רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
קדשים
מנחות
פרק ט
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
Kodshim
Menachos
Chapter 9
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13
  א ב ג ד ה ו ז ח ט
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9

Mishnah

משנה א
שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. לֹא הָיָה מוֹדֵד, לֹא בְשֶׁל שְׁלשָׁה לְפַר, וְלֹא בְשֶׁל שְׁנַיִם לְאַיִל, אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת. חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
ברטנורה שתי מדות. עשרון עשרון וחצי עשרון. שתי מדות של עשרון היו, אחת מודדים אותה גדושה, שהיתה קטנה ולא היתה מחזקת כשהיא גדושה אלא עשרון, כשעור חברתה כשהיא מחוקה. דר׳ מאיר גמר מקרא דכתיב (במדבר כ״ח:כ״ט) עשרון עשרון לכבש האחד, דשתי עשרונות היו שם ואי שתיהן שוות הויא להו מדה אחת. אלא אחת מחוקה ואחת גדושה. גדושה שבה היה מודד לכל המנחות, מחוקה שבה היה מודד לחביתי כהן גדול, וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב (שם כ״ט) ועשרון אחד לכבש האחד, ואותו עשרון מחוק היה, ובו היו מודדים לכל המנחות. והלכה כחכמים:לא בשל שלשה לפר. למנחת נסכים של פר דכתיב ביה (שם כ״ח) ושלשה עשרונים לפר האחד, לא היו מודדן במדה אחת שתהא מחזקת שלשה עשרונים, שלא היתה שם מדה גדולה מעשרון:אלא מודדן עשרונות. כל עשרון עשרון בפני עצמו: הכי גרסינן, חצי עשרון מה היה משמש, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול. והכי פירושא לחביתי כהן גדול, מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, ולש כל חצי עשרון בפני עצמו, ועושה מכל חצי עשרון שש חלות, שהן לשני חצאי עשרון שתים עשרה חלות, ואופה כולן ביחד, ואח״כ מחלק כל חלה לשנים ומקריב שנים עשר חצאין בבוקר, ושנים עשר חצאין בערב, וקודם שיקריב פותת אותן לפתין כזית, וכופל כל פתיתה לשנים, ואינו מבדיל. אבל פתיתת כל שאר מנחות אע״פ שפתין שלהן כזית, כופל אותן לשנים ישנים לארבעה ומבדיל, כדתנן לעיל בפרק ו׳:
תוסופות יום טוב רבי מאיר אומר עשרון עשרון. פי' הר"ב. אחת מחוקה ואחת גדושה גדושה שבה היה מודד לכל המנחות מחוקה שבה היה מודד לחביתי כ"ג. ואיפכא לא רצו לעשות למדוד בגדוש לחביתי כ"ג שלא ישפוך הסלת לארץ כשחוציהו. תוס'. ומ"ש הר"ב וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון אחד כו'. ומת"ל עשרון עשרון לרבות חצי עשרון ור"מ חצי עשרון מנא ליה נפקא ליה מועשרון ורבנן וא"ו לא דרשי. ור"מ האי ועשרון אחד מאי עביד ליה ההוא שלא ימדוד לא בשל ג' לפר ולא בשל שנים לאיל. ורבנן נפקא ליה מנקודי דוי"ו שבאמצע עשרון [הראשון] של יום טוב הראשון של חג ור"מ נקודי לא דריש. גמרא: שבו היה מודד חביתי כ"ג. כתב הר"ב מביא מביתו עשרון שלם כו' עיין ספ"ד. ומ"ש וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש עמ"ש בזה בפי"א מ"ג:
יכין מלכת שלמה
1.
There were two dry-measures in the Temple: the tenth and the half-tenth. Rabbi Meir says: a tenth, [another] tenth, and a half-tenth. For what purpose did the tenth measure serve? By it they used to measure all the menahot. One did not measure with a three-tenths measure [the minhah] for a bull or with a two-tenths measure [the minhah] for a ram, rather, one measured them by all by tenths. For what purpose did the half-tenth measure serve? By it one used to measure the griddlecakes of the high priest [which was offered] half in the morning and the half towards evening.
משנה ב
שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַמִּקְדָּשׁ. הִין, וַחֲצִי הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, לֹג, וַחֲצִי לֹג, וּרְבִיעִית לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, שְׁנָתוֹת הָיוּ בַהִין, עַד כָּאן לְפַר, עַד כָּאן לְאַיִל, עַד כָּאן לְכֶבֶשׂ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה שָׁם הִין, וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ. אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל לֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה, שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹג וּמֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וְלֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבָּיִם:
ברטנורה שנתות היו בהין. לא היה שם אלא הין, ובו היו סימנים מסמרות או פגימות:עד כאן לפר. חצי ההין:עד כאן לאיל. שלישית ההין:ועד כאן לכבש. רביעית ההין. ואין הלכה כר׳ אליעזר:וכי מה היה ההין משמש. שלא היה במקדש דבר שיהיה צריך להין שלם, שלעולם לא נצטרכו להין אלא בשמן המשחה בימי משה ואותו שמן עדיין הוא קיים ועומד, וא״כ לא היו צריכים להין:אלא מדה יתירה. היתה שם להשלים השבע מדות:למנחת כהן גדול. היו לה שלשה לוגין שמן, לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערביים:
תוסופות יום טוב הין. י"ב לוג כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן: וכי מה היה ההין משמש. פי' הר"ב שלעולם לא נצטרכו להין וכו' וכיון דלדורות לא הוה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז. ואידך כיון דהוה הוה. גמ'. [וז"ש הר"ב שאותו שמן עדיין הוא קיים ועומד. כ"כ רש"י בפי' החומש בריש כי תשא. למדו רבותינו ז"ל מדכתיב (שמות ל') זה יהיה לי לדורותיכם]: אלא מדה יתירה כו'. פי' הר"ב להשלים השבע מדות. דהכי גמירי דשבע מדות של לח היו במקדש. ור"א בר צדוק לית ליה ואיבעית אימא מאי שבע מדות שבע מדידות גמ'. [ופי' רש"י וכולן בתוך כלי אחד] והקשו התוס' דהא לא קתני שנתות אלא לפר ואיל וכבש וא"כ ד' מדות היו והכי תניא בתוספתא א"ר אליעזר ד' מדות של לח היו במקדש: שבה היה מודד למנחת כ"ג לוג ומחצה בבקר. ובברייתא א"ל חצי לוג היה שם ואפשר לשער בחצי לוג [ג' חצי לוגים בבקר וג' בערב] א"ל אף לדבריכם חצי לוג לא יעשה רביעית היתה שם ואפשר לשער ברביעית [דד' רביעית הוו לוג] אלא זה הכלל היה במקדש כלי שמשמש מדה זו. אינה משמש מדה אחרת. וכתבו התוס' ורבנן סברי דלא דמי. דמדה של לוג ומחצה לא צריכים אלא לחביתין. אבל חצי לוג צריך למילי טובא לסוטה לתודה ולמנורה [כדלקמן]:
יכין מלכת שלמה
2.
There were seven liquid measuring vessels in the Temple: the hin, the half-hin, the third-hin, the quarter-hin, the log, the half-log, and the quarter-log. Rabbi Eliezer bar Zadok says: there were markings in the hin measure [indicating] thus far for a bull, thus far for a ram, and thus far for a lamb. Rabbi Shimon says: there was no hin measure at all, for what purpose could the hin serve? But there was an additional measure of one and a half logs by which one used to measure [the oil] for the minhah of the high priest, a log and a half in the morning and a log and a half towards evening.
משנה ג
רְבִיעִית מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. רְבִיעִית מַיִם לִמְצֹרָע, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לְנָזִיר. חֲצִי לֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ. חֲצִי לֹג מַיִם לְסוֹטָה. וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה. וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, אֵין לָהּ אֶלָּא לֻגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן. שִׁשָּׁה לְפַר, אַרְבָּעָה לְאַיִל, שְׁלשָׁה לְכֶבֶשׂ, שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה, מֵחֲצִי לֹג לְכָל נֵר:
ברטנורה רביעית מים למצורע. דכתיב (ויקרא י״ד:ה׳) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים, למים שדם הצפור נראה בהם, ושיערו חכמים רביעית הלוג:רביעית שמן לנזיר. ללחם נזירות. ורביעית לא קדיש להיות כלי שרת משום רביעית מים של מצורע, דהא חוץ הוא. ולא משום לחם של נזיר, דאין לחם של נזיר קדוש אלא בשחיטת הזבח. אלא מפני שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה, שהן שתים עשרה חלות ונסכיהן שלשה לוגין שמן:חצי לוג מים לסוטה. דכתיב (במדבר ה׳:י״ז) ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, חצי לוג מים היה ממלא מן הכיור:חצי לוג שמן לתודה. הלכה למשה מסיני, וכן רביעית של נזיר. וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה וחצי לוג שמן של תודה הוא דקדוש להיות כלי שרת. אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה:אין לה אלא לוגה. לוג אחד לכל ששים עשרון. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:ששה לוגים לפר. דהיינו חצי ההין, כדכתיב (שם ט״ו) בלול בשמן חצי ההין. וארבעה לאיל, דהיינו שלישית ההין. ושלשה לכבש, דהיינו רביעית ההין, שההין שנים עשר לוגין:מחצי לוג לכל נר. שצריך שיתן בה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר ושיערו חכמים חצי לוג שמן ללילי תקופת טבת הארוכים. וכן היה נותן בכל נר בכל לילה. ואם כבתה נפסלה אותה פתילה והשמן מלהדליק בהן עוד, אלא מסירן ונותן חצי לוג שמן אחר ופתילה חדשה ומדליק:
תוסופות יום טוב רביעית מים למצורע. פי' הר"ב דכתיב וכו'. עמ"ש ריש פי"ד דנגעים: ורביעית שמן לנזיר. כתב הר"ב ללחם נזירות. פי' לכל החלות והרקיקין. וכמ"ש במ"ב דפ"ז. ומ"ש הר"ב דלא קדיש משום רביעית מים של מצורע דהא חוץ הוא. פרש"י כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה. ע"כ. והא דכתב הר"ב ונסכיהן ג' לוגין שמן. וכן לשון הרמב"ם. ועיין מה שאכתוב בזה בס"ד. במשנה דלקמן: חצי לוג וכו'. כתב הר"ב וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה כו' הוא דקדוש. גם בזה גרס רש"י חוץ הוא. ופי' שהיה משקה אותה בחוץ בשער נקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי. ע"כ וכן יראה גירסת הרמב"ם שכתב לא מן העבודה היא. אבל גי' ספרים דידן חולין הוא. וכן גי' התוס' ופירשו בתמיהה. וכי חולין הוו המים שיהא צריך לקדשן והא מים קדושים כתיב. ואמרי' בספרי אין קדושים אלא שנתקדשו בכיור. אלמא כבר קדשו להו. וא"ת הא פרישית בפ"ק [והעתקתי דבריהם במ"ב פי"א] דאחר שנתקדשו בכלי שרת. לא משמינן לה בכלי חול משום דמגניא מלתא. וי"ל דה"מ בדבר שקרב למזבח. ע"כ. ומ"ש הר"ב. ולא משום חצי לוג שמן של תודה הוא דקדשי דבשחיטת תודה הוא דקדשי. גמ'. ומ"ש הר"ב אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה. כך אמר ר' שמעון ברבי לרבי וקילסו וא"ל נר ישראל כך היה. והתו' דף פ"ט תמהו למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת: אפי' מנחה של ששים עשרון נותן לה ששים לוג. דת"ר במצורע עני כתיב עשרון בלול ולוג. לימד על עשרון שטעון לוג. דברי חכמים. ר' נחמיה ורבי אליעזר אומרים. אפי' מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה שנאמר למנחה ולוג שמן. ור"א ור"נ האי עשרון בלול ולוג מאי עבדי ליה. ההוא לגופיה *)מי קאמר רחמנא ליתי חד עשרון. ואידך לגופיה לא צריך מדגלי רחמנא גבי מצורע [עשיר] ג' קרבנות וג' עשרונות. הכא דחד קרבן חד עשרון. ואידך איצטריך. סד"א הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות אימא לא ליבעי מינה כלל. ואידך לגמרי לא אשכחן. ורבנן האי למנחה ולוג שמן מאי עבדי ליה. ההוא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג. ומאי ניהו עשרון. ואידך תרתי שמעת מינה. גמ'. וכתב הר"ב. ואין הלכה כראב"י. וכ"כ הרמב"ם ועמ"ש בפי"ב מ"ד: ששה לפר. כתב הר"ב דהיינו חצי ההין וכו'. וז"ל הרמב"ם וכשזכר לוג שמן למנחה. אמר ג"כ שששה לפר וכו'. ואינו ר"ל שנמוד הנסכים בלוג. אלא בחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו שזכרנו. ע"כ. ומ"ש הר"ב שההין י"ב לוגין יליף בגמ' דכתיב (שמות ל׳:ל״א) ושמן זית הין. וכתיב (שם) שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. זה בגימטריא תריסר הויין: מחצי לוג לכל נר. כתב הר"ב. שכך שיערו ללילי טבת הארוכים. וכן היה נותן בכל נר בכל לילה. ואם משתייר מן השמן בתקופת תמוז לא חיישינן. ובירושלמי אמרינן דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה. ומיהו כששיעורו מתחלה שיערו בפתילה בינונית. תוספות. וכ"כ הרמב"ם דהשיעור בפתילה בינונית:
יכין מלכת שלמה
3.
For what purpose did the quarter-log serve? [To measure] a quarter-log of water for the one with skin disease and a quarter-log of oil for the Nazirite. For what purpose did the half-log serve? [To measure] a half-log of water for the sotah and a half-log of oil for the todah. With the log one measured [the oil] for all the menahot. Even a minhah of sixty tenths required sixty logs [of oil]. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: even a minhah of sixty tenths required only one log [of oil], for it is written, “For a minhah, and for a log of oil” (Leviticus 14:21). Six [logs] were required for a bull, four for a ram, and three for a lamb; Three logs and a half for the menorah, a half-log for each lamp.
משנה ד
מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָרִים, נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי כְבָשִׂים, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר, שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אָמֶשׁ. אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים. וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִפְנֵי עַצְמָן, וְנִתְעָרְבוּ, כְּשֵׁרִין. אִם עַד שֶׁלֹּא בָלַל, פָּסוּל. הַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְפוּלָה, לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין:
ברטנורה מערבין נסכי פרים. מנחת נסכי פר במנחת נסכי איל. לפי שבלילת שתיהן שוה, שני לוגים לעשרון. דהא תנן לעיל ששה לוגים לפר, וסולת הוי להו שלשה עשרונים כדכתיב (שם) והקריב על בן הבקר מנחה סולת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין, דהיינו ששה לוגין. ולאיל ארבע לוגין, וסולת שני עשרונים לאיל:נסכי כבשים. שלשה לוגין לעשרון. דכתיב עשרון אחד לכבש האחד וכתיב בלול בשמן כתית רביעית ההין, דהיינו שלשה לוגין:ושל היום בשל אמש. אם הביא אמש זבחי בלא נסכים. דקיימא לן אדם מביא, ובחי הייס ונסכיו מכאן ועד ועד עשרה ימים. ואם היום הביא קרבן אחד ושני נסכים עמו אחד בשבילו ואחד בשביל של אמש, מערבין יחד אם הקרבנות שוין, שהיו שניהם כבשים או אילים [או פרים] או פר ואיל:אבל אין מערבים נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. לפי שמנחת פר ואיל חריבה היא לגבי כבשים, ובולעת הימנה, ונמצאת של כבש חסרה וזו יתירה:ואם בללן. שכבר הלכה מצות שמנן:כשרות. כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה ואמרי חרב שנתערב בבלול יקרב:ואם עד שלא בללן. נתערבו:פסולות. דבעינן ראוי לבילה, וליכא, דחסרא לה של כבש ושל איל יתירה:אע״פ שמנחתו כפולה. כדכתיב באמור אל הכהנים ומנחתו שני עשרונים:
תוסופות יום טוב מערבין נסכי אילים בנסכי פרים. פי' הר"ב מנחת נסכי פר במנחת נסכי איל. לפי שבלילת שתיהן שוה ב' לוגין לעשרון וכו'. ואיכא למידק טעמא מאי מערבין לכתחלה דהא ודאי דמהודר טפי שיקריב כל מנחה ומנחה בפני עצמה. ובגמרא ורמינהו והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים. ומסקינן דאה"נ שאין מערבין סלת ושמן דמנחה בשל חברתה. אפי' בשוין משום והקטירו. ומתני' ביינות ובהוקטר שמנן וסלתן. א"נ שכבר נתערבו דהשתא ביינות עצמן ליכא משום והקטירו וכי הוקטר שמנן וסלתן או נתערבו. ליכא למגזר דלמא אתי לערובי שמנן וסלתן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב [*חלבים בחלבים. שהרי כבר מעורבין עומדין] וכן פירשה הרמב"ם בפירושו ובחבורו סוף הלכות תמידין. והר"ב נמשך אחר פירש"י במשנה דמפרש לה למאי דקס"ד. וכשר הדבר לפרש כן במשנה שהגמרא סדורה עליה. ולא כן בפירוש המשנה בלא גמרא. וכבר הזכרתי זה פעמים רבות: ושל היום בשל חמש. כתב הר"ב דקיימא לן וכו'. ועד עשרה ימים. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ד דזבחים: אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. למאי דפרישית דביינות מיירי על כרחן בהקטיר שמנן וסלתן או. נתערבו. דאלת"ה מאי איריא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. אפילו נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי אין מערבין משום גזירה. ומשום כך כתב הכ"מ דבפירש"י שבגמרא דמפרש לבבא זו וז"ל היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן ע"כ. צריך למחוק תיבת בשלא. ולהגיה אפילו. וכתב עוד וא"ת מאי שנא הני מהני וי"ל דכיון דנסכי כבשים אינן שווין לנסכי פרים ואילים מחמירין בהו טפי שאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן כל זמן שלא הוקטרו סלתן ושמנן ע"כ. ומ"ש הר"ב לפי דרכו דאין מערבין המנחה לפי שבולעת נמצאת של כבש חסרה וזו יתירה. מסכים למה שכתבתי במשנה ב' פ"ג דהר"ב כשיטת רש"י ס"ל בריבה שמנה. ומיהו הכא במערב מדעת איירינן וע"ש: ואם בללן כו'. פי' הר"ב כרבנן דפליגי עליה דר"י כו' ואמרי חרב שנתערב בבלול יקרב. וכ"כ התוס'. ונ"ל דאף למסקנא פירשו כן. וכ"כ הכ"מ וז"ל הא דקתני אם בללן וכו'. מלתא באפי נפשה היא. דהא לא קאי איין דאיירי ביה ברישא. אלא אסלת ושמן. ע"כ. אבל מ"ש עוד הכ"מ וז"ל ומשמע דאכולהו קאי. אפי' לנסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים. דכיון דטעמא משום דכתיב והקטירו. בהני נמי איכא משום והקטירו. ע"כ. ולפי זה דברי התוס' דמפרשים באינן שוין. דלא כמסקנא. דלמסקנא אפי' בשוין. [*אם עד שלא בלל פסול]. זה נ"ל דליתא דוהקטירו דוקא בנבללות דומיא דחלבים בחלבים. ולא הקפידה תורה. אלא שלא לערבן. ומיהו כי נתערבו כשרות להקטיר. וכ"כ הרמב"ם. וכל החלבים כו' אין מערבין כו' ואם נתערבו מקטיר הכל כאחד. ע"כ אבל בלא נבללות איכא טעמא אחרינא. והיינו דבולעות זו מזו והאי טעמא לא שייך אלא באינן שווין. ובהו כי לא בלל פסל משום דבולעות. והלכך ליכא לאוקמי בבא זו אלא באינן שווין. ואמציעתא דסמיך לה קאי. ועיין במשנה ד' פי"ב: לא היו נסכיו כפולין. דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ג) ונסכה יין רביעית ההין. יכול לא יהא יינו כפול שאינו נבלל עם מנחתו. אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת"ל ונסכה כל נסכיו לא יהו אלא רביעית מאי [תלמודא] אמר רבי אלעזר כתיב ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין. מה יין רביעית. אף שמן נמי רביעית. גמרא. ושמעינן נמי מהכא דשמן נמי אקרי בלשון נסך בתורה. וטעמא דהא מתנסך וניצק בסלת. ואתי שפיר דהר"ב והרמב"ם במשנה דלעיל. וכן עוד בפרק בתרא משנה ה' נקטו שמני הסלת בלשון ונסכיהם וכן בנוסח התפלה ומנחתם ונסכיהם והדר אמרינן ויין כנסכו. ש"מ דונסכיהם על השמן הוא אומר. ואני תמה על פה קדוש מהר"ר שלמה לוריא ז"ל שכתב בתשובותיו סימן ס"ד וז"ל. מדלג אני ונסכיהם כי נראה בעיני שט"ס הוא. שאם בא לפרש כמדובר גם על הנסכים הל"ל אח"כ ויין חצי ההין לפר וכו' אלא בודאי דוקא המנחות בא לפרש כמדובר ממש והנסכים מקצרו ואמר ויין כנסכו והאמת שבפ' פנחס נמי מפרש המנחות בכל פעם והנסכים אומר כמשפטם או ונסכיהם לבד כדרך הכתוב פה. וכן עיקר. עכ"ל. ומבואר הדבר שמפני שלא עלה בדעתו ששם ונסכיהם יהא מוסב על השמן לבדו לכך נלחץ ונדחק להטעות הנוסח. וכבר ראינו שהכתוב אומר ונסכה על השמן. ועוד בפ' פנחס בששי לחג. נאמרו נסכיה. וכבר פירש"י שם בפרשה דכל ונסכה ונסכיהם ונסכיה דבשל קרבנות החג הן מוסבים על התמיד. ע"כ. ובשלמא אי אמרת דשמן נקרא ג"כ בשם נסך. היינו דכתיב ונסכיה בל' רבים דר"ל שמן ויין. אלא אי אמרת שאין שמן ראוי להקרא בלשון נסך מאי ונסכיה דאעולה אחת קאי. דאי אשני התמידים הל"ל ונסכיהם כמו בשני. ואל תשיבני מהדרש דניסוך המים דלהכי כתיב ביו"ד דמ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וצריך ביאור כפי הפשט. ואע"פ שהוא מפורש כפי הפשט. אפ"ה הדרשה תדרש. משום דאכתי איכא למידק בשנותו את טעמו משאר הכתובים בפ'. הרי עד שני להקים דבר דונסכיהם ראוי לאומרו והמכוון בו השמן. והרי הנוסח הזה בתפלה ממש מיוסד על נכון. כסדר הכתוב בפ' המוספין שבכולן נאמר ומנחתם סולת בלול בשמן ומונה והולך העשרונות כמה הם ושבקיה לשמן והדר כתיב ונסכה או ונסכיה ונסכיהם ופירש"י שבכל המועדות מוסב על המוספים חוץ משל קרבנות החג ע"כ. וא"כ ר"ל היין דלא כתביה עד השתא. והוא נוסח התפלה גם כן דקאמר ומנחתם ונסכיהם ור"ל השמן ועל שם המקרא ומנחתם סלת בלול בשמן וכשם שהמקרא פורט והולך עשרוני הסלת כך בתפלה מפרטין העשרונות וכשם דקרא שביק מלממני מדות השמן כך בתפלה שבקינן להו בכללא דונסכיהם. וכשם שבכתוב מסיים ונסכיהם ור"ל היין. כך בתפלה מסיימים ויין כנסכו:
יכין מלכת שלמה
4.
One may mix the drink-offerings of bulls with the drink-offerings of rams, or the drink-offerings of lambs with the drink-offerings of other lambs, or those of an individual offering with those of a communal offering, or those of [an offering offered] today with those of [an offering offered] yesterday; But one may not mix the drink-offerings of lambs with the drink-offerings of bulls or of rams. If they mixed these on their own, and they mixed these on their own, and then they were mixed, they are valid. But if before each was mixed by itself [they were mixed together], they are invalid. Although the minhah of the lamb that was offered with the omer was doubled, its drink-offerings were not doubled.
משנה ה
כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ. מִדּוֹת הַלַּח, בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר:
ברטנורה שהיה גודשה בתוכה. כשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש. ומתניתין ר׳ מאיר היא דאמר בריש פרקין עשרון עשרון היה במקדש אחד מחוק ואחד גדוש. ולית הלכתא כותיה:בירוציהן. גודשן. דלח נמי איכא גודש פורתא:מדות הלח בירוציהן קודש ומדות היבש בירוציהן חול. בגמרא מפרש דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ, הלכך שפת הכלי מקדשן לבירוצין. מדות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, הלכך בירוצין שאינן נוגעים מבפנים במקום משיחתן לא קדשי:ר״ע אומר מדת הלח קודש. דסבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ:מדות היבש חול. דלא נמשחו כל עיקר. ומיהו מה שמודדים בהן קדוש קדושת הפה, וגברא למאי דצריך מקדש בפה. בירוצין לא מקדש להו דלא צריכי ליה:רבי יוסי אומר לא משום זה. רבי יוסי סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. והכא היינו טעמא משום דלח נעכר, מה שבשולי הכלי כשמוסיפין עליו נעכר ומתערב ונבלל ועולה מלמעלה, ונמצא שכבר קדשו הבירוצין בתוך הכלי:והיבש אינו נעכר. אלא במקומו עומד הלכך מה שבפנים קדוש ומה שבחוץ אינו קדוש:
תוסופות יום טוב כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות. כ' הר"ב ומתניתין ר"מ היא דאמר בריש פרקין עשרון ועשרון כו'. ואע"ג דאפי' לדידיה נמי ליכא אלא חד גדוש ומאי כל המדות ה"ק כל המדידות. גמרא: מדות הלח בירוציהן קדש ומדות היבש בירוציהן חול. פי' הר"ב דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ ומדות היבש בפנים ולא בחוץ. בגמ' פ"ה ד' נ"ז. ס"ל הכי ר' יאשיה. ומפרש בגמ' דטעמיה דכתיב (במדבר ו') וימשחם ויקדש אותם. אותם למעוטי מדת יבש בחוץ. *) [פירש"י אותם בפנים של כלי משמע ע"כ]. וכתבו התוספות דלהכי ממעט מאותם מדת יבש טפי ממדת לח. דוימשחם גבי כלי המזבח כתיב שהן מדת לח. כך פירש בקונטרס [*ומשמע שהיה בהן רבוי משיחה יותר ממדת יבש]. ע"כ: בירוציהן. עיין [מ"ש] בשם הערוך בפ"ק משנה ב': בירוציהן קדש. ואע"פ שאין כונת הנודר אלא למה שבכלי בלבד. גזירה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. גמרא פסקה הרמב"ם בפ' ב' מה' הקרבנות ועיין פי"א משנה ח' [*ופירש"י גזירה שמא יאמרו. דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשו אע"ג דאתו מגויה דמנא [אמרי ה"ה מוציאין מכלי שרת לחול. אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא] לא אתו למימר ביה מוציאים וכו']: רבי עקיבא אומר מדת הלח קדש כו'. פי' הר"ב דסבר במדת הלח כת"ק ומדת היבש לא נמשחו כל עיקר. ולא דריש אותם למיעוטא כלל. אלא דיבש היו חול וליכא למעוטינהו. ורבי יונתן סבר נמי התם דמדת יבש לא נתקדשו ויליף ליה מקרא. דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'. חמץ תאפינה בכורים לה'. אימתי הן לה' לאחר שנאפו. וכתב רש"י ור' יאשיה בכורים לה' אקודם אפייה קאי. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ב' פי"א [*ואלא מיהת מיעוטא דאותם. לרבי יונתן מוקי לה במדת לח שלא נתקדשו בחוץ דהכי ס"ל לרבי יונתן. ופירש"י אותם בפנים של כלי משמע. ע"כ. אבל לר"ע מיעוטא דאותם למאי קאי. כבר מפורש בתוס' שהביאו לסוגיא דפ"ב דשבועות דדרשינן אותם במשיחה. אבל לא לדורות במשיחה. אלא בעבודה. ומסקי דההיא לר"ע אתיא]: רבי יוסי אומר לא משום זה כו'. פי' הר"ב סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. נראה דדריש מיעוטא דאותם אכל המדות. בין דלח בין דיבש:
יכין מלכת שלמה
5.
All the measures in the Temple were heaped except [that used for] the high priest's [minhah] which included in itself the heaped amount. The overflow of the liquid-measures was holy, but the overflow of the dry-measures was not holy. Rabbi Akiva says: the liquid-measuring vessels were holy, therefore their overflow was holy too; the dry-measuring vessels were not holy, therefore their overflow was not holy. Rabbi Yose says: it is not for that reason, but because liquids are stirred up and dry-stuffs are not.
משנה ו
כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם, אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים:
ברטנורה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם. משום דכתיב בפרשת נסכים (במדבר ט״ו) לפלא נדר או בנדבה. בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, יצאו בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שהן באים חובה לא לנדבה שאין טעונים נסכים. יכול אף חובות הבאות מחמת הרגל ברגל כגון עולות ראיה ושלמי חגיגה לא יהיו טעונות נסכים, ת״ל או במועדיכם, כל הבא במועדיכם טעון נסכים. ושעירי חטאת שבאים חובה לרגל אין טעונים נסכים, דכתיב בפרשת נסכים וכי תעשה בן בקר, בן בקר בכלל היה, בכלל ועשיתם אשה, דמשמע כל אשה טעון נסכים חוץ (מאשה] שמיעט, ולמה יצא, להקיש אליו, מה בן בקר מיוחד שבא בנדר ונדבה. אף כל בא בנדר ונדבה, יצאו שעירי הרגלים שהן באות חטאות, שאין חטאת בא בנדר ונדבה, שאין טעונות נסכים: חטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים. לפי שאינן באים על חטא כשאר חטאות ואשמות. וחטאת נזיר אינה טעונה נסכים משום דנזיר חוטא הוא כדכתיב (במדבר ו׳) מאשר חטא על הנפש, שציער עצמו מן היין:
תוסופות יום טוב כל קרבנות כו'. שהן זבח לאפוקי עוף שאינו זבח. והרי הוא אומר בפרשת נסכים. או זבח. גמרא: חוץ מן הבכור כו'. פי' הר"ב שהן באין חובה וכו' יכול אף חובות הבאות מחמת הרגל ברגל. כגון עולות ראייה ושלמי חגיגה. ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא. אע"ג [דלא] הוי בנדר ובנדבה. דהא בהדיא כתיב בהו נסכים. רש"י. וכתבו התוס' דה"מ למנקט כבשי עצרת. אלא נקט דבר הנוהג בכל הרגלים ע"כ. ומ"ש הר"ב בן בקר בכלל היה בכלל ועשיתם אשה כו'. כ"כ התוס' שפי' בקונטרס. וכתבו דבחנם פירש כן דבהדיא כתיב בפרשה מן הבקר או מן הצאן. ועוד כתיב [בתריה] והקריב על בן הבקר. ולשון בכלל משמע כפי' הקונטרס ע"כ ובפירש"י שלפנינו כתיב בן בקר בכלל היה. דהא כתב ברישיה דקרא לעשוח ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן. וכי תעשה בן בקר למה לי לכתוב והקריב על בן הבקר וגו'. ע"כ. ומ"ש הר"ב יצאו שעירי רגלים כו'. ומפיק שעירי חטאת טפי. משום דאין כיוצא בהן נדבה. אבל שלמי דחגיגה ועולת ראייה כיוצא בהן נדבה. תוס': אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים. מנחה מפורש בכתוב (ויקרא י״ד:י״ט-כ׳) ושלשה עשרונים סולת מנחה. וכתיב (שם) והעלה הכהן את העולה ואת המנחה ש"מ דעם הזבח היא באה ועדיין איני יודע אם טעונה נסכי יין אם לא ת"ל (במדבר ט״ו:ה׳) ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד וקרא יתירא הוא דכבר כתיב בראש הפרשה. עולה או זבח. אלא ללמד על קרבנות מצורע הוא בא. ומ"ש הר"ב. לפי שאינן באין על חטא כלומר דקרבנותיו אינן באין על חטאו. כמו דנזיר. דמאשר חטא על הנפש אקרבן קאי. אבל ודאי דמצורע גופיה חוטא אקרי. דהא חותמו חוטא היה. כדתנן במשנה ג' פ"ה דשקלים:
יכין מלכת שלמה
6.
All the offerings of the congregation and of the individual require libations except the first-born animal, the cattle tithe of cattle, the pesah, the hatat and the asham; But the hatat and the asham of the one with skin disease do require libations.
משנה ז
כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶם סְמִיכָה, חוּץ מִן הַפַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפָּסַח. וְהַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ וּמֵבִיא נְסָכִים וּמֵמִיר:
ברטנורה פר הבא על כל המצות. על אחת מכל המצות. כגון הורו ב״ד שחלב מותר. וזהו פר העלם דבר של צבור שבמקרא, וסמיכה כתיבא ביה (ויקרא ד׳:ט״ו) וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, ושלשה מזקני ב״ד היו סומכין עליו:ושעיר המשתלח. לעזאזל, כתיב ביה (שם ט״ז) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי:שעירי עבודה זרה. דכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו כו׳. ואין הלכה כר׳ שמעון:כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה. דעיקר סמיכה בקרבן יחיד הוא דכתיבא (שם ג׳) וסמך ידו על ראש קרבנו:היורש סומך. אם התנדב אביו בקרבן עולה ושלמים ומת, בנו סומך עליו:ומביא נסכים. של קרבן:וממיר. אם המירה בבהמה אחרת, תמורתו חלה עליה ושתיהן קדושות כאילו המירה אביו:
תוסופות יום טוב חוץ מן הפר הבא על כל המצות. פי' הר"ב כגון הורו ב"ד כו'. ובמ"ז פ"ה כתב הר"ב פר העלם דבר של צבור. וז"ל הרמב"ם. ומה שנאמר בכאן פר הבא על כל המצות ר"ל פר העלם דבר. לפי שהוא ג"כ יבא על המצות. כמו שבארנו במסכת הוריות. אע"פ שרוב מה שקורין השם הזה הוא לפר העלם של כהן משיח. אבל ע"ד הרחבת לשון בשמות יקרא ג"כ פר העלם דבר של צבור פר הבא על כל המצות. ע"כ. ומ"ש הר"ב ג' מזקני ב"ד סומכין עליו. הארכתי בזה בס"ד במ"ג פ"ק דסנהדרין: *)רש"א אף שעירי ע"ז. דשתי סמיכות גמירי להו בצבור כמ"ש הר"ב במשנה ז' פרק ה' אין סמיכה אלא בבעלים. וזה אהרן ובניו [*כלומר בניו אחריו] סומכים בו. דס"ל לר"ש בספ"ק דשבועות. דאין השעיר מכפר על הכהנים: כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה. ה"נ בבהמה. דאילו עוף אין טעון סמיכה. כדכתבתי במ"ג פ"ג דגיטין: חוץ מן הבכור והמעשר כו'. שנאמר קרבנו ר"ל הדבר שחייב לעשותו (כמותו) קרבן לא הבכור והמעשר והפסח. הרמב"ם: והיורש סומך. לקמן בדבור ומימר אכתוב מנלן. וכתב הר"ב אם התנדב אביו בקרבן עולה ושלמים. דאילו חטאת שמתו בעליה תמות. כדתנן בריש פ"ד דתמורה ואשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. כדתנן התם בפ"ג מ"ג: ומביא נסכים. כשירש מאביו. דהא יורש קרי ליה וכמו שכתבתי במ"ו פ"ז דשקלים: ומימר. המר ימיר לרבות את היורש. ויליף סוף הקדש מתחלת הקדש מה תחלת הקדש יורש מימר. אף סוף הקדש יורש סומך. גמ':
יכין מלכת שלמה
7.
None of the communal offerings require the laying on of hands except the bull that is offered for [the transgression by the congregation] of any of the commandments, and the scapegoat. Rabbi Shimon says: also the he-goat offered for [the sin] of idol worship. All the offerings of an individual require the laying on of hands except the first-born, the cattle tithe, and the pesah. And an heir may lay his hands [on his father’s offering], and he may bring the libations for it, and can substitute [another animal for it].
משנה ח
הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה. וּסְמִיכָה, שְׁיָרֵי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדָיִם. וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה:
ברטנורה חוץ מחרש שוטה וקטן. לפי שאין להם דעת:סומא. דכתיב בפר העלם דבר של צבור וסמכו זקני העדה, והם סנהדרי גדולה, ובסנהדרין לא היה בהן סומא, כדמוכח במסכת סנהדרין, והוא הדין לכל שאר סמיכות שאין סומא יכול לסמוך:ונכרי. דכתיב דבר אל בני ישראל וגו׳, בני ישראל סומכין ואין הנכרים סומכין:והעבד והשליח. דכתיב (ויקרא א׳:ד׳) וסמך ידו, ולא יד עבדו ולא יד שלוחו:והאשה. בני ישראל סומכין ; ולא בנות ישראל סומכות:וסמיכה שיירי מצוה. דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר:בשתי ידים. דכתיב בשעיר המשתלח (שם ט״ז) וסמך אהרן את שתי ידיו, זה בנה אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים:ובמקום שסומכים שוחטים. שאם סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך בעזרה במקום שחיטה:ותיכף לסמיכה שחיטה. דכתיב וסמך ושחט:
תוסופות יום טוב הכל סומכין. בריש ערכין אמרינן הכל לאתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא. וי"ל דאורחיה דתנא הכי. כיון דלא מייתר ליה בבא בכך. רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה. כדאשכחן בפ' נערה כו' [בכתובות דמ"ח]. תוס' וכמ"ש כבר בשמם בריש ברכות: סומא. כתב הר"ב דיליף לה מסנהדרין דלא היה בהן סומא. כדמוכח במסכת סנהדרין פ"ד דף ל"ו. דאמרינן שיהו מנוקים מכל מום כדכתיב (שיר השירים ד׳:ז׳) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ותמהו התוס' דא"כ ה"נ בסמיכה נבעי מנוקים מכל מום ועוד למה לי בני ישראל למעוטי נשים תיפוק ליה מהכא ע"כ. ותמיהני דשבקו לנכרי דתנינן מיד בתר סומא. ועוד דבגמרא לא פרשינן אאשה אלא מידו וכמ"ש לקמן. ומיעוטא דידו ודאי דאיצטריך וכמ"ש שם בס"ד. ואמאי שבקי לדרשא דנכרי דתפיס לה נמי משנתינו ותמה אדרשא דת"כ בנשים דלא תפסה משנתינו. והא ל"ק דלא תמהו מטעמא דחש"ו לפי שאינן בני דעת תיפוק ליה מסנהדרין. דלא קשיא להו אלא אקרא דלא איצטריך אבל בטעמא דיהבינן לרווחא דמלתא ליכא למתמה. ועוד דבגמ' כשאמרו ההוא טעמא בחש"ו היינו קודם שאמרו בסומא דילפינן מסנהדרין. ואפשר דלבתר הכי אה"נ דלא יהבינן אחש"ו נמי. אלא טעמא דילפינן מסנהדרין: והעבד והשליח והאשה. כתב הר"ב. דכתיב וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. והאשה בני ישראל סומכים. ולא בנות ישראל סומכות. ותמיהני דאם כן דאשה מקרא דממעטו נכרים נפקא לן הל"ל להו בהדדי. ועוד בכולהו דוכתי רגיל לשנות אשה קודם לעבד. בפ"ג דברכות [מ"ג]. וריש חגיגה. ופ"ח דב"ק. ובגמ' ת"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו. וצריכא דלא תימא עבד דלאו בר מצות. אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך. ואי אשמועינן הני תרתי דלאו כגופיה דמי אבל אשתו דכגופו דמיא אימא תיסמוך צריכא. ולפי זה ניחא דלא תני אשה בתר נכרי. וקודם עבד. ומיהו דרשא דנקט הר"ב. בת"כ מתניא גבי ההוא דכתב הר"ב בתנופה בפ"ה מ"ו. ושם כתבה רש"י דף ס"א והר"ב כתבה ג"כ במ"ב פ"ח דזבחים וכתבו התוס' בכאן וז"ל ידו ולא יד אשתו ומדכתיב בני ישראל למעוטי נשים מסמיכה לא נפקא אשתו. דה"א תסמוך בקרבן בעלה דכיד בעלה דמיא. ע"כ. וכתבו עוד וא"ת למה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה תיפוק לי דמ"ע שהזמן גרמא [דנשים פטורות. כדתנן במ"ז פ"ק דקידושין] ותנן [סוף] פ"ב דמגילה כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה. ודריש בגמרא מקרא דכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם. ואתקש סמיכה לשחיטה. דכתיב וסמך ושחט. ע"כ: והעבד כו' והאשה. הכא ליכא למידק אמאי תני להו בלשון יחיד. כדדייקי התוס' בריש חגיגה שהעתקתי לשונם שם. דהכא בעבד ואשה דאיש. קיימינן: וסמיכה שירי מצוה. כתב הר"ב דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו כו'. דת"ר וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם. שנאמר (שם ט"ז) כי הדם הוא בנפש יכפר. אלא לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה [שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה רש"י פ"ק דזבחים דף ו'] מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר. ועיין בפירוש הר"ב במשנה י' פרק בתרא דנגעים: על הראש. דת"ר ידו על הראש ולא ידו על הצואר. ולא על הגביים. ולא על החזה. וצריכא. דל"ת צואר [*היינו בגרון בית השחיטה] דלא קאי בהדי ראשו לא. אבל גבו דקאי להדי ראשו [בשוה] אימא דלא אימעט. צריכא. ואי אשמועינן הני תרי משום דלא אתרבו לתנופה. אבל חזה דאתרבי לתנופה אימא לא אמעוט. צריכא. גמרא: בשתי ידים. כתב הר"ב דכתיב בשעיר המשתלח כו' [*כתיב ידו חסר וכתיב שתי] זה בנה אב לכל הסמיכות כלומר דבהמה. דאל"כ ידיו דכתיב מלא דויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (במדבר כ״ז:כ״ג) למה לי. גמרא: במקום שסומכין שוחטין. פי' הר"ב שאם סמך חוץ לעזרה כו'. וא"ת הא תנן ותכף לסמיכה שחיטה. הא מפרשינן בגמרא. דהכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה. ולשון הרמב"ם בפירושו ותיכף לסמיכה שחיטה שתהא סמיכה כו'. והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכין שוחטין. ע"כ. ש"מ שסובר. דהא דאמרינן ה"ק שתיכף כו' לאו לתקוני הגירסא אלא לפרושי. ודיקא נמי דלא אמרינן הכי קתני אלא הכי קאמר. והיינו נמי דהרמב"ם בפ"ג מה' מעשה הקרבנות העתיק ותיכף כו'. ואין מקום למ"ש עליו הכ"מ דלא ידע למה לא העתיק שתיכף כו':
יכין מלכת שלמה
8.
All lay hands on the offering except a deaf-mute, an imbecile, a minor, a blind man, a gentile, a slave, an agent, or a woman. The laying on of hands is outside the commandment. [One must lay] the hands: On the head of the animal, Both hands In the place where one lays on the hands there the animal must be slaughtered; And the slaughtering must immediately follow the laying on of hands.
משנה ט
חֹמֶר בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה, שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים. וְחֹמֶר בַּתְּנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, בַּחַיִּים וּבַשְּׁחוּטִין, בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה:
ברטנורה שאחד מניף לכל החברים. שנתחברו להתנדב קרבן אחד. שכל קרבנות נדבה יכולים להביא בשותפות, ואחד מניף ע״י כולן, אבל כולן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה בין ידו של זה ולקרבן. וכהן שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף והויא יד בעלים חציצה, לא איכפת לן, דהא עיקר תנופה בבעלים:בקרבנות היחיד. כגון חזה ושוק של שלמים:ובקרבנות צבור. כבשי עצרת שטעונים תנופה חיים ושחוטים:בדבר שיש בו רוח חיים. קרבן בהמה:ובדבר שאין בו רוח חיים. כגון לחמי תודה ונזיר:
תוסופות יום טוב שאחד מניף לכל החברים. פי' הר"ב אבל כולן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה כו'. גמרא. לינוף והדר לינוף. תנופה אמר רחמנא ולא תנופות. ופירש"י אבל בסמיכה לא כתיב סמיכה בהדיא. אלא וסמך סתם לסמוך והדר לסמוך. ע"כ. כלומר דתנופה הוא שם וחד תנופה אמר רחמנא ולא תנופות אבל וסמך הוא פעל לומר שיסמוך ולא קרא שם לסמיכה שתהא אחת ולא רבות. ומ"ש הר"ב וכהן שמניח ידו כו'. דהא עיקר תנופה בבעלים. כ"כ התוס' בפ"ה דף ס"א שכן פי' בקונטרס. והקשו דמנא ליה הא. הא תרווייהו כתובין ולפיכך פירשו דלאו דוקא תחת יד הבעלים. אלא הבעלים אוחזים באוגני הכלי והכהן בשוליו מלמטה. ע"כ. וכבר כתבתי דבריהם במ"ו פ' בתרא דבכורים אבל נ"ל ליישב מה שהקשו על פי' הקונטרס דהא דפי' דעיקר תנופה בבעלים. אה"נ דלית ליה קרא. אלא סברא בעלמא הוא דכיון דכתיבין תרווייהו ובעי קרא דלינפו תרווייהו ומסברא אית לן למימר דיד בעלים עיקר. ולהכי לא הוי חציצה. שוב מצאתי בתוס' פ"ק דקדושין דף ל"ו. שכתבו וז"ל. מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף וא"ת והא הוי חציצה דה"נ אמרינן במנחות בתנופה כו'. וי"ל דלא דמי דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכה"ג לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים. אבל התם גבי שני שותפים חשיב כה"ג חציצה אם אחד מהן מניח ידו תחת יד חבירו. לפי שאינה גזירת הכתוב שיהיו שניהן [מניפין]. עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש כו': מה שאין כן בסמיכה. גמ'. וסמיכה בשחוטין ליתא והתנן [במשנה ג' פ' בתרא דתמיד] בזמן שכ"ג רוצה להקטיר כו'. והושיט לו הראשון הראש והרגל סומך עליהם וכו' אמר אביי התם משום כבודו דכהן גדול. [כמ"ש שם הר"ב] ופירש"י שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן. היה סומך עליהן ולא שתהא סמיכתה [צ"ל סמיכה] נוהגת בשחוטין מן התורה:
יכין מלכת שלמה
9.
Laying on of hands is [in certain respects] more stringent than waving and waving is [in other respects] more stringent than laying on of hands. For one may perform the waving on behalf of all the others, but one may not perform the laying on of hands on behalf of all the others. Waving is more stringent, for waving takes place for offerings of the individual and for offerings of the community, for living animals and for slaughtered animals, and for things that have life and for things that do not have life; but it is not so with laying on of the hands.
קדשים מנחות פרק ט
Kodshim Menachos Chapter 9