Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִנְגָעִים אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. אֵין הַכֹּהֲנִים לוֹבְשִׁין לְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה, אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים, מֻתָּר, וְאִם רֹב מִן הָרְחֵלִים, אָסוּר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, אָסוּר. וְכֵן הַפִּשְׁתָּן וְהַקַּנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה:
ברטנורה
אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. דכתיב (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. שעטנז כלל צמר ופשתים פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא. וצמר הוא צמר רחלים ואילים בלבד דכתיב (מלכים ב ג׳:ד׳) ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר, אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים אבל שאר צמר צריך ליתן שם לווי, צמר גמלים צמר ארנבים צמר עזים:ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. דכתיב (ויקרא י״ג:מ״ז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בגד פשתים:אין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. דבבגדי כהנים כתיב שש ובד, והוא פשתן שעולה בד בבד, כלומר קנה יחידי מכל גרעין ואין שני קנים עולים מגרעין אחד. ובאבנט כתיב תכלת וארגמן ותולעת שני. ותכלת, צמר צבוע בדם חלזון. וארגמן, צמר צבוע בצבע אדום ששמו ארגמן והוא לאכ״א בלע״ז. ותולעת שני, הוא צמר צבוע בצבע אדום שקורין כרמז״י:שטרפן. שערבן:מותר. לערב עמהן פשתן לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים:וכן פשתן וקנבוס. שנתערבו והרוב מן הקנבוס מותר להביא צמר ולערב עמהם:
תוסופות יום טוב
אלא צמר. כתב הר"ב דכתיב מאה אלף כרים מאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים כן הוא בירושלמי. וכלומר אילים וכרים וצמר מוסב על שניהם. ושניהם מין אחד אלא שאילים זכרים וכרים נקבות ולפיכך לא הוצרך הירושלמי לפרש שניהם. ומ"מ נראה דאסמכתא בעלמא ולאו דרשה גמורה הוא דהא הוצרך לומר צמר לומר ששלחם עם צמרם. ולא תימא גזוזים שלחם לו. ואילו אמר צמר אילים הייתי אומר שהצמר של אילים שלח ולא אילים עם צמרם. ומיהו י"ל דדייק דרשה גמורה מדלא כ' בצמרם דהא איכא למטעי בצמר ולומר שצמר גפן או צמר אחר שלח לו אלא ודאי דליכא למטעי דאין לך צמר סתם אלא של אלו:
ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתן. במשנה ג פרק יא דמס' נגעים תנן דבגדים צבועים אינם מטמאי' בנגעי'. והני תרי כללי לא דמיין להדדי כדאי' בירושלמי דכלאים בין לבנים בין צבועים והכי נמי בגדי כהנים לבנים וצבועים:
אין הכהנים לובשים וכו'. כ' הר"ב דבבגדי כהנים וכו'. ור"ל כהנים הדיוטים ולהכי נקט בתר הכי אבנט דאילו בבגדי כ"ג איכא נמי מעיל אפוד וחשן. [*ומ"ש הר"ב בענין תולעת שני עיין מ"ש בריש פרק י"ד דנגעים בס"ד]:
[*אם רוב מן הגמלים מותר. פירש הר"ב שהצמר נתבטל ברוב. וילפינן בפ"ק דחולין דף יא מאחרי רבים להטות דכל האסורים בטלים ברובא דאית' קמן. ובמידי דיבש ביבש. מין במינו אפילו מדרבנן אין צריך יותר. כדתנן במשנה ה ריש פרק ז דחולין. ובתר שמא אזלינן במין במינו. ואפילו אית לחד שם לווי. כדאיתא בפרק בתרא דע"ז]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד: ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א': אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו: אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]: וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א: שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא: השיריים משי שדומה לפשתן: והכלך משי שדומה לצמר: אין בהם משום כלאים עם צמו"פ: אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]: הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו: והבסתות שמניח תחת מראשותיו: אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]: אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי: ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי: מטפחות הידים לנגבן: מטפחות הספרים מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]: מטפחות הספג לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים: רבי אלעזר אוסר מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]: ומטפחות הספרים בגד רך שמניח ע"ע המתגלח: אסורות משום כלאים ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]: תכריכי המת וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור: ומרדעת של חמור זאטטעל. והוא קשה: אין בהם משום כלאים מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]: לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובש להראות מדתו להקונה: מפני הגשמים ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו: מפשילין במקל מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף: תופרי כסות תופרין כדרכן אף שמונח על ברכיהם: מפני החמה מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש: תופרים בארץ שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א': הברסין והברדסין שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים: והדלמטיקיון ביינקליידער של צמר: ומנעלות הפינון מנעלים מפסולת הצמר: לא ילבש בהן עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]: מפני שחזקתן בקנבוס דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]: ומנעל של זרד פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי': אין בו משום כלאים דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]: אין אסור משום כלאים מדאורייתא: דבר שהוא שוע סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא: טווי ונוז רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]: רשב"א אומר נלוז ומליז ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו: לבדים פליש: אסורים מדברי סופרים: פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]: מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד: רבי יוסי אומר משיחות חבלים: של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק: לא יקשור סרט חגור: אע"פ שהרצועה של עור: באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]: אותות הגרדין אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן: התוכף תכיפה אחת תחיבה א' במחט עם חוט: אינה חבור לטומאה ולהזי': ואין בה משום כלאים בא' צמר וא' פשתן: והשומטה בשבת פטור אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור: עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א: ויש בה משום כלאים אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו: והשומטה בשבת חייב מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]: רבי יהודה אומר עד שישלש שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ: השק והקופה סל של נצרים: מצטרפין לכלאים דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:
מלכת שלמה
אין אסור כו'. ואינו מטמא כו'. ירושל' תנינן תרין כללין ולא דמיין דין לדין תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועים בין לבנים. תנינן אין מטמא בנגעים אלא צו"פ ובלבד לבנים. ר' יונה בוצראה בעא קומי ר' מונא תמן את אמר בין צבועין בין לבנים והכא את אמר ובלבד לבנים א"ל שנייה היא ששנה עליו הכ' צמר צמר ב' פעמים מה פשתן כברייתה אף צמר כברייתו. ובבריי' מוסיף אוציא הצבוע בידי אדם ולא אוציא הצבוע בידי שמים תלמוד לומר לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה אף צמר לבן ע"כ. ושל כהנים ג"כ הנה ידעת שיש בהם ג"כ צבועין ולבנים: ואין הכהנים לובשין לשמש בביהמ"ק אלא צו"פ. כלומ' הבגדים שאין בהם כלאים אלא של פשתים דוקא כגון כתנת ומכנסיים ומצנפת ואבנט שיש בו כלאים של צו"פ. והני בהדיוטים. וחשן ואפוד ומעיל דכהן גדול של כלאים של צו"פ היו:
1.
Nothing is forbidden on account of kilayim except [a mixture of] wool and linen. No [clothing material] is subject to uncleanness by scale disease except wool or linen. Priests do not wear any materials to serve in the Temple except for wool and linen. Camel’s wool with sheep’s wool, that have been mixed together: if the greater part is camel’s wool, it is permitted [to mix it with linen], but if the greater part is sheep’s wool, it is forbidden; if it is half and half, it is forbidden. The same applies to hemp and linen mixed together.
משנה ב
הַשִּׁירָיִים וְהַכָּלָךְ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, אֲבָל אֲסוּרִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן. אֵין עֲרַאי לְכִלְאָיִם. וְלֹא יִלְבַּשׁ כִּלְאַיִם אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי עֲשָׂרָה, אֲפִלּוּ לִגְנֹב אֶת הַמֶּכֶס:
ברטנורה
השיריים והכלך. מינים של משי הן, והכלך גדל בכרכי הים ותבניתו כתבנית הזהב, והוא רך ביותר ודומה לצמר:אבל אסורים. דאתי לאחלופי בצמר ופשתים. ומפני שלא היו מצויין ביניהם לא היו מכירים בהן ואתי לאחלופי הלכך אסורים מפני מראית העין. אבל האידנא שהמשי מצוי בינינו והכל יודעים ומכירים בו אין אסור שום מין של משי בצמר או בפשתים, וכן הקנבוס שרי בין בצמר בין בפשתים שהכל מכירים בו:הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים. לפי שהן עשויין לשכיבה והתורה אמרה (ויקרא י״ט:י״ט) לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך. והני מילי כשהן קשים ורקנים ונתונים על גבי אצטבא אז הן מותרין כשאין בשרו [נוגע] בהם, אבל אם הם רכים או מלאים או אפילו רקנים ומונחים על גבי מטה אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהם אסור לישן עליה לפי שנכפפים תחתיו ונכרכים על בשרו:אין עראי לכלאים. דלבישת עראי לבישה היא:אפילו על גבי עשרה. ואע״פ שאינו נהנה מן הכלאים:את המכס. ראיתי לקצת מרבותי שפירשו כגון במקום שהיהודים פורעים מכס למוכס העומד מאליו, ולובש כלאים כדי שלא יכיר שהוא יהודי. ולי נראה לגנוב את המכס לפי שאין אדם נותן מכס מבגדים שהוא לובש. וסתם משנה זו [סברה] דבר שאין מתכוין אסור, ופליגא אאידך סתמא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן:
תוסופות יום טוב
השיריים והכלך. כתב הר"ב מינים של משי הם. וסיים הרמב"ם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שהאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתן והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר ע"כ. ומ"ש הר"ב בפירוש כלך. הוא לשון הרמב"ם בחבורו ובר"פ במה מדליקין כתב לשון אחר. ומה שכתב וכן הקנבוס וכו' שהכל מכירין בו. אינו מוסב על והאידנא אלא בא לומר דהקנבוס שרי לעולם שהכל מכירין בו. ותדע דהא תנן לעיל הפשתן והקנבוס שטרפן זה עם זה. דרוב קנבוס מבטל למיעוט פשתן ש"מ שהיו מכירין בקנבוס. ואולי דכלפי שכתב הרא"ש ז"ל סוף פ"ט דנדה הביאו בטור יורה דעה סי' רצ"ח שאסר לקנבוס עם פשתן באשכנז לפי שלא היה מצוי וכו'. כתב הר"ב דהאידנא ר"ל בימיו מצוי והכל מכירים בו ושרי והרי הר"ב ז"ל היה שנת ר"ץ וזה זמן רב אחר הרא"ש ז"ל שממה שכתב הרא"ש בענין שנת השמטה בפ"ק דע"ז מבואר שעשה חיבורו בשנת ע"ג:
הכרים והכסתות. כתב הר"ב דמונחים על גבי מטה אפי' עשר מצעות וכו'. ירושלמי. ופירש הר"ש וז"ל מטה של חבלים [שנשקע] תחתיו וצדי הכר עולים עליו אבל [נסרים] של עץ קשה ואינו נשקע ע"כ:
[*ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. דאז חיישינן שמא תכרך וכו'. כמ"ש הר"ב בפירוש משנה ד]:
אין עראי לכלאים. כתב הר"ב דלבישת עראי לבישה וסיים הר"ש וז"ל ובריש התכלת מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטנה אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי:
את המכס. וכ' הר"ש ובמוכס העומד מאליו מיירי דאי בסתם [מוכס] בלא כלאים אסור דדינא דמלכותא דינא ע"כ. וכמ"ש הר"ב בפי' לר"פ הגוזל בתרא וכן במ"ד פ"ג דנדרים. ומ"ש הר"ב ופליגא אאידך סתמא לקמן מתניתין ה. וכ"כ הר"ש. והרמב"ם לא פירש דפליגי. וכן בחבורו פסק לתרווייהו וכתב בכסף משנה שנראה שטעמו משום דהכא שאני דכוון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין. והאריך ליישב הגמ' דסוף הגוזל בתרא ואנו אין לנו כפי כוונת החבור אלא ליישב המשניות ופירושם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד: ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א': אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו: אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]: וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א: שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא: השיריים משי שדומה לפשתן: והכלך משי שדומה לצמר: אין בהם משום כלאים עם צמו"פ: אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]: הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו: והבסתות שמניח תחת מראשותיו: אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]: אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי: ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי: מטפחות הידים לנגבן: מטפחות הספרים מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]: מטפחות הספג לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים: רבי אלעזר אוסר מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]: ומטפחות הספרים בגד רך שמניח ע"ע המתגלח: אסורות משום כלאים ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]: תכריכי המת וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור: ומרדעת של חמור זאטטעל. והוא קשה: אין בהם משום כלאים מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]: לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובש להראות מדתו להקונה: מפני הגשמים ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו: מפשילין במקל מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף: תופרי כסות תופרין כדרכן אף שמונח על ברכיהם: מפני החמה מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש: תופרים בארץ שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א': הברסין והברדסין שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים: והדלמטיקיון ביינקליידער של צמר: ומנעלות הפינון מנעלים מפסולת הצמר: לא ילבש בהן עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]: מפני שחזקתן בקנבוס דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]: ומנעל של זרד פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי': אין בו משום כלאים דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]: אין אסור משום כלאים מדאורייתא: דבר שהוא שוע סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא: טווי ונוז רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]: רשב"א אומר נלוז ומליז ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו: לבדים פליש: אסורים מדברי סופרים: פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]: מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד: רבי יוסי אומר משיחות חבלים: של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק: לא יקשור סרט חגור: אע"פ שהרצועה של עור: באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]: אותות הגרדין אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן: התוכף תכיפה אחת תחיבה א' במחט עם חוט: אינה חבור לטומאה ולהזי': ואין בה משום כלאים בא' צמר וא' פשתן: והשומטה בשבת פטור אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור: עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א: ויש בה משום כלאים אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו: והשומטה בשבת חייב מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]: רבי יהודה אומר עד שישלש שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ: השק והקופה סל של נצרים: מצטרפין לכלאים דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:
מלכת שלמה
השיריים והכלך וכו'. בגמ' ר"פ במה מדליקין מייתי בריי' דתניא השיריים והכלך והסריקין חייבין בציצית ומפ' בגמ' במסקנא כפי מה שהגיה רש"ל ז"ל אב"א דמתני' פרושי קא מפ' מאי שיריים כלך: בפי' ר"ע ז"ל. ומפני שלא היו מצויין ביניהם לא היו מכירין בהם וכו'. כ' ה"ר יהוסף ז"ל זה הדין הי' צריך ראי' דמאן יימר שלא הי' מצוי ביניהם ונ"ל לפ' דה"פ דמתני' העושה בגדים משיריים וכלך אין בהם משום כלאים אבל אסור משום מראית העין שזה נראה כצמר וזה נראה כפשתן ע"כ: הכרים והכסתות כו'. היינו מפני שאין דרכן בהעלאה וכן פי' ר"ש ז"ל בפי' המשנה. וריב"ל אתא לאשמעי' דאפי' עשר מצעות זו ע"ג זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלותן אסור לישון עליהם משום שנא' לא יעלה עליך כלו' משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך הר"ן ז"ל בספ"ק דביצה ד' רפ"ה וע' עוד שם ותוסיף לקח טוב: אין עראי לכלאים. בירוש' תני אין עראי לכלאים בביהמ"ק ופריך והתני כהן שיצא לדבר עם חברו אם הפליגו טעון טבילה דאיכא הסח הדעת ואם לשעה סגי בקדוש ידים ורגלים ולא אמרו שיפשוט עצמו כשמדבר עמו אע"ג דאינו עובד עבודה. ומשני התם בבגדי לבן ביוה"כ שאין בהם כלאים והא דתני אין עראי דאסור היינו בבגדי זהב דחשן ואפוד של כלאים היו ובפ' בא לו אמרי' דאפי' דבגדי קדש ניתנו ליהנות בהן ואין כאן חטא מעילה משום כלאים אסור: בפי' ר"ע ז"ל. ול"נ לגנוב את המכס לפי שאין אדם נותן מכס מבגדים שהוא לובש. כן פי' הר"ש ז"ל וז"ל אפי' לגנוב את המכס כדי יציאת השער שנוטל בו המכס שאין נותנין מכס מבגדים שלובש אדם:
2.
Silk and floss-silk do not come under the prohibition of kilayim, but are prohibited on account of appearance. Mattresses and pillows do not come under the prohibition of kilayim, as long as his flesh does not come into [immediate] contact with them. There is no [permissibility for the] temporary [wearing] of kilayim. Neither may one wear kilayim even on top of ten [garments], even for the purpose of evading taxes.
משנה ג
מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם, מִטְפְּחוֹת הַסְּפָרִים, מִטְפְּחוֹת הַסַּפָּג, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר. וּמִטְפְּחוֹת הַסַּפָּרִים, אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם כִּלְאָיִם:
ברטנורה
מטפחות הידים. שמנגבים בהם כשנוטלים את הידים:מטפחות הספרים. שנותנים על גבי ספר תורה:ומטפחות ספג. שמנגב בהם כל גופו אחר שרחץ:ר׳ אלעזר אוסר. מטפחות ידים לפי שפעמים מחמם בה ידיו, ומטפחות ספרים פעמים שמשימה בחיקו ומתחמם, ומטפחות הספג פעמים שרואה את רבו ומתעטף בה. והלכה כר״א:מטפחות ספרים. המגלחים בני אדם, ופורסים עליהם מטפחת כדי שלא יתלכלכו בגדיהם:אסורים משום כלאים. ובהא מודה ת״ק לפי שיש להן בית ראש ולובשים אותן דרך מלבוש, והכי מוכח בירושלמי:
תוסופות יום טוב
[*מטפחות הספג. פירש הר"ב שמנגב וכו'. לשון ספוג שמקנחים בו דסוף פרק כא דשבת]:
[*רבי אלעזר אוסר. כתב הר"ב והלכה כרבי אלעזר. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פרק י' מהלכות כלאים. ומסיק הכ"מ שכן פסקו בירושלמי]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד: ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א': אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו: אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]: וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א: שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא: השיריים משי שדומה לפשתן: והכלך משי שדומה לצמר: אין בהם משום כלאים עם צמו"פ: אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]: הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו: והבסתות שמניח תחת מראשותיו: אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]: אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי: ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי: מטפחות הידים לנגבן: מטפחות הספרים מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]: מטפחות הספג לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים: רבי אלעזר אוסר מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]: ומטפחות הספרים בגד רך שמניח ע"ע המתגלח: אסורות משום כלאים ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]: תכריכי המת וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור: ומרדעת של חמור זאטטעל. והוא קשה: אין בהם משום כלאים מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]: לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובש להראות מדתו להקונה: מפני הגשמים ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו: מפשילין במקל מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף: תופרי כסות תופרין כדרכן אף שמונח על ברכיהם: מפני החמה מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש: תופרים בארץ שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א': הברסין והברדסין שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים: והדלמטיקיון ביינקליידער של צמר: ומנעלות הפינון מנעלים מפסולת הצמר: לא ילבש בהן עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]: מפני שחזקתן בקנבוס דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]: ומנעל של זרד פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי': אין בו משום כלאים דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]: אין אסור משום כלאים מדאורייתא: דבר שהוא שוע סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא: טווי ונוז רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]: רשב"א אומר נלוז ומליז ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו: לבדים פליש: אסורים מדברי סופרים: פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]: מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד: רבי יוסי אומר משיחות חבלים: של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק: לא יקשור סרט חגור: אע"פ שהרצועה של עור: באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]: אותות הגרדין אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן: התוכף תכיפה אחת תחיבה א' במחט עם חוט: אינה חבור לטומאה ולהזי': ואין בה משום כלאים בא' צמר וא' פשתן: והשומטה בשבת פטור אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור: עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א: ויש בה משום כלאים אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו: והשומטה בשבת חייב מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]: רבי יהודה אומר עד שישלש שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ: השק והקופה סל של נצרים: מצטרפין לכלאים דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:
מלכת שלמה
מטפחות הידים כו'. ומתני' ר"מ אבל בתוספתא מפיך ר' יהודה דר"א לדרבנן ותני הכי מטפחות וכו' אין בהם משום כלאים דברי ר"א וחכמים אוסרין ומש"ה בירוש' פסק רב הלכה כדברי האוסר מאן דהוא ומן התוספתא הלזו משמע דר"א ביו"ד גרסי' ובמשנת שלש מטפחות הן של ידים טמאה מדרס דבפכ"ד דמס' כלים סתם לן תנא כותיה דר"א דמתני'. ואיכא בירוש' מאן דמפ' דטעמא דאוסר ר"א במתני' מטפחות ספרים מפני שבימות החורף כשקורא בספר מחמם בה ידיו מפני הקור. וכ' הרש"ש ז"ל מטפחות הידים פי' הר"ש והרא"ש ז"ל הן אותן שרגילין לפרוש על השלחן ולקנח בהם הידים ואינו נכון חדא דמטפחות הידים קתני ולא מטפחות השלחן ועוד דאותם אינם קשין כלל והנכון שהן אותן שמנגבין בהם הידים שהם קשים קצת. מטפחות ספרים נמי הן בגד עב וקשה לשמור הספרים שלא יתלכלכו ויתקלקלו. מטפחות הספג נמי קשה קצת. ומטפחות הספרים רכה שמקנחין בה פניהם ומודו בה כו"ע ע"כ: בפי' ר"ע ז"ל. לפי שי"ל בית ראש ולובשין אותן וכו'. כ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא אפי' במרדעת אסרו לק' אע"פ שאינה דרך מלבוש ובירוש' שלנו לא נזכר לשון זה דרך מלבוש אלא על מטפחות הספג אבל מטפחות הספרים שהיא עולה עליו אסורה מכל מקום וצ"ע בגרסא של הירוש' כי נראה שיש בו שבוש ע"כ:
3.
Hand towels, scroll covers, and bath towels do not come under the prohibition of kilayim. Rabbi Eliezer prohibits. Barbers’ covers are subject to the prohibition of kilayim.
משנה ד
תַּכְרִיכֵי הַמֵּת וּמַרְדַּעַת שֶׁל חֲמוֹר, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. לֹא יִתֵּן הַמַּרְדַּעַת עַל כְּתֵפוֹ, אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא עָלֶיהָ זֶבֶל:
ברטנורה
תכריכי המת. שהמת נקבר בהם אין בהן משום כלאים דכתיב (תהילים פ״ח:ו׳) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:ומרדעת חמור. היא קשה יותר מכרים וכסתות, הלכך אפילו בשרו נוגע לא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו. ודוקא כשהכלאים נכרים ונראים בה אבל בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור, דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו, הואיל ואין הכלאים ניכרים:
תוסופות יום טוב
תכריכי המת. כתב הר"ב כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומסיים הרמב"ם ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזות ודומה לאלו:
לא יתן המרדעת על כתפו. כתב בכ"מ וטעמא משום דלא שרינן מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהוא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהוא מדאורייתא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד: ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א': אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו: אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]: וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א: שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא: השיריים משי שדומה לפשתן: והכלך משי שדומה לצמר: אין בהם משום כלאים עם צמו"פ: אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]: הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו: והבסתות שמניח תחת מראשותיו: אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]: אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי: ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי: מטפחות הידים לנגבן: מטפחות הספרים מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]: מטפחות הספג לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים: רבי אלעזר אוסר מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]: ומטפחות הספרים בגד רך שמניח ע"ע המתגלח: אסורות משום כלאים ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]: תכריכי המת וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור: ומרדעת של חמור זאטטעל. והוא קשה: אין בהם משום כלאים מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]: לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובש להראות מדתו להקונה: מפני הגשמים ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו: מפשילין במקל מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף: תופרי כסות תופרין כדרכן אף שמונח על ברכיהם: מפני החמה מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש: תופרים בארץ שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א': הברסין והברדסין שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים: והדלמטיקיון ביינקליידער של צמר: ומנעלות הפינון מנעלים מפסולת הצמר: לא ילבש בהן עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]: מפני שחזקתן בקנבוס דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]: ומנעל של זרד פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי': אין בו משום כלאים דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]: אין אסור משום כלאים מדאורייתא: דבר שהוא שוע סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא: טווי ונוז רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]: רשב"א אומר נלוז ומליז ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו: לבדים פליש: אסורים מדברי סופרים: פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]: מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד: רבי יוסי אומר משיחות חבלים: של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק: לא יקשור סרט חגור: אע"פ שהרצועה של עור: באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]: אותות הגרדין אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן: התוכף תכיפה אחת תחיבה א' במחט עם חוט: אינה חבור לטומאה ולהזי': ואין בה משום כלאים בא' צמר וא' פשתן: והשומטה בשבת פטור אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור: עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א: ויש בה משום כלאים אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו: והשומטה בשבת חייב מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]: רבי יהודה אומר עד שישלש שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ: השק והקופה סל של נצרים: מצטרפין לכלאים דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:
מלכת שלמה
תכריכי המת וכו'. ואפי' לכתחלה נמי יכול לעשותם כלאים דהכי אמרי' בתוספתא בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה ממנו תכריכין למת. הכי מייתי לה בנדה ד' ס"א וקא' עלה התם זאת אומרת מצות בטלות לע"ל. ופי' הרש"ש ז"ל דהיינו כשיעמדו המתים בלבושיהן אין כאן איסור כלאים דמתן שכרן דמקמי הכי הוא דאכלי ע"כ. וכ' עוד הרש"ש ז"ל ותימה דליתסר משום לועג לרש דאפי' ציצית אמרי' בפ' התכלת דרמינן לי' בההיא שעתא משום לועג לרש כ"ש שאין להלבישו כלאים ותי' הרא"ש ז"ל דבציצית איכא לועג לרש טפי ששקולה כנגד כל המצות כדאמרי' וראיתם וזכרתם. ע"כ. ואפי' להוציא עליה את הזבל פי' שהזבל יכבד עליו ומלבד שהמרדעת מצלת בגדיו שלא יטנפו מצלת נמי גופו שלא יכבד לו וגם חוצצת בפני הריח כך נ"ל עכ"ל ז"ל:
4.
Shrouds for the dead, and the packsaddle of a donkey are not subject to the law of kilayim. One may not [however] place a packsaddle [made of kilayim] on one’s shoulder even for the purpose of carrying dung out on it.
משנה ה
מוֹכְרֵי כְסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִים מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל לַאֲחוֹרֵיהֶם:
ברטנורה
מוכרי כסות מוכרים כדרכן. לובשים בגדי כלאים להראות לקונה מדת ארכו ורחבו, ובלבד שלא יתכוונו להנאתן. ואע״ג דאם מתכוון איכא איסורא דאורייתא, כי לא מתכוון שרי לכתחילה. וכן הלכה:והצנועים. המחמירים על עצמן:מפשילין במקל. נותנים המקל על כתפיהם והכלאים מונחים בקצהו ואין כתפיהם נוגעות בכלאים:
תוסופות יום טוב
[*ובלבד שלא יתכוונו. פירש הר"ב ואע"ג כו' מסיים הר"ש ופליגא אסתמא דלעיל. ע"כ. היינו משנה ב]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד: ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א': אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו: אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]: וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א: שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא: השיריים משי שדומה לפשתן: והכלך משי שדומה לצמר: אין בהם משום כלאים עם צמו"פ: אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]: הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו: והבסתות שמניח תחת מראשותיו: אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]: אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי: ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי: מטפחות הידים לנגבן: מטפחות הספרים מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]: מטפחות הספג לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים: רבי אלעזר אוסר מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]: ומטפחות הספרים בגד רך שמניח ע"ע המתגלח: אסורות משום כלאים ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]: תכריכי המת וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור: ומרדעת של חמור זאטטעל. והוא קשה: אין בהם משום כלאים מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]: לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובש להראות מדתו להקונה: מפני הגשמים ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו: מפשילין במקל מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף: תופרי כסות תופרין כדרכן אף שמונח על ברכיהם: מפני החמה מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש: תופרים בארץ שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א': הברסין והברדסין שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים: והדלמטיקיון ביינקליידער של צמר: ומנעלות הפינון מנעלים מפסולת הצמר: לא ילבש בהן עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]: מפני שחזקתן בקנבוס דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]: ומנעל של זרד פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי': אין בו משום כלאים דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]: אין אסור משום כלאים מדאורייתא: דבר שהוא שוע סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא: טווי ונוז רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]: רשב"א אומר נלוז ומליז ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו: לבדים פליש: אסורים מדברי סופרים: פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]: מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד: רבי יוסי אומר משיחות חבלים: של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק: לא יקשור סרט חגור: אע"פ שהרצועה של עור: באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]: אותות הגרדין אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן: התוכף תכיפה אחת תחיבה א' במחט עם חוט: אינה חבור לטומאה ולהזי': ואין בה משום כלאים בא' צמר וא' פשתן: והשומטה בשבת פטור אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור: עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א: ויש בה משום כלאים אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו: והשומטה בשבת חייב מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]: רבי יהודה אומר עד שישלש שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ: השק והקופה סל של נצרים: מצטרפין לכלאים דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:
מלכת שלמה
מוכרי כסות. כ' הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה דף תש"ט ע"א ואע"ג דקי"ל דר"ש מודה בפסיק רישיה ולא ימות לענין הנאה ודאי אע"ג דהוי פסיק רישיה שריא דהא תנן הכא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו וכו' ואע"ג דודאי מטי לי' הנאה אלא דכיון דלא מיכוין לה לא חשבינן לה מידי ע"כ בשינוי לשון קצת. וכ' רש"י ז"ל שם בפ' כל שעה יש שטועין שמקשין על משנה זו אותה ששנינו בתוספתא בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים אלמא כלאים אסור למכור. וטעות הוא בידם דהתם אבד דוקא שמא יחזור עובד כוכבים וימכרנו לישראל ולא יכיר שיש בו כלאים וילבשנו אבל כלאים הניכר מותר בכל הנאות מכירה ע"כ: ובגשמים וכו'. פי' הרש"ש ז"ל שלא יפלו גשמים במלבושיו כדי שלא יזיק לגופו. אית ספרים דגרסי והצנועין מפשילין לאחוריהן במקל:
5.
Sellers of clothes may sell [clothes made of kilayim] in accordance with their custom, as long as they do have not the intention in the sun, [to protect themselves] from the sun, or in the rain [to protect themselves] from the rain. The scrupulous hang [such materials or garments] on a stick over their backs.
משנה ו
תּוֹפְרֵי כְסוּת תּוֹפְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִים תּוֹפְרִים בָּאָרֶץ:
ברטנורה
תופרין כדרכן. מניחין הכלאים על הברכים ועל השוקים כשהן תופרים:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד: ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א': אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו: אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]: וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א: שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא: השיריים משי שדומה לפשתן: והכלך משי שדומה לצמר: אין בהם משום כלאים עם צמו"פ: אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]: הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו: והבסתות שמניח תחת מראשותיו: אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]: אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי: ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי: מטפחות הידים לנגבן: מטפחות הספרים מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]: מטפחות הספג לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים: רבי אלעזר אוסר מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]: ומטפחות הספרים בגד רך שמניח ע"ע המתגלח: אסורות משום כלאים ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]: תכריכי המת וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור: ומרדעת של חמור זאטטעל. והוא קשה: אין בהם משום כלאים מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]: לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובש להראות מדתו להקונה: מפני הגשמים ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו: מפשילין במקל מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף: תופרי כסות תופרין כדרכן אף שמונח על ברכיהם: מפני החמה מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש: תופרים בארץ שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א': הברסין והברדסין שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים: והדלמטיקיון ביינקליידער של צמר: ומנעלות הפינון מנעלים מפסולת הצמר: לא ילבש בהן עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]: מפני שחזקתן בקנבוס דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]: ומנעל של זרד פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי': אין בו משום כלאים דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]: אין אסור משום כלאים מדאורייתא: דבר שהוא שוע סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא: טווי ונוז רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]: רשב"א אומר נלוז ומליז ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו: לבדים פליש: אסורים מדברי סופרים: פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]: מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד: רבי יוסי אומר משיחות חבלים: של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק: לא יקשור סרט חגור: אע"פ שהרצועה של עור: באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]: אותות הגרדין אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן: התוכף תכיפה אחת תחיבה א' במחט עם חוט: אינה חבור לטומאה ולהזי': ואין בה משום כלאים בא' צמר וא' פשתן: והשומטה בשבת פטור אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור: עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א: ויש בה משום כלאים אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו: והשומטה בשבת חייב מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]: רבי יהודה אומר עד שישלש שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ: השק והקופה סל של נצרים: מצטרפין לכלאים דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:
מלכת שלמה
תופרי כסות וכו'. נראה דהני תרי באבי דמוכרי כסות ותופרי כסות לא זו אף זו קתני וקל להבין:
6.
Tailors may sew [materials which are kilayim] in their usual way, as long as they do have not the intention in the sun, [to protect themselves] from the sun, or in the rain [to protect themselves] from the rain. The scrupulous sew [such materials as they are laid] on the ground.
משנה ז
הַבַּרְסִין וְהַבַּרְדְּסִין וְהַדַּלְמְטִקְיוֹן וּמִנְעֲלוֹת הַפִּנּוֹן, לֹא יִלְבַּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיִּבְדֹּק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַבָּאִים מֵחוֹף הַיָּם וּמִמְּדִינַת הַיָּם אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן בַּקַּנְבּוֹס. וּמִנְעָל שֶׁל זֶרֶד אֵין בּוֹ מִשּׁוּם כִּלְאָיִם:
ברטנורה
הברסין והברדסין. שניהם עשויין מצמר ומכסים בה את המטות אלא שאלו דקין ואלו עבין:דולמטיקיון. בתי שוקים, קאלצי״ש בלע״ז:מנעל הפינון. מנעל שעושות מפסולת הצמר:עד שיבדוק. שמא יש פשתן מעורב בהן:הבאים מחוף הים וממדינת הים. מחוף הים שהוא במדינת הים:שחזקתו מן הקנבוס. משנה זו נשנית בראשונה בזמן שלא היה הפשתן מצוי בכל מקום, אבל בזמן הזה שהפשתן מצוי בכ״מ כולם צריכים בדיקה הלכך הלוקח בגדים תפורים מן הנכרי בזמן הזה לא ילבש עד שיבדוק יפה:ומנעל של זרב. מנעלים של עור ומחופים בפנים בלבדים או בצמר עב ומגיעין עד הירך, כעין אותן שקורין בורזקיש בלע״ז ובערבי כופ״ש. ולפי שעשוין לחמם הרגל קרויין של זרב לשון יזורבו נצמתו (איוב ו):אין בו משום כלאים. אין חוששין שמא פשתים מעורב בהם:
תוסופות יום טוב
ומנעל של זרב. פירש הר"ב מחופים מבפנים בלבדים וכו' ואין חוששין שמא פשתן מעורב בהם. ולא ידענו טעמא מאי דאין חוששין ולמה נאמר שעושי המנעל ההוא יהיו נזהרים למנוע אפי' חוט של פשתן אחד. והר"ש מפרש בהפך שמבפנים עושים פשתן ואין חוששין שמא יש ביניהם צמר. וגם לזה צריך טעם. והרמב"ם בחבורו כתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב ומותר לפי שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף ומפרש כ"מ דזרב כלומר בימות החמה לובשים אותו ויש בו פשתן ולפעמים משימים בו ג"כ צמר כדי ללובשו בימות הקור וכתב דמ"ש אין לו עקב לאו דוקא דהא עור העקב הוא הקשה שבעור הרגל אלא דצורתו של המנעל ההוא כך הוא. אבל בספרו ב"י לטור יו"ד סי' ש"א כתב ושמא י"ל דכל שיש לו עקב כיון דמיחזי כמלבוש אע"פ שאין הגוף נהנה ממנו אסור. ומ"ש הר"ב מחופים בלבדים. עיין במשנה דלקמן [*ואי לא מסתפינא אמינא אנא שיש דילוג תיבה אחת בלשון הרמב"ם ושכצ"ל ואין לו אלא עקב ולפ"ז יהיה מסכים עם מ"ש בפירושו שהוא דמות מנעל שנותנים תחת כף הרגל להלוך בה על היציעות והכסתות ע"כ. וכן הוא בארצות ישמעאל כאשר שמעתי. גם בימי חרפי ראיתי באשכנז ארץ מולדתי שהזקנים בימות החמה הלכו כך במנעל שאין לו אלא עור מתחת ולמעלה על האצבעות וכן קצת מצדדיו ומאחוריו ושאר כל כף הרגל אין עליו כלום ולפ"ז מ"ש [לפי] שעור הרגל כו' [פי'] כל תחתית הרגל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד: ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א': אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו: אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]: וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א: שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא: השיריים משי שדומה לפשתן: והכלך משי שדומה לצמר: אין בהם משום כלאים עם צמו"פ: אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]: הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו: והבסתות שמניח תחת מראשותיו: אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]: אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי: ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי: מטפחות הידים לנגבן: מטפחות הספרים מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]: מטפחות הספג לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים: רבי אלעזר אוסר מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]: ומטפחות הספרים בגד רך שמניח ע"ע המתגלח: אסורות משום כלאים ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]: תכריכי המת וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור: ומרדעת של חמור זאטטעל. והוא קשה: אין בהם משום כלאים מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]: לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובש להראות מדתו להקונה: מפני הגשמים ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו: מפשילין במקל מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף: תופרי כסות תופרין כדרכן אף שמונח על ברכיהם: מפני החמה מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש: תופרים בארץ שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א': הברסין והברדסין שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים: והדלמטיקיון ביינקליידער של צמר: ומנעלות הפינון מנעלים מפסולת הצמר: לא ילבש בהן עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]: מפני שחזקתן בקנבוס דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]: ומנעל של זרד פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי': אין בו משום כלאים דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]: אין אסור משום כלאים מדאורייתא: דבר שהוא שוע סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא: טווי ונוז רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]: רשב"א אומר נלוז ומליז ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו: לבדים פליש: אסורים מדברי סופרים: פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]: מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד: רבי יוסי אומר משיחות חבלים: של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק: לא יקשור סרט חגור: אע"פ שהרצועה של עור: באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]: אותות הגרדין אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן: התוכף תכיפה אחת תחיבה א' במחט עם חוט: אינה חבור לטומאה ולהזי': ואין בה משום כלאים בא' צמר וא' פשתן: והשומטה בשבת פטור אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור: עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א: ויש בה משום כלאים אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו: והשומטה בשבת חייב מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]: רבי יהודה אומר עד שישלש שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ: השק והקופה סל של נצרים: מצטרפין לכלאים דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:
מלכת שלמה
הברסין. בערוך גרס הבדסין בדל"ת וכ' הרש"ש ז"ל ונראה כמאן דגריס לה ברי"ש שהירוש' מפ' הברסין בריי'. והענין הוא כדאי' במד' ר' תנחומא פטשיהון אלו ברקיס והן מכנסים. וברסיס וברקיס ובראיי הכל אחד. שמשתנה הלעז לפי המקומות. והברדסין מפ' בירוש' דולמא. והכסות שקורין בלע"ז שאיו קורין בל' יון דולמא ע"כ. וראיתי שנקד הר"ר יהוסף ז"ל הבירסין הבי"ת בצירי וגם הוסיף יו"ד אחר הבי"ת: והדלמטיקיון. פי' בערוך י"א בלע"ז קאפא: ומנעלות הפינון. פי' בערוך ע"ש מקומן כדכתיב ויחנו בפונון: לא ילבש בהן. אית ספרים לא ילבשם: ר' יוסי אומר אף וכו'. צריך למחוק מלת האף: ומנעל של זרב. בערוך בערך זרד גריס של זרד בדל"ת וכן נראה שגורס הרמב"ם ז"ל אבל בערך מנעל אע"פ שגם שם כתוב זרד בשם הירושלמי כתוב שם זרב ובכ"מ שם משמע שגם הרמב"ם ז"ל גורס בבי"ת וע' בטור י"ד סי' ש"א. בפי' ר"ע ז"ל. נראה שנפל טעות במ"ש שם סנדל ומנעל דלא ראינו ולא שמענו גרסת סנדל במשנה וגם לא הוזכרה בשום מפרש:
7.
The Birrus blanket or Brindisian blanket, or Dalmatian cloth, or felt shoes, may not be worn until one has examined them. Rabbi Yose says: ones that come from the coast or from lands beyond the sea, do not require examination, since the presumption with regard to them is [that they are sewn] with hemp. Felt-lined shoes are not subject to the laws of kilayim.
משנה ח
אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא טָווּי וְאָרוּג, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, דָּבָר שֶׁהוּא שׁוּעַ טָווּי וָנוּז. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, נָלוֹז וּמֵלִּיז הוּא אֶת אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם עָלָיו:
ברטנורה
שוע טווי ונוז. שוע סרוק במסרק ושוע חלק. איש חלק מתרגמינן גבר שעיע:נוז. שזור דהיינו ב׳ חוטין שזורין יחד. ועיקר כלאים מן התורה שיהיה הצמר סרוק וטווי ושזור לבדו, וכן הפשתן סרוק וטווי ושזור לבדו, ואח״כ יהיו ארוגים יחדו או מחוברים יחד בשתי תכיפות דהוו כאריג. ומש״ה איצטריך קרא למשרי כלאים בציצית לפי שחוטי תכלת שזורים הם דכתיב פתיל תכלת טווי ושזור, וכן חוט לבן, וכשמחברן יחד בשתי תכיפות הוו כלאים גמורים דאורייתא. והא דתנן הכא אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר (דברים כג) לא תלבש שעטנז, לאו למדרש אריג משעטנז דאריג מיחדו נפקא דדרשינן מיניה דאף שתי תכיפות הוי חבור, ולא מייתי שעטנז אלא משום טווי. וראיתי לאחד מרבותינו שפירש שוע טווי הצמר לבד והפשתים לבד, ונוז כלומר ואח״כ נוז דהיינו שניהם ארוגים יחד והכי מתישב לישנא דמתניתין שפיר טפי, והכי משמע בירושלמי ופירושים הרבה מצאתי לרבותי בפירוש שוע טווי ונוז וכולהו אית להו פרכא לבד מהאי דלית ליה פרכא:נלוז ומליז. עקום ומעקם דרכי אביו שבשמים עליו. לשון אל ילוזו מעיניך (משלי ג׳:כ״א):
תוסופות יום טוב
אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז. תימה דפתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז ובתוס' דפ"ק דיבמות ד' ה הקשה הר"י הלבן לר"ח שפירש כפי' הראשון שכתב הר"ב דלישנא דמתני' משמע דארוג היינו נוז כדתנן שנאמר וכו' ואר"ת דע"כ לאו למדרש כל שעטנז קאתי מדלא קאמר אלא על שוע וטווי וארוג ולא מייתי שעטנז אלא וכו' ע"כ וא"ת אמאי תני ארוג י"ל דכמו דתני טווי משום דמנוטריקון נפקא ה"נ תני אריג דמדרשא דיחדו נפקא. ושע ונז דכתיב בהדיא לא הוצרך להתנות בהם ברישא. ולפירוש השני נמי י"ל דשוע שהוא לשון ארמי השגור בפי כל בימי התנאים וגם אחריהם הלכך לא איצטריך למתני דהא שע כתיב בהדיא ותרגומו ידוע אבל טווי דבנוטריקון וכן נמי אריג דנפקא לן מנוז שהיא מלה בלתי מפורסם פירושה שהוא ארוג ותדע דהא לפי' הראשון של הר"ב פירושה שזור הלכך איצטריך למתני. ומ"ש הר"ב דלפי' השני לית ליה פרכא איכא למיפרך דלמה לי קרא דנוז לאריגה מיחדו נפקא דדרשינן מיניה שתי תכיפות דהכי משמע כמו שכתב בפירוש הראשון וכל שכן אריג. [*והתוס' דיבמות הקשו ג"כ דמ"ש שוע וטווי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתן יחד ועוד הקשו מכח הסוגיא דפרק האשה (נדה דף סא ע"ב) ] ולפירוש הרמב"ם קשה דפי' שוע מחליק פני הבגד הוו הני מלאכות שלא כסדרן. ובחבורו פסק בספ"ק בהפך ממ"ש בפירושו. ועיין שם בכ"מ:
ר"ש בן אלעזר אומר נלוז. לפי' הראשון של הר"ב שהוא פירוש רבינו תם בתוס' דפ' האשה במס' נדה ד' סא ע"ב מביאים שם בתוס' ראיה דנוז שזור כדקאמר הכא נוז נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים אנטור"ש הוא בלע"ז לשון עקש ופתלתול. ע"כ. [*ונלוז ל' עקום כמו אל יליזו מעיניך הרא"ש]:
ומליז הוא את אביו שבשמים. לשון הרמב"ם נוטה מן האמת ומרחיק רחמי הקדוש ברוך הוא ממנו לעברו מצות שצוה הקדוש ברוך הוא בדבר שאין בו תאוה שתכריחהו וזה עון גדול:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד: ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א': אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו: אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]: וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א: שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא: השיריים משי שדומה לפשתן: והכלך משי שדומה לצמר: אין בהם משום כלאים עם צמו"פ: אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]: הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו: והבסתות שמניח תחת מראשותיו: אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]: אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי: ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי: מטפחות הידים לנגבן: מטפחות הספרים מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]: מטפחות הספג לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים: רבי אלעזר אוסר מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]: ומטפחות הספרים בגד רך שמניח ע"ע המתגלח: אסורות משום כלאים ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]: תכריכי המת וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור: ומרדעת של חמור זאטטעל. והוא קשה: אין בהם משום כלאים מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]: לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובש להראות מדתו להקונה: מפני הגשמים ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו: מפשילין במקל מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף: תופרי כסות תופרין כדרכן אף שמונח על ברכיהם: מפני החמה מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש: תופרים בארץ שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א': הברסין והברדסין שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים: והדלמטיקיון ביינקליידער של צמר: ומנעלות הפינון מנעלים מפסולת הצמר: לא ילבש בהן עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]: מפני שחזקתן בקנבוס דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]: ומנעל של זרד פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי': אין בו משום כלאים דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]: אין אסור משום כלאים מדאורייתא: דבר שהוא שוע סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא: טווי ונוז רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]: רשב"א אומר נלוז ומליז ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו: לבדים פליש: אסורים מדברי סופרים: פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]: מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד: רבי יוסי אומר משיחות חבלים: של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק: לא יקשור סרט חגור: אע"פ שהרצועה של עור: באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]: אותות הגרדין אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן: התוכף תכיפה אחת תחיבה א' במחט עם חוט: אינה חבור לטומאה ולהזי': ואין בה משום כלאים בא' צמר וא' פשתן: והשומטה בשבת פטור אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור: עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א: ויש בה משום כלאים אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו: והשומטה בשבת חייב מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]: רבי יהודה אומר עד שישלש שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ: השק והקופה סל של נצרים: מצטרפין לכלאים דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:
מלכת שלמה
אין אסור משום כלאים כו'. שוע ל' חלק שיהו פניהם חלוקים יחד במסרק. וע' בתי"ט ובכ"מ שם תמצא מה שדקדק בראש דבריו. וכתב הרש"ש ז"ל הכא משמע בהדיא דנוז פי' ארוג ודלא כפי' ר"ת דפ"ק דיבמות דף ה' ובפרק האשה במס' נדה ד' ס"א והתם פליגי אמוראי אי פירוש שעטנז או שוע או טווי או נוז כל חד לחודיה ומר זוטרא פליג דכולהו בעינן לחיובא וכתוב בספרים והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא וכ' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דאינו מלשון הגמרא אלא פסק משם גאון וכן מצינו במס' ברכות כמה והלכתא בפ' כיצד מברכין ואינו מעיקר הנוסחאות אבל כל המפרשים כראשונים והאחרונים גרסי לי' ולפי סברת מר זוטרא נ"ל לפרש מתני' הכי אין אסור משום כלאים ללקות עליו אלא טווי ע"ג שוע כל מין לעצמו. שוע קרדאדו בלע"ז ע"ש שבנפוץ מחליקו תרגום חלק שעיע וטווי כ"א לעצמו וארוגין שניהם ביחד והיינו בזמן שאין החוט של כ"א שזור אלא יחידי הוא דבעינן ארוג והיינו טעמא דכי אין לחוט קיום דאינו שזור בעינן אריגה אבל כשהחוט של צמר וכן של פשתים שזור בקשורין יחד סגי דכך שזורין כ"א לעצמו וקשורין יחד כמו כל חד יחידי וארוגין והיינו דאמרי' דכלאים מידחי מקמי ציצית ואמרו דמשום קשר העליון שמקושר הצמר אצל הפשתן מידחי. וטעמא משום דחוטי ציצית שזורין הן כדאי' בספרי. נוז לשון עיקום ובאריגה איכא עיקום שהחוטין של השתי חציין יורדין למטה וחציין עולין למעלה ואח"כ חוזרין והעליונים למטה והתחתונים למעלה וכן לעולם. והראב"ד ז"ל כ' בפי' תו"כ וז"ל מיהו היכא דהוו שוע טווי חד חד לחודיה וקטר להו בהדי הדדי ההוא קטרא עביד להו כאילו שוע טווי ונוז בהדי הדדי והא מלתא גמרי' לה מדאצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית והתם ליכא חבור לא בשועם ולא בטווייתם אלא בנוזם בלבד דהיינו הקשר וטעמא משום דציצית עשה ודחי ל"ת שרי הא בעלמא הוה אסור מה"ת ש"מ שהקשר חמור יותר מן הארוג ע"כ דבריו ואינם מחוורין גם דברי הרמב"ן ז"ל בפ' קדושים נוטין לומר דלא בעינן אריגה גבי כלאים והאיסור הוא מטעם יחדיו דשתי תכיפות הן חבור ומתני' לא משמעא הכי ובמה שפירשתי א"ש. רשב"א אומר נלוז. מפרש דנוז דתנן היינו נלוז והלמ"ד חסרה כמו בטווי שאין כאן אלא הטי"ת מלשון תועבת ה' נלוז מטה ומעקם דרכיו. ונלוזים במעגלותם בתלתולים ומעקשים כי הדבר הארוג מעוקם השתי כקשת בכל חוט של ערב והקשר ג"כ יש בו עיקום. ומליז הוא אביו שבשמים. מטה השי"ת מדרכי רחמיו עליו כענין שנא' ועם עקש תתפתל עכ"ל ז"ל. וע' בהר"ן ז"ל ספ"ק דביצה. וי"מ ומליז פי' מרחיק. וראיתי מי שנקד ומליז המ"ם בצירי. ובירוש' ניתני שע ולא ניתני טנז ומשני אילו תנינן שע ולא תנינן טנז הוינן אמרין דוקא שוע דהיינו כגון לבדים אסורים הא טווי זה בפ"ע וזה בפ"ע וארוג אינו חייב דאינו חבור כ"כ ומש"ה אצטריך טנז אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג. ניתני שעט ולא ניתני נז. ומשני הוינן אמרין הא נוז מותר ומתני' לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור ואפי' אינו טווי ומטעם נוז דהיינו עיקום וחבור. ניתני טנז ולא ניתני שע. ומשני הוינן אמרין הא שע מותר ומתני' לא אמרה כן אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועים. ובס' יראים סי' ס"א כתוב רשב"א אומר נוז נלוז מליז הוא לאביו שבשמים אע"פ שפי' משזר נמי נוז הני תרווייהו נפקי מיניה שקולין הן ויבואו שניהם ע"כ וע' בס' הלבוש יו"ד סי' ש' וע' בס' קרבן אהרן ספ"ד דפ' קדושים ותוסיף לקח טוב בכולה מתני':
8.
Only that which is spun or woven is forbidden under the law of kilayim, as it says, “You shall not wear shatnez” (Deuteronomy 22:1, that which is shua (combed) tavui (spun) and nuz (woven). Rabbi Shimon ben Elazar says: [the word shaatnez means that] he [the transgressor] is perverted (naloz) and causes his father in heaven to avert himself [from him].
משנה ט
הַלְּבָדִים אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שׁוּעִים. פִּיו שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חוֹזְרִין כָּאָרִיג. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְשִׁיחוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן אֲסוּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹלֵל עַד שֶׁלֹּא קוֹשֵׁר. לֹא יִקְשֹׁר סֶרֶט שֶׁל צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן לַחְגֹּר בּוֹ אֶת מָתְנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעָה בָאֶמְצַע:
ברטנורה
הלבדים. צמר טרוף בלא טוויה ואריגה ועושין ממנו בגד. ואם טרף צמר ופשתים יחד ועשה מהן בגד אסורים מדרבנן, דדוקא מן התורה הוא מצריך שלשתן שוע טווי ונוז אבל מדרבנן בחד מנייהו סגי או שוע או טווי או נוז, והנך כיון שהם שועין אסורים מדבריהם:פיו של צמר בשל פשתן. האורגים אחר שמשלימים הבגד רגילים לעשות על שפתו [ג׳] וד׳ חוטין עב כדי שיתקיים הבגד והוא קרוי פיו, ואם הבגד של פשתן אסור לעשות פיו של צמר:מפני שחוזרין לאריג. מסבבין את האריג. פ״א דומין לאריג:משיחות של ארגמן. יתירים וחבלים של צמר צבוע ארגמן:אסורות. לחגור על גבי חלוק של פשתן:מפני שהוא מולל עד שלא קושר. שדרכן לחבר במלילה החגור של צמר עם החלוק של פשתן קודם שיקשר בה מתניו:לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זה בזה:אע״פ שהרצועה באמצע. כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה א׳ ומשיחות של צמר בראשה האחר וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה של צמר ושל פשתן זה בזה. דאי לאו הכי פשיטא דשרי שהרי מעשים בכל יום דבגדים של צמר משימים תחתיהם עורות טלאים שהם תפורים בפשתן:
תוסופות יום טוב
[*משיחות. פירש הר"ב יתירים וחבלים עיין מ"ש במשנה ח פ"ג דסוכה]:
[*אף על פי שהרצועה באמצע. כ' הר"ב שהרי מעשי' בכל יום והרא"ש כתב דהך שרי טפי ע"ש במס' נדה פרק האשה]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד: ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א': אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו: אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]: וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א: שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא: השיריים משי שדומה לפשתן: והכלך משי שדומה לצמר: אין בהם משום כלאים עם צמו"פ: אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]: הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו: והבסתות שמניח תחת מראשותיו: אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]: אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי: ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי: מטפחות הידים לנגבן: מטפחות הספרים מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]: מטפחות הספג לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים: רבי אלעזר אוסר מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]: ומטפחות הספרים בגד רך שמניח ע"ע המתגלח: אסורות משום כלאים ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]: תכריכי המת וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור: ומרדעת של חמור זאטטעל. והוא קשה: אין בהם משום כלאים מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]: לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובש להראות מדתו להקונה: מפני הגשמים ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו: מפשילין במקל מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף: תופרי כסות תופרין כדרכן אף שמונח על ברכיהם: מפני החמה מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש: תופרים בארץ שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א': הברסין והברדסין שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים: והדלמטיקיון ביינקליידער של צמר: ומנעלות הפינון מנעלים מפסולת הצמר: לא ילבש בהן עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]: מפני שחזקתן בקנבוס דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]: ומנעל של זרד פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי': אין בו משום כלאים דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]: אין אסור משום כלאים מדאורייתא: דבר שהוא שוע סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא: טווי ונוז רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]: רשב"א אומר נלוז ומליז ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו: לבדים פליש: אסורים מדברי סופרים: פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]: מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד: רבי יוסי אומר משיחות חבלים: של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק: לא יקשור סרט חגור: אע"פ שהרצועה של עור: באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]: אותות הגרדין אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן: התוכף תכיפה אחת תחיבה א' במחט עם חוט: אינה חבור לטומאה ולהזי': ואין בה משום כלאים בא' צמר וא' פשתן: והשומטה בשבת פטור אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור: עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א: ויש בה משום כלאים אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו: והשומטה בשבת חייב מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]: רבי יהודה אומר עד שישלש שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ: השק והקופה סל של נצרים: מצטרפין לכלאים דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:
מלכת שלמה
הלבדים אסורים כו'. רש"י והרמב"ם ז"ל סברי שהלבדים אסורין מה"ת ומפרשים דבר שהוא שוע או טווי או נוז אבל הרשב"א והרמב"ן ז"ל סוברים שהלבדים אינם אסורים מה"ת אלא מדרבנן מפני שהם שועים לבד והם מפרשים דבר ששוע וטווי ונוז שצריך שלשה אלו להיות כלאים ע"כ בקיצור מספר לקח טוב פ' קדושים. וכתב הר"ן ז"ל פרק במה אשה בשם ר"י ב"ר אשר דלא גזרו רבנן אלא בלבדין הרכין אבל בקשין אפי' מדרבנן מותרין והיינו איצטמא דתניא התם בבריי' דאין בה משום כלאים ע"כ. ולשון לבד לשון אחיזה ודבוק זה בזה מענין לבוד ותרגום ירושלמי מחזיק באזני כלב דלביד באודנוי דכלבא: פיף של צמר. אורילי"ו בלע"ז וקרוי פיף בחלוף פ"א בכ"ף תרגום שפת היאור כיף נהרא. ולשון הר' יהוסף ז"ל פיף פי' בערוך צלצול פי' חגורה קטנה. משיחות פי' בערוך לשונות של ארגמן. ופי' רש"י ז"ל בפ' המוצא תפילין לשונות של צמר שאינו טווי ע"כ והביא ראי' מפ' המוצא תפי' שאין פי' משיחות הוי חבלים כדפי' ר"ע ז"ל: משיחות של ארגמן אסורות. ירוש' אית תנאי תנו מותרות. מאן דתני אסורות דהוא מכפת ליה שתפורין המשיחות בחלוק ומאן דתני מותרות היינו שאינם תפורים אלא חוגרו על חגור של פשתן וכד איהו שנץ גרמיה היא נחתא לה: לא יקשור סרט כו'. כתב הראב"ד ז"ל בפירושו למס' תמיד שמעתי שיש דוחקים לומר דהאי מתני' יחידאה היא משום דר' חנניה בן גמליאל קתני לה בתוספתא דכלאים ולאו מילתא היא דהשתא מיהא סתם לן תנא כוותיה ע"כ. ובס' יראים סי' ס"א כתוב ואין לומר הלכה כר' חנניה בן גמליאל דסתם מתני' כוותיה דמשם אין ראיה דההיא יחידאה היא דר' יוסי קתני לה לכולה מילתא וי"ל אחר שר' יוסי ור' חנניה קמו בחדא שיטתא רבים נינהו והוו רבים כנגד רבים דתוספתא דס"ל דחבור ע"י ד"א לאו שמיה חבור ובשל סופרים הלך אחר המיקל ע"כ וע' עוד שם: בפי' ר"ע ז"ל. וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה וכו'. כ' עליו הרר"י ז"ל פי' זה אינו נראה כלל דא"כ מאי רבותא היא זו שאמר אע"פ שהרצועה באמצע כיון דמשום הקשירה נאסר ע"כ נראה דמיירי בלא קשירה כמו שרוב העולם רגילין לחגור בלא קשירה ואין ראי' מן המנהג דמהא אסור מה"ת דאמרי' בספרי מנין שלא יקשור סרט וכו' ת"ל יחדו מ"מ. ומשמע שאע"פ שאינם מחוברים יחד אלא ע"י דבר אחר אסורין הן שגם זה קרוי יחד. וגם מה ששנינו בסוף פרקין והשק והקופה מצטרפין לכלאים אינו ר"ל דדוקא כשחבר החתיכות יחד אלא אפי' כשחתיכת בגד צמר עשוי טלאי לשק וחתיכת בגד פשתן עשוי טלאי לקופה וחבר השק והקופה יחד אסור משום כלאים עכ"ל ז"ל א"ה עמ"ש המחבר במשנה הסמוכה בשם תשובת הרשב"א.]:
9.
Felted materials [can be] prohibited because of kilayim, since they are combed. It is prohibited to attach a string of wool to linen material, since this resembles weaving. Rabbi Yose says: it is forbidden to use cords of purple [wool to tie round a loose linen garment], since before he ties it, he stitches it on. One may not tie a strip of woolen material with one of linen material for the purpose of girdling one’s loins, even if there is a leather strap between the two.
משנה י
אוֹתוֹת הַגַּרְדִּין וְאוֹתוֹת הַכּוֹבְסִים, אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם כִּלְאָיִם. הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת, אֵינָהּ חִבּוּר, וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְהַשּׁוֹמְטָהּ בְּשַׁבָּת, פָּטוּר. עָשָׂה שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ לְצַד אֶחָד, חִבּוּר, וְיֶשׁ בָּהּ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְהַשּׁוֹמְטָהּ בְּשַׁבָּת, חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּשַׁלֵּשׁ. הַשַּׂק וְהַקֻּפָּה מִצְטָרְפִין לְכִלְאָיִם:
ברטנורה
אותות הגרדיים. דרך האורגים והכובסים לרשום שם הבעלים על הבגד במעשה רוקם כדי שלא יתחלפו של א׳ בשל חבירו. ואם הבגד של צמר ואותות של פשתן או איפכא אסור משום כלאים:תכיפה א׳ תחיבה אחת שתחב המחט בבגד פעם אחת בלבד:אינו חבור. לטומאה ולטהרה. ואם נטמא אחד מהם לא נטמא חבירו, ואם הזה על א׳ מהם לא הזה על חבירו:ואין בה משום כלאים. אם א׳ של צמר וא׳ פשתים וחברם בתכיפה אחת:והשומטה בשבת. על מנת לחזור ולתפור פטור, ולא הוי כקורע ע״מ לתפור שתי תפירות דחייב:עשה שני ראשיה לצד א׳ כגון שהעביר המחט פעם א׳ ולא העביר כל החוט והעביר המחט פעם שנית ונמצאו שני ראשיה לצד א׳ וקשרן, דאם לא קשר שני ראשי החוט יחד אינו מתקיים:עד שישלש. שיכניס ויוציא ויחזור ויכניס שלשה פעמים. ואין הלכה כר״י:השק והקופה מצטרפין לכלאים. אם חתיכת בגד צמר מחוברת לשק וחתיכת בגד פשתים מחוברת לקופה, וחברן יחד בשתי תכיפות מצטרפות, אע״פ שהן מחוברות לשני כלים, ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואינן חבור. וה״ה אם מחוברים לשאר כלים דהוי דינן כמו שק וקופה:
תוסופות יום טוב
[*והשומטה בשבת פטור. כתב הר"ב ולא הוי כקורע על מנת לתפור דחייב כדתנן במשנה ב פ"ז דשבת]: השק והקופה. מ"ש הר"ב וחברן יחד בשתי תכיפות. ז"ל הר"ש ותכף החתיכות זו בזו בב' תכיפות: [*והקופה. שהוא ג"כ דרך ללבשו עיין בס"פ כ"ד דכלי' ודלא כההיא דמ"ה פ"ו דמקואות]: סליק מסכת כלאים
יכין
מלכת שלמה
יכין
אין אסור משום כלאים אלא צמר הוא צמר רחלים ואילים לבד: ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א': אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים יש מבגדיהן שהוא צמר לבד. ויש פשתן לבד. ויש שניהן יחד: צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן שערבן דבלא ערבן אפי' כל הבגד מצמר גמלים וחוט צמר מצד א' וחוט פשתן מצד א'. אסור ללובשו: אם רוב מן הגמלים מותר לערבן בפשתן. דנתבטל צמר רחלים ברוב. דהרי יבש ביבש היכא דליכא חשש שכשיבשלם יתן טעם כמין במינו. אפי' מד"ס סגי ברוב. א"כ הכא דלא שייך בישול וטעם. נמי סגי ברוב. מיהו צמר בפשתן. מדתערובתן עושה האיסור. לא מבטלי זל"ז [כי"ד רצ"ט]. ולא דמי לבו"ח דמבטלי זל"ז. דהתם ע"י טעם לבד נאסר ומדנתבטל ליכא טעם משא"כ כלאים ממשתן נאסר ולא שייך ביטול כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל [וכ"כ תוס' ע"ז דס"ה ב ד"ה בגד וכ"כ פסקי תוס' סוף תמורה]: וכן הפשתן והקנבוס האנף פלאכס בל"א: שטרפן זה בזה אזלינן בתר רובא: השיריים משי שדומה לפשתן: והכלך משי שדומה לצמר: אין בהם משום כלאים עם צמו"פ: אבל אסורים מפני מראית העין היינו שיריים עם צמר וכלך עם פשתן. או אפשר דגם שיריים עם כלך נמי אסור. אבל שיריים עם פשתן. כלך עם צמר. הרי ליכא למיחש מידי. ורב"א פי' דשיריים הוא מין שדומה לפשתן. וכלך הוא מין דומה לצמר ואסור משום מראית עין לתפרם יחד וכן משמע מהרמב"ם [רפ"י מכלאים] ולדידן שמשי מצוי מותרים [י"ד רצ"ח]. ואילה"ק מחלב של נכרי וסתם יינם. דאף דבזה"ז נתבטל הטעם דבשבילו נאסרו. ואפילו הכי אסורים גם השתא. מדנאסר במניין. נ"ל דכיון דבמשי מלתא דל"ש למטעי בה. ל"ג בה רבנן [כתי' רט"ז א"ח של"ט סק"ג] וה"ה כשטעם האיסור ידוע לא הוי כנאסר במניין [רמג"א ס"ט סק"ז]: הכרים מאטראטץ שמציע תחתיו: והבסתות שמניח תחת מראשותיו: אין בהם משום כלאים בארוגים מכלאים מותרים. דלא אסרה תורה רק דרך לבישה. ואף מדרבנן אסור אפילו תחתיו. ה"מ ברכים. והכא מיירי בקשים וגם אין תחתיהם דבר רך [דגם רך מצד ד"א אסור] וגם אין בשרו נוגע בהן. ובכה"ג אפילו לכתחילה מותר. מיהו דוקא באריג קשה. דברכים הו"ל דאורייתא. כשהן על הגוף. ולהכי תחתיו אסורים מדרבנן. ולפיכך כשהן אריג קשה מותר רק תחתיו ולא עליו. וגם צריך שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא בשניכר בהן הכלאים דאל"כ אסור כלקמן סי' כ"ה. משא"כ לבדין דאפילו ברכין הו"ל רק מד"ס. בקשין מותר לגמרי ואפי' בשרו נוגע בהן. ואפי' בלבישה שרי [י"ד ש"א]: אין עראי לכלאים בלובשו דרך ארעי: ולא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' לגנוב את המכס ממוכס גזלן. ולטור [י"ד ש"א] לדידן שרי. דקיי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוון שרי. וה"ה בלובשו להראות מדתו להקונה כמ"ה דשרי: מטפחות הידים לנגבן: מטפחות הספרים מענטלכער של ס"ת ומפות שלה [רט"ז סקי"א] וה"ה מפות לפרוס על השולחן שבבה"כ. או על שולחן שאוכל עליו [שם]: מטפחות הספג לנגב כל הגוף אחר רחיצה. או לנגב הכלים: רבי אלעזר אוסר מדנכרך על היד ומתחמם בה. והכי קיי"ל [י"ד ש"א ס"ט]: ומטפחות הספרים בגד רך שמניח ע"ע המתגלח: אסורות משום כלאים ודוקא ביש לו בית ראש דהו"ל בגד רך דרך מלבוש. ובאין לו בית ראש מותר. מדאינו מתכוון להנאת הגוף כלל. רק להציל בגדיו מלכלוך [שם רט"ז סק"י]: תכריכי המת וא"ת הרי הוי ליה לועג לרש דאסור [כברכות י"ח א'] ואי"ל דזה דוקא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ליתא דהרי גם ללמוד או להתפלל אצלו. כל שלא לצורך זיכוי נשמתו אסור [י"ד שד"ם סט"ז וי"ז]. גם אי"ל דהכא בכלאים גם בחי דומיא דמת שאינו נהנה מהליבוש. כגון מוכרי כסות שלבשו להראות מדתו להקונה שרי [כסי' ט"ז]. א"כ הכא נמי במת שאינו נהנה מהליבוש שרי [ועי' תוס' נדה ס"א ב']. ליתא. דהכא שמלביש המת לכבודו. הרי בחי כה"ג אסור. אלא נ"ל דכל לועג לרש אינו בדבר שאין המת מחוייב דא"כ כ"ש דהו"ל לחוש לכבוד חי בכה"ג שלא לעשות מצוה בפניו כשהוא פטור בהא. וכגון ללבוש תפילין וציצית בפני אשה. והרי כבוד חי עדיף מכבוד מת. דהרי מעבירין מת מפני הכלה [כתובות י"ז א']. אע"כ דרק בשאין החי או המת יכול לעשות המעשה שעושה החי איכא לועג לרש. ומה"ט גם מעשה חול שאינו לצורך המת. כגון לאכול או לשתות בפניו אסור [י"ד שד"ם סקט"ו]. א"כ במלבישו כלאים דליכא ה"ט. וגם עוד אין הוכחא מזה שהחי אסור בו. שרי. וכן בכל ל"ת. משא"כ עשה אסור: ומרדעת של חמור זאטטעל. והוא קשה: אין בהם משום כלאים מותר לישב עליהן כשאין בשרו נוגע בהן [כלעיל סי' י"ד]. ואין צריך תנא לפרש כן מדאין רגיל לישב ערום על החמור. משא"כ בכרים הנ"ל שישן עליהם צריך להתנות כן. ודוקא בניכר הכלאים בהן. דאל"כ גם לחמור לחוד אסור. שמא יקח ממנו טלאי לבגד [שם ס"ח]: לא יתן המרדעת על כתיפו אפי' להוציא עליה זבל דלא שרינן בקשין רק בהצעה. דהו"ל תרי דרבנן. ולא בהעלאה דאסור ברכים מדאורייתא: מוכרי כסות מוכרין כדרכן ולובש להראות מדתו להקונה: מפני הגשמים ואף דגם דבר שאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור [שבת ק"ג א'] זהו במלאכה ולא בהנאה [כר"ן חולין דרצ"א א'] מיהו כל שלבשו דרך מלבוש אפי' אינו להתחמם רק לשאר הנאת הגוף אסור כלעיל סי' כ"ב [ע"ז שם סק"ח]: ומה"ט במוכס [לעיל מ"ב] אסור שיש לו הנאה מהלבישה בשעה שלבשו שיחשבו המוכס שהוא בגד שעל גופו. שלא יתן מכס בעדו. משא"כ הכא אין לו הנאה מהלבישה עצמה בשעת ליבושו: מפשילין במקל מחמירין ע"ע להתרחק מכלאים ונותנין הכלאים במקל שבכתף רחוק מהגוף: תופרי כסות תופרין כדרכן אף שמונח על ברכיהם: מפני החמה מכאן מוכח כרבי אבינא בירושלמי דאסור ליקח ביצה או קדרה רותחת במפה כלאים אפילו לא דרך מלבוש. דמ"ש חמימות חמה מחמימות אש: תופרים בארץ שמניחים הכלאים על הארץ ותופרים. והיינו כשיושב החייט על הארץ ותופר. וה"ה במניחו על השולחן ותופר. ולא דמי למטפחות לעיל דקיימא לן דאסור מדיש שם משמוש ידים מכלאים. התם שוהין ידיו במקום אחד בהכלאים. אבל הכא בכל תחיבה ותחיבה ידיו זזין משם ולהלן ואין שוהין במקום א': הברסין והברדסין שניהן מצמר לכסות בהן המטה. אלא שאלו דקים ואלו עבים: והדלמטיקיון ביינקליידער של צמר: ומנעלות הפינון מנעלים מפסולת הצמר: לא ילבש בהן עד שיבדוק שמא פשתן מעורב בהן. וה"ה כל בגדים שקונה מעובד כוכבים. וה"ה בחייט עובד כוכבים. מיהו בנתן להחייט חוטי קנבוס. לא חיישינן לאחלופי'. דאומן לא מרע אומנתיה. מדאפשר לעמוד על הדבר. דפשתן כבה מהר. משא"כ חוט קנבוס הולך ושורף. ועוד דחוט קנבוס כשנתנתק. שערותיו ארוכין משל פשתן [י"ד ססי' ש"ב] מיהו באינו נותן לו קנבוס אסור. דלא מרע אומנתו כשימצא אח"כ שהוא פשתן. דמצ"ל הייתי סבור שהוא קנבוס [ט"ז שם]: מפני שחזקתן בקנבוס דהפשתן שם ביוקר יותר מקנבוס והכי קיי"ל [שם ס"ב]: ומנעל של זרד פאנטאפפעל. שמניח על זאהלע שלו בגד צמר שיהא נוח לדרוס עלי': אין בו משום כלאים דעור שתחת הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף. והכי קיי"ל [שם ש"א סי"ג]: אין אסור משום כלאים מדאורייתא: דבר שהוא שוע סרוק במסרק. ולא נקטיה ברישא. מדאין עושין אפילו לבדין עד שיסרקו הפשתן. ורק בסיפא נקטיה. כדי לפרש הנוטריקן דקרא: טווי ונוז רבו הפירושים והדעות במשנה זו. לרש"י [נדה ד"ס א'] אינו כלאים דאורייתא עד שיהא הצו"פ מעורב. וסרק וטוה וארג. הכל ביחד. ולדידי' נוז ר"ל ארוג. [ובויקרא יט יט] כ' רש"י נוז שזור. ולר"ת שם אפילו סרק וטוה ושזר [ר"ל ב' חוטין ממין א' צווערנען בל"א] כ"א לבדו. ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה. הוה דאורייתא. ולדידי' נוז היינו שזור. ויחדיו דקרא ר"ל החיבור שע"י אריגה קשירה תפירה שאח"כ. ומסתבר כר"ת מדאיצטרך רחמנא להתיר תכלת בציצית. שהוא צמר. בבגד של פשתן. ולרמב"ם אפילו לבדין שאין בהם רק שוע לחוד הוה דאורייתא כשמעורב שם פשתן. וגם ברמב"ם יש גרסות הפוכות. והר"ב בשם רבותיו הביא פי' דסרק וטוה צריך להיות כ"א לבדו. ונוז היינו שארגן אח"כ יחד. ויחדיו דקרא אצטריך לקשירה ותפירה דנמי אסור. והיינו דלא כר"ת הנ"ל דס"ל עכ"פ דגם בשוע וטוה יחד אסור מדאורייתא. ומה שהקשה רתוי"ט לר"ב א"כ נוז לארוג ל"ל. מיחדיו נפקא. נ"ל דאצטריך נמי למסמך נוז ליחדיו. דרק האריג צריך שיהיה מב' המינים יחדיו. משא"כ השוע והטוה וכנ"ל ולישנא דמתניתין משמע כר"ב מדפתח בטוי ואריג. וסיים גם בשוע אע"כ דברישא נקט טוה דעד הטווייה צריך שיהיה כ"א לבדו. ואריג נקט. דאריג צריך שיהיה מב' המינין יחד. ונקט אריג וה"ה שאר חבורים ואמנם סיפא מפרש המקרא. כל מה שצריך אצל שעטנז. שיהיה שוע טוה ונוז כך נ"ל. ואנן קיי"ל [סי' ש'] כיון שנתחברו צמו"פ יחד בין ע"י טווייה או אריגה. או גדלם או תפרם יחד. ואפילו בנתפרו יחד ע"י משי וקנבוס הו"ל שעטנז דאורייתא. מיהו בנתחברו יחד ע"י שוע לבד. הו"ל לבדין וס"ל לרוב פוסקים דלאו דאורייתא [ש"ך רס"י ש']. ומותר למלאות צמר בכר פשתן [שם ס"ג] וכן מותר לכרוך חוט פשתן סביב בגד צמר או אפכא. ולקשור ראשי החוט יחד מדאפשר להוציא הבגד בלא התרת הקשר [שם]: רשב"א אומר נלוז ומליז ר"ל עקום הוא ומעקם הוא וכו'. ור"ל ר"ש דורש ג"כ נוטריקן במלת שעטנז. שעט [ולובש] נוז ועקום. שחוטא בלי שום הנאה. ועל ידי זה חטאו גדול שמעקם רחמי הקב"ה מעליו ח"ו: לבדים פליש: אסורים מדברי סופרים: פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]: מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד: רבי יוסי אומר משיחות חבלים: של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן: מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק: לא יקשור סרט חגור: אע"פ שהרצועה של עור: באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]: אותות הגרדין אורגי' שרושמין בתפירת חוט בצמר שם הבעלים בבגד פשתן: התוכף תכיפה אחת תחיבה א' במחט עם חוט: אינה חבור לטומאה ולהזי': ואין בה משום כלאים בא' צמר וא' פשתן: והשומטה בשבת פטור אפי' ע"מ לתפור. והא דלא נקט והעושה אותה בשבת פטור. רבותא קמ"ל דלא מבעיא בעושה בשבת דפטור דהרי לא עשה מלאכה שלימה בת קיום. אלא אפי' השומטה. שהבטול היה ביטול שלם. דהרי נתפרדו החלקים זמ"ז לגמרי. אפ"ה פטור. א"נ עושה אותה פטור. כבר נשמע מרישא דקאמר אינה חיבור: עשה שני ראשיה לצד אחד שהעביר המחט פ"א וחזר ותחבו. ונמצאו ב' ראשי החוט לצ"א: ויש בה משום כלאים אפי' אין ב' הראשים קשורים יחד ובקשר ב' הראשים יחד אפי' בתחב פ"א אסור. וי"א אפי' ב' תכיפות צריך שיקשור. אבל בתכיפה א' אפי' קשר ב' ראשי החוט מותר. ואילה"ק א"כ למה הצריכה תורה להתיר כלאים בציצית. שג"כ אינו רק תכיפה א' דהתם מדהן חוטין הרבה לא במהרה ינתק [ט"ז שם סק"ד] ולפענד"נ דבל"ז ל"ק דהא דהתירה תורה כלאים בציצית. לא משום הבגד רק משום החוטין. דהתכלת עמרא ושאר החוטין פשתן. וקשרן יחד בב' קשרים דוודאי הוו חיבור והארכנו בזה בס"ד בקונטרס בתי כלאים שלנו: והשומטה בשבת חייב מיהו דוקא בקשר הראשים. דמלאכה חשובה בעי' [ט"ז שם]: רבי יהודה אומר עד שישלש שיכניס ויוציא המחט עם החוט ג"פ: השק והקופה סל של נצרים: מצטרפין לכלאים דאם חתיכת בגד צמר מחובר לשק. ובגד פשתן לקופה. ותפרן יחד בב' תפירות. ל"א דכ"א בטל לגבי כלי. וה"ה שאר כלים ואפילו בנ"א שתפורים במלבושיהם יחד אסור [כססי' ש']:
מלכת שלמה
אותות הגרדין כו'. ברמב"ם שם וז"ל אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר ה"ז אסור אע"פ שאינו חשוב אצלו ע"כ בקיצור: התוכף תכיפה אחת וכו'. בירושל' פריך מה ר' יהודה כר"א דתנינן רפי"ג דמס' שבת רא"א האורג שלשה חוטין בתחלה חייב. וקשה דדוחק הוא דהא ר"א שמותי הוא. ומשני א"ר עולא טעמא דר"א תמן ע"י שלישי מלאכתו מתקיימת טפי אבל אה"נ דבשנים סגי ברם הכא פחות מג' מיסתר הוא ולא קאי: השק והקופה מצטרפין לכלאים. ירוש' ר' סימון בשם ריב"ל לא שנו אלא שק דהרבה פעמים אדוקים שק וקופה ואין עומדין ליחלק אבל סל של קנים שאין דרך לחברו אפי' אם חברו לא הוי חבור. הדר אשכח תני הסל והשק והקופה מצטרפין לכלאים. אחר זמן רב בא לידי ס' תשו' הרשב"א ז"ל וכ' שם בסי' רפ"ח וז"ל השק והקופה מצטרפי' פי' ר"ש ז"ל אם חיבר כו' מצטרפין אע"פ שהם שני כלים ולא אמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואינם חבור וסל וקופה הוה בעי למימר בירוש' דשרי לפי שרגילין להתחלק זמ"ז יותר משק וקופה ואפ"ה מסיק דאסיר ומשנה זו כעין משנה שלמעלה ממנה דקתני לא יקשור סרק של צמר ושל פשתן לחגור בו את מתניו אע"פ שהרצועה באמצע ופי' ר"ש ז"ל לא יקשור סרק של צמר בשל פשתן שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זו בזו ואפי' ישים ביניהם רצועה של עור אסור כגון שהמשיחה של צמר מחוברת בראש האחד של הרצועה והמשיחה של פשתן בראש השני של הרצועה וחוגר את מתניו ברצועה וקושר שני ראשי המשיחות זו בזו דאי לא"ה פשיטא דשרי ופוק חזי מאי עמא דבר דסרבלין שלנו של צמר ויש בהן עורות של שפנים תפורים בפשתן וא"ת אי בשקשורין בשתי תכיפות שתי המשיחות או ב' החתיכות פשיטא ומה לי צרוף החגורה או צרוף השק והקופה לא היא דודאי אי לא החגורה של עור וכן השק והקופה שתי המשיחות ושתי החתיכות לא היו עומדות עליו ולא חוגרות אותו אלא נופלות לארץ ונמצא שצרוף החגורה והשק והקופה מעמידין אותן והן המצרפין לכלאים ע"כ. וע' עוד שם בתשובה סימן ש' וגם שם כ' שני פעמים סרק בקוף ע' עליו: סליק פירקא וסליקא לה מסכת כלאים. ברוך הנוטה כדוק שמים ובונה ירושלים. ובעזרת האל המבליג שוד על עז ומבעית. נתחיל מסכת שביעית.
10.
Weaver’s mark’s or launderer’s marks [can be] prohibited because of kilayim. One who sticks one thread [through material], this does not constitute a connection, nor does [the prohibition of] kilayim apply and one who unties [such a connection] on Shabbat is exempt. If one made its two ends come out on the same side [of the material], this constitutes a connection, and it comes under the prohibition of kilayim, and one who unties such a connection on Shabbat is liable. Rabbi Judah said: [the prohibition does not apply] until one has made three stitches. A sack and a basket [one having a strip of woolen material attached to it, and the other a strip of linen] combine to form kilayim.