רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
טהורות
כלים
פרק ט
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל
Tahoros
Kelim
Chapter 9
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30
  א ב ג ד ה ו ז ח
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8

Mishnah

משנה א
מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁנִּמְצְאוּ בִנְחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר, נִרְאִין אֲבָל לֹא יוֹצְאִים, אִם אוֹפֶה אֶת הַבָּצֵק וְהוּא נוֹגֵעַ בָּהֶן, טָמֵא. בְּאֵיזֶה בָצֵק אָמְרוּ, בְּבָצֵק הַבֵּינוֹנִי. נִמְצְאוּ בִטְפֵלַת הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל, אִם בְּטָמֵא, טְמֵאִין. וְאִם בְּטָהוֹר, טְהוֹרִים. נִמְצְאוּ בִמְגוּפַת הֶחָבִית, מִצִּדֶּיהָ, טְמֵאִים, מִכְּנֶגֶד פִּיהָ, טְהוֹרִים. נִרְאִין בְּתוֹכָהּ אֲבָל לֹא לַאֲוִירָהּ, טְהוֹרִין. שׁוֹקְעִים בְּתוֹכָהּ וְתַחְתֵּיהֶם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, טְהוֹרִין:
ברטנורה מחט או טבעת. טמא:שנמצאו בנחושתו של תנור. ברצפת הקרקע שהתנור מחובר בה:נראין. בתנור:אבל לא יוצאין. בחלל. התנור. כגון שבלועים בעובי הרצפה של הקרקע ונראין באוירו של תנור אבל אין בולטין לתוכו:אם אופה הוא את הבצק. אם בשעה שמדביק הפת לתוכו נוגע הבצק במחט או בטבעת, נח. שב כאוירו של תנור וטמאוהו. ואם לאו, טהור, דתוכו כתב רחמנא, והאי לאו תוכו הוא. וכגון שהיו שם בלועים ברצפה קודם שחיברו התנור שם, דאם הכניסו אותם דרך פיו של תנור, משנכנסו לאוירו נטמא התנור:בבצק הבינוני. לא שבלילתו רכה, שירד למטה לסדקין. ולא שבלילתו קשה, שאינו נדבק:בטפילת התנור. היא הטפילה של טיט שעושים סביב התנור לעבותו כדי שיחזיק חומו:מוקף צמיד פתיל. ומונח באוהל המת:בטמא. אם התנור טמא:טמאים. המחט והטבעת הנמצאים בטפילה של תנור:ובטהור טהורים. דכיון שהתנור מוקף צמיד פתיל וניצול, גם הם ניצולים עמו, דבטילי לגבי טפילה:נמצאו במגופת החבית. בטיט שרגילין לעשות בו כיסוי על פי החבית:מצדיה. של חבית:טמאים. שאין צדי החבית צריכים לטיט:מכנגד פיה. אם המחט והטבעת נמשכים כנגד פי החבית:טהורין. ובלבד שיהיו בתוך הטיט של מגופה ולא יכנסהו לאויר החבית. ואע״פ שהם נראים מתוכה, הואיל ואין נכנסין לאוירה טהורין:שוקעים בתוכה ותחתיהן כקליפת השום. אם היה בין המחט והטבעת ובין אויר החבית מחיצה דקה כקליפת השום, שנמצא שהן בלועים לתוך המגופה ואין נכנס לאויר החבית כלל, טהורים, דבטילי לגבי המגופה. אבל אם נכנסים לתוך החבית, טמאים, שאין צמיד פתיל מציל באוהל המת אלא על כלי חרס ואוכלים ומשקים, דברים שאין להם טהרה במקוה, אבל על כלי מתכות כגון מחט וטבעת שיש להן טהרה במקוה, אין צמיד פתיל מציל בהן, הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית, שאין בטלים לגבי מגופה, אין ניצולים בצמיד פתיל. כך נראית בעיני פירוש משנה זו. ורבותי לא פירשוה כך. ופירושם לא ידעתי להעמידו מכוון ולכך לא כתבתיו:
תוסופות יום טוב מחט או טבעת. פי' הר"ב טמא במת אשר הוא מאבות הטומאות (כדתנן בפ"ק דאהלות) והוא יטמא כלי חרס. הרמב"ם: אם אופה את הבצק כו'. וקצת קשה למה משערין בבצק. והלא לא היו [רגילים] להדביק את הפת. אלא [בכותלו] של תנור. והאש והגחלים והאפר הם היו בנחושתו של תנור. הר"ש: אם בטמא טמאין. פי' הר"ב אם התנור טמא כו'. כלומר שהצמיד פתיל שעליו אינו כראוי ונטמא התנור כך פי' הרמב"ם. ועיין עוד מזה מה שאכתוב במשנה דלקמן ובמ"ו: ובטהור טהורים. לשון הר"ב דכיון שהתנור מוקף כו'. כלומר שהיה הצמיד פתיל כראוי. וכן לשון הרמב"ם בהדיא בפי' המשנה כאשר העתיק הכ"מ בפ"כ מה' טומאת מת. ומ"ש הר"ב דבטילי לגבי טפילה כלומר דאי לא תימא הכי הא קי"ל דאין צמיד פתיל מציל על כלי מתכות. כמ"ש הר"ב לקמן בסמוך: מצדיה. כלומר שלא על פיה של החבית. ופי' הר"ב שאין צדי החבית צריכים לטיט. וכן לשון הרמב"ם וכלומר למגופה. וכן בהדיא לשון הראב"ד שם: מכנגד פיה טהורים. ה"נ טעמא משום דבטילי לגבי מגופה וכדמסיק הר"ב לקמן בסמוך. ומגופה אינה כחבית ואינה כלי טמא אבל היא נחשבת לגבי החבית כמו הטפילה לגבי התנור: שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום. ה"נ ה"מ למתני הכי ברישא גבי נחושתו של תנור. אלא דהתם לא שכיח שיהיה עליו כקליפת השום. משא"כ הכא במגופה שכיחא מלתא שהמחט או הטבעת נגבלו בתוך הטיט ותחתיהם כקליפת השום: טהורים. כתב הר"ב דבטילי כו' אבל אם נכנסים כו' שאין צמיד פתיל כו'. עיין במשנה הסמוכה בר"פ דלקמן. ומ"ש הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית כו'. עיין בפירושו למשנה ג פ' דלקמן ומ"ש שם בס"ד:
יכין מלכת שלמה
1.
If a needle or a ring was found in the ground of an oven, and they can be seen but they don't stick out into the oven, if one bakes dough and it touches them, the [oven] is unclean. Regarding which dough did they speak? Medium dough. If they are found in the plaster of an oven with a tightly fitting lid: If the oven is unclean, they are unclean, If the oven is clean, they are clean. If they are found in the stopper of a jar: If on the sides, they are unclean. If opposite the mouth, they are clean. If they can be seen in it, but they do not enter its airspace, they are clean. If they sink into it, and there is [plaster] underneath them as thick as garlic peel, they are clean.
משנה ב
חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמְנִיקָת בְּתוֹכָהּ, מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְאֹהֶל הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין, וּמְנִיקָת טְמֵאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִין, אַף מְנִיקָת טְהוֹרָה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:
ברטנורה ומניקת בתוכה. כמין קנה חלול עשוי ממתכת. שנותנים ראשו אחד בנקב החבית ומוצץ בפיו מראשו השני ויוצאין כל המשקין שבחבית דרך אותה מניקת:החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה. החבית של חרס, ומניקת שבתוכה של מתכת. הלכך החבית והמשקין שאין להם טהרה במקוה, ואי מטהרת להו והם של עם הארץ לא אתי חבר לאשתמושי בהו, שהרי הם בדלים ממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא, לא גזרו בהו רבנן, ונצולים בצמיד פתיל, אבל מניקת של מתכת שיש לה טהרה במקוה, אם תטהרנה אתי חבר לאשתמושי בה, שישאלנה מעם הארץ ויטבילנה ויעריב שמשה וישתמש בה, כסבור אין בה אלא משום מגע טמא, והוא לא ידע שהיתה באוהל המת וצריכה הזאה שלישי ושביעי, ואע״פ שהיתה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, אין צמיד פתיל של כלי של עם הארץ מצילין מן הטומאה אצל חבר, שכל כליו של עם הארץ הם בחזקת טומאה אצל חבר, וכלי טמא אינו מציל בצמיד פתיל, שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרס הטהור בלבד. ואילו באו חכמים לגזור שלא יציל שום כלי חרס של עם הארץ בצמיד פתיל, לא היו עמי הארצות מקבלין מהן, לפי שהן סבורין שהן בקיאין ושומרין כליהן בטהרה. הלכך בכלי חרס ואוכלים ומשקין שאין להן טהרה במקוה, כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי עם הארץ אומרים להן טהורים הן וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהן בחזקת טהורים, ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן, שהרי הן אצלו בחזקת טמאין ואין להן טהרה עולמית, אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהם ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה שלישי ושביעי, עשו דין שוה לכל ואמרו דאין כלי שטף ניצול בצמיד פתיל:ובית הלל אומרים אף מניקת טהורה. קודם ששמעו טעמן של בית שמאי לא היו יודעים מפני מה אוכלים ומשקין שבתוך צמיד פתיל טהורין וכלי מתכת טמאים, ולאחר ששמעו טעמן כדפרשינן חזרו להורות כדברי בית שמאי:
תוסופות יום טוב ומניקת בתוכה. פי' הר"ב כמין קנה חלול. עשוי ממתכות כו' ומיירי שהמניקת היא כולה תחת צמיד פתיל. וכן פי' הר"ש. והראב"ד פרק כ"ב מהל' טומאת מת. ודמתניתין דהכא דומיא דההיא דתנן משנה ג פ"ה דאהלות. וכתב הכ"מ דלהרמב"ם הוקשה לו לפרש כן. דא"כ תרתי למה לי. ולפיכך מפרש דמניקת היא של חרס ושקצתה האחת בתוך החבית המוקפת. והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום. ואע"פ שהיא עמוקה. [צ"ל עקומה] ומפני כן חשובה חבית כסתומה וניצלת היא והמשקים דאין העקום כסתום לענין המניקת עצמה. ולפיכך טמאה. וא"ת והרי אין לה בית קבול ופשוטי כלי חרס טהורין [כדתנן פ"ב מ"ג] י"ל שמניקה זו היא עמוקה [צ"ל עקומה] ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה"ל בית קבול. ע"כ: החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה. כתב הר"ב דאין מציל כו' אלא כלי חרס הטהור. כדתנן סוף פ"ק דעדיות. ומ"ש אבל בכלי שטף ובגדים. כמ"ש ר"פ דלקמן [*כלי שטף ברפ"ה דזבים] ומ"ש דאיכא למיחש שמא ישאל החבר כו' עשו דין שוה לכל כו' כלומר בין בשל חבר בין בשל ע"ה. וכ"כ בהדיא בספ"ק דעדיות. ואין נראה כן מדבריו שבמ"ג פ"ה דאהלות. אלא דבשל ע"ה לחוד גזרו ולא בשל חבר. וכבר הארכתי בזה במס' עדיות. ולאותו פי' דלא אמרו אלא בשל ע"ה. יש לפרש במתניתין דלעיל דתנן אם בטמא טמאין. דהיינו שהוא של ע"ה שהוא טמא. ואם בטהור שאינו של ע"ה. וכ"כ הר"ש במתני' דהכא ואין צריך לטעם דבטהור טהורים משום דבטילי כו'. אע"ג דהר"ש עצמו מפרש כך במתני' דלעיל:
יכין מלכת שלמה
2.
A jar that was full of clean liquids, with a siphon in it, and it had a tightly fitting cover and was in a tent in which there was a corpse: Bet Shammai says: both the jar and the liquids are clean but the siphon is unclean. And Bet Hillel says: the siphon also is clean. Bet Hillel changed their mind and ruled in agreement with Bet Shammai.
משנה ג
הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא לְמַטָּה מִנְּחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר, טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, חַי נָפַל וְעַכְשָׁיו מֵת. מַחַט אוֹ טַבַּעַת שֶׁנִּמְצְאוּ לְמַטָּה מִנְּחֻשְׁתּוֹ שֶׁל תַּנּוּר, טָהוֹר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ עַד שֶׁלֹּא בָא הַתַּנּוּר. נִמְצְאוּ בְאֵפֶר מִקְלֶה, טָמֵא, שֶׁאֵין לוֹ בַמֶּה יִתְלֶה:
ברטנורה למטה מנחושתו של תנור. רצפה שמושיבין שם התנור. שהתנור עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שולים, ומתקנים לו רצפה בקרקע ומושיבין אותו שם, ואותה רצפה היא נחושתו של תנור:חי נפל. ולא נטמא התנור. דאי מת נפל, היה התנור מיטמא באויר כשנפל דרך פיו של תנור. והא דלא תלינן שמא שם היה קודם שהושיבו שם התנור, לפי שלפעמים נמצא השרץ לח וניכר שמחדש מת והתנור יש ימים מרובים שהושיבוהו שם, והשתא אי אפשר לומר שהשרץ קדם שם לתנור, דא״כ מחום האש היה נשרף ונעשה אפר, אלא תלינן שמא חי נפל, ודרך שרצים לעשות חפירות בקרקע להטמן שם לפיכך נמצא למטה מנחושתו:שם היו עד שלא בא התנור. קודם שהושיבוהו שם ולא ראה אויר התנור:באפר מקלה. שנעשה מחמת שריפת האש. והיינו למעלה בחלל התנור. ומשום דאשכחן עפר דאקרי אפר והכא באפר של שריפה משתעי, משום הכי תנא אפר מקלה לשון קלוי באש:
תוסופות יום טוב השרץ שנמצא למטה מנחושתו כו'. דאי בנחשתו כדתנן ריש פרקין. צריך לשער בבצק כדתנן התם: מחט או טבעת. הטמאה במת. הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פי"ג מהל' כלים כתב שכל הכלים הנמצאים טמאים. וכדתנן במשנה ה פ"ד דטהרות: באפר מקלה. כ' הר"ב משום דאשכחן עפר. דאקרי אפר. כדפרישית בשם רש"י ברפ"ב דתענית:
יכין מלכת שלמה
3.
If a sheretz was found beneath the bottom of an oven, the oven remains clean, for I can assume that it fell there while it was still alive and that it died only now. If a needle or a ring was found beneath the bottom of an oven, the oven remains clean, for I can assume that they were there before the oven arrived. If it was found in the wood ashes, the oven is unclean since one has no ground on which to base an assumption of cleanness.
משנה ד
סְפוֹג שֶׁבָּלַע מַשְׁקִין טְמֵאִין וְנָגוּב מִבַּחוּץ וְנָפַל לַאֲוִיר הַתַּנּוּר, טָמֵא, שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת. וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל לֶפֶת וְשֶׁל גֶּמִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ:
ברטנורה ונפל לאויר התנור טמא. דמשקין טמאין מטמאין כלי. ואע״פ שהמשקין בלועין לתוך הספוג, כפלוטים דמו, לפי שספוג עשוי להכניס ולהוציא בו:וכן חתיכה של לפת ושל גמי. הוו כספוג לפי שבגמי בודקין בו את היין והוי גם הוא עשוי להכניס ולהוציא כספוג. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב וכן חתיכה של לפת ושל גמי. לשון הר"ב לפי שבגמי בודקין כו'. כך שנוי בתוספתא. ואע"ג דלא נקט בתוספתא אלא גמי. ה"ה והוא הטעם ללפת גס כן. וכך פי' הראב"ד בפ' י"ד מהלכות כלים:
יכין מלכת שלמה
4.
A sponge which had absorbed unclean liquids and its outer surface became dry and it fell into the air-space of an oven, the oven is unclean, for the liquid would eventually come out. And the same with regard to a piece of turnip or reed grass. Rabbi Shimon says: the oven is clean in both these cases.
משנה ה
חֲרָסִין שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין וְנָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר, הֻסַּק הַתַּנּוּר, טָמֵא, שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת. וְכֵן בְּגֶפֶת חֲדָשָׁה, אֲבָל בִּישָׁנָה, טָהוֹר. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶן מַשְׁקִין, אֲפִלּוּ לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים, נִטְמָא:
ברטנורה חרסים שנשתמש בהן משקין טמאים. כגון עביט של מימי רגלים של זב ושל זבה שנשבר וחרסיו בלעו מימי רגליהם. ומיירי כגון שהדיחום במים שלש פעמים שלא נשאר בהן משקה טמא. דאי לא הדיחום, נטמא התנור מחמת המשקים הדבוקין בדפנותיו כאילו הן בעין:שסוף משקה לצאת. כלומר, דרך משקה לצאת ע״י ליבון החרסים, וכיון שהיו אלו החרסים בתנור בשעת הסיקו יצאו המשקין מהן וטמאו התנור מאוירו:גפת. פסולת של זיתים לאחר שהוציאו שמנן:חדשה. תוך שנים עשר חודש:ישנה. לאחר שנים עשר חודש, דבסתמא יצא כל המשקה שבהן:
תוסופות יום טוב חרסין שנשתמש בהן משקים טמאים. פי' הר"ב כגון עביט של מימי רגלים של זב וזבה שנשבר וחרסים בלעו מימי רגליהם. ואיכא למידק אמאי דייק לפרושי הכי במשקין חמורין שהם אב הטומאה. ולא דייק לפרושי הכי במתני' דלעיל והרי כל המשקים מטמאים כלים בגזירת י"ח דבר. ועוד דומיא דסיפא דוכן בגפת כו' דמסתמא בכל טומאת משקין איירי. ובפ"ט דמסכת נדה דף סב פליגי ר"ל ור"י בפי' משנתינו. ופסק הרמב"ם בפי"ד מה"כ כר' יוחנן. וכדאסיק רב פפא דמתניתין אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין. אלא דבמשקין חמורים דוקא כשאינו מקפיד עליהן שיצאו. הוא דבעינן הוסק התנור. אבל הקפיד עליו ויכול לצאת הרי זה מטמא התנור אע"פ שלא הוסק. דאלת"ה תקשה אמתניתין ב פ"ג דאהלות דתנן כל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. הא יכול לצאת טמא. ואע"ג דלא נפיק וע"ש: וכן בגפת חדשה. הבאה ממשקים טמאים. שהוסק בה התנור נטמא שסוף משקה לצאת. הרמב"ם שם: אפילו לאחר ג' שנים נטמא. רבותא דג' שנים נראה בעיני דהיינו לאפוקי מהני תנאי דבתוספתא דתניא התם אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן משולם אומר נגבה לאחר ל' יום לא נגבה לאחר ג' שנים וטעמייהו דלאחר ג' שנים אע"פ שלא נגבה לא חשיב שוב משקה כלל. וקמ"ל תנא דידן דכל שלא נגבה אפי' לאחר ג' שנים חשיב משקה: נטמא התנור. כשיוסק. הרמב"ם שם:
יכין מלכת שלמה
5.
Potsherds that had been used for unclean liquids which fell into the air-space of an oven, if the oven was heated, it becomes unclean, for the liquid would eventually come out. And the same with regard to fresh olive peat, but if it was old, the oven remains clean. If it was known that liquid emerges, even after the lapse of three years, the oven becomes unclean.
משנה ו
הַגֶּפֶת וְהַזַּגִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ בְטָהֳרָה וְהָלְכוּ עֲלֵיהֶם טְמֵאִים, וְאַחַר כָּךְ יָצְאוּ מֵהֶן מַשְׁקִין, טְהוֹרִין, שֶׁמִּתְּחִלָּתָן נַעֲשׂוּ בְטָהֳרָה. כּוּשׁ שֶׁבָּלַע אֶת הַצִּנּוֹרָא, מַלְמָד שֶׁבָּלַע אֶת הַדָּרְבָן, לְבֵנָה שֶׁבָּלְעָה אֶת הַטַּבַּעַת, וְהֵן טְהוֹרִים, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל הַמֵּת, נִטְמָאוּ. הֱסִיטָן הַזָּב, נִטְמָאוּ. נָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר, טִמְּאוּהוּ. נָגַע בָּהֶן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, טָהוֹר:
ברטנורה והלכו עליהן טמאים. בני אדם טמאים:טהורים. שלא נטמאו בדריסתן, כיון שלא נקרא עליהם שם טומאה בעולם:כוש. פלך שהאשה טווה בו ויש ברזל עקום בראשו ושמו צינורא, ופעמים נשקע הברזל בתוך העץ וכולו מכוסה בעץ:מלמד. מקל ארוך ובראשו כעין מסמר דק, ומדריכים בו הפרה לתלמיה, לכך הוא קרוי מלמד הבקר. והמסמר שבראשו קרוי דרבן, כמו דברי חכמים כדרבונות (קהלת י״ב:י״א):ולבינה שבלעה את הטבעת. שגבל הטבעת בטיט הלבינה ונצרפה עמה בכבשן:נכנסו לאוהל המת. כשהן בלועים וטמונים בתוך הכוש או בתוך המלמד או בתוך הלבינה:נטמאו. שאין מציל באוהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך, והאי לא דמי אלא לעצם כשעורה הכרוך בסיב:הסיטן הזב. אע״פ שלא נגע בהן אלא שהכריען:נטמאו. שהזב מטמא בהיסט. אפילו המוקף צמיד פתיל מיטמא בהיסט, כל שכן האי:נגע בהן ככר של תרומה. כשהן בלועין:טהור. הככר. ואע״פ שהוא של תרומה ושני פוסל בו. ואפילו הברזל הבלוע הוא אב הטומאה לא אמרינן נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני ויהיה הככר שלישי ונפסל, אבל מטמאים את התנור ואע״פ שהן בלועין, לפי שהתנור מיטמא מאוירו ואפילו לא נגעה הטומאה בו, וטומאה בלועה מטמאתו כדפרישנא בפרקין דלעיל:
תוסופות יום טוב הגפת והזגין כו' ואח"כ יצאו מהן משקים טהורים. שמתחלתן נעשו בטהרה. ומסיים הרמב"ם בפ"ט מהל' טומאת אוכלין. שאם נעשו מתחלה בטומאה ויצאו מהן משקים טמאין וטעמא שכיון שהיו טמאין לא פרחה טומאתן אבל כשמתחלה נעשו בטהרה ולא היה עליהם שם טומאה. אין הלוך הטמאים שעליהם מטמאן למשקה שיוצא אח"כ שאע"פ שכבר הוכשרו במשקים שיצא מהן כשנעשו בטהרה. מ"מ הואיל ובטהרה נעשו לא נקרא עליהן שם טומאה מעולם כל' התוספתא [רפ"ג] דטהרות שהביא הר"ש הלכך טהורין הן המשקים היוצאים אח"כ. ואין הלוך הטמאין מטמאן. לפי שגפת וזגין אינן עומדין להיות משקה יוצא מהן. ובתוספתא דמכילתין בפ"ו שנויי' לענין הוסק התנור כי ההיא מתני' דלעיל. וז"ל הגפת שנעשה בטהרה ונפלה לאויר התנור אפי' בשעת הסיקו טהור ושנעשית בטהרה ונטמאת פי' הר"ש כגון שהלכו עליהם טמאים. ע"כ. ונפלה לאויר התנור בשעת הסיקו טמא. שלא בשעת הסיקו טהור ור"ש מטהר. ר' אליעזר בר' שמעון אומר ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין בד"א בחדשה אבל בישנה הכל מודין שהיא טהורה: והזגין. קליפת הענבים. הרמב"ם ועיין במשנה ב פרק ו דנזיר: לבינה שבלעה את הטבעת. פי' הר"ב שגבל הטבעת בטיט הלבינה כו'. וכן פי' הרמב"ם אבל לפי לשון המשנה משמע שהיתה כבר לבינה קודם שבלעה. ומהר"ם כתב וז"ל דרך השרים שקובעים טבעת באבני גזית כדי שיקשרו שם סוסיהם. וכן עושין גם כן תוך בנין של לבנים ע"כ: נכנסו לאהל המת נטמאו. פי' הר"ב שאין מציל באהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך כו'. כך כתב הר"ש ולשטתו דס"ל דכלי מתכות ניצול בצמיד פתיל כשהוא של חבר כמו שכתבתי במ"ב הוצרך לפרש כן. אבל לשטת הרמב"ם וכמו שפי' הר"ב שם. דאף בשל חבר אמרו אין כלי שטף נצול בצמיד פתיל. אין צורך לסברא זו לומר דדוקא בכלי שיש לו תוך מציל. והרמב"ם כתב בפ"כ מהלכות טומאת מת בטעם משנתנו שאין הבלועים בכלים מצילים אלא בצמיד פתיל ע"כ. וכלומר דבצמיד פתיל יש לו הצלה ע"י אגב היכא דבטיל כמו בטפילה. ומגופה דריש פירקין וכן מוכח מהמשך דבריו שם: נפלו לאויר התנור טהור טמאוהו. פי' הר"ב לפי שהתנור כו' וטומאה בלועה כו' כדפרישנא בפרקין דלעיל משנה ה: טהור טמאוהו. לא המ"ל טמא נטמאו כסדרא דרישא. משום דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. מהר"ם: נגע בהן ככר של תרומה טהור. כתב הר"ב לא אמרי' נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני כו'. וא"ת והא לאו פשוטי כלי עץ הוא. דהא כלי המקבל טומאה חשבינן ליה ברפט"ז דאהלות וכמ"ש שם בס"ד. תירצו בתוס' בפ"ק דשבת דף יז בשם ר"י דאיכא לאוקמי בכה"ג שא"א להוציא הדרבן. אלא א"כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול:
יכין מלכת שלמה
6.
If olive peat or grape skins had been prepared in conditions of cleanness, and unclean persons trod upon them and afterwards liquids emerged from them, they remain clean, since they had originally been prepared in conditions of cleanness. If a spindle hook was sunk into the spindle, or the iron point into the ox goad, or a ring into a brick, and all these were clean, and then they were brought into a tent in which was a corpse, they become unclean. If a zav caused them to move they become unclean. If they then fell into the air-space of a clean oven, they cause it to be unclean. If a loaf of terumah came in contact with them, it remains clean.
משנה ז
סְרֵידָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל פִּי הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל, נִסְדַּק מִן הַתַּנּוּר לַסְּרֵידָה, שִׁעוּרוֹ מְלֹא פִי מַרְדֵּעַ שֶׁלֹּא נִכְנָס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִכְנָס. נִסְדְּקָה סְרֵידָה, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא פִי מַרְדֵּע נִכְנָס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא נִכְנָס. הָיָה עָגֹל, אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ אָרֹךְ, אֶלָּא שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא פִי מַרְדֵּעַ נִכְנָס:
ברטנורה סרידה. כמין עריבה קטנה שהנחתום משתמש בה, והיא פשוטה ואינה מקבלת טומאה:שהיא נתונה על פי התנור. וממורחת בטיט כדי להקיף בצמיד פתיל ולא יטמא התנור באוהל המת:נסדק מן תנור לסרידה. היינו שנסדק המירוח:מלוא פי מרדע שלא נכנס. המרדע הוא מלמד הבקר, ויש בהיקפו טפח ועביו שליש טפח, שכל שיש בעביו טפח יש בהקיפו שלשה טפחים. ושעור הסדק כשנסדק המירוח, לרבנן מלוא פי המרדע בשוה, ואע״פ שאין הנקב גדול שיכנס פי מרדע במלואו, הואיל ושוה הסדק מלוא פי המרדע אין כאן צמיד פתיל, ולר׳ יהודה לעולם הוי צמיד פתיל עד שיהיה הסדק גדול שיכנס בו פי המרדע:נסדקה סרידה עצמה. לרבנן קיל מכשנסדק המירוח, ולרבי יהודה קיל כשנסדק המירוח מכשנסדקה סרידה עצמה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב סרידה. פי' הר"ב כמין עריבה קטנה כו'. וכן כתב במשנה ה פ"ה דאהלות ובפרק דלעיל משנה ג מפרש ג"כ לפי' הרמב"ם שכתב שהוא שבכה כו' ובפי"ב דאהלות מפרש לפי' הרמב"ם בלבד: נסדק מן התנור לסרידה. לשון הר"ב היינו שנסדק המרוח כלומר מה שהוא בין התנור לסרידה. ולשון הרמב"ם שנסדק מעצם התנור בגבהו עד השבכה ע"כ. ועיין במתניתין דלקמן: מלא פי מרדע. כתב הר"ב ויש בהיקפו טפח ועביו שליש טפח כו' עיין מ"ש בשם הרמב"ם במשנה ה' פ"ק דערובין: היה עגול. הנקב כ"כ הר"ש. וכן לשון הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות טומאת מת היה הסדק עגול ולא יכולתי לעמוד על פי' משנתינו. דקתני אין רואין אותו ארוך. דמהיכי תיתי לראותו כאילו הוא ארוך. והרי פי המרדע שבו משערין עגול הוא כלשון הר"ב שיש בהיקפו וכו' ומשנה שלמה היא בפי"ז ועוד בפכ"ה משנה ב' לשון הר"ב מרדע הוא מקל ארוך עגול ועב שליש טפח ע"כ. ולשון מהר"ם ואם באת לרבעו *)הוי כפי המרדע ע"כ. וצ"ע:
יכין מלכת שלמה
7.
If there was netting placed over the mouth of an oven, forming a tightly fitting lid, and a split appeared between the oven and the colander, the minimum size [to allow impurity to enter] is that of the circumference of the tip of an ox goad that cannot actually enter it. Rabbi Judah says: it must be one into which the tip can actually enter. If a split appeared in the netting, the minimum size is the circumference of the tip of an ox goad that can enter it. Rabbi Judah says: even if it cannot enter. If the split was curved it must not be regarded as straight, and still the minimum size must be the circumference of the tip of an ox goad that can actually enter.
משנה ח
תַּנּוּר שֶׁנִּקַּב מֵעֵינוֹ, שִׁעוּרוֹ מְלֹא כוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא דּוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא דוֹלֵק. נִקַּב מִצִּדּוֹ, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא כוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דּוֹלֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּמְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּקְּבָה, שִׁעוּרָהּ מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן. מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ, שִׁעוּרָם מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה. מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן, אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לִשְׁאָר מַשְׁקִין, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, טְמֵאִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ בִידֵי אָדָם. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ בִידֵי אָדָם, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, טְמֵאִים. נִקְּבוּ, הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִים, שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים. הֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִים, שִׁעוּרָן בְּמַשְׁקִים. הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ, מַטִּילִים אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ, בְּצָמִיד פָּתִיל וּבְכוֹנֵס מַשְׁקֶה:
ברטנורה שנקב מעינו. עין של תנור, הוא הנקב שעושים בו כדי שיצא ממנו העשן. ומירחו עינו בטיט וסתמוהו וניקב אח״כ במקום המירוח:נכנס ויוצא דולק. שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח:ניקב מצדו. של עין:וכן היה אומר במגופת החבית. וכן היה ר׳ שמעון אומר בכל הני, דדינם מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס. ואין הלכה כר׳ שמעון:מלוא מיצה שניה של שיפון. מלוא קשר שני של קנה של שיפון, שהשני דק מן הראשון ועבה יותר מן השלשה, שהקנה עב מלמטה ומתדקדק ועולה. שיפון, ויינ״א בלע״ז:לשאר משקין. כגון שמן דבש וחלב:אפילו כל שהן טמאים. אפילו נקב כל שהן אין מצילין בצמיד פתיל וטמאים:שלא נעשו בידי אדם. שלא ניקבו במתכוין אלא מאליהן:ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו בזיתים. השתא מיירי בשנפחת הכלי עצמו וניקב. וכל הנך שיעורים דלעיל כשנפחתה סתימה שבפתחו:שיעורן בזיתים. אם נפחת במוציא זית בעי מירוח, ובפחות מכאן לא בעי מירוח. ובגמרא במסכת שבת [צו] מוכיח דכלי גדול שניקב במוציא רמון, וכלי קטן שנפחת ברובו אין מירוח וסתימה מועילין בו, ושוב אינו מציל בצמיד פתיל כיון דבטל מתורת כלי. ואם מירחו נעשה כאוכלים שגבלן בטיט שאין הטיט מצילן:שיעורן במשקין. בכונס משקה:העשוי לכך ולכר. למשקין ולאוכלין:מטילין אותו לחומרו. ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצמיד פתיל עד שיומרח:
תוסופות יום טוב תנור שניקב מעינו. פי' הר"ב הוא הנקב שעושין כו' ועיין בפ' דלעיל משנה ז: [*שיעורו מלא כוש. עיין מ"ש ברפ"ה דאהלות]: שיפון. [כ' הר"ב] ויינ"א בלעז. ותמיהני דבריש כלאים ליעז כן שבולת שועל. ולשיפון מפרש סיגל"א. וכן בפי' רש"י בפ"ב דפסחים דף לה. ובפי' הרמב"ם דהכא. מפרש ג"כ דשיפון הוא ויינ"א. ובמקצת ספרים מסיים בה והוא מין ממיני השעורה. כמו שבארנו פעמים. ע"כ. וקשה דבהדיא כתב בריש כלאים דשיפון מין חטים ושבולת שועל מין שעורים. אך בפ"י דמנחות מ"ז כתב דשבולת שועל ושיפון שני מיני שעורים. ושם מפורש ג"כ בפי' הר"ב דשעורים מצטרפים עם הכל. חוץ מן החטים לפי שכולן מין שעורים הן. וכן בריש מסכת חלה: וכן היה אומר בחצבים גדולים. לכאורה תמונתן משונה. שיש להן נדדים בולטים. וא"נ יש לפרש דה"ק במגופת חצבים גדולים: לשאר משקין. פירש הר"ב כגון שמן דבש וחלב לשטתו דבמ"ב פ"ג. דשל שמן דק משל יין וה"ה לדבש וחלב לפי שהיין במקצת הארצות עב יותר. [*ומכאן מוכח שהדבש הרצון בו לפעמים המשקה שעושה ממנו [שקורין מעד] שהרי בכאן מוכרח לפ' כן ותסייען למ"ש בפ"ב דקדושין מ"ב]: אפי' כל שהן. פי' הרמב"ם בכונס משקה: שיעורן בזיתים. פי' הר"ב אם נפחת במוציא זית בעי מירוח ובפחות מכאן לא בעי מירוח ויש ליתן טעם משום דכתיב (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו [*כמ"ש הר"ב רפ"ב דלקמן וכן ע"ש מ"ש בס"ד] וכי ניקב כדי טהרתו חשוב כפתח ובעי צמיד פתיל עליו פחות מכאן לא. הר"ש. ומ"ש הר"ב ובגמ' מס' שבת. ספ"י: בזיתים. עמ"ש בפ"ג מ"ג: העשוי לכך ולכך כו'. ושנינו שלש משניות בענין אחד. חדא דלעיל בפ"ג. ואידך בפ"ח [ועיין מ"ש בשם הרמב"ם] והך הכא. וכולהו צריכי דקמייתא מתני לענין שיעור ליטהר. ואידך להציל באהל השרץ. והך דהכא להציל באהל המת. הר"ש: לחומרו בצ"פ ובכונס משקה. פי' הר"ב ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצ"פ. וז"ל הרמב"ם ר"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואע"פ שהוא מוקף צ"פ. ולא יציל כל מה שבתוכו. ע"כ. וכת' הר"ש דמתני' דלא כב"ה. ודלא כר"ע דהא קדרה עשויה לכך ולכך [כדפי' הר"ב ברפ"ג] ותנן במס' אהלות פ"ה [מ"ב] ארובה שבין הבית לעלייה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ב"ש אומרים הכל טמא. וב"ה אומרים הקדרה טמאה ועלייה טהורה. ר"ע אומר אף הקדרה טהורה. והא דקדרה טמאה לב"ה חומרא בעלמא. ע"כ. אבל ראיתי להרמב"ם שהעתיק משנתנו זו בפי"ד מה' כלים. ואותה משנה דאהלות. העתיקה כמו כן בפכ"ג מה"ט מת. לכן נראה לי לחלק. דהכא יוצא מתורת צמיד פתיל כשניקב משא"כ התם דבתורת אהל מציל אין הנקב מוציאו מאהל. והרי כל המציל בתורת אהל א"צ לצמיד פתיל וכמ"ש הר"ב במ"ז פרק דלקמן. [*ואתי שפיר דדייק הכא למתני בצמיד פתיל] וגם שם לא נחית הר"ש לחלק בין מציל בתורת צמיד פתיל. למציל בתורת אהל ולפיכך כתב שם דלא נתברר לו מאי שנא אין פותח טפח וכו'. ועמ"ש ברפ"ה דמס' אהלות בשם מהר"ם:
יכין מלכת שלמה
8.
If there was a hole in the "eye" of an oven, the minimum size [for it to leave the category of being tightly closed] is the circumference of a burning spindle staff that can enter and come out [without being extinguished]. Rabbi Judah says: one that is not burning. If the hole appeared at its side, the minimum size must be that of the circumference of a spindle staff that can enter and come out while it is not burning. Rabbi Judah says: while burning. Rabbi Shimon says: if the hole is in the middle its size must be such that a spindle staff can enter it, but if it was at the side it need only be such as the spindle staff cannot actually enter. And similarly he used to rule concerning the stopper of a jar in which a hole appeared: the minimum size is the circumference of the second knot in an oat stalk. If the hole was in the middle the stalk should be able to enter, and if at the side it need not be able to enter. And similarly he used to rule concerning large stone jars in the stoppers of which appeared a hole. The minimum size is the circumference of the second knot in a reed. If the hole was in the middle the reed must be able to enter it, and if it was at the side the reed need not be able to enter it. When is this so? When the jars were made for wine, but if they were made for other liquids, if they have even the smallest hole, they are unclean. When is this so? When the holes were not made by a person, but if they were made by a person, if they have even the smallest hole, they are unclean. If a hole appeared [in other vessels its prescribed size ] is as follows: if the vessel was used for food, [the hole must be one] through which olives can fall out; if for liquids, one that lets out liquids; If for either, the greater restriction is imposed [even with regard to the issue of] a tightly fitting cover [the size of the hole need only be] one that admits a liquid.
טהורות כלים פרק ט
Tahoros Kelim Chapter 9