Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו), הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. מָה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לָאִשִּׁים, אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לָאִשִּׁים, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ, אִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ. מַה עוֹלָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלְתָה לֹא תֵרֵד, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אִם עָלָה לֹא יֵרֵד. אֵין בֵּין דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא הַדָּם וְהַנְּסָכִים, שֶׁרַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא יֵרְדוּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יֵרֵדוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַזֶּבַח כָּשֵׁר וְהַנְּסָכִים פְּסוּלִים, הַנְּסָכִים כְּשֵׁרִין וְהַזֶּבַח פָּסוּל, אֲפִלּוּ זֶה וָזֶה פְּסוּלִין, הַזֶּבַח לֹא יֵרֵד, וְהַנְּסָכִים יֵרֵדוּ:
ברטנורה
המזבח מקדש את הראוי לו. ופליגי תנאי בפירושא דמתניתין מאי ניהו הראוי לו:ר׳ יהושע אומר כל הראוי לאשים. להשרף על גבי האש, אע״פ שנפסל, אם עלה למזבח קדשו המזבח ונעשה לחמו, ואם עלה לא ירד. אבל דבר שאין ראוי לאש, כגון דם פסול ונסכים פסולים, אפילו אם עלו ירדו:היא העולה על מוקדה. דבר שהוא למוקד ועלה, הרי הוא בהוייתו ולא ירד. היא, משמע בהוייתה תהא:רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח. ואפילו דם ונסכים שנפסלו, אם עלו לא ירדו. ואין לך למעט אלא דבר שלא הוברר לחלקו של מזבח מעולם, כגון קמצים שלא קדשו בכלי אחר קמיצה, דאע״ג דהמנחה כולה קדשה בכלי אין זה חלק גבוה ברור, שאין המנחה קריבה כולה. ובקמיצה בלא מתן כלי, אין זה מבורר למזבח, ואינו מתקדש אפילו עלה על גבי המזבח:אלא הדם והנסכים. שהם ראוים למזבח ואינם ראויים לאשים:ר״ש אומר הזבח כשר והנסכים פסולים. ר׳ שמעון סבירא ליה בנסכים של זבח כרבי יהושע, ובדם ובנסכים הבאים בפני עצמן כרבן גמליאל. ולא ממוקדה יליף, אלא מקרא דכתיב (שמות כ״ט:ל״ח) כל הנוגע במזבח יקדש, וכתיב בתריה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה, אין המזבח מקדש אלא דומיא דעולה, מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאים בגלל עצמן, יצאו נסכים הבאים בגלל הזבח. הלכך בין שהזבח כשר והנסכים פסולים כגון שיצאו או נטמאו, בין שהזבח פסול והנסכים כשרים, דהואיל והן באים בגללו נפסלים עמו ובטלה תורת הקדש מהן:ואפילו זה וזה פסולים הזבח לא ירד. שהמזבח מקדשו:והנסכים ירדו. כיון שאין באים בגלל עצמן אינן דומיא דעולה ואין מזבח מקדשן. והלכה כר׳ יהושע:
תוסופות יום טוב
רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח. דמוקדה לאהדורי פקעין הוא דאתא [כשרים שפקעו דמוקדה משמע מוקד שהיה לו כבר] ור"י נפקא ליה מאשר תאכל האש [דקרא יתירא הוא] ור"ג איבעי ליה לעיכולי עולה אתה מחזיר. ואי אתה מחזיר עיכולי קטור'. ור"י לאו ממילא ש"מ דעכולי עולה מהדרינן. [גמרא]. [*ופירש פקעים תמצא במ"ו]:
שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח. ור"י טעמא קאמר דהא דראוי על מוקדה לא ירד. משום קדושת מזבח הוא. ור"ג מזבח אחרינא כתיב [כל הנוגע במזבח יקדש] ואידך חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר [לפני פסולה כגון לן וטמא ויצא] [ונ"ל להגיהוחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר פירש נשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו] ור"ג כיון דפסולי נינהו ורבינהו רחמנא ל"ש ה"ל שעת הכושר. ל"ש לא היתה לו שה"כ. [*והא דבקרא כתיב הוא. הר"ב נקט היא היינו דדייק הקרי שהוא היא. ומ"ש הר"ב היא משמע בהווייתה תהא. וכן פירש"י וכתבו התוספות דקשה דלקמן [דרשינן] היא מיעוטא ולא רבויא [כמ"ש במשנה דלקמן בד"ה רי"א כו'] אלא תנא אזאת תורת העולה סמיך. עכ"ל]:
הנסכים כשרים והזבח פסול. א"א [להיות] לנסכים כשרים גמורין כיון שהזבח פסול. אלא כלומר כשרים מפסול עצמן. תוספות:
יכין
מלכת שלמה
1.
The altar sanctifies whatever is eligible for it. Rabbi Joshua says: whatever is eligible for the altar fire does not descend once it has ascended, as it is said, “The olah itself shall remain where it is burned upon the altar [all night until morning, while the fire of the altar is kept going on it]” (Leviticus 6:: just as the olah, which is eligible for the altar fire, does not descend once it has ascended, so whatever is eligible for the altar fire does not descend once it ascended. Rabbi Gamaliel said: whatever is eligible for the altar does not descend once it ascended, as it is said: “The olah itself shall remain where it is burned upon the altar [all night until morning, while the fire of the altar is kept going on it]” (Leviticus 6:2): just as the olah, which is eligible for the altar, does not descend once it ascended, so whatever is eligible for the altar does not descend once it ascended. The only difference between Rabban Gamaliel and Rabbi Joshua is in respect of the blood and libations, for Rabban Gamaliel says that they cannot descend, while Rabbi Joshua says that they can descend. Rabbi Shimon says: if the sacrifice is fit while the libations [which accompanied it] are unfit; or if the libations are fit while the sacrifice is unfit; or even if both are unfit, the sacrifice does not descend, while the libations do descend.משנה ב
וְאֵלּוּ אִם עָלוּ, לֹא יֵרְדוּ. הַלָּן, וְהַטָּמֵא, וְהַיּוֹצֵא, וְהַנִּשְׁחָט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִים, וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁנִּשְׁחֲטָה בַלַּיְלָה, וְשֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְשֶׁיָּצָא דָמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים, אִם עָלְתָה, תֵּרֵד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא תֵרֵד, שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ. לֹא הָיָה פְסוּלוֹ בַקֹּדֶשׁ, אֵין הַקֹּדֶשׁ מְקַבְּלוֹ:
ברטנורה
הלן. בין דם בין אימורים שלנו לילה חוץ למזבח:ר׳ יהודה אומר שנשחטה בלילה כו׳ אם עלתה תרד. דכתיב זאת תורת העולה היא העולה, זאת היא העולה, הרי כאן שלשה מיעוטים, מיעט נשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, שאם עלתה תרד:ר׳ שמעון אומר לא תרד. דדריש זאת תורת העולה, תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן ושקבלו פסולים כו' והנתנין למטה שנתנן למעלה כו'. כדמיתנייא בברייתא. ואע"ג דתני אלו. תני ושייר. ושמא משום דמהני דהכא שמעינן דכ"ש הנהו. תוס':
שקבלו פסולין וזרקו את דמו תחלת עבודה שבדם וסופה נקט. ולא איצטריך למינקט הלך. וע' בפירש הר"ב בריש מסכת מעילה:
ר"י אומר שנשחטה בלילה כו'. ל' הר"ב דכתיב זאת תורת העולה היא העולה זאת היא העולה הרי כאן ג' מיעוטין. ל' רש"י זאת מיעוטא והיא מיעוטא. וה"א דהעולה מיעוט דמשמע העולה המיוחדת כשרה ולא פסולה. ע"כ. ומייתי הר"ב העולה תניין כדכתבו התוספות משום דהעולה קמא איצטריך לכדדרש בפרק תמיד נשחט (פסחים נ"ח ע"ב). שלא יהיה קרבן קרב קודם לעולה של שחרית. שנאמר העולה עולה ראשונה. וכתבו הר"ב במ"ד פ"ד דמנחות. ועמ"ש שם:
אם עלתה תרד. כתב הר"ב והלכה כר"י. ועמ"ש בפ"ז מ"ה ועיין ברפ"ק דמעילה:
כל שפסולו בקדש. פירש"י משבאת לעזרה נפסלה. והתוספות פירשו שאירע פסול לאחר שחיטה ונתקדש בקדושת כלי משום דרובע ונרבע בעזרה מאי איכא למימר:
לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו. דלהכי אתי זאת למעוטי כדתניא בגמרא:
יכין
מלכת שלמה
2.
The following do not descend once they have ascended: [Sacrificial flesh] that was kept overnight, Or that which becomes unclean Or that that which goes out [of its permitted boundaries], Or which was slaughtered [with the intention of consuming it] after the appropriate time or outside the appropriate place; Or if unfit [persons] received and sprinkled its blood. Rabbi Judah says: that which was slaughtered at night or whose blood was spilt or whose blood went outside the curtains, if it ascended, it must descend. Rabbi Shimon says: it does not descend, because Rabbi Shimon says: anything whose disqualification arose in sanctity, the sacred [altar] receives it; if its disqualification did not arise in sanctity, the sacred [altar] does not receive it.משנה ג
אֵלּוּ לֹא הָיָה פְסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְהַיּוֹצֵא דֹפֶן, וּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, דּוֹחֶה הָיָה אַבָּא אֶת בַּעֲלֵי מוּמִין מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:
ברטנורה
מכשיר בבעלי מומין. דאם עלו לא ירדו. ודוקא בדוקין שבעין וכיוצא בהן הכשיר ר׳ עקיבא, הואיל והן כשרים לכתחילה בעופות. אבל במחוסר אבר דפסול בעופות, לא:דוחה היה אבא את בעלי מומין. שאם עלו דוחה היה אותן כלאחר יד ולא היה מורידן דרך בזיון בפרהסיא, ובהא פליג אתנא קמא דאמר ירדו. והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:
תוסופות יום טוב
הרובע והנרבע כו'. מפורשים ברפ"ו דתמורה. ויש לדקדק. דבשתיהן תנן לקמן פי"ד משנה ב' דלא תנן שהמית את האדם כדתנן בר"פ דלעיל ועיין מ"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות:
והטרפה. עיין מ"ש במשנה ד' פי"ב:
ר"ח סגן הכהנים. ה"ג וכן היא גירסת הרמב"ם והר"ב העתיק ר"ח בן אנטיגנוס ואיננו ר"ח סגן הכהנים כאשר הזכיר שניהם הרמב"ם בפ"ד מעשרה פרקיו שבהקדמתו לפירוש המשניות. אבל מ"מ היה כהן כמו שהוא בגמרא דספ"ד דבכורות [ל' ע"ב] והעתקתיו במשנה ג' פ"ב דדמאי. ומ"ש דהלכה כמותו. כ"כ הרמב"ם בפירושו. ואפשר משום דמעשה רב. אבל בחבורו פ"ג מהל' פה"מ לא העתיק דבריו:
יכין
מלכת שלמה
3.
Which are the ones whose disqualification did not arise in sanctity: An animal which had sexual relations with a woman or with a man, or that was the fee of a whore, or [a dog's] exchange; or that was kilayim; or terefah; or an animal born through the caesarean section, and blemished animals. Rabbi Akiva declared blemished animals fit [to remain on the altar if they had already been put up]. Rabbi Hananya, chief of the priests, said: my father used to push blemished animals off the altar.משנה ד
כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרְדוּ, כָּךְ אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ. וְכֻלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרֵדוּ. עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תֵּרֵד. שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יַפְשִׁיט וִינַתַּח בִּמְקוֹמָהּ:
ברטנורה
כשם שאם עלו לא ירדו. אכל הנך פסולין דתנן בהו לא ירדו קאי:כך אם ירדו. לאחר שעלו, לא יעלו עוד:וכולן שעלו חיים בראש המזבח. ר׳ עקיבא קאמר לה דמכשיר בבעלי מומין. ומודה שאם עלו חיים בראש המזבח ירדו, שאין המזבח מקדש בעלי מומין חיים:עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד. בעולה כשרה מיירי, ודברי הכל. ולא נקט לה אלא משום סיפא, ללמדך שראש המזבח מקום ראוי להפשט ונתוח היכא דעבר ושחטה בראש המזבח:
תוסופות יום טוב
כך אם ירדו לא יעלו. ע' במשנה ו' ומ"ש שם:
יכין
מלכת שלמה
4.
Just as they do not descend once they have ascended, so they do not ascend if they have descended. And all of these, if they ascended alive to the top of the altar, they must descend. An olah which ascended live to the top of the altar, it must descend. If one slaughtered it on the top of the altar, he must skin it and dismember it where it lies.משנה ה
וְאֵלּוּ אִם עָלוּ יֵרְדוּ, בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבְשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וְהַקְּטֹרֶת. הַצֶּמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְהַשֵּׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִים, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, בִּזְמַן שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין, יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה. פָּרְשׁוּ, לֹא יַעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב), וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם:
ברטנורה
ואלו אם עלו ירדו. ואפילו הן כשרים וטהורים. משום דלא שייך בהו מזבח כלל:בשר קדשי קדשים כו׳. דלאכילה קיימי ולא למזבח:והקטורת. לא ראויה היא למזבח החיצון:הצמר שבראשי כבשים. גרסינן. ורישא דבבא אחריתא היא, ובהדי עצמות וגידין קתני לה ומשפט אחד להם. הצמר שבראשי כבשים, של עולה. שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו, והכי אמרינן בשחיטת חולין [כ״ז ע״ב]. מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה שאע״פ שאינו בכלל הפשט ישנו בכלל הקטרה, תלמוד לומר את הראש. ויש צמר בגובה ראשו של כבש אצל ערפו, וכן השער שבזקן התישים בזמן שהן מחוברים, כולן עולים:
תוסופות יום טוב
פרשו לא יעלו. עיין בריש מתניתין דלקמן ומ"ש שם:
יכין
מלכת שלמה
5.
The following if they ascended are taken down:The flesh of most sacred sacrifices The flesh of lesser sacrifices; The remnants of the omer; The two loaves; The showbread; The remnants of meal-offerings; And the incense. The wool on the heads of lambs, the hair of he-goats’ beards, the bones, tendons, horns and hoofs if they are attached, go up, because it is said, “And the priest shall turn it all into smoke on the altar” (Leviticus 1:9). If they were severed [from the animal], they do not go up, for it is said, “And You shall offer your olah, the flesh and the blood, [upon the altar of the Lord your God]” (Deuteronomy 12:27).משנה ו
וְכֻלָּם שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא יַחֲזִיר. וְכֵן גַּחֶלֶת שֶׁפָּקְעָה מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אֵבָרִים שֶׁפָּקְעוּ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, קֹדֶם לַחֲצוֹת, יַחֲזִיר, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. לְאַחַר חֲצוֹת, לֹא יַחֲזִיר, וְאֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן:
ברטנורה
וכולם. בין פסולים שעלו דתנן בהו לא ירדו, בין עצמות וגידין שהעלן מחוברים ואכלתם האש:ופקעו מעל המזבח. לארץ. אסקלטי״ר בלע״ז:לא יחזיר. אין צריך להחזיר:וכן גחלת שפקעה. אין צריך להחזיר:אברים שפקעו כו׳. אי דאית בהו ממש, שבשרם ניכר, אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, דלא הוי עיכול. ואי דלית בהו ממש, שנשרפו׳ כולן ונעשו גחלת, אפילו קודם חצות לא יחזיר. אלא הכא במאי עסקינן כגון שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו ולא נעשו פחם אבל כעצים יבשים הם מתוכם:קודם לחצות ולאחר חצות. ילפינן מקרא דכתיב כל הלילה עד הבוקר, ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבוקר, אלא תן בוקר לבוקרו של לילה, שאין צריכין להיות עוד על המוקד, ואיזה בוקר נוסף על בוקרו של לילה שאין צריכין להיות עוד על המוקד, זה חצות. דבוקר של לילה הוא עמוד השחר:ומועלין בהן. דאכתי בני מזבח נינהו:ואין מועלין בהן. דכיון דהוו מעוכלים הוו להו דבר שנעשית מצותו ואין מועלים בו:
תוסופות יום טוב
וכולם. פירש הר"ב בין פסולין וכו' בין עצמות וגידין שהעלו מחוברים וכן פירש"י. וטעמייהו דאילו בזמן שפירשו אפילו עלו ירדו כר' דבברייתא. ואע"ג דתנן פרשו לא יעלו. ה"ה דאם עלו ירדו ודלא כתוספות שכתבו דמדקתני לא יעלו דמשמע דאם עלו לא ירדו. ודלא כרבי. ודעת הרמב"ם ג"כ כדעת רש"י והר"ב שהעתיק בפ"ו מה' מה"ק. ואם פירשו לא יעלו. ופסק בפ"ג מה' פה"מ אם עלו ירדו:
שפקעו. עפו. כמו שאנו רואים במוקדי האש. שכל דבר שיש בתוכו לחות. הוא עף מן האש כשמתחיל אותו לחות להתנועע ולצאת. הרמב"ם. ודומה לו מבלאי מכנסי כו' מפקיעין במ"ג פ' בתרא דסוכה שענינה קריעה ופרישה:
לא יחזיר. לשון הר"ב א"צ להחזיר. והא דתנן בריש מתניתין ד' ואם ירדו לא יעלו דמשמע דאסור להעלותם. והיינו נמי דכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות פה"מ לא יעלו שנייה שהרי פסולים הם. ע"כ. התם כשלא אכלתן האש כלל. והיינו דאמר עולא עלה דמתניתין דלעיל. ל"ש אלא שלא משלה בהן האור. אבל משלה בהן האור יעלו. ופירשו התוספות יעלו היינו אם ירצה. אבל אין חובה להעלותם כדפרש"י הכא אין צריך להחזיר. א"נ הכא שאכלתן האש ונתאכלו קצת דומיא דאברים שפקעו. ולפיכך אין חייב להחזיר. ומשלה בהן האור היינו פורתא כו'. וכהאי א"נ דעת הרמב"ם פ"ג מהלכות פה"מ:
יכין
מלכת שלמה
6.
And if any of these sprang off from the altar they are not replaced. Similarly, if a coal sprang off from the altar, it is not replaced. Limbs that sprang off from the altar: if before midnight, must be replaced, and they involve trespass; after midnight, they are not replaced and do not involve trespass.משנה ז
כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן, כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים. כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁים אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלָּח. כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ, אִם עוֹשִׂים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וְהֵם שְׁלֵמִים, מְקַדְּשִׁין. וְאִם לָאו, אֵין מְקַדְּשִׁים. וְכֻלָּן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַקֹּדֶשׁ:
ברטנורה
הכבש מקדש. דכתיב (שמות מ׳:ט׳) ומשחת את המזבח וגו׳, את, לרבות את הכבש:הכלים מקדשים. דבכלים נמי כתיב (שם ל׳) כל הנוגע בהם יקדש:כלי הלח. קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן:מדות היבש. שתי מדות של יבש היו שם, עשרון, וחצי עשרון:שהיו עושין והן שלימים. שהיו עושים כשהן שלימים. ומיהו כל כלי שרת שנקבו או שנשברו אין מתקנין שבריהן אלא עושים אותן חדשים. וכן סכין שנפגם אין משחיזין אותו להסיר הפגם. ובגדי כהונה שנתלכלכו אין מכבסין אותן אלא עושים חדשים ומניחין אלו לצורך פתילות של מנורה ושמחת בית השואבה. וכל כך למה, לפי שאין עניות במקום עשירות. ומזבח שנפגם פסול. וכל פגימה הפוסלת בסכין של שחיטה, פוסלת במזבח. וכל זמן שהמזבח פגום כל קדשים הנשחטין בעזרה כולם פסולין, דכתיב (שם כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וא״א לומר מקרא כמשמעו שהרי שחיטת קדשים בעזרה היא ולא על המזבח, אלא עליו, כלומר כל זמן שהוא שלם אתה זובח ואין אתה זובח כשהוא פגום. וכל קדשים הנמצאים בעזרה בשעה שהמזבח פגום אע״פ שנשחטו בכשרות, כולם פסולים. ואפילד שירי מנחית אינם נאכלים, דכתיב (ויקרא י׳) ואכלוה מצות אצל המזבח, מפי השמועה למדו בזמן שהמזבח שלם ולא בזמן שהוא פגום:
תוסופות יום טוב
כך הכלים מקדשים. וע"מ שיהיה אותו דבר ראוי לאותו כלי. הרמב"ם:
[*כלי הלח. פירש הר"ב קערות כו' וכן הוא ל' רש"י. ותמיהני שהרי ז' מדות הלח היו במקדש. כדתנן בפ"ט דמנחות משנה ב'. אבל לשון הרמב"ם. כלי הלח הכלים שמקבלים בהם הדם והיין. או המים והשמן. ע"כ]:
ומדות היבש. פירש הר"ב ב' מדות של יבש היו שם עשרון וחצי עשרון. וכן פירש"י. גם הרמב"ם כתב המדות שמודדין בהן הסולת למנחות. ועיין בפ"ט דמנחות משנה ה'. וע"ש פרק י"א משנה ג'. והוקשה להתוספות דאמאי לא יקדשו מחתה דקטרת והכף. וכן בזיכין דשולחן. ופירש ר"ת דמדה לאו דוקא אלא להכי קרי ליה ליבש מדה ולא כלי. לפי שיבש יכולין למדוד מחוק או גדוש בכל ענין שירצה. אבל דבר לח. לא שייך מדה גביה. שהרי מדת לח אינה שוה. דדבר לח אינו יכול להיות גדוש. ופעמים שמדת לח זה. יתירה מזה. כמו מדת יין יתירה ממדת מים לפי שיין עב יותר וכן שמן מיין [וכן לשון הר"ב דשמן עב בפירש משנה ב' פרק ג' דמכשירין אבל במשנה ב' פ"ג דכלים מפרש בהפך] להכי לא קרי ליה מדה ע"כ. ול"נ דלהכי קרי ללח כלי משום דא"א ללח שיהיה אלא בכלי משא"כ היבש שאפשר שיהיה מונח בקרקע עולם בלא כלי. [*ומ"מ במנחות פ"ט משנה ב' קרי לכלי הלח בשם מדות]:
כלי הקדש שנקבו כו'. כתב הר"ב וכל זמן שהמזבח פגום כו' דכתיב וזבחת עליו כו' עיין מ"ש ברפ"ו. ומ"ש הר"ב וכל קדשים הנמצאים בעזרה כו' דהאי עליו בגינו ובשבילו קאמר. רש"י פ"ו דף נ"ט. והרמב"ם בפ"ג מהלכות פה"מ כתב שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו. ומ"ש הר"ב אע"פ שנשחטו בכשרות. לכאורה וכ"ש אם לא נשחטו כלל. וכרבי יוחנן דהתם בגמרא פ"ו אלא כיון דא"כ בעלי חיים נדחין ובריש פ"ו דיומא משמע דקי"ל אין בעלי חיים נדחין. וכמ"ש עוד בפ"ט דפסחים [משנה ו'] צריך לפרש דלא אתא למימר אלא דשחיטת כשרות לא מהני ליה אבל אם לא נשחטה כלל אין בעלי חיים נדחים. וכרב דפליג אדר' יוחנן. ומ"ש הר"ב אפילו שירי מנחה כו' אפילו קדשים קלים אייתו מדרשא לעיל פ"ו בגמ' דף ס':
אלא בקדש. בעזרה. רש":
יכין
מלכת שלמה