקין מ"ס וכו' אפ"ה עשויין להתטלטל ומק"ט ואינן חוצצין [וככלים שם. אמנם ק' אמאי שידה תיבה ומגדל ואינך מביאין וחוצצין והרי תנינן דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא. מדקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כעירובין דלע"ב]. ואת"ל דהיינו רק שלא תחשב הכלי אהל לחוץ על מה שבתוכה. ולכן האדם שבתוכה נטמא. אבל עכ"פ חוצצת היא בין האויר שלמעלה ושלמטה ממנה. ליתא דהרי אדרבה חזינן לקמן [פ"ט מי"ב] דבין אויר שלמעלה ושלמטה ממנה אינה חוצצת ועל מה שבתוכה חוצצת. והן אמת שלפי דעת רבעתו"ס [חגיגה כה"א ד"ה אהל] בנזרקת באויר לכ"ע אינו אהל. ובמונח במקומו לכ"ע דינו כאהל ופלוגתייהו רק כשבני אדם או בהמות מוליכין אותה. ובזה קיי"ל כר' דל"ש אהל. א"כ י"ל דהכא מיירי בעומד האהל במקומו דלכ"ע שמיה אהל. אלא לתוס' עירובין [דלע"ב] דרק במונחת במקומה פליגי וכגון שהיתה השידה מונחת סמוכה למצר א"י. ופיה בא"י וחללה בח"ל. ונכנס לתוכה. וגם בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ק' משנתינו היכי נוקי לה. והנה רבינו מהרש"א אף הוא היה מתכוון לומר שדברי רבתו"ס בחגיגה ובעירובין עולין בקנה א'. וכוונתם בחגיגה כך הוא כוונתם בעירובין. אבל פשטות לשונם בעירובין לא משמע כן וייע"ש. אלא נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק. ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל. היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד. והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד. אלא אויר האהל בעל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה. הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה. אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת. ורמל"מ [פי"א מטו"מ ד"ה ועוד נראה] ר"ל דלרמב"ם שם דנקט לשון פורח. היינו דוקא באהל שפורח ממש. דהיינו שנזרק האהל. ורק בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ובמחכ"ר לא יכולתי להלם דבר זה. דנימא דהנכנס בשידה לחו"ל. מיירי שזרק השידה לשם. ותו קשה מדאמרינן [חגיגה כה"א] דלהכי לא הביאו נסכים מגליל מדהיה חו"ל מפסיק. ובשידה לא היה יכול להביאן דאהל זרוק ל"ש אהל ואי נימא דרק בשידה נזרקת ל"ש אהל. הרי יכול להביאן בשידה מהלכת. ובשלמא אי נימא דרבי רק בהולכת במרוצה ל"ש אהל. י"ל דגזרינו הולכה בנחת אטו במרוצה [וכמ"ש בבועז כאן סי' ב'] אלא אי נימא דרק באהל הנזרק ס"ל ל"ש אהל. הכי ס"ד לומר דנגזר הולכה אטו זריקה הרי זריקת אהל מלתא דלא שכיחא היא ול"ג בה רבנן [כביצה דב"ב]. אלא ודאי גם כוונת הרמב"ם שנשאת השידה מבני אדם או בהמות. ולאפוקי בנגררת השידה מהן ע"ג קרקע דהא ודאי כנח דמי. דכל גירור כמונח במקומו דמי [כשבת צ"א ב]. ולשון פרח דסמך עלה רמל"מ הוא פורח באויר דהרי מצינו לשון פרח גם בשנח צד א' ממנו ע"ג קרקע [כב"ק ד"ל ע"א]: ויריעה הן עורות שפורסין להיות אהל: וסקורטיא שירצע בל"א שלובשה העבדן בעסקו במלאכתו: וקטבליא עור שמציעין על המטה או על השולחן. וקמ"ל דאע"ג דכל הנך כלים נינהו ומק"ט [ככלים פט"ז מ"ד] אפ"ה מדעשויין אהל בטלן מתורת כלי וחוצצין [הר"ש]: וסדין אף דסתם סדין של פשתן הוא. והרי בכה"ג גם בשעשאו אהל מק"ט [כשבת פ"ב מ"ג] אפ"ה עכ"פ כל אהל חוצץ בפני הטומאה [הר"ש. ולתוס' שבת כ"ז ב' מיירי הכא בסדין קנבוס גמי או משי וכדומה שאיו מקבלין טומאת אהלים ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד בפתח האהל סי' א']: ומפץ הוא מצע ארוג מגמי עשויה לסיכוך: ומחצלת הוא מצע שנארג מקנים ושניהן דינן כפשוטי כלי עץ דהרי מגדולי קרקע עשויין. ואפ"ה התורה רבתה בהן טומאה [כהר"ב ספכ"ד דכלים]: שהן עשויין אהלים נ"ל דר"ל שהן עשויין גג לדפנות. דאי"ל דבגג לחידא סגי. דא"כ למה צריך תנא לאשמעינן ברישא כל הנך שמחזיקין מ"ס שעי"ז אמק"ט. הרי חזינן בסיפא דאפי' במקבל טומאה אפ"ה כשמאהיל על הטומאה חוצץ מדחשב אהל. אע"כ דכשהכלי מחזיק מ"ס שאמק"ט. אז אפי' בלי דפנות אהלים מציל. אבל כל הנך דחשיב ואזיל מיריעות ואילך דמק"ט. להכי דוקא כשנטוי כנטיית אהל. דהיינו בגג למחיצות אז חוצצין. משא"כ בגג לחודא. אולם לתוס' [שבת כז"ב] הא דקאמר תנא שהן עשויין אהלים. ר"ל שקבועים בקרקע [ערמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב]: ועדר בהמה טמאה וטהורה הא דאצטריך למנקט טמאה וטהורה. נ"ל דלא זו אף זו קתני. דאפי' טהורה דראוייה לישראל כשישחטנה אפ"ה לא אמרינן דמדחזי לאכילתו לא מבטל לה התם [כב"ב דיט"ב ודכע"א]. ומיירי שעומדין הבהמות הללו ראשו של זה בין רגליו של זה דחוקים מאד יחד. שאין טפח על טפח אויר ביניהן [או שאין הטומאה שתחת הבהמה רחבה טפי מעובי בטן הבהמה] וקמ"ל דאף שאין כל החציצה מגוף א'. וגם הטומאה מונחת כנגד מקום הסדק שבין זל"ז. אפ"ה כיון דליכא אויר ורווח ביניהן אין הטומאה בוקעת דרך הסדק [כפ"י מ"ב]. וכ"ש כשהטומאה מונחת תחת או ממעל לבהמה אחת שחוצצת. דאהל אף שאינו עשוי בידי אדם שמיה אהל [כלעיל ספ"ג וסוכה כא"א]: ומכונות חיה ועוף קינין של חיה ועוף לשון מכון לשבתך. וקמ"ל אף שהקן לא נעשה בידי אדם. ויש ג"כ רווח קצת בין עצי הקן וההוצין שהעוף עושה מהן הקן: והעוף ששכן שישב בשום מקום והאהיל העוף בגופו. ואף שאינו קשור במקום ששכן [הר"ש]. ואת"ל מ"ש עוף דצריך שכן. ובבהמה סגי אפי' מהלכת. י"ל שאני עוף הפורח שהוא קל ומקפיא נפשו גם כשהולך כמבואר בש"ס [שבת קכ"ח ב]. ולרמב"ם כאן לא סגי בעוף שכן עד שיהיה קשור. מיהו למעט טע"ט של חלון או ארובה שבין אהל לחבירו. בעינן שיהא קשור שם [הר"ש ורב"א]: והעושה מקום לבנה בשבלים י"ג לִבְנָהּ. ור"ל אשה שעשתה חתירה ומקום שכיבה לבנה הקטן להניחו שם בשעה שקוצרת. כדי להצילו מחמימות השמש. כדי שיגינו עליו השבלים שמזה ומזה שכפופין עליו. וי"ג לְבַנָה בלי מפיק ה"א. ור"ל שחטט בין השבלים מקום מרובע לתשמיש מה. וי"ג לְבָנָה ר"ל שחטט בין השבלים מקום עגול כחצי לבנה. דהיינו שיהיו השבלים כפופים מזה ומזה על היושב תחתם. כיושב תחת קערורית חצי לבנה. ולכל הגרסות מיירי בכה"ג שהשבלים כפופים ומאהילות על המקום שתחתם. וקמ"ל דאף שהשבלים מתנועעים לכאן ולכאן. והרי קיי"ל דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה [כעירובין טו"א וסוכה כד"ב] אפ"ה נהי דמחיצה לא הוה. חציצה מיהו הוה. ומיירי שלא נתבשלו השבלים עדיין ואמק"ט דאל"כ כל העומד לקצור כקצור דמי [כסנהדרין טו"א ושאר דוכתי טובא] ואף די"ל דאף דכקצור דמי. עכ"פ לאו כנטול משם דמי. אפ"ה כל פירות שנתבשלו אף שעדיין מחוברין מק"ט [כחולין קי"ז ב] וא"כ כל המק"ט אינו חוצץ. אע"כ בשלא נתבשלו עדיין מיירי. [מיהו י"ל דלעולם בשנתבשלו השבלים מיירי ואפ"ה אף בחטה בקליפתה מק"ט [כחולין קי"ט א'] אעפ"כ בעודה בשבלים מחוברין אמק"ט [ועי' פ"א מ"ה דטבו"יי וברתוי"ט שם ובפירושינו שם]: האירוס הם מיני ירקות שמתקיימין בארץ בימות החמה ובימות הגשמים ולא יבולו בחורף. להכי מחשבו אהל למה שתחתם. [ונ"ל דרמב"ם לשטתיה אזיל דבעי שיבטלנו שם לעולם. אבל להרא"ש שהבאתי דבריו בהלכתא גבירתא בפרקן דסגי בשיבטלנו כל עוד שהטומאה שם. א"כ הכא אפי' לא יתקיימו ביה"ג חוצצין וק"ל להרמב"ם מ"ש משבלים שאינן מתקיימין ביה"ג ואפ"ה חוצצין וי"ל] ואע"ג שהן מאכל אדם. אפ"ה כיון שמחוברין אמק"ט וחוצצין: ואוכלים טהורים ר"ל תלושין שלא הוכשרו. ואע"ג דעכ"פ הרי אין שום דבר חוצץ עד שיבטלנו במקום שהניחו. דהיינו שדעתו להניחו שם לעולם. והנך כיון דחזו לאכילת אדם לא מבטל ליה [כב"ב י"ט ב]. י"ל זהו בסתמא. אבל הכא מיירי שבטלו בפירוש [ועי' בהלכתא גברתא כאן ובפט"ו סי' נ"ג]: ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורין דסבירא ליה דכל דבר שאין רגיל לעשות ממנו אהל. אם אף על פי כן עשה ממנו אהל. בטלה דעתו אצל כל אדם: חוץ מן העגול של דבלה שרגיל להשתמש בו לאהל. הזיזין אבן או קורה הבולט ויוצא מהכותל לרשות הרבים: והגזריות מפורש לקמן [רפי"ד] דקאמר איזהו זיז כל שראשו כפוף כלפי מטה. ואיזהו גיזרה כל שראשו כפוף כלפי מעלה ושניהן ממעל לפתח: והשובכות שרגילין להניח השובך על קורה הנעוצה בארץ. והשובך בולט סביב ומאהיל על שתחתיו וקמ"ל אף דכל הנך לא נעשו להיות מאהילים על תחתן רק זיזין וגזריות עשויין שיניחו עליהן בני עליה חפציהם. וגם שובך רק לתוכו עשוי [ועי' סוכה י"ז א']: והשקיפים מפורשים לעיל ספ"ג: והגהרים לשון נהורא והן כעין חלונות שבכותלי מערה. והחלון הזה משופע כלפי מעלה. ובולט ויוצא מהמערה כמין צואר. שמשם בא האורה להמערה. וקמ"ל אף שגם הנך כולהו לא נעשו לאהל: והשננים שיני סלע. שמתעקמין לפעמים בשפוע ונעשין אהל: והסככות מפורש לקמן במשנתינו: שהן יכולים לקבל מעזיבה רבה ר"ל ודוקא שהנקבים והסדקים הקטנים שיש בין הענפים והבליטות שבהסככות והפרעות. אינן רחבים כל כך עד שיזוב מביניהן טיט רך כשישימו על גבן. אז מצטרפין הענפים והבליטות לרוחב טפח כשיעור אהל: וחכמים אומרים מעזיבה בינונית דאע"ג שתזוב המעזיבה רכה דרך נקבי הסככות והפרעות אפ"ה מצטרפי. ומביאין וחוצצים. אלא במעזיבה בינונית משערינן. דבשלא תחזיק בינונית מביאה מדבריהן ואינה חוצצת [רמב"ם פי"ג מטו"מ ה"ב]. ולהר"ב באינה מחזקת בינונית אינה מביאה ואינה חוצצת. [וק"ל לתרווייהו הרי מסכת פרוסה נמי אינה יכולה לקבל מעזיבה בינונית. ואפ"ה חוצץ ואינו מביא [וכמ"ד]. י"ל דוקא בסככות ופרעות שהן עצים ואבנים מיני בנין משערינן במעזיבה]. ומדאו' אפי' אינן יכולין לקבל מעזיבה בינונית מצטרפי וחוצץ. וגם זהו מדאורייתא דאפי' יכולה לקבל מעזיבה רכה. אפ"ה אם נסדקה על פני כולה אינו מביא הטומאה. ורבנן הוא דגזור כשיכולין לקבל מעזיבה רכה למר ובינונית למר. דלהוי אהל להביא טומאה תחת כולה [הר"ש ורב"א ולרמב"ם הנ"ל מדאורייתא כל אהל רעוע אינו מביא ואינו חוצץ]: אלו הן הסבבות אילן שהוא מיסך על הארץ שענפיו מתפשטין וכפופין כלפי ארץ. ועי"ז נעשה תחתם כאהל: והפרעות היוצאות מן הגדר פרעות הוא לשון גדל פרע. ור"ל הכא אבנים או עצים דקין. הבולטין סמוכין יחד מהגדר. וכשהרבה מהן סמוכין יחד. יש בכולן יחד רוחב טע"ט רק שיש בין המצורפין סדקים ונקבים: או או קתני: ואינן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דהרי מק"ט ואין חוצצין: שאין עשויין אהלים אכולהו קאי שאינן נטויין כאהל עם גג ודפנות. רק פרוסים על קונדסין באויר נמצא שיש כאן גג בלי דפנות. [והר"ב פירש דר"ל שפרוס ע"ג ארובה שבין בית לעליה. ותמוה הרי אמרינן [עירובין דמ"ו] ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי. והרי [לעיל פ"ז סמ"ב] ס"ל לר' יוסי דכה"ג מחשב אהל וחוצץ ומביא. ואין לחלק ולומר דהתם שאני מדהוא רדוד מאהל שלם עם גג ואהל ליתא דהרי הר"ב בעצמו כתב שם דכשהטומאה תחת הרדוד. הבא להאהל טהור. א"כ לא שייך כלל הרדוד להאהל. וא"כ היאך נצרף הכא דפנות האהל להרדוד. ואת"ל אם גם בכל יריעה על ארובה ס"ל לר' יוסי דמביא וחוצץ. א"כ למה נקט התם פלוגתייהו ברדוד מאהל. י"ל משום רישא התם דמיירי ברדוד נקט נמי פלוגתא בסיפא ברדוד. א"נ לרבותא דר"ש נקט רדוד ודו"ק. וגם א"א לאוקמא הכא דמיירי בדפנות בלי גג. וכגון שהיריעה פרוסה באמצע הבית בין טומאה לטהרה. ליתא דהרי גם בכה"ג כיון דסמוך לדפנות הבית חוצץ בין מן הצד ובין מטה למעלה [כלקמן פט"ו מ"ד]. מיהו לתוס' שהבאנו לעיל סי' י"ז הא דקאמר הכא שאינן עשויין אהלים ר"ל שאינן קבועים בארץ]: ובהמה וחיה שמתו דהרי הן נבילות וכל הטמא אינו חוצץ: ואוכלים טמאים ואפי' רק הוכשרו דהרי נטמאו השתא מהטומאה שתחוץ בפניה: מוסף עליהם ר"ל דכל הנזכרים לעיל בהמשנה. הן ההיפוך מהנך דתנא במשנה א' וב' דמביאין וחוצצין. ומדלא ידעינן אם הם בהיפוך היאך דינן. לפיכך אצטריך למתניי' דכשהן בהיפוך אז מביאין ולא חוצצין ולפיכך קאמר הכא. דעוד נוסף על ההפוכין דלעיל רחיים של יד אדם. דאע"ג שהוא כלי אבנים ובכה"ג אפי' אינו מחזיק מ"ס אמק"ט. אפ"ה כל חציצה היינו רק כשאין דעתו לפנותו משם [וכמש"ל]. משא"כ רחיים דיד דרכו להתטלטל ולהשאילו לאחרים [כגיטין פ"ה מ"ט] ולפיכך אינו חוצץ. אבל רחיים דבהמה. או של מים אין דרכו להתטלטל וחוצץ. והא דלא תני לה ברישא תנא ושייר והרי גם במשנתינו שייר אדם וכל הכלים [כרפ"ו]: מסכת פרוסה חוטי שתי המתוחין בין אויר טמא לטהור: וחבילי המטה סרוגי חבלים שתולין אותה בשולי המטה וסרוגין מפסיק בין אויר טמא לטהור. ומיירי שאין חוטי השתי מתוחין בכסא האריגה. ולפיכך אמק"ט. דבמחוברין בכסא האריגה הרי מק"ט [כרפכ"א דכלים]. וכ"כ סרוגי חבלים מיירי שאינן מחוברין במטה שאז אף שדומין לאריג אפ"ה מדמלא נקבים כרשת אמק"ט [כעדיות פ"ג מ"ד וערתוי"ט רפכ"ז דכלים] אבל במחוברין במטה הרי מק"ט [כרפי"ט דכלים] וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה [וכל זה דלא כהר"ש והר"ב הכא וע"ש]: והמשפלות הוא סל גדול מלא נקבים עשוי מערבה או חבלים שמשימין בתוכו משא שעל הגמל: והסריגות שבחלונות הוא כמין סבכה שעושין מעצים דקים מסורגין ומעמידין אותו בחלול החלון. וכל הנך שנזכרו במשנתינו. כלים מנוקבין הן. רק שאין בכל נקב ונקב טע"ט. דאל"כ היאך קאמר התנא שחוצצין. הרי הטומאה מתפשטת דרך הנקבים שרחבין טע"ט. וגם מיירי שהטומא' ממש אינה מונחת מכוון תחת או ממעל להנקב. דאל"כ אפי' אין בהנקב טע"ט הרי הטומאה בוקע למעלה או למטה. דעכ"פ נגד הנקב טמא [כלקמן פ"י מ"ב]. אלא מיירי שמונחין בחלול הארובה שבין בית לעליה. או בחלול חלון שבין חדר לחדר שמת מונח בא' מהן. וכל התפשטות הטומאה אינה יוצאת בנקב שהוא פחות מטפח. והכי מוקמינן לה בש"ס [חולין קכ"ה ב' ועמ"ש בס"ד בפירושינו לקמן פ"י סי' י"ג]: הזרעים הן ירקות שיש בהן גרעינין הנאכלים: והירקות הן ירקות שהן עצמן נאכלים. ולא הגרעיני זרע שבהן: המחוברים לקרקע אתרווייהו קאי. וה"ק אפי' מחוברין שודאי אינם מקבלים טומאה. אפ"ה אינן חוצצין. ומשום שאינן מתקיימין כליתנהו דמי: חוץ מן הירקות שמנו ר"ל הנך שנזכרו במשנה א'. אמנם החילוק שביניהן. דהנך דלעיל מתקיימין בארץ בקיץ ובחורף. להכי חוצצין. אבל שאר ירקות יש זמן בשנה שאע"ג שמחוברין הן מתיבשין ונעשין אבק. וי"א דהנך דלעיל הן גדולים כאילנות לכן דינן כענפי אילנות דהיינו סככות ופרעות דלעיל דמביאין וחוצצין. משא"כ שאר ירקות קטנות הן. להכי לא חשיבי כלל להיות אהל להביא או לחוץ [הרא"ש וקק"ל וכי עוף ששכן ולבנה בשבלים ואוכלין טהורין נמי בגדולים כאילנות מיירי]. מיהו בתלושין בין הנך דלעיל או הנך דמשנתינו כולן שוין דדינן כאוכלין דבלא הוכשרו מביאין וחוצצין. ובהוכשרו מביאין ולא חוצצין: וכיפת הברד והשלג והבפור והגליד כיפא הוא בלשון יון אבן. וכן פי' בערוך [במלת כף האחרון] ור"ל הכא גוש ברד או גוש שלג. או גוש כפור [רייף בל"א]. או גוש של גליד והוא קרח [אייז בל"א]. כולן כשנתקשו ונקפו כאבן מיירי שהאהילו או סתמו עמהן חלון שבכותל: והמלח שנדבקו יחד גרגרי מלח. ונתהוו גוש א' כאבן: והדולג ממקום למקום בין אדם או שאר בע"ח שדלג ברגל א' ממעל להטומאה: והקופץ ממקום למקום שקפץ אדם או שום בע"ח בב' רגליו יחד ממעל להטומאה: והעוף הפורח אף שקשור בחוט. רק שהעוף פורח ומניע א"ע הנה והנה באויר [ולהרמב"ם דמוקי לעוף דמשנה א' בקשור היינו שקשור באופן שאינו יכול לעוף ממקומו ולהתנודד כלל]. ונקט הכא ההיפוך מרישא בעוף ששכן. והיינו דלא תני בסיפא כבספינה וטלית דבקשור מאהיל. משום דגם הכא בקשור מיירי: וטלית המנפנפת שאינו קשור בשום מקום. רק הרוח הגביהו והוא עף באויר: וספינה שהיא שטה על פני המים ואף דספינה אמק"ט. עכ"פ מדשטה הו"ל כעוף הפורח: קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה שלא תנוד הנה והנה כעוף הפורח: כבש את האבן על גבי הטלית לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ספינה קשורה שאינה מנידה א"ע כלל. אלא אפי' טלית שאע"ג שהניח אבן על קצהו הא'. אעפ"כ ע"י הרוח הוא מניד א"ע למעלה ולמטה עולה ויורד. אפ"ה כיון שעכ"פ נשאר אהילות שלו בצד א' הו"ל אהל. אע"ג שלפעמים הרווח שתחתיו גבוה ולפעמים נמוך: מביאה את הטומאה נ"ל דהיינו רק לחומרא. אבל עכ"פ אינן חוצצין. מדהו"ל כסדין שאינו נטוי כאהל עם דפנות והו"ל כשאר כלים דמביא ואינוחוצץ [כלעיל מ"ג]: רבי יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה א"א לומר דמיירי כשיש תוך הבית ההוא מת וכלים או אדם לא נטמאו. ליתא. דמ"ש בית זה מבית שביבשה. גם אי"ל דה"ק אם מת רצוץ בקרקע הים וספינה שטה על גביו. דאילו היה הבית ביבשה היה בוקע לתוכו. אבל הכא דשולי הספינה שאמק"ט מפסיק אינו בוקע לתוכו. ולרבנן שולי הבית לאו כספינה חשיב ושפיר בוקע טומאה לתוכו. ג"כ ליתא דק' לרבנן דכיון דהבית מחובר להספינה שאמק"ט הרי כל המחובר לטהור טהור [ככלים פי"ב סמ"ב] ולמה לא יחוץ רצפתו בפני הטומאה. ואי נמי נימא דמיירי שהבית מטולטל בהספינה. עכ"פ נמי מי גרע רצפת בית זה מרצפת מגדל [רפ"ד] שכשטומאה תחתיו. אז תוך המגדל טהור. אלא נ"ל דר' יוסי ס"ל דהבית כגוף הספינה הוה. ומדאין הספינה קשורה. גם הבית אינו מביא הטומאה. ורבנן ס"ל דבית לא בטל לגבי ספינה והו"ל כגוף בפ"ע שאינו מתנועע ומביא הטומאה. א"נ גזרו בית שבספינה אטו בית שביבשה שמביא הטומאה: שתי חביות סתם חבית של חרס הוא. ומונח חצי זית תוך כל א': ומונחות בתוך הבית הן טהורות דהרי כל אחד מוקף צמ"פ ולפיכך אפילו אם היה כזית מונח בחבירתה. היתה היא טהורה. מכ"ש כשחצי זית מונח בחבירתה: והבית טמא דצמיד פתיל אינו מונע מלהוציא טומאה. והרי כזית שנחלק מטמא באהל [כרפ"ג]: וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית חצי זית בכל א'. והחדרים אין להם פתח רק דרך הבית. ואע"ג ששניהן נעולים עכ"פ סוף טומאה לצאת דרך הבית [עי' פ"ז מ"ג] אבל החדרים הרי הן טהורים דהרי אפי' היה כזית שלם ממש בהבית או בחדר א' החדר השני שבבית טהור. דאין דרך טומאה לכנוס [ועי' כלים פ"ח מ"ו]. והרי החדר הפתוח אומר להבית מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. וכל משנה זו כבר שמעינן לה [מרפ"ד] במגדל נעול שבבית. וביותר מב' פרדסקין [ספ"ו] דהוה ממש כמשנתינו. אלא דקמ"ל הכא בב' חצאי זיתים. דגם בפעם א' אמרינן דרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס:
מלכת שלמה
ואלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וכו'. הא דחוצצין בטומאה מן הצד כגון שפרוסין על ארובה שבין בית לעליה ואין הטומאה תחת הארובה אבל אם היו פרוסות כנגד המת תניא בפרק העור והרוטב כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור. הרא"ש ז"ל:
וחבלי המטה. גרסי' בלי יו"ד אחר הבי"ת:
4.
The following protect [against impurity] but do not bring it: A loom [with the woof] spread out, the ropes of a bed, waste baskets, and window-lattices.
משנה ה
אֵלּוּ לֹא מְבִיאִין וְלֹא חוֹצְצִין. הַזְּרָעִים וְהַיְרָקוֹת הַמְחֻבָּרִים לַקַּרְקַע, חוּץ מִן הַיְרָקוֹת שֶׁמָּנוּ, וְכִפַּת הַבָּרָד, וְהַשֶּׁלֶג, וְהַכְּפוֹר, וְהַגְּלִיד, וְהַמֶּלַח, וְהַדּוֹלֵג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהַקּוֹפֵץ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהָעוֹף הַפּוֹרֵחַ, וְטַלִּית הַמְנַפְנֶפֶת, וּסְפִינָה שֶׁהִיא שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. קָשַׁר אֶת הַסְּפִינָה בְּדָבָר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַעֲמִידָהּ, כָּבַשׁ אֶת הָאֶבֶן עַל גַּבֵּי הַטַּלִּית, מְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַבַּיִת שֶׁבַּסְּפִינָה אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:
ברטנורה
ירקות שמנו. הנך דתנן בריש פירקין, אירוס וקיסוס וירקות חמורים ודלעת יונית. והנהו במחוברים. דאי בתלושים, אי בשהוכשרו לקבל טומאה, לא חייצי, דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ואי בשלא הוכשרו, היינו אוכלים טהורים:כפת הברד. חתיכת הברד. לשון משליך קרחו כפיתים (תהילים קמ״ז:י״ז). אי נמי, ברד העשוי ככיפה. ארקוול״ט בלע״ז:והכפור. מים הנוזלים ויורדים שקפאו:גליד. מי נהרות קפואים:והמלח. כל הני אין מביאים ולא חוצצים. לפי שהן נימוחים ואינם מתקיימים:דולג. בהמה וחיה. וקופץ, באדם. ויש אומרים, דולג וקופץ תרוייהו באדם, אלא דולג שרגלו אחת מונחת בארץ ודולג בשניה, וקופץ, בשתי רגליו:והטלית המנפנפת. שמניפתה הרוח ועומדת באויר כמו קובה:כבש את האבן על גבי הטלית. שהיתה אבן מונחת בקצה אחד של טלית והניף הרוח הקצה השני ונעשה כמין אוהל:מביאה את הטומאה. אם האהילה על המת ועל הכלים מביאה את הטומאה על הכלים:הבית שבספינה. כגון שהבית בראש הספינה ומאהלת על הכלים שבספינה ועל המת שבים בשעה שהיא מהלכת. פירוש אחר, הבית שבספינה ואינו יכול לעמוד ברוח מצויה, אפילו האהיל על המת והכלים שבספינה אינו מביא את הטומאה, דלא חשיב אוהל. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
הזרעים והירקות המחוברים. עמ"ש ברפט"ז:
והכפור. פי' הר"ב מים הנוזלים ויורדים שקפאו וז"ל ברפ"ז דמקואות הכפור גשמים שיורדים נקפים. ועיין גם שם על והגליד:
והדולג כו' והקופץ. לי"א שכתב הר"ב דתרוייהו באדם נראה דמ"מ בכלל דולג יש בהמה וחיה דאלת"ה אדתני העוף הפורח. אמאי לא תני כה"ג בבהמה וחיה:
והעוף הפורח. קשיא לי. למאי דפי' הר"ב לעיל והעוף ששכן. דדוקא שהיה קשור וכ"כ הרמב"ם. גם הר"ש. אם כן הכא אפילו אינו פורח נמי. ואין לומר דכשאינו קשור ואינו פורח מביא ואינו חוצץ. דא"כ הוה ליה למיתני במתניתין ג. [*ואין לומר דאין הכי נמי. דהכא אפילו כשאינו פורח כל שאינו קשור. מידי דהוה אטלית וספינה. דקתני המנפנפת והשטה. ואפ"ה אפילו כשאינה מנפנפת ולא שטה. נמי אין מביאין. מדקתני סיפא קשר כו'. כבש כו'. וכן פירשו התוס' בהדיא בפ"ק דסוכה דף יג. התם שאני דמתניתין בהדיא קתני קשר כו' כבש כו'. אבל בעוף דלא קתני ביה לעיל בהדיא הקשור איכא למימר דתרוייהו [מתניתין] בדוקא. דכי שכן אע"ג דאינו קשור מביא וחוצץ. וכי פורח דוקא הוא שאינו מביא ואינו חוצץ. והרמב"ם בחבורו פי"ג מהט"מ [הלכה ג' ה'] לא העתיק. אלא לשון המשנה דלעיל ודהכא. וה"נ מסתברא דלא בעינן בעוף קשירה דטפי עדיפא לומר שהעוף דומיא דבהמה וחיה דדולג אינו מביא ולא חוצץ. ובמתני' קמייתא דמביאים וחוצצים לא בעי קשירה רק שיהיו עומדות ולא מהלכות כדפירש הר"ב שם וכ"פ שם הרמב"ם בשם התוספתא. אבל ראיתי בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ.) דקתני בברייתא הממעטין בטפח על טפח שבחלון. וכדלקמן בפי"ג וקא חשי' עוף השכן. ופרכינן פרח ואזיל. ומשני בקשור. ומוכח שם בתוס' שאכתוב לקמן פי"ג מ"ה. דאהל צריך קביעות וחיזוק יותר. ולפי שהרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות ט"מ. בדין חלון. כתב ג"כ שכן. ולא הזכיר קשירה לכן פשיטא דגם במשנתינו דהכא. אע"פ שלא כתב קשור. היינו שלא העתיק רק כלשון המשנה כדרכו ברוב המקומות]:
כבש. עמ"ש ריש פ"ט דסנהדרין:
הבית שבספינה. פי' הר"ב כגון שהבית בראש הספינה כו'. [דאי המת נמי בבית מ"ט דר"י] דדוחק הוא לומר דבעי אהל ביבשה דומיא דמשכן. הר"ש. ועל פירוש אחר שכתב הר"ב. מסיים הר"ש שהוא דוחק:
יכין
מלכת שלמה
יכין
יש מביאין את הטומאה בהיה תחתם טומאה וטהרה אע"ג שלא נגעו אהדדי נטמא הטהרה: וחוצצין בין כשהיו כמחיצה זקופה או כתקרה בין הטומאה לטהרה. נשאר' הטהרה בטהרתה: השידה תיבה גדולה מאד: והתיבה קטנה משידה: והמגדל ארגז שראנק בל"א. ומחודד למעלה כמגדל וכולן כלי עץ ממש הן: כוורת הקש עשוי מקש: כוורת הקנים העשוי מקנים. וקמ"ל הנך. לאשמעינן דאע"ג דעשויין מגדולי קרקע שאינן כלי עץ ממש. אפ"ה דינן ככלי עץ וה"ה שאר מינין [רמב"ם פ"א מכלים הי"ג]: ובור ספינה אלכסנדרית הוא חבית גדולה שעשויה כעין בור מעץ. וממלאין אותה מים מתוקים. שיוליכו עמם הספנים הנוסעים בספינות גדולות של אלכסנדריא שפורשים לימים רבים בים. ונקט אלכסנדריא. וה"ה כל ספינות גדולות המפליגות לים. ורק משום דבזמן המשנה. אחר אשר החריב אלכסנדר מוקדון את צור וצידון. שהיו מלפנים מרכלות עמים באניות רבות למרחקים [כנזכר ישעי' כ"ג ויחזקאל כ"ו וכ"ז] ואלו היו ראשי ממלכות הפעניציער המפורסמים. ולאחר שהשביתם שוב בנה עיר. וקראה על שמו אלכסנדריא. והחזיק ידה לשלוח אניות גדולות ורבות למרחקים תחת צור וצידון שהחריבם: שיש להן שולים רחבים לישב עליהן בלי סמיכה אחרת: שהם כוריים ביבש אשידה תיבה ואינך כולהו דנקט במתניתין קאי. דבכל אחד צריך שיהיו ג' תנאים הללו [סי' רמ"ס] דהיינו שיהיה מושבו רחב כדי שיהיה לו קביעות כאהל. משא"כ במחודד. ושיחזיק תוך הכלי מ' סאה בלח דהיינו כמדת אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיחזיק עם הגודש. ס' סאה ביבש. וזהו רק כשלא יהיה הכלי ארוך וצר. אלא פיו רחב. והכלי עגול בדפנות סביב וגבהו כחצי רחבו [כשבת לה"א ורש"י שם]. וכשיש בהכלי ג' תנאים הללו. אינן מתטלטלין מלאין. והו"ל כלי עץ העשוי לנחת דדינו כאהל ואמק"ט [כרפט"ו דכלים] ולהכי חוצצין. והא דלא נקט סתמא כל כלי שיש לו שולים וכו'. ה"ט מדיש כמה כלים דאף שמחזיקין מ"ס וכו' אפ"ה עשויין להתטלטל ומק"ט ואינן חוצצין [וככלים שם. אמנם ק' אמאי שידה תיבה ומגדל ואינך מביאין וחוצצין והרי תנינן דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא. מדקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כעירובין דלע"ב]. ואת"ל דהיינו רק שלא תחשב הכלי אהל לחוץ על מה שבתוכה. ולכן האדם שבתוכה נטמא. אבל עכ"פ חוצצת היא בין האויר שלמעלה ושלמטה ממנה. ליתא דהרי אדרבה חזינן לקמן [פ"ט מי"ב] דבין אויר שלמעלה ושלמטה ממנה אינה חוצצת ועל מה שבתוכה חוצצת. והן אמת שלפי דעת רבעתו"ס [חגיגה כה"א ד"ה אהל] בנזרקת באויר לכ"ע אינו אהל. ובמונח במקומו לכ"ע דינו כאהל ופלוגתייהו רק כשבני אדם או בהמות מוליכין אותה. ובזה קיי"ל כר' דל"ש אהל. א"כ י"ל דהכא מיירי בעומד האהל במקומו דלכ"ע שמיה אהל. אלא לתוס' עירובין [דלע"ב] דרק במונחת במקומה פליגי וכגון שהיתה השידה מונחת סמוכה למצר א"י. ופיה בא"י וחללה בח"ל. ונכנס לתוכה. וגם בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ק' משנתינו היכי נוקי לה. והנה רבינו מהרש"א אף הוא היה מתכוון לומר שדברי רבתו"ס בחגיגה ובעירובין עולין בקנה א'. וכוונתם בחגיגה כך הוא כוונתם בעירובין. אבל פשטות לשונם בעירובין לא משמע כן וייע"ש. אלא נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק. ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל. היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד. והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד. אלא אויר האהל בעל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה. הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה. אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת. ורמל"מ [פי"א מטו"מ ד"ה ועוד נראה] ר"ל דלרמב"ם שם דנקט לשון פורח. היינו דוקא באהל שפורח ממש. דהיינו שנזרק האהל. ורק בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ובמחכ"ר לא יכולתי להלם דבר זה. דנימא דהנכנס בשידה לחו"ל. מיירי שזרק השידה לשם. ותו קשה מדאמרינן [חגיגה כה"א] דלהכי לא הביאו נסכים מגליל מדהיה חו"ל מפסיק. ובשידה לא היה יכול להביאן דאהל זרוק ל"ש אהל ואי נימא דרק בשידה נזרקת ל"ש אהל. הרי יכול להביאן בשידה מהלכת. ובשלמא אי נימא דרבי רק בהולכת במרוצה ל"ש אהל. י"ל דגזרינו הולכה בנחת אטו במרוצה [וכמ"ש בבועז כאן סי' ב'] אלא אי נימא דרק באהל הנזרק ס"ל ל"ש אהל. הכי ס"ד לומר דנגזר הולכה אטו זריקה הרי זריקת אהל מלתא דלא שכיחא היא ול"ג בה רבנן [כביצה דב"ב]. אלא ודאי גם כוונת הרמב"ם שנשאת השידה מבני אדם או בהמות. ולאפוקי בנגררת השידה מהן ע"ג קרקע דהא ודאי כנח דמי. דכל גירור כמונח במקומו דמי [כשבת צ"א ב]. ולשון פרח דסמך עלה רמל"מ הוא פורח באויר דהרי מצינו לשון פרח גם בשנח צד א' ממנו ע"ג קרקע [כב"ק ד"ל ע"א]: ויריעה הן עורות שפורסין להיות אהל: וסקורטיא שירצע בל"א שלובשה העבדן בעסקו במלאכתו: וקטבליא עור שמציעין על המטה או על השולחן. וקמ"ל דאע"ג דכל הנך כלים נינהו ומק"ט [ככלים פט"ז מ"ד] אפ"ה מדעשויין אהל בטלן מתורת כלי וחוצצין [הר"ש]: וסדין אף דסתם סדין של פשתן הוא. והרי בכה"ג גם בשעשאו אהל מק"ט [כשבת פ"ב מ"ג] אפ"ה עכ"פ כל אהל חוצץ בפני הטומאה [הר"ש. ולתוס' שבת כ"ז ב' מיירי הכא בסדין קנבוס גמי או משי וכדומה שאיו מקבלין טומאת אהלים ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד בפתח האהל סי' א']: ומפץ הוא מצע ארוג מגמי עשויה לסיכוך: ומחצלת הוא מצע שנארג מקנים ושניהן דינן כפשוטי כלי עץ דהרי מגדולי קרקע עשויין. ואפ"ה התורה רבתה בהן טומאה [כהר"ב ספכ"ד דכלים]: שהן עשויין אהלים נ"ל דר"ל שהן עשויין גג לדפנות. דאי"ל דבגג לחידא סגי. דא"כ למה צריך תנא לאשמעינן ברישא כל הנך שמחזיקין מ"ס שעי"ז אמק"ט. הרי חזינן בסיפא דאפי' במקבל טומאה אפ"ה כשמאהיל על הטומאה חוצץ מדחשב אהל. אע"כ דכשהכלי מחזיק מ"ס שאמק"ט. אז אפי' בלי דפנות אהלים מציל. אבל כל הנך דחשיב ואזיל מיריעות ואילך דמק"ט. להכי דוקא כשנטוי כנטיית אהל. דהיינו בגג למחיצות אז חוצצין. משא"כ בגג לחודא. אולם לתוס' [שבת כז"ב] הא דקאמר תנא שהן עשויין אהלים. ר"ל שקבועים בקרקע [ערמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב]: ועדר בהמה טמאה וטהורה הא דאצטריך למנקט טמאה וטהורה. נ"ל דלא זו אף זו קתני. דאפי' טהורה דראוייה לישראל כשישחטנה אפ"ה לא אמרינן דמדחזי לאכילתו לא מבטל לה התם [כב"ב דיט"ב ודכע"א]. ומיירי שעומדין הבהמות הללו ראשו של זה בין רגליו של זה דחוקים מאד יחד. שאין טפח על טפח אויר ביניהן [או שאין הטומאה שתחת הבהמה רחבה טפי מעובי בטן הבהמה] וקמ"ל דאף שאין כל החציצה מגוף א'. וגם הטומאה מונחת כנגד מקום הסדק שבין זל"ז. אפ"ה כיון דליכא אויר ורווח ביניהן אין הטומאה בוקעת דרך הסדק [כפ"י מ"ב]. וכ"ש כשהטומאה מונחת תחת או ממעל לבהמה אחת שחוצצת. דאהל אף שאינו עשוי בידי אדם שמיה אהל [כלעיל ספ"ג וסוכה כא"א]: ומכונות חיה ועוף קינין של חיה ועוף לשון מכון לשבתך. וקמ"ל אף שהקן לא נעשה בידי אדם. ויש ג"כ רווח קצת בין עצי הקן וההוצין שהעוף עושה מהן הקן: והעוף ששכן שישב בשום מקום והאהיל העוף בגופו. ואף שאינו קשור במקום ששכן [הר"ש]. ואת"ל מ"ש עוף דצריך שכן. ובבהמה סגי אפי' מהלכת. י"ל שאני עוף הפורח שהוא קל ומקפיא נפשו גם כשהולך כמבואר בש"ס [שבת קכ"ח ב]. ולרמב"ם כאן לא סגי בעוף שכן עד שיהיה קשור. מיהו למעט טע"ט של חלון או ארובה שבין אהל לחבירו. בעינן שיהא קשור שם [הר"ש ורב"א]: והעושה מקום לבנה בשבלים י"ג לִבְנָהּ. ור"ל אשה שעשתה חתירה ומקום שכיבה לבנה הקטן להניחו שם בשעה שקוצרת. כדי להצילו מחמימות השמש. כדי שיגינו עליו השבלים שמזה ומזה שכפופין עליו. וי"ג לְבַנָה בלי מפיק ה"א. ור"ל שחטט בין השבלים מקום מרובע לתשמיש מה. וי"ג לְבָנָה ר"ל שחטט בין השבלים מקום עגול כחצי לבנה. דהיינו שיהיו השבלים כפופים מזה ומזה על היושב תחתם. כיושב תחת קערורית חצי לבנה. ולכל הגרסות מיירי בכה"ג שהשבלים כפופים ומאהילות על המקום שתחתם. וקמ"ל דאף שהשבלים מתנועעים לכאן ולכאן. והרי קיי"ל דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה [כעירובין טו"א וסוכה כד"ב] אפ"ה נהי דמחיצה לא הוה. חציצה מיהו הוה. ומיירי שלא נתבשלו השבלים עדיין ואמק"ט דאל"כ כל העומד לקצור כקצור דמי [כסנהדרין טו"א ושאר דוכתי טובא] ואף די"ל דאף דכקצור דמי. עכ"פ לאו כנטול משם דמי. אפ"ה כל פירות שנתבשלו אף שעדיין מחוברין מק"ט [כחולין קי"ז ב] וא"כ כל המק"ט אינו חוצץ. אע"כ בשלא נתבשלו עדיין מיירי. [מיהו י"ל דלעולם בשנתבשלו השבלים מיירי ואפ"ה אף בחטה בקליפתה מק"ט [כחולין קי"ט א'] אעפ"כ בעודה בשבלים מחוברין אמק"ט [ועי' פ"א מ"ה דטבו"יי וברתוי"ט שם ובפירושינו שם]: האירוס הם מיני ירקות שמתקיימין בארץ בימות החמה ובימות הגשמים ולא יבולו בחורף. להכי מחשבו אהל למה שתחתם. [ונ"ל דרמב"ם לשטתיה אזיל דבעי שיבטלנו שם לעולם. אבל להרא"ש שהבאתי דבריו בהלכתא גבירתא בפרקן דסגי בשיבטלנו כל עוד שהטומאה שם. א"כ הכא אפי' לא יתקיימו ביה"ג חוצצין וק"ל להרמב"ם מ"ש משבלים שאינן מתקיימין ביה"ג ואפ"ה חוצצין וי"ל] ואע"ג שהן מאכל אדם. אפ"ה כיון שמחוברין אמק"ט וחוצצין: ואוכלים טהורים ר"ל תלושין שלא הוכשרו. ואע"ג דעכ"פ הרי אין שום דבר חוצץ עד שיבטלנו במקום שהניחו. דהיינו שדעתו להניחו שם לעולם. והנך כיון דחזו לאכילת אדם לא מבטל ליה [כב"ב י"ט ב]. י"ל זהו בסתמא. אבל הכא מיירי שבטלו בפירוש [ועי' בהלכתא גברתא כאן ובפט"ו סי' נ"ג]: ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורין דסבירא ליה דכל דבר שאין רגיל לעשות ממנו אהל. אם אף על פי כן עשה ממנו אהל. בטלה דעתו אצל כל אדם: חוץ מן העגול של דבלה שרגיל להשתמש בו לאהל. הזיזין אבן או קורה הבולט ויוצא מהכותל לרשות הרבים: והגזריות מפורש לקמן [רפי"ד] דקאמר איזהו זיז כל שראשו כפוף כלפי מטה. ואיזהו גיזרה כל שראשו כפוף כלפי מעלה ושניהן ממעל לפתח: והשובכות שרגילין להניח השובך על קורה הנעוצה בארץ. והשובך בולט סביב ומאהיל על שתחתיו וקמ"ל אף דכל הנך לא נעשו להיות מאהילים על תחתן רק זיזין וגזריות עשויין שיניחו עליהן בני עליה חפציהם. וגם שובך רק לתוכו עשוי [ועי' סוכה י"ז א']: והשקיפים מפורשים לעיל ספ"ג: והגהרים לשון נהורא והן כעין חלונות שבכותלי מערה. והחלון הזה משופע כלפי מעלה. ובולט ויוצא מהמערה כמין צואר. שמשם בא האורה להמערה. וקמ"ל אף שגם הנך כולהו לא נעשו לאהל: והשננים שיני סלע. שמתעקמין לפעמים בשפוע ונעשין אהל: והסככות מפורש לקמן במשנתינו: שהן יכולים לקבל מעזיבה רבה ר"ל ודוקא שהנקבים והסדקים הקטנים שיש בין הענפים והבליטות שבהסככות והפרעות. אינן רחבים כל כך עד שיזוב מביניהן טיט רך כשישימו על גבן. אז מצטרפין הענפים והבליטות לרוחב טפח כשיעור אהל: וחכמים אומרים מעזיבה בינונית דאע"ג שתזוב המעזיבה רכה דרך נקבי הסככות והפרעות אפ"ה מצטרפי. ומביאין וחוצצים. אלא במעזיבה בינונית משערינן. דבשלא תחזיק בינונית מביאה מדבריהן ואינה חוצצת [רמב"ם פי"ג מטו"מ ה"ב]. ולהר"ב באינה מחזקת בינונית אינה מביאה ואינה חוצצת. [וק"ל לתרווייהו הרי מסכת פרוסה נמי אינה יכולה לקבל מעזיבה בינונית. ואפ"ה חוצץ ואינו מביא [וכמ"ד]. י"ל דוקא בסככות ופרעות שהן עצים ואבנים מיני בנין משערינן במעזיבה]. ומדאו' אפי' אינן יכולין לקבל מעזיבה בינונית מצטרפי וחוצץ. וגם זהו מדאורייתא דאפי' יכולה לקבל מעזיבה רכה. אפ"ה אם נסדקה על פני כולה אינו מביא הטומאה. ורבנן הוא דגזור כשיכולין לקבל מעזיבה רכה למר ובינונית למר. דלהוי אהל להביא טומאה תחת כולה [הר"ש ורב"א ולרמב"ם הנ"ל מדאורייתא כל אהל רעוע אינו מביא ואינו חוצץ]: אלו הן הסבבות אילן שהוא מיסך על הארץ שענפיו מתפשטין וכפופין כלפי ארץ. ועי"ז נעשה תחתם כאהל: והפרעות היוצאות מן הגדר פרעות הוא לשון גדל פרע. ור"ל הכא אבנים או עצים דקין. הבולטין סמוכין יחד מהגדר. וכשהרבה מהן סמוכין יחד. יש בכולן יחד רוחב טע"ט רק שיש בין המצורפין סדקים ונקבים: או או קתני: ואינן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דהרי מק"ט ואין חוצצין: שאין עשויין אהלים אכולהו קאי שאינן נטויין כאהל עם גג ודפנות. רק פרוסים על קונדסין באויר נמצא שיש כאן גג בלי דפנות. [והר"ב פירש דר"ל שפרוס ע"ג ארובה שבין בית לעליה. ותמוה הרי אמרינן [עירובין דמ"ו] ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי. והרי [לעיל פ"ז סמ"ב] ס"ל לר' יוסי דכה"ג מחשב אהל וחוצץ ומביא. ואין לחלק ולומר דהתם שאני מדהוא רדוד מאהל שלם עם גג ואהל ליתא דהרי הר"ב בעצמו כתב שם דכשהטומאה תחת הרדוד. הבא להאהל טהור. א"כ לא שייך כלל הרדוד להאהל. וא"כ היאך נצרף הכא דפנות האהל להרדוד. ואת"ל אם גם בכל יריעה על ארובה ס"ל לר' יוסי דמביא וחוצץ. א"כ למה נקט התם פלוגתייהו ברדוד מאהל. י"ל משום רישא התם דמיירי ברדוד נקט נמי פלוגתא בסיפא ברדוד. א"נ לרבותא דר"ש נקט רדוד ודו"ק. וגם א"א לאוקמא הכא דמיירי בדפנות בלי גג. וכגון שהיריעה פרוסה באמצע הבית בין טומאה לטהרה. ליתא דהרי גם בכה"ג כיון דסמוך לדפנות הבית חוצץ בין מן הצד ובין מטה למעלה [כלקמן פט"ו מ"ד]. מיהו לתוס' שהבאנו לעיל סי' י"ז הא דקאמר הכא שאינן עשויין אהלים ר"ל שאינן קבועים בארץ]: ובהמה וחיה שמתו דהרי הן נבילות וכל הטמא אינו חוצץ: ואוכלים טמאים ואפי' רק הוכשרו דהרי נטמאו השתא מהטומאה שתחוץ בפניה: מוסף עליהם ר"ל דכל הנזכרים לעיל בהמשנה. הן ההיפוך מהנך דתנא במשנה א' וב' דמביאין וחוצצין. ומדלא ידעינן אם הם בהיפוך היאך דינן. לפיכך אצטריך למתניי' דכשהן בהיפוך אז מביאין ולא חוצצין ולפיכך קאמר הכא. דעוד נוסף על ההפוכין דלעיל רחיים של יד אדם. דאע"ג שהוא כלי אבנים ובכה"ג אפי' אינו מחזיק מ"ס אמק"ט. אפ"ה כל חציצה היינו רק כשאין דעתו לפנותו משם [וכמש"ל]. משא"כ רחיים דיד דרכו להתטלטל ולהשאילו לאחרים [כגיטין פ"ה מ"ט] ולפיכך אינו חוצץ. אבל רחיים דבהמה. או של מים אין דרכו להתטלטל וחוצץ. והא דלא תני לה ברישא תנא ושייר והרי גם במשנתינו שייר אדם וכל הכלים [כרפ"ו]: מסכת פרוסה חוטי שתי המתוחין בין אויר טמא לטהור: וחבילי המטה סרוגי חבלים שתולין אותה בשולי המטה וסרוגין מפסיק בין אויר טמא לטהור. ומיירי שאין חוטי השתי מתוחין בכסא האריגה. ולפיכך אמק"ט. דבמחוברין בכסא האריגה הרי מק"ט [כרפכ"א דכלים]. וכ"כ סרוגי חבלים מיירי שאינן מחוברין במטה שאז אף שדומין לאריג אפ"ה מדמלא נקבים כרשת אמק"ט [כעדיות פ"ג מ"ד וערתוי"ט רפכ"ז דכלים] אבל במחוברין במטה הרי מק"ט [כרפי"ט דכלים] וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה [וכל זה דלא כהר"ש והר"ב הכא וע"ש]: והמשפלות הוא סל גדול מלא נקבים עשוי מערבה או חבלים שמשימין בתוכו משא שעל הגמל: והסריגות שבחלונות הוא כמין סבכה שעושין מעצים דקים מסורגין ומעמידין אותו בחלול החלון. וכל הנך שנזכרו במשנתינו. כלים מנוקבין הן. רק שאין בכל נקב ונקב טע"ט. דאל"כ היאך קאמר התנא שחוצצין. הרי הטומאה מתפשטת דרך הנקבים שרחבין טע"ט. וגם מיירי שהטומא' ממש אינה מונחת מכוון תחת או ממעל להנקב. דאל"כ אפי' אין בהנקב טע"ט הרי הטומאה בוקע למעלה או למטה. דעכ"פ נגד הנקב טמא [כלקמן פ"י מ"ב]. אלא מיירי שמונחין בחלול הארובה שבין בית לעליה. או בחלול חלון שבין חדר לחדר שמת מונח בא' מהן. וכל התפשטות הטומאה אינה יוצאת בנקב שהוא פחות מטפח. והכי מוקמינן לה בש"ס [חולין קכ"ה ב' ועמ"ש בס"ד בפירושינו לקמן פ"י סי' י"ג]: הזרעים הן ירקות שיש בהן גרעינין הנאכלים: והירקות הן ירקות שהן עצמן נאכלים. ולא הגרעיני זרע שבהן: המחוברים לקרקע אתרווייהו קאי. וה"ק אפי' מחוברין שודאי אינם מקבלים טומאה. אפ"ה אינן חוצצין. ומשום שאינן מתקיימין כליתנהו דמי: חוץ מן הירקות שמנו ר"ל הנך שנזכרו במשנה א'. אמנם החילוק שביניהן. דהנך דלעיל מתקיימין בארץ בקיץ ובחורף. להכי חוצצין. אבל שאר ירקות יש זמן בשנה שאע"ג שמחוברין הן מתיבשין ונעשין אבק. וי"א דהנך דלעיל הן גדולים כאילנות לכן דינן כענפי אילנות דהיינו סככות ופרעות דלעיל דמביאין וחוצצין. משא"כ שאר ירקות קטנות הן. להכי לא חשיבי כלל להיות אהל להביא או לחוץ [הרא"ש וקק"ל וכי עוף ששכן ולבנה בשבלים ואוכלין טהורין נמי בגדולים כאילנות מיירי]. מיהו בתלושין בין הנך דלעיל או הנך דמשנתינו כולן שוין דדינן כאוכלין דבלא הוכשרו מביאין וחוצצין. ובהוכשרו מביאין ולא חוצצין: וכיפת הברד והשלג והבפור והגליד כיפא הוא בלשון יון אבן. וכן פי' בערוך [במלת כף האחרון] ור"ל הכא גוש ברד או גוש שלג. או גוש כפור [רייף בל"א]. או גוש של גליד והוא קרח [אייז בל"א]. כולן כשנתקשו ונקפו כאבן מיירי שהאהילו או סתמו עמהן חלון שבכותל: והמלח שנדבקו יחד גרגרי מלח. ונתהוו גוש א' כאבן: והדולג ממקום למקום בין אדם או שאר בע"ח שדלג ברגל א' ממעל להטומאה: והקופץ ממקום למקום שקפץ אדם או שום בע"ח בב' רגליו יחד ממעל להטומאה: והעוף הפורח אף שקשור בחוט. רק שהעוף פורח ומניע א"ע הנה והנה באויר [ולהרמב"ם דמוקי לעוף דמשנה א' בקשור היינו שקשור באופן שאינו יכול לעוף ממקומו ולהתנודד כלל]. ונקט הכא ההיפוך מרישא בעוף ששכן. והיינו דלא תני בסיפא כבספינה וטלית דבקשור מאהיל. משום דגם הכא בקשור מיירי: וטלית המנפנפת שאינו קשור בשום מקום. רק הרוח הגביהו והוא עף באויר: וספינה שהיא שטה על פני המים ואף דספינה אמק"ט. עכ"פ מדשטה הו"ל כעוף הפורח: קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה שלא תנוד הנה והנה כעוף הפורח: כבש את האבן על גבי הטלית לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ספינה קשורה שאינה מנידה א"ע כלל. אלא אפי' טלית שאע"ג שהניח אבן על קצהו הא'. אעפ"כ ע"י הרוח הוא מניד א"ע למעלה ולמטה עולה ויורד. אפ"ה כיון שעכ"פ נשאר אהילות שלו בצד א' הו"ל אהל. אע"ג שלפעמים הרווח שתחתיו גבוה ולפעמים נמוך: מביאה את הטומאה נ"ל דהיינו רק לחומרא. אבל עכ"פ אינן חוצצין. מדהו"ל כסדין שאינו נטוי כאהל עם דפנות והו"ל כשאר כלים דמביא ואינוחוצץ [כלעיל מ"ג]: רבי יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה א"א לומר דמיירי כשיש תוך הבית ההוא מת וכלים או אדם לא נטמאו. ליתא. דמ"ש בית זה מבית שביבשה. גם אי"ל דה"ק אם מת רצוץ בקרקע הים וספינה שטה על גביו. דאילו היה הבית ביבשה היה בוקע לתוכו. אבל הכא דשולי הספינה שאמק"ט מפסיק אינו בוקע לתוכו. ולרבנן שולי הבית לאו כספינה חשיב ושפיר בוקע טומאה לתוכו. ג"כ ליתא דק' לרבנן דכיון דהבית מחובר להספינה שאמק"ט הרי כל המחובר לטהור טהור [ככלים פי"ב סמ"ב] ולמה לא יחוץ רצפתו בפני הטומאה. ואי נמי נימא דמיירי שהבית מטולטל בהספינה. עכ"פ נמי מי גרע רצפת בית זה מרצפת מגדל [רפ"ד] שכשטומאה תחתיו. אז תוך המגדל טהור. אלא נ"ל דר' יוסי ס"ל דהבית כגוף הספינה הוה. ומדאין הספינה קשורה. גם הבית אינו מביא הטומאה. ורבנן ס"ל דבית לא בטל לגבי ספינה והו"ל כגוף בפ"ע שאינו מתנועע ומביא הטומאה. א"נ גזרו בית שבספינה אטו בית שביבשה שמביא הטומאה: שתי חביות סתם חבית של חרס הוא. ומונח חצי זית תוך כל א': ומונחות בתוך הבית הן טהורות דהרי כל אחד מוקף צמ"פ ולפיכך אפילו אם היה כזית מונח בחבירתה. היתה היא טהורה. מכ"ש כשחצי זית מונח בחבירתה: והבית טמא דצמיד פתיל אינו מונע מלהוציא טומאה. והרי כזית שנחלק מטמא באהל [כרפ"ג]: וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית חצי זית בכל א'. והחדרים אין להם פתח רק דרך הבית. ואע"ג ששניהן נעולים עכ"פ סוף טומאה לצאת דרך הבית [עי' פ"ז מ"ג] אבל החדרים הרי הן טהורים דהרי אפי' היה כזית שלם ממש בהבית או בחדר א' החדר השני שבבית טהור. דאין דרך טומאה לכנוס [ועי' כלים פ"ח מ"ו]. והרי החדר הפתוח אומר להבית מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. וכל משנה זו כבר שמעינן לה [מרפ"ד] במגדל נעול שבבית. וביותר מב' פרדסקין [ספ"ו] דהוה ממש כמשנתינו. אלא דקמ"ל הכא בב' חצאי זיתים. דגם בפעם א' אמרינן דרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס:
מלכת שלמה
והמלח. והא דקתני פרק לא יחפור דמלח ממעט בחלון אפשר לומר ולחלק דהא במלח סדומית והא במלח איסתרוקנית א"נ הא דאיכא קורה והא דליכא קורה והכי משנינן בפרק לא יחפור הר"ש ז"ל והאריך עוד להקשות ולתרץ על זה לקמן בפרק העושה מאור ע"ש:
והדולג. פי' ראשון שהביא רעז"ל הוא פי' הר"ש ז"ל והפירוש השני הוא להרמב"ם ז"ל וכותיה הסכים הרא"ש ז"ל. ושם פי"ג דהלכות טומאת מת סתם דבריו כל' המשנה:
וטלית המינפנפת. גרסי' שהיא כמו המתנפנפת כך נ"ל וגם ברמב"ם המנפנפת כלשון המשנה:
קשר את הספינה. פי' ה"ר שמואל ז"ל וספינה שהיא שטה על פני המים פי' שאם יש מתחתיה מת מצד אחד וטהרה מצד אחר אינה מביאה טומאה מצד זה לצד אחר דלא חשיבא אהל כיון שמתנענעת תמיד וכן כולם וקתני שאם קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ומפ' שמואל בגמ' והוא שקשרה בשלשלאות של ברזל כלומר שקשרה בחוזק עד שאינה מתנענעת וזזה ממקומה וכן דרך כשרוצה להזכיר דבר חזק מזכיר ברזל כמו אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכמו נכסי צאן ברזל לפי שהן באחריותו וקשים כברזל ע"כ:
ר' יוסי אומר וכו'. יש גורסים ר' יהודה אומר וכו' אבל מתוך מה שכתבתי בפ"ק דעירובין בשם הירושלמי אפילו של כתיבת יד משמע דעיקר הגירסא ר' יוסי ע"ש וכן נמי בירושלמי דפ' שני דמסכת סוכה:
הבית שבספינה. אי בכלים שבתוך הבית איירי דבר תימה הוא מ"ט דר' יוסי דאין מביא את הטומאה ודוחק הוא לומר דבעי אהל ביבשה דומיא דמשכן ויש לפרש כגון שהבית בראש הספינה ומאהיל על הכלים שבספינה ועל מת שבים בשעה שמהלכת ועוד יש לפרש דאיירי בכלים ומת במת שבספינה וכגון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה כמו סוכה דבראש הספינה פרק שני דסוכה ולכך לא חשיבא אהל ודוחק. עכ"ל הר"ש ז"ל:
5.
The following neither bring [impurity] nor protect against it:Seeds, plants [still] attached to the ground, except for the plants mentioned above, A lump of hail, snow, frost, ice and salt. [Anything] that hops from one place to another, or leaps from one place to another, a flying bird. A loosely-flapping garment, or a ship floating [freely] on the water. If the ship were tied with something that can keep it steady, or a stone were [placed so as] to hold down the garment, it can bring uncleanness. Rabbi Yose says: a house on a ship cannot bring uncleanness.
משנה ו
שְׁתֵּי חָבִיּוֹת וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים, מֻקָּפוֹת צָמִיד פָּתִיל וּמֻנָּחוֹת בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֵן טְהוֹרוֹת, וְהַבַּיִת טָמֵא. נִפְתְּחָה אַחַת מֵהֶן, הִיא וְהַבַּיִת טְמֵאִים וַחֲבֶרְתָּהּ טְהוֹרָה. וְכֵן שְׁנֵי חֲדָרִים שֶׁהֵן פְּתוּחִין לַבָּיִת:
ברטנורה
כשני חצאי זיתים. חצי זית בזו וחצי בזו:הבית טמא. דאין צמיד פתיל מציל על הטומאה שתחתיו שלא תטמא הבית, ואע״פ שהן בשתי חביות, הואיל ושתיהן בבית מצטרפים לכשיעור לטמא הבית. והחביות טהורות, דאין טומאת חצי זית שבחברתה נכנסת לתוכה הואיל ומוקפת צמיד פתיל:וכן שני חדרים שהן פתוחים לבית. ודלתותיהן נעולות, וחצי זית בחדר זה וחצי זית בחדר זה. הבית טמא, דסוף טומאה לצאת, וחדרים טהורים דאין דרך טומאה ליכנס:
תוסופות יום טוב
שתי חביות. של חרס [*וא"נ כאותן ששנינו ברפ"י דכלים] ועיין במשנה ו פ"ח דכלים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
יש מביאין את הטומאה בהיה תחתם טומאה וטהרה אע"ג שלא נגעו אהדדי נטמא הטהרה: וחוצצין בין כשהיו כמחיצה זקופה או כתקרה בין הטומאה לטהרה. נשאר' הטהרה בטהרתה: השידה תיבה גדולה מאד: והתיבה קטנה משידה: והמגדל ארגז שראנק בל"א. ומחודד למעלה כמגדל וכולן כלי עץ ממש הן: כוורת הקש עשוי מקש: כוורת הקנים העשוי מקנים. וקמ"ל הנך. לאשמעינן דאע"ג דעשויין מגדולי קרקע שאינן כלי עץ ממש. אפ"ה דינן ככלי עץ וה"ה שאר מינין [רמב"ם פ"א מכלים הי"ג]: ובור ספינה אלכסנדרית הוא חבית גדולה שעשויה כעין בור מעץ. וממלאין אותה מים מתוקים. שיוליכו עמם הספנים הנוסעים בספינות גדולות של אלכסנדריא שפורשים לימים רבים בים. ונקט אלכסנדריא. וה"ה כל ספינות גדולות המפליגות לים. ורק משום דבזמן המשנה. אחר אשר החריב אלכסנדר מוקדון את צור וצידון. שהיו מלפנים מרכלות עמים באניות רבות למרחקים [כנזכר ישעי' כ"ג ויחזקאל כ"ו וכ"ז] ואלו היו ראשי ממלכות הפעניציער המפורסמים. ולאחר שהשביתם שוב בנה עיר. וקראה על שמו אלכסנדריא. והחזיק ידה לשלוח אניות גדולות ורבות למרחקים תחת צור וצידון שהחריבם: שיש להן שולים רחבים לישב עליהן בלי סמיכה אחרת: שהם כוריים ביבש אשידה תיבה ואינך כולהו דנקט במתניתין קאי. דבכל אחד צריך שיהיו ג' תנאים הללו [סי' רמ"ס] דהיינו שיהיה מושבו רחב כדי שיהיה לו קביעות כאהל. משא"כ במחודד. ושיחזיק תוך הכלי מ' סאה בלח דהיינו כמדת אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיחזיק עם הגודש. ס' סאה ביבש. וזהו רק כשלא יהיה הכלי ארוך וצר. אלא פיו רחב. והכלי עגול בדפנות סביב וגבהו כחצי רחבו [כשבת לה"א ורש"י שם]. וכשיש בהכלי ג' תנאים הללו. אינן מתטלטלין מלאין. והו"ל כלי עץ העשוי לנחת דדינו כאהל ואמק"ט [כרפט"ו דכלים] ולהכי חוצצין. והא דלא נקט סתמא כל כלי שיש לו שולים וכו'. ה"ט מדיש כמה כלים דאף שמחזיקין מ"ס וכו' אפ"ה עשויין להתטלטל ומק"ט ואינן חוצצין [וככלים שם. אמנם ק' אמאי שידה תיבה ומגדל ואינך מביאין וחוצצין והרי תנינן דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא. מדקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כעירובין דלע"ב]. ואת"ל דהיינו רק שלא תחשב הכלי אהל לחוץ על מה שבתוכה. ולכן האדם שבתוכה נטמא. אבל עכ"פ חוצצת היא בין האויר שלמעלה ושלמטה ממנה. ליתא דהרי אדרבה חזינן לקמן [פ"ט מי"ב] דבין אויר שלמעלה ושלמטה ממנה אינה חוצצת ועל מה שבתוכה חוצצת. והן אמת שלפי דעת רבעתו"ס [חגיגה כה"א ד"ה אהל] בנזרקת באויר לכ"ע אינו אהל. ובמונח במקומו לכ"ע דינו כאהל ופלוגתייהו רק כשבני אדם או בהמות מוליכין אותה. ובזה קיי"ל כר' דל"ש אהל. א"כ י"ל דהכא מיירי בעומד האהל במקומו דלכ"ע שמיה אהל. אלא לתוס' עירובין [דלע"ב] דרק במונחת במקומה פליגי וכגון שהיתה השידה מונחת סמוכה למצר א"י. ופיה בא"י וחללה בח"ל. ונכנס לתוכה. וגם בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ק' משנתינו היכי נוקי לה. והנה רבינו מהרש"א אף הוא היה מתכוון לומר שדברי רבתו"ס בחגיגה ובעירובין עולין בקנה א'. וכוונתם בחגיגה כך הוא כוונתם בעירובין. אבל פשטות לשונם בעירובין לא משמע כן וייע"ש. אלא נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק. ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל. היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד. והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד. אלא אויר האהל בעל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה. הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה. אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת. ורמל"מ [פי"א מטו"מ ד"ה ועוד נראה] ר"ל דלרמב"ם שם דנקט לשון פורח. היינו דוקא באהל שפורח ממש. דהיינו שנזרק האהל. ורק בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ובמחכ"ר לא יכולתי להלם דבר זה. דנימא דהנכנס בשידה לחו"ל. מיירי שזרק השידה לשם. ותו קשה מדאמרינן [חגיגה כה"א] דלהכי לא הביאו נסכים מגליל מדהיה חו"ל מפסיק. ובשידה לא היה יכול להביאן דאהל זרוק ל"ש אהל ואי נימא דרק בשידה נזרקת ל"ש אהל. הרי יכול להביאן בשידה מהלכת. ובשלמא אי נימא דרבי רק בהולכת במרוצה ל"ש אהל. י"ל דגזרינו הולכה בנחת אטו במרוצה [וכמ"ש בבועז כאן סי' ב'] אלא אי נימא דרק באהל הנזרק ס"ל ל"ש אהל. הכי ס"ד לומר דנגזר הולכה אטו זריקה הרי זריקת אהל מלתא דלא שכיחא היא ול"ג בה רבנן [כביצה דב"ב]. אלא ודאי גם כוונת הרמב"ם שנשאת השידה מבני אדם או בהמות. ולאפוקי בנגררת השידה מהן ע"ג קרקע דהא ודאי כנח דמי. דכל גירור כמונח במקומו דמי [כשבת צ"א ב]. ולשון פרח דסמך עלה רמל"מ הוא פורח באויר דהרי מצינו לשון פרח גם בשנח צד א' ממנו ע"ג קרקע [כב"ק ד"ל ע"א]: ויריעה הן עורות שפורסין להיות אהל: וסקורטיא שירצע בל"א שלובשה העבדן בעסקו במלאכתו: וקטבליא עור שמציעין על המטה או על השולחן. וקמ"ל דאע"ג דכל הנך כלים נינהו ומק"ט [ככלים פט"ז מ"ד] אפ"ה מדעשויין אהל בטלן מתורת כלי וחוצצין [הר"ש]: וסדין אף דסתם סדין של פשתן הוא. והרי בכה"ג גם בשעשאו אהל מק"ט [כשבת פ"ב מ"ג] אפ"ה עכ"פ כל אהל חוצץ בפני הטומאה [הר"ש. ולתוס' שבת כ"ז ב' מיירי הכא בסדין קנבוס גמי או משי וכדומה שאיו מקבלין טומאת אהלים ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד בפתח האהל סי' א']: ומפץ הוא מצע ארוג מגמי עשויה לסיכוך: ומחצלת הוא מצע שנארג מקנים ושניהן דינן כפשוטי כלי עץ דהרי מגדולי קרקע עשויין. ואפ"ה התורה רבתה בהן טומאה [כהר"ב ספכ"ד דכלים]: שהן עשויין אהלים נ"ל דר"ל שהן עשויין גג לדפנות. דאי"ל דבגג לחידא סגי. דא"כ למה צריך תנא לאשמעינן ברישא כל הנך שמחזיקין מ"ס שעי"ז אמק"ט. הרי חזינן בסיפא דאפי' במקבל טומאה אפ"ה כשמאהיל על הטומאה חוצץ מדחשב אהל. אע"כ דכשהכלי מחזיק מ"ס שאמק"ט. אז אפי' בלי דפנות אהלים מציל. אבל כל הנך דחשיב ואזיל מיריעות ואילך דמק"ט. להכי דוקא כשנטוי כנטיית אהל. דהיינו בגג למחיצות אז חוצצין. משא"כ בגג לחודא. אולם לתוס' [שבת כז"ב] הא דקאמר תנא שהן עשויין אהלים. ר"ל שקבועים בקרקע [ערמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב]: ועדר בהמה טמאה וטהורה הא דאצטריך למנקט טמאה וטהורה. נ"ל דלא זו אף זו קתני. דאפי' טהורה דראוייה לישראל כשישחטנה אפ"ה לא אמרינן דמדחזי לאכילתו לא מבטל לה התם [כב"ב דיט"ב ודכע"א]. ומיירי שעומדין הבהמות הללו ראשו של זה בין רגליו של זה דחוקים מאד יחד. שאין טפח על טפח אויר ביניהן [או שאין הטומאה שתחת הבהמה רחבה טפי מעובי בטן הבהמה] וקמ"ל דאף שאין כל החציצה מגוף א'. וגם הטומאה מונחת כנגד מקום הסדק שבין זל"ז. אפ"ה כיון דליכא אויר ורווח ביניהן אין הטומאה בוקעת דרך הסדק [כפ"י מ"ב]. וכ"ש כשהטומאה מונחת תחת או ממעל לבהמה אחת שחוצצת. דאהל אף שאינו עשוי בידי אדם שמיה אהל [כלעיל ספ"ג וסוכה כא"א]: ומכונות חיה ועוף קינין של חיה ועוף לשון מכון לשבתך. וקמ"ל אף שהקן לא נעשה בידי אדם. ויש ג"כ רווח קצת בין עצי הקן וההוצין שהעוף עושה מהן הקן: והעוף ששכן שישב בשום מקום והאהיל העוף בגופו. ואף שאינו קשור במקום ששכן [הר"ש]. ואת"ל מ"ש עוף דצריך שכן. ובבהמה סגי אפי' מהלכת. י"ל שאני עוף הפורח שהוא קל ומקפיא נפשו גם כשהולך כמבואר בש"ס [שבת קכ"ח ב]. ולרמב"ם כאן לא סגי בעוף שכן עד שיהיה קשור. מיהו למעט טע"ט של חלון או ארובה שבין אהל לחבירו. בעינן שיהא קשור שם [הר"ש ורב"א]: והעושה מקום לבנה בשבלים י"ג לִבְנָהּ. ור"ל אשה שעשתה חתירה ומקום שכיבה לבנה הקטן להניחו שם בשעה שקוצרת. כדי להצילו מחמימות השמש. כדי שיגינו עליו השבלים שמזה ומזה שכפופין עליו. וי"ג לְבַנָה בלי מפיק ה"א. ור"ל שחטט בין השבלים מקום מרובע לתשמיש מה. וי"ג לְבָנָה ר"ל שחטט בין השבלים מקום עגול כחצי לבנה. דהיינו שיהיו השבלים כפופים מזה ומזה על היושב תחתם. כיושב תחת קערורית חצי לבנה. ולכל הגרסות מיירי בכה"ג שהשבלים כפופים ומאהילות על המקום שתחתם. וקמ"ל דאף שהשבלים מתנועעים לכאן ולכאן. והרי קיי"ל דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה [כעירובין טו"א וסוכה כד"ב] אפ"ה נהי דמחיצה לא הוה. חציצה מיהו הוה. ומיירי שלא נתבשלו השבלים עדיין ואמק"ט דאל"כ כל העומד לקצור כקצור דמי [כסנהדרין טו"א ושאר דוכתי טובא] ואף די"ל דאף דכקצור דמי. עכ"פ לאו כנטול משם דמי. אפ"ה כל פירות שנתבשלו אף שעדיין מחוברין מק"ט [כחולין קי"ז ב] וא"כ כל המק"ט אינו חוצץ. אע"כ בשלא נתבשלו עדיין מיירי. [מיהו י"ל דלעולם בשנתבשלו השבלים מיירי ואפ"ה אף בחטה בקליפתה מק"ט [כחולין קי"ט א'] אעפ"כ בעודה בשבלים מחוברין אמק"ט [ועי' פ"א מ"ה דטבו"יי וברתוי"ט שם ובפירושינו שם]: האירוס הם מיני ירקות שמתקיימין בארץ בימות החמה ובימות הגשמים ולא יבולו בחורף. להכי מחשבו אהל למה שתחתם. [ונ"ל דרמב"ם לשטתיה אזיל דבעי שיבטלנו שם לעולם. אבל להרא"ש שהבאתי דבריו בהלכתא גבירתא בפרקן דסגי בשיבטלנו כל עוד שהטומאה שם. א"כ הכא אפי' לא יתקיימו ביה"ג חוצצין וק"ל להרמב"ם מ"ש משבלים שאינן מתקיימין ביה"ג ואפ"ה חוצצין וי"ל] ואע"ג שהן מאכל אדם. אפ"ה כיון שמחוברין אמק"ט וחוצצין: ואוכלים טהורים ר"ל תלושין שלא הוכשרו. ואע"ג דעכ"פ הרי אין שום דבר חוצץ עד שיבטלנו במקום שהניחו. דהיינו שדעתו להניחו שם לעולם. והנך כיון דחזו לאכילת אדם לא מבטל ליה [כב"ב י"ט ב]. י"ל זהו בסתמא. אבל הכא מיירי שבטלו בפירוש [ועי' בהלכתא גברתא כאן ובפט"ו סי' נ"ג]: ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורין דסבירא ליה דכל דבר שאין רגיל לעשות ממנו אהל. אם אף על פי כן עשה ממנו אהל. בטלה דעתו אצל כל אדם: חוץ מן העגול של דבלה שרגיל להשתמש בו לאהל. הזיזין אבן או קורה הבולט ויוצא מהכותל לרשות הרבים: והגזריות מפורש לקמן [רפי"ד] דקאמר איזהו זיז כל שראשו כפוף כלפי מטה. ואיזהו גיזרה כל שראשו כפוף כלפי מעלה ושניהן ממעל לפתח: והשובכות שרגילין להניח השובך על קורה הנעוצה בארץ. והשובך בולט סביב ומאהיל על שתחתיו וקמ"ל אף דכל הנך לא נעשו להיות מאהילים על תחתן רק זיזין וגזריות עשויין שיניחו עליהן בני עליה חפציהם. וגם שובך רק לתוכו עשוי [ועי' סוכה י"ז א']: והשקיפים מפורשים לעיל ספ"ג: והגהרים לשון נהורא והן כעין חלונות שבכותלי מערה. והחלון הזה משופע כלפי מעלה. ובולט ויוצא מהמערה כמין צואר. שמשם בא האורה להמערה. וקמ"ל אף שגם הנך כולהו לא נעשו לאהל: והשננים שיני סלע. שמתעקמין לפעמים בשפוע ונעשין אהל: והסככות מפורש לקמן במשנתינו: שהן יכולים לקבל מעזיבה רבה ר"ל ודוקא שהנקבים והסדקים הקטנים שיש בין הענפים והבליטות שבהסככות והפרעות. אינן רחבים כל כך עד שיזוב מביניהן טיט רך כשישימו על גבן. אז מצטרפין הענפים והבליטות לרוחב טפח כשיעור אהל: וחכמים אומרים מעזיבה בינונית דאע"ג שתזוב המעזיבה רכה דרך נקבי הסככות והפרעות אפ"ה מצטרפי. ומביאין וחוצצים. אלא במעזיבה בינונית משערינן. דבשלא תחזיק בינונית מביאה מדבריהן ואינה חוצצת [רמב"ם פי"ג מטו"מ ה"ב]. ולהר"ב באינה מחזקת בינונית אינה מביאה ואינה חוצצת. [וק"ל לתרווייהו הרי מסכת פרוסה נמי אינה יכולה לקבל מעזיבה בינונית. ואפ"ה חוצץ ואינו מביא [וכמ"ד]. י"ל דוקא בסככות ופרעות שהן עצים ואבנים מיני בנין משערינן במעזיבה]. ומדאו' אפי' אינן יכולין לקבל מעזיבה בינונית מצטרפי וחוצץ. וגם זהו מדאורייתא דאפי' יכולה לקבל מעזיבה רכה. אפ"ה אם נסדקה על פני כולה אינו מביא הטומאה. ורבנן הוא דגזור כשיכולין לקבל מעזיבה רכה למר ובינונית למר. דלהוי אהל להביא טומאה תחת כולה [הר"ש ורב"א ולרמב"ם הנ"ל מדאורייתא כל אהל רעוע אינו מביא ואינו חוצץ]: אלו הן הסבבות אילן שהוא מיסך על הארץ שענפיו מתפשטין וכפופין כלפי ארץ. ועי"ז נעשה תחתם כאהל: והפרעות היוצאות מן הגדר פרעות הוא לשון גדל פרע. ור"ל הכא אבנים או עצים דקין. הבולטין סמוכין יחד מהגדר. וכשהרבה מהן סמוכין יחד. יש בכולן יחד רוחב טע"ט רק שיש בין המצורפין סדקים ונקבים: או או קתני: ואינן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דהרי מק"ט ואין חוצצין: שאין עשויין אהלים אכולהו קאי שאינן נטויין כאהל עם גג ודפנות. רק פרוסים על קונדסין באויר נמצא שיש כאן גג בלי דפנות. [והר"ב פירש דר"ל שפרוס ע"ג ארובה שבין בית לעליה. ותמוה הרי אמרינן [עירובין דמ"ו] ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי. והרי [לעיל פ"ז סמ"ב] ס"ל לר' יוסי דכה"ג מחשב אהל וחוצץ ומביא. ואין לחלק ולומר דהתם שאני מדהוא רדוד מאהל שלם עם גג ואהל ליתא דהרי הר"ב בעצמו כתב שם דכשהטומאה תחת הרדוד. הבא להאהל טהור. א"כ לא שייך כלל הרדוד להאהל. וא"כ היאך נצרף הכא דפנות האהל להרדוד. ואת"ל אם גם בכל יריעה על ארובה ס"ל לר' יוסי דמביא וחוצץ. א"כ למה נקט התם פלוגתייהו ברדוד מאהל. י"ל משום רישא התם דמיירי ברדוד נקט נמי פלוגתא בסיפא ברדוד. א"נ לרבותא דר"ש נקט רדוד ודו"ק. וגם א"א לאוקמא הכא דמיירי בדפנות בלי גג. וכגון שהיריעה פרוסה באמצע הבית בין טומאה לטהרה. ליתא דהרי גם בכה"ג כיון דסמוך לדפנות הבית חוצץ בין מן הצד ובין מטה למעלה [כלקמן פט"ו מ"ד]. מיהו לתוס' שהבאנו לעיל סי' י"ז הא דקאמר הכא שאינן עשויין אהלים ר"ל שאינן קבועים בארץ]: ובהמה וחיה שמתו דהרי הן נבילות וכל הטמא אינו חוצץ: ואוכלים טמאים ואפי' רק הוכשרו דהרי נטמאו השתא מהטומאה שתחוץ בפניה: מוסף עליהם ר"ל דכל הנזכרים לעיל בהמשנה. הן ההיפוך מהנך דתנא במשנה א' וב' דמביאין וחוצצין. ומדלא ידעינן אם הם בהיפוך היאך דינן. לפיכך אצטריך למתניי' דכשהן בהיפוך אז מביאין ולא חוצצין ולפיכך קאמר הכא. דעוד נוסף על ההפוכין דלעיל רחיים של יד אדם. דאע"ג שהוא כלי אבנים ובכה"ג אפי' אינו מחזיק מ"ס אמק"ט. אפ"ה כל חציצה היינו רק כשאין דעתו לפנותו משם [וכמש"ל]. משא"כ רחיים דיד דרכו להתטלטל ולהשאילו לאחרים [כגיטין פ"ה מ"ט] ולפיכך אינו חוצץ. אבל רחיים דבהמה. או של מים אין דרכו להתטלטל וחוצץ. והא דלא תני לה ברישא תנא ושייר והרי גם במשנתינו שייר אדם וכל הכלים [כרפ"ו]: מסכת פרוסה חוטי שתי המתוחין בין אויר טמא לטהור: וחבילי המטה סרוגי חבלים שתולין אותה בשולי המטה וסרוגין מפסיק בין אויר טמא לטהור. ומיירי שאין חוטי השתי מתוחין בכסא האריגה. ולפיכך אמק"ט. דבמחוברין בכסא האריגה הרי מק"ט [כרפכ"א דכלים]. וכ"כ סרוגי חבלים מיירי שאינן מחוברין במטה שאז אף שדומין לאריג אפ"ה מדמלא נקבים כרשת אמק"ט [כעדיות פ"ג מ"ד וערתוי"ט רפכ"ז דכלים] אבל במחוברין במטה הרי מק"ט [כרפי"ט דכלים] וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה [וכל זה דלא כהר"ש והר"ב הכא וע"ש]: והמשפלות הוא סל גדול מלא נקבים עשוי מערבה או חבלים שמשימין בתוכו משא שעל הגמל: והסריגות שבחלונות הוא כמין סבכה שעושין מעצים דקים מסורגין ומעמידין אותו בחלול החלון. וכל הנך שנזכרו במשנתינו. כלים מנוקבין הן. רק שאין בכל נקב ונקב טע"ט. דאל"כ היאך קאמר התנא שחוצצין. הרי הטומאה מתפשטת דרך הנקבים שרחבין טע"ט. וגם מיירי שהטומא' ממש אינה מונחת מכוון תחת או ממעל להנקב. דאל"כ אפי' אין בהנקב טע"ט הרי הטומאה בוקע למעלה או למטה. דעכ"פ נגד הנקב טמא [כלקמן פ"י מ"ב]. אלא מיירי שמונחין בחלול הארובה שבין בית לעליה. או בחלול חלון שבין חדר לחדר שמת מונח בא' מהן. וכל התפשטות הטומאה אינה יוצאת בנקב שהוא פחות מטפח. והכי מוקמינן לה בש"ס [חולין קכ"ה ב' ועמ"ש בס"ד בפירושינו לקמן פ"י סי' י"ג]: הזרעים הן ירקות שיש בהן גרעינין הנאכלים: והירקות הן ירקות שהן עצמן נאכלים. ולא הגרעיני זרע שבהן: המחוברים לקרקע אתרווייהו קאי. וה"ק אפי' מחוברין שודאי אינם מקבלים טומאה. אפ"ה אינן חוצצין. ומשום שאינן מתקיימין כליתנהו דמי: חוץ מן הירקות שמנו ר"ל הנך שנזכרו במשנה א'. אמנם החילוק שביניהן. דהנך דלעיל מתקיימין בארץ בקיץ ובחורף. להכי חוצצין. אבל שאר ירקות יש זמן בשנה שאע"ג שמחוברין הן מתיבשין ונעשין אבק. וי"א דהנך דלעיל הן גדולים כאילנות לכן דינן כענפי אילנות דהיינו סככות ופרעות דלעיל דמביאין וחוצצין. משא"כ שאר ירקות קטנות הן. להכי לא חשיבי כלל להיות אהל להביא או לחוץ [הרא"ש וקק"ל וכי עוף ששכן ולבנה בשבלים ואוכלין טהורין נמי בגדולים כאילנות מיירי]. מיהו בתלושין בין הנך דלעיל או הנך דמשנתינו כולן שוין דדינן כאוכלין דבלא הוכשרו מביאין וחוצצין. ובהוכשרו מביאין ולא חוצצין: וכיפת הברד והשלג והבפור והגליד כיפא הוא בלשון יון אבן. וכן פי' בערוך [במלת כף האחרון] ור"ל הכא גוש ברד או גוש שלג. או גוש כפור [רייף בל"א]. או גוש של גליד והוא קרח [אייז בל"א]. כולן כשנתקשו ונקפו כאבן מיירי שהאהילו או סתמו עמהן חלון שבכותל: והמלח שנדבקו יחד גרגרי מלח. ונתהוו גוש א' כאבן: והדולג ממקום למקום בין אדם או שאר בע"ח שדלג ברגל א' ממעל להטומאה: והקופץ ממקום למקום שקפץ אדם או שום בע"ח בב' רגליו יחד ממעל להטומאה: והעוף הפורח אף שקשור בחוט. רק שהעוף פורח ומניע א"ע הנה והנה באויר [ולהרמב"ם דמוקי לעוף דמשנה א' בקשור היינו שקשור באופן שאינו יכול לעוף ממקומו ולהתנודד כלל]. ונקט הכא ההיפוך מרישא בעוף ששכן. והיינו דלא תני בסיפא כבספינה וטלית דבקשור מאהיל. משום דגם הכא בקשור מיירי: וטלית המנפנפת שאינו קשור בשום מקום. רק הרוח הגביהו והוא עף באויר: וספינה שהיא שטה על פני המים ואף דספינה אמק"ט. עכ"פ מדשטה הו"ל כעוף הפורח: קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה שלא תנוד הנה והנה כעוף הפורח: כבש את האבן על גבי הטלית לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ספינה קשורה שאינה מנידה א"ע כלל. אלא אפי' טלית שאע"ג שהניח אבן על קצהו הא'. אעפ"כ ע"י הרוח הוא מניד א"ע למעלה ולמטה עולה ויורד. אפ"ה כיון שעכ"פ נשאר אהילות שלו בצד א' הו"ל אהל. אע"ג שלפעמים הרווח שתחתיו גבוה ולפעמים נמוך: מביאה את הטומאה נ"ל דהיינו רק לחומרא. אבל עכ"פ אינן חוצצין. מדהו"ל כסדין שאינו נטוי כאהל עם דפנות והו"ל כשאר כלים דמביא ואינוחוצץ [כלעיל מ"ג]: רבי יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה א"א לומר דמיירי כשיש תוך הבית ההוא מת וכלים או אדם לא נטמאו. ליתא. דמ"ש בית זה מבית שביבשה. גם אי"ל דה"ק אם מת רצוץ בקרקע הים וספינה שטה על גביו. דאילו היה הבית ביבשה היה בוקע לתוכו. אבל הכא דשולי הספינה שאמק"ט מפסיק אינו בוקע לתוכו. ולרבנן שולי הבית לאו כספינה חשיב ושפיר בוקע טומאה לתוכו. ג"כ ליתא דק' לרבנן דכיון דהבית מחובר להספינה שאמק"ט הרי כל המחובר לטהור טהור [ככלים פי"ב סמ"ב] ולמה לא יחוץ רצפתו בפני הטומאה. ואי נמי נימא דמיירי שהבית מטולטל בהספינה. עכ"פ נמי מי גרע רצפת בית זה מרצפת מגדל [רפ"ד] שכשטומאה תחתיו. אז תוך המגדל טהור. אלא נ"ל דר' יוסי ס"ל דהבית כגוף הספינה הוה. ומדאין הספינה קשורה. גם הבית אינו מביא הטומאה. ורבנן ס"ל דבית לא בטל לגבי ספינה והו"ל כגוף בפ"ע שאינו מתנועע ומביא הטומאה. א"נ גזרו בית שבספינה אטו בית שביבשה שמביא הטומאה: שתי חביות סתם חבית של חרס הוא. ומונח חצי זית תוך כל א': ומונחות בתוך הבית הן טהורות דהרי כל אחד מוקף צמ"פ ולפיכך אפילו אם היה כזית מונח בחבירתה. היתה היא טהורה. מכ"ש כשחצי זית מונח בחבירתה: והבית טמא דצמיד פתיל אינו מונע מלהוציא טומאה. והרי כזית שנחלק מטמא באהל [כרפ"ג]: וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית חצי זית בכל א'. והחדרים אין להם פתח רק דרך הבית. ואע"ג ששניהן נעולים עכ"פ סוף טומאה לצאת דרך הבית [עי' פ"ז מ"ג] אבל החדרים הרי הן טהורים דהרי אפי' היה כזית שלם ממש בהבית או בחדר א' החדר השני שבבית טהור. דאין דרך טומאה לכנוס [ועי' כלים פ"ח מ"ו]. והרי החדר הפתוח אומר להבית מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. וכל משנה זו כבר שמעינן לה [מרפ"ד] במגדל נעול שבבית. וביותר מב' פרדסקין [ספ"ו] דהוה ממש כמשנתינו. אלא דקמ"ל הכא בב' חצאי זיתים. דגם בפעם א' אמרינן דרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס:
מלכת שלמה
שתי חביות. של חרס ועי' במ"ו פ"ח דכלים:
וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית. סתם מתני' כרבי אליעזר ודלא כרבי יהושע דמטהר בחדרים אליבא דר' יהודה הר"ש ז"ל פי' דתניא בתוספתא א"ר יהודה אני אומר דבר אחד והם אומרים דבר אחד אני אומר להם מודה ר"א לר' יהושע בשתי חביות שפתוחות לתוך הבית שהבית טמא על מה נחלקו על שני חדרים של בית שר' אליעזר מטמא ור' יהושע מטהר והם אמרו לי מודה רבי יהושע לרבי אליעזר על שני חדרים שפתוחים לבית שהבית טמא על מה נחלקו על שתי חביות שרבי אליעזר מטמא ורבי יהושע מטהר ע"כ:
6.
Two [earthenware] jars in which there are two pieces of corpse the size of half an olive, sealed with tightly fitting lids, lying in a house, they remain clean, but the house becomes unclean. If one of them was opened, that [jar] and the house become unclean, but the other remains clean. A similarly with to two rooms that open into a house.
