First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַנּוֹטֵעַ לִסְיָג וּלְקוֹרוֹת, פָּטוּר מִן הָעָרְלָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָמַר הַפְּנִימִי לְמַאֲכָל וְהַחִיצוֹן לִסְיָג, הַפְּנִימִי חַיָּב, וְהַחִיצוֹן פָּטוּר:
ברטנורה
הנוטע לסייג. שיהיה האילן גדר לכרם:ולקורות. לגדל עצים לעשות מהן קורות לבנין, ואין עיקר נטיעתו לאכול הפירות:פטור מן הערלה. דכתיב (ויקרא י״ט:כ״ג) ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור:הפנימי למאכל. נתכוין שיחור פנימי יהיה למאכל ויחור החיצון לסייג אע״פ שהכל אילן אחד החיצון פטור: ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
ולקורות פטור. פי' הר"ב לגדל עצים לעשות מהן קורות לבנין. והדר כתב הירוש' לסייג לקורות ולעצים פטור ולא קשיא דודאי דקורות לחוד דהיינו לבנין. ועצים לחוד דהיינו להסקה וכיוצא בזה:
והחיצון פטור. בירושלמי מפרש טעמיה ממשמע שנא' לא יאכל אנו יודעי' שבעץ מאכל הכתוב מדבר. מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל כגון הפנימי חייב ואת שהוא לסייג וכו' כגון החיצון פטור. אי נמי מדכתיב (ויקרא י״ט:כ״ה) תאכלו את פריו. אני יודע שבאילן מאכל הכתוב מדבר. מה ת"ל ונטעתם כל עץ מאכל אלא לומר לך וכו'. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כרבי יוסי. כך כתב הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פ"י מהלכות מע"ש פסק כרבי יוסי. וכ' בכ"מ נראה שסובר דלא אתא ר' יוסי לאפלוגי את"ק אלא לפרושי. ויש הוכחה לזה מהירוש' דמוקי לרבי יוסי בין לרשב"ג בין לרבי. וכן פסק הרא"ש כר' יוסי עכ"ל. ועי' בפ"ג דבכורי' מ"ו כתבתי כמה מקומות שנשנה בלשון מחלוקת ולא פליג:
יכין
מלכת שלמה
1.
One who plants [a fruit tree] as a fence or to provide wood beams, it is exempt from [the law of] orlah. Rabbi Yose says: even if he said “The inward [facing part of the tree] is for food, and the outward [facing part] is for a fence,” the inward [facing part] is subject [to orlah], and the outward [facing part] is exempt.משנה ב
עֵת שֶׁבָּאוּ אֲבוֹתֵינוּ לָאָרֶץ, מָצְאוּ נָטוּעַ, פָּטוּר. נָטְעוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִבְּשׁוּ, חַיָּב. הַנּוֹטֵעַ לָרַבִּים, חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. הַנּוֹטֵעַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהַנָּכְרִי שֶׁנָּטַע, וְהַגַּזְלָן שֶׁנָּטַע, וְהַנּוֹטֵעַ בִּסְפִינָה, וְהָעוֹלֶה מֵאֵלָיו, חַיָּב בָּעָרְלָה:
ברטנורה
ומצאו נטוע. פטור. דכתיב (שם) כי תבואו אל הארץ ונטעתם, פרט לנטעו עובד כוכבים עד שלא באו לארץ:נטעו. בין ישראל בין עובדי כוכבים לאחר שבאו לארץ, אע״פ שלא כבשו ישראל את הארץ חייב דכתיב (שם) כל עץ בין נטעו ישראל בין נטעו עובד כוכבים:הנוטע לרבים. שנטע ברשותו לצורך רבים:חייב. דכתיב (שם) יהיה לכם ערלים להביא הנטוע לרבים:ורבי יהודה פוטר. סבר ונטעתם נמי משמע לרבים ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. ורבנן סברי ונטעתם כל אחד לעצמו משמע. ואין הלכה כר׳ יהודה:והנוטע ברשות הרבים. לצורך עצמו:והעובד כוכבים שנטע. בשדה של ישראל:והגזלן. שגזל קרקע ונטעה, ונתיאשו הבעלים ממנה:והנוטע בספינה. אע״פ שאינה נקובה, אם היא של חרס לפי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים והן מפעפעין דרך החרס ויונקים מן הקרקע. אבל של עץ בעי נקיבה:והעולה מאליו. ודוקא במקום ישוב, אבל במקום יערים ומדברות לא:
תוסופות יום טוב
נטעו. פי' הר"ב בין ישראל בין עובד כוכבים. עי' בסמוך:
אע"פ שלא כבשו. פי' הרמב"ם ענינו אע"פ שלא כבשו כל הארץ:
רבי יהודה פוטר וכו'. [*כתב הר"ב סבר וכו'] ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. [*ותמהו התוספות דפ"ת דב"ק דף פו דלא לכתוב שום רבוי וממילא אמעוטי] וראיתי לכתוב לשון הליכו' עולם בשער רביעי פ"ד וז"ל ויש [להקשות] דכשאמרינן אין רבוי אחר רבוי אלא למעט או איפכא דאם הכונה היתה כשאומר רבויין למעט הוה ליה למימר מעוט אחד וסגיא להו או איפכא במעוט אחר מעוט. ועוד איך נראה ברבויין דאתו למעוטי. ובמעוטין דאתו לרבויי. יש לומר דכשאומר מעוט אחר מעוט הוא מרבה בזה האופן. המעוט הראשון שאומר. במשל ממעט ד' אנשים מפעולה אחת. חוזר המעוט השני וממעט השנים מהם א"כ הוא מרבה האחרים שיעשו הפעולה הנזכרת. וכן ברבוי אחר רבוי הראשון משמע רבוי כללי בא הרבוי השני לומר וזה הרבוי אינו משמע כללי אלא פרטי במה שמרבה ולא מדבר זולתו. כך נ"ל עכ"ל. [*וראיתי אחרי זה לכללי הסוגיות שהוסיף הגאון קארו בעל בית יוסף ז"ל על ספר הליכות עולם שכתב שם על זה שאין דבריו נוחים לו אבל טעם הדבר הוא שכבר למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך. וכתב עוד בשם התוספות דיומא פרק ה [דף ס:] בשם רבינו שמואל דטעמא דשמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או ק"ו או בנין אב. ע"כ]:
והעובד כוכבים. פי' הר"ב שנטע בשדה של ישראל. וכ"כ הרמב"ם ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע העובד כוכבים לעצמו וקנה ממנו הישראל אח"כ אינו חייב בערלה ע"כ. וא"כ מ"ש הר"ב בתחלת המשנה בין נטעו ישראל. בין נטעו עובד כוכבים. היינו נמי דוקא כשנטעו העובד כוכבים לישראל ובסוף פ"ג מפרש דעובד כוכבים הנוטע לעצמו נמי חייב בערלה. ואף הרמב"ם בחבורו פ"י מהלכות מעשר שני פסק ועובד כוכבים שנטע בין לישראל בין לעצמו. וכתב הכסף משנה שחזר ממה שכתב בפירושו. משום דבכמה דוכתי משמע דאף בנטע העובד כוכבים לעצמו אסור משום ערלה. כמו שכתבו בהלכות גדולות ע"כ. ומעתה גם דברי הר"ב שבתחלת המשנה. בין בנטעו עובד כוכבים. סתמן כפירושן דבסוף פ"ג. דאף לעצמו חייב. והר"ש כתב בסוף מכילתין וז"ל. בכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל עובד כוכבים. ובכרם רבעי פליגי רבי יהודה ורבנן בפ"ג דתרומות. דתנן רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי אבל מודה ר' יהודה דיש לעובד כוכבים ערלה. ובהדיא תנן בפ"ק העובד כוכבים שנטע וכו':
והגזלן. פי' הר"ב שגזל קרקע ונטעה ונתיאשו הבעלים ממנה. ותמיהני דזו וא"צ לומר זו קתני דאם נוטע ברשות הרבים דלא שייך ביה יאוש דמאן אייאוש ואע"ג דאיכא לאשכוחי של רבים כמו ארבעה וחמשה אחין שותפין ואייאושי מכל מקום כיון דתנא סתם ואף הר"ב שלא בא אלא לפרש הניחו בסתם משמע ודאי דברשות הרבים דעלמא קתני ואם ברשות הרבים דאין בו יאוש קתני דחייב כ"ש בגוזל קרקע ונתייאשו הבעלים דחייב. וי"ל דמ"מ הואיל ואין קרקע נגזלת ה"א דפטור טפי מנוטע ברה"ר לפי שסתם רה"ר יש לכל אדם שייכות בגוה להלוך או לעמוד ולפוש וכיוצא בזה ולפיכך יתחייב הנוטע בו משום דהוה כנוטע ברשותו מה שאין כן בגוזל קרקע אע"ג דאייאוש בעליה מ"מ הואיל ואינה נגזלת א"כ אין לגזלן שום שייכות בקרקע וה"א דפטור קמ"ל. ומ"מ בעיקר הדין דמשמע מדברי הר"ב דדוקא כשנתיאשו הא לאו הכי פטור אין נראה כן מדברי הרמב"ם והטור שסתמו וכתבו והגזלן שנטע חייב ולא פירשו דדוקא ביאוש. גם הר"ש מפרש בלא יאוש דומיא דרשות הרבים:
והנוטע בספינה. פי' הר"ב של חרס לא בעי נקיבה לפי שאינו עומד בפני השרשין. וכלומר אע"פ שבפני הזרעים עומד ובעי נקיבה. והיינו דבמ"ב [פ"ב] דחלה מפרש בספינה נקובה ולא מחלק בין של עץ לשל חרס:
יכין
מלכת שלמה
2.
If at the time when our ancestors came into the land and they found [a tree already] planted it was exempt [from the laws of orlah]. If they planted [a tree], even though they had not yet conquered [the land], it was subject [to orlah]. If one planted a tree for [the use of] the many, it is subject. But Rabbi Judah makes it exempt. If one has planted [a tree] in the public domain, or if a non-Jew has planted, or if a robber has planted, or one who plants on a boat, or [a tree] that has grown of itself, it is subject to orlah.משנה ג
אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וְהַסֶּלַע עִמּוֹ, שְׁטָפוֹ נָהָר וְהַסֶּלַע עִמּוֹ, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת, פָּטוּר, וְאִם לָאו, חַיָּב. נֶעֱקַר הַסֶּלַע מִצִּדּוֹ, אוֹ שֶׁזִּעְזְעַתּוּ הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁזִּעְזְעוֹ וַעֲשָׂאוֹ כְעָפָר, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת, פָּטוּר, וְאִם לָאו, חַיָּב:
ברטנורה
אילן שנעקר. שעקרתו הרוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר:והסלע עמו. העפר שסביב השרשים קרוי סלע. לפי שהוא נעשה שם קשה כסלע. וקאמר שאם היה אותו עפר עמו והוסיף עליו עפר ונשרש שם בארץ רואים, אם יכול לחיות מן העפר שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, [הרי] הוא כנטוע במקומו הראשון ופטור מן הערלה. ואם לאו הרי הוא כאילן העולה מאליו וחייב:זעזעתו המחרישה. ונתפזר ממנו העפר ונתגלו השרשים:
תוסופות יום טוב
נעקר הסלע מצדו. פירוש על ידי רוח או נהר דומיא דנעקר דרישא:
או שזעזעו ועשאו כעפר. פירש הרמב"ם שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואח"כ יתן העפר סביביו. ע"כ. ולכן הגירסא הנכונה בעפר בבי"ת. וכ"כ בחבורו ואח"כ מלא סביבותיו בעפר בבי"ת:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a tree was uprooted and the hard soil together with it, or if a stream swept it away and the hard soil together with it, [then] if it could have lived it is exempt, But if [it could] not, it is subject. If the hard soil has been detached from its side, or if a ploughshare shook it, or if someone shook it, and one reset it with earth, [then] if it could have lived, it is exempt, But if not, it is subject.משנה ד
אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שֹׁרֶשׁ, פָּטוּר. וְכַמָּה יְהֵא הַשֹּׁרֶשׁ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, כְּמַחַט שֶׁל מִתּוּן:
ברטנורה
ונשתייר בו שורש. מחובר לקרקע שלא נעקר:כמחט של מתוח. גרסינן, כלומר שיעור עובי השורש כמחט שהאורגים מותחים בו הבגד, אחר שארגוהו, להפשיטו ולהרחיבו:
תוסופות יום טוב
אילן שנעקר. פירוש שנעקר מהעפר שסביביו ונשתייר שורש ממנו שלא נעקר ממנו העפר שסביב אותו השרש:
כמחט של מיתוח. פי' הר"ב כמחט שהאורגים מותחי' בו וכו'. וזה ל' הערוך ערך מתח. האורגים יש להן עץ ארוך ברוחב היריעה ובראשיו שני מחטין שבורין ונועצים ברוחב היריעה מכאן ומכאן כדי למושכה ולמותחה ומכלי אורגים הוא:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וּבוֹ בְרֵכָה, וְהוּא חָיֶּה מִמֶּנָּה, חָזְרָה הַזְּקֵנָה לִהְיוֹת כַּבְּרֵכָה. הִבְרִיכָהּ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, וְנִפְסְקָה, מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנִּפְסְקָה. סִפּוּק הַגְּפָנִים, וְסִפּוּק עַל גַּבֵּי סִפּוּק, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְרִיכָן בָּאָרֶץ, מֻתָּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה, מֻתָּר, וְמָקוֹם שֶׁכֹּחָהּ רָע, אָסוּר. וְכֵן בְּרֵכָה שֶׁנִּפְסְקָה וְהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת, אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם, אָסוּר:
ברטנורה
ובו בריכה. מנהג עובדי אדמה שחופרים גומא ולוקחים יחור אחד מן האילן וטומנין אותו באותו גומא ויוצא שורש היחור מצד אחר ונעשה שם אילן, וראש היחור נשאר מחובר באילן. ואין דין ערלה נוהג בו בעודו מחובר לאילן ויונק ממנו אע״פ שהוא יונק גם מן הקרקע. ואם נעקר אילן הזקן מן הקרקע ונמצא שכל חיותו ויניקתו עתה מן הבריכה:חזרה הזקנה להיות כבריכה. ושניהם, הזקנה והבריכה הוו כאילו נטעו, עתה ומונים להם שלש שנים משעה שנעקר האילן:הבריכה שנה אחר שנה. לאחר שהגדילה בריכה ראשונה לקח ממנו יחור והבריכו בארץ וכן עשה כמה פעמים זה אחר זה:מונה. לכולן שני ערלה משנפסקה הבריכה הראשונה מן האילן:ספוק גפנים. דרך עובדי אדמה שלוקחים זמורה ארוכה מגפן זו ומושכים אותה לגפן שבצדה ומרכיבין הזמורה בגפן וזהו הנקרא ספוק ופטור מן הערלה. והא דתנן א׳ הנוטע וא׳ המבריך וא׳ המרכיב חייב בערלה, התם מיירי כשחתך הזמורה מן הגפן, או היחור מן האילן ואח״כ הבריכן או הרכיבן:מקום שכחה יפה מותר. אם הזמורה שהבריכוה בגפן כוחה יפה וינקה מן הגפן אשר ממנה לוקחה, מותר ופטורה מן הערלה. ואם כחה רע חייבת בערלה. ואין הלכה כרבי מאיר:והיא מלאה פירות. אם תלשן מיד, הן מותרין מפני שגדלו בהיתר. ואם הניחן באילן וגדלו לאחר שנפסקה ואין בפירות שגדלו כבר מאתים לבטל התוספת, אסור, דערלה אוסרת עד מאתים. והוא הדין באילן זקן שנעקר ובו פירות, וחזר ושתלו:
תוסופות יום טוב
[*ובו בריכה וכו'. מ"ש בפירוש הר"ב ויוצא שורש היחור. כ' הרא"ש בשם הר"ש בסוף פ"ק דקדושין ויוצא ראש היחור. וכן לשונו עוד בפ' ערלה סי' ה']:
הבריכה שנה אחר שנה. פירושא דרישא הוא. כמבואר בפירוש הרמב"ם:
ספוק הגפנים. פירש הר"ב שמרכיב זמורה בגפן וזהו הנקרא ספוק. וז"ל הר"ש ספוק בגפנים כלשון הרכבה באילן וכו' ושייך ל' ספוק בדבר הקצר כשמחבר בו ד"א להאריכו בדבר אחר כדתני בפ' לולב הגזול (סוכה דף לז.) ספקו בחוט ע"כ. וספק' בחבל דספ"ו דמס' כלאים:
אע"פ שהבריכן בארץ. פי' הר"ש אע"פ שהבריך הספוק הזה בארץ וטמנו בעפר דאיכא למיחש שמא השריש בארץ קודם שנתאחז בזקנה אפי' הכי מותר כדמפ' בירושלמי דשרשין אין בהם ממש כלומר ואפילו אם תמצי לומר בעלמא דאין זקנה מתרת ילדה הנטועה מקודם שספקה אח"כ בזקנה. הכא שרי אפי' השרישה קודם. דאין ממש בגרופית זה שסיפק עד כאן:
ר"מ אומר מקום שכחה יפה וכו' פי' הר"ב ויונקה מן הגפן אשר ממנה לוקחה וכו'. ומפ' בירושלמי והביאו הר"ש דת"ק נמי ס"ל דאזלינן בתר יניקותו ואם אינו יונק מכח הזקנה דאסור ונוכל לעמוד על זה בעלין שכשהיא יונקת מן הזקנה הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של אב. ואם לאו הופכת עליה כלפי עלי הזקנה. וסי' לדבר דאכיל מחבריה מתבייש להסתכל בו. וכי פליגי בנשרו העלין. וליכא למיקם עליה דמלתא מכח העלין:
אם הוסיף במאתים. וכיצד משערין. פי' הר"ב במ"ו פ"ה דכלאים:
יכין
מלכת שלמה
5.
A tree which was uprooted and it has a bent-down [and rooted] shoot, and it [the tree] derives sustenance from it [the shoot], the old [tree] is [considered] like the shoot. If one bends [and roots] from it year after year, and it became detached, one counts from the time it became detached. A grafted shoot of vines, and a grafted shoot [growing] on another grafted shoot, even if he rooted them in the soil, they are permitted. Rabbi Meir said: in an instance where it is strongly [grafted], it is permitted, but in an instance where it is poorly [grafted], it is prohibited. A bent-down [and rooted] shoot that has become detached and is full of fruit, [then] if it increased one two hundredth, it is prohibited.משנה ו
נְטִיעָה שֶׁל עָרְלָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִנְטִיעוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִלְקֹט. וְאִם לָקַט, יַעֲלֶה בְאֶחָד וּמָאתַיִם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לִלְקֹט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף יִתְכַּוֵּן לִלְקֹט וְיַעֲלֶה בְאֶחָד וּמָאתָיִם:
ברטנורה
שנתערבה בנטיעות. של היתר, ואינו מכיר הנטיעה של ערלה:ושל כלאי הכרם. כגון שהעביר עציץ נקוב תחת גפן אחת ונאסרה, ואינו מכירה בין שאר גפנים:הרי זה לא ילקוט. דכיון שאינו מכיר אותה של איסור כולן אסורות:אף יתכוין וילקוט. דחזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ולא חיישינן דלמא אתי לערב הנטיעה לכתחילה. ואף על גב דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה הכא מלתא דלא שכיחא היא ולא גזור. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
של כלאי הכרם. פי' הר"ב כגון שהעביר עציץ נקוב. לחדא אוקימתא בירושלמי והביאו הר"ש והארכתי בסוף פ"ז דכלאים לפרש דלא נאסרו הגפנים אלא א"כ הניח העציץ בקרקע:
ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט וכו'. מ"ש הר"ב [חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת. גמ' במס' גיטין דף נד ע"ב ופי' רש"י אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת. וכיון דלא שכיחא לא החמירו בה רבנן. ע"כ. ועיין פי' משנה זו שם בפירוש רש"י ואז תבין. ומ"ש הר"ב] ואע"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה. כלומר וטעמא שמא לכתחלה יערב איסור בהיתר בכדי שיתבטל והכא נמי ניחוש. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר' יוסי. כך כתב הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פ' ט"ז מהלכות מאכלות אסורות פסק כרבי יוסי. וכתב הכסף משנה משום דאמוראי מפרשי מיליה [בגיטין דף נד ע"ב] משמע דהלכה כותיה:
יכין
מלכת שלמה
6.
If a shoot of orlah or a vineyard in which seeds had been planted (kilayim), became mixed up with [other] shoots, behold one may not gather [the fruit]. But if one has gathered [it], it is neutralized in two hundred-and-one, provided that he did not act deliberately. Rabbi Yose says: even if he acted deliberately, it becomes neutralized in two hundred-and-one.משנה ז
הֶעָלִים, וְהַלּוּלָבִים, וּמֵי גְּפָנִים, וּסְמָדַר, מֻתָּרִים בָּעָרְלָה וּבָרְבָעִי וּבַנָּזִיר, וַאֲסוּרִים בָּאֲשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַסְּמָדַר אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַמַּעֲמִיד בִּשְׂרָף הָעָרְלָה, אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְּפֵרוּשׁ, שֶׁהַמַּעֲמִיד בִּשְׂרָף הֶעָלִים וּבִשְׂרָף הָעִקָּרִים, מֻתָּר, בִּשְׂרָף הַפַּגִּים, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם פְּרִי:
ברטנורה
ומי גפנים. המים היוצאים מן הגפנים כשחותכים אותם או את הזמורות בימי ניסן:הסמדר. הוא הפרח שממנו יצא הבוסר. אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי:מותרים בערלה. דכתיב (ויקרא י״ט:כ״ג) וערלתם ערלתו את פריו והני לאו פרי נינהו:וברבעי. נאכלין בשנה רביעית חוץ לירושלים בלא פדיון דיהיה כל פריו קדש הלולים כתיב (שם) והני לא הוי פרי:ובנזיר. מותר הנזיר לאכלם דבנזיר כתיב (במדבר ו) לא יאכל והני לאו בני אכילה נינהו:ואסורים באשרה. דכתיב (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואשרה הוא אילן הנעבד:המעמיד בשרף הערלה. המעמיד גבינה בשרף הנוטף מעצי ערלה: שרף גומ״א בלע״ז. וסבר רבי אליעזר דשרף הוי פרי, בין באילן העושה פירות בין באילן שאינו עושה פירות. ואין הלכה כר׳ יוסי ולא כר׳ אליעזר:בשרף הפגים. שרף הנוטף מן הפירות שלא בשלו כל צרכן. והלכה כרבי יהושע:
תוסופות יום טוב
והלולבין. הם הענפים הרכים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד. הרמב"ם:
וסמדר. כתב הר"ב אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי. וכן כתב הרמב"ם. ולא קשי' על מה שכתבתי במ"ה פ"ה דמעשר שני דבוסר נמי נקנה במתנה ואע"ג דאין נטע רבעי ניתן במתנה כדאיתא התם. דמכל מקום דין נטע רבעי יש לו אלא משום שלא הגיע עדיין לעונתו ניתן במתנה. וכמבואר ממה שכתבתי שם בס"ד:
וברבעי. פי' הר"ב דכתיב כל פריו והני לאו פרי. ועי' מה שכתבתי במשנה דלקמן:
ואסורים באשרה. כתב הר"ב הוא אילן הנעבד. וכ"כ הרמב"ם. ובין נטעו מתחלה או גדעו ופסלו כדתנן בפ' שלישי דע"א מ"ז ואיכא נמי כל שיש תחתיה עבודת כוכבים לרבנן דהלכתא כותייהו. אבל כיון שר"ש חולק שם נקטי אליבא דכולי עלמא. וכן עשו בריש פ"ג דסוכה:
המעמיד. פי' הר"ב המעמיד גבינה. ומעמיד פי' שמקפיא החלב ועושה ממנו גבינה כמו כגבינה תקפיאני [איוב י י]. הרמב"ם:
א"ד יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים וכו' מותר. לכאורה נראה דלא אמר ר' יהושע דשרף עלים ועיקרים מותר. אלא באילן העושה פירות. דביה איירי כאמרו בשרף פגים. אבל באינו עושה פירות מודה דקטפו זהו פריו לפי מה שכתבתי בשם הרמב"ם לענין שביעית במ"ו פ"ז דמס' שביעית. אלא שראיתי להרמב"ם עצמו בחבורו פ' ט"ז מהל' מאכלות אסורות שכתב המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו' הרי זו אסורה בהנייה. ולא כתב שכן נמי בשרף עלי ועיקרי אילן שאינו עושה פרי. ודוחק לומר שסמך על מה שכתב בהלכות שמטה לענין שביעית. הואיל ויש לטעות להתיר האסור. ועוד שכפי דרך חלוקת חבורו כפי מה שהוא בידינו. הנה הל' מאכלות אסורות קודם להלכות שמטה ואין לסמוך המוקדם על המאוחר. וליכא למידק דבפ' אין מעמידין במסכת ע"ז דף לד אדיהיב רב נחמן טעמא לאסור גבינות של עובדי כוכבים משום דמעמידין בשרף ערלה מתמה גמרא כמאן כר"א וכו' ומשני אפילו תימא ר' יהושע דבקטפא דפירי מודה רבי יהושע דאמר ר' יהושע שמעתי וכו'. ומדלא קאמרינן דאפי' בקטפא דגווזא מודה ובאילן שאינו עושה פירות שמע מיניה דסבירא להגמ' דאינו מודה דאיכא למדתי דגמ' לא בעי אלא לתרוצי לרב נחמן במאי דשמעינן בפי' דרבי יהושע אמר הכי דהיינו שרף הפגים. והכסף משנה לא העיר בזה. ומצאתי בפי' הר"ש לפ"ז דשביעית דהביא סוגיא דפ"ק דנדה והכריח מכח הירושל' דאפילו מאן דמחמיר בשביעית מיקל בערלה משום דבערלה כתיב פריו ובעינן פירי אבל גבי שביעית לא בעינן פירי שהשביעית נוהגת בין מאכל אדם בין מאכל בהמה. הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ עד כאן:
יכין
מלכת שלמה
7.
Leaves, sprouts, sap of vines, and vine-buds are permitted in respect of orlah and the laws of the fourth year, and to a nazirite, but are prohibited if they come from an Asherah [tree]. Rabbi Yose says: vine-buds are prohibited because they are fruit. Rabbi Eliezer said: if one curdles [milk] with the resinous substances of [a tree liable to] orlah, it is prohibited. Rabbi Joshua said: I have received an explicit tradition that if one curdles [milk] with the resinous substance of the leaves, or with the resinous substance of the roots, it is permitted, but with the resinous substance of the unripe berries, it is prohibited, because these are fruit.משנה ח
עַנְקוֹקְלוֹת, וְהַחַרְצַנִּים, וְהַזַּגִּים, וְהַתֶּמֶד שֶׁלָּהֶם, קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים, וְהַגַּרְעִינִים, אֲסוּרִים בָּעָרְלָה, וּבָאֲשֵׁרָה, וּבַנָּזִיר, וּמֻתָּרִין בָּרְבָעִי. וְהַנּוֹבְלוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת:
ברטנורה
ענקוקלות. לשון נוטריקון ענבים דלקו תלת. כלומר שלקו קודם שהביאו שליש בישולן:החרצנים. גרעינים שבתוך הענבים:והזגים. הקליפות שבחוץ:והתמד. שנתן מים על גבי שמרים או על גבי החרצנים והזגין, ויש בהם טעם יין:והנץ שלהן. פרח שעל גבי הפטמא:והגרעינין. גרעין של כל פרי כגון הגרעינים הנמצאים בתוך התמרים והזיתים והאפרסקים, וכיוצא בהן:אסורים בערלה. דכתיב (ויקרא יט) את פריו את הטפל לפריו:ומותרים ברבעי. שנטע רבעי אינו אסור בהנאה, אלא נאכל לבעלים בירושלים כמעשר שני. ואין מתקדש בקדושת מעשר שני אלא דבר הראוי לאכילה:נובלות. פירות הנושרים מן האילן קודם גמר בישולן:כולן אסורות. בין בערלה בין ברבעי בין באשרה בין בנזיר:
תוסופות יום טוב
החרצנים והזגים. פי' הר"ב [החרצנים] גרעינים וכו'. כרבי יוסי מ"ב פ"ו דנזיר:
ובאשרה ובנזיר. באשרה מדכתיב (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרס. ובנזיר מדכתיב (במדבר ו׳:ד׳) מחרצנים ועד זג לא יאכל ואומר (שם) חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים וגו':
ומותרין ברבעי. פי' הר"ב דלאו בני אכילה נינהו ורבעי איתקש למעשר שני וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ובמתני' דלעיל כתבו דהני לאו פירי נינהו. היינו טעמא משום דלעיל בערלה נמי מותרי' מהאי טעמא דלאו פירי נינהו. ורבעי מהערלה הוא בא שכן במ"ג פ' ב קרי לה תנא דידן ערלה לנטע רבעי משום דמערלה הוא בא. הלכך ניחא להו לפרושי לעיל טעמא דשייך גבי ערלה אע"ג דטעמא דמפרש גבי נזיר דלאו בני אכילה נינהו שייך נמי גבי נטע רבעי כדמפרש הכא. אבל הכא דמרבינן להני לענין ערלה. מאת [פריו] הטפל לפריו והוה אמינא דה"ה לרבעי כיון שמערלה הוא בא. הלכך איצטריכו להקישא דמע"ש:
יכין
מלכת שלמה
8.
Defective grapes, grape kernels, grape husks, and the temed drink made from them, the peel of a pomegranate and its sprout, nutshells, and fruit-seeds, are all subject to the laws of orlah, asherah and a nazirite, but permitted in respect of a fourth year vineyard. Fallen unripe fruit is subject to all of them.משנה ט
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל עָרְלָה, וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עָרְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי. וְאֵין מַרְכִּיבִין בְּכַפְנִיּוֹת שֶׁל עָרְלָה:
ברטנורה
נוטעים יחור של ערלה. שהעץ מותר בהנאה. אבל לא האגוז שהוא פרי ואסור בהנאה. ומודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר דזה וזה גורם מותר:בכפניות. יחור שיש בו כפניות, תמרים בעודן סמדר נקראים כפניות רבי יוסי לטעמיה דאמר הסמדר אסור מפני שהוא פרי. והלכה כמותו דמותר ליטע יחור של ערלה ואין הלכה כמותו שאוסר בכפניות:
תוסופות יום טוב
[*נוטעין יחור של ערלה. דלא גזרינן יחור אטו אגוז. תוס' סוף פ"ג דע"ז]:
ואין נוטעין אגוז וכו'. וכתב הר"ב ומודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר. מימרא וברייתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מט) ופירש"י בלשון אחרון אם נטע האגוז של ערלה שהוא איסור הנאה. ולכשיגדל ונעשה נטיעה. הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר. דאותן פירות שטוען אחר זמן באין נמי ע"י האילן של היתר. וקשיא לי בלא הבריך ובלא הרכיב נמי איכא זה וזה גורם. אגוז דאיסור וקרקע דהיתר. עכ"ל וכתבו התוספות דלא דק דאין נקרא זה וזה גורם אלא כששניהם מענין א'. כמו הרכבת [*אילן] איסור באילן היתר. ששניהם אילן כמו זבל נבייה וקרקע דמתני' ח פ"ג דע"ז אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם ע"כ. אבל נראה לי שדעת הרמב"ם כדעת רש"י שכתב בפ' עשירי מהל' מעשר שני. זה וזה גורם מותר וכו'. שהרי גרם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת ע"כ. הרי ששני ענינים קרי להו זה וזה גורם. ומשום הכי השמיט הבריך והרכיב בנידן דידן. וכתבו עוד התוספות וא"ת ומאי שנא גדולי אגוז של ערלה מגדולי טבל ומעשר שני שהן חולין [כדתנן במ"ד פ"ט דתרומות] ואפי' גדולי תרומה אלא שגזרו עליהן בי"ח דבר. וי"ל דערלה שאסורה בהנאה. יש לאסור הגדולין שגם זה נהנה הוא. אבל באיסור אכילה אין לאסור הגדולין שאינו אוכל האיסור עצמו ע"כ:
יכין
מלכת שלמה