Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מֵהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּבִין בְּהִכָּרֵת:
ברטנורה
מי שהיה טמא. שאלו פטורין מן הכרת. הטמא או שהיה בדרך רחוקה פטרן הכתוב מלעשות פסח ראשון, ועיקר כרת בפסח ראשון הוא, לפיכך אם לא עשו פסח שני פטורים מן הכרת:ואלו חייבין בהכרת. השוגג או האנוס חייבין היו בפסח ראשון אלא שהשגגה והאונס עכבתן, וכשהזידו ולא עשו פסח שני חייבין בהכרת, כדכתיב (במדבר ט׳:י״ג) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה, משמע דעל כל שאר שגגות ואונסין שאירעו בראשון חוץ מטמא ודרך רחוקה חייבין כרת אם לא עשו פסח שני:
תוסופות יום טוב
שגג וכו' יעשה את השני. נראה דיליף לה מאיש איש דכתיב בפסח שני כדיליף מיניה בברייתא לזבין ומצורעים ובועלי נדות [*ושוב ראיתי בירושלמי טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש אנוסים או שוגגין מנין. ת"ל איש איש ריבה. עד כדון כרבי עקיבא [כלומר דדריש כפל לשון שבא לרבות]. דרבי ישמעאל [כלומר דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם] תני דבי רבי ישמעאל לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה. ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש. הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני אף אני מרבה אנוסין או שוגגין שלא עשו את הראשון יעשו את השני]:
אם כן למה נאמר טמא. כתב רש"י בגמרא פריך הא איצטריך דאי בעי למיעבד בראשון לא מצי עביד. אלא [קאי א]דרך רחוקה דאנוס הוי דלא מצי עביד ואי בעי למיעבד על ידי שלוחו מצי עביד מיחס הוא דחס רחמנא עליו ואי עביד תבא עליו ברכה והילכך הואיל ושאר אונסים אדחו לשני אונס דדרך רחוקה למה לי דאדכרא רחמנא טפי מאונס אחרינא:
אלו פטורין מהכרת. כתב הר"ב דעיקר כרת בפסח ראשון. ומיהו בפסח שני נמי כתיב ביה (במדבר ט׳:י״ג) חטאו ישא. לרבי דיליף ממגדף שהוא מברך ה' דכתיב גביה (ויקרא כ״ד:ט״ו) ונשא חטאו והוא בכרת כדתנן בריש מסכת כריתות. ודקדוק מלת מהכרת כתבתי במשנה ב' פרק קמא דחלה:
יכין
מלכת שלמה
1.
He who was unclean or on a far-off journey and did not keep the first [Pesah] must keep the second. If he unwittingly erred or was prevented and did not keep the first, he must keep the second. If so, why does it say “an unclean person” and “one who was one a long journey” specified? That these are not liable to karet, whereas these are liable to karet.משנה ב
אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה, מִן הַמּוֹדִיעִים וְלַחוּץ, וּכְמִדָּתָהּ לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מֵאַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ נָקוּד עַל ה', לוֹמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא מֵאִסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ:
ברטנורה
מן המודעית. שם מקום רחוק מירושלים מהלך ט״ו מילין, והוא שיעור מהלך אדם בינוני בימי ניסן וימי תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן:חוץ לאסקופת העזרה. אפילו היה קרוב לירושלים וחלה ונתעכב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן, נדון בדין דרך רחוקה. ור׳ עקיבא סובר שאין לו אלא דין נאנס אבל לא דין דרך רחוקה, הואיל והיה מן המודעית ולפנים. והלכה כר״ע. לפיכך נקוד על ה׳. של רחוקה. אני שמעתי לדרוש, רחוק חמש אמות מאסקופת העזרה, שאפילו אינו רחוק אלא חמש אמות בלבד בסוף שעת [הקרבת] הקרבן נדון בדין דרך רחוקה:
תוסופות יום טוב
[*מן המודיעים ולחוץ. כתב הר"ב מהלך ט"ו מילין והוא שיעור כו' מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן. דבין הערבים כתיב ביה כתמיד. ותמיד אעפ"י שנשחט משש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבע ואילך. שמתחלת החמה להתעקם כלפי מערב קצת ומשחרי כותלי דהכי אמרינן ביומא. [ריש] פרק ג' צלותיה דאברהם [תפלת הערב שלו] מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות היום ולהלן. ופרכינן עלה מהא דתנן תמיד נשחט בשש ומחצה. ומשני שאני כותלי בית המקדש דלא מיכווני רחבים מתחתיהן ולא משחרי בעיקום פורתא עד חצי שבע ומיהו זמן שחיטה מתחלת שבע ואילך ונמשך עד שתשקע החמה. ומשתשקע החמה לא. דדם נפסל בשקיעת החמה. באיזהו מקומן. כך לשון רש"י. ועיין פ"ג משנה ב':
לפיכך נקוד על ה' וכו'. כתב הר"ב אני שמעתי לדרוש רחוק ה' וכו'. ובירושלמי ה"א שברחוקה נקוד איש רחוק ואין דרך רחוקה]:
יכין
מלכת שלמה
2.
What is “a far-off journey”?From Modi’im and beyond, and the same distance on all sides [of Jerusalem], the words of Rabbi Akiva. Rabbi Eliezer says: from the threshold of the Temple court and beyond. Rabbi Yose said to him: for that reason the heh has a dot on it in order to say, not because it is really far-off, but [even when one is] from the threshold of the Temple court and beyond.משנה ג
מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וְהַשֵּׁנִי, מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבָּיִת. הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. זֶה וָזֶה טָעוּן הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן, וְנֶאֶכָלִין צָלִי עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת:
ברטנורה
והשני חמץ ומצה עמו בבית. דכתיב (במדבר ט׳:י״ב) ככל חוקת הפסח יעשו אותו, משמע מצות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים יאכלוהו עושין אותו ככל חוקת הפסח, אבל מצוות שעל גופו ממקום אחר כגון תשביתו שאור ולא תשחט על חמץ אין עושין אותו ככל חוקת הפסח:הראשון טעון הלל באכילתו וכו׳ דכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ליל המקודש לחג שהוא פסח ראשון טעון הלל, ושאינו מקודש לחג אינו טעון הלל:זה וזה טעונים הלל בעשייתן. דלילה מיעט קרא משיר, יום לא מיעט:
תוסופות יום טוב
מה בין פסח ראשון לשני. שייר דראשון נשחט בג' כתות כדתנן משנה ה' פ"ה ואין הב' נשחט בשלש כתות כדתניא בתוספתא ושייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני כדאיתא בגמ' [דף צ"ו]. תוספות. [*ועיין לקמן במשנה ה' בד"ה מקחו וכו']:
והשני מצה וחמץ עמו. כתב הר"ב מצוות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים אף על גב דעל מצות ומרורים מקרא מלא הוא בפסח שני הכי קאמר דכללא דככל חקת וגו' מרבה צלי דדומיא דפרטא דעל מצות ומרורים:
ודוחין את השבת. פי' רש"י דשני כתיב ביה במועדו למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ע"כ. ופלוגתא דתנאי בגמרא דף צ"ג ע"ב. וכתבו התוספות במסכת יומא פרק ה' דף נ"א דלמ"ד דהך במועדו אראשון קאי יליף ליה מככל חקת הפסח. ועוד האריכו לפרש ע"ש. ובגמרא. שבת אין טומאה לא מאי טעמא. מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה ע"כ. ותניא נמי הכי בספרי:
יכין
מלכת שלמה
3.
What is the difference between the first Pesah and the second?The first is subject to the prohibition of [chametz] shall not be seen and [chametz] shall not be found, while at the second matzah and chametz are in the house with him. The first requires [the reciting of] Hallel when it is eaten, while the second does not require Hallel when it is eaten. But both require [the reciting of] Hallel when they are sacrificed, and they are eaten roasted with matzah and bitter herbs, and they override Shabbat.משנה ד
הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:
ברטנורה
לא יאכלו ממנו זבין. דגבי טמא לנפש כתיב איש, דדרשינן מיניה איש נדחה ואין צבור נדחין, (אבל גבי זיבה אף ציבור נידחין):ואם אכלו פטורים מכרת. דאוכל קדשים בטומאת הגוף דכתיב (ויקרא ז׳:י״ט-כ׳) כל טהור יאכל בשר, וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר כו׳ וטומאתו עליו ונכרתה, בשר הנאכל לטהורים, טמאים חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל לטהורים כגון פסח הבא בטומאה, אין טמאין חייבין עליו משום טומאה:אף על ביאת מקדש. פוטר הזבין והזבות אם נכנסו למקדש פטורים, כשהפסח נדחה מפני הטומאה, דכתיב (במדבר ח) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעים משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעים משתלחין. ותנא קמא לא דריש לקרא להכי, דכולהו אצטריכו לחלקם ממחנותיהם. ואין הלכה כר״א:
תוסופות יום טוב
לא יאכלו ממנו זבין. כתב הר"ב דגבי טמא לנפש כו' ואין צבור נדחין. [ומסיים רש"י אבל גבי זיבה אף צבור נדחין]. ואם תאמר אמאי תנן זבין כו' לאשמועינן טמאי מגע טומאות והיה נראה לי לומר דמשום רבותא דאם אכלו פטורים מכרת נקטינהו להנך דטומאה יוצא מגופן ואפילו הכי פטורין. אלא שהרמב"ם כתב בפ"ז מהק"פ דטמאי מגע טומאות הרי אלו אוכלין כמו טמאי מת והכ"מ הביא ראיה לדבריו:
אף על ביאת מקדש. לשון הר"ב כשפסח נדחה מפני הטומאה. כבר כתב ג"כ זה הלשון במשנה ו' פרק ז'. ולשון הברייתא בפסח שבא בטומאה. ומ"ש הר"ב ותנא קמא כו' איצטריכו לחלקם ממחנותיהם כדפירש במשנה ח' פרק קמא דכלים:
יכין
מלכת שלמה
4.
The pesah which comes in impurity: zavin and zavot, menstruant women and women after childbirth do not eat from it, yet if they did eat they are exempt from karet. Rabbi Eliezer exempts [them] even [of the karet normally incurred] for entering the sanctuary.משנה ה
מַה בֵּין פֶּסַח מִצְרַיִם לְפֶסַח דּוֹרוֹת, פֶּסַח מִצְרַיִם מִקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וְטָעוּן הַזָּאָה בַאֲגֻדַּת אֵזוֹב עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי מְזוּזוֹת, וְנֶאֱכָל בְּחִפָּזוֹן בְּלַיְלָה אֶחָד, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה:
ברטנורה
לילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ונאכל בחפזון בלילה אחד וחמוצו כל היום ופסח דורות חמוצו נוהג כל שבעה, דבפסח מצרים כתיב (שמות י״ג:ג׳-ד׳) ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים, קרי ביה ולא יאכל חמץ היום שאתם יוצאים בלבד:
תוסופות יום טוב
מקחו מבעשור כו'. דכתיב (שמות י״ב:ג׳) בעשור לחדש הזה ויקחו. זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור. [*ואף על גב דמהך קרא דמקחו מבעשור שמעינן לביקור ממום ארבעה ימים לענין תמיד כמ"ש הר"ב במשנה ה' פרק ב' דערכין. ולעיל במשנה ג' כתבתי דפסח דורות צריך [נמי] ביקור ארבעה ימים. ובגמרא יליף לה דף צ"ו מדכתיב (שם יג) ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות החדש זה כזה. כבר כתב רש"י שם דמיהו לענין מקחו מבעשור אמעיטו שאין צריך שיפריש מבעשור. אלא יקח שנים שלשה טלאים מבעשור ויבקרום] ובשעת שחיטה [יפריש] אחד מהן. והאי הזה דגבי ביקור. דריש ליה למלתא אחריתא היינו למעוטי פסח שני. ועיין עוד מה שכתבתי במסכת ערכין שם] וכתיב (שמות י״ב:י״א) ואכלתם אותו בחפזון. אותו נאכל בחפזון ואין אחר נאכל בחפזון. בגמ'. וטעון הזאה וכו' א"צ לימוד דמשום ולא יתן המשחית שעבר בליל' ההוא נצטוו להזאה כמפורש בכתוב:
בלילה אחד. פירש רש"י בגמרא וה"ה פסח דורות נמי לילה אחד עד כאן וכדמייתינן בזה הכלל במשנה דסוף פרק ב' דמגילה כמ"ש הר"ב שם. ונהי נמי דחכמים גזרו ואמרו עד חצות. אין לפרש דתנא דידן בא לחלק בין של מצרים לשל דורות בדבר שמדבריהם. חדא דשל מצרים נמי היה ראוי לגזירה זו. ועוד כמה פסחי דורות נעשו קודם גזירת חכמים כי כן הסברא נותנת. ואף על גב דבסוף מכילתין תנן עד חצות ומדאורייתא כמו שמפרש שם הר"ב. אפילו הכי ליכא לפרושי למתניתין דהכא דאתיא כי ההוא תנא ומחלק בהכי בין של מצרים לשל דורות. דלאותו תנא אף פסח מצרים אינו נאכל אלא עד חצות. דהא הנהו קראי דקא יליף מינייהו בפסח מצרים כתיבי. אלא מתניתין דהכא כרבי עקיבא דבגמרא דסוף מכילתין. דסבירא ליה מן התורה נאכל כל הלילה. אלא שחכמים עשו סייג. וכוותיה מתניתין דסוף פרק שני דמגילה. וכתבו התוספות ואם תאמר א"כ אמאי תנייה כלל במתניתין כיון דשוים בזה. וי"ל דתנייה אגב דבעי למיתני וחמוצו כל היום ופסח דורות נוהג כל שבעה:
אחד. עיין מ"ש במשנה ד' פרק ששי [ומשנה ה' פרק ב' דברכות]:
[*ופסח דורות נוהג כל שבעה. וא"ת שלשה כתות שנשחט פסח דורות היאך אתה מוצא בשל מצרים וראיתי ירושלמי בפרק תמיד נשחט [משנה ה'] אדתנן התם הפסח נשחט בשלש כתות ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת. וממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת. ואל תתמה ומה אם אבק שאין דרכו להלך אתמר (שמות ט׳:י״א) והיה לאבק בכל מצרים. קול שדרכו להלך לא כל שכן. ע"כ. ואע"ג דלא קאמר אלא שתי כתות קיצר במובן דמהיכי תיתי כלל לומר שהיה קולו של משה מהלך כו'. אלא ממה ששנינו דפסח [נשחט] בשלש כתות א"כ הכי נמי שלש כתות עשה משה הרי דלא כהתוספות. אלא אף בפסח מצרים היה שלש כתות]:
יכין
מלכת שלמה
5.
What is the difference between the pesah [which was offered] in Egypt and the pesah of [subsequent] generations?The pesah in Egypt was taken on the tenth [of Nisan], And it required sprinkling with a bunch of hyssop on the lintel and on the two door-posts, And it was eaten in haste on one night, whereas the pesah of [subsequent] generations is kept the whole seven [days].משנה ו
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת הַפֶּסַח קְרֵבָה, וּתְמוּרַת הַפֶּסַח אֵינָהּ קְרֵבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִקַּח בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ. אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ:
ברטנורה
שמעתי. מרבותי:שתמורת הפסח, קריבה. שלמים אחר הפסח:ותמורת הפסח אינה קריבה. ויש תמורת פסח שאינה קריבה היא עצמה שלמים, אלא תרעה עד שתפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה שלמים, דמותר הפסח קרב שלמים:ואין לי לפרש. שכחתי על איזו שמעתי תקרב, ועל איזו תרעה עד שתסתאב:הפסח. שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא פסח ראשון קודם שחיטת השני, שהיה עומד לפנינו בשעת שחיטה, הרי קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולא יקרב הוא עצמו שלמים:עד שיסתאב. שיפול בו מום שלא יהיה ראוי לקרבן:וכן תמורתו. אם המיר בו בהמת חולין אחרי כן:לאחר הפסח. כלומר ואם לאחר שחיטת השני נמצא, הרי לא קבעתו שעת שחיטה בשם פסח, ולא נדחה בידים, ויקרב הוא עצמו שלמים:וכן תמורתו. וה״ה דמצי ר׳ יהושע למיתני בפסח עצמו, יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב:
תוסופות יום טוב
שתמורת הפסח קריבה. פירש הר"ב שלמים אחר הפסח. וכן לשון רש"י. ולכאורה רוצה לומר דקריבה דוקא אחר הפסח , ולא ידעתי למה דהא שלמים קרבים במועד ואפילו בחג עצמו אם הם שלמי חגיגה. כדתנן בפרק שני דחגיגה. ואפילו אם נפרש אחר ארבעה עשר בניסן דהיינו אחר זמן קרבן פסח. מ"מ קשיא. למה לא יוכל להקריבו בארבעה עשר עצמו כשאר שלמי חגיגת ארבעה עשר דתנן במשנה ג' מפרק ששי. ובברייתא. תמורת פסח אחר הפסח קריבה שלמים. והכי פירושו שאם המיר אחר שחיטת הפסח. ואם לכך נתכוונו רש"י והר"ב וכאילו אמרו תמורת הפסח אחר הפסח קריבה שלמים. אכתי לא ניחא דלא היו צריכים לפרש כן בדר' יהושע. שהרי הוא אמר אין לי לפרש:
ירעה. פירש הר"ב דדחייה בידים. וכתבו התוספות דאפילו למאן דאמר ריש פרק ו' דיומא דאין בעלי חיים נדחים ועיין שם היינו דוקא כגון דלא דחייה בידים כגון נטמאו בעלים או שמשכו ידיהם עד כאן ודלא כרש"י שכתב בגמרא דף צ"ח דמשנתינו סברה בעלי חיים נדחים. וניחא השתא דהר"ב והרמב"ם לא כתבו דמשנתינו דלא כהלכתא. דהא תנא קמא הוא דס"ל הכי ביומא. ובהדיא פסק שם הרמב"ם כוותיה. ודלא כפירוש השני שכתב בכ"מ בפרק ד' מהק"פ בדברי הרמב"ם שם דסבירא ליה דמשנה זו דלא כהלכה וא"צ שתרעה אלא תקרב שלמים משום דאין בעלי חיים נדחים. ועוד אוכיח בס"ד במשנה דלקמן דלהרמב"ם ירעה אפילו למ"ד אין ב"ח נדחים:
שיסתאב. פי' הר"ב שיפול בו מום. עיין בפירושו למשנה ט' פרק בתרא דמנחות:
ויקח בדמיו שלמים. פירש הר"ב דמותר הפסח קרב שלמים. בסוף פרק ב' דשקלים. כלומר וכל שכן תמורתו:
וכן תמורתו. כתב הר"ב ה"ה דמצי ר"י למיתני בפסח עצמו וכו'. ובגמרא הא קמ"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה ופירש"י ולא אמרינן מתחלתה שלמים היא. ואפילו המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דיחוי. אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחית:
יכין
מלכת שלמה
6.
Rabbi Joshua said: I have heard that the substitute of a pesah is sacrificed, and that the substitute of a pesah is not sacrificed, and I cannot explain. Rabbi Akiva said: I will explain: The pesah which was found before the slaughtering of the pesah must be left to graze until it becomes unfit, and then it may be sold, and one brings a peace-offering with the money; and the same applies to its substitute. [If found] after the slaughtering of the pesah, it is offered as a wellbeing offering, and the same applies to it substitute.משנה ז
הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ וָמֵת, לֹא יְבִיאֶנּוּ בְנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם פֶּסַח, אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים:
ברטנורה
ויפלו דמיו לנדבה. נותנים אותן המעות לתיבה שבמקדש ומקריבין מהן עולות נדבה:לא יביאנו בנו אחריו. לשם פסח. דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין:
תוסופות יום טוב
המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים. ואינם ראויים לפסח דכתיב (שמות י״ב:ה׳). שה תמים זכר בן שנה:
ירעה עד שיסתאב. במשנה ג' פ"ג דתמורה מפרש הר"ב אמאי לא תמכר בלא מום דזהו מומו. הואיל ולא חזיא למלתיה. והתוספות כתבו דהכא מודה ר"ש דהתם הואיל והיא ראויה לשלמים. והפסח אחר פסח קרב שלמים הלכך לא הוי מום ע"כ ואפי' הכי אינו קרב שלמים אלא ירעה וכו' כדפירש רש"י דקבעתו ההפרשה והרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב אלא דמיו:
ויפלו דמיו לנדבה. פירש הר"ב לתיבה וכו' וכן כתב הרמב"ם. ומה בין עולת נדבה לעולת עצמו תנינן פ"ג דתמורה משנה ד'. וא"ת ומאי שנא מאשם דתנן בתמורה פ"ג הפריש נקבה וכו' דיביא מדמיו אשם. וי"ל דמתני' דהכא סברה כמ"ד ב"ח נדחים כדאיתא בגמרא אמתני' דהכא ש"מ ב"ח נדחין. דאין לפרש הכא כמ"ש התוספות לעיל בדחייה בידים דהכא כיון דדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ"כ דחוי בידים הלכך מ"ד אין ב"ח נדחים לא מודה בכה"ג. וכמ"ש התוס' לעיל לענין אחר. ותמיהני על הר"ב והרמב"ם שהי' להם לכתוב דמתניתין דלא כהלכתא כמ"ש לעיל. ובחבורו פ"ד מהק"פ כתב ירעה וכו' ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים והיינו כמתניתין דתמורה גבי אשם. ומזה ראיה גמורה למ"ש לעיל. דהרמב"ם ס"ל ירעה אף למ"ד אין ב"ח נדחים. דהא הכא דכתבתי ע"פ התוס' דמ"ד דסבר אין נדחין ס"ל ה"נ דאין נדחין ואפ"ה כתב הרמב"ם ירעה אלא ודאי דאיהו ס"ל דירעה דהכא לאו דחייה היא. אלא יפלו לנדבה הוא דהוי דחייה. וכ"ש דס"ל בירעה דלעיל דלאו דחייה היא. ומיהו גירסת רש"י וכן התוספות ויביא בדמיה שלמים ועיין במשנה דלקמן. ולרש"י הא דקאמר בעלי חיים נדחים. היינו מדלא קרב עצמו שלמים אלא ירעה. וכדפי' רש"י בגמרא. ולהרמב"ם משום הא לא איריא דנחת עליה קדושת הגוף דליבעי מום כדפי' בפ"ג דתמורה משנה ג' אלא מדתנן יפלו דמיו לנדבה:
לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. פירש הר"ב דאין כאן מנוין וצריך שלא יהיה בלא בעלים. עיין במשנה י' וי"א והכא מיירי שלא נתמנה בנו עמו כדאיתא בגמרא:
יכין
מלכת שלמה
7.
If a man sets aside a female for his pesah or a two-year old male, it should be left to graze until it becomes unfit, then it should be sold, and its money is spent on a voluntary sacrifice. If a man separates his pesah and dies, his son after him should not bring it as a pesah but rather as a wellbeing offering.משנה ח
הַפֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בִּזְבָחִים, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ. נִתְעָרֵב בִּבְכוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ:
ברטנורה
הפסח שנתערב. שלשה טלאים, אחד של פסח ואחד של אשם ואחד של עולה, שנתערבו. כולן ירעו עד שיסתאבו:ויביא בדמי היפה שבהן. עולה דשמא היפה עולה היה. ובדמי היפה שבהן אשם דשמא היפה אשם היה. ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם הפסח נסתאבו כולן, ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאם לשלמים דשמא היפה פסח היה. ואותו מותר שצריך להוסיף על הב׳ עד שיגיעו לדמי היפה, יפסיד משלו. וכיצד עושה, אם היפה שבהן שוה סלע, מביא ג׳ סלעים מביתו ונוטל הסלע האחד ואומר, כל מקום שהיא העולה הרי היא מחוללת על סלע זו, ויביא ממנו עולה. ונוטל הסלע הב׳ ואומר, כל מקום שהוא אשם הרי הוא מחולל על סלע זו, ויביא בו אשם. וכן לשלמים:נתערב הפסח בבכורות. שמתן דמם ודם הפסח שוה:ר׳ שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. כולן בו בלילה, שהבכור נאכל לכהנים. ויקרב פסח לשם פסח בכ״מ שהוא, ובכורות לשם בכורות בכל מקום שהן, ואף ע״פ שהן ממעטין בזמן אכילת הבכור, שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד ועכשיו אין אוכלין אותו אלא עד חצות כזמן הפסח ונמצאו מביאין קדשים לבית הפסול, ר״ש סבר שיכולין להביא קדשים לבית הפסול, ורבנן פליגי עליה ואמרי ירעו כולן עד שיסתאבו ויביא מעות בדמי היפה שבהן כדאמרן בפסח שנתערב בזבחים. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
[*וימכרו ויביא כו'. פירש הר"ב וכיצד הוא עושה כו' מביא ג' סלעים מביתו כו' ואומר כל מקום שהיא העולה כו' וכפירוש רש"י ויהיב טעמא למילתיה דאל"ה הרי הוא מחליף. שמביא שלמים בדמי האשם או בדמי העולה. והרי קדושת הבהמה חלתה על מעות דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה ע"כ. וקשיא לפי זה מאי ימכרו דתנן ובפ"ח דזבחים דף ע"א ע"ב פירש"י וימכרו נמצאו דמי עולה. עולה. דמי שלמים. שלמים. ואינו יודע אילו עולה ואילו שלמים. הלכך יטול מעות כנגד דמי היפה ויאמר כל מקום שהם מעות עולה כו'. ומ"מ מסיק דנ"ל דל"ג וימכרו כו' מכח הסיפא והעתקתי דבריו שם משנה ב' בד"ה ירעו כו'. ועוד עיין שם בד"ה וימכרו כו' מ"ש בזה בשם הרמב"ם ז"ל]:
ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה. ולא אמרינן דיפלו דמיו לנדבה כדלעיל דמתני' דהכא כמ"ד אין בעלי חיים נדחים והיינו נמי דפירש הר"ב שיביא בדמיו פסח. ואילו לעיל תנן יפלו לנדבה. ולפי זה ה"נ כוליה פירקא דהתערובות פ"ח דזבחים דתנן בהו יביא בדמי היפה שבהן ממין זה וכו'. ולגירסת רש"י ותוספות דלעיל לא קשה כלל. ויש לי ראיה לדבריהם דבפ"ח דזבחים דף ע"ג ע"ב אמתניתין דזבחים שנתערבו מין בשאינו מינו דיביא מדמי היפה שבהן ממין זה וכו' אמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקריב אי אקריב לא ארצי. ומסיק דכמאן דאמר בעלי חיים נדחים אמר לשמעתיה. משמע דהנך דינין כמ"ד ב"ח נדחים נמי אתיין ואפילו הכי יקריב מאותו מין ולא אמרינן יפול לנדבה. א"כ משמע ודאי דלעיל נמי לא גרסינן יפלו לנדבה אלא יביא שלמים. וצריך לדחוק להרמב"ם לומר דרבא דינא בעלמא קאמר ולא מהדר אמתני':
ויפסיד המותר. דברי הרמב"ם בפירושו אינם מובנים לי:
נתערב פסח בבכורות. פירש הר"ב דמתן דמם שוה. ומסיים רש"י ואין טעונין תנופה חזה ושוק ולא סמיכה. ולא נסכים:
רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. כתב הר"ב ורבנן אמרי ירעו כו' ויביא בדמי כו' והתערובות אוכל כולם בתורת בכור בעל מום וכדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ח דזבחים ע"ש:
יכין
מלכת שלמה
8.
If a pesah became mixed up with other sacrifices, they all graze until they become unfit [through a blemish], then they are sold, and then he must bring [a replacement] for the price of the best of this type, and bring for the price of the best of this type and he loses the remainder from his own pocket. If it became mixed up with first-borns: Rabbi Shimon says: if [the pesah belonged to] a company of priests, they eat [all of the animals that night].משנה ט
חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרָה לְאֶחָד, צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחֹט עָלֵינוּ, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים עִמּוֹ, וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן, אִם אֵחַרְתִּי, צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלָי. הָלַךְ וּמְצָאוֹ, וְשָׁחַט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶם נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ, אוֹכְלִין כֻּלָּם מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶם יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ, אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה:
ברטנורה
צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו:אם שלו נשחט ראשון. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנים ושלהם ישרף, דפסח בלא בעלים הוא ואוכלין כולם משלו:ואם שלהן נשחט ראשון. הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן. והן אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו:והן אינן אוכלין עמו. שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהן מזה:ושלהן יצא לבית השריפה. שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנין על השני:ופטורין מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנו, ואכילה לא מעכבת:אמר להן. אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד, אם אחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי. והם לא אמרו לו שחוט עלינו:הוא אוכל עמהן. ושלו ישרף. כיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו:ושלו יצא לבית השריפה. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך [משלו, שהרי] עשאן שלוחין:ופטור מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנה, ואכילה לא מעכבת:אמר להן. שחטו עלי אם אחרתי:ואמרו לו. בקש ושחוט עלינו:יאכלו כולם מן הראשון. דהוא שלוחם והם שלוחיו:ואם אין ידוע איזה ראשון שניהם ישרפו. ופטורים מפסח שני:אינן חייבין באחריות זה לזה. אין להם טענה זה על זה. אין חוששין איזה ראשון, אלא הוא אוכל משלו, והן אוכלין משלהן:
תוסופות יום טוב
[*הוא אוכל משלו והם אינם אוכלים עמו. אתאן כרבי יוסי בפרק דלעיל משנה ז' דס"ל דשוחטין פסח על היחיד והלכה כמותו וא"נ אפילו כרבי יודא דאמר אין שוחטין פסח על היחיד וכגון שהמנה עליו אחרים וכדהתם במשנה ד' ועיין מ"ש לקמן במשנה י"א]:
ופטורין מפסח שני. פירש הר"ב דממ"נ בראשון נמנו וכן לשון רש"י רוצה לומר בזה שנשחט ראשון. וא"נ באחד מן הנשחטים כאחד אלא שאין ידוע איזהו כדי שיהיו רשאים לאכול ממנו:
לא אמר להן כו' אין אחראין כו'. כתב הרמב"ם אף ע"פ שהיה בלבם שישחוט כל אחד מהן על חבירו או שהיו שם רמיזות ודברים שאומדין הדעת בהן שכל אחד שימצא ישחוט על חבירו. וכתב בכסף משנה דנ"ל דמיתורא דמתניתין למד כן. דאל"כ מאי קמל"ן. פשיטא. ע"כ. ולי נראה לו עוד ראיה דבברייתא אמרו מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים. שנאמר (משלי יב) אויל מחריש חכם יחשב ואי איתא דבכה"ג דברים שבלב הוו דברים שתיקותיה מאי תהניא ליה:
יכין
מלכת שלמה
9.
A company lost their pesah and they said to one [who was registered with them], “Go and seek it, and slaughter it on our behalf”; and he went, found, and slaughtered it, and they [also] took an animal and slaughtered [it]: If his was slaughtered first, he eats of his and they eat with him. And if theirs was first slaughtered, they eat of theirs, while he eats of his. And if it is unknown which of them was first slaughtered, or if they slaughtered both of them at the same time, he eats of his, but they may not eat with him; while theirs goes forth to the place of burning, and they are exempt from keeping the second Pesah. He said to them, “If I delay, go forth and slaughter on my behalf,’, [and] then he went and found it and slaughtered [it], while they took [another] and slaughtered [it]: If theirs was slaughtered first, they eat of theirs while he eats with them; And if his was slaughtered first, he eats of his and they eat of theirs. And if it is unknown which of them was slaughtered first, or if they slaughtered both of them at the same time, they eat of theirs, but he may not eat with them, while his goes forth to the place of burning, and he is exempt from keeping the second Pesah. He said to them, and they said to him: they all eat of the first [to be slaughtered], and if it is unknown which of them was slaughtered first, both go forth to the place of burning. If he did not say to them and they did not say to him, they are not responsible for each other.משנה י
שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶן, אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, אֶחָד מֵאֵלּוּ בָא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה, יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנֵינוּ עַל שֶׁלָּךְ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה, מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים:
ברטנורה
אלו מושכין להם אחד. מן הפסחים. ואלו מושכין להם אחד:אחד. מבני חבורה זו בא לו אצל בני חבורה זו, ואחד מזו בא לו אצל זו:וכך הם אומרים. לאותו יחיד הבא אצלם:אם שלנו הוא. אותו הפסח שמשכנו אלינו יפה בררנו את שלנו, המשך ידך משלך והמנה עמנו על שלנו:אם שלך הוא פסח זה. הרי אתה עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה האחרת ונמנינו על זה שלך. נמצא אם החליפו הרי נמשכו כל החבורה משלהם ונמנו על אותו שבררו. וכך אומרים בני חבורה השניה ליחיד הבא אצלם. ועל כרחם צריך אחד מאלו לבא אצל אלו ולמנות עמהן, ולא אמרינן ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על אחד ואלו על אחד, משום דאמרינן בברייתא בגמרא דאסור לימשך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים, ושמא החליפו ורוצים למשוך מפסחם ולמנות על אחר, כשאמרו הרי ידינו משוכות משלנו הרי נותר פסח בלא בעלים מיד, וזה אסור. ועכשיו כשאחד מחבורה זו בא אצל האחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, אם יפה בררו להם הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש מהן ומשך ידו, ואם החליפו הרי הלך אחד מהם עם פסחו, וכשמשכו הנותרים ידיהם הימנו, נשאר הוא עליו:וכן חמש חבורות של חמשה חמשה. בני אדם, שנתערבו פסחיהן. כל חבורה וחבורה מושכין להם אחד מן הפסחים, וחמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקין [לחמשה] פסחים, שאם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו:וכך הם אומרים. כשנעשו עתה החבורות החדשים אומרים הארבעה לאחד, אם שלך הוא פסח זה הרי ידינו ארבעתנו מסולקות מד׳ פסחינו בכל מקום שהם ונמנינו עמך, וכן הוא וג׳ חוזרין ואומרין לשני, וכן הד׳ לכל אחד שבחבורה. וכל חבורה וחבורה כן:
תוסופות יום טוב
שנתערבו פסחיהן. ברור הוא כי זה התערובות לא נפל אלא קודם שישחט הפסח. הרמב"ם:
אחד מאלו בא לו אצל אלו. כתב הר"ב דאמרינן בברייתא בגמ' דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים. ויליף מדכתיב (שמות י״ב:ד׳) ואם ימעט הבית מהיות משה. משמע אם רצו מתמעטין ונמשכין. ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים דאם ימעט משמע שיש שיור. ועיין לקמן:
של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה. פירש הר"ב שאם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו. לאפוקי אם חבורה אחת שבהן של ארבעה אפשר שיתחלף פסח שלהן לחבורה חדשה שנתחדשה מהארבעה שבאו מן ארבע חבורות של חמשה ונמצא שאין עליו שום אחד מבעליו הראשונים. והא אמרן בלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים. ועיין לקמן:
יכין
מלכת שלמה
10.
Two companies whose pesah sacrifices became mixed up: these take possession of one [animal] and these take possession of one. One member of these joins those, and one member of those joins these, and thus they declare: if this pesah is ours, your hands are withdrawn from your own and you are registered for ours; while if this pesah is yours, our hands are withdrawn from ours and we are registered for yours. Similarly, if there are five companies consisting of five members each or of ten each, they draw one from each company and say thusly.משנה יא
שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִסְחֵיהֶם, זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, זֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, זֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָא אֵצֶל זֶה, וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים, אִם שֶׁלִּי הוּא פֶסַח זֶה, יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא פֶסַח זֶה, יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךָ:
ברטנורה
שנים שנתערבו פסחיהן. ראובן ושמעון שנתערבו פסחיהן, ראובן מושך לו אחד ושמעון מושך לו אחד. ראובן הולך וממנה עמו אחד מן השוק, ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו, וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון, ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן, וכך אומר לו ראובן ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמעון, אם שלך הוא פסח זה, שיפה בירר לו שמעון תחלה, הרי ידי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה, ואם שלי הוא פסח זה, שלא כוונתי מתחלה לברור יפה ואין זה פסח שנמנית עליו עם שמעון, הרי ידיך מסולקות משלך, והמנה עמי על זה. ולכך הוצרך כל אחד להמנות עמו אחד מן השוק, שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה בררנו, ואם לאו הרי אני מושך ידי משלי ונמנה על שלך. נמצא כשהוא מושך משלו הרי הוא מניח את פסחו בלא בעלים, שעדיין לא נמנה עליו אחר. והא ליכא למימר שימנה כל אחד על של חבירו קודם שימשוך ידו משלו, דאין נמנין על שני פסחים כאחד, ואין זה מנוייו:
תוסופות יום טוב
זה ממנה עמו אחד מן השוק. פירש הר"ב שאם בא להתנות כשהן יחידים כו' הרי מניח את פסחו בלא בעלים אבל כשממנה עמו אחד מן השוק קודם לכן הרי יש כאן בעלים. ואע"ג דליכא אחד מבני חבורה הראשונים. ולעיל אמרינן דדוקא של ה' ה' אבל של ה' וד' לא. משום דאין אחד מבני חבורה ולא אמרינן שימנו עמהן א' מן השוק קודם שיתנו. ויהיו גם כן של חמשה. מפרשינן בגמרא דמתניתין דלעיל כר"י דס"ל דבעינן דוקא אחד של בני חבורה יהא קיים עליו. ולהכי לא מהני לעיל. שימנו עליו אחד מן השוק. והא דמהני הכא משום דר"י לטעמיה דס"ל בפרק דלעיל משנה ז' דאין שוחטין את הפסח על היחיד הלכך מעיקרא לאמנויי אחריני בהדיה קאי. וכאחד מבני חבורה דמי. ולא קשיא דמתניתין דהכא דלא כהלכתא דפסקינן לעיל כר' יוסי דלא כר' יהודה. דלר' יוסי נמי דינא הכי דמפורש בברייתא דאיהו ס"ל דאין צריך שיהא אחד מבני חבורה דוקא אלא שלא יהא בלא בעלים כלל. ולא עוד אלא דבמתני' דלעיל אפי' של ה' וד' איכא נמי תקנתא למנות אחד מן השוק. ומ"מ הרמב"ם בפ"ג מהק"פ העתיק מתני' דלעיל כלשונה משום דהך פלוגתא דבלא בעלים לא תניא בפלוגתא דפרק דלעיל כלל. והויא מחלוקת בברייתא וסתם במשנה דהלכה כסתם. ומ"ש הר"ב והא ליכא למימר שימנה וכו' קודם שימשוך. וכ"כ רש"י בכאן. וקאי נמי אמתניתין דלעיל ונטרו לה עד הכא. משום דהכא הוה אמינא דלא מטרחינן ליה שימנה אחד מן השוק:
אם שלי כו'. וכמו כן יאמר השני לחבירו. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה