Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים, הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. נְכָסִים מֻעָטִין, הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ וְהַבָּנִים יִשְׁאֲלוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן:
ברטנורה
מי שמת. שהנכסים מרובים. כדי שיזונו הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות:שהנכסים מועטין. שאין בהם כשיעור זה:בשביל שאני זכר הפסדתי. בתמיהה. אלא לא אפסיד וניזון כולנו יחד. ואין הלכה כאדמון. ועשו אלמנה אצל הבת בנכסים מועטים, כבת אצל האחין, מה בת אצל האחין הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, אף אלמנה אצל הבת האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים:
תוסופות יום טוב
בזמן שהנכסים מרובין וכו'. כולה מתניתין שנויה במשנה ג' פרק בתרא דכתובות. ושם מפורשת יפה בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a man died and left sons and daughters, and the property was great, the sons inherit and the daughters receive maintenance. But if the property was small the daughters receive maintenance and the sons go begging at people’s doors. Admon says: “The son may say, ‘Must I suffer a loss because I am a male’”. Rabban Gamaliel says: “I approve of Admon’s opinion.”משנה ב
הִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת וְטֻמְטוּם, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרֻבִּים, הַזְּכָרִים דּוֹחִין אוֹתוֹ אֵצֶל נְקֵבוֹת. נְכָסִים מֻעָטִין, הַנְּקֵבוֹת דּוֹחוֹת אוֹתוֹ אֵצֶל זְכָרִים. הָאוֹמֵר אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר יִטֹּל מָנֶה, יָלְדָה זָכָר, נוֹטֵל מָנֶה. נְקֵבָה מָאתַיִם, יָלְדָה נְקֵבָה, נוֹטֶלֶת מָאתָיִם. אִם זָכָר מָנֶה אִם נְקֵבָה מָאתַיִם, וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, זָכָר נוֹטֵל מָנֶה וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתָיִם. יָלְדָה טֻמְטוּם, אֵינוֹ נוֹטֵל. אִם אָמַר כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטֹּל, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא, יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל:
ברטנורה
וטומטום. ספק זכר ספק נקבה:הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות. דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר את ושקול:הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. דאמרי ליה אייתי ראיה דנקבה את ותיזון עמנו:ילדה זכר נוטל מנה. ואע״ג דקיימא לן המזכה לעובר לא קנה, הכא בשכיב מרע שזכה לבנו קנה, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו:ילדה זכר ונקבה. תאומים יחד:ילדה טומטום אינו נוטל. האי מתניתין אדחיא לה, והלכתא שטומטום נוטל כפחות שבשניהם:יורש את הכל. דלא תימא בריה בפני עצמה הוא ולאו בר ירושה הוא, קמשמע לן:
תוסופות יום טוב
דוחין אותו. לאו למימרא שכל אחד ידחנו עד שיביא ראיה. דממה נפשך אם זכר הוא יטול כזכר. ואם נקבה יטול כנקבה. הלכך לעולם נוטל כפחות שבהם. ובנכסים מרובים שקיל כנקבה ובנכסים מועטים נזון עם הזכרים וסיפא דקתני טומטום אינו נוטל רשב"ג [דמשנה ב' פ"ה דתמורה] היא דסבירא ליה טומטום ואנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה בברייתא וסברי דטטלין כפחות שבהן. ואע"ג דלא תנן במתניתין אלא טומטום. הוא הדין אנדרוגינוס. דהא גבי בכור [סוף פ"ו דבכורות*)] בשניהן הוא דאמר רשב"ג. וכיון דסיפא דהכא אליביה. א"כ בתרווייהו קאמר דאינו נוטל. ואם כן לרבנן דקיימא לן דנוטל נמי בתרווייהו. כ"כ נ"י. וכן השוום הרמב"ם בפ"ה מהלכות נחלה ובפ"ח מהלכות זכייה. אבל נראה שזו דתמורה אינה ראיה דהתם דמשוו להו רבנן היינו משום דולדות [קדשים] בקדושת אמן קיימו כדמפרש הר"ב שם. ולענין זה אין בין טומטום לאנדרוגינוס אף על פי שאנדרוגינוס בריה [הוא] ולא כן טומטום. אבל לענין ירושה אין לאנדרוגינוס כלום במקום בן או בת אפילו לרבנן משום דבאנדרוגינוס קיימא לן נמי דבריה הוא. וכמ"ש הר"ב בסוף פרק ח' דיבמות וסוף פרק ו' דבכורות. ודעת הטור בסימן ר"ף דאנדרוגינוס במקום בן אין לו. ובמקום בת. אם הנכסים מרובים. יורש. ואם מועטין. אינו ניזון עמה. ע"כ. ותמה הב"י דמאין לו לחלק בין מקום בן לבת. ועוד דבפרק מי שמת משמע שדין טומטום ואנדרוגינוס שוה. ע"כ. ואני אומר דמשמעותא דכתב ליתא מהטעם שכתבתי. אבל קושיתו הראשונה ודאי קושיא היא. ועוד אני תמה על הטור שבסימן רנ"ג בדין האומר אם תלד וכו' דלקמן. משוה דין אנדרוגינוס לטומטום דנוטל כפרות שבשניהם. ולדבריו בסימן ר"ף נראה דגם לקמן אין לאנדרוגינוס כלום. דהא זכר ונקבה אמר וזה בריה אחרת הוא:
האומר אם תלד אשתי זכר וכו'. כתב הר"ב הכא בשכיב מרע וכו'. שדעתו של אדם וכו'. מסיים נ"י תקנו שיטול כדי שלא תטרוף דעתו עליו וכו'. דהא משום גריעות דעובר הוא ולא משום גריעות' דמקנה. ואם כן כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוה לעשות את שאינו זוכה כזוכה. אלא ודאי משום שדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו. וכתב עוד ואין בזה אסמכתא שהרי אינו קונס את עצמו כלל ורוצה שיתקיים התנאי. דדוקא באומר אי לא אתינא ליבטלן זכוותאי. [ועיין בפירוש הר"ב משנה ה' פרק דלקמן]. וכיוצא בו. שקונס עצמו ואינו רוצה שיתקיים התנאי. הוי אסמכתא. אבל זה רוצה בקיום התנאי ובקיום המעשה. הלכך אין זו אסמכתא אלא כתנאי בני גד. וזה כפתור ופרח. למדתי מפי מורי הרשב"א. ע"כ. ועיין מ"ש במ"ג פ"ז דגטין. וגם הטור סימן רנ"ג כתב סברא זו אלא דמשום כן מפרש המשנה אפילו בבריא. ולא כן דעת נ"י כמ"ש לשונו אלא כמ"ש הר"ב דבשכיב מרע איירי:
נקבה מאתים. דלענין הרוחה בתו עדיפא ליה שאינה יכולה לחזור אחר מזונותיה כזכר. גמרא:
ילדה זכר ונקבה. פירש הר"ב תאומים. ואע"פ שלא התנה כי אם על זכר לבד. ועל נקבה לבד [מדאמר אם. אם] ילדה תאומים לא נתבטל התנאי אלא יטול הזכר כאילו נולד לבדו והנקבה כאילו נולדה לבדה. דלא עשה הלידה תנאי אלא רצה ליתן מתנה לבניו. וריבה [לנקבה] ואף אם ילדה תאומים חביבים עליו ורוצה [שיטלו] כפי תנאו. הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"א:
ילדה טומטום וכו'. כתב הר"ב דהלכתא נוטל כפחות שבשניהם. כבר כתבתי ברישא מה שקשה לי בזה על בעל הטורים בדין אנדרוגינוס:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a man left sons and daughters and one that was of doubtful gender, if the property was great the males may push him (the one of doubtful gender) onto the females; if the property was small the females may thrust him onto the males. If a man said, “If my wife shall bear a male he shall be given 100 zuz”, and she had a male, he receives 100 zuz. [If he said, “If my wife shall bear a] female she shall be given 200 zuz”, and she had a female, she receives 200 zuz. [If he said, “If may wife shall bear a] male he shall be given 100 zuz and if a female 200 zuz” and she had a male and a female, the male receives 100 zuz and the female 200 zuz. If she had one of doubtful gender, he does not take. But if he said, “Whatsoever my wife shall bear shall be given [such an amount], he receives. If he [the one of doubtful gender] was the only heir, he inherits everything.משנה ג
הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, הִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים, הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע. אִם אָמְרוּ רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים וְאוֹכְלִין, הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים, הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע. אִם אָמְרָה רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי, הֲרֵי אֲנִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת, הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ:
ברטנורה
השביחו גדולים את הנכסים. בעודן בתפוסת הבית:השביחו לאמצע. והני מילי כששבחו הנכסים מחמת נכסים עצמן, שלא הוציאו משלהן כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים מחמת עצמן. אבל אם חפרו ונטעו והוציאו משלהן, מה שהשביחו השביחו לעצמן:וכן האשה שהשביחה. בגמרא מוקמינן לה באשה יורשת. כגון שנשא ראובן את בת שמעון אחיו, ומת בלא בנים, ובנות שמעון אחיו יורשות אותו, נמצאת אשתו שהיא בת שמעון אחיו יורשת אותו עם שאר אחיותיה, וסלקא דעתך אמינא דבההיא הנאה דנפיק עלה קלא ששולטת ומשבחת, אפילו כי אמרה ראו מה הניח לי בעלי וכו׳ אפילו הכי מחלה ורוצה שיהיה השבח לאמצע, קמשמע לן דהשביחה לעצמה:
תוסופות יום טוב
הניח בנים גדולים וקטנים. ולא מיבעא גדולים וגדולים דפשיטא דמחלי אהדדי. דאם זה מתעסק בנכסים היום גם זה יתעסק למחר. אלא אפילו היו קטנים. שאין יכולים להשביח. הגדולים מוחלין טורח מועט כזה לשכור פועלים. נ"י:
אם אמרו וכו'. בפני ב"ד אמרו כן דכיון שלא חששו הב"ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים. ראו ב"ד שיש תועלת ליתומים בדבר. ובכולם גדולים אין חלוק בין ב"ד לעדים. הרא"ש:
וכן האשה וכו'. כתב הר"ב בגמרא מוקמינן לה באשה יורשת וכו'. וס"ד אמינא דבההיא הנאה וכו'. ורישא דהשביחה לאמצע. מפרש בגמ' דאשמועינן דמהו דתימא כיון דלאו דרכה למטרח. אע"ג דלא פריש כמו דפריש דמי קמ"ל:
השביחה לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא דתנן ריש פי"א [דכתובות] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים. מעשה ידיה שלהן. הרשב"ם. ועיין חלוקי דעות בזה בטור א"ה סימן צ"ה:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a man left elder sons and younger sons, and the elder sons improved the property, they improve it to the common benefit. If they said, “See, what our father has left us, lo, we will work and from that we will eat”, they improve it to their own benefit. So, too, if a woman (a widow) improved the property, she improves it to the common benefit. If she had said, “See, what my husband left to me, lo, I will work and from that I will eat”, she improves it to her own benefit.משנה ד
הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לָאֻמָּנוּת, נָפַל לָאֶמְצַע. חָלָה וְנִתְרַפָּא, נִתְרַפָּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ. הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת בְּחַיֵּי הָאָב, חָזְרָה שׁוּשְׁבִינוּת, חָזְרָה לָאֶמְצַע, שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין. אֲבָל הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, אֵינָן נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים:
ברטנורה
שנפל אחד מהן לאומנות. לעבודת המלך. שכן מנהג המלך להעמיד מכל בתי העיר אדם אחד למוכס חדש אחד או שני חדשים:נפל לאמצע. כל הריוח. מפני שמחמת אביהם באת לו. אבל אם מחמת עצמו, מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו נלקח לעבודת המלך, מה שהרויח הרויח לעצמו:חלה ונתרפא. אם חלה באונס כלומר שלא פשע הוא בעצמו, מתרפא מן האמצע. אבל אם חלה מצנים פחים וכיוצא בהם, דכתיב בהו (משלי כ״ב:ה׳) שומר נפשו ירחק מהם, בהא אמרינן במתניתין דאינו מתרפא אלא משל עצמו:שושבינות. דרך שושבינות נוטל סעודה ודורון לחופה ואוכל עמו, וזה חוזר ועושה כן לזה גם כן כשישא אשה. ואם שלח האב שושבינות בסתם על יד אחד מבניו וחזרה השושבינות אחר כך לאחר שמת האב, חזרה לאמצע, מפני שהיא כמלוה, שהרי נגבית בבית דין, שיכול המוליך שושבינות לחבירו לחזור ולתבוע ממנו בבית דין שיתן לו שושבינות כדרך שנתן לו. והוא שיהיו נשואי השני כנשואי הראשון, אם בתולה בתולה, ואם אלמנה אלמנה, ואם פרהסיא פרהסיא, ואם בצנעא בצנעא. שיכול השני לומר לראשון, איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי:אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן. בלא חופה. או אי נמי בחופה ואינו הולך לאכול עמו, אין זו שושבינות אלא מתנה, ואינה נגבית בב״ד:
תוסופות יום טוב
האחין השותפין. כן הגירסא בכל הנוסחאות. וכתב נ"י האחין שהן שותפין שאם אין שותפות יחד בתפוסת הבית. או שותפין דעלמא שאינם אחין. אין שוים בדין זה. ומסתמא מקרו אחין שותפין כשעומדין יחד בלא חלוקה אפילו עד ג' דורות. כדאיתא בבראשית רבה אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג) עד כאן לאחין השותפין. עכ"ל. וכ"כ ב"י סימן קע"ז בשם תשובת הרמב"ן סימן כ"א דל"ג והשותפין דדין זה בשותפין אחין בלבד לפי שאנו רואין האחין כל זמן שלא חלקו תפוסת הבית כאילו כולן א' וכאילו האב היה קיים בנכסים שירשו מהאב. והם ובניהם מתפרנסים מתפוסת הבית. ע"כ. אבל הרא"ש העתיק האחין והשותפין וכ"כ הטור. אחין השותפין או שאר שותפין. והרמב"ם פרק ט' מהל' נחלות כתב אחד מן האחין שמינהו המלך וכו'. אם מחמת אביהן מינהו. כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה. ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים וכו'. וכתב מהר"ר ו א ל ק כהן בש"ע סימן קע"ז *) דלטעמיה לא שייך האי דינא בשאר שותפין עכ"ד. ואני אומר דאשתמיטתיה לשון הרמב"ם בסוף פרק ח' מהלכות שלוחין שכתב וז"ל. אחד מן האחין או מן השותפין. שנפל לאומנות המלך וכו'. הרי שבפירוש סובר דהוא הדין לשאר שותפין. ובכיוצא בזה מצאנו עוד להרמב"ם בלשון המשנה דסוף פרק קמא דשקלים. ויתר מקומות שכתבתי שם בס"ד. ולענין הטעם שכתב הרמב"ם מזה אינו קושיא כלל. דהרי בשאר שותפין [נמי] נוכל להטעים אם מחמת השותפים שרוצה המלך להתחסד עם אלו השותפים כגון שהיו ידועים בדבר זה:
נפל לאמצע. כתב הר"ב אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו וכו' וכן פירש הרשב"ם. והפירוש לפירושו דדוקא כשפירשו בשעת לקיחה שמפני חריפותו וכו' לוקחים אותו. דאי לאו הכי אע"פ שהוא חריף אם המנהג להעמיד מכל בתי העיר וכו' השכר לאמצע. וכן מפורש בהדיא בגמרא אדתניא אם מחמת האחין לאחין. פריך פשיטא. ומשני לא צריכא דחריף טפי. מהו דתימא חורפיה גריס ליה קמ"ל:
חלה. פירש הר"ב מצנים פחים וכיוצא כהן. דכתיב בהו שומר נפשו וגו' אע"ג דבקרא לא כתיב אלא צנים פחים. נקט הר"ב כיוצא בהם מלשון הרמב"ם סוף פרק ח' מהלכות שלוחין. ובפירוש המשנה כתב כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה. והתמיד בהם. או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור. וקור וחום היינו פירוש דצינים ופחים וכ"כ בחבורו שם. וכ"כ הרשב"ם והתוספות. וכתב נ"י פחים מלשון עד שיפוח היום (שיר השירים ב׳:י״ז). ומ"ש הר"ב שאם חלה באונס מתרפא מן האמצע. כתבו התוספות ולא דמי להא דתנן לעיל אין הקטנים ניזונים על הגדולים. דהכא הוי באקראי בעלמא. אבל התם לעולם כן הוי. שהקטנים מפסידין יותר מזונות. ע"כ:
שושבינות. רעי דוד מתרגמינן שושביני דדוד. הרשב"ם. וז"ל הרמב"ם ריש פ"ז מהל' זכייה המעות שמשלחין נקראים שושבינות. ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינים. ע"כ. וז"ש הר"ב נוטל סעודה וכו'. לשון הרשב"ם וענינו נושא סעודה וכו':
וחזרה השושבינות חזרה לאמצע. פירש הר"ב וחזרה השושבינות אח"כ. לאחר שמת האב. חזרה לאמצע. וז"ל הטור בא"ה סימן ס' חוזרת לכולם וחולקין בו בשוה כמו בשאר מלוות אביהם. ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא. אלא ראשון ראשון שנושא. משלם חלקו המגיע לו. ע"כ. ולהרמב"ם בפירושו מיירי שהאב נשא אשה ובא לשם האיש ההוא ששלח לו השושבינות בסתם וכו'. ומת האב. אותו השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק. ע"כ. ובחבורו סוף פ"ט מהל' נחלות יש לו דרך אחר:
יכין
מלכת שלמה
4.
If brothers were partners and one of them fell into a public office, it falls to the common benefit. If one [of them] got sick and needed healing, his healing is at his own expense. If certain of the brothers in their father’s lifetime had made a present as groomsmen [at their father’s expense] and [after his death] the present was restored to them, it is restored to the common benefit, for the groomsmen’s gift [counts as a loan] and can be recovered in a court of law. But if [one of the brothers in his father’s lifetime] sent his fellow jars of wine or jars of oil, they cannot be recovered through a court of law, since they count [not as a loan but] as a charitable deed.משנה ה
הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת לְבֵית חָמִיו, שָׁלַח שָׁם מֵאָה מָנֶה וְאָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן אֲפִלּוּ בְדִינָר, אֵינָן נִגְבִּין. לֹא אָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. שָׁלַח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּין שֶׁיַּחְזְרוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין. סִבְלוֹנוֹת מֻעָטִין שֶׁתִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ, אֵינָן נִגְבִּין:
ברטנורה
השולח סבלונות. מנהג חתנים למחרת הקידושין שולחין לבית הארוסה תכשיטים ומיני מגדנות וכדי יין וכדי שמן, ופעמים הולך החתן ואוכל שם:אינן נגבין. אם מת הוא או מתה היא או שבא לגרשה. דמחמת חבת שמחת אכילה מחל. ודוקא שאכל בדינר, אבל אכל פחות מדינר לא מחל וגובה הסבלונות:שלח סבלונות מרובים. ואפילו מועטים, אם פירש על מנת שיבואו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין. ואורחא דמלתא נקט, שדרך הסבלונות ששולחין כדי שיבואו לבית בעלה להיות מרובין, ואותן ששולחין כדי שתתקשט בהן בבית אביה דרכן להיות מועטין:
תוסופות יום טוב
סבלונות. מפורש במשנה ו' פ"ב דקדושין:
שלח. שם ק' מנה. ובסתם דהא בסיפא מפליג במפרש. הרשב"ם:
אפילו בדינר. כתב הר"ב דוקא בדינר. גמרא. ועיין כיוצא בזה במשנה ח' פ"ח דפאה ופרק י' דכתובות [משנה ב']. ולב"ש בריש פרק קמא דקדושין:
יכין
מלכת שלמה
5.
If a man sent betrothal gifts to his father-in-law’s house, and he sent there 100 maneh (10,000 dinar) and he ate a betrothal meal of but one dinar, [and he afterward divorced his wife] they (the betrothal gifts) are not recoverable. But if he did not eat the betrothal meal, they are recoverable. If he sent many betrothal gifts in order for them to return with her to her his house [when he marries her], they are recoverable. If he sent few betrothal gifts which were to be used in her father’s house, they are not recoverable.משנה ו
שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְשִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. לֹא כָתַב בָּהּ שְׁכִיב מְרַע, הוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מְרַע הָיָה וְהֵן אוֹמְרִים בָּרִיא הָיָה, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
ברטנורה
ושייר קרקע כל שהוא. והוא הדין אם שייר לעצמו מטלטלין, מתנתו מתנה, ואם עמד אינו חוזר. והוא שקנו מידו על אותו מתנה, דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין בין עמד בין לא עמד. ואם לא קנו מידו לא קנה מקבל המתנה אפילו מת השכיב מרע. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. אבל אם אמר יתנו לפלוני כך וכך אחר מותו אינו צריך קנין, ואפילו שייר לעצמו. ושכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים, אם לא שייר לעצמו כלום ועמד, חוזר ואפילו קנו מידו. ומצוה מחמת מיתה דשמענא ליה דקאמר וי ליה דמיית, לעולם חוזר, בין שייר בין לא שייר, ואפילו קנו מידו. ואם מת, קנה מקבל המתנה ואפילו בלא קנין:לא כתב בה שכיב מרע. כד קציר ורמי בערסיה. ואף לא לשון מתנת בריא, כד הלך על רגלוהי בשוקא. ולא שייר כלום:הוא אומר שכיב מרע הייתי. וחוזרני בי. והלה אומר בריא היית ולא תחזור:צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע. דבתר השתא אזלינן, דהאידנא בריא הוא, ועליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה:וחכמים אומרים. לא אזלינן בתר השתא אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ומקבל המתנה שבא להוציא מיד הנותן שהוא מוחזק, עליו להביא ראיה ועדים שבריא היה באותה שעה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
שכיב מרע שכתב וכו'. והוא הדין אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסי לפלגני. כדתנן לקמן [דף קנ"ו] באמן של בני רוכל שמתה קיימו חכמים את דבריה. הרשב"ם. והכי נמי דייק לישנא דדברי שכיב מרע ככתובין וכו'. ב"י ריש סימן ר"ן:
ושייר קרקע כל שהוא. כתב הר"ב והוא שקנו מידו וכו'. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. ולא שמפרש. דמלתא דפשיטא הוא. ולא צריכא למימר שהיא מתנת בריא. אלא הכי קאמר דוקא כשנוכל לומר שבא להקנות המתנה מחיים דהיינו שהקנה בסתם ולא פירש לאחר מותו. והיינו דמסיים הר"ב וכתב אבל אם אמר יתנו וכו' לאחר מותו וכו' דתידוק מיניה הא סתמא במקנה מחיים הוא. וז"ל הרמב"ם בדין הזה בפרק ח' מהלכות זכייה. שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם וכו'. וכן בדין שכתב הר"ב לקמן שכ"מ שבא ליתן מתנה מחיים וכו'. כתב וז"ל אל תטעה בשכ"מ שכתב כל נכסיו ופי' שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים. שאין זה מתנת שכ"מ אלא כשאר מתנות הבריאים וכו':
לא שייר קרקע אין מתנתו קיימת. כלומר ואם עמד חוזר. והוא שכתב הר"ב ושכ"מ שבא ליתן מחיים וכו'. ופירשתיו לעיל בשם הרמב"ם. וטעמא דחוזר פירש הר"ב במשנה ז' פרק ג' דפאה דלא שביק איניש נפשיה ערטלאי כו' ונ"ל שמה שכתב הר"ב בסוף הדבור על ומצוה מחמת מיתה וכו' ואם מת קנה וכו' חוזר גם על זה הדין דשכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים וכו' דהא דינא הכי הוא כדתנן במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
6.
If a man who lies dying wrote over his property to others [as a gift] and kept back any land whatsoever, his gift remains valid [even should he not die]. If he did not keep back any land whatsoever, his gift does not remain valid [if he should not die]. If it was not written in the document, “who lies dying”, but he said that [he had written the document] while he lay dying and they (those who received the gift) said that he was healthy [when he wrote the document], he must bring proof that he had been dying, according to Rabbi Meir. But the sages say: “He who makes a claim against his fellow bears the burden of proof.”משנה ז
הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסֻכָּן, נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה וְאָמְרָה תְּנוּ כְבִינָתִי לְבִתִּי וְהִיא בִשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וָמֵתָה, וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרֶיהָ. אָמַר לָהֶן, בְּנֵי רוֹכֵל תְּקַבְּרֵם אִמָּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּשַׁבָּת, דְּבָרָיו קַיָּמִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְתּוֹב. אֲבָל לֹא בְחֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּחֹל. כַּיּוֹצֵא בוֹ, זָכִין לַקָּטָן, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לַקָּטָן אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר לַגָּדוֹל:
ברטנורה
ר׳ אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן. ר׳ אליעזר לית ליה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ואפילו מצוה מחמת מיתה סבירא ליה דאין מתנתו מתנה אלא בקנין, כמתנת בריא. ואין הלכה כרבי אליעזר:כבינתי. תרגום רדידים כבינתא:תקברם אמם. כלומר אין מביאין ראיה מהם שרשעים היו וקנסא קנסו רבנן לבנים לקיים לבת מתנת אמן, אע״פ שלא היה מן הדין:אבל לא בחול. אם חילק השכיב מרע נכסיו בחול:קל וחומר בחול. וכן הלכה דבין בחול בין בשבת דברי שכיב מרע ככתיבי וכמסירי דמו, ואין צריך קנין. ואם שאל שיקנו מידו, קונים ממנו בין בחול בין בשבת כדי שלא תטרף דעתו עליו:
תוסופות יום טוב
המחלק נכסיו על פיו. רבי אליעזר אומר וכו'. כלומר רבי אליעזר אומר דעל פיו לא מהני. ועיין בפירוש הר"ב במ"ה פרק דלעיל:
רבי אלעזר אומר וכו' וה"ג התוספות. וטעמייהו דלקמן גרסינן רבי אליעזר אומר בשבת וכו'. וכן הוא לקמן במשנה שבגמרא גם הרי"ף והרא"ש העתיקו כן וכן מוכח בהדיא בברייתא שבגמרא. ועיין לעיל. ולפיכך כתבו דגרסינן רבי אלעזר והא ר"א בן שמוע. דאי גרם ר"א [ביו"ד] שהוא בר פלוגתיה דרבי יהושע דלקמן אם כן לערבינהו ולתנינהו המחלק נכסיו על פיו ר"א אומר אחד בריא וכו'. בד"א בחול וכו'. ועוד מאי קאמר אמרו לו מעשה דבני רוכל וכו' לימא להו דשבת הוה. אלא שמע מינה דגרס רבי אלעזר והוא ר"א בן שמוע ואית ליה בין בשבת בין בחול צריך קנין ופליג אדרבי אליעזר ורבי יהושע דלקמן. ועוד הביאו ראיות מסוגיות שבגמ'. והר"ב שהעתיק ר"א ביו"ד כן נמצא בספרים גם במשנה דירושלמי:
אחד בריא ואחד מסוכן. כתב הר"ב ואפי' מצוה מחמת מיתה וכו'. דהא מעשה דבני רוכל מתנה במקצת הואי. ואי בשכיב מרע הא לכולי עלמא בעיא קנין כדפירש הר"ב במשנה דלעיל אלא במצוה מחמת מיתה היתה [והכי מוקמינן לה בגמרא דף קנ"א ע"ב] וא"כ על כרחך פליג ר"א אפילו במצוה מחמת מיתה. הרשב"ם. וכתב עוד דנראה שכיון דלא מפליג רבי אלעזר בין שכיב מרע לבריא לענין היכא דמית. הוא הדין היכא דעמד אינו חוזר אם קנו מידו לרבי אליעזר:
נכסים שאין להם אחריות וכו'. מפורש הכל במשנה ה' פרק קמא דקדושין:
רוכל. שם אביהם. הרשב"ם:
תקברם אמן. פירש הר"ב כלומר אין מביאין ראיה מהם שרשעים היו. והלואי שתקברם אמן. הרשב"ם. ורבנן קאמרי דלא היו רשעים ולפיכך אין לומר שקנסום. דאיתא בגמרא דהא דאמר רבי אליעזר שרשעים היו מפני שקיימו קוצים בכרם. ור' אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו דתנן [בסוף פרק ה' דכלאים] המקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש:
וחכמים אומרים. וכן הגרסא במשנה דירושלמי. וכבר כתבתי לעיל גרסת ר"א אומר. וכן הדעת מכרעת. דאם כן הני חכמים פליגי אאמרו לו ואין סברא שיחלוקו חכמים עם חכמים. שלא יקראו בשם הכת האחת:
בשבת דבריו קיימין. שלא תטרוף דעתו שמן הדין אין יכול לקנות. ולכתוב בשבת. אבל לא בחול. שיש תקנה בקנין וכתיבה. ולמה תטרוף דעתו. הרשב"ם:
רבי יהושע אומר בשבת אמרו. שדבריו קיימין. אע"ג דליכא למימר מגו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קני. קל וחומר בחול. דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו'. הרשב"ם:
קל וחומר בחול. כתב הר"ב וכן הלכה כו' דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. נקט ככתובים משום קרקעות דנקנין בשטר. ונקט כמסורים משום מטלטלים דנקנים במסירה. ומ"ש הר"ב שאם שאל שיקנו קונים בשבת. ואע"ג דקנין יש בו משום מקח וממכר. דאסור משום שבות. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ה דביצה. בשכיב מרע התירו כדי שלא תטרף דעתו:
זכין לקטן. הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ממון שנותנין לו. תקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצרכו. ואין זכין לגדול. שהרי יכול לזכות בעצמו:
רבי יהושע אומר לקטן אמרו. משום דזכין לו שלא בפניו. וכל שכן לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות. ושליח נמי מצי משוי. והלכך כ"ש דזכין לאדם שלא בפניו. הרשב"ם:
יכין
מלכת שלמה
7.
If a man divided his property orally, Rabbi Eliezer says: “Whether he was healthy or at the point of death, property for which there is security (land) can be acquired only by money, by a document or by possession; property for which there is no security (movable objects) can be acquired only by being drawn [into the possession of the one acquiring]. They (the Sages) said to him: “It once happened that the mother of the sons of Rokhel was sick and said, ‘Give my veil to my daughter’, and it was worth twelve hundred maneh (1,200 dinars) and she died and they fulfilled her words. He said to them: “May their mother bury the sons of Rokhel.” The Sages say: “On a Sabbath his words remain valid, since he cannot write, but not on a weekday.” Rabbi Joshua says: “If they have stated this rule on the Sabbath, how much more so on a weekday.” Similarly, others may acquire possession on behalf of a minor, but not on behalf of an adult. Rabbi Joshua says: “If they have stated this rule with regards to a minor, how much more so does the rule apply to an adult.משנה ח
נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אָבִיו אוֹ עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב, יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים, הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב, בַּעֲלֵי הַחוֹב אוֹמְרִים, הָאָב מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלֹקוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן:
ברטנורה
יורשי האב אומרים הבן מת ראשון. ואין בעל חוב יכול להפרע מנכסים אלו שהרי לא זכה בהן הבן מעולם:ובעלי החוב אומרים האב מת ראשון. ונפלו הנכסים שעה אחת לפני הבן. והם משועבדים לכתובת אשה ובעלי חוב:בית שמאי אומרים יחלוקו. דקסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ויורשי האב ובעלי חוב תרווייהו מוחזקים הוו, לפיכך יחלוקו:ובית הלל אומרים. הנכסים בחזקת יורשים וכמוחזקים דמו ובעל חוב בא להוציא מידם ועליו להביא ראיה שהאב מת תחילה:
תוסופות יום טוב
וחיתה עליו. על *)ראובן כתובת אשה או בעלי חוב. ואין לו במה לפרוע. הרשב"ם:
יורשי האב אומרים וכו'. בנפל הבית עליו ועל אביו קאי. שיורשי יעקב. כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן. או אפילו חנוך ופלוא בני ראובן שגם הם יורשי יעקב אומרים הבן מת ראשון. דהיינו ראובן מת ראשון ומכח אבוה דאב קאתינא וכו'. ולענין נפל הבית עליו ועל מורישיו שייך למתני יורשי מורישיו אומרים וכו'. רשב"ם:
ובית הלל אומרים הנכסים בחזקתן. כתב הר"ב בחזקת היורשים וכמוחזקים דמו. וז"ל הרשב"ם בחזקת יורשי האב. שהרי הם יורשים ודאי. או מיעקב או מראובן וכמוחזקים דמו. שהרי יעקב מוחזק בנכסיו היו ואלו באים מכחו. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
8.
If the house fell down on a man and his father, or upon a man and any from whom he inherits, and he was liable for his wife’s ketubah or to a creditor: the father’s heirs say, “The son died first and the father died afterward”, and the creditors say, “The father died first and the son died afterward.” The School of Shammai says: “Let them split [the property].” The School of Hillel says: “The property remains in its former status [in the hands of those who inherit the father].”משנה ט
נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ, יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל אוֹמְרִים, הָאִשָּׁה מֵתָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבַּעַל, יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה אוֹמְרִים, הַבַּעַל מֵת רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵתָה הָאִשָּׁה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלֹקוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:
ברטנורה
האשה מתה תחילה. ואין ליורשי האשה כלום, שהרי הבעל מת אחרון וירש את אשתו:נכסים בחזקתן. נכסי צאן ברזל בחזקתן. ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה שהיו שלה, אי בחזקת יורשי הבעל שאחריותן עליו, הלכך נכסי צאן ברזל יחלוקו:וכתובת אשה. שהם מנה מאתים ותוספת, נשארים בחזקת יורשי הבעל:ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה. הם נכסי מלוג. שבשעה שהיא נכנסת נכנסים עמה וכשהיא יוצאת יוצאים עמה. אם פחתו פחתו לה ואם הותירו הותירו לה. אלו הם בחזקת יורשי האשה. נמצאו יורשי האשה נוטלים כל נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל:
תוסופות יום טוב
ועל אשתו. ואין לה בנים ממנו. הרשב"ם:
בית שמאי אומרים יחלוקו. עיין במ"ג פ"ד דיבמות דמסיים בה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. ודייקינן מינה [שם דף ל"ח] דלא פליגי בית שמאי עם בית הלל אלא בנכסי מלוג. ואע"ג דהתוס' כתבו בשם ר"ת דמדהכא לא תני. שמע מינה דהכא פליגי בכולהו ומחלקין בין הכא. דכשמת הבעל מקריא מוחזקת טפי מהתם דנפלה קמי יבם וזקוקה לו. ואין לה כלום עד לאחר חליצה. אבל לפירושו נכסים בחזקתן דקאמרי בית הלל היינו בחזקת יורשי הבעל. מהאי טעמא לפי שהיא אינה מוחזקת בהם כלל הואיל וזקוקה היא. והר"ב לא פירש כן התם אלא כדמפרש הכא דמספקא לן ויחלוקו. וכן פירש"י שם [בכתובות דף פ'] ואם כן סברא זו לחלק בין יבמה לאשה. ליתא. אלא הכא נמי לא פליגי בית שמאי כי אם בנכסי מלוג כמו התם. והא דלא קתני נמי יורשי הבעל עם יורשי האב כמו התם. צריך לומר דתנא שנה כאן בלשון קצרה. וסמך אדתנן התם ביבמות. ועוד במשנה ו' פ"ח דכתובות. *) כדאמרינן לרש"י דהגמרא מפרש כאן דמספקא לן וכו'. וה"ה למשניות דיבמות וכתובות. ועיין מ"ש בסוף משנתינו:
נכסים בחזקתן. כתב הר"ב ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה וכו' [עיין מ"ש במשנה ג' פ"ד דיבמות] וכיון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה [שחייבוה לגביית כתובתה כדתנן במשנה ז' פ"ט דכתובות] [*לבניה אע"ג דבעלמא אין אדם מוריש שבועה לבניו. [כדפירש הר"ב במשנה ז' פ"ז דשבועות] וליכא לשנויי כגון שייחד (לו) [לה] קרקע וכו'. *כ"כ התוספות אבל הטור א"ה סימן צ' כתב דמיירי כגון שייחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישבע כו'. ותמיהני על הב"י שכתב עליו ופשוט הוא. ומאי פשיטותא איכא כיון דהתוספות דחאוהו. ועוד שהוה ליה להזכיר דעת התוספות. ע"כ נראה דאשתמיטתיה דברי התוספות כשכתב כן והיה לפניו ספר הרי"ף ושם ראה דברי נ"י שמפרש ג"כ כדברי הטור. ומיהו בתוספות פ"ד דיבמות דף ל"ח כתבו גם לתירוץ דייחד וכו'. ובטור א"ה סימן ק"ס לענין שומרת יבם סתם. ונראה שסמך על מ"ש בסימן צ':
כתובה וכו'. ל' הר"ב וכתובת אשה כו' דהא בחזקתן לאו לקמיה קאי אלא ה"ג וכתובה כו'. הרשב"ם:
בחזקת יורשי האב. פירש הר"ב בחזקת יורשי האשה שמאביה באו לה. הרשב"ם. ויורשי האשה הוה ליה למימר. כדקתני יורשי האשה אומרים כו' אלא איידי דביבמות וכתובות קתני יורשי האב מטעם שכתבתי שם בשם נ"י. קתני הכא נמי יורשי האב. וזה ג"כ קצת סיוע למ"ש לפירש"י שקיצר התנא בדברי ב"ש. משום דהכא סמך אהנהו מתניתין:
יכין
מלכת שלמה
9.
If the house fell down on a man and his wife, the husband’s heirs say, “The wife died first and the husband died afterward” and the wife’s heirs say, “The husband died first and the wife died afterward”. The School of Shammai says: “Let them split [the property].” The School of Hillel says: “The property remains in its former status the Ketubah to the husband’s heirs and the property that comes in and goes out with her to her father’s heirs.”משנה י
נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחֲלֹקוּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, עַל הַחֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין, אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לְחַלֵּק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין:
ברטנורה
נפל הבית עליו ועל אמו. ואין לה בן אחר אלא זה. יורשי הבן אומרים האשה מתה תחלה וירש הבן נכסיה ואנו יורשים הבן. ויורשי האשה ממשפחת בית אביה אומרים הבן מת תחלה ואנו יורשים את האשה:אלו ואלו מודים. ב״ש וב״ה שיחלוקו. דכיון ששניהם באים מכח ירושה הוי ספק וספק ויחלוקו. ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו, דהתם יש שני מיני נכסים, יש שהבעל מוחזק ויש שהאשה מוחזקת, אבל הכא הכל בחזקת האשה כיון שהיתה אלמנה, ושניהם באים מכח ירושה לירש הכל, הלכך יחלוקו:מודה אני בזה. דלדברי בית הלל הכא נמי אמרינן נכסים בחזקתן, בחזקת יורשיה מן האב, שהרי בחייה משמת בעלה אחר שבט אביה היא מתיחסת, וממונה נמי בחייה היה בחזקת שבט אביה. הלכך יורשיה מן האב יורשים אותה. והלכה כרבי עקיבא:על החלוקין אנו מצטערין. כלומר, על מחלוקת דלעיל דב״ש וב״ה אנו מצטערים שלא השוו דעתן, ואתה אומר שגם בזה חלוקין ובאת לחלוק על תנא קמא שאומר שהם שוין:
תוסופות יום טוב
נפל הבית עליו ועל אמו. כתב הר"ב ואין לה בן אחר אלא זה. כ"פ הרשב"ם. וטעמו דאילו הוה לה בן אחר מאיש אחר. דהשתא אותו הבן הוא יורש ודאי בחצי הנכסים של אמו. ויורשי הבן הם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כתבו עליו התוספות דהוה הלכתא בלא טעמא שבשביל שיהא ודאי בחלק זה. יהא ודאי בחלק אחר. ועוד דא"כ בריש ב"מ דתנן זה אומר כולה שלי. וזה אומר חציה שלי מי שאמר [כולה] שלי ישבע שאין לו בה פחות [משלשה חלקים ויטלם] אמאי לא הוי הכל שלו. כיון שהוא ודאי בזה החצי יטול הכל דהוי ספק וודאי. ואין ספק כו'. ועוד הקשו מסוגיות הגמרא. ופירשו דהכא אפילו יש לה בנים אחרים מאיש אחר דינא הכי. אלא שאין לה בן מאבי הבן הזה. ומ"ש הר"ב יורשי הבן ר"ל שאינם יוצאי יריכו. ומ"ש ויורשי האשה כו'. ואנו יורשים [את האשה] לפי שאין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחיו מן האב. כמ"ש סוף משנה א' בפרק דלעיל:
מודים שיחלוקו. פירש הר"ב ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו כו' אבל הכא כו' ושניהם באים מכח ירושה. משא"כ ביורשי הבעל. דירושת הבעל אינה מן התורה לפי המסקנא כמ"ש הר"ב ברפ"ט דכתובות. ואע"פ שהתוספות [ד"ה ובה"א] מקשים על זה התירוץ מדרבי עקיבא איירי במתניתין ואשכחן ליה בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"א) דסבירא ליה דירושת בעל דאורייתא. לא קשיא. דרבי עקיבא לא אמר אלא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו. והרי הר"ב כתב בפ"ט דכתובות [מ"א] דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וכן פ"ד דיבמות דף ל"ח כתבו התירוץ דירושת בעל דרבנן. ולא הקשו עליו כלום:
מורה אני בזה. משום דנקט ת"ק לישנא דמודים. אמר איהו נמי מודה אני כלומר ואני מודה וחולק עליך דלדברי ב"ה כו'. הרשב"ם:
שהנכסים בחזקתן. כתב הר"ב בחזקת יורשים מן האב. שהרי בחייה משמת בעלה אחר שבט אביה היא מתיחסת וכו'. לשון מגומגם הוא וז"ל הרשב"ם שכל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה היה כל ממונה בחזקתה. והרי היא משבט אביה. ואפילו כתובתה ותוספתה שגבתה מבעלה משבאו לידה הרי הן בחזקת שבט אביה. שהיא מתיחסת אחר שבט אביה:
יכין
מלכת שלמה