רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
קדשים
בכורות
פרק ט
א ב ג ד ה ו ז ח ט
Kodshim
Bechoros
Chapter 9
1 2 3 4 5 6 7 8 9
  א ב ג ד ה ו ז ח
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8

Mishnah

משנה א
מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְּנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. בֶּחָדָשׁ, וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. שֶׁהָיָה בַּדִּין, מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כז), וָצֹאן, מִשְׁמָע כָּל צֹאן, אֶחָד:
ברטנורה מעשר בהמה. כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש. ומקריבים חלבו ודמו, ושאר הבשר נאכל לבעלים טהורים בירושלים כדין שלמים. ואם בעל מום הוא, אוכלים אותו בטומאה בכל מקום:בפני הבית ושלא בפני הבית. והאידנא אמור רבנן דלא ליפרשו מעשר בהמה, משום תקלה, דאין לנו בית להקריבה וצריך לשהוייה עד שתפול בה מום ואתי בה לידי תקלה דגיזה ועבודה, או שמא ישחטנה בלא מום:אבל לא במוקדשין. כגון קדשים קלים, דאיכא למאן דאמר ממון בעלים נינהו סד״א ליעשר, קמ״ל והיה קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש:בכבשים ועזים. כלומר ונוהג בכבשים ובעזים:ומתעשרין מזה על זה. מדרבי רחמנא וצאן, דמשמע כל צאן מין אחד חשיב ליה לענין מעשר:בחדש. שנולדו לאחר ראש חודש אלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה:ובישן. שנולדו קודם אלול:ואין מתעשרין מזה על זה. מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. דכתיב עשר תעשר, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, מה מעשר דגן מחדש על הישן לא דהא כתיב (דברים י״ד) שנה שנה, דמשמע ולא משנה זו על שנה אחרת, אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא:
תוסופות יום טוב מעשר בהמה כו'. בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן [כדתנן ספ"ה דזבחים] להכי תני מעשר אגב בכור. ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים. תוס': נוהג בארץ ובח"ל. כתבו התוס' דהכא לצורך הוא. ולא פירשו למה ונראה משום דבגמ' לימא מתני' דלא כר"ע דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח"ל ויקריבנו ת"ל (דברים י״ב:ה׳-ו׳) והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו' אפי' תימא ר"ע. כאן ליקרב דלא. כאן לקדש ולאכול במומו לבעלים דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא. והבאתם שמה [דהיינו הקרבה] ש"מ והשתא אי דלא כר"ע אצטריך. ואי כר' עקיבא נמי אצטריך דקדיש מיהא [לאכול במומו]. והרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורות. העתיק המשנה כלשונה ויראה דס"ל דלא כר"ע: ושלא בפני הבית. כתב הר"ב והאידנא אמור רבנן דלא לפרשו מעשר בהמה משום תקלה כו' דבשב ואל תעשה מצי למיעקר ד"ת כמ"ש ברפ"י דיבמות ועוד דאין איסור אכילה קודם עישור. אלא חכמים קבעו זמן. כדלקמן משנה ו'. ועיין לשון רש"י שהעתקתי ברפ"ג דשקלים. ובגמרא בכור נמי לקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא. ומסקי התוס' בפ"ק דף ג' דאה"נ דלדידן מצוה להשתתף עם הנכרי כו' קודם שיצא לאויר העולם. כדי לפטרו מן הבכורה וכדמסיק בטור סי' ש"ך: ומתעשרין מזה על זה. כתב הר"ב מדרבי רחמנא וצאן דמשמע כל צאן מין אחד. ששניהם נקראים שה. הרמב"ם פ"ז מה"ב. וכדכתב הר"ב בפ"ק משנה ד': [*בחדש. פי' הר"ב שנולדו אחר ר"ח אלול. שהוא ר"ה למעשר בהמה עיין במשנה ה': ואין מתעשרין כו'. כתב הר"ב מה מעשר דגן כו' דהא כתיב שנה שנה שכן נאמר (שם י"ד) תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. וכן הוא בסוגיא [דף נ"ג ע"ב] ולעיל ברפ"ק דר"ה לא דקדק הר"ב בזה. וכתבו התוס' [דף ל"ג]. דהכא אתי הקישא ומפיק מק"ו ולעיל בפ"ה מ"ב אמרינן אפכא. הכא לא מתוקם הקישא דאע"ג דלר"י בר"י בפרקין משנה ז'. מתוקם בניטל באומד כו'. עיקר הקישא דשנה שנה לא מתוקמא]:
יכין מלכת שלמה
1.
The law concerning the tithe of cattle is in force in the Land and outside the Land, in the days when the Temple exists and when it does not exist, [It applies] to hullin (non-sacred) animals only but not to consecrated animals. It applies both to cattle and flock animals, but they are not tithed together. To lambs and to goats, and they are tithed together. To the new and the old, but they are not tithed together. Now it might be logical: seeing that new and old animals which are not treated as kilayim in regard to one another are yet not tithed one for the other, lambs and goats which are treated as kilyaim in regard to one another, all the more should not be tithed one for the other. Scripture therefore states: “And of the flock” all kinds of flock are considered one [for purposes of tithing].
משנה ב
מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף כִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה. וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה, שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל. הָיָה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל, אֵינָן מִצְטָרְפִין. הָיָה לוֹ בָאֶמְצָע, מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצָע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה:
ברטנורה כמלא רגל בהמה רועה. כמו שיכולות להשתמר ברועה אחד כשהבהמות רועות מתרחקות זו מזו. והיינו שש עשרה מיל, דבהכי שלטא עינא דרועה. ואם יש לו חמש בהמות בכפר זה וחמש בכפר אחר רחוק זה מזה שש עשרה מיל, מביאן לתוך דיר אחד ומעשרן. ואם רחוקות יותר, פטורות. דאמר קרא (ירמיה ל״ג) תעבורנה הצאן על ידי מונה, משמע אם יכולות להמנות ברועה אחד מקרי צאן, ותעבורנה תחת השבט להתעשר, ואי לא לא:שלשים ושנים מיל אינן מצטרפין. משום דבעי למתני בסמוך שאם היה לו עדר באמצע, אותן האמצעיות מצרפות את הצדדים, להכי תני שאם הצדדים רחוקות זו מזו שלשים ושנים מיל אין האמצעי מצרפן:מביא ומעשרן באמצע. לאו [מביא] באמצע ממש קאמר:הירדן מפסיק. שאם היו לו חמש בהמות מכאן וחמש בהמות מכאן וירדן באמצע, אין מצטרפין ופטורות. ואין הלכה כר׳ מאיר:
תוסופות יום טוב שלשים ושנים מיל. פי' הר"ב שאם הצדדים רחוקות כו'. אין האמצעי מצרפן. כלומר. אע"פ שיש אמצעי. כגון הרועה עצמו. או כליו של רועה. אין מצרפן. שאין מצרף אלא עדר. וכרב דס"ל הכי. וכך פסק הרמב"ם שם. ומיהו מאי דכתב הר"ב אותן האמצעיות לאו דוקא שיהו דוקא הרבה באמצע. דאפי' אחד באמצע וט' מכאן ותשעה מכאן מצטרפות. כיון שהאמצע עם כל אחד מהצדדין ראוין למנין י' כדאיתא בגמ': הירדן מפסיק. גמרא [דף נ"ה] דאמר קרא (יהושע י"ח) והירדן יגבול אותו לפאת קדמה הכתוב עשאו גבול בפני עצמו אלא מעתה ותאר הגבול ועלה הגבול (שם) ה"נ הכתוב עשאו גבול בפני עצמו שאני התם דאמר קרא (במדבר ל"ד) זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב כולה א"י גבול א' היא. א"ה ירדן נמי. ארץ ולא ירדן. פירש"י ארץ כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולות דארץ חשיב חד. ולא גבולות דירדן:
יכין מלכת שלמה
2.
Animals are combined for purposes of tithing so long as they can still pasture within the distance that cattle wander. And what is the distance over which they wander while pasturing? Sixteen mils. If there was between two groups of animals a distance of thirty-two mils, they do not combine for the purpose of tithing. If however there was one in the middle [of the distance of thirty-two mils] he brings them into the middle and tithes them. Rabbi Meir says: the [river] Jordan is regarded as forming a division as regards the tithing of animals.
משנה ג
הַלָּקוּחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה, פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. הָאַחִים הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִין מִן הַקָּלְבּוֹן. קָנוּ מִתְּפוּסַת הַבַּיִת, חַיָּבִין. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, חַיָּבִּין בַּקָּלְבּוֹן וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה:
ברטנורה הלקוח או שניתן לו מתנה פטור ממעשר בהמה. בגמרא ילפינן ליה מדכתיב (שמות כ״ב) בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך, מה בניך אינם בלקוח ומתנה, דלא שייך בהו לקיחה ומתנה אלא אצלו נולדו, אף צאנך ובקרך אינן בלקוח ומתנה. ואע״ג דהאי קרא בבכור הוא דכתיב ואנן ילפינן מעשר מיניה, היינו משום דכתיב כן תעשה לשורך, ועשייה ודאי לא מצית מוקמת בבכור דהא מרחם קדוש ולא בעי עשייה שיקדישנו האיש, אם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר בהמה:האחים השותפין. האחין שחלקו בירושת אביהן ואח״כ נשתתפו:כשחייבין בקלבון. כשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנים שני קלבונות. והקלבון הוא לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן. ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנים שני קלבונות, שהיה להם לשקול לחצאין:ופטורים ממעשר בהמה. מכל הנולדים להם כל ימי השותפות. שהשותפות פוטר ממעשר בהמה, דכתיב אשר יהיה לך, ולא של שותפות. ואע״ג דהאי קרא בבכור הוא דכתיב, אם אינו ענין לבכור דהא שמעינן דאיתיה בשותפות דכתיב (דברים י״ב) ובכורות בקרכם וצאנכם, תנהו ענין למעשר בהמה:וכשחייבין במעשר בהמה. כגון אם לא חלקו מעולם, שתפוסת הבית קיימת, דהיינו שירושת אביהן עומדת, חייבין במעשר בהמה לעשר הנולדים להם כל ימי שותפותם. דהכי אמרינן בברייתא, יכול אפילו קנו בתפוסת הבית, תלמוד לומר יהיה, דמשמע מכל מקום:פטורים מן הקלבון. לגמרי, ששוקלין בין שניהם שקל שלם. שממון אביהם בחזקתו עומד, והאב ששוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטר בשלו, פטור מן הקלבון. דתנן בשקלים, השוקל בשביל העני או בשביל שכנו או בשביל בן עירו פטור מן הקלבון. ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו והוי ליה כשכנו ובן עירו:קנו בתפוסת הבית חייבין. במעשר בהמה. כדאמרינן תלמוד לומר יהיה דמשמע מכל מקום שיהיה. ובפירושי רבותי מצאתי, דהאי קנו לא שלקחו במעות, אלא שנפלו להם בהמות מירושת אביהם:חלקו וחזרו ונשתתפו. הוו כשותפים דעלמא:ופטורים ממעשר בהמה. וחייבין בקלבון:
תוסופות יום טוב הלקוח כו' פטור ממעשר בהמה. כתב הר"ב בגמ' ילפינן לה מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך כו'. ועשייה ודאי לא מצית מוקמת בבכור כו'. וכתבו התוס' תימה דבר"פ עד כמה. לעיל דרשינן לענין בכור [כמ"ש שם בר"פ] אמר קרא וכן תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך. וי"ל דהא דדרשינן ליה בבכור משום דכתיב בבכור. אבל מאחר דאפקיה רחמנא בלשון עשייה דרשינן ליה למעשר [משום דבבכור לא שייך עשיית קדושה] ע"כ. ובגמרא ואימא תנהו ענין לחטאת ולאשם דומיא דבנך מה בנך שאינו בא על חטא אף צאנך ובקרך שאינו בא על חטא. ואימא תנהו ענין לעולה ולשלמים דומיא דבנך שאינו בא בנדר ונדבה. אלא חובה. ואימא תנהו ענין לעולת ראיה. דומיא דבנך שאין קבוע לו זמן אלא כשנולד קדוש: האחים השותפים. פי' הר"ב האחים שחלקו כו'. וז"ל רש"י האחין שהן שותפין כשהן חייבין בקלבון. כדמפרש לקמן שחלקו בנכסי אביהם. ואח"כ נשתתפו. ע"כ. ועיין בספ"ק דשקלים גירסא אחרת דגרס והשותפים והיא להרמב"ם כמ"ש שם בס"ד: שחייבין בקלבון. פי' הר"ב כשמביאים שקליהם וכו' ונותנים שני קלבונות. וכ"פ בספ"ק דחולין. ולא נקט אליבא דהלכתא כמ"ש שם. ומ"ש הר"ב והקלבון הוא הכרע עיין מ"ש בזה בספ"ק דשקלים: פטורים ממעשר בהמה. פי' הר"ב שהשותפות פוטר ממעשר בהמה. דכתיב אשר יהיה לך וכו' אם אינו ענין לבכור דאיתיה בשותפות. דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם דאיפכא ליכא למימר לפטור בכור משותפות. מדכתיב יהיה לך. ולחייב מעשר בשותפות מדכתיב בקרכם וצאנכם ואם אינו ענין לבכור כו'. דכיון דהני קראי תרווייהו בבכור כתיבי אין לנו לקיים בו הכתוב דמיקל. וליתן הכתוב המחמיר באם אינו ענין וכו'. ועוד דהא בכור חמור ממעשר. דקדיש מרחם. וכולו לכהן:
יכין מלכת שלמה
3.
An animal bought or given as a present is exempt from the law of cattle tithe. If brothers became partners, though they are still bound to pay the kalbon [surcharge], they are exempt from the tithe of cattle. And when they become liable to tithe of cattle, they are exempt from paying the kalbon. If they acquired from the estate, they are bound [to tithe them]. But if not, they are exempt from tithing. If they first divided up the estate and then again became partners, they are bound to pay the kalbon and are exempt from tithe of cattle.
משנה ד
הַכֹּל נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, וּמְחֻסַּר זְמָן, וְיָתוֹם. אֵיזֶהוּ יָתוֹם, כּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁחָטָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּם, אֵין זֶה יָתוֹם:
ברטנורה הכל נכנס לדיר להתעשר. הכל לאתויי רובע ונרבע ומוקצה שהפרישוהו להקריבו לעבודה זרה, ונעבד שעבדו הבהמה עצמה ואתנן זונה ומחיר כלב וטומטום ואנדרוגינוס. שכל אלו אע״פ שהם פסולים לקרבן נכנסין לדיר להתעשר, דכיון דלא הקפידה תורה בבעל מום לגבי מעשר כדכתיב (ויקרא כ״ז:ל״ג) לא יבקר בין טוב לרע, לא הקפידה נמי בכל הנך פסולין:חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן כו׳ דת״ר שור או כשב (שם כ״ב) פרט לכלאים, דהיינו הבא מתיש ורחל. או עז, פרט לנדמה, שבא מאיל ורחל ודומה לעז. כי יולד, פרט ליוצא דופן. והיה שבעת ימים, פרט למחוסר זמן. תחת אמו, פרט ליתום שמתה אמו כשילדתו. דכל הני פסולים לקדשים. ומעשר בהמה יליף מקדשים בגזירה שוה, נאמר כאן (שם כ״ז) תחת השבט, ונאמר להלן תחת אמו. מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן פרט לכל השמות הללו. וטריפה נמי אינה נכנסה לדיר להתעשר, דכתיב (שם) כל אשר יעבור, פרט לטריפה שאינה עוברת, כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, שהיא אחת מן הטרפיות, וה״ה לכל שאר מיני טרפיות:והשלח קיים. העור קיים. תרגום והפשיט, וישלח:אין זה יתום. לפי שיש מקומות שכשהבהמה מתה מחמת לידה מפשיטין אותה ומלבישים בעורה את החיה [את] הולד כדי שיתחמם, ומעלי ליה כאילו היתה אמו חיה. ואין הלכה כר׳ יהושע:
תוסופות יום טוב הכל נכנס לדיר להתעשר. כתב הר"ב הכל לאתויי רובע ונרבע כו'. ואע"ג דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים רש"י. ובגמ' דכתיב (ויקרא כ"ב) כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. ותנא דבי ר' ישמעאל. כל מקום שנא' בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה דבר ערוה דכתיב (בראשית ו') כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עבודה זרה דכתיב (דברים ד') פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. וכל שהמום פוסל בו. דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. וכל שאין המום פוסל בו. אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו [דהא אקשינהו רחמנא למום דכתיב כי משחתם בהם מום בם] רובע ונרבע דבר ערוה. מוקצה ונעבד עבודה זרה. ואתנן דבר ערוה. ומחיר אתקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא [אי זכר אי נקבה הלכך ממ"נ מיעשרי]. וק"ל דבספ"ו פסק הר"ב כחכמים. דאמרי בריה בפני עצמו הוא. וכ"כ במשנה ו' פ"ח דיבמות. והשתא אין כאן ממ"נ. ואין לפרש דבריה היינו שלא הכריעו. ומ"מ ספק הוי. כמ"ש בשם התוס' ברפ"ב דזבים. דא"כ אמאי [תנן בספ"ו שהוא] נגזז ונעבד. אלא ודאי בריה ממש ס"ל לחכמים. ואפשר דאין הכי נמי דלהלכתא אין אנדרוגינוס בכלל הכל דתנן ואינו נכנס לדיר להתעשר ואין למדין מן הכללות. אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אלא דקשיא דהרמב"ם בחבורו ה"ל לכתוב ולפרוט האנדרוגינוס בהדי הנך דמפיק מכללא דנכנסין. וצ"ע: חוץ מן הכלאים וכו'. כתב הר"ב דת"ר שור או כשב פרט לכלאים כו'. או עז פרט לנדמה. ובכ"מ דחשבינן במשנה [כלאים] רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים. תוס' ועיין לקמן: ויתום. תימה דכיון דמקדשים ילפינן אמאי לא תנן ליה בשום דוכתא לא ברפ"ח ובמשנה ב' פי"ד דזבחים ולא בספ"ב ורפ"ו דתמורה. ולמאי דלא קחשיב בהו נדמה. איכא למימר דתני ושייר נדמה. ושייר נמי יתום. וקשיא אדהכא דמאי שייר דשייר נדמה. והרמב"ם בפ"ג מהא"מ העתיק הברייתא דכתב הר"ב הכא. וכתב נמי תחת אמו פרט ליתום. ובההוא פירקא כתב המקדיש רובע ונרבע וכו' והשיגו הראב"ד מאי טעמא לא תני יתום. וכתב הכ"מ שהר"י קורקוס תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן. דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו [דהרמב"ם והראב"ד נקטי לזה והשמיטו למתה. וכבר השיגו הכ"מ בזה] אין זו לידה. וכך אמרו בפ"ב דחולין. [דף ל"ח ע"ב] אי דמתה אמיה והדר ילדתיה מכי יולד נפקא. וכתב רש"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. ומשום דקי"ל דא"א לצמצם [כמ"ש לעיל פ"ב משנה ו'] השמיטו רבינו עכ"ל הכ"מ. ואולי דמש"ה נמי לא קפיד תנא למתניה בכולי דוכתי דכיון דא"א לצמצם. אין לנו יתום אלא כולהו מפסלי לגבן משום יוצא דופן. ואלא מיהת בחד דוכתא דהיינו הכא תנייה משום דהא איתא עכ"פ. ומש"ה לא תני ליה בחדא מדיני קדשים דא"כ ה"ל למתני בכלהו דשוין הן דכולהו בקדשים איירי. אלא תני לה הכא במעשר ובכולהו דקדשים לא תנייה משום דליתיה לגבי דידן דא"א לצמצם. וקשיא לי על הראב"ד דלא על הרמב"ם תלונתו. אלא על משניות דזבחים ותמורה ואההיא ברייתא שממנה העתיק הרמב"ם. ויראה לי דאה"נ שכך היא השגתו והיינו דכתב מ"ט לא תני. ואילו על הרמב"ם תלונתו לא הל"ל בלשון תני: [*והשלח. עיין בפי' משנה ו' פרק ה' דמכשירין]: אין זה יתום. כתב הר"ב שיש מקומות כו'. ומלבישים בעורה את החיה את הולד כך הגהתי דבברייתא תני את החיה. ופירש"י זה הולד ומסיים רש"י דכיון דהעור מהני לולד דומה כמי שאמו קיימת:
יכין מלכת שלמה
4.
All [domesticated animals] enter the shed to be tithed except kilayim, a terefah, offspring brought forth by means of a caesarean section, an animal too young for sacrifice, and an “orphan”. And what is an “orphan”? When its mother has died during its birth or was slaughtered [and subsequently gave birth.] But Rabbi Joshua says: even if the mother has been killed, if the hide is still intact the offspring is not an ‘orphan’ animal.
משנה ה
שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, בִּפְרוֹס הַפֶּסַח, בִּפְרוֹס הָעֲצֶרֶת, בִּפְרוֹס הֶחָג, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְאָב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. וְלָמָּה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶאֱלוּל. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן:
ברטנורה שלש גרנות למעשר בהמה. בשלשה פרקים בשנה הבהמות מתעשרות. ולשון גרנות, כתבואת גורן שהיא טבולה למעשר ואין אוכלים ממנו עד שיעשרו, כך בשלשה פרקים הללו אין אוכלים מן הבהמות ולא מוכרים מהן עד שיעשרו אותן:פרוס הפסח. ט״ו יום קודם הפסח דהיינו יום אחרון של אדר. ולשון פרוס, פלגא, חצי הזמן ששואלין בהלכות הפסח, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח ל׳ יום. וכן פרוס עצרת ט״ו יום קודם. וכן פרוס החג דהיינו יום אחרון של אלול. וקבעו הנך תלתא זמני שיהיו קובעות למעשר בהמה, כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים, דאע״ג דתנן במתניתין שעד שלא הגיע זמן הגורן מותר למכור ולשחוט, דגורן הוא הקובע למעשר, אפילו הכי לא שחטי להו אינשי עד שמעשרין, דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה בדבר שאין חסר בו כלום, כגון מעשר בהמה שהוא עצמו מקריב מעשר ואוכלו שלמים, ואם לא היו מעשרים בשלשה פרקים הללו היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עישרו, ולא היו בהמות מצויות לעולי רגלים:בן עזאי אומר בתשעה ועשרים באדר. דהיינו ט״ו ימים קודם הפסח. אלא דר״ע סבר אדר הסמוך לניסן פעמים חסר פעמים מלא, וט״ו יום קודם הפסח פעמים מתחילים בתשעה ועשרים באדר פעמים בשלשים באדר, הלכך לא קבע ליה זמן. ובן עזאי סבר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, ותחלת פרוס הפסח הוי לעולם בכ״ט באדר:באחד בסיון. מתוך שמיעוט בהמות יולדות מניסן ועד. עצרת, אי מקדים ומעשר להו ט״ו יום קודם עצרת כולן יהיו נאכלין קודם עצרת ולא תהא בהמה מצויה לעולי רגלים:בעשרים ותשעה באב. בן עזאי לטעמיה, דאמר לקמן האלוליין מתעשרין בפני עצמן ואין מצטרפין עם אותן שנולדו קודם אלול, דשמא באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה והוו להו חדש וישן ומספקא ליה אימת הוי ראש השנה, או אלול או תשרי, הלכך לא קבע זמן גרנן של קייטי בכ״ט באלול דלא ליתי לצרופי הנולדים באלול בהדייהו:באחד בניסן. סברי כרשב״ג דאמר שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח ב׳ שבתות, והיינו נמי בהלכות הפסח דמעשרינן לבהמות כי היכי דליתחזו ברגל:באחד בסיון. כדאמרן טעמא דבן עזאי, לפי שמיעוט בהמות יולדות מניסן ועד עצרת:ולא אמרו באחד בתשרי. ואע״ג דהוא יום שתי שבתות:מפני שהוא יום טוב. חדא ועוד קאמר, חדא משום דבעי הכירא בחדש וישן, דאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר, ואע״ג דלא אתי לצרופי דתשרי בהדייהו דהא אכתי לא נולד שום טלה היום, ואי נולד מחוסר זמן הוא, אפ״ה לא מעשרינן ההוא יומא משום דבעינן למעבד הכירא בין חדש לישן דלידעו אינשי דלא ליצטרפו החדש עם הישן. ועוד, מפני שהוא יום טוב, משום סקרתא צבע אדום שצובע בו העשירי כדי שיהא ניכר, ואסור לצבוע ביום טוב:האלוליין מתעשרין בפני עצמן. כדפרישנא לעיל דמספקא ליה אי הוי ראש השנה למעשר בהמה אחד באלול או אחד בתשרי, הלכך אין מתעשרין האלוליין עם הנולדים מתשרי ואילך, משום דלא לצטרפו ישן בחדש:
תוסופות יום טוב שלש גרנות למעשר בהמה כו'. שנויה ג"כ ברפ"ג דשקלים ועמ"ש שם בס"ד. והא דקרי לסוכות חג טפי מאינך כתבתי במשנה ב' פ"ק דר"ה: ולא אמרו בא' בתשרי. כתב הר"ב דהוא ר"ה למעשר בהמה. וטעמא כתב הר"ב ברפ"ק דר"ה: ואי אפשר לעשר בי"ט. פי' הר"ב משום סקרתא וכו'. כתבו התו' ותיפוק ליה דאין מקדישין בי"ט [כדתנן במשנה ב' פ"ה דביצה] ומסקינן כיון דעשירי קדוש. אפי' לא קרא עשירי [כדלקמן בסוף פרקין] לא מתסר [משום] הקדש בי"ט: רמ"א בא' באלול. וטעמיה כתב הר"ב ברפ"ק דר"ה ויראה דלדידיה נמי בכ"ט באב מעשרין דהא בעינן היכרא כדכתב הר"ב בדברי ר' אלעזר ור"ש. וזו סברא קיימת היא דמש"ה אמרינן בגמ' דחדא ועוד קאמר והא דמפרש בבן עזאי דטעמיה דבכ"ט מעשרין משום דמספקא ליה. האמת מפרש מדאמר האלוליין מתעשרין בפני עצמן:
יכין מלכת שלמה
5.
There are three periods [lit. threshing floors] for the tithe of cattle: in the peras of Pesah, in the peras of Atzeret (Shavuot) and in the peras of the Feast [of Sukkot], the words of Rabbi Akiva. Ben Azzai says: on the twenty-ninth of Adar, on the first of Sivan and on the twenty-ninth of Av. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: on the first of Nisan, on the first of Sivan and on the twenty-ninth of Elul. And why did they say the twenty-ninth of Elul and not the first of Tishrei? Because it is a Yom Tov and you cannot tithe on a Yom Tov. Consequently they moved it up to the twenty-ninth of Elul. Rabbi Meir says: the first of Elul is the New Year for the tithe of cattle. Ben Azzai says: those born in Elul are tithed by themselves.
משנה ו
כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינָן מִצְטָרְפִין. חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגֹּרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגֹּרֶן, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, מֻתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט. הִגִּיעַ הַגֹּרֶן, לֹא יִשְׁחוֹט. וְאִם שָׁחַט, פָּטוּר:
ברטנורה כל הנולדים. הך סתמא כר׳ אליעזר ור׳ שמעון:חמשה לפני ראש השנה. אגב דבעי למתני חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין, תנא נמי האי:לא ישחוט. שהגורן קבעו למעשר מדרבנן:ואם שחט פטור. ובהמה שריא באכילה. דלא אשכחן בטבל דמעשר בהמה לא לאו ולא מיתה:
תוסופות יום טוב ואם שחט פטור. כתב הר"ב ובהמה שריא באכילה כו'. ולא תחשב שחלה עליו קדושה ואינו מותר לשחטו. ואם שחטו תהא שחיטתו פסולה. לפיכך דבר בשחיטה. ולא דבר במכירה. הואיל והוא דבר מבואר שהוא פטור. הרמב"ם:
יכין מלכת שלמה
6.
All those born from the first of Tishrei until the twenty-ninth of Elul combine [for matters of tithing]. Five lambs born before Rosh Hashanah and five born after Rosh Hashanah do not combine. But five lambs born before the period [of tithing] and five after the period [of tithing] do combine [for tithing]. If so, why did they speak of three periods for the tithe of cattle? Until the arrival of the [tithing] period it is permitted to sell and slaughter [the animals], but when the period has arrived he must not kill, but if he killed, he is exempt.
משנה ז
כֵּיצַד מְעַשְּׂרָן, כּוֹנְסָן לַדִּיר וְעוֹשֶׂה לָהֶן פֶּתַח קָטָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאַחַת, וּמוֹנֶה בַשֵּׁבֶט, אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה, וְהַיוֹצֵא עֲשִׂירִי סוֹקְרוֹ בְסִקְרָא וְאוֹמֵר הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר. לֹא סְקָרוֹ בְסִקְרָא וְלֹא מְנָאָם בַּשֵּׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָם רְבוּצִים, אוֹ עוֹמְדִים, הֲרֵי אֵלּוּ מְעֻשָּׂרִים, הָיָה לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד, אֵין זֶה מַעֲשֵׂר. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר, קָפַץ (אֶחָד) מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. מִן הַמְעֻשָּׂרִים לְתוֹכָן, כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים:
ברטנורה לדיר. מקום מוקף אבנים או קנים שמכניסים בו הצאן:היה לו מאה ונטל עשרה. בלא שום מנין:או עשרה ונטל אחד. בלא מנין:אין זה מעשר. דכתיב (ויקרא כ״ז) העשירי יהיה קודש, ואין זה עשירי:רבי יוסי בר׳ יהודה אומר הרי זה מעשר. דסבר רבי יוסי כשם שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלים באומד ובמחשבה דכתיב (במדבר י״ח) ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה הויא תרומה, כך מעשר ניטל באומד ובמחשבה, דמעשר תרומה קרייה רחמנא, דכתיב (שם) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ תרומה. ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ניטל במחשבה אף מעשר בהמה ניטל במחשבה. ואין הלכה כר׳ יוסי:קפץ אחד מן המנויין. שמנה עשרה שיצאו מן הפתח ונטל העשירי ונפטרו התשעה, וקפץ אחד מן התשעה לתוך הדיר. כל אותן שבדיר פטורים, אם אינו ניכר איזה הוא. דשמא זה יצא עשירי והוא אינו ראוי לכך שכבר נפטר. אי נמי כל אחד מהן ספק אם הוא מנוי כבר ונפטר, וכל ספיקא לאו בר עישורי הוא:מן המעושרים. מן העשיריים שכבר קדשו, קפץ אחד לתוך הדיר, הוו כולהו ספק מעשר וירעו עד שיסתאבו, דכל זמן שהן תמימים אסור לשוחטן בחוץ. ולאחר שיסתאכו יאכלו במומן לבעלים:
תוסופות יום טוב סקרא. צבע אדום. כדפירש הר"ב בסוף משנה ה': לא מנאם בשבט כו'. דת"ר תחת השבט מצוה למנותן בשבט לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצין או עומדים מנין ת"ל עשירי קודש מ"מ: ר"י בר יהודה אומר ה"ז מעשר. לשון הר"ב דסבר ר"י כשם שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלים באומד ומחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם. דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת תרומה גדולה. ואחת תרומת מעשר. כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה. אף תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. ופירוש רש"י בשתי תרומות. ואע"ג דלא כתיב האי קרא תרומתכם אלא בתרומת מעשר. נפקא לן דמיירי בתרומה גדולה. מדכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) כדגן מן הגורן. כלומר כתרומה גדולה שנוטל ישראל מגורנו. והשתא אתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה להאי מלתא דמה תרומה גדולה כו' ע"כ. וכתבו התוס' דלית לי' לאלעזר בן גומל המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין [עיין במשנה ט"ז פ"ק דאבות]. ובאומד ובמחשבה דאמרן פירש"י באומד שמאמד בדעתו. כך וכך יש בכרי הזה. ולפי אומדנותו נוטל תרומה במחשבה. כמו נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר [ואע"פ שכתב עוד ל' אחר. לזה הסכימו התוס'. וגם רש"י עצמו בפ"ג דגיטין דף ל"א. ובפ"ה דמנחות דף נ"ה. לא כתב אלא זה הפי'] ותרוייהו באומד ובמחשבה נפקא לן מונחשב. ובגיטין מסיים והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה. לענין אומד הוא דיליף. ומ"ש הר"ב דמעשר תרומה קרייה רחמנא. דכתיב כי את מעשר וגו' וסיפיה דקרא נתתי ללוים לנחלה. ומ"ש הר"ב ואתקש מעשר בהמה למעשר דגן. כדפי' הר"ב בריש פירקין. והקשו התוס' אמאי איצטריך למימר דס"ל כשם כו' דניטל באומד ובמחשבה כו' לא ה"ל למימר אלא אתקש מעשר בהמה למעשר דגן. מה מעשר דגן ניטל אחד מעשרה. אף מעשר בהמה כן אפי' בלא העברת שבט. וי"ל דמשמע ליה דלרבי יוסי בר' יהודה בנטל א' מי' הוה מעשר אפי' אינם שוים כמו במכניס לדיר להתעשר דמסתמא אין דרכן להיות שוים. הלכך צריך לאוקמא כאבא אלעזר דשרי מאומד. דאי לאו דאבא אלעזר ה"א דבנטל א' מי' בעינן שוין כמו במעשר אע"ג דבמכניס לא בעינן שוין. ע"כ: הרי אלו פטורין. וכן העתיק הרמב"ם. ומדברי הר"ב נראה דגרס כולן פטורין והוי דומיא דסיפא כולן ירעו ובפ"ק דב"מ דף ו' מייתי לה וגרס כולן פטורין: פטורים. כתב הר"ב דשמא זה יצא עשירי כו'. ובתוס' דב"מ דף ו' תמהו דלהקל לא ה"ל למימר דלא בטלי ברובא ע"ש. ומ"ש הר"ב א"נ כל אחד מהן ספק כו' וכל ספיקא לאו בר עשורי הוא. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. גמרא דלעיל ממתני'. ומשום דיש לנו ספק אצטריך קרא למעוטי. וליכא לאקשויי דספיקא קמי שמיה גליא תוס' פי"ט דשבת דף קל"ו וכיוצא בזה בספ"ד דנגעים: כולן ירעו כו'. טעמא כדמפרש הר"ב ברפ"ח דזבחים:
יכין מלכת שלמה
7.
How does one tithe animals? He brings them to a shed and makes for them a small opening so that two cannot go out at the same time. And he counts them with a rod: one, two, three, four, five, six, seven, eight, nine. And the one that comes out tenth he marks with red chalk and he says: “Behold, this is [the tithe].” If he did not mark it, or if he did not count them with a rod, or if he counted them while they were crouching or standing, they are still considered tithed. If he had one hundred [lambs] and he took ten or if he had ten and he took one [without counting], this is not [a valid] tithe. Rabbi Yose bar Judah says: this is a [valid] tithe. If one [of the lambs] already counted jumped back into the flock [in the shed] they are all exempt. If one of the lambs that was a tithe jumped back into the flock [in the shed], they all go to pasture until they become unfit for sacrifice, and the owners may eat them in their unfit state.
משנה ח
יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאֶחָד, מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם שְׁנָיִם. מְנָאָן אֶחָד, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין. יָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאַחַת, תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקֻלְקָלִין. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין. הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, וְהָעֲשִׂירִי מַעֲשֵׂר, וְאַחַד עָשָׂר קָרֵב שְׁלָמִים וְעוֹשֶׂה תְמוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אִלּוּ הָיָה תְמוּרָה, לֹא הָיָה קָרֵב. קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי עֲשִׂירִי וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ, אֵין אַחַד עָשָׂר מְקֻדָּשׁ:
ברטנורה הכי גרסינן יצאו שנים כאחד מונה אותן שנים שנים. מנאן אחד, תשיעי ועשירי מקולקלין. יצאו שנים כאחד זה אצל זה ברוחב הפתח ומנה אותן זוג אחד, מונה כולן שנים שנים זוג זוג, והזוג העשירי קדוש בקדושת מעשר. וה״ה אם מנאן שלשה או ארבעה:מנאן אחד. לשנים הראשונים שיצאו מנה אחד, ולשלישי שני ולרביעי שלישי:תשיעי ועשירי מקולקלים. לפי שהתשיעי בחשבונו הוא עשירי באמת, ועשירי בחשבונו הוא אחד עשר, ומשום הכי הוו מקולקלים וירעו עד שיסתאבו. ולא דמו לקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, דעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים, דהתם נפק אחד אחד וכי מטי עשירי וקרייה תשיעי ולאחד עשר קרא עשירי מבריר לכולי עלמא שהתשיעי לחשבונו הוא עשירי לבהמות, והעשירי אחד עשר, ואיהו הוא דשינה וטעה, הלכך העשירי מעשר גמור, והאחד עשר קרב שלמים מגזירת מלך, כדמפרש לקמן. אבל הכא דיצאו שנים בתחלה ביחד ולא מבריר עשירי שהוא קורא תשיעי דלהוי עשירי, לאו מעשר גמור הוא מאליו, וכדאמר איהו נמי לא הוי, הלכך מקולקלים:שלשתן מקודשים. דכתיב (ויקרא כ״ז:ל״ב) וכל מעשר בקר, לרבות תשיעי ואחד עשר. יכול שאני מרבה אף שמיני ושביעי, אמרת, הואיל והוא קדוש וטעותו מקודשת, מה הוא אינו קדוש אלא בסמוך לו, כלומר העשירי עצמו הסמוך אצל גופו, אף טעותו אינה מקודשת אלא בסמוך לעשירי דהיינו תשיעי מלפניו ואחד עשר מאחריו:וכי יש תמורה עושה תמורה. סבר ר׳ יהודה דהאי אחד עשר הוי תמורה, דהאי דקרייה עשירי כמאן דאמר תהא תחת העשירי דמי, ואין תמורה עושה תמורה דכתיב (שם) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ולא תמורת תמורתו:אמרו משום רבי מאיר. אינה תמורה. אין האחד עשר תמורת העשירי. שאם היה תמורה לא היה קרב, דתמורת מעשר אינה קריבה, דכתיב (במדבר י״ח:י״ז) לא תפדה קודש הם, הם קריבין ולא תמורתן, ובבכור כתיב, וילפינן מעשר מיניה. והלכה שאין האחד עשר עושה תמורה:כל שלא נעקר שם עשירי ממנו. דכל היכא. דקרא לעשירי עשירי, תו לא מקדיש אחד עשר במאי דקרי ליה עשירי:
תוסופות יום טוב יצאו תשיעי ועשירי כאחת תשיעי ועשירי מקולקלין. אע"ג דא"א לצמצם [כמ"ו פ"ב] כיון דאין יכול להכיר איזה קדם משהו לחברו ונתכוין לקרות שניהן עשירי ובבת אחת קראם לא דמי לקרא עשירי עשירי ואח"כ י"א עשירי. תוס' פ"ב דף י"ח: ואחד עשר קרב שלמים. דתניא אם מן הבקר [ואם זבח שלמים קרבנו מן הבקר] (ויקרא ג') לרבות אחד עשר לשלמים יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת וכי הקדש. לפניו [קודם שהוא עצמו קדוש] מקדש. או לאחריו מקדש הוי אומר לאחריו מקדש. גמ': אילו היה תמורה לא היה קרב. פי' הר"ב דתמורת מעשר אינה קריבה. דכתיב לא תפדה כו' ובבכור כתיב בפ' קרח. וילפינן מעשר מיניה. לשון רש"י בתמורה ילפינן מעשר העברה העברה מבכור בפ"ק דתמורה דף ה'. ופירש"י בבכור כתיב (שמות י"ג) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב (ויקרא כ"ז) מכל אשר יעבור. ומ"ש הר"ב והלכה שאין האחד עשר עושה תמורה דתמורת בכור קריבה כדתנן ספ"ג דתמורה ולפיכך הי"א עצמו היא תמורה ואינה עושה תמורה: אין אחד עשר מקודש. אבל תשיעי נאכל במומו דאחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב [שלמים] אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא. תשיעי שאינו עושה קדושה ליקרב [הואיל וקדושתו קלה] אע"ג דלא נעקר שם עשירי ממנו. א"נ י"א דאיברר ליה עשירי [שכבר יצא העשירי קודם שיצא הי"א ונברר מעצמו שהוא מעשר] אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא. תשיעי דאכתי לא אברר ליה עשירי. אע"ג דלא נעקר שם עשירי הימנו. גמ' דף נ"ט. זה הכלל כו'. לאתויי יצא עשירי ולא דבר. דעשירי מאליו קדש. גמרא: סליקא לה מסכת בכורות
יכין מלכת שלמה
8.
If two [lambs] came out at the same time, he counts them in pairs. If he counted [the two] as one, the ninth and the tenth are spoiled. If the ninth and the tenth came out at the same time, the ninth and the tenth are spoiled. If he called the ninth the tenth, the tenth the ninth and the eleventh the tenth, all three are holy: the ninth can be eaten when it becomes blemished, the tenth is the tithe and the eleventh is sacrificed as a shelamim, and it can make a substitute, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah said: can one substitute make another substitute? They said in the name of Rabbi Meir: if it were a substitute, it would not have been sacrificed. If he called the ninth the tenth, the tenth the tenth and the eleventh the tenth, the eleventh is not holy. The following is the rule: wherever the name of the tenth [animal] has not been taken away from it, the eleventh is not consecrated.
קדשים בכורות פרק ט
Kodshim Bechoros Chapter 9