Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַפֵּגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגִית, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפָר, פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְּפִיחִין מֻתָּרִין, חוּץ מִסְּפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְּפִיחִין אֲסוּרִין:
ברטנורה
הפיגם. עשב שקורין רוט״א בלע״ז:והירבוזין. אספרג״י בלע״ז. והשוטים הם אספרג״י של שדות אותן שאינן של גנות:והחלגלוגות. בערבי רגל״א ובלע״ז ווירדולאג״ש.וכוסבר. קוליאנד״ר בלע״ז. ודוקא של הרים אבל של גינה חשוב הוא. וכן כרפס. של נהרות דוקא אבל לא של גינה:כרפס. אפיי״ו בלע״ז:גרגיר. אוריג״א בלע״ז:שבאפר. הגדל באחו. אבל של גינה חשוב הוא:פטורים מן המעשר. בכל השנים כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהן נשמר שאינן נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך:ונלקחים מכל אדם בשביעית. לפי שאין דרך לשמרן. דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית שהוא חשוד לשמור הפירות ושלא להפקירן והלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור. וכל הנך דמתניתין שחזקתן שאין משמרין אותן מותר ליקח מהן מעם הארץ כדי מזון ג׳ סעודות בלבד ולא יותר, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפירות הן מן ההפקר, יותר ממזון ג׳ סעודות, מפני שהוא חשוד לאצור הדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית:שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה. להביאם מן השמור. ואין הלכה כר״י:כל הספיחין מותרין. לקחת מכל אדם דמחזקינן להו שאינם מן השמור:חוץ מספיחי כרוב. שחזקתן מן השמור:לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה. שאין גדלים כמותן במדבר. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
והירבוזין השוטים. כן גירסת המשנה. וכן נראה פירוש הר"ב שהוא לועז לשניהם אספרג"י וכ"כ הרמב"ם בהדיא. אבל גירסת רש"י בפרק לולב הגזול. והשוטים ומפרש הירבוזין (ז) אויידל"ש והשוטים (ב) אישפר"ש [*וראיתי במשניות כתובי' שהגירסא ג"כ והשוטי' בוא"ו]:
פטורים מן המעשר. הא דכתב הר"ב מדכתיב ובא הלוי וגו' עיין מה שאכתוב בזה בארוכה בריש מעשרות:
ונלקחים מכל אדם בשביעית. מ"ש הר"ב והלוקח מן המשומר אפי' כחצי איסר הכי תניא בפ' לולב הגזול (סוכה דף לט ע"ב) ולא ידעתי טעם דנקטי בכחצי איסר והרי פרוטה היא הפחותה שבמטבעות הנזכרות במשנה ה"מ למנקט. וטעם מזון ג' סעודות שכ' הר"ב כתב הר"ש שהתירו לו כדי מזונו כדאיתא בפ' הנזכר וג' סעודות הן מזון יום השבת:
[*שאין כיוצא בהם בירקות שדה. פי' הר"ב שאין גדלין כמותן במדבר. וכן פי' הרמב"ם וכן פי' הרמב"ם ברישא דטעמא שגדילים במדברות וא"כ שדה דתנן במתניתין ודכתב הר"ב ברישא צ"ל דכל שאין בגינה מדבר קרינן ליה אבל הרמב"ם מעצמו בסיפא זו בחיבורו רפ"ד מה' שמיטה מפרש בע"א ועי' בפירוש הר"ש ובתוספות פ"ד דפסחים דף נא ע"ב]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפיגם רויטעקרויט: והירבוזין השוטים ווילדער שפארגעל: והחלגלוגית בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט: כוסבר שבהרים קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב: והכרפס פעטערזילען: והגרגר איריגא: של אפר הגדל באחו: פטורין מן המעשרות בכל השנים: שאין כיוצא בהם נשמר והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן: ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר: שאין כיוצא בהם בירקות שדה ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות: חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]: שלש ארצות לביעור ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו: לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']: ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם: העמק ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל: וביהודה ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י: ההר שפלה והעמק והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו': ושפלת לוד כשפלת הדרום דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה: מבית חורון ועד הים מדינה אחת אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]: שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני': ושאר כל הארצות כהר המלך דשם רבוי פירות: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות: אוכלין על המופקר אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש: אבל לא על השמור בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם: אוכלין על הטפיחין פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה: ועל הדופרא אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו: אבל לא על הסתווניות ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו: רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין: הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק: בחבית אחת בחומץ או בציר: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]: רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה: רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]: והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער: רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן: אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה: עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ: מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב: המלקט עשבים לחים אין צריך לבער עד וכו': עד שייבש המתוק שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה: והמגבב ביבש לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו': עד שתרד רביעה שניה ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה: עלי קנים ועלי גפנים א"צ לבער עד וכו': עד שישרו מאביהן שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה: והמגבב ביבש מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו': בכולן כל הנזכרים במשנה: עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט: עד שתרד רביעה שניה דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד: משתרד רביעה שניה דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו: והגיע שעת הביעור המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו': מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם: ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן: אוכלין אחר הביעור מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין: שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור: רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן: אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור: חייב מיתה דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:
מלכת שלמה
הפיגם. אית דגרסי הפיגס בסמ"ך:
והירבוזין. בערוך פינוגי בלע"ז:
השוטים. מפי' הרמב"ם ור"ע ז"ל משמע דהשוטים קאי אירבוזין וכן ממה שנקד ה"ר יהוסף ז"ל ולא כן משמע בפי' רש"י ז"ל בפ' לולב הגזול אלא שהם שני מינים. ירוש' א"ר חגי סרוגין וחלגלוגות ומי נכנס ראשונה המופלג בחכמה או המופלג בשנים אלו שלשה עניינים הוצרכו לשאול אותם החברים כי לא ידעו מה רוצה לומר סירוגין ומה רוצה לומר חלגלוגות אמרו נעלין ונשאל לאילן דבית רבי עלו ושאלו יצאת שפחה משל בית רבי ואמרה להן הכנסו המופלגין בשנים קודם יכנס פלוני קודם יכנס פלוני קודם ועמדו על שאלה אחת. וכיון שראו המופלגין בחכמה שהזקנים נכנסין תחלה לא רצו ליכנס מיד אחריהן דנראין טפלין אליהן אלא שהו מעט ואח"כ נכנסו ואמרה להם מפני מה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו דסירוגין פירושו קטועין. חד דבי ר' ינאי הוה טעין פרפחנין בחגורו ונפלו ממנו אמרה לי' רבי רבי נתפזרו חלגלוגותיך ע"כ וכ"ה ג"כ בירוש' פ' שני דמגילה אבל בבבלי בראש השנה פ' שלישי דף כ"ו ובמגילה פ' שני דף י"ח גרסי' שמעוה לאמתא דבי רבי דאמרה לי' לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחני עד מתי אתה מפזר חלוגלוגות:
כרפס שבנהרות. יש מפרשים פריגיל בלע"ז. דהיינו בקדוניש בערבי והקשה הר"מ דילונזאנו ז"ל דיקשה לפי' זה כי הפריגיל נשמר הוא וכ' דנ"ל דכרפס שבנהרות בראצא בערבי ע"כ. וכ' בתי"ט לא ידעתי מ"ט נקטו בברייתא כחצי איסר כו'. וגם אני הייתי תמה על זה ושמא דכל פחות מכחצי איסר קים להו לרבנן דלא חשיב בעיניה דבן אדם כדי לשומרו ולהצניעו:
בפי' ר"ע ז"ל. כדי מזון שלש סעודות. אמר המלקט היינו דאתמר בירוש' וגם התם פ' לולב הגזול בכדי מָן שנו ומשום כדי חייו דשלש סעודות הן מזון צורך לשבת:
ונלקחין מכל אדם בשביעית. מפ' בפ' בתרא דמעשרות דהאי מכל אדם היינו שאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו דאילו בחשוד ודאי התנן במס' בכורות פ' עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין הימנו פשתן ואפי' סרוק והאי אינו יודע אם חשוד הוא אם לאו היינו עם הארץ וקמ"ל דאע"ג דאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ דאינו יודע להזהר בדיניהם ה"מ כשמוכר דברים שחזקתם יש בהם שימור אבל אלו אין כיוצא בהן נשמר והוי לוקח מן המופקר ודוקא מינים אלו שלעולם חזקתן הפקר הוא שמותר למכור לו כדי מזון שלש סעודות אבל דברים שדרכן להיות נשמרין כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן כלל כלל אינו יכול למכור לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ח דה' שמיטה ויובל אע"ג דלא משמע כן מפי' רש"י ז"ל דבפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ט.) ולדעת הרמב"ם ז"ל צ"ל דברייתא דקתני התם פ' לולב הגזול אין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר ממזון שלש סעודות במינים הללו דוקא מיירי כך נלע"ד. ובירוש' פריך ולמה לא תנינן הסיאה והאזוב והקורנית ומשני דהני אצטר' לי' לאשמועי' לענין היתר ספיחין דלא תימא הואיל ורוב המינין נזרעין והייתי יכול לומר דאסירי משום עוברי עבירה דהיינו טעמא דאיסור ספיחין לפום כן צריך לומר דמותרין אבל אותן שאין דרך בני אדם לזורעם כלל אלא הן מאליהן יוצאים בהרים ובגבעות ובנהרות פשיטא דאין בהם איסור כלל אע"פ שצמחו בשביעית והיינו דלא תנא הכא שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקלקין והעדשים המצריות דתנן להו בפ' בתרא דמעשרות דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני במתני' אלא מידי דדרכן לזורען ואפ"ה שרי משום דניכרין או שרובן מצויין בכל מקום אי נמי משום דלא תני הכא אלא מיני ירקות השוין בכל מקום מה שאין כן בעדשים דאין ניקחין אלא המצריות וכן שום בעל בכי מה שא"כ בשאר שומין וכן בבצל וכן בגריסין והא דלא תני נמי זרע לוף העליון וזרע כרישין דתנן להו התם דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני הכא אלא מיני ירק והנהו דהתם זרעוני גנה שאין נאכלין הן הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין. שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה פי' ה"ר יהוסף ז"ל מותרין באכילה כי לא גזרו עליהן חכמים כמו שגזרו על שאר הספיחים כי על שאר הספיחים גזרו שיהו אסורין באכילה כדי שלא יביאו מן השמור ויאמרו ספיחין הן אבל על ספיחי חרדל לא חששו כי לא נחשדו עליהן ור"ש סובר שכל הספיחי' לא גזרו עליהן כדי שלא יביאו משום כי כל הספיחים ניכרין כי יש הפרש בין מה שהוא ספיח שגדל מעצמו ובין מה שנחרש ונזרע וגדל ע"י עבודה חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן ירק אחר שאינו ניכר אם הוא ספיח אם לאו כן משמע בירושלמי עכ"ל ז"ל. ובת"כ תניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אם אין זורעין היכן הם אוספין א"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחין שיהיו אסורין בשביעית וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מן התורה אלא מד"ס והיינו משום עוברי עבירה ור' יהודה ס"ל כרבנן. ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד דה' שמיטה ויובל למה גזרו על הספיחין מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הן לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית ע"כ:
ר"ש אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב. פי' ה"ר שמשון ז"ל רבנן סברי גזרינן הר"ש כ' כן מגמ' דפסחים לפי הגי' דהתם בברייתא רש"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב כמ"ש בסמוך אבל לפי הגי' שלפנינו במשנה אין לדברים אלו מקום כלל וצ"ע.] ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ור' שמעון סבר לא גזרינן ע"כ ובפסחים פ"ד דף נ"א מייתי ברייתא דקתני אפכא ר' שמעון אומר כל הספיחין אסורין וכבר הקשו שם בתוס' ז"ל וז"ל הקשה רבינו נסים גאון ז"ל דאפכא שמעינן להו במסכת שביעית פ"ט דקתני התם ר"ש אומר כל הספיחין מותרין וליכא למגרס התם אסורין דבירוש' מוכח בהדיא דגרסי' התם מותרין ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחין שרו דלא אתו לאחלופי בהנהו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדלין הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית והכי איתא בירוש' א"ר שמואל בר רב יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי והך דשמעתין איירי בשביעית עצמה ע"כ וע"ש בתירוץ אחר לרבינו נסים גאון ז"ל. והר"ש ז"ל ג"כ האריך בפי' משנתינו. ובירוש' בפרקין ובפ"ק דברכות גרסי' ר"ש בן יוחי הוה עבר בשמיטה וחמא חד מלקט ספיחי שביעית ירקות שיצאו בששית ונכנסו לשביעית א"ל ולית אסור א"ל ולאו ספיחין אינון ואת הוא מתירן א"ל ואין חבירי חלוקין עלי דס"ל דירק בתר לקיטה אזלי' בין לקולא בין לחומרא קרי עלי' ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות לי'. ובירוש' דס"פ שני דערלה אמרי' דר' אלעזר בריה ס"ל כאבוה:
1.
Rue, goosefoot, purslane, hill coriander, celery, and meadow-berries, are exempt from tithes. And they may be purchased from anyone during the sabbatical year, since such produce is not usually stored. Rabbi Judah says: aftergrowths of mustard are permitted, since transgressors are not suspected concerning them. Rabbi Shimon says: all aftergrowths are permitted, with the exception of the aftergrowths of cabbage, since such cannot be placed within the category of field-vegetables. But the sages say: all aftergrowths are forbidden.
משנה ב
שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. וְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק. מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן. וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק. וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת:
ברטנורה
שלש ארצות. בא״י חלוקות זו מזו לענין ביעור. וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית חייב לבער אותו המין מן הבית מיד. כגון אם לקט תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כ״ה:ז׳) ולבהמתך ולחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים לענין ביעור, וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלשה חלקים:כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון. שהשקמים אין גדלים אלא בשפלה, וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה (מלכים א ו):ותחום טבריה. הוא העמק אלו הג׳ הם מהגליל:ההר והשפלה והעמק. הם שלשה חלקים של ארץ יהודה:שפלת לוד. והר [שלה] לוד. ומבית חורון עד הים. הם שלשה חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך:מבית חורון ועד הים מדינה אחת. וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה:
תוסופות יום טוב
לביעור. כ' הר"ב וז"ל וכשכלו התאנים מן האילנות. [*תמיהני דלקמן משנה ד תנן אוכלין על המופקר אבל לשון הרמב"ם בפירושו כל זמן שימצא באילנות או בארץ ובחבורו רפ"ז כתב שמצוי בשדה ע"כ] חייב לבער הגרוגרו' שבביתו או לאכלן כולן מיד או להפקירן כו'. נראה לכאורה מדכתב או או לחלק תרי זימני שדעתו כדעת הרמב"ם שכתב בפירושו שאחת מצדדי הביעור שיבערם מן העולם שישרפם או יזרקם לים המלח וכ"כ בחיבורו פרק ז' דין הביעור כשהגיע הזמן מחלק מזון ג' סעודות לכל אדם. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח. וזהו פירוש לבערם שכתב הר"ב בתחלה. אלא דבמ"ח מפרש הר"ב שהוא עצמו רשאי לזכות בו וכמ"ש שם בס"ד וא"כ אין כאן ביעור מן העולם הרי שלבערם שכתב כאן אין ר"ל שישרפם או יזרקם לים המלח. וכמו כן א"א שיהא דעת הר"ב כדעת הראב"ד שסובר גם כן שמאבדן מן העולם כשכלה לחיה מן השדה בכל הארצות שביהודה וכן בגליל וכן בעבר הירדן אלא שחולק בדין חילוק מזון ג' סעודות שאמר שהוא כשיכלו פירות העיר ותחומי' אבל דעת הר"ב כדעת התוס' והר"ש וסמ"ג ורמב"ן כפי מה שכתוב בכ"מ דאין פירות שביעית לא בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור דהיינו כשכלה בכל ארץ וארץ לפי מה דתנינן מחלק מזון וכו' ומוציא על פתח ביתו וכו' ומפקיר וכמ"ש הר"ב במ"ח. ואף הוא עצמו רשאי לזכות מן ההפקר ואוכל והולך עד שיכלו. ופי' הרמב"ן שזה שאסור לאחר הביעור כמו שמפרש הר"ב ספ"ז היינו אם מעכב אותן בביתו אז אסורים הם באכילה לגמרי. ועיין מ"ש במשנה ח בשם התוס' וכתב עוד שאפשר שזה האיסור מדבריהם ואולי הביעור כולו חומר מד"ס והמקראות שהביאו בת"כ אסמכתות והשתא יפורשו דברי הר"ב דה"ק חייב לבער ומהו הביעור או לאכלן כולן מיד או להפקירן וכו'. והדרשא שכ' הר"ב כלה לחיה מן השדה כלה לבהמה קרי ביה כלה קמא כלו קמץ כלומר כלה האוכל לחיה כו' וכלה תניין בפת"ח וציר"י ל' ציווי כ"פ רש"י בפ"ק דתענית ד' ו ע"ב:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפיגם רויטעקרויט: והירבוזין השוטים ווילדער שפארגעל: והחלגלוגית בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט: כוסבר שבהרים קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב: והכרפס פעטערזילען: והגרגר איריגא: של אפר הגדל באחו: פטורין מן המעשרות בכל השנים: שאין כיוצא בהם נשמר והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן: ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר: שאין כיוצא בהם בירקות שדה ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות: חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]: שלש ארצות לביעור ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו: לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']: ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם: העמק ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל: וביהודה ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י: ההר שפלה והעמק והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו': ושפלת לוד כשפלת הדרום דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה: מבית חורון ועד הים מדינה אחת אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]: שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני': ושאר כל הארצות כהר המלך דשם רבוי פירות: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות: אוכלין על המופקר אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש: אבל לא על השמור בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם: אוכלין על הטפיחין פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה: ועל הדופרא אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו: אבל לא על הסתווניות ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו: רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין: הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק: בחבית אחת בחומץ או בציר: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]: רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה: רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]: והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער: רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן: אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה: עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ: מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב: המלקט עשבים לחים אין צריך לבער עד וכו': עד שייבש המתוק שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה: והמגבב ביבש לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו': עד שתרד רביעה שניה ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה: עלי קנים ועלי גפנים א"צ לבער עד וכו': עד שישרו מאביהן שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה: והמגבב ביבש מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו': בכולן כל הנזכרים במשנה: עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט: עד שתרד רביעה שניה דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד: משתרד רביעה שניה דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו: והגיע שעת הביעור המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו': מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם: ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן: אוכלין אחר הביעור מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין: שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור: רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן: אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור: חייב מיתה דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:
מלכת שלמה
שלש ארצות לבעור. כן צריך להיות גרסת המשנה ונוסחתה שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון ותחום טברי' הוא העמק. וביהודה ההר והשפלה והעמק. ובעבר הירדן שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון ועד הים. שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. ומבית חורון עד הים מדינה אחת. ונלע"ד דהר המלך הוא ההר שנזכר ברישא ביהודה וכמו שאכתוב בס"ד. וקשה לע"ד דהכא במתני' לא קא מפרש לא במאי דפתח בי' ולא במאי דסליק מיני' ואפשר לומר דהכא נמי בגליל דסליק מיני' קא מפ' ברישא אלא משום דבעי לאורוכי גבי עבר הירדן דשפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך וכו' שבקיה בסיפא אבל יהודה דזוטר מלתי' נקטי' ברישא כך נלע"ד. אבל בפירוש ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מצאתי מוגה ותחום טברי' והעמק וביהודה ההר והשפלה והעמק שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך ע"כ. ופי' ותחום טבריא הוא עמק הגליל. והעמק בירוש' מפ' איזהו עמק שבגליל זו בקעת גינוסר וחברותיה וביהודה ההר המוזכר בתורה דכתיב בהר ובשפלה ובנגב ותניא בספרי בהר זה הר המלך ובשפלה זו שפלת דרום. והעמק בירוש' מפ' מעין גדי ועד יריחו {הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל ראיתי שכתב וז"ל נראה לי מה שלא פירש השלש ארצות של עבר הירדן כי אינה נוהגת בה שביעית בדורות הללו כי לא נכבש ע"י עולי גולה ותנן לעיל כל שהחזיקו עולי בבל וכו' וכל שהחזיקו עולי מצרים וכו' נאכל אבל לא נעבד וצ"ע עכ"ל ז"ל:} ולא מפרש במתני' גבי עבר הירדן הר ושפלה ועמק ובירוש' מפרש לי' ולא תנא אלא דגליל משום דלא תימא כיון דקרוי גליל גליל חד הוא ומש"ה קפיד ויהיב סימנא דלא תטעי ועוד {הגה"ה צ"ע לע"ד אם אין טעות:} משום דבעי למתני דינין בהר ושפלה שבלוד ומדמי לי' לשפלה שביהודה והר דיהודה דתני ושפלת לוד כשפלת הדרום דהיינו שפלה דיהודה והר שלה כהר המלך דהיינו הררי יהודה ע"כ. ובירוש' איזהו הר שבעבר הירדן תני ר"ש בן אלעזר אומר כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן ושפלתה חשבון וכל עריה אשר במישור דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון וכן כיוצא בהן כדכתיב בספר יהושע בנחלת ראובן בתר הני ויהצה וקדמות ומיפעת ועמק שלו בית הרם ובית נמרה וכן כיוצא בהן כדכ' בספר יהושע בנחלת בני גד ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון יתר ממלכות סיחון מלך חשבון:
ומבית חורון ועד הים מדינה אחת. ירוש' א"ר יוחנן עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק מבית חורון ועד אמאום הר. מאמאום ועד לוד שפלה. מלוד ועד הים עמק. ופריך אי הכי דאית בי' הר ושפלה ועמק ניתני במתני' ד' ארצות ומשני מעורבות הן ונכנסין תוך גבולים הנזכרים במשנה. תני אין בסוריא שלש ארצות ואע"ג דחמירא מעבר הירדן דהא אינה נעבדת ועבר הירדן דהיינו עמון ומואב דמשה נאכל ונעבד בהא קילא סוריא מעבר הירדן לענין הר ושפלה ועמק דכולה חשיבא ארץ אחת ואוכלין בה כל זמן שנמצא באיזה מקום בכולה. ופי' הרמב"ם ז"ל וענין שאמר שפלת לוד כשפלת הדרום ר"ל שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום ואוכל מפירות של שפלת לוד כל זמן שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום ויאכל מפירות הר שפלת לוד כל זמן שימצא כמותם בהר המלך הוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ארץ ישראל ע"כ. ואפשר שכן ג"כ הוא פי' ר"ע ז"ל:
2.
There are three territories in respect to the law of removal [of sheviit produce]: [these are]: Judea, Transjordan, and Galilee, and there are three territories in each one. Upper Galilee, lower Galilee, and the valley. From Kefar Hananiah upwards, the region where sycamores do not grow, is Upper Galilee. From Kefar Hananiah downwards, where the sycamores do grow, is Lower Galilee. The borders of Tiberias are the valley. Those of Judea are: the mountain region, the plains [of the south], and the valley. The plains of Lod are like the plains of the south, and its mountain region is like the king's hill-country. From Bet Horon to the sea is considered as one land.
משנה ג
וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת, שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה. וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּהַר הַמֶּלֶךְ. וְכָל הָאֲרָצוֹת, כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים:
ברטנורה
ולמה אמרו ג׳ ארצות. הואיל ושלש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות, למאי הלכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא:שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. אוכלים ביהודה עד שיכלה האחרון שבג׳ ארצותיה, וכן בגליל, וכן בעבר הירדן. אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל, ולא בגליל על ידי אותן שביהודה, דגמירי דאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל, ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה:ושאר כל הארצות כהר המלך. שאר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל:וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
עד שיכלה האחרון שבה. פי' הר"ב שבג' ארצותיה. וכ"פ הרמב"ם ומסיים ושאמר של שלש שלש אינו לענין תוספת דין מן הדינין אבל הוא מכלל ההגבלות שנתן להם ע"כ:
רבי שמעון אומר לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה. ר"ש פליג את"ק דס"ל דדין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן והגליל ובכל ארץ מהם ג' אלא דלענין שביעית כל ארץ אחת היא ואמר ר"ש דאדרבא לא אמרו ג' ארצות אלא בארץ אחת שהיא נחלקת בעצמה לג' אבל זאת הארץ היא יהודה בלבד אמנם שאר הארצות כו' ועם זה תתיישב קושית התוס' שהקשו מדאמר ר"ש ג' ארצות ביהודה כ"ש לת"ק דהא משמע דר"ש בא להודות להם בזה. ולפי מ"ש ניחא:
וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. סובר ר"ש דלזיתים ותמרים מתרחקים. דהא אין מתרחקים טעמא משום דגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכו' כדאי' בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב ע"ב). וס"ל לר"ש דבהני פירות גדילים. ולפיכך מתרחקים. ומדברי הרמב"ם בפ"ז בחבורו שזאת הבבא דוכל הארצות כו' אינה דברי ר"ש וכן מוכחת הברייתא שהביא הר"ב במשנה ח:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפיגם רויטעקרויט: והירבוזין השוטים ווילדער שפארגעל: והחלגלוגית בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט: כוסבר שבהרים קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב: והכרפס פעטערזילען: והגרגר איריגא: של אפר הגדל באחו: פטורין מן המעשרות בכל השנים: שאין כיוצא בהם נשמר והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן: ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר: שאין כיוצא בהם בירקות שדה ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות: חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]: שלש ארצות לביעור ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו: לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']: ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם: העמק ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל: וביהודה ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י: ההר שפלה והעמק והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו': ושפלת לוד כשפלת הדרום דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה: מבית חורון ועד הים מדינה אחת אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]: שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני': ושאר כל הארצות כהר המלך דשם רבוי פירות: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות: אוכלין על המופקר אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש: אבל לא על השמור בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם: אוכלין על הטפיחין פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה: ועל הדופרא אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו: אבל לא על הסתווניות ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו: רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין: הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק: בחבית אחת בחומץ או בציר: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]: רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה: רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]: והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער: רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן: אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה: עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ: מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב: המלקט עשבים לחים אין צריך לבער עד וכו': עד שייבש המתוק שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה: והמגבב ביבש לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו': עד שתרד רביעה שניה ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה: עלי קנים ועלי גפנים א"צ לבער עד וכו': עד שישרו מאביהן שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה: והמגבב ביבש מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו': בכולן כל הנזכרים במשנה: עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט: עד שתרד רביעה שניה דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד: משתרד רביעה שניה דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו: והגיע שעת הביעור המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו': מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם: ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן: אוכלין אחר הביעור מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין: שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור: רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן: אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור: חייב מיתה דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:
מלכת שלמה
ולמה אמרו שלש ארצות וכו'. הואיל וג' ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות וכו'. לשון ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה דהא נשארה קושיא גדולה מזו בידנו א"כ למה אמרו שלש לכל א' ותו מה ענין ר"ש לכאן ואם נאמר דה"ק מתני' ולמה אמרו שיש שלש ארצות לכל א' הוה אתי שפיר אך נ"ל דקצת קשה דהול"ל ולמה אמרו וכו' שלא יהו אוכלין וכו' אלא על האחרון שבה וצ"ע ונ"ל דה"ק למה אמרו שלש ארצות לביעור וה"ה שבא לשאול גם למה אמרו שיש שלש לכל א' אלא ששאל על הראשונה וה"ק והרי לשון הפסוק משמע שכל מקום שכלה מן השדה יבער מינו א"כ מה זה שאמר שיש שלש ארצות לביעור ומשני שיהו אוכלין בכל אחת וכו' כלומר בא להשמיענו שאין צריך לבער עד שיכלה האחרון שבה ועל כן אמר שיש שלש ארצות שיש בכל א' שלש ארצות חלוקות עכ"ל ז"ל. ורש"י ז"ל פי' שם עד שיכלה האחרון שבה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה וכמו שהביא ר"ע ז"ל וכן פי' גם הרמב"ם ז"ל אבל תוס' ז"ל כתבו על פי' רש"י ז"ל דאין נראה דאם אינם חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר"י דמדקאמר ר"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלת"ק שלש ארצות חלוקות שכל אחת חלוקה לביעור ור"ש נמי מודה להו ביהודה לכך נראה לפרש דאחרון שבה היינו כגון פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים וכן שבשפלה עד שיכלה אחרון שבשפלה ע"כ {הגה"ה לשון החכם הר"ס ז"ל פי' הרמב"ם ז"ל שאין נפקותא במה שכל ארץ מאלו הג' ארצות מחולקות לשלש ארצות שכל השלש ארצות שיש בכל אחד כולן נחשבות כאחת וכן כתב בחבורו הגדול וקשה הרבה למה חלקום כל א' לשלש ארצות כיון שאין נפקותא כלל. אמנם הרב ר"ש ז"ל פי' בשם הירוש' שאין חיה שבהר גדלה בעמק ולא שבעמק גדלה בהר ועל פי זה פי' שבכל א' משלש ארצות אלו יש הר ושפלה ועמק וחיה של הר אינה הולכת לעמק ולא לשפלה וכן של העמק אינה הולכת להר ולא לשפלה וכן של שפלה אינה הולכת לא להר ולא לעמק אבל הולכת מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה. אבל חיה שביהודה אינה הולכת לעבר הירדן ולגליל אפי' מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה וכן של עבר הירדן אינה הולכת ליהודה ולא לגליל וכן של הגליל אינה הולכת ליהודה ולא לעבר הירדן ומעתה מבואר טעם חילוק ג' ארצות וכל א' מחולקת לשלש ואין להאריך. עכ"ל ז"ל:}. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל הנכון הוא דלעולם בכולן הר בפני עצמו ושפלה בפני עצמו ועמק בפני עצמו ומתני' תרתי קמ"ל חדא דאין כל ההרים שוים ולא כל השפלות שוות ולא כל העמקים שוין אלא הרים דיהודה לעצמן והרים דעבר הירדן לעצמן והרים דגליל לעצמן וכן שפלה דיהודה לעצמה ושפלה דעבר הירדן לעצמה ושפל' דגליל לעצמה וכן עמק דיהודה לעצמו ועמק דעבר הירדן לעצמו ועמק דגליל לעצמו והיינו רישא דתנן שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ובסיפא אשמועינן דכל הפרכיא והפרכיא מתחלקת לשלש הר לחוד ושפלה לחוד ועמק לחוד והאי דינא בכל הפרכיא והפרכיא והיינו דתנן ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת לאשמועי' דיהודה עצמה מתחלקת לשלש וכן עבר הירדן והשתא בעי ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון דכל הר המלך אחת ונפקא מינה להא דאמרי' בפ' הניזקין ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך דכולן שיעורן אחד:
לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה. שגבולו גדול ולכך יש חלוק בו בין הר ושפלה ועמק אבל כל שאר הארצות הן כהר המלך דהוא דיהודה. ואי גרסינן בהר המלך בבי"ת ה"פ שיעור זמן כל הארצות כל זמן שיש בהר המלך:
וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. סתמא הוא וכולי עלמא ובירוש' מפרש זמן ביעור דידהו וה"ג התם תני אף לחרובין כל הארצות כאחת. תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו שהיא עיר התמרים כדכתיב בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער ושם בפסחים קתני עד שיכלה האחרון שבצוער. ועל הזיתים אוכלין עד שיכלו ממרון ומגוש חלב. וכי קתני מתניתין שלש ארצות לביעור בשאר כל פירות האילן:
3.
Why did they speak of three territories? So that they may eat in each country until the last of the seventh year produce in that country is ended. Rabbi Shimon says: they have spoken of three countries only in the case of Judea, but all other territories are to be regarded as King’s mountain (Har Hamelekh). And all other territories are the same with regard to the olive and date.
משנה ד
אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר. אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקָּיִץ:
ברטנורה
אוכלים על המופקר. אוכלים ממה שבבית על ידי שמצוי מאותו המין בשדה במקום מופקר. אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר. אע״פ שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות חייב לבער. כדאמרן כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:ר׳ יוסי מתיר אף על השמור. ואין הלכה כרבי יוסי:אוכלים על הטפיחים. על מה שמשימים העופות בטפיחים, שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו. ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים:ועל הדופרא. אילן שעושה פירות שני פעמים בשנה, אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם:אבל לא על הסתווניות. אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדלים בימות הסתיו:רבי יהודה מתיר. לאכול בענבים על ידי הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
רבי יוסי מתיר אף על השמור. ותימה דלת"ק שמור היינו מה שבבתים ומה שבגנות ואי אמרת אף על השמור א"כ זמן הביעור אימתי. וא"א לומר שסובר דזמנים קבועים הם לכל פירי ופירי כדתניא בברייתא שהביא הר"ב במ"ח. והתורה שאמרה ולבהמתך ולחיה אשר בארצך סמכה על רוב השנים והתירה לאכול בכל שביעית עד אותם הזמנים שברוב השני' אין לחיה עוד בשדה. דל' אף על השמור לא משמע שמתיר מזה הטעם אלא מטעם שסומכין אף על השמור וזה תימה אבל נ"ל שזה שאמר ר' יוסי אף על השמור ה"ק. לא כדברי הת"ק שאוסר על כל שמור. אלא מצינו שרשאי לאכול אף על השמור. ומיהו לא על כל שמור קאמר דודאי ליתא דא"כ זמן ביעור אימתי. אלא מיהת יש שמור שיאכל עליו. וממילא הפחות שבשמור קאמר דתפסת מועט תפסת. והיינו בכגון מחובר באילן והאילן במקום שמור הוא עומד. מ"מ הואיל והפירות עדיין במחובר אוכלין עליהם. ולמדתי פי' זה בדברי ר' יוסי מלשון הרמב"ם בחיבורו פ"ז שכ' היו לו צמוקים של שביעית וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסים שהם הפקר אע"פ שעדיין יש ענבים בגפני' שבתוך החצירו' אינו אוכל מן הצמוקים מפני ענבים אלו שבחצר לפי שאינן מצויין לחיה עכ"ל. וסובר אני שלא הוצרך להוסיף גפנים שבחצירות אלא לאפוקי מדעת רבי יוסי. ונמצאת למד שזו היא דעת רבי יוסי דמחובר בגפנים שבחצירות אע"פ שבמקום שמור הם עומדים אפילו הכי אוכלים עליהן ועל השמור בכיוצא בזה הוא שאמר שאוכלים עליו ולא על כל שמור:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפיגם רויטעקרויט: והירבוזין השוטים ווילדער שפארגעל: והחלגלוגית בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט: כוסבר שבהרים קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב: והכרפס פעטערזילען: והגרגר איריגא: של אפר הגדל באחו: פטורין מן המעשרות בכל השנים: שאין כיוצא בהם נשמר והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן: ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר: שאין כיוצא בהם בירקות שדה ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות: חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]: שלש ארצות לביעור ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו: לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']: ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם: העמק ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל: וביהודה ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י: ההר שפלה והעמק והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו': ושפלת לוד כשפלת הדרום דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה: מבית חורון ועד הים מדינה אחת אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]: שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני': ושאר כל הארצות כהר המלך דשם רבוי פירות: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות: אוכלין על המופקר אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש: אבל לא על השמור בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם: אוכלין על הטפיחין פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה: ועל הדופרא אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו: אבל לא על הסתווניות ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו: רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין: הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק: בחבית אחת בחומץ או בציר: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]: רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה: רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]: והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער: רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן: אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה: עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ: מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב: המלקט עשבים לחים אין צריך לבער עד וכו': עד שייבש המתוק שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה: והמגבב ביבש לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו': עד שתרד רביעה שניה ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה: עלי קנים ועלי גפנים א"צ לבער עד וכו': עד שישרו מאביהן שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה: והמגבב ביבש מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו': בכולן כל הנזכרים במשנה: עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט: עד שתרד רביעה שניה דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד: משתרד רביעה שניה דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו: והגיע שעת הביעור המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו': מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם: ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן: אוכלין אחר הביעור מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין: שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור: רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן: אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור: חייב מיתה דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:
מלכת שלמה
אוכלין על המופקר וכו'. בירוש' מפ' דהאי ת"ק ר"ש הוא. ומאי טעמא דר"ש את הוא שגרמת לך שלא לאכול ששמרתו ועברת אעשה דתשמטנה ונטשתה ושוב אין לסמוך על אותן פירות. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל כיון דבירוש' פירש דמתני' יחידאה היא לא קיימא לן כסתם יחידאה והדרינן לכללין ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי ע"כ:
ר' יוסי אומר אף על השמור. שאלמלא שהן שמורים החיה יכולה לאכול מהן:
אוכלין על הטפיחין. פי' הרמב"ם ז"ל שהוא לשון רבים מטופח הנזכר בריש כלאים הפורקדן והטופח נקרא בערבי קורטמן ורוצה לומר הגרגרים הקשין ממיני התבואה והקטניות שאינם נזרעין ושם בחבורו פ"ז לקח ג"כ הדמיון בענבים קשים. אבל בירוש' מפ' טפיחים שבעכו ור' יוסי קאמר לה ופי' בערוך שהן כלי חרס הבנוים בכותלים שמקננים בהן העופות. ולפי זה ר' יוסי אזיל לטעמי' דאוכלין אף על השמור דר' יוסי הוא דתני לה כדאמרן:
אבל לא על הסתוניות. פי' ה"ר יהוסף ז"ל בין שהן ממין אילן שאינו טוען אלא פרי אחד ובין מאילן דופרא כולן אסורין ע"כ:
ור' יהודה מתיר וכו'. פי' ה"ר שמשון ז"ל והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא הגר"י לנדא מגיה כבסתוניות.] סתוניות דתניא בירוש' ר' יהודה מתיר בדיופרין והן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ:
4.
One may eat by virtue of similar produce regarded as ownerless [still found in the fields], but not when it was stored [and declared ownerless]. Rabbi Yose permits even when it was stored [and then declared ownerless]. One may continue to eat by virtue of the poor grains [that grow between the grass], or by virtue of the trees that yield bi-annually, but one must not eat by virtue of winter-grapes. Rabbi Judah permits provided they began to ripen before the summer [of the seventh year] had ended.
משנה ה
הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהֲלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה:
ברטנורה
הכובש שלשה כבשים. שלשה מיני ירק:בחבית אחת. של חומץ או של ציר, כדי שיתקיימו שלשה מיני הירק יחד:רבי אליעזר אומר אוכלים על הראשון. וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן, דתנן לעיל פרק ז׳ שביעית אוסרת במינה במשהו שלא במינה בנותן טעם:רבי יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע״פ שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דרבי יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה, דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירה הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו׳, אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית, שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה שעדיין לא כלה, אע״פ שעיקר הפרי כלה אעפ״כ תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער:כל ירק אחד הוא. לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו, אלא אע״פ ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל ע״י שאר ירקות ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה, והלכה כר״ג דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:
תוסופות יום טוב
[*הכובש שלשה כבשים וכו'. עיין פ"י דתרומות משנה י]:
ר' יהושע אומר אף על האחרון. פירש הר"ב מקרא יתירא דאמר מן השדה תאכלו. וא"ת לרבי אליעזר הך קרא מה עביד ביה. והתוס' דפסחים דף נב הביאו ת"כ דפרשת בהר דר"א נמי דריש לסברתו מהך קרא ופירשו דסבר ר"א דאי לאו האי קרא [ה"א] דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים [במשנה ח] וה"א דנחשביה כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם [מן] המותרין והכי קאמר וכו'. ועיין עוד בסמוך:
ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה וכו'. ל' התוס' ורבן גמליאל סבר ממשות של כ"א שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ע"כ. ונ"ל דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע וסבירא ליה דאי לאו ההוא קרא ה"א דאף הטעם אוסר והכל יבער דדין ביעור ה"א דשוה לשאר איסורים לאסור בטעמו קמ"ל הך קרא מן השדה תאכלו שכל זמן שהמין בשדה אע"פ שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. ופסק הר"ב והלכה כרבן גמליאל אע"ג דתנן והלכה כדבריו כמו שכתבתי כבר בזה במשנה ו' פרק ג' דפאה ועוד בירושלמי משמע דל"ג במשנה והלכה כדבריו דאיתא התם תני והלכה כדבריו. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ל"ג לה. אבל בפירוש הרמב"ם גרס וכתב דלא משום כך הלכה כמותו אלא שהוא על דעת רבי והגמרא פסק הלכה כרבי מחבירו ע"כ. אבל תימה דאי הלכה כרבן גמליאל אם כן הא דפירש הר"ב בספ"ז שהשביעית אוסרת בנ"ט קודם הביעור דלא כהלכתא:
אוכלין ברגילה וכו'. רגילה מפורש בריש פרק ז' וז"ל הרמב"ם רגילה הוא עשב חלגלוגית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ואע"פ שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרת מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואים שיבש בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום מפני שזו הארץ לחה מאוד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא*) הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותן ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפיגם רויטעקרויט: והירבוזין השוטים ווילדער שפארגעל: והחלגלוגית בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט: כוסבר שבהרים קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב: והכרפס פעטערזילען: והגרגר איריגא: של אפר הגדל באחו: פטורין מן המעשרות בכל השנים: שאין כיוצא בהם נשמר והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן: ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר: שאין כיוצא בהם בירקות שדה ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות: חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]: שלש ארצות לביעור ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו: לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']: ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם: העמק ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל: וביהודה ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י: ההר שפלה והעמק והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו': ושפלת לוד כשפלת הדרום דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה: מבית חורון ועד הים מדינה אחת אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]: שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני': ושאר כל הארצות כהר המלך דשם רבוי פירות: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות: אוכלין על המופקר אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש: אבל לא על השמור בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם: אוכלין על הטפיחין פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה: ועל הדופרא אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו: אבל לא על הסתווניות ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו: רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין: הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק: בחבית אחת בחומץ או בציר: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]: רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה: רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]: והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער: רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן: אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה: עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ: מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב: המלקט עשבים לחים אין צריך לבער עד וכו': עד שייבש המתוק שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה: והמגבב ביבש לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו': עד שתרד רביעה שניה ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה: עלי קנים ועלי גפנים א"צ לבער עד וכו': עד שישרו מאביהן שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה: והמגבב ביבש מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו': בכולן כל הנזכרים במשנה: עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט: עד שתרד רביעה שניה דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד: משתרד רביעה שניה דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו: והגיע שעת הביעור המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו': מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם: ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן: אוכלין אחר הביעור מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין: שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור: רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן: אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור: חייב מיתה דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:
מלכת שלמה
הכובש שלשה כבשים וכו'. כתבו תוס' ז"ל בפ' מקום שנהגו במגילת סתרים דרבינו נסים ז"ל פי' דראשון היינו שניתן ראשון בכבש ואחרון היינו שניתן אחרון בכבש והכי אמרי' בירוש' מה טעם דר' אליעזר וכו' ע"ש. וע' בקרבן אהרן על הת"כ שם:
בפי' ר"ע ז"ל. ר' יהושע אומר וכו' דאמר קרא מן השדה תאכלו וכו'. כ' ע"ז ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל טעם זה אינו ברור כ"כ ובירוש' קאמר טעם מפני שכבר נתבטל קודם הביעור כיון שבלע טעמו של האחר עכ"ל ז"ל:
רבן גמליאל אומר וכו'. כתב הרמב"ם ז"ל והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן והלכה כדבריו {הגה"ה עיין במה שכתבתי בפ' החולץ סי' י"ג:} אלא מטעם שהוא מחמיר ע"כ משמע שגורס במשנה והלכה כדבריו. אבל בירוש' מוכח דלא גרסי' לי' במשנה דה"ק התם תני והלכה כדבריו משמע שהיא תוספתא וכן במשניות מדוייקות אינו כתוב ועוד מצאתי שכתוב שם הנוסחא כך כל שכלה מינו מן השדה יבער מן הבית ר"ש אומר וכו' ופי' ה"ר שמשון ז"ל ואפשר דר' יהושע ורבן גמליאל מודו לר"ש מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר"ש לא פליג אכל הני דלעיל אלא קסבר דלא דברו בירק וצ"ע ע"כ: וכתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה בפרשת בהר סיני דכל זה מדרש מפני שלא אמר מן השדה תביאו ותאכלו וסמך האכילה לבשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך הי' ר' יהושע מקל בו ור"ג מקל בטעמו דאולי אפי' הביעור כולו חומר מד"ס והברייתות השנויות בת"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנתינו זאת וכן משנת שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו וכו' דהקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה ואפשר לדברי ר"ג שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחלה מבוער הוא ע"כ בקיצור ומעורב משני מקומות מפירושו שעל שני פסוקים עיין עליו. ועיין ג"כ במה שכתבתי לקמן סוף סי' ח':
אוכלין ברגילה. משמע קצת דכ"ע תני לה וסתמא היא ולאו סיום מלתי' דר"ש:
רגילה. היא חלגלוגות דריש פרקין וירדולאגאש בלע"ז:
סנריות. פי' ה"ר שמשון ז"ל בשם הערוך קרדי דומשתקי בלע"ז. סנריות. בנו"ן:
5.
One who preserved three kinds of vegetables in one jar: Rabbi Eliezer says they may be eaten only so long as the first still remains [in the field]. But Rabbi Joshua says: even so long as the last remains. Rabban Gamaliel says: when the like kind is no longer to be found in the field, the same kind in the jar must be removed, [and the halachah agrees with him.] Rabbi Shimon says: all vegetables are regarded as one [kind] in respect of the law of removal. Purslane may be eaten until there is no more wild purslane in the valley of Bet Netopha.
משנה ו
הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:
ברטנורה
המלקט עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן:המגבב ביבש. המלקט בעשבים יבשים, אוכלן בלא ביעור:עד שתרד רביעה שניה. שהיא בשנה בינונית בכ״ג במרחשון, משם ואילך חייב לבער:מגבב. תרגום לקושש קש לגבבא:רביעה. על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פ״א שמרביץ העפר ומשכיבו, תרגום רובץ רביע:ועלי גפנים. לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר במחובר לאילן:שישורו. שיפלו:והמגבב ביבש. בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער:בכולן. בין עשבים בין קנים וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר״ע:
תוסופות יום טוב
שייבש המתוק. עיין ריש פ"ג בפירוש הר"ב שמפרש בענין אחר ממה שמפרש בכאן:
והמגבב ביבש. פירוש *) בד"פ הסנריות. הרמב"ם אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט. ואוסף היבשים נקרא מגבב תרגום לקושש כו':
רביעה שניה. כתב הר"ב בשנה בינונית בכ"ג במרחשון ועיין במשנה ג פ"ק דתענית מ"ש שם:
עד שישרו מאביהן. ובמשנה ה פ"ז שנושרין מאביהן וכתב בכאן הרמב"ם נבלעת הנו"ן בשי"ן ועל כן נדגשה השי"ן ועקרו להיות עד שינשרו מאביהן ע"כ. ודבר זה ידוע במלאכת הדקדוק שחסרי הנו"ן באות דגושין באות השניה מן השרש:
[*בכולן. פירש הר"ב בין עשבים בין קנים בין גפנים כלומר בין עלי קנים בין עלי גפנים ולולי שכן גם לשון הר"ש והפי' הנזכר הייתי מתקן הלשון שכצ"ל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפיגם רויטעקרויט: והירבוזין השוטים ווילדער שפארגעל: והחלגלוגית בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט: כוסבר שבהרים קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב: והכרפס פעטערזילען: והגרגר איריגא: של אפר הגדל באחו: פטורין מן המעשרות בכל השנים: שאין כיוצא בהם נשמר והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן: ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר: שאין כיוצא בהם בירקות שדה ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות: חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]: שלש ארצות לביעור ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו: לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']: ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם: העמק ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל: וביהודה ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י: ההר שפלה והעמק והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו': ושפלת לוד כשפלת הדרום דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה: מבית חורון ועד הים מדינה אחת אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]: שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני': ושאר כל הארצות כהר המלך דשם רבוי פירות: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות: אוכלין על המופקר אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש: אבל לא על השמור בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם: אוכלין על הטפיחין פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה: ועל הדופרא אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו: אבל לא על הסתווניות ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו: רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין: הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק: בחבית אחת בחומץ או בציר: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]: רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה: רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]: והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער: רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן: אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה: עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ: מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב: המלקט עשבים לחים אין צריך לבער עד וכו': עד שייבש המתוק שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה: והמגבב ביבש לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו': עד שתרד רביעה שניה ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה: עלי קנים ועלי גפנים א"צ לבער עד וכו': עד שישרו מאביהן שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה: והמגבב ביבש מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו': בכולן כל הנזכרים במשנה: עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט: עד שתרד רביעה שניה דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד: משתרד רביעה שניה דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו: והגיע שעת הביעור המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו': מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם: ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן: אוכלין אחר הביעור מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין: שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור: רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן: אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור: חייב מיתה דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:
מלכת שלמה
המלקט עשבים לחים וכו'. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל המלקט לאכילת אדם. והמגבב לאכילת בהמה. עד שייבש המתוק. פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא חנטל לשון נקייה כמו שקורין לעור סגיא נהור. וה"ר שמשון ז"ל כתב ובירושלמי א"ר מנא פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבינו דניאל כגון פקועות שדה וכן פי' רבינו האי ז"ל ודבר תימה הוא מי סני לי' לתנא למתני פקועות כמו ששנה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דהוא לחלוח הארץ לשון פקע כדא דכשהארץ מתייבשת היא מתבקעת עכ"ל ז"ל. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל עד שייבש המתוק פי' כי כשייבש המתוק לא יש עוד לחים בשדה וא"כ כלה לחיה מאותו המין בשדה ואע"פ שיש עדיין יבשים חייב לבער ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דהך ביעור הוא דאיסורא ודכולה מתני' נמי הכי הוא:
עלי קנים ועלי גפנים. ירוש' ר' אבין בשם ר' יוחנן לית כאן עלי קנים אלא עלי גפנים דעלי קנים אין להן ביעור והכי תניא בתוספתא נמי עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור מפני שאין מינם כלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל:
6.
If one gathered moist herbs, he may eat them until the sweet [herbs in the field] have dried up. And if he gathered dry [herbs], [he may eat them] until the second rainfall. Leaves of reeds and of leaves of the vine [may be eaten] until they fall from the stems. But if he gathered them dry, they may be eaten until the second rainfall. Rabbi Akiba says: in all these cases, [they may be eaten] until the second rainfall.
משנה ז
כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:
ברטנורה
עניים נכנסים לפרדסאת. בשאר שני שבוע ליטול לקט שכחה ופאה, וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית:עד שתרד רביעה שניה. מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה:בתבן ובקש של שביעית. דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד. אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית:
תוסופות יום טוב
המודר הנאה וכו'. מפורש תמצא במשנה ה' פ"ח דנדרים:
[*עד אימתי עניים נכנסים כו'. ואין בעה"ב מוחה וטעמא דבארץ ישראל לא קשה דריסת הרגל לזרעים עד אותו זמן כדאיתא במרובה [פא:] הר"ש. ולא דמי לדריש פרק ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות העניים]:
בתבן וקש של שביעית. כתב הר"ב שכשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית. וכן פירש הר"ש מהירושלמי וטעמא מסתברא משום דליכא למימר כלה לבהמתך מן הבית אלא שאילו אם היה זה המין מבחוץ בשדה לחיה היה לה שתאכל ממנו אבל הואיל וזה המין נתבטל כבר ונסרח כל מה שהיה ממנו בשדה א"כ אילו היה זה שבבית ג"כ בשדה כבר היה עבר ובטל מן העולם ולא היה לה לחיה שתאכל ממנו. שוב אין לו לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחיה כלום במה שהכניס זה לביתו. [*ופירוש תבן וקש תמצא בריש פרק ט דב"מ]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפיגם רויטעקרויט: והירבוזין השוטים ווילדער שפארגעל: והחלגלוגית בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט: כוסבר שבהרים קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב: והכרפס פעטערזילען: והגרגר איריגא: של אפר הגדל באחו: פטורין מן המעשרות בכל השנים: שאין כיוצא בהם נשמר והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן: ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר: שאין כיוצא בהם בירקות שדה ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות: חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]: שלש ארצות לביעור ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו: לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']: ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם: העמק ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל: וביהודה ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י: ההר שפלה והעמק והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו': ושפלת לוד כשפלת הדרום דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה: מבית חורון ועד הים מדינה אחת אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]: שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני': ושאר כל הארצות כהר המלך דשם רבוי פירות: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות: אוכלין על המופקר אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש: אבל לא על השמור בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם: אוכלין על הטפיחין פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה: ועל הדופרא אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו: אבל לא על הסתווניות ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו: רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין: הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק: בחבית אחת בחומץ או בציר: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]: רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה: רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]: והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער: רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן: אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה: עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ: מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב: המלקט עשבים לחים אין צריך לבער עד וכו': עד שייבש המתוק שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה: והמגבב ביבש לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו': עד שתרד רביעה שניה ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה: עלי קנים ועלי גפנים א"צ לבער עד וכו': עד שישרו מאביהן שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה: והמגבב ביבש מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו': בכולן כל הנזכרים במשנה: עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט: עד שתרד רביעה שניה דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד: משתרד רביעה שניה דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו: והגיע שעת הביעור המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו': מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם: ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן: אוכלין אחר הביעור מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין: שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור: רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן: אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור: חייב מיתה דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:
מלכת שלמה
עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה. דגשמים תרי משמע:
המודר הנאה מחברו וכו'. ולאפוקי מרשב"ג דאמר בפ' קונם יין דלא בעי' ירדה ממש אלא יגיע זמנה אע"פ שלא ירדה ובירוש' מפ' כי נדר עד הגשם עד שירד גשם אחד וכן בנדרים בגמ' דילן וכמו שכתבתי שם:
עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות. ליטול לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ובשאר השנים מיירי וקשה לי קצת דבזיתים לחוד תנן בפ' בתרא דפאה משתרד רביעה שנייה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דמשם ואילך אינם יכולין ליכנס דכבר גדלה התבואה וקשה לה דוושא ע"כ. מצאתי כתוב במשנת החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל עד שתרד רביעה שנייה פי' הרמב"ם ז"ל שזמנה בשנה המבכרת בי"ז במרחשון ובשנה בינונית וכו' וקשה אם זמן רביעה שנייה בשנה המבכרת בי"ז במרחשוון אימתי הוא זמן רביעה ראשונה ובפ"ק דתעניות פלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי איזו היא רביעה וקאמר זמן הבכירה והבינונית והאפילה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וקאמר בגמרא בשלמא רביעה ראשונה לשאול פי' לשאול תן טל ומטר שלישית להתענות פי' אם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית היחידים מתענים ב' וה' וב' שנייה למאי וקאמר התם לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים וכו' א"נ לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין וכו' כדאי' התם ולפי זה הבכירה והבינונית והאפילה דקתני היינו ראשונה ושנייה ושלישית וכל אלו נקראין יורה שיורה יש בו ג' זמנים אלו ולפי זה רביעה שנייה דתנן בכל מקום היינו בשלשה במרחשון לר' יוסי וי"ז לר' יהודה וז' לר"מ וזה לא ישתנה כלל ולא שייך לומר בו בשנה המבכרת כך ובשנה בינונית כך וצ"ע ונ"ל שטעות נפל בספרים וצריך להגיה בכל המקומות הכא ובפאה ובנדרים זמן הרביעה הבכירה בי"ז במרחשון והבינונית בכ"ג במרחשון והמאוחרת בר"ח כסליו וזהו כדרך האמור בגמרא ובפ' שני מה' מתנות עניים כתב כמו שכתב בפי' המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל כשנתבטל ממה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית וכ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה הרבה דהא אדרבה כשכלה מן השדה חייב לבער מן הבית ונראה דודאי חייב לבער כמו שאמר גבי עשבים ועלים לעיל עד שתרד רביעה שנייה אך אף אותו שמותר ליהנות בו אחר זמן הביעור הוא מותר אפי' להפסידו כיון שכבר יפסד מעצמו ע"י הגשמים כיון שכבר ירדה הרביעה ונ"ל דהיינו מה שכבר נתבער כבר כדינו כגון שהופקרו או מה שנתחלקו וצ"ע עכ"ל ז"ל:
מאימתי נהנין וכו'. כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרי' בירוש' תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. משתרד רביעה שנייה. שאז נסרח ונפסל ממאכל חיה וכיון שכלה לחיה מן השדה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית ומותר ליהנות ממנו תני ר' אושעיא אפי' שלש שנים עד שיסרח ומשמע דברייתא דר' אושעיא פליגא אמתני' א"נ מתני' בסתם ארצות שממהר לירקב מלחות הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב ה"ר שמשון ז"ל. ובפ"ק דתעניות דף ו' גרסי' הכי רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כַלֵה לחיה מן השדה כַלֵה לבהמתך מן הבית משמע דמרביעה שנייה ואילך אסור וקשיא אמתני' ותירץ הרש"ש ז"ל וז"ל ונראה לי דהתם בהיתר אכילה לבהמה מיירי וכיון דנסרח בשדה לא חזי לבהמה ובעי ביעור דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה שוין והיינו דקאמר מ"ט דכתיב ולבהמתך וגו' וה"נ תניא בתוספתא דמכלתין פ' בתרא מאימתי פורשין מן השבלין שבשדות משתרד רביעה שנייה ע"כ. דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהן שלא להאכילן לבהמה וכ"ש לאדם וה"פ עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית להאכילו לבהמה דמשם ואילך אין נהנין אבל שורפין עד שתרד וכו' ומשירדה רביעה שנייה אסור ליהנות ובעי ביעור דהיינו שריפה ובזה תקנתי כל מה שקשה לרבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכתב עוד וז"ל ואיכא למידק מ"ש הכא דתני תבן גבי קש ומ"ש דבפרק כירה לא תני ליה ומ"ש דלא קתני הכא גבבא גבי קש ומ"ש התם דתני גבבא גבי קש. וי"ל דהכא מעניינא דשביעית והתם מעניינא דהסקה דקש הוא מה שנשאר בארץ אחר הקצירה מחובר ויש לו כח להסיק תנור וחזי נמי למאכל בהמה תני ליה הכא והתם גבי הסקה ותבן דתני הכא שהוא קצות השבלים הנקצרים כמו שכתבו שם התוס' ז"ל וגבי שביעית חזי למאכל בהמה ואין בו כח להסיק תנור ולא הוי היסק מש"ה לא תני ליה התם ותני ליה הכא משום נהנין דהיינו ליתנו בכר וכדפרישית. וגבבא תני התם דהיינו מה שנשאר מן התבן באבוס מעורב עם הזבל דמסיקין בו המרחצאות וחזי להסקה ולא חזי למאכל בהמה ומש"ה לא תני ליה הכא והכי מוכח בפי"ז דכלים דתנן של בלנים בגבבא ע"כ:
7.
Similarly, if one rents a house to someone “until the rains,” he means until the second rainfall. Or if one had vowed not to derive any benefit from his friend “until the rains” [he is prohibited] until the second rainfall. Until when may the poor enter the orchards? Until the second rainfall. And when may one begin to enjoy or burn the straw and stubble of sabbatical produce? After the second rainfall.
משנה ח
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר:
ברטנורה
והגיע שעת הביעור. זמן ביעור הפירות לפי מקומן כדתנן לעיל שלש ארצות לביעור ובברייתא [פסחים נג] שנינו אוכלים בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, וכולן של שנה השמינית. וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו אבל בידוע הכל לפי מה שכלו:מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. מאנשי ביתו, ואחר כך מחלק לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול:ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים. דכתיב (שמות כ״ג:י״א) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, אביוני עמך ולא עמך:אחד עניים ואחד עשירים. קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. כך היא גרסת הר"ב והר"ש והתוס' בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב ע"ב) וכן הגירסא בת"כ פרשת בהר. וכתבו התוספות דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירם והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם להכניס לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן מוכח בירושלמי הביאו הר"ש וכבר כתבתי כן במשנה ב בשם הרמב"ן וע"ש. וכתב עוד הכסף משנה בריש פרק ז' בשם הרמב"ן פי' עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר. עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם ע"כ. וגירסת הרמב"ם בדרבי יוסי דהכא אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכ"כ בכסף משנה בריש פרק ז'. והיינו דפסק כרבי יוסי אף על גב דבמשנה ב מפרש דביעור שישרף או ישליך לים המלח:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפיגם רויטעקרויט: והירבוזין השוטים ווילדער שפארגעל: והחלגלוגית בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט: כוסבר שבהרים קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב: והכרפס פעטערזילען: והגרגר איריגא: של אפר הגדל באחו: פטורין מן המעשרות בכל השנים: שאין כיוצא בהם נשמר והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן: ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר: שאין כיוצא בהם בירקות שדה ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות: חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]: שלש ארצות לביעור ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו: לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']: ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם: העמק ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל: וביהודה ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י: ההר שפלה והעמק והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו': ושפלת לוד כשפלת הדרום דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה: מבית חורון ועד הים מדינה אחת אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]: שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני': ושאר כל הארצות כהר המלך דשם רבוי פירות: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות: אוכלין על המופקר אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש: אבל לא על השמור בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם: אוכלין על הטפיחין פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה: ועל הדופרא אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו: אבל לא על הסתווניות ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו: רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין: הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק: בחבית אחת בחומץ או בציר: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]: רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה: רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]: והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער: רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן: אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה: עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ: מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב: המלקט עשבים לחים אין צריך לבער עד וכו': עד שייבש המתוק שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה: והמגבב ביבש לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו': עד שתרד רביעה שניה ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה: עלי קנים ועלי גפנים א"צ לבער עד וכו': עד שישרו מאביהן שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה: והמגבב ביבש מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו': בכולן כל הנזכרים במשנה: עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט: עד שתרד רביעה שניה דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד: משתרד רביעה שניה דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו: והגיע שעת הביעור המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו': מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם: ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן: אוכלין אחר הביעור מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין: שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור: רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן: אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור: חייב מיתה דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:
מלכת שלמה
מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור. מפרש הר"ש שירילי"ו ז"ל דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בביעור דהיתרא דהיינו משעה שהעשירים מוציאין מה שבביתם והכל אוכלין כר' יוסי דקיימא לן כוותיה מפני שעדיין יש בהרים וביערים הרחוקים וזו היא שביעית שאוסרת במינה בכל שהוא מפני שיש לה היתר בביעור מביתו וכן נראה דעת בר נחמן ז"ל בפי' החומש ויש עוד ביעור אחר לאיסור דהיינו כשכלה פירות או ירק שביערים או במדברות כל חד וחד כמו ששיערו חכמים לירק ולזיתים ולתאנים והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז"ל סבורין שהביעור אוסרן לגמרי וטעונים שריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן אלא אם עכבן בביתו אחרי הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ"ט לאחר הביעור שאין לה מתירין. ואפשר שהאיסור זה מדבריהם הוא ע"כ:
ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין. גרסינן ומפרש טעמיה בירושלמי מקרא דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם פי' וגם יתרם דהיינו העשירים שהן בעלי היתר כלומר בעלי נכסים כמו ויתרם אכלה אש וכגון שעדיין יש פירות לחיה והיינו דכתיב תאכל חית השדה כלומר כל זמן שחיה אוכלת מן השדה. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' שמטה ויובל סי' ג' גריס ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור ופסק שם כר' יוסי דאסור לאכול וכן כתב לעיל בפ"ה סי' ג' ורמזתיו גם אני שם וכן הוא בספר יראים סי' קפ"ו. אכן הירושלמי ורבינו שמשון והראב"ד והרמב"ן ז"ל גורסים כגירסא שכתבתי ראשונה דגרסי' אוכלין. ובירושלמי תני ר"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר ופי' הרש"ש ולדעת ר"ש אין יכולים העשירים לזכות במה שיפקירו אלא אוכלין מן המופקר והיינו כגון אוצר שבעיר דאוכלין מיד ב"ד. ועיין על ברייתא זו בפי' התורה להרמב"ן ז"ל בפסוק ולבהמתך ולחיה. וכתב עוד שם. והכלוי הזה לא פירש רש"י ז"ל מהו ועניינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם שלא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ואינו אלא שהוא צריך לבערן מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית וכן שינינו העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופי' עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהן בהפקרן ור' יהודה אסרן להן מדבריהם מפני חשד ור' יוסי מתיר והלכה כדבריו ומצאתי לרש"י ז"ל שכתב במס' פסחים וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב ז"ל שצריך שיהא מפקירן גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך והפליג ומ"מ אינם נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מעשר שני ולא שיהא בהן חילוק באיסור אכילה והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז"ל סבורין שהביעור אסור לגמרי וטעונין שריפה או מפרר וזורה לרוח ומטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ע"כ בקיצור מופלג:
8.
If one had sabbatical produce [at home] and the time of removal had come, he may give out food for three meals to every one. Rabbi Judah says: the poor may eat from it even after the removal, but not the rich. But Rabbi Yose says: both the poor and the rich may eat after the removal.
משנה ט
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה:
ברטנורה
רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן. אע״פ שפירות הללו בהיתר נלקטו לאכלן בקדושת שביעית, מכל מקום סבר ר׳ אליעזר דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאכלן לבדו, אלא ינתנו שיאכלם הוא עם אחרים, דר׳ אליעזר לטעמיה דסבר כב״ש, דאמרי [לעיל מ״ב פ״ד] אסור לאכול פירות שביעית בטובה, כלומר להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית דרחמנא אפקרינהו, הילכך זה שנתנו לו פירות שביעית במתנה או נפל לו בירושה אסור שיאכלם לבדו שלא יחזיק טובה למי שהורישם לו או שנתנם לו במתנה, אלא יאכל אותם עם אחרים כדי שלא יהא אוכל פירות שביעית בטובה:וחכ״א אין החוטא נשכר. חכמים לדבריו דר״א קאמרי ליה, לדידן מותר לאכול פירות שביעית בין בטובה בין שלא בטובה, אלא לדידך דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה היכי קאמרת ינתנו לאוכליהן ושריית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה לאכלן עם אחרים, והלא מצינו חוטא נשכר שאוכל אותן עם כל בני אדם, והדין נותן לפי דבריך שימכרו לאוכליהן שיפרע אותם מה שהן שווין כדי שלא יהא חוטא נשכר והדמים יתחלקו לכל אדם. ואין הלכה כר״א:האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. דלא תימא אין חלה בשביעית משום דכתיב לאכלה ולא לשריפה וחלה אם נטמאת טעונה שריפה, קמ״ל דראשית עריסותיכם אמרה תורה, מאיזו עסה שתהיה חלה תרימו:
תוסופות יום טוב
ימכרו לאוכליהן. פירש הר"ב והרמב"ם שיפרע אותן מה שהן שוים וכו' והדמים יתחלקו. וקצת קשה דלישנא דהכא לא דמי ללישנא דרישא ינתנו לאוכליהן ששם פירשו שאף הוא בכלל. והפירוש ינתנו לכל מי שיאכלם והכא הכי קאמר ימכרו לו לצורך האוכלים:
חייב מיתה. כדתנן בספ"ק דחלה. [*ופי' הר"ב דלא תימא וכו' קמ"ל דראשית עריסותיכם כו' מאיזה עיסה שתהיה כו'. כך פירש הרמב"ם בפירושו ותמהני למה ידחה המשמעות את הדיוק דלאכלה ולא לשרפה. והר"ש כתב משמה דגמרא סוף פרק קמא דבכורות מלדורותיכם דגבי חלה וכן הוא שם ופירש רש"י לדורותיכם כתי' בחלה משמע אפילו בשביעית וכתיב מראשית עריסותיכם וגו' ע"כ וגם בזה קשה. ונ"ל דכיון דחלה לא ודאי לשרפה קיימא לפיכך (ממעטינן) [מרבינן] מן המשמעות ועל לשון רש"י יש לדקדק למה הוצרך לכתוב [לדורותיכם כו'] וכתיב מראשית עריסותיכם]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הפיגם רויטעקרויט: והירבוזין השוטים ווילדער שפארגעל: והחלגלוגית בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט: כוסבר שבהרים קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב: והכרפס פעטערזילען: והגרגר איריגא: של אפר הגדל באחו: פטורין מן המעשרות בכל השנים: שאין כיוצא בהם נשמר והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]: שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן: ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר: שאין כיוצא בהם בירקות שדה ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות: חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]: שלש ארצות לביעור ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו: לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']: ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם: העמק ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל: וביהודה ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י: ההר שפלה והעמק והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו': ושפלת לוד כשפלת הדרום דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה: מבית חורון ועד הים מדינה אחת אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]: שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני': ושאר כל הארצות כהר המלך דשם רבוי פירות: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות: אוכלין על המופקר אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש: אבל לא על השמור בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם: אוכלין על הטפיחין פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה: ועל הדופרא אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו: אבל לא על הסתווניות ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו: רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין: הכובש שלשה כבשים ג' מיני ירק: בחבית אחת בחומץ או בציר: רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]: רבי יהושע אומר אף על האחרון דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה: רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]: והלכה כדבריו היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער: רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן: אוכלין ברגילה בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה: עד שיכלו סגריות הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ: מבקעת בית נטופה ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב: המלקט עשבים לחים אין צריך לבער עד וכו': עד שייבש המתוק שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה: והמגבב ביבש לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו': עד שתרד רביעה שניה ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה: עלי קנים ועלי גפנים א"צ לבער עד וכו': עד שישרו מאביהן שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה: והמגבב ביבש מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו': בכולן כל הנזכרים במשנה: עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט: עד שתרד רביעה שניה דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד: משתרד רביעה שניה דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו: והגיע שעת הביעור המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו': מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם: ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן: אוכלין אחר הביעור מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין: שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור: רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן: אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור: חייב מיתה דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:
מלכת שלמה
שנפלו לו בירושה. מפרש ריש לקיש בירושלמי דבפירות עבירה היא מתני' וכגון דמורישו נעל הכרס ולא הניח לעניים ליכנס לזכות בהן א"נ שנהג בהן כדרך שאר קציר בשאר שני שבוע וקאמר ר' אליעזר כגון שנפלו לזה היורש בירושה דזכה בהן על כרחו כלומר לא מפני השתדלותו אין ראוי לקונסו כלל אלא יזכו בהן היורשין דהיינו אוכליהן ואתי שפיר דאמרי ליה רבנן אין החוטא נשכר כלומר הראשון שחטא לא תתקיים מחשבתו אלא ימכרו אותם ב"ד ליורשים עד סוף פרוטה אחרונה ויתחלקו הדמים לכל ויתקיים מצות שביעית שיד הכל יהיו שוין בו. ור' יוחנן מפרש לה בפירות שביעית של היתר וכמו שהעתיק ר"ע ז"ל שהוא פירוש הרמב"ם ז"ל. אבל ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל פירשו בגוונא אחרינא עיין עליו שהם ז"ל גורסין בירוש' דר' אליעזר שמותי הוא ותנינן ברפ"ה דמס' עדויות אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב"ש דס"ל כר' יהודה דאמר התם וגם לעיל פ"ד דזו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וה"ר שמשון ז"ל עצמו כתב ולא נתברר פירוש בירושלמי: ר' אליעזר. תלמיד מתלמידי ב"ה אלא אחר שמת רבן יוחנן בן זכאי הלך לו לישיבת בית שמאי ונטה אחרי דעתם כך מצאתי וכך הוא בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל וכן בירושלמי ס"פ שני דבכורים דף ס"ה ע"ב גרסי' ורבן גמליאל ור' אליעזר לא מן בית הלל אינון הוו וז"ל הר"ן ז"ל בפ"ק דשבת דף ק"א דר' אליעזר שמותי הוא ופירושו מתלמידי שמאי כדמוכח בהדיא בירוש' בפ"ק דביצה דאע"ג דר' אליעזר תלמידו של ריב"ז היה וריב"ז תלמידו של הלל כדאיתא בפ' יש נוחלין שמא חזר ושימש את שמאי או לאחד מתלמידיו או שחזר ונמנה עמהן ע"כ. גם בספר הליכות עולם פ"א דשער החמישי כתוב דאע"פ שהוא תלמיד ריב"ז קים ליה לתלמודא דבכל דבריו קאי כב"ש ע"כ:
אין החוטא נשכר. כתב ר"ש ז"ל לא נתברר פירושו בירוש' ולשון לאוכליהן משמע למי שדרכן לאכול בלא ביעור עכ"ל ז"ל:
וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. פי' ה"ר יהוסף ז"ל בתמיה פי' וכי לפי דבריך אין החוטא נשכר שאתה מניחם בידו ליתנם למי שירצה כאילו היו שלו והרי הוא נשכר בזה שיתנם לאוהביו אלא לפי סברתך צ"ל ימכרו והמעות יתחלקו לכל אדם ולא לאוהביו וצ"ע בירושלמי עכ"ל ז"ל:
האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. פי' הרמב"ם ז"ל דבשביל שפירות שביעית פטורות מן המעשרות שמא יעלה על דעתנו שהיא פטורה מן החלה בא ללמדנו שהיא חייבת בחלה ע"כ. והתם ספ"ק דבכורות מפרש טעמא דגבי חלה כתיב לדורותיכם משמע אפילו בשביעית:
9.
If one had inherited seventh year produce or had received them as a gift: Rabbi Eliezer says: they must be given to anyone who eats them. But the sages say: the sinner must not benefit, rather it should be sold to anyone who eats it, and its price divided among everyone. If one eats dough of seventh year [produce] before the hallah was taken from it, he has incurred thereby the death penalty [at the hands of heaven].