Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִנַּיִן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁמְּטַמְּאָה בְמַשָּׂא כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל) תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא:
ברטנורה
אמר ר״ע מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא. איידי דאיירי לעיל באסמכתא גבי חרס, נקט נמי להני קראי דאסמכתא. וקרא דתזרם כמו דוה הוא סמוך לקרא דלא ימצא במכתתו חרס דאייתי לעיל. אי נמי משום דבעי למיתנא מנין שמרחיצין את המילה וכו׳ תנא להנך מנין דדמו לה:מטמאה במשא. הנושא אותה יכבס בגדיו ואפילו לא נגע בה, כגון שהיתה בקופה וכיוצא בה. ואפליגו רבנן עליה דרבי עקיבא ואמרי אינו מטמא אלא במגע כשרץ. והלכה כחכמים:תזרם כמו (אשה) דוה. כלומר יהי בעיניך כזרים, כמו דוה, כאשה נדה, כדכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והדוה בנדתה, ובעבודת כוכבים משתעי קרא:
תוסופות יום טוב
מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא. פירש הר"ב איידי וכו' אי נמי משום דבעי למיתני כו' וזהו פירש"י וכתבו התוספות שאין נראה דאם כן בההוא ה"ל להתחיל ועוד דה"ל למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה. אלא נראה איידי וכו':
שנאמר תזרם כמו דוה. כתב הר"ב ואפליגו רבנן עליה וכו'. במשנה ו' פרק ג' דעבודת כוכבים ושם אפרש בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אמר ר' עקיבא איידי דנקט אסמכתא בסוף פרק דלעיל. נקיט נמי כל הני אסמכתא דפרקן. או משום אסמכתא דמשנה ג'. דמרחיצין המילה בשבת נקט נמי כל הני: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה אפילו לא נגע בה כשנשאה: תזרם ר"ל תעשה לע"ז זר ממך: כמו דוה כנדה: צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו. ולא אמרתי לך שתהיה לך כנדה. רק לענין טומאה. אבל לא כמוה שתחזור לקרבה ולהכניסה כשתטבול. רק צא תאמר לה. דע"ז טמאה עולמית: מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא וקיי"ל דע"ז מטמא רק במגע: מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מק"ט: דרך אניה בלב ים מה ים אין מק"ט. כ"כ ספינה. ואפי' היא של חרס. וכ"ש של עץ. ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים. דמטולטלת מלא וריקן. אפ"ה אמקט"ו: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ולא יותר. ואף דבכל דוכתא מלת זרעונים כולל כל הנזרע. הכא רק בירקות שרי לזרוע ה' מינין בערוגה. מדכך הדרך לזרוע מהן מעט מעט: ארבעה בארבע רוחות הערוגה מניח בכל זוית טפח על טפח פנוי. וזורע ד"ט האחרים ברוחב טפח. וכן בכל רוח ורוח: ואחד באמצע ר"ל טפח על טפח זורע באמצע. כדי שיהיה מובדל מהירקות שבצדדים טפח ומחצה לכל רוח כתמונה א). או שיזרע באמצע ח' טפחים. אבל יגע בהזרוע בד' הצדדים רק בראש תור. כתמונה ד). אבל טפי מה' מינין. אף שמרחיקין זמ"ז טפח ומחצה שהוא שיעור יניקה. או נוגעים בראש תור. אפ"ה אסור. מדהו"ל עירבוב: כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה תוציא. חד. צמחה. חד. זרועיה. תרי. תצמיח. חד. הרי ה' וקרא מיירי בסתם ערוגה שהיא ו' טפחים. מדקים להו לרבנן דבכה"ג לא ינקי מהדדי: מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה דאז מדאכתי לא מסרח הש"ז. שפיר מקרי עדיין ש"ז. דראוי עדיין להזריע להיות ולד נוצר ממנו: היו נכונים לשלשת ימים וקיי"ל (י"ד קצ"ו) דהפולטת ש"ז תוך ו' עונות לשימושה. חוץ מיום ששמשה בו סותרת יום א' בז' נקיים שלה (ועונה היא או יום או לילה): מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת דכשאין מים חמין. מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו. דאז הילד מסוכן. ובב' ימים הראשונים פליגי הפוסקים. די"א לא נתחזק החולי עד יום ג': ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים והאידנא נשתנה הטבע. ולהכי אין מרחיצין סתם מילה. רק ביש לחוש לסכנה. אבל קודם המילה. מרחיצין אותו בחמין שהוחמו מע"ש. ובנשפכו יביא חמין שהוחמו לצורך עובד כוכבים. אבל לא יאמר לעובד כוכבים לחממן. ולענין שרית הסדין (ווינדעלן) למילה. באפשר יעשה ע"י עובד כוכבים (של"א ס"ט. ועי' בל"ט מלאכות במלבן): מנין שקושרין לשון של זהורית צמר סרוק כלשון וצבוע (קארמאזין): בראש שעיר המשתלח אע"ג דאיכא קצת איסור כשיוציאו חוץ לתחום. או כשיחמר אחריו (עי' פסחים ס"ו ב' ודו"ק): ותבא במים בקרבו וכשמן בעצמותיו מקיש סיכה לשתיה. מיהו אינו ראיה גמורה רק זכר. דדלמא ברחיצה משתעי קרא דמים. דגם ברחיצה נכנסים מים בקרבו דרך נקבי פארען שבגוף. א"נ בקרבו לאו אמים רק אקללה קאי. להכי באמת סיכה רק מדרבנן אסור. והכי קיי"ל: המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כלעיל פ"ח סי' נ"א. נ"ב. נ"ג: תבלין בשמים. שומים. בצלים. ושומן (עי' ר"מ ערלה פ"ב מ"י): כדי לתבל ביצה קלה ה"נ בעינן ביצה קלה דהיינו ביצת תרנגולת דמדהיא עריבה לחיך טפי משאר ביצים. א"צ תבלין מרובים להמתיקה: ומצטרפין זה עם זה כל מינים שבתבלין: קליפי אגוזים קליפה ירוקה שעל האגוז בעודה לחה ראוי לצבוע: קליפי רמונים (גראנאטאפפעל): אסטיס (וויידענקרויט) שעושין ממנו (אינדיג): ופואה (פערבער ראטה): כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה רגילין לתת בראש הסבכה מטלית צבוע: (אלויען). וי"א (זאלפעטטער): ובורית קמוניא ואשלג הן ג' מיני עשב המנקין הבגדים בכביסה: רבי יהודה אומר כדי להעביר על הכתם אשה שמצאה כתם בכתנתה. ומסופקת אם הוא דם נדה או צבע. בודקתו במינין אלו (כפ"ט דנדה מ"ו): פלפלת חזי לריח הפה. ואינו פלפל שלנו. דהוא בכלל תבלין דלעיל כ"א: כל שהוא ועטרן (הארציכט). חזי לרפא כאב חצי ראש: מיני בשמים העשויין. להריח. ולעיל כ"א מיירי במצויין טפי לתבל המאכל: ומיני מתכות כל שהן דאף מתכת מעט חזי לעשות כלי קטן: מאבני המזבח ומעפר המזבח מקק ספרים ספרים שנרקבו: ומקק מטפחותיהם (מענטעלכען) של ס"ת שנרקבו: כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן ומפני קדושתן חשיבי: לא ידבק בירך מאומה מן החרם וקרא אחשביה לאיסורי'. והו"ל מתקן להוציא ע"ז מביתו. ות"ק סבר מדמבוזה בעיני אדם. אינו בכלל כל הכשר להצניע. כלעיל (פ"ז מ"ג): המוציא קופת הרוכלין תיבה קטנה של מוכרי בשמים: אף על פי שיש כה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת דחדא הוצאה היא. וא"ת מה ארי' קופה הרי אפי' הוציא וחזר והוציא בהעלם א' חייב רק א'. י"ל דקמ"ל דאפי' לר"י (כריתות פ"ג מ"ט) דתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש דמינין מחלקין. ואפ"ה כיון שהן בקופה קופה מצרפן וחייב רק א' (ועי' פ"י מ"ב): זרעוני גינה פחות מכגרוגרת אע"ג דאוכלין שיעורן כגרוגרת. הנהו לזריעה קיימי טפי: זרע קשואין (גורקען זאאט): זרע דלועין (מעלאהנען זאאט): זרע פול המצרי (שמינק. באהנען זאאט). והנך חשובים טפי משאר זרעים. וסגי בשיעור זוטא: חגב חי טהור כל שהוא שמצניעו לקטן לשחק בו: מת כגרוגרת ככל מיני אוכלין. מדאין טעון שחיטה: ציפורת כרמים מין צפור [אב"י כ"פ הר"ב אבל כפי מה שהוכיחו בת"ח הוא מין חגב. ע"ש]: רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ות"ק ס"ל דאין נותנו לתינוק. פן ימות ויאכלנו. ואף דקטן אוכל נבילות לתיאבון אין ב"ד מצווין להפרישו. עכ"פ אסור ליתן לו בידים. מיהו אביו בכל גוונא מצווה להפרישו. ואפי' באיסור דרבנן חייב לחנכו. רק דבדאו' מחינן באב. ובדרבנן לא מחינן בי' באב. אבל בתינוק שאינו בר הבנה. אף אביו אינו מצווה להפרישו. אבל אסור להאכילו בידים (מג"א שמ"ג ב'). וחינוך לקטן במצות עשה. היינו אפי' בעשה דרבנן. כתפלה (א"ח ק"ו. ורט"ז שם סק"ב). ונר חנוכה (ססי' תרע"ה). ומגילה (סי' תרפ"ט. ועי' מ"ש בזה בחידושינו מגילה פ"ב מ"ד). וזמן החינוך הוא לכל חד וחד כפום חורפי' (מג"א שמ"ג סק"ג. וכ"כ תוס' סוכה דכ"ח ב' ד"ה כאן). וי"א שחינוך הוא לבן ט' שנים (מג"א ט"ז סק"א). וי"א דכל שראוי לאותה מצוה. אף שאינו מבין לשם מי עושה. חייב לחנכו בה (תוס' חגיגה ד"ב א' ד"ה איזהו). ונ"ל כשניתק חוט העירוב. מותר ליתן לתינוק ספרים לנשאן לביהכ"נ. דלא גרע ממפתחות שהתיר המרדכי ליתנן לתינוק לנשאן לביהכ"נ (כרט"ז שמ"ו סק"ו). והרי כל דבר שהוא מצוה ספינן לי' בידים (כמג"א שמ"ג. ותוס' פסחים פ"ח א'. ועי' ר"ן נדרים ל"ו א'. ומג"א תקנ"ט סק"ט). וע"י עובד כוכבים פשיטא דמותר להביא הספרים לשם. מדהוה שבות דשבות במקום מצוה (ועי' סי' ש"ז ס"ה. ורט"ז ס"ב בהג"ה):
מלכת שלמה
א"ר עקיבא מנין וכו'. כתוב בס' הליכות עולם פ"ג בשער החמישי מסורת בידנו וביד כל ת"ח שכל מקום ששנינו בראש הפרק אמר ר' פלוני כגון א"ר עקיבא מנין לע"ז כך היא הלכה ובכל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר כגון רי אליעזר אומר דשבת אינה הלכה וכיוצא בזה בתלמוד שכל מקום שאומר תנא דבי ר' ישמעאל כך הלכה וכל מקום שאומר דבי ר' ישמעאל תנא אינה הלכה ע"כ. אמנם אני רואה שבזו המשנה פסק הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כחכמים גם ביד פ"ח דהלכות שאר אבות הטומאה:
מנין לע"ז. ירושלמי כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע"ז מקיש ע"ז לנדה מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בשרצים מקיש ע"ז לשרץ מה שרץ מטמא בהיסט אף ע"ז מטמאה בהיסט. (צ"ע. ועי' ברש"י ז"ל בפרקין דף פ"ד ריש ע"ב שכתב שם דהיסט אפקיה רחמנא בנ' נגיעה ע"כ):
מטמאה במשא. ומפרש בגמ' דלהכי איתקש לנדה לומר דכשם שאין אבר שנחתך מן הנדה מטמא משום תורת נדה כך אין אבר של ע"ז מטמא כלל אע"פ שהוא אבר שלם כגון שהיא ע"ז של חוליות והקישה רחמנא לשרץ בקרא דשקץ תשקצנו לומר דאינה מטמאה במשא והקישה רחמנא למת בקרא דוישלך את עפרה אל קבר בני העם לומר דלא מטמאה בכעדשה ופרכינן ואימא לחומרא דאקשה רחמנא לנדה לטמויי באבן מסמא ולשרץ לטמויי בכעדשה ולמת לטמויי באהל ומשנינן טומאת ע"ז דרבנן היא דשקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא וקיימא לן דקולא וחומרא לקולא מקשינן וכן פי' הרמב"ם ז"ל. וכתב הר"מ די לונזאנו ז"ל ה"מ למימר שנאמר והוציאו את הנדה מן הקדש בד"ה סי' כ"ט והיינו ע"ז ע"כ. ועיין בגמרא בתוס' ד"ה אמר רבה ויתורץ שפיר טפי.
ונלע"ד דמעיקרא תנא מנין לע"ז מן הטעם שפי' רש"י ז"ל או מן הטעם שפי' תוס' ז"ל כמו שכבר העתיק שני הטעמים ר"ע ז"ל ובתר הכי תנא מנין לספינה שהוא ג"כ ענין טומאה וטהרה דומיא דבבא דע"ז ובדין הוא דליתני בתר הכי מיד ג"כ בבא דפולטת שהוא ג"כ ענין טומאה וטהרה אלא משום דבבא דפולטת ובבא דמרחיצין תרוייהו הוי ביום השלישי וגם דבבא דפולטת ילפותא דידה הוי מקרא דמתן תורה דאתייהיבא ביומא דשבתא מש"ה אקדים ותנא בבא דערוגה ובתר הכי תנא בבא דקושרין ובבא דסיכה דתרוייהו שייכי ליום הכפורים ואקדים בבא דקשירה לבבא דסיכה משום דבעי למיתני בסיכה אע"פ שאין ראיה לדבר כמו דתנא בבבא קמא נבי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דבסוף פירקין דלעיל וצ"ע אי כולהו הוי ראיה גמורה מדלא תני אע"פ שאין ראיה לדבר רק בהני תרתי גבי חרס וגבי סיכה כדכתבינן. והרמב"ם ז"ל בבא דערוגה פי' סי' בעלמא הוא מלת זרועיה וז"ל ואינה ראיה אלא אסמכתא חלושה כמו סימן ע"כ.
והגיה הר"י ז"ל שמטמא (בקמץ תחת המ') וכן בכולה מתני' מחק הה"א:
1.
Rabbi Akiva said: From where do we know that an idol defiles by being carried like a menstruant? Because it is said, “You shall cast them [the idols] away as a menstruous woman. Out! You will say to them” (Isaiah 30:22): just as a menstruant defiles by being carried, so does an idol defile by being carried.
משנה ב
מִנַּיִן לִסְפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה בְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, זַרְעָהּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ:
ברטנורה
שהיא טהורה. שאינה מקבלת טומאה:בלב ים. ופשיטא דאניה בלב ים היא, אלא לאשמועינן דספינה הרי היא כים, מה ים טהור אף ספינה טהורה, ואפילו היא של חרס ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים:שזורעים בה חמשה זרעונים. ויש בה כדי להפריש ביניהן הפרש הראוי ולא הוי ערבוב:ארבעה בארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק ג׳ טפחים מן הזרוע שבכל רוח, דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה, ואף על פי שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחקה ג׳ טפחים ויונקין זה מזה, אין כאן בית מיחוש דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב, וליניקה לא חיישינן, כדתנן היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן, ואף על גב דינקי מתתאי, וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרועה צפון ודרום, ורוח זו זרועה מזרח ומערב, אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר, ואי מקרבי הוי עירבוב, הילכך צריך הרחק כדי יניקה:שנאמר כי כארץ תוציא צמחה. תוציא חד, צמחה חד, זרועיה תרי, תצמיח חד, הרי חמשה. וששה טפחים ליכא למילף מקרא, אלא קים להו לרבנן דה׳ זרעונים בששה טפחים לא ינקי הרוחות מן האמצעי, ולא האמצעי מן הרוחות, דשעור יניקת כל זרע טפח ומחצה, הילכך כי רמיז לקרא חמשה זרעונים בערוגה בת ששה טפחים קאמר. ובמסכת כלאים פירשתי הלכות ערוגה ופרטותיה ודקדוקיה וכאן קצרתי:
תוסופות יום טוב
שנאמר דרך אניה בלב ים. פירש הר"ב מה ים טהור. כדתנן בפ"ק דמקואות. [* ומ"ש הר"ב ואפילו היא של חרם פירשתיו במשנה ג' פ"ב דכלים]:
מנין לערוגה וכו'. עיין מה שכתבתי בזה בס"ד ברפ"ג דכלאים:
שנאמר כי כארץ וגו'. כתב הר"ב וששה טפחים ליכא למילף מקרא אלא קים להו לרבנן וכו'. ואור"ת דמ"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא ה"א אע"ג דלא ינקי איכא ערבוב ואסור קמ"ל קרא דבכה"ג ליכא ערבוב ובקרא לחודיה נמי לא סגי דלא הוי ידעינן בכמה שרי קרא אבל השתא דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי אית לן לאוקמי קרא בשיתא. תוס':
יכין
מלכת שלמה
יכין
אמר ר' עקיבא איידי דנקט אסמכתא בסוף פרק דלעיל. נקיט נמי כל הני אסמכתא דפרקן. או משום אסמכתא דמשנה ג'. דמרחיצין המילה בשבת נקט נמי כל הני: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה אפילו לא נגע בה כשנשאה: תזרם ר"ל תעשה לע"ז זר ממך: כמו דוה כנדה: צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו. ולא אמרתי לך שתהיה לך כנדה. רק לענין טומאה. אבל לא כמוה שתחזור לקרבה ולהכניסה כשתטבול. רק צא תאמר לה. דע"ז טמאה עולמית: מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא וקיי"ל דע"ז מטמא רק במגע: מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מק"ט: דרך אניה בלב ים מה ים אין מק"ט. כ"כ ספינה. ואפי' היא של חרס. וכ"ש של עץ. ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים. דמטולטלת מלא וריקן. אפ"ה אמקט"ו: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ולא יותר. ואף דבכל דוכתא מלת זרעונים כולל כל הנזרע. הכא רק בירקות שרי לזרוע ה' מינין בערוגה. מדכך הדרך לזרוע מהן מעט מעט: ארבעה בארבע רוחות הערוגה מניח בכל זוית טפח על טפח פנוי. וזורע ד"ט האחרים ברוחב טפח. וכן בכל רוח ורוח: ואחד באמצע ר"ל טפח על טפח זורע באמצע. כדי שיהיה מובדל מהירקות שבצדדים טפח ומחצה לכל רוח כתמונה א). או שיזרע באמצע ח' טפחים. אבל יגע בהזרוע בד' הצדדים רק בראש תור. כתמונה ד). אבל טפי מה' מינין. אף שמרחיקין זמ"ז טפח ומחצה שהוא שיעור יניקה. או נוגעים בראש תור. אפ"ה אסור. מדהו"ל עירבוב: כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה תוציא. חד. צמחה. חד. זרועיה. תרי. תצמיח. חד. הרי ה' וקרא מיירי בסתם ערוגה שהיא ו' טפחים. מדקים להו לרבנן דבכה"ג לא ינקי מהדדי: מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה דאז מדאכתי לא מסרח הש"ז. שפיר מקרי עדיין ש"ז. דראוי עדיין להזריע להיות ולד נוצר ממנו: היו נכונים לשלשת ימים וקיי"ל (י"ד קצ"ו) דהפולטת ש"ז תוך ו' עונות לשימושה. חוץ מיום ששמשה בו סותרת יום א' בז' נקיים שלה (ועונה היא או יום או לילה): מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת דכשאין מים חמין. מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו. דאז הילד מסוכן. ובב' ימים הראשונים פליגי הפוסקים. די"א לא נתחזק החולי עד יום ג': ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים והאידנא נשתנה הטבע. ולהכי אין מרחיצין סתם מילה. רק ביש לחוש לסכנה. אבל קודם המילה. מרחיצין אותו בחמין שהוחמו מע"ש. ובנשפכו יביא חמין שהוחמו לצורך עובד כוכבים. אבל לא יאמר לעובד כוכבים לחממן. ולענין שרית הסדין (ווינדעלן) למילה. באפשר יעשה ע"י עובד כוכבים (של"א ס"ט. ועי' בל"ט מלאכות במלבן): מנין שקושרין לשון של זהורית צמר סרוק כלשון וצבוע (קארמאזין): בראש שעיר המשתלח אע"ג דאיכא קצת איסור כשיוציאו חוץ לתחום. או כשיחמר אחריו (עי' פסחים ס"ו ב' ודו"ק): ותבא במים בקרבו וכשמן בעצמותיו מקיש סיכה לשתיה. מיהו אינו ראיה גמורה רק זכר. דדלמא ברחיצה משתעי קרא דמים. דגם ברחיצה נכנסים מים בקרבו דרך נקבי פארען שבגוף. א"נ בקרבו לאו אמים רק אקללה קאי. להכי באמת סיכה רק מדרבנן אסור. והכי קיי"ל: המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כלעיל פ"ח סי' נ"א. נ"ב. נ"ג: תבלין בשמים. שומים. בצלים. ושומן (עי' ר"מ ערלה פ"ב מ"י): כדי לתבל ביצה קלה ה"נ בעינן ביצה קלה דהיינו ביצת תרנגולת דמדהיא עריבה לחיך טפי משאר ביצים. א"צ תבלין מרובים להמתיקה: ומצטרפין זה עם זה כל מינים שבתבלין: קליפי אגוזים קליפה ירוקה שעל האגוז בעודה לחה ראוי לצבוע: קליפי רמונים (גראנאטאפפעל): אסטיס (וויידענקרויט) שעושין ממנו (אינדיג): ופואה (פערבער ראטה): כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה רגילין לתת בראש הסבכה מטלית צבוע: (אלויען). וי"א (זאלפעטטער): ובורית קמוניא ואשלג הן ג' מיני עשב המנקין הבגדים בכביסה: רבי יהודה אומר כדי להעביר על הכתם אשה שמצאה כתם בכתנתה. ומסופקת אם הוא דם נדה או צבע. בודקתו במינין אלו (כפ"ט דנדה מ"ו): פלפלת חזי לריח הפה. ואינו פלפל שלנו. דהוא בכלל תבלין דלעיל כ"א: כל שהוא ועטרן (הארציכט). חזי לרפא כאב חצי ראש: מיני בשמים העשויין. להריח. ולעיל כ"א מיירי במצויין טפי לתבל המאכל: ומיני מתכות כל שהן דאף מתכת מעט חזי לעשות כלי קטן: מאבני המזבח ומעפר המזבח מקק ספרים ספרים שנרקבו: ומקק מטפחותיהם (מענטעלכען) של ס"ת שנרקבו: כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן ומפני קדושתן חשיבי: לא ידבק בירך מאומה מן החרם וקרא אחשביה לאיסורי'. והו"ל מתקן להוציא ע"ז מביתו. ות"ק סבר מדמבוזה בעיני אדם. אינו בכלל כל הכשר להצניע. כלעיל (פ"ז מ"ג): המוציא קופת הרוכלין תיבה קטנה של מוכרי בשמים: אף על פי שיש כה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת דחדא הוצאה היא. וא"ת מה ארי' קופה הרי אפי' הוציא וחזר והוציא בהעלם א' חייב רק א'. י"ל דקמ"ל דאפי' לר"י (כריתות פ"ג מ"ט) דתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש דמינין מחלקין. ואפ"ה כיון שהן בקופה קופה מצרפן וחייב רק א' (ועי' פ"י מ"ב): זרעוני גינה פחות מכגרוגרת אע"ג דאוכלין שיעורן כגרוגרת. הנהו לזריעה קיימי טפי: זרע קשואין (גורקען זאאט): זרע דלועין (מעלאהנען זאאט): זרע פול המצרי (שמינק. באהנען זאאט). והנך חשובים טפי משאר זרעים. וסגי בשיעור זוטא: חגב חי טהור כל שהוא שמצניעו לקטן לשחק בו: מת כגרוגרת ככל מיני אוכלין. מדאין טעון שחיטה: ציפורת כרמים מין צפור [אב"י כ"פ הר"ב אבל כפי מה שהוכיחו בת"ח הוא מין חגב. ע"ש]: רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ות"ק ס"ל דאין נותנו לתינוק. פן ימות ויאכלנו. ואף דקטן אוכל נבילות לתיאבון אין ב"ד מצווין להפרישו. עכ"פ אסור ליתן לו בידים. מיהו אביו בכל גוונא מצווה להפרישו. ואפי' באיסור דרבנן חייב לחנכו. רק דבדאו' מחינן באב. ובדרבנן לא מחינן בי' באב. אבל בתינוק שאינו בר הבנה. אף אביו אינו מצווה להפרישו. אבל אסור להאכילו בידים (מג"א שמ"ג ב'). וחינוך לקטן במצות עשה. היינו אפי' בעשה דרבנן. כתפלה (א"ח ק"ו. ורט"ז שם סק"ב). ונר חנוכה (ססי' תרע"ה). ומגילה (סי' תרפ"ט. ועי' מ"ש בזה בחידושינו מגילה פ"ב מ"ד). וזמן החינוך הוא לכל חד וחד כפום חורפי' (מג"א שמ"ג סק"ג. וכ"כ תוס' סוכה דכ"ח ב' ד"ה כאן). וי"א שחינוך הוא לבן ט' שנים (מג"א ט"ז סק"א). וי"א דכל שראוי לאותה מצוה. אף שאינו מבין לשם מי עושה. חייב לחנכו בה (תוס' חגיגה ד"ב א' ד"ה איזהו). ונ"ל כשניתק חוט העירוב. מותר ליתן לתינוק ספרים לנשאן לביהכ"נ. דלא גרע ממפתחות שהתיר המרדכי ליתנן לתינוק לנשאן לביהכ"נ (כרט"ז שמ"ו סק"ו). והרי כל דבר שהוא מצוה ספינן לי' בידים (כמג"א שמ"ג. ותוס' פסחים פ"ח א'. ועי' ר"ן נדרים ל"ו א'. ומג"א תקנ"ט סק"ט). וע"י עובד כוכבים פשיטא דמותר להביא הספרים לשם. מדהוה שבות דשבות במקום מצוה (ועי' סי' ש"ז ס"ה. ורט"ז ס"ב בהג"ה):
מלכת שלמה
מנין לספינה וכו'. ר' עקיבא קאמר לה כנלע"ד וכן ערוגה אע"ג דבודאי מוסכמת ודברי הכל היא. אבל מנין לפולטת היא דלא כר"ע כמו שיתבאר בסמוך:
שנאמר דרך אניה בלב ים. בגמ' בברייתא יליף לה חנניה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ שהוקשו לשק בקרא דמכל כלי עץ או בגד או עור או שק בעינן דמיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דלא מיטלטלה מלאה ואיכא בינייהו ספינה של חרס שלא הוקשה לשק בההוא קרא דלחנניה טמאה אע"ג דלא מיטלטלה מלאה אי נמי ספינת הירדן שהיא של עץ אלא שהיא קטנה דמיטלטלא מלאה ג"כ ע"י שורים או ע"י אדם ולחנניה טמאה ולרב פפא כפי גירסת רש"י ז"ל ר' יוסי דברייתא דמייתי בגמ' כחנניא דספינה של חרס או ספינה קטנה דהיינו ספינת הירדן טמאה וכפי גירסת ר"ת איפכא דלר' יוסי טהורה כתנא דידן:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל בלב ים וכו' עד ואפי' טענוה ביבשה. אמר המלקט כגון ספינת הירדן וכדכתבינן:
מנין לערוגה שהיא ששה על ששה. יש אומרים דערוגה ששה נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם ומשמע לחייו לשון לוחות וכן היו ששה על ששה מכלל דערוגה נמי כן הוא. תוס' ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל בד"ה שזורעים צריך להגיה בסופו ערבוב [ברע"ב ד"ר בטעות ערבו"]:
ד' על ד' רוחות הערוגה. פ"ק דקדושין דף ל"ט ופי' הר"ן ז"ל ד' על ד' רוחות הערוגה כלומר באמצע כל רוח ורוח וא' באמצע כלומר באמצע הערוגה ע"כ ופי' רש"י ז"ל ד' על ד' רוחות הערוגה דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע הרי מן הזרע הנזרע בגבול הערוגה כנגד האמצעי ועד האמצעי שלשה טפחים ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל דבור המתחיל ארבעה וכו' עד וליניקה [ברע"ב ד"ר בטעות ולינקיה.] פשוט הוא שכצ"ל. בסוף לשוט ז"ל שכתב ובמס' כלאים פירשתי הלכות ערוגה וכו'. אמר המלקט תמצאינו כתוב בשמו ז"ל ברפ"ג דמסכת כלאים בכלל לקוטָי בחבור זה אבל פה העתיק ר"ע ז"ל לשון רש"י ז"ל בקיצור. וי"ס דגרסי' ארבעה בארבע רוחות ול"ג מלת על וכן הוא ברי"ף ז"ל:
ואחד באמצע שנא' כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרעה תצמיח לא נאמר אלא זרועיה תצמיח. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
2.
How do we know that a ship is clean? Because it is said, “The way of a ship is in the midst of the sea” (Proverbs 30:19). How do we know that if a furrow is six handbreadths by six handbreadths, they may sow in it five kinds of seeds, four on the four sides, and one in the middle? Because it is said, “For as the earth brings forth her growth, and as the garden causes its seeds to spring forth” (Isaiah 61:11) not its seed, but its seeds is stated.
משנה ג
מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט) הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים. מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:
ברטנורה
שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחא שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר ממנה, וקרינן בה שכבת זרע הראוי להזריע:לשלשת ימים. דהקפיד הכתוב על טמאי קרי במתן תורה, לכך הפרישן שלשה ימים ולא חש אם יפליטו אח״כ ביום רביעי להפרשה, דמסריח ואינו ראוי להזריע. ופסק ההלכה שהפולטת ביום השלישי טהורה, ומתניתין משבשתא היא, ותני מנין לפולטת ש״ז ביום השלישי שהיא טהורה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים, ולשלשת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי, דביום שלישי להפרשה נתנה תורה. אי נמי לא משבשתא היא אלא [רבנן דר׳] אליעזר בן עזריה היא, דסבירא [להו] הפולטת ביום השלישי טמאה, ולית הלכתא [כותייהו]:מנין שמרחיצין וכו׳ אפילו בחמין שהוחמו בשבת, דאף ביום ג׳ מסוכן הוא, וכ״ש ראשון ושני. והמים חמין מחזיקין לגוף התינוק ומבריאין אותו:לשון של זהורית. כמין לשון של צמר אדום, היו קושרין חציו בראש השעיר המשתלח לעזאזל וחציו בצוק, וכשהיה דוחה השעיר למטה היה הלשון ההוא מלבין ויודעין שנתכפרו עונותיהם:
תוסופות יום טוב
שנאמר היו נכונים לשלשת ימים. למאי דכתב הר"ב דמתני' משבשתא ותני טהורה כתבו התוספות וא"ת דטפי ה"ל למנקט קרא דוקדשתם היום ומחר. ואור"י דניחא ליה לאתויי היו נכונים לשלשת ימים משום דמוכח דמשום פליטת זרע הקפיד דכתיב ביה אל תגשו אל אשה עכ"ל. ומה שהגהתי בדברי הר"ב אלא רבנן דראב"ע היא כו'. משנה שלמה היא פ"ח דמקואות. וה"נ מוכח בגמ' דהכא:
[* מנין שמרחיצין את המילה. ולקמן פי"ט משנה ג' תנן את הקטן ואף בכאן כן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ובש"ס שם אנן תנינן מרחיצין את הקטן תניי' דבי רב מרחיצין את המילה ר' אבהו בשם רבי יוחנן הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן]:
ביום השלישי כתב הר"בא) וכ"ש ראשון ושני. וכן משמע לשונו בפי"ט. וכתב שם הר"ן וא"ת והא כתיב (בראשית ל"ד) ביום השלישי בהיותם כואבים אלמא טפי מסתכן בג' מבשני י"ל אע"פ שסכנת יום שני גדולה משלישי אפילו הכי ביום השלישי היו חלושים ביותר ולא היו יכולים לברוח ולהלחם. אבל ביום ב' עדיין לא תשש כחם ויום ראשון יוכיח שלא נגעו בהם לפי שעדיין כחם עליהם אע"פ שהם מסוכנים יותר וכתב עוד דנ"ל שאין זה ראיה דאיכא למימר שיותר הם מסוכנים בשלישי. ואל תתמה שטבען של הרבה חליים כך הוא להתחזק יותר בשלישי עכ"ל. אבל בפ"ג ממסכת נדרים סוף ד' ל"א כתב דלא כאיב ליה טפי בג' אלא שחלושין ביותר והיינו כדבריו הראשונים. ויש מחלוקת בין הפוסקים בזה. ודברי הר"ב במ"ג פ"ד דמסכת תענית נראין דלא כמ"ש בכאן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אמר ר' עקיבא איידי דנקט אסמכתא בסוף פרק דלעיל. נקיט נמי כל הני אסמכתא דפרקן. או משום אסמכתא דמשנה ג'. דמרחיצין המילה בשבת נקט נמי כל הני: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה אפילו לא נגע בה כשנשאה: תזרם ר"ל תעשה לע"ז זר ממך: כמו דוה כנדה: צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו. ולא אמרתי לך שתהיה לך כנדה. רק לענין טומאה. אבל לא כמוה שתחזור לקרבה ולהכניסה כשתטבול. רק צא תאמר לה. דע"ז טמאה עולמית: מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא וקיי"ל דע"ז מטמא רק במגע: מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מק"ט: דרך אניה בלב ים מה ים אין מק"ט. כ"כ ספינה. ואפי' היא של חרס. וכ"ש של עץ. ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים. דמטולטלת מלא וריקן. אפ"ה אמקט"ו: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ולא יותר. ואף דבכל דוכתא מלת זרעונים כולל כל הנזרע. הכא רק בירקות שרי לזרוע ה' מינין בערוגה. מדכך הדרך לזרוע מהן מעט מעט: ארבעה בארבע רוחות הערוגה מניח בכל זוית טפח על טפח פנוי. וזורע ד"ט האחרים ברוחב טפח. וכן בכל רוח ורוח: ואחד באמצע ר"ל טפח על טפח זורע באמצע. כדי שיהיה מובדל מהירקות שבצדדים טפח ומחצה לכל רוח כתמונה א). או שיזרע באמצע ח' טפחים. אבל יגע בהזרוע בד' הצדדים רק בראש תור. כתמונה ד). אבל טפי מה' מינין. אף שמרחיקין זמ"ז טפח ומחצה שהוא שיעור יניקה. או נוגעים בראש תור. אפ"ה אסור. מדהו"ל עירבוב: כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה תוציא. חד. צמחה. חד. זרועיה. תרי. תצמיח. חד. הרי ה' וקרא מיירי בסתם ערוגה שהיא ו' טפחים. מדקים להו לרבנן דבכה"ג לא ינקי מהדדי: מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה דאז מדאכתי לא מסרח הש"ז. שפיר מקרי עדיין ש"ז. דראוי עדיין להזריע להיות ולד נוצר ממנו: היו נכונים לשלשת ימים וקיי"ל (י"ד קצ"ו) דהפולטת ש"ז תוך ו' עונות לשימושה. חוץ מיום ששמשה בו סותרת יום א' בז' נקיים שלה (ועונה היא או יום או לילה): מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת דכשאין מים חמין. מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו. דאז הילד מסוכן. ובב' ימים הראשונים פליגי הפוסקים. די"א לא נתחזק החולי עד יום ג': ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים והאידנא נשתנה הטבע. ולהכי אין מרחיצין סתם מילה. רק ביש לחוש לסכנה. אבל קודם המילה. מרחיצין אותו בחמין שהוחמו מע"ש. ובנשפכו יביא חמין שהוחמו לצורך עובד כוכבים. אבל לא יאמר לעובד כוכבים לחממן. ולענין שרית הסדין (ווינדעלן) למילה. באפשר יעשה ע"י עובד כוכבים (של"א ס"ט. ועי' בל"ט מלאכות במלבן): מנין שקושרין לשון של זהורית צמר סרוק כלשון וצבוע (קארמאזין): בראש שעיר המשתלח אע"ג דאיכא קצת איסור כשיוציאו חוץ לתחום. או כשיחמר אחריו (עי' פסחים ס"ו ב' ודו"ק): ותבא במים בקרבו וכשמן בעצמותיו מקיש סיכה לשתיה. מיהו אינו ראיה גמורה רק זכר. דדלמא ברחיצה משתעי קרא דמים. דגם ברחיצה נכנסים מים בקרבו דרך נקבי פארען שבגוף. א"נ בקרבו לאו אמים רק אקללה קאי. להכי באמת סיכה רק מדרבנן אסור. והכי קיי"ל: המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כלעיל פ"ח סי' נ"א. נ"ב. נ"ג: תבלין בשמים. שומים. בצלים. ושומן (עי' ר"מ ערלה פ"ב מ"י): כדי לתבל ביצה קלה ה"נ בעינן ביצה קלה דהיינו ביצת תרנגולת דמדהיא עריבה לחיך טפי משאר ביצים. א"צ תבלין מרובים להמתיקה: ומצטרפין זה עם זה כל מינים שבתבלין: קליפי אגוזים קליפה ירוקה שעל האגוז בעודה לחה ראוי לצבוע: קליפי רמונים (גראנאטאפפעל): אסטיס (וויידענקרויט) שעושין ממנו (אינדיג): ופואה (פערבער ראטה): כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה רגילין לתת בראש הסבכה מטלית צבוע: (אלויען). וי"א (זאלפעטטער): ובורית קמוניא ואשלג הן ג' מיני עשב המנקין הבגדים בכביסה: רבי יהודה אומר כדי להעביר על הכתם אשה שמצאה כתם בכתנתה. ומסופקת אם הוא דם נדה או צבע. בודקתו במינין אלו (כפ"ט דנדה מ"ו): פלפלת חזי לריח הפה. ואינו פלפל שלנו. דהוא בכלל תבלין דלעיל כ"א: כל שהוא ועטרן (הארציכט). חזי לרפא כאב חצי ראש: מיני בשמים העשויין. להריח. ולעיל כ"א מיירי במצויין טפי לתבל המאכל: ומיני מתכות כל שהן דאף מתכת מעט חזי לעשות כלי קטן: מאבני המזבח ומעפר המזבח מקק ספרים ספרים שנרקבו: ומקק מטפחותיהם (מענטעלכען) של ס"ת שנרקבו: כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן ומפני קדושתן חשיבי: לא ידבק בירך מאומה מן החרם וקרא אחשביה לאיסורי'. והו"ל מתקן להוציא ע"ז מביתו. ות"ק סבר מדמבוזה בעיני אדם. אינו בכלל כל הכשר להצניע. כלעיל (פ"ז מ"ג): המוציא קופת הרוכלין תיבה קטנה של מוכרי בשמים: אף על פי שיש כה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת דחדא הוצאה היא. וא"ת מה ארי' קופה הרי אפי' הוציא וחזר והוציא בהעלם א' חייב רק א'. י"ל דקמ"ל דאפי' לר"י (כריתות פ"ג מ"ט) דתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש דמינין מחלקין. ואפ"ה כיון שהן בקופה קופה מצרפן וחייב רק א' (ועי' פ"י מ"ב): זרעוני גינה פחות מכגרוגרת אע"ג דאוכלין שיעורן כגרוגרת. הנהו לזריעה קיימי טפי: זרע קשואין (גורקען זאאט): זרע דלועין (מעלאהנען זאאט): זרע פול המצרי (שמינק. באהנען זאאט). והנך חשובים טפי משאר זרעים. וסגי בשיעור זוטא: חגב חי טהור כל שהוא שמצניעו לקטן לשחק בו: מת כגרוגרת ככל מיני אוכלין. מדאין טעון שחיטה: ציפורת כרמים מין צפור [אב"י כ"פ הר"ב אבל כפי מה שהוכיחו בת"ח הוא מין חגב. ע"ש]: רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ות"ק ס"ל דאין נותנו לתינוק. פן ימות ויאכלנו. ואף דקטן אוכל נבילות לתיאבון אין ב"ד מצווין להפרישו. עכ"פ אסור ליתן לו בידים. מיהו אביו בכל גוונא מצווה להפרישו. ואפי' באיסור דרבנן חייב לחנכו. רק דבדאו' מחינן באב. ובדרבנן לא מחינן בי' באב. אבל בתינוק שאינו בר הבנה. אף אביו אינו מצווה להפרישו. אבל אסור להאכילו בידים (מג"א שמ"ג ב'). וחינוך לקטן במצות עשה. היינו אפי' בעשה דרבנן. כתפלה (א"ח ק"ו. ורט"ז שם סק"ב). ונר חנוכה (ססי' תרע"ה). ומגילה (סי' תרפ"ט. ועי' מ"ש בזה בחידושינו מגילה פ"ב מ"ד). וזמן החינוך הוא לכל חד וחד כפום חורפי' (מג"א שמ"ג סק"ג. וכ"כ תוס' סוכה דכ"ח ב' ד"ה כאן). וי"א שחינוך הוא לבן ט' שנים (מג"א ט"ז סק"א). וי"א דכל שראוי לאותה מצוה. אף שאינו מבין לשם מי עושה. חייב לחנכו בה (תוס' חגיגה ד"ב א' ד"ה איזהו). ונ"ל כשניתק חוט העירוב. מותר ליתן לתינוק ספרים לנשאן לביהכ"נ. דלא גרע ממפתחות שהתיר המרדכי ליתנן לתינוק לנשאן לביהכ"נ (כרט"ז שמ"ו סק"ו). והרי כל דבר שהוא מצוה ספינן לי' בידים (כמג"א שמ"ג. ותוס' פסחים פ"ח א'. ועי' ר"ן נדרים ל"ו א'. ומג"א תקנ"ט סק"ט). וע"י עובד כוכבים פשיטא דמותר להביא הספרים לשם. מדהוה שבות דשבות במקום מצוה (ועי' סי' ש"ז ס"ה. ורט"ז ס"ב בהג"ה):
מלכת שלמה
שהיא טמאה. דלא כר' אלעזר בן עזריה דהא שמעינן ליה דקאמר טהורה בפ"ח דמסכת מקואות וגם בברייתא דמייתי בגמ' ולמאן דמוקי כתנאי רישא רבנן וסיפא דמרחיצין ר' אלעזר בן עזריה דהוא אמר לה לקמן בפי"ט ומאן דלא מוקי כתנאי משבש לה ותנא ברישא טהורה וכולה ראב"ע היא. ותמצא מאן הוא אמורא דמוקי כתנאי ומאן הוא אמורא דלא מוקי כתנאי כתוב במציעא פ"ג סי' ט' ע"ש בבבא דחבית. וכתבו תוס' ז"ל דאומר ר"י דמאן דמשבש לה ותני טהורה אינו מגיה למתני' טהורה לאוקומה אליבא דחד תנא אלא בלא"ה איכא דתני טהורה ואיכא דתני טמאה ע"כ וכן נראה דגריס הר"ן ז"ל שהיא טמאה אבל בהרא"ש ז"ל מצאתי הגירסא שהיא טהורה. ואפשר דטמאה הוה גריס אלא דפסק הלכה נקט טהורה. אכן ה"ר יהוסף ז"ל כתב שמצא בספרים ישנים טהורה:
בפי' ר"ע ז"ל הראוי להזריעה צ"ל הראוי להזריע. עוד בפי' ר"ע ז"ל ומתני' משבשתא היא ותני מנין לפולטת ש"ז ביום השלישי שהיא טהורה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים ולשלשת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי דביום השלישי להפרשה ניתנה תורה אי נמי לאו משבשתא היא אלא ראב"ע היא דס"ל הפולטת ביום השלישי טמאה ולית הלכתא כותיה עכ"ל ז"ל. אמר המלקט לפי מה שכתבתי מסוגית הגמ' וממתני' דפ"ח דמקואות נלע"ד להגיה פה כך ומתני' משבשתא היא וכו' עד להפרשה ניתנה תורה ומתני' ר"א בן עזריה היא א"נ לאו משבשתא אלא מתני' רבנן היא דס"ל הפולטת ביום השלישי טמאה ולית הלכתא כותייהו דו"ק: וכתבו תוס' ז"ל וא"ת אכתי למאן דלא מוקי כתנאי אכתי הויא מתני' כתנאי דרישא דמתני' ר' עקיבא הוא דקתני לה וסיפא דקתני פולטת טהורה היינו דלא כר' עקיבא דפליג אר"א בן עזריה בברייתא ובמתני' דפ"ח דמקואות וי"ל דלא קפיד לאוקומי כתנאי אלא בתרי באבי הסמוכות זו אחר זו אבל אההיא דריש פירקין המרוחקת מההיא דפולטת לא קפיד ע"כ:
שנאמר היו נכונים לשלשת ימים. אע"פ שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ"מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה ואע"ג דלא הקפיד על זבין ומצורעים ובועלי נדות היינו משום דלא הוי בהו קלות ראש וכדתניא בפ' מי שמתו אבל בעלי קריין אסורין דמחמת קלות ראש הוא בא. תוס' ז"ל:
מרחיצין וכו'. ירושלמי אנן תנינן מרחיצין את הקטן תנאי דבי רב תנו מרחיצין את המילה ר' אבהו בשם ר' יוחנן הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן א"ר יוסי ע"כ את אמר מרחיצין את הקטן דתני שמואל לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מע"ג מכה בשבת א"ר ייסא כל שעה הוה ר' זעירא אומר לי תני מתניתך ולא עוד אלא שמזלפים חמין ע"ג מכה בשבת אם אומר את שמרחיצין את המילה מה בין מכתו של גדול למכתו של קטן ר' אבין בשם ר' אבהו טעמא דראב"ע ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים בהיותו כואב אין כתיב כאן אלא בהיותם כואבים בשעה שכל אבריהם כואבים עליהם:
בפי' ר"ע ז"ל וכ"ש ראשון ושני עיין במ"ש לקמן בפי"ט סי' ג':
אם יהיו חטאיכם כשנים וכו'. הא דלא קאמר כשני לשון יחיד בלא מ"ם דומיא דכשלג אמרי' בגמ' דה"ק קרא אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו ובירושלמי תני ר' אליעזר אומר אם יהיו חטאיכם כשנים שבין שמים לארץ כשלג ילבינו יותר מכאן כצמר יהיו ר' יהושע אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשני אבות כשלג ילבינו יותר מכאן כצמר יהיו ור"י בן פזי אומר אם יהיו חטאיכם כשנים ילבינו בראשון אם יאדימו כתולע כצמר יהיו בַּשֵנִי:
3.
How do we know that if one [a woman] discharges semen on the third day she is unclean? Because it is said, “Be ready for the third day” (Exodus 19:15). How do we know that one who has been circumcised may be bathed on the third day [after circumcision] which falls on Shabbat? Because it is said, “And it came to pass on the third day, when they were in pain” (Genesis 34:25). How do we know that a crimson-colored strap is tied to the head of the goat that is sent [to Azazel]? Because it is said, “If your sins be as scarlet, they shall be as white as snow” (Isaiah 1:18).
משנה ד
מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כַשְּׁתִיָּה בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט) וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו:
ברטנורה
מנין לסיכה שהיא כשתיה. לא כשתיה ממש לחיובי עלה כרת, אלא שהיא אסורה:
תוסופות יום טוב
מנין לסיכה שהיא כשתיה. כתב הרמב"ם אין רוצה [ באמרו כשתיה שיהיה חייב עליה] כרת. אבל חייב מלקות כמו שנבאר במס' יומא. ושם ברפ"ח ביאר שחייב מכת מרדות לפי שהסיכה אינה אלא אסמכתא ומדבריהם וכ"כ בחיבורו פ"א מהל' שביתת עשור ועיין כיוצא בזה בפירושו למ"א [בפ"ק] כמ"ש שם בס"ד:
ביוה"כ. עיין מ"ש בס"ד רפ"ח דיומא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אמר ר' עקיבא איידי דנקט אסמכתא בסוף פרק דלעיל. נקיט נמי כל הני אסמכתא דפרקן. או משום אסמכתא דמשנה ג'. דמרחיצין המילה בשבת נקט נמי כל הני: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה אפילו לא נגע בה כשנשאה: תזרם ר"ל תעשה לע"ז זר ממך: כמו דוה כנדה: צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו. ולא אמרתי לך שתהיה לך כנדה. רק לענין טומאה. אבל לא כמוה שתחזור לקרבה ולהכניסה כשתטבול. רק צא תאמר לה. דע"ז טמאה עולמית: מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא וקיי"ל דע"ז מטמא רק במגע: מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מק"ט: דרך אניה בלב ים מה ים אין מק"ט. כ"כ ספינה. ואפי' היא של חרס. וכ"ש של עץ. ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים. דמטולטלת מלא וריקן. אפ"ה אמקט"ו: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ולא יותר. ואף דבכל דוכתא מלת זרעונים כולל כל הנזרע. הכא רק בירקות שרי לזרוע ה' מינין בערוגה. מדכך הדרך לזרוע מהן מעט מעט: ארבעה בארבע רוחות הערוגה מניח בכל זוית טפח על טפח פנוי. וזורע ד"ט האחרים ברוחב טפח. וכן בכל רוח ורוח: ואחד באמצע ר"ל טפח על טפח זורע באמצע. כדי שיהיה מובדל מהירקות שבצדדים טפח ומחצה לכל רוח כתמונה א). או שיזרע באמצע ח' טפחים. אבל יגע בהזרוע בד' הצדדים רק בראש תור. כתמונה ד). אבל טפי מה' מינין. אף שמרחיקין זמ"ז טפח ומחצה שהוא שיעור יניקה. או נוגעים בראש תור. אפ"ה אסור. מדהו"ל עירבוב: כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה תוציא. חד. צמחה. חד. זרועיה. תרי. תצמיח. חד. הרי ה' וקרא מיירי בסתם ערוגה שהיא ו' טפחים. מדקים להו לרבנן דבכה"ג לא ינקי מהדדי: מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה דאז מדאכתי לא מסרח הש"ז. שפיר מקרי עדיין ש"ז. דראוי עדיין להזריע להיות ולד נוצר ממנו: היו נכונים לשלשת ימים וקיי"ל (י"ד קצ"ו) דהפולטת ש"ז תוך ו' עונות לשימושה. חוץ מיום ששמשה בו סותרת יום א' בז' נקיים שלה (ועונה היא או יום או לילה): מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת דכשאין מים חמין. מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו. דאז הילד מסוכן. ובב' ימים הראשונים פליגי הפוסקים. די"א לא נתחזק החולי עד יום ג': ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים והאידנא נשתנה הטבע. ולהכי אין מרחיצין סתם מילה. רק ביש לחוש לסכנה. אבל קודם המילה. מרחיצין אותו בחמין שהוחמו מע"ש. ובנשפכו יביא חמין שהוחמו לצורך עובד כוכבים. אבל לא יאמר לעובד כוכבים לחממן. ולענין שרית הסדין (ווינדעלן) למילה. באפשר יעשה ע"י עובד כוכבים (של"א ס"ט. ועי' בל"ט מלאכות במלבן): מנין שקושרין לשון של זהורית צמר סרוק כלשון וצבוע (קארמאזין): בראש שעיר המשתלח אע"ג דאיכא קצת איסור כשיוציאו חוץ לתחום. או כשיחמר אחריו (עי' פסחים ס"ו ב' ודו"ק): ותבא במים בקרבו וכשמן בעצמותיו מקיש סיכה לשתיה. מיהו אינו ראיה גמורה רק זכר. דדלמא ברחיצה משתעי קרא דמים. דגם ברחיצה נכנסים מים בקרבו דרך נקבי פארען שבגוף. א"נ בקרבו לאו אמים רק אקללה קאי. להכי באמת סיכה רק מדרבנן אסור. והכי קיי"ל: המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כלעיל פ"ח סי' נ"א. נ"ב. נ"ג: תבלין בשמים. שומים. בצלים. ושומן (עי' ר"מ ערלה פ"ב מ"י): כדי לתבל ביצה קלה ה"נ בעינן ביצה קלה דהיינו ביצת תרנגולת דמדהיא עריבה לחיך טפי משאר ביצים. א"צ תבלין מרובים להמתיקה: ומצטרפין זה עם זה כל מינים שבתבלין: קליפי אגוזים קליפה ירוקה שעל האגוז בעודה לחה ראוי לצבוע: קליפי רמונים (גראנאטאפפעל): אסטיס (וויידענקרויט) שעושין ממנו (אינדיג): ופואה (פערבער ראטה): כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה רגילין לתת בראש הסבכה מטלית צבוע: (אלויען). וי"א (זאלפעטטער): ובורית קמוניא ואשלג הן ג' מיני עשב המנקין הבגדים בכביסה: רבי יהודה אומר כדי להעביר על הכתם אשה שמצאה כתם בכתנתה. ומסופקת אם הוא דם נדה או צבע. בודקתו במינין אלו (כפ"ט דנדה מ"ו): פלפלת חזי לריח הפה. ואינו פלפל שלנו. דהוא בכלל תבלין דלעיל כ"א: כל שהוא ועטרן (הארציכט). חזי לרפא כאב חצי ראש: מיני בשמים העשויין. להריח. ולעיל כ"א מיירי במצויין טפי לתבל המאכל: ומיני מתכות כל שהן דאף מתכת מעט חזי לעשות כלי קטן: מאבני המזבח ומעפר המזבח מקק ספרים ספרים שנרקבו: ומקק מטפחותיהם (מענטעלכען) של ס"ת שנרקבו: כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן ומפני קדושתן חשיבי: לא ידבק בירך מאומה מן החרם וקרא אחשביה לאיסורי'. והו"ל מתקן להוציא ע"ז מביתו. ות"ק סבר מדמבוזה בעיני אדם. אינו בכלל כל הכשר להצניע. כלעיל (פ"ז מ"ג): המוציא קופת הרוכלין תיבה קטנה של מוכרי בשמים: אף על פי שיש כה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת דחדא הוצאה היא. וא"ת מה ארי' קופה הרי אפי' הוציא וחזר והוציא בהעלם א' חייב רק א'. י"ל דקמ"ל דאפי' לר"י (כריתות פ"ג מ"ט) דתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש דמינין מחלקין. ואפ"ה כיון שהן בקופה קופה מצרפן וחייב רק א' (ועי' פ"י מ"ב): זרעוני גינה פחות מכגרוגרת אע"ג דאוכלין שיעורן כגרוגרת. הנהו לזריעה קיימי טפי: זרע קשואין (גורקען זאאט): זרע דלועין (מעלאהנען זאאט): זרע פול המצרי (שמינק. באהנען זאאט). והנך חשובים טפי משאר זרעים. וסגי בשיעור זוטא: חגב חי טהור כל שהוא שמצניעו לקטן לשחק בו: מת כגרוגרת ככל מיני אוכלין. מדאין טעון שחיטה: ציפורת כרמים מין צפור [אב"י כ"פ הר"ב אבל כפי מה שהוכיחו בת"ח הוא מין חגב. ע"ש]: רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ות"ק ס"ל דאין נותנו לתינוק. פן ימות ויאכלנו. ואף דקטן אוכל נבילות לתיאבון אין ב"ד מצווין להפרישו. עכ"פ אסור ליתן לו בידים. מיהו אביו בכל גוונא מצווה להפרישו. ואפי' באיסור דרבנן חייב לחנכו. רק דבדאו' מחינן באב. ובדרבנן לא מחינן בי' באב. אבל בתינוק שאינו בר הבנה. אף אביו אינו מצווה להפרישו. אבל אסור להאכילו בידים (מג"א שמ"ג ב'). וחינוך לקטן במצות עשה. היינו אפי' בעשה דרבנן. כתפלה (א"ח ק"ו. ורט"ז שם סק"ב). ונר חנוכה (ססי' תרע"ה). ומגילה (סי' תרפ"ט. ועי' מ"ש בזה בחידושינו מגילה פ"ב מ"ד). וזמן החינוך הוא לכל חד וחד כפום חורפי' (מג"א שמ"ג סק"ג. וכ"כ תוס' סוכה דכ"ח ב' ד"ה כאן). וי"א שחינוך הוא לבן ט' שנים (מג"א ט"ז סק"א). וי"א דכל שראוי לאותה מצוה. אף שאינו מבין לשם מי עושה. חייב לחנכו בה (תוס' חגיגה ד"ב א' ד"ה איזהו). ונ"ל כשניתק חוט העירוב. מותר ליתן לתינוק ספרים לנשאן לביהכ"נ. דלא גרע ממפתחות שהתיר המרדכי ליתנן לתינוק לנשאן לביהכ"נ (כרט"ז שמ"ו סק"ו). והרי כל דבר שהוא מצוה ספינן לי' בידים (כמג"א שמ"ג. ותוס' פסחים פ"ח א'. ועי' ר"ן נדרים ל"ו א'. ומג"א תקנ"ט סק"ט). וע"י עובד כוכבים פשיטא דמותר להביא הספרים לשם. מדהוה שבות דשבות במקום מצוה (ועי' סי' ש"ז ס"ה. ורט"ז ס"ב בהג"ה):
מלכת שלמה
ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מקיש סיכה לשתיה רש"י ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל אע"פ שאין ראיה לדבר שנאמר ותבא כמים וגו' ומיהו ראיה גמורה לא הוי משום דקרא לא מישתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי וקשה לר"י דבפ' בתרא דיומא קאמר דרחיצה איקרי ענוי. מנלן אמר מר זוטרא מהכא ותבא כמים בקרבו מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי וכו' ופריך והא האי תנא איפכא נסיב לה דתנן מנין לסיכה ומאי פריך והא תנא דמתני' קאמר שאין ראיה לדבר אלא זכר לדבר משום דמים דומיא דשמן כדפרישית. ואומר ר"י דפריך הכי דאי חשיבא ראיה גמורה דרחיצה כסיכה כדקאמרת לא ה"ל להאי תנא למעבד מינה אפי' זכר בעלמא. קשה לרשב"א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא ה"ל לאתויי קרא דלחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי דהוי דרשה גמורה ומיניה נפקא לן בפרק בתרא דיומא דסיכה איקרי ענוי עכ"ל ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל אין רוצה באמרו כשתיה שיתחייב עליה כרת כשתיה רק שיתחייב עליה מלקות ע"כ בקיצור פי' מלקות מדרבנן:
4.
How do we know that anointing is the same as drinking on Yom Kippur? Though there is no proof of this, yet there is a suggestion of it, for it is said, “And it came into his inward parts like water, and like oil into his bones” (Psalms 109:18).
משנה ה
הַמּוֹצִיא עֵצִים, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. תְּבָלִין, כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִפֵּי אֱגוֹזִים, קְלִפֵּי רִמּוֹנִים, אִסְטִיס וּפוּאָה, כְּדֵי לִצְבֹּעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בַּסְּבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבֹרִית, קִמּוֹנְיָא וְאַשְׁלָג, כְּדֵי לְכַבֵּס בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בַּסְּבָכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְהַעֲבִיר עַל הַכָּתֶם:
ברטנורה
ביצה קלה. ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל יותר מכל שאר ביצים, ולא כדי לבשל כולה אלא כגרוגרת ממנה, טרופה ונתונה באלפס:ומצטרפין. כל מיני תבלין זה עם זה:אסטים. ני״ל בלשון ערבי, וצבעו דומה לתכלת:ופואה. שרשי עשב שצובעין בהם אדום, ובערבי אלפו״ה:בסבכה. בראש הסבכה שעשויה כקליעה נותנים מעט בגד:נתר. מין אדמה הוא, ומזהיר, וקוראים לו אלו״ם בלע״ז:בורית. מין צמח שמנקה ומטהר:קמוניא. עשב שמנקים בעפרו את הידים להעביר את הזוהמא, ובלשון תלמוד קרוי שלוף דוץ, ובערבי קורין לו אלקל״י:ואשלג. לא אתפרש לי מה הוא:על הכתם. הנמצא בבגד ואין ידוע אם דם נדה הוא אם לאו, מעבירין עליו שבעה דברים לבדוק אותו בהם. ומכללם ארבעה סמנין הללו. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
המוציא עצים כדי לבשל וכו'. אע"ג דתנן במשנה ה' פ"ח קנה שהוא עב וכו' כדי לבשל וכו'. איצטריך לאשמעינן בעצים דלא תימא דחזו לעשות בהן שן של מפתח ובכ"ש לחייב קמ"ל. גמ':
תבלין. כתב הרמב"ם כמו הפלפל והזנגביל וגלנגאן וקדה ודומיהן. וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת ע"כ. וכל אלו הם מיני מרקחות ודברים שריחן טוב ועי' במשנה ו' ומ"ש שם בס"ד. ולאפוקי שאר דברים שמתבלין בהם התבשיל כמו השום והבצל. ותמיהני דבפ"ב דערלה משנה ט"ו מפרש תבלין כל דבר שמתבלין בו ואפילו שום וכו' וכי תימא דהתם לנתינת טעם לאסור התבשיל והכא להוצאת שבת שאני. לא מסתברא כלל לחלק. דהא כל שיעורי שבת הולכין אחר דרכן של בני אדם לעשות בדברים ההם. וכיון שהשום ודומיו בכלל תבלין לענין נ"ט ה"נ שיהא בכלל תבלין לענין הוצאת שבת. ועוד דבגמ' הכא אדתנן ומצטרפין זה עם זה פריך לה מההיא מתני' דערלה דתנן ומצטרפין ואתמר עלה במיני מתיקה שנו טעמא דחזו למתק את הקדירה הא לאו הכי לא ומשני ה"נ דחזו למתק. הא קמן דבחדא מחתא מחתינהו. ולא עוד אלא שלפי דעת המקשן ס"ד דבהני דהכא כליל טפי מההוא דערלה. ועיין רפ"ט דחולין. וראיתי בפי"ח מה"ש שהרמב"ם שם העתיק המשנה שבכאן כלשונה וכתב עליו המגיד וז"ל ומ"מ נראה לפי הגמ' שאין מצטרפין אלא בשכולן מיני מתיקה וכן פרש"י ז"ל ויש לרבינו שם פי' אחר עכ"ל. ובפי"ב מהמ"א כתב הרמב"ם ההיא דערלה תבלין שהם ב' או ג' שמות וכו' ואסברה לה בכרפס וברפ"ט דשביעית תנן לה בהדי מיני ירקות וכן רגילין ליקח בלילי פסחים לטיבול הראשון מה שקורין בל"א פיטרזי"ל ואומרים שהוא מה שנקרא בל' חכמים כרפס ובירושלמי דשביעית מאי כרפס שבנהרות ריב"ח אמר פיטרוסלינין. וצ"ע. [* ואי אין מתבלין לביצה אלא באלו שזכר הרמב"ם ודומיהן ניחא דלא מצי מיירי הכא אלא באלו בלבד וראיתי בתוס' דפ' תולין (שבת דף קמ"א) בסד"ה הני פלפלי כו' שכתבו דאין נראה שיהא בכלל תבלין אלא ירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין ע"כ]:
אסטיס. עיין מ"ש בס"ד במ"ה פ"ב דכלאים:
[* בסבכה. ס"א פי סבכה וכן העתיק רש"י]:
קמוניא: פירש הר"ב עשב שמנקין בעפרו. כלומר שמייבשין אותו וכותשין הדק הדק עד שנעשה כעפר וכיוצא בזה תמצא בפי' משנה ג' פי"ד:
כדי להעביר על הכתם. כדתנן במ"ו פ"ט דנדה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אמר ר' עקיבא איידי דנקט אסמכתא בסוף פרק דלעיל. נקיט נמי כל הני אסמכתא דפרקן. או משום אסמכתא דמשנה ג'. דמרחיצין המילה בשבת נקט נמי כל הני: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה אפילו לא נגע בה כשנשאה: תזרם ר"ל תעשה לע"ז זר ממך: כמו דוה כנדה: צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו. ולא אמרתי לך שתהיה לך כנדה. רק לענין טומאה. אבל לא כמוה שתחזור לקרבה ולהכניסה כשתטבול. רק צא תאמר לה. דע"ז טמאה עולמית: מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא וקיי"ל דע"ז מטמא רק במגע: מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מק"ט: דרך אניה בלב ים מה ים אין מק"ט. כ"כ ספינה. ואפי' היא של חרס. וכ"ש של עץ. ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים. דמטולטלת מלא וריקן. אפ"ה אמקט"ו: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ולא יותר. ואף דבכל דוכתא מלת זרעונים כולל כל הנזרע. הכא רק בירקות שרי לזרוע ה' מינין בערוגה. מדכך הדרך לזרוע מהן מעט מעט: ארבעה בארבע רוחות הערוגה מניח בכל זוית טפח על טפח פנוי. וזורע ד"ט האחרים ברוחב טפח. וכן בכל רוח ורוח: ואחד באמצע ר"ל טפח על טפח זורע באמצע. כדי שיהיה מובדל מהירקות שבצדדים טפח ומחצה לכל רוח כתמונה א). או שיזרע באמצע ח' טפחים. אבל יגע בהזרוע בד' הצדדים רק בראש תור. כתמונה ד). אבל טפי מה' מינין. אף שמרחיקין זמ"ז טפח ומחצה שהוא שיעור יניקה. או נוגעים בראש תור. אפ"ה אסור. מדהו"ל עירבוב: כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה תוציא. חד. צמחה. חד. זרועיה. תרי. תצמיח. חד. הרי ה' וקרא מיירי בסתם ערוגה שהיא ו' טפחים. מדקים להו לרבנן דבכה"ג לא ינקי מהדדי: מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה דאז מדאכתי לא מסרח הש"ז. שפיר מקרי עדיין ש"ז. דראוי עדיין להזריע להיות ולד נוצר ממנו: היו נכונים לשלשת ימים וקיי"ל (י"ד קצ"ו) דהפולטת ש"ז תוך ו' עונות לשימושה. חוץ מיום ששמשה בו סותרת יום א' בז' נקיים שלה (ועונה היא או יום או לילה): מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת דכשאין מים חמין. מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו. דאז הילד מסוכן. ובב' ימים הראשונים פליגי הפוסקים. די"א לא נתחזק החולי עד יום ג': ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים והאידנא נשתנה הטבע. ולהכי אין מרחיצין סתם מילה. רק ביש לחוש לסכנה. אבל קודם המילה. מרחיצין אותו בחמין שהוחמו מע"ש. ובנשפכו יביא חמין שהוחמו לצורך עובד כוכבים. אבל לא יאמר לעובד כוכבים לחממן. ולענין שרית הסדין (ווינדעלן) למילה. באפשר יעשה ע"י עובד כוכבים (של"א ס"ט. ועי' בל"ט מלאכות במלבן): מנין שקושרין לשון של זהורית צמר סרוק כלשון וצבוע (קארמאזין): בראש שעיר המשתלח אע"ג דאיכא קצת איסור כשיוציאו חוץ לתחום. או כשיחמר אחריו (עי' פסחים ס"ו ב' ודו"ק): ותבא במים בקרבו וכשמן בעצמותיו מקיש סיכה לשתיה. מיהו אינו ראיה גמורה רק זכר. דדלמא ברחיצה משתעי קרא דמים. דגם ברחיצה נכנסים מים בקרבו דרך נקבי פארען שבגוף. א"נ בקרבו לאו אמים רק אקללה קאי. להכי באמת סיכה רק מדרבנן אסור. והכי קיי"ל: המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כלעיל פ"ח סי' נ"א. נ"ב. נ"ג: תבלין בשמים. שומים. בצלים. ושומן (עי' ר"מ ערלה פ"ב מ"י): כדי לתבל ביצה קלה ה"נ בעינן ביצה קלה דהיינו ביצת תרנגולת דמדהיא עריבה לחיך טפי משאר ביצים. א"צ תבלין מרובים להמתיקה: ומצטרפין זה עם זה כל מינים שבתבלין: קליפי אגוזים קליפה ירוקה שעל האגוז בעודה לחה ראוי לצבוע: קליפי רמונים (גראנאטאפפעל): אסטיס (וויידענקרויט) שעושין ממנו (אינדיג): ופואה (פערבער ראטה): כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה רגילין לתת בראש הסבכה מטלית צבוע: (אלויען). וי"א (זאלפעטטער): ובורית קמוניא ואשלג הן ג' מיני עשב המנקין הבגדים בכביסה: רבי יהודה אומר כדי להעביר על הכתם אשה שמצאה כתם בכתנתה. ומסופקת אם הוא דם נדה או צבע. בודקתו במינין אלו (כפ"ט דנדה מ"ו): פלפלת חזי לריח הפה. ואינו פלפל שלנו. דהוא בכלל תבלין דלעיל כ"א: כל שהוא ועטרן (הארציכט). חזי לרפא כאב חצי ראש: מיני בשמים העשויין. להריח. ולעיל כ"א מיירי במצויין טפי לתבל המאכל: ומיני מתכות כל שהן דאף מתכת מעט חזי לעשות כלי קטן: מאבני המזבח ומעפר המזבח מקק ספרים ספרים שנרקבו: ומקק מטפחותיהם (מענטעלכען) של ס"ת שנרקבו: כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן ומפני קדושתן חשיבי: לא ידבק בירך מאומה מן החרם וקרא אחשביה לאיסורי'. והו"ל מתקן להוציא ע"ז מביתו. ות"ק סבר מדמבוזה בעיני אדם. אינו בכלל כל הכשר להצניע. כלעיל (פ"ז מ"ג): המוציא קופת הרוכלין תיבה קטנה של מוכרי בשמים: אף על פי שיש כה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת דחדא הוצאה היא. וא"ת מה ארי' קופה הרי אפי' הוציא וחזר והוציא בהעלם א' חייב רק א'. י"ל דקמ"ל דאפי' לר"י (כריתות פ"ג מ"ט) דתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש דמינין מחלקין. ואפ"ה כיון שהן בקופה קופה מצרפן וחייב רק א' (ועי' פ"י מ"ב): זרעוני גינה פחות מכגרוגרת אע"ג דאוכלין שיעורן כגרוגרת. הנהו לזריעה קיימי טפי: זרע קשואין (גורקען זאאט): זרע דלועין (מעלאהנען זאאט): זרע פול המצרי (שמינק. באהנען זאאט). והנך חשובים טפי משאר זרעים. וסגי בשיעור זוטא: חגב חי טהור כל שהוא שמצניעו לקטן לשחק בו: מת כגרוגרת ככל מיני אוכלין. מדאין טעון שחיטה: ציפורת כרמים מין צפור [אב"י כ"פ הר"ב אבל כפי מה שהוכיחו בת"ח הוא מין חגב. ע"ש]: רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ות"ק ס"ל דאין נותנו לתינוק. פן ימות ויאכלנו. ואף דקטן אוכל נבילות לתיאבון אין ב"ד מצווין להפרישו. עכ"פ אסור ליתן לו בידים. מיהו אביו בכל גוונא מצווה להפרישו. ואפי' באיסור דרבנן חייב לחנכו. רק דבדאו' מחינן באב. ובדרבנן לא מחינן בי' באב. אבל בתינוק שאינו בר הבנה. אף אביו אינו מצווה להפרישו. אבל אסור להאכילו בידים (מג"א שמ"ג ב'). וחינוך לקטן במצות עשה. היינו אפי' בעשה דרבנן. כתפלה (א"ח ק"ו. ורט"ז שם סק"ב). ונר חנוכה (ססי' תרע"ה). ומגילה (סי' תרפ"ט. ועי' מ"ש בזה בחידושינו מגילה פ"ב מ"ד). וזמן החינוך הוא לכל חד וחד כפום חורפי' (מג"א שמ"ג סק"ג. וכ"כ תוס' סוכה דכ"ח ב' ד"ה כאן). וי"א שחינוך הוא לבן ט' שנים (מג"א ט"ז סק"א). וי"א דכל שראוי לאותה מצוה. אף שאינו מבין לשם מי עושה. חייב לחנכו בה (תוס' חגיגה ד"ב א' ד"ה איזהו). ונ"ל כשניתק חוט העירוב. מותר ליתן לתינוק ספרים לנשאן לביהכ"נ. דלא גרע ממפתחות שהתיר המרדכי ליתנן לתינוק לנשאן לביהכ"נ (כרט"ז שמ"ו סק"ו). והרי כל דבר שהוא מצוה ספינן לי' בידים (כמג"א שמ"ג. ותוס' פסחים פ"ח א'. ועי' ר"ן נדרים ל"ו א'. ומג"א תקנ"ט סק"ט). וע"י עובד כוכבים פשיטא דמותר להביא הספרים לשם. מדהוה שבות דשבות במקום מצוה (ועי' סי' ש"ז ס"ה. ורט"ז ס"ב בהג"ה):
מלכת שלמה
המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. והשתא הדר תנא לדיני שיעור הוצאה דאיירי בה ואזיל מריש משנת ועוד כלל אחר אמרו וכו' עד סוף פ' הזורק דזריקה תולדה דהוצאה היא:
תבלין כו'. עי' במ"ש בפרק שני דערלה סי' ו' סוף סי' י':
קליפי אנוזים וקליפי רמונים וכו' כצ"ל ומייתי לה במכלתין פ"ח דף ע"ט. ופי' שם רש"י ז"ל פי שבכה קופיא נותנין בגד באמצעיתה ע"כ. ובגמ' פריך עלה ורמינהי המוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן לאירא ומשני מתני' בשאינם שרוין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן. ובירושלמי פריך תמן לקמן פי"ג תנינן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו וכו' והכא את אמר הכין ומשני תמן בצובע ברם הכא במוציא לצבוע:
בגד קטן פי שבכה. ס"א בגד קטן בשבכה וכן בערוך ובהרי"ף ז"ל בסבכה. ובקצת נוסחאות כסבכה וכן הוא בירוש':
מי רגלים. תנא מי רגלים עד בן מ' יום ותוס' ז"ל גרסי עד מ' יום פי' דמשלשה ימים עד מ' יום מעבירין אותה על הכתם אבל תוך שלשה ולאחר מ' יום אין מעבירין:
נתר. תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין:
קמוליא. ס"א קמוניא בנו"ן. וכתב הר"מ לונזאנו ז"ל אבן סינא קמוליא בלע"ז טירא די אשפנייא הוא רקועי לבנים מזהירים טובים בטבעם כאפוריים וממנו יש הרבה מה שאין לו וכולו מתפרך מהרה ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה שלוף דוץ בצדי [ברע"ב ד"ר "שלוף דון".]:
ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה. אשלג בלשון תלמוד שונאגא שמיה ומשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא:
כדי להעביר על הכתם. כך צ"ל:
5.
If one carries out wood, as much as is required for boiling a light egg; Spices, as much as is required for seasoning a light egg, and they combine with each other. Nutshells, pomegranate peel, woad and madder, as much as is required for dyeing a small piece of cloth the size of a hairnet. Urine, baking soda, lye, cimolian earth, and lion’s leaf, as much as is required for washing a small piece of cloth the size of a hairnet. Rabbi Judah says: as much as is required for removing the stain.
משנה ו
פִּלְפֶּלֶת, כָּל שֶׁהוּא. וְעִטְרָן, כָּל שֶׁהוּא. מִינֵי בְשָׂמִים וּמִינֵי מַתָּכוֹת, כָּל שֶׁהֵן. מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וּמֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ, מֶקֶק סְפָרִים וּמֶקֶק מִטְפְּחוֹתֵיהֶם, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְגָנְזָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא מִמְּשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם:
ברטנורה
פלפלת כל שהוא. דחזיא לריח הפה, ואין זה פלפל המצוי בינינו:עטרן כל שהוא. שמרפאים בו מי שיש לו כאב חצי הראש:מיני בשמים כל שהן. לריח טוב:מיני מתכות כל שהן. שראוי לעשות מהן דרבן קטן:מקק. רקב הנופל מספרים או ממטפחות שבלו, לשון המק בשרו (זכריה י״ד):שמצניעים אותו לגונזו. שכל דבר קדש טעון גניזה:מאומה. אלמא אחשביה קרא לאסוריה. ותקון גדול הוא עושה כשמוציא ע״ז מביתו. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
[* פלפלת. פי' הר"ב אין זה פלפל כו' וכפירש"י ונ"ל מדקתני פלפלת בתי"ו אבל ראיתי בפ"ב דערלה משנה י' שנראה מפי' הר"ש דהתם דמש"ה פירש"י שאינו פלפל שלנו דא"כ תקשה רישא דפלפל שלנו בכלל תבלין דרישא והיאך נתן התנא שיעור אחר לפלפל. ולי נראה דאי משום הא לא איריא דהא פירש הר"ב במשנה א' בדבש דרפואתו שכיחא והוא משהו אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא והוא גמ' ערוכה וה"נ דכוותה כדלקמן בד"ה מיני בשמים וכו']:
מיני בשמים. וראוין להריח כמו לתבל דאלת"ה הא תנא לה לעיל כדי לתבל ביצה קלה וכו'. ואע"ג דהתם קא חשיב הרמב"ם דברים הראויין גם להריח כמו שכתבתי בשמו צריך לומר דהנהו עבידי טפי לתיבול מלהריח והלכך לא אזלינן בתר שיעורא זוטא כדאמרינן ברפ"ח בגמ' דף ע"ח ע"א כל מלתא דשכיחא ולא שכיחא אזיל רבנן בתר דשכיחא לקולא. שכיח ושכיח אזיל רבנן בתר דשכיחא לחומרא כנ"ל:
רבי יהודה אומר וכו' שנאמר ולא ידבק בידך מאומה וגו'. ולכאורה היה נראה לומר דת"ק טעמיה משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ורבי שמעון היא דמשנה ה' פרק דלקמן. אלא מדהר"ב והרמב"ם פסקו דלא כרבי יהודה דהכא ולקמן וכן במשנה ה' פרק ב' פסקו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב א"א לפרש כן אלא טעמא דתנא קמא שסובר דאין כשר להצניע שאין צורך לאדם בו והיינו דכתב רש"י ז"ל והא דתנן כל שאינו כשר וכו' ואוקימנא למעוטי עצי אשרה דלא כר"י ועיין משנה ה' פרק דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אמר ר' עקיבא איידי דנקט אסמכתא בסוף פרק דלעיל. נקיט נמי כל הני אסמכתא דפרקן. או משום אסמכתא דמשנה ג'. דמרחיצין המילה בשבת נקט נמי כל הני: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה אפילו לא נגע בה כשנשאה: תזרם ר"ל תעשה לע"ז זר ממך: כמו דוה כנדה: צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו. ולא אמרתי לך שתהיה לך כנדה. רק לענין טומאה. אבל לא כמוה שתחזור לקרבה ולהכניסה כשתטבול. רק צא תאמר לה. דע"ז טמאה עולמית: מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא וקיי"ל דע"ז מטמא רק במגע: מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מק"ט: דרך אניה בלב ים מה ים אין מק"ט. כ"כ ספינה. ואפי' היא של חרס. וכ"ש של עץ. ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים. דמטולטלת מלא וריקן. אפ"ה אמקט"ו: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ולא יותר. ואף דבכל דוכתא מלת זרעונים כולל כל הנזרע. הכא רק בירקות שרי לזרוע ה' מינין בערוגה. מדכך הדרך לזרוע מהן מעט מעט: ארבעה בארבע רוחות הערוגה מניח בכל זוית טפח על טפח פנוי. וזורע ד"ט האחרים ברוחב טפח. וכן בכל רוח ורוח: ואחד באמצע ר"ל טפח על טפח זורע באמצע. כדי שיהיה מובדל מהירקות שבצדדים טפח ומחצה לכל רוח כתמונה א). או שיזרע באמצע ח' טפחים. אבל יגע בהזרוע בד' הצדדים רק בראש תור. כתמונה ד). אבל טפי מה' מינין. אף שמרחיקין זמ"ז טפח ומחצה שהוא שיעור יניקה. או נוגעים בראש תור. אפ"ה אסור. מדהו"ל עירבוב: כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה תוציא. חד. צמחה. חד. זרועיה. תרי. תצמיח. חד. הרי ה' וקרא מיירי בסתם ערוגה שהיא ו' טפחים. מדקים להו לרבנן דבכה"ג לא ינקי מהדדי: מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה דאז מדאכתי לא מסרח הש"ז. שפיר מקרי עדיין ש"ז. דראוי עדיין להזריע להיות ולד נוצר ממנו: היו נכונים לשלשת ימים וקיי"ל (י"ד קצ"ו) דהפולטת ש"ז תוך ו' עונות לשימושה. חוץ מיום ששמשה בו סותרת יום א' בז' נקיים שלה (ועונה היא או יום או לילה): מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת דכשאין מים חמין. מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו. דאז הילד מסוכן. ובב' ימים הראשונים פליגי הפוסקים. די"א לא נתחזק החולי עד יום ג': ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים והאידנא נשתנה הטבע. ולהכי אין מרחיצין סתם מילה. רק ביש לחוש לסכנה. אבל קודם המילה. מרחיצין אותו בחמין שהוחמו מע"ש. ובנשפכו יביא חמין שהוחמו לצורך עובד כוכבים. אבל לא יאמר לעובד כוכבים לחממן. ולענין שרית הסדין (ווינדעלן) למילה. באפשר יעשה ע"י עובד כוכבים (של"א ס"ט. ועי' בל"ט מלאכות במלבן): מנין שקושרין לשון של זהורית צמר סרוק כלשון וצבוע (קארמאזין): בראש שעיר המשתלח אע"ג דאיכא קצת איסור כשיוציאו חוץ לתחום. או כשיחמר אחריו (עי' פסחים ס"ו ב' ודו"ק): ותבא במים בקרבו וכשמן בעצמותיו מקיש סיכה לשתיה. מיהו אינו ראיה גמורה רק זכר. דדלמא ברחיצה משתעי קרא דמים. דגם ברחיצה נכנסים מים בקרבו דרך נקבי פארען שבגוף. א"נ בקרבו לאו אמים רק אקללה קאי. להכי באמת סיכה רק מדרבנן אסור. והכי קיי"ל: המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כלעיל פ"ח סי' נ"א. נ"ב. נ"ג: תבלין בשמים. שומים. בצלים. ושומן (עי' ר"מ ערלה פ"ב מ"י): כדי לתבל ביצה קלה ה"נ בעינן ביצה קלה דהיינו ביצת תרנגולת דמדהיא עריבה לחיך טפי משאר ביצים. א"צ תבלין מרובים להמתיקה: ומצטרפין זה עם זה כל מינים שבתבלין: קליפי אגוזים קליפה ירוקה שעל האגוז בעודה לחה ראוי לצבוע: קליפי רמונים (גראנאטאפפעל): אסטיס (וויידענקרויט) שעושין ממנו (אינדיג): ופואה (פערבער ראטה): כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה רגילין לתת בראש הסבכה מטלית צבוע: (אלויען). וי"א (זאלפעטטער): ובורית קמוניא ואשלג הן ג' מיני עשב המנקין הבגדים בכביסה: רבי יהודה אומר כדי להעביר על הכתם אשה שמצאה כתם בכתנתה. ומסופקת אם הוא דם נדה או צבע. בודקתו במינין אלו (כפ"ט דנדה מ"ו): פלפלת חזי לריח הפה. ואינו פלפל שלנו. דהוא בכלל תבלין דלעיל כ"א: כל שהוא ועטרן (הארציכט). חזי לרפא כאב חצי ראש: מיני בשמים העשויין. להריח. ולעיל כ"א מיירי במצויין טפי לתבל המאכל: ומיני מתכות כל שהן דאף מתכת מעט חזי לעשות כלי קטן: מאבני המזבח ומעפר המזבח מקק ספרים ספרים שנרקבו: ומקק מטפחותיהם (מענטעלכען) של ס"ת שנרקבו: כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן ומפני קדושתן חשיבי: לא ידבק בירך מאומה מן החרם וקרא אחשביה לאיסורי'. והו"ל מתקן להוציא ע"ז מביתו. ות"ק סבר מדמבוזה בעיני אדם. אינו בכלל כל הכשר להצניע. כלעיל (פ"ז מ"ג): המוציא קופת הרוכלין תיבה קטנה של מוכרי בשמים: אף על פי שיש כה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת דחדא הוצאה היא. וא"ת מה ארי' קופה הרי אפי' הוציא וחזר והוציא בהעלם א' חייב רק א'. י"ל דקמ"ל דאפי' לר"י (כריתות פ"ג מ"ט) דתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש דמינין מחלקין. ואפ"ה כיון שהן בקופה קופה מצרפן וחייב רק א' (ועי' פ"י מ"ב): זרעוני גינה פחות מכגרוגרת אע"ג דאוכלין שיעורן כגרוגרת. הנהו לזריעה קיימי טפי: זרע קשואין (גורקען זאאט): זרע דלועין (מעלאהנען זאאט): זרע פול המצרי (שמינק. באהנען זאאט). והנך חשובים טפי משאר זרעים. וסגי בשיעור זוטא: חגב חי טהור כל שהוא שמצניעו לקטן לשחק בו: מת כגרוגרת ככל מיני אוכלין. מדאין טעון שחיטה: ציפורת כרמים מין צפור [אב"י כ"פ הר"ב אבל כפי מה שהוכיחו בת"ח הוא מין חגב. ע"ש]: רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ות"ק ס"ל דאין נותנו לתינוק. פן ימות ויאכלנו. ואף דקטן אוכל נבילות לתיאבון אין ב"ד מצווין להפרישו. עכ"פ אסור ליתן לו בידים. מיהו אביו בכל גוונא מצווה להפרישו. ואפי' באיסור דרבנן חייב לחנכו. רק דבדאו' מחינן באב. ובדרבנן לא מחינן בי' באב. אבל בתינוק שאינו בר הבנה. אף אביו אינו מצווה להפרישו. אבל אסור להאכילו בידים (מג"א שמ"ג ב'). וחינוך לקטן במצות עשה. היינו אפי' בעשה דרבנן. כתפלה (א"ח ק"ו. ורט"ז שם סק"ב). ונר חנוכה (ססי' תרע"ה). ומגילה (סי' תרפ"ט. ועי' מ"ש בזה בחידושינו מגילה פ"ב מ"ד). וזמן החינוך הוא לכל חד וחד כפום חורפי' (מג"א שמ"ג סק"ג. וכ"כ תוס' סוכה דכ"ח ב' ד"ה כאן). וי"א שחינוך הוא לבן ט' שנים (מג"א ט"ז סק"א). וי"א דכל שראוי לאותה מצוה. אף שאינו מבין לשם מי עושה. חייב לחנכו בה (תוס' חגיגה ד"ב א' ד"ה איזהו). ונ"ל כשניתק חוט העירוב. מותר ליתן לתינוק ספרים לנשאן לביהכ"נ. דלא גרע ממפתחות שהתיר המרדכי ליתנן לתינוק לנשאן לביהכ"נ (כרט"ז שמ"ו סק"ו). והרי כל דבר שהוא מצוה ספינן לי' בידים (כמג"א שמ"ג. ותוס' פסחים פ"ח א'. ועי' ר"ן נדרים ל"ו א'. ומג"א תקנ"ט סק"ט). וע"י עובד כוכבים פשיטא דמותר להביא הספרים לשם. מדהוה שבות דשבות במקום מצוה (ועי' סי' ש"ז ס"ה. ורט"ז ס"ב בהג"ה):
מלכת שלמה
פלפלת כל שהיא. לשון נקבה וביד פלפל כל שהוא. ירושלמי תנא אף ריח רע כל שהוא וא"ר איליא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורו הנאה ע"כ [הגה"ה צ"ע וגם לקמן ס"פ המצניע צריך עיון בסי' ה' ויתכן שמשם יובן קצת ועיין ג"כ תוי"ט.] ובבבלי ג"כ ת"ר ריח רע כל שהוא שמן טוב כל שהוא ארגמן כל שהוא שגם הוא ראוי להריח. בתולת הורד. פי' ורד בחור עלה אחת:
מקק. רקב הנופל ממספרים או ממטפחות שבלו נקרא מקק לשון המק בשרו:
ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה וכו'. ועיין לעיל פ"ז סי' ג':
6.
[If one carries out] pepper, in whatever quantity. Olive-refuse, in whatever quantity. Various kinds of spices and various kinds of metal, in whatever quantity. [Pieces] of the stones of the altar or the earth from the altar, worn-out pieces of scrolls or their worn-out covers, in whatever quantity, because they are stored away in order to hide them. Rabbi Judah says: also he who carries out the service vessels of idols, in whatever quantity, [is liable], for it is said, “Let nothing that has been doomed stick to your hand” (Deuteronomy 13:18).
משנה ז
הַמּוֹצִיא קֻפַּת הָרוֹכְלִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. זֵרְעוֹנֵי גִנָּה, פָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה. זֶרַע קִשּׁוּאִין, שְׁנַיִם. זֶרַע דְּלוּעִין, שְׁנַיִם. זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי, שְׁנַיִם. חָגָב חַי טָהוֹר, כָּל שֶׁהוּא. מֵת, כַּגְּרוֹגֶרֶת. צִפֹּרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לְקָטָן לִשְׂחֹק בּוֹ:
ברטנורה
הרוכלין. מוכרי בשמים לקשוטי נשים, ויש להם קופות קטנות לצרורות הבשמים:אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולן חדא הוצאה היא:פחות מכגרוגרת. אע״ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי אפילו בפחות מכגרוגרת נמי מחייב. ואין הלכה כר״י בן בתירא שאומר חמשה:זרע קשואין. חשוב משאר זרעוני גינה, וכן זרע דלועין, וזרע פול המצרי, והוא שקורין לו פאסל״י בלע״ז:חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחק בו:מת כגרוגרת. כדין שאר אוכלין:צפורת כרמים. עוף שמצוי בין הדקלין הבחורים:בין חיה בין מתה כל שהוא. שעושים ממנו רפואה לפקח ולהחכים:חגב חי טמא כל שהוא. ות״ק סבר טמא אין מצניעין אותו לתינוק, דלמא מיית ואכיל ליה. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
אינו חייב אלא חטאת אחת. עיין במשנה ב' פ' דלקמן ומ"ש שם בס"ד:
זרעוני גינה. פי' הר"ב אע"ג דכל האוכלים וכו' הני כיון דלזריעה קיימי וכו' וכן ל' רש"י ומשמע דראויין ג"כ לאכילה אלא כיון דלזריעה קיימי הוה שכיחא ושכיחא דאזלינן בתר דשכיחא לחומרא כדלעיל. ולשון הרמב"ם בפירושו וכן בחבורו זרעוני גינה הם הזרעים שאינם ראוים לאכילה כמו זרע המלפפונים והבצלים והלפתות ודומיהם. ע"כ. וכבר העתקתי עוד לשונו בזה בתחלת מסכת כלאים בס"ד. ולרש"י ודברי הר"ב שבכאן צריכין לפרש דמאי דתנן במשנה ב' פ"ב דכלאים זרעוני גינה שאינן נאכלין כלומר אותן זרעוני גינה שאינן נאכלין אבל יש מהן שנאכלין כדפירשו הכא. דאילו להרמב"ם שאינן נאכלין סימנא הוא להכיר איזה זרעוני גינה. א"נ יש לפרש לרש"י והר"ב דשאינן נאכלין כלומר שאין עומדים לאכילה אלא עיקרן לזריעה כדפירשו הכא:
פחות מכגרוגרת. בפי' הרמב"ם אמר קרוב לגרוגרת וטעמו נראה דמדלא פי' השיעור ש"מ דבפחות מעט קאמר ועיין מ"ש בר"פ דלקמן ובחבורו העתיק המשנה כלשונה:
ר"י בן בתירא אומר חמשה. פי' הרמב"ם אפילו לא הוציא אלא חמשה בלבד:
זרע קשואין וכו'. אתאן ככ"ע. כ"כ הרמב"ם:
[* מת כגרוגרת. פי' הר"ב כדין שאר אוכלין שהרי מותר לאכלו כשמת ומשום הכי בטמא לקמן מפ' הר"ב דאין מצניעין לתינוק דלמא מיית ואכיל ליה ש"מ דבטהור לא איכפת לן אי אכיל וכתבו התו' טעמא בשם בה"ג מדכתיב [ויקרא י"א] ואת כל נפש [א) וכל נפש החי' נצ"ל רש"ש.] החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש [ב) ולכל נפש כו' רש"ש.] השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונים שחיטה כדגים ואף עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאיתא בהשוחט ע"כ]:
רי"א אף המוציא חגב חי טמא וכו'. כתב הר"ב ות"ק סבר דאין מצניעין אותו דלמא מיית וכו'. לא משום דמצווין להפרישו. דקי"ל דאין מצווין על הקטן האוכל נבלות להפרישו והכא פירש"י דמ"מ בידים לא יהבינן ליה דתניא לא תאכלום לא תאכילום. להזהיר גדולים על הקטנים [* ועיין לקמן פט"ז מ"ו ובמסכת יבמות פי"ד מ"ד]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אמר ר' עקיבא איידי דנקט אסמכתא בסוף פרק דלעיל. נקיט נמי כל הני אסמכתא דפרקן. או משום אסמכתא דמשנה ג'. דמרחיצין המילה בשבת נקט נמי כל הני: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה אפילו לא נגע בה כשנשאה: תזרם ר"ל תעשה לע"ז זר ממך: כמו דוה כנדה: צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו. ולא אמרתי לך שתהיה לך כנדה. רק לענין טומאה. אבל לא כמוה שתחזור לקרבה ולהכניסה כשתטבול. רק צא תאמר לה. דע"ז טמאה עולמית: מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא וקיי"ל דע"ז מטמא רק במגע: מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מק"ט: דרך אניה בלב ים מה ים אין מק"ט. כ"כ ספינה. ואפי' היא של חרס. וכ"ש של עץ. ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים. דמטולטלת מלא וריקן. אפ"ה אמקט"ו: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ולא יותר. ואף דבכל דוכתא מלת זרעונים כולל כל הנזרע. הכא רק בירקות שרי לזרוע ה' מינין בערוגה. מדכך הדרך לזרוע מהן מעט מעט: ארבעה בארבע רוחות הערוגה מניח בכל זוית טפח על טפח פנוי. וזורע ד"ט האחרים ברוחב טפח. וכן בכל רוח ורוח: ואחד באמצע ר"ל טפח על טפח זורע באמצע. כדי שיהיה מובדל מהירקות שבצדדים טפח ומחצה לכל רוח כתמונה א). או שיזרע באמצע ח' טפחים. אבל יגע בהזרוע בד' הצדדים רק בראש תור. כתמונה ד). אבל טפי מה' מינין. אף שמרחיקין זמ"ז טפח ומחצה שהוא שיעור יניקה. או נוגעים בראש תור. אפ"ה אסור. מדהו"ל עירבוב: כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה תוציא. חד. צמחה. חד. זרועיה. תרי. תצמיח. חד. הרי ה' וקרא מיירי בסתם ערוגה שהיא ו' טפחים. מדקים להו לרבנן דבכה"ג לא ינקי מהדדי: מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה דאז מדאכתי לא מסרח הש"ז. שפיר מקרי עדיין ש"ז. דראוי עדיין להזריע להיות ולד נוצר ממנו: היו נכונים לשלשת ימים וקיי"ל (י"ד קצ"ו) דהפולטת ש"ז תוך ו' עונות לשימושה. חוץ מיום ששמשה בו סותרת יום א' בז' נקיים שלה (ועונה היא או יום או לילה): מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת דכשאין מים חמין. מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו. דאז הילד מסוכן. ובב' ימים הראשונים פליגי הפוסקים. די"א לא נתחזק החולי עד יום ג': ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים והאידנא נשתנה הטבע. ולהכי אין מרחיצין סתם מילה. רק ביש לחוש לסכנה. אבל קודם המילה. מרחיצין אותו בחמין שהוחמו מע"ש. ובנשפכו יביא חמין שהוחמו לצורך עובד כוכבים. אבל לא יאמר לעובד כוכבים לחממן. ולענין שרית הסדין (ווינדעלן) למילה. באפשר יעשה ע"י עובד כוכבים (של"א ס"ט. ועי' בל"ט מלאכות במלבן): מנין שקושרין לשון של זהורית צמר סרוק כלשון וצבוע (קארמאזין): בראש שעיר המשתלח אע"ג דאיכא קצת איסור כשיוציאו חוץ לתחום. או כשיחמר אחריו (עי' פסחים ס"ו ב' ודו"ק): ותבא במים בקרבו וכשמן בעצמותיו מקיש סיכה לשתיה. מיהו אינו ראיה גמורה רק זכר. דדלמא ברחיצה משתעי קרא דמים. דגם ברחיצה נכנסים מים בקרבו דרך נקבי פארען שבגוף. א"נ בקרבו לאו אמים רק אקללה קאי. להכי באמת סיכה רק מדרבנן אסור. והכי קיי"ל: המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כלעיל פ"ח סי' נ"א. נ"ב. נ"ג: תבלין בשמים. שומים. בצלים. ושומן (עי' ר"מ ערלה פ"ב מ"י): כדי לתבל ביצה קלה ה"נ בעינן ביצה קלה דהיינו ביצת תרנגולת דמדהיא עריבה לחיך טפי משאר ביצים. א"צ תבלין מרובים להמתיקה: ומצטרפין זה עם זה כל מינים שבתבלין: קליפי אגוזים קליפה ירוקה שעל האגוז בעודה לחה ראוי לצבוע: קליפי רמונים (גראנאטאפפעל): אסטיס (וויידענקרויט) שעושין ממנו (אינדיג): ופואה (פערבער ראטה): כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה רגילין לתת בראש הסבכה מטלית צבוע: (אלויען). וי"א (זאלפעטטער): ובורית קמוניא ואשלג הן ג' מיני עשב המנקין הבגדים בכביסה: רבי יהודה אומר כדי להעביר על הכתם אשה שמצאה כתם בכתנתה. ומסופקת אם הוא דם נדה או צבע. בודקתו במינין אלו (כפ"ט דנדה מ"ו): פלפלת חזי לריח הפה. ואינו פלפל שלנו. דהוא בכלל תבלין דלעיל כ"א: כל שהוא ועטרן (הארציכט). חזי לרפא כאב חצי ראש: מיני בשמים העשויין. להריח. ולעיל כ"א מיירי במצויין טפי לתבל המאכל: ומיני מתכות כל שהן דאף מתכת מעט חזי לעשות כלי קטן: מאבני המזבח ומעפר המזבח מקק ספרים ספרים שנרקבו: ומקק מטפחותיהם (מענטעלכען) של ס"ת שנרקבו: כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן ומפני קדושתן חשיבי: לא ידבק בירך מאומה מן החרם וקרא אחשביה לאיסורי'. והו"ל מתקן להוציא ע"ז מביתו. ות"ק סבר מדמבוזה בעיני אדם. אינו בכלל כל הכשר להצניע. כלעיל (פ"ז מ"ג): המוציא קופת הרוכלין תיבה קטנה של מוכרי בשמים: אף על פי שיש כה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת דחדא הוצאה היא. וא"ת מה ארי' קופה הרי אפי' הוציא וחזר והוציא בהעלם א' חייב רק א'. י"ל דקמ"ל דאפי' לר"י (כריתות פ"ג מ"ט) דתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש דמינין מחלקין. ואפ"ה כיון שהן בקופה קופה מצרפן וחייב רק א' (ועי' פ"י מ"ב): זרעוני גינה פחות מכגרוגרת אע"ג דאוכלין שיעורן כגרוגרת. הנהו לזריעה קיימי טפי: זרע קשואין (גורקען זאאט): זרע דלועין (מעלאהנען זאאט): זרע פול המצרי (שמינק. באהנען זאאט). והנך חשובים טפי משאר זרעים. וסגי בשיעור זוטא: חגב חי טהור כל שהוא שמצניעו לקטן לשחק בו: מת כגרוגרת ככל מיני אוכלין. מדאין טעון שחיטה: ציפורת כרמים מין צפור [אב"י כ"פ הר"ב אבל כפי מה שהוכיחו בת"ח הוא מין חגב. ע"ש]: רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ות"ק ס"ל דאין נותנו לתינוק. פן ימות ויאכלנו. ואף דקטן אוכל נבילות לתיאבון אין ב"ד מצווין להפרישו. עכ"פ אסור ליתן לו בידים. מיהו אביו בכל גוונא מצווה להפרישו. ואפי' באיסור דרבנן חייב לחנכו. רק דבדאו' מחינן באב. ובדרבנן לא מחינן בי' באב. אבל בתינוק שאינו בר הבנה. אף אביו אינו מצווה להפרישו. אבל אסור להאכילו בידים (מג"א שמ"ג ב'). וחינוך לקטן במצות עשה. היינו אפי' בעשה דרבנן. כתפלה (א"ח ק"ו. ורט"ז שם סק"ב). ונר חנוכה (ססי' תרע"ה). ומגילה (סי' תרפ"ט. ועי' מ"ש בזה בחידושינו מגילה פ"ב מ"ד). וזמן החינוך הוא לכל חד וחד כפום חורפי' (מג"א שמ"ג סק"ג. וכ"כ תוס' סוכה דכ"ח ב' ד"ה כאן). וי"א שחינוך הוא לבן ט' שנים (מג"א ט"ז סק"א). וי"א דכל שראוי לאותה מצוה. אף שאינו מבין לשם מי עושה. חייב לחנכו בה (תוס' חגיגה ד"ב א' ד"ה איזהו). ונ"ל כשניתק חוט העירוב. מותר ליתן לתינוק ספרים לנשאן לביהכ"נ. דלא גרע ממפתחות שהתיר המרדכי ליתנן לתינוק לנשאן לביהכ"נ (כרט"ז שמ"ו סק"ו). והרי כל דבר שהוא מצוה ספינן לי' בידים (כמג"א שמ"ג. ותוס' פסחים פ"ח א'. ועי' ר"ן נדרים ל"ו א'. ומג"א תקנ"ט סק"ט). וע"י עובד כוכבים פשיטא דמותר להביא הספרים לשם. מדהוה שבות דשבות במקום מצוה (ועי' סי' ש"ז ס"ה. ורט"ז ס"ב בהג"ה):
מלכת שלמה
המוציא קופת הרוכלין וכו'. ביד ס"פ י"ח דהלכות שבת וכתב שם ואפי' הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחת ע"כ:
אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. תימא דמאי קמ"ל פשיטא דאפי' בהוציא וחזר והוציא אינו חייב אלא אחת כמו בקצר וחזר וקצר כ"ש בבת אחת ותירץ ר"ת דמיירי כגון שנודע לו על מין זה ונתכפר וחזר ונודע לו על מין אחר אפ"ה פטור דהוי הכל כמו דבר אחד ואפי' כפרות אין מחלקות תוס' ז"ל. ועיין מ"ש התוי"ט לקמן פרק עשירי במשנה ב':
זרעוני גינה פחות מכרוגרות. במכלתין פ"ח דף ע"ט אלא שנפל טעות שם. ובגמרא רמי עלה ממתני' דלעיל פ"ח דקתני זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב ומשני הא דזריע הא דלא זריע כשהוא זרוע אדם טורח בשביל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח בשביל גרגיר אחד לזורעו:
ר' יהודה בן בתירא אומר חמשה פי' חמשה גרעינין ולהחמיר אתא:
זרע קשואים שנים. ת"ק קאמר לה והלכתא היא:
חגב חי כל שהוא גרסי' ופשיטא דבטהור עסקי':
מת כגרוגרות ירושלמי הדא דאת אמר בטהור אבל בטמא כמלא פי הכלב:
צפרת כרמים. בחולין פ' אלו טרפות מוכח דמין חגב טהור הוא וכן פי' בערוך:
שמצניעין אותה לרפואה ירושלמי א"ר אחא שכן אשה סטופה מושחת ממנה והיא מתרפא תמן אמרין מאן דבעי נפרוש מן דרך הארץ אכיל פלגא ושביק פלגא של שמאל אוסר ושל ימין מתיר אבד כל שהוא חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית כיצד הוא עושה א"ר יוסי ב"ר בון יהיב לה גו צלוחית דבש. ר"י אומר אף המוציא חגב (חי) טמא כל שהוא. הא טהור (צ"ע) בין חי בין מת כגרוגרת ר"י כדעתיה דר"י אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן והא כתיב התשחק בו כצפור (וכו') א"ר מתניא מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא ע"כ:
מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו. דס"ל לר"י דאי מיית תינוק מיספד ספיד ליה ולאו אורחי' למיכליה:
סליק פירקא
7.
If one carries out a peddler’s basket, even though it contains many types of things, he is liable for only one sin-offering. Garden seeds, less than the size of a dried fig; Rabbi Judah ben Batera ruled: five. Cucumber seed, two. Gourd seed, two. Egyptian bean seed, two. A live clean locust, whatever its size. Dead, the size of a dried fig. The bird of the vineyards, whether live or dead, whatever its size, because they store it for a medicine. Rabbi Judah says: even one who carries out a live unclean locust, whatever its size, [is liable], because they store it away for a child to play with.
