First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְלָמָה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף, מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָל הַמַּרְתֵּף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת:
ברטנורה
אור לארבעה עשר. ליל שלמחרתו יהיה י״ד. וקורא התנא ללילה אור כדרך שקורין לעיור סגי נהור, ולישנא מעליא נקט:בודקין את החמץ. אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואע״ג דבבטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליו על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם. ואית דאמרי טעמא דבדיקה גזירה שמא ימצא חמץ בביתו בפסח ויאכלנו, כיון שאין רגיל להיות בדל ממנו כל שאר ימות השנה:לאור הנר. בגמרא יליף דבדיקת חמץ צריכה שתהא לאור הנר, מדכתיב הכא (שמות י״ב:י״ט) שאור לא ימצא, וכתיב התם (בראשית מ״ד:י״ב) וימצא הגביע, מה מציאה האמורה שם ע״י חפוש, שנאמר ויחפש וכו׳ וימצא, אף מציאה האמורה כאן על ידי חיפוש, וחפוש הוי בנר דכתיב (משלי כ׳:כ״ז) נר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ותקנו הבדיקה בלילה מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום דשרגא בטיהרא למאי מהניא. ומיהו אם לא בדק ליל י״ד ובודק בי״ד שחרית צריך שיבדוק נמי לאור הנר:ולמה אמרו. לקמן במתניתין:שתי שורות. של חביות הסדורות זו ע״ג זו במרתף של יין צריך לבדוק ביניהן, אחר שאמרנו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א״צ לבדוק, למה הצריכו לבדקן. ומשני, לא אמרו אלא במרתף שמכניסין בו חמץ, כמו מרתף שמסתפק ממנו יין לשלחנו ופעמים שהשמש עומד למזוג ופתו בידו וכשהיין כלה נכנס במרתף להביא יין:שתי שורות על פני [כל] המרתף. דרך אוצרי יין לסדר חביותיהן שורות שורות עד שממלאין כל קרקעית המרתף וחוזרין ומניחין חבית על חבית, כשורות התחתונות כך שורות העליונות עד שמי הקורה. ושתי שורות שאמרו ב״ש הם שורה חיצונה מן הארץ עד שמי קורה, וחוזר ובודק החביות העליונות על פני ארכו ורחבו של מרתף, נמצאו שתי שורות כמין גא״ם יונית, שורה אחת בזקיפה ושורה אחת בשכיבה:ב׳ שורות החיצונות. השורה העליונה הסמוכה לשמי קורה הרואה פני הפתח, ושלמטה הימנה. ואותן שלפנים אינו בודק כלל. ומן החיצונות אינו בודק אלא שתי העליונות בלבד:
תוסופות יום טוב
אור לארבעה עשר. כתב הר"ב ליל וכו' ולישנא מעליא נקט. מסיים הרמב"ם שלא תהיה פתיחת הספר בשם ההעדר. והרז"ה והר"ן כתבו עוד על שם פתח דברך יאיר (תהילים קי״ט:ק״ל):
בודקין את החמץ. כתב הר"ב ואע"ג דבביטול בעלמא סגי דילפי' מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. כדפירש"י דף ד' ע"ב. ומ"ש שמא ימצא וכו' וימלך על בטולו ויחשב כו'. כלומר דכמו שבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך. אע"פ שלא הוציא בשפתיו כלום ה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה:
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ. מפרש בגמ' לאתויי הא דת"ר חורי הבית העליונים והתחתונים וגג היציע וגג המגדל [משום דמשופעין] ורפת בקר ומתבן ולולין ואוצרות יין ואוצרות שמן א"צ בדיקה. ואהא מהדר ומקשה ולמה אמרו כו' דהא אוצרות יין ואוצרות שמן אין צריך בדיקה. ומשני במרתף כו':
שתי שורות על פני [כל] המרתף. ז"ש הר"ב עד שמי קורה פירש"י עד התקרה והוא כמו שמי השמים. ומ"ש וחוזר ובודק וכו' וע"פ ארכו ורחבו כו' וכן ל' רש"י וכלומר דהיינו ע"פ ארכו ורחבו דארכו הוא שאמר שבודק שורה חיצונה מן הארץ כו'. ורחבו הוא שאמר וחוזר ובודק החביות העליונות. וכתב רש"י שאף היא נקראת שורה אם באת למנות מלמעלה למטה. [*ומ"ש הר"ב ועשויה כמין גא"ם יונית כו' מסיים רש"י ועשויה כמין כ"ף שלנו פתוחה [ועי' בפ"ג דמדות מ"ט] שורה אחת כמין גאם היינו שורה בזקיפה ושורה עליונה בשכיבה כאדם הבודק כותל הבית מבחוץ והגג הרואה את הקורה דהיינו כל גג השורות עכ"ל. ולפי' קורא החיצונה אורך והעליונות רוחב שאותה של שכיבה ראויה להקרא רוחב ושל זקיפה ראויה להקרא אורך. עוד יש לפרש שעל פני ארכו ורחבו חוזר על כל הב' שורות (ששתיהן) הן על החיצונה הן על העליונה ששתיהן בודק לאורך ולרוחב של כל המרתף. אבל לפרש שעל פני ארכו ורחבו קאי על העליונה דסמיך ליה לחוד אין נראה דהא אף בחיצונה בודק על פני כל המרתף ולמה יפרש כך רק בעליונות]:
שתי שורות החיצונות שהן העליונות פירש הר"ב שורה העליונה הרואה פני הפתח ומסיים רש"י והאי פתח לאו כנגדו ממש קאמר אלא הכותל שהפתח בו קרי הכי. ומ"ש הר"ב ושלמטה הימנה הכי מפרש רב בגמ'. ודייק מדתנן ברישא חיצונות ש"מ דתרוייהו חיצונות בעינן. ודתנן בתר הכי עליונות למעוטי תתאי דתתאייתי. כלומר שלישית ושתחתיה. ואע"ג דבספרי גמ' גרסינן והלכתא כוותיה דשמואל דמפרש עליונה ושלפנים הימנה אל תתמה על החפץ להר"ב לפרש אליבא דרב. דגירסא זו דידן לא נמצאת להפוסקים. שכן הרמב"ם והרא"ש והטור פוסקים נמי כרב ומשום דהלכתא כרב באיסורי וכן מצאתי בכ"מ ועי' לקמן פ"ד מ"ג:
יכין
מלכת שלמה
1.
On the evening of the fourteenth [of Nissan] they search they house for chametz by the light of a lamp. Every place into which chametz is not brought does not require searching, So why did they rule: two rows of the wine cellar [must be searched]? [This is actually] a place into which chametz might be taken. Bet Shammai say: two rows over the front of the whole cellar; But Bet Hillel say: the two outer rows, which are the uppermost.משנה ב
אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף:
ברטנורה
אין חוששין. כשבדק הבית בזוית זו ובא לבדוק זוית זו, אין חוששין שמא בתוך שבאתי לזו גררה חולדה למקום הבדוק וצריך אני לחזור ולבדוק, שאם באת לחוש לכך הרי גם מחצר לחצר י״ל כן אני בדקתי קודם לחברי ולאחר בדיקתי הביאה חולדה חמץ מחצר חברי לחצרי ואין לדבר סוף:
תוסופות יום טוב
חולדה. אע"פ שבל' הכתוב נקרא שם המין בל' זכר. כדכתיב (ויקרא י״א:כ״ט) החלד והצב. ה"נ במ"ב פי"א דחולין תנן רחלות וכתיב (בראשית ל״ב:ט״ו) רחלים מאתים. וקאמר ר' יוחנן בגמ' [קלז.] דלשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ועי' ריש מסכת תרומות [*ועי' בפרק אחרון דעירובין משנה י"ג]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. לֹא בָדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדֹּק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר, יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו:
ברטנורה
בודקים אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית. הכי קאמר, באחד מג׳ פרקים הללו בלבד בודקים, ולאחר ג׳ פרקים הללו אם לא בדק שוב אינו בודק:בתוך המועד. בשעה ששית שהוא מועד הביעור:לאחר המועד. עד שתחשך. ואית דמפרשי בתוך המועד, בתוך הפסח. לאחר המועד, לאחר הפסח. כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה בחמץ של היתר שנעשה לאחר הפסח. ור׳ יהודה סבר לאחר הביעור, דהיינו לאחר זמן איסורו של חמץ, לא יבדוק כלל דלמא אתי למיכל מיניה. ורבנן אמרי יבדוק לאחר זמן איסורו, ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שכל עצמו מחזר עליו לשורפו. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
רבי יהודה אומר וכו' ובשעת הביעור. כתב הר"ב דטעמיה דלאחר הביעור לא יבדוק דלמא אתי למיכל מיניה וגבי שמן במשנה ד' פ"ב דשבת לא גזר דלמא יסתפק מנר הדולק דמשום חומרא דשבת מבדיל בדיל. גמרא:
בתוך המועד. פירש הר"ב בשעה ששית שהוא מועד הביעור [עי' במשנה דלקמן] לאחר המועד עד שתחשך כך פירש רש"י וכתב הר"ן ואיכא למידק ומשתחשך ואילך למה לא יבדוק. ואפשר דהיינו טעמא משום דאפי' רבנן מודו דכל היכא דענוש כרת אפי' מחזר עליו לשורפו חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה. ולא סמכינן אהאי טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת עכ"ל. והא דלא רצה רש"י לפרש כאית דמפרשי כתבו התוספות דלטעמיה אזיל שהוא מפרש כפירוש קמא במתניתין א' שכתב הר"ב דטעמא דבדיקה שלא יעבור על בל יראה ולאחר פסח ליכא בל יראה. והר"ן כתב דאפי' הכי ניחא לאית דמפרשי דסברי דכי היכי דקנסוהו רבנן משום דעבר על בל יראה לאסרו בהנאה עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. להצריכו אף בדיקה ע"כ. אבל הכריח פירוש דאית מפרשי מכח קושיית התוספות דלר' יהודה קרי שעת הביעור. ולמה שינה לשונו למקרי ליה מועד. ואני אומר דרש"י מפרש מועד שעת הביעור משום דהכי איתא בפ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' צ"ח ע"ב) אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו. לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן וכו'. והתם מועד היינו משעה ששית שמועדו לבערו. ולהכי לא קאמר התם לאחר המועד אלא לאחר הפסח. משום דלאחר המועד היינו אחר הביעור עד שתחשך. ואילו התם כל עוד ימי הפסח מצווים עליו לשרפו ולבערו. הלכך הכא דתנן מועד ולאחר המועד ודאי פירושו כמועד דהתם דהיינו שעת הביעור. ולענין קושיית התוס' יש לומר משום דחייב אדם לומר בלשון רבו כדתנן פ"ק דעדיות ור' קבל הלשון מר' יהודה ששנה לתלמידיו בלשון ביעור וקבל מהחכמים ששנאו בל' מועד וקבען במשנתו כלשון איש ואיש:
ומה שמשייר. בלילה לצרכו שיאכל בלילה גם בבקר. הר"ן:
כדי שלא יהא צריך בדיקה. דהא דתנן לעיל דאין חוששין היינו מספק. אבל הכא איכא למיחש שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה. גמרא ד"ט ע"ב:
יכין
מלכת שלמה
3.
Rabbi Judah says: they search on the evening of the fourteenth and in the morning of the fourteenth, and at the time of destroying. But the sages say: if he did not search in the evening of the fourteenth he must search on the fourteenth; if he did not search in [the morning of] the fourteenth, he must search during the festival; if he did not search during the festival, he must search after the festival. And what he leaves over he must put away in a hidden place, so that he should not need searching after it.משנה ד
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:
ברטנורה
ושורפין בתחלת שש. ואע״ג דכל שעה שישית מדאורייתא שריא, גזרו רבנן עליה דלמא טעו וסבור על השביעית שהיא שישית. אבל החמישית לא טעו למימר על השביעית שהיא חמישית, ומותר:תולין כל חמש. ואינו אוכל, גזרה משום יום המעונן דטעי וסבר על השביעית שהיא חמישית. ומיהו לשרוף אינו צריך, ומאכיל לבהמתו. אבל ששית אף בהנאה אסור מדרבנן, גזירה משום שביעית. והלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
ושורפים בתחלת ו'. כתב הר"ב ואע"ג דכל שעה ששית מדאורייתא שריא שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ומפי השמועה למדו שהראשון זהו י"ד. ראייה לדבר זה מה שכתב בתורה (דברים ט״ז:ג׳) לא תאכל עליו חמץ. כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה. לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי יום. הרמב"ם בפרק א' וב' מהל' חמץ:
תולין כל ה'. פירש הר"ב גזירה משום יום המעונן. עי' מ"ג פרק ה' מסנהדרין:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְסוּלוֹת מֻנָּחוֹת עַל גַּג הָאִצְטַבָּא. כָּל זְמַן שֶׁמֻּנָּחוֹת, כָּל הָעָם אוֹכְלִים. נִטְּלָה אַחַת, תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין. נִטְּלוּ שְׁתֵּיהֶן, הִתְחִילוּ כָל הָעָם שׂוֹרְפִין. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֻלִּין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ:
ברטנורה
שתי חלות. של חמץ:של תודה פסולות. שנפסלו בלינה. שמתוך שהן מרובות לחמי תודה בי״ג בניסן, שכל מי שיש לו תודה להביא מביאה בי״ג, נפסלות בלינה לבוקר של י״ד. לחמי תודה ארבעים חלות, עשרה מהן חמץ. ותודה נאכלת ליום ולילה, ואם היו מביאים אותם בי״ד אין נאכלות של חמץ אלא עד שש שעות, ואסור להביא קרבן ביום שיתמעט זמן אכילתו, שאין מביאין קדשים לבית הפסול, הלכך כל מי שהיה עליו קרבן תודה מביאה בי״ג, דבי״ד לא יוכל להביאה, וכל שכן בפסח, ונפסלו בלינה ליום י״ד לפי שלא היו להם אוכלים כל כך, ומשום הכי דפסולות היו נתונות שם, שאם היו כשרות לא היו נותנים אותם שם לפסלם בידים:שמונחות. שם עד זמן הביעור ונשרפות:על גג האצטבא. שהיה בהר הבית. כדי שיראו אותם שם לסימן:ניטלה אחת מהן. בתחלת שעה חמישית בא שליח ב״ד ונוטל האחת, וכל העם מכירים שהגיע שעה חמישית ותולין:ותרומה כל חמש. דאסור להפסיד קדשים בידים כל זמן שיכול לאכלם:וששורפין בתחלת שש. דהשתא ודאי רובא טעו בין ו׳ לז׳. ואין הלכה כר״ג:
תוסופות יום טוב
של תודה פסולות. פי' הר"ב כל מי שהיה עליו קרבן תודה מביאה בי"ג וכו' דלשהויי עד אחר הפסח עובר בעשה דובאת שמה והבאתם שמה (דברים י״ב:ה׳-ו׳) כמ"ש הר"ב בריש מסכת ר"ה:
על גג האיצטבא. הכי גרסי'. ועי' פ"ד דסוכה מ"ד [*ובמשנה ח' פ"ג דתענית]:
יכין
מלכת שלמה
5.
Rabbi Judah further said: two unfit loaves of thanksgiving used to lie on the roof of the [Temple] portico: as long as they lay [there] all the people would eat [chametz]. When one was removed, they would keep it in suspense, neither eating nor burning [it]. When both were removed, all the people began to burn [their chametz]. Rabban Gamaliel says: non-sacred chametz may be eaten the whole of the four [hours] and terumah the whole of the five [hours] and they burn [them] at the beginning of the sixth [hour].משנה ו
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:
ברטנורה
מימיהם של כהנים לא נמנעו. משום דבעי למתני סיפא מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה [נקט] לה הכא:מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה. בולד של ולד קאמר. כלומר הבשר שהוא שלישי שנטמא בשני לטומאה, שהוא ולד של ולד, לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון לטומאה. וכשנוגע זה הבשר שהיה מתחלתו שלישי בבשר שנטמא באב הטומאה חוזר להיות שני, שהרי נגע בראשון ונעשה שני, ונמצא שהוסיפו לו טומאה על טומאתו, דמעיקרא שלישי והשתא שני. ואעפ״כ לא נמנעו מלשורפו עם חמור ממנו, דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד לא חשו אם מטמאין אותו יותר ממה שהיה. ואע״פ שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה שנאמר בטומאת אוכלין (דברים י״ד) טמא הוא, הוא טמא, ואינו מטמא אוכל כיוצא בו, מ״מ רבנן גזרו שיהיה אוכל מטמא אוכל:השמן. של תרומה:שנפסל בטבול יום. הוא שלישי לטומאה, דטבול יום פוסל את התרומה מן התורה ועושה אותה שלישי לעולם, לא שנא אוכלין ולא שנא משקין:בנר שנטמא בטמא מת. האי נר של מתכת הוא. וכל כלים חוץ מכלי חרס שנגעו בטומאת מת נעשו כמותה, אם אב אב, אם ראשון ראשון, דכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) בחלל חרב, ודרשינן חרב הרי הוא כחלל, שהחרב שנגע במת נעשה אבי אבות כמת עצמו, וכשנגע בטמא מת שהוא אב נעשה ג״כ החרב אב, והוא הדין לכל שאר כלים חוץ מכלי חרס. נמצא הנר של מתכת שנגע בטמא מת, נעשה אב הטומאה. והשתא הוסיף ר״ע על דברי ר׳ חנניה סגן הכהנים, שר׳ חנניה לא התיר אלא להחזיר הג׳ שני, ור׳ עקיבא התיר להחזיר הג׳ ראשון, שהשמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי, כשמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת, שהנר עצמו נעשה אב כמו שאמרנו, נמצא שחוזר השלישי להיות ראשון ואעפ״כ לא נמנעו, דהואיל ויש שם טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף בידים:
תוסופות יום טוב
השמן. פי' הר"ב של תרומה מדקתני מלהדליק בנר. דאילו שמן של קודש כשנפסל נשרף בקדש בבית הדשן ואין לכהנים היתר בהם אבל שמן תרומה כהנים מדליקין בו דכתי' (במדבר י״ח:י״ט) ואני נתתי לך משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיק תחת תבשילך. רש"י:
בנר שנטמא בטמא מת. אבל כשנטמא בשרץ דנעשה ראשון אע"ג דעושין לשמן שהם משקין להיות תחילה דלעולם משקין נעשין תחילה כדפי' הר"ב בי"ח דבר דריש מס' שבת ונמצא שהוסיף אדרבי חנינא שנעשה שלישי ראשון מאי אמרת דהאי דנעשין תחילה מדרבנן היא. הא הך דאוכל מטמא אוכל נמי מדרבנן היא. ועי' במשנה ב' פרק ה' דסוטה. אלא היינו טעמא דדייק לומר שנטמא בטמא מת. משום דאיהו סבירא ליה דמן התורה משקין מטמאין אוכלין ואשמעינן השתא דכשנטמאו בנר שנטמא בטמא מת. הוסיפו על טומאתן שנעשה ראשון ומטמאין אוכלין מדאורייתא גמרא. והביאו הרמב"ם בפירושו. ועי' בסמוך לקמן. והא דמפרש הר"ב דר"ע הוסיף להחזיר הג' ראשון לישנא דגמרא נקט ובכלל זה דלר"ח לא נעשה [שני] *) אלא מדרבנן ע"י אוכל ולר"ע נעשה ראשון מדאורייתא ע"י כלי ומה שכתב הר"ב דכל הכלים דינם שוים לכלי מתכת וכן כתב הרמב"ם עי' בריש מסכת אהלות:
יכין
מלכת שלמה
6.
Rabbi Hanina the vice-chief of the priests said: during all of the days of the priests they never refrained from burning [sacrificial] meat which had been defiled by an offspring of uncleanness with meat which had been defiled by a father of uncleanness, even though they add uncleanness to its uncleanness. Rabbi Akiva added and said: during [all] the days of the priests they did not refrain from lighting oil which had been rendered unclean by a tevul yom in a lamp which had been made unclean by one who had contracted corpse impurity, even though they add uncleanness to its uncleanness.משנה ז
אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בְּפֶסַח. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה. וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. עַל מַה נֶּחֱלְקוּ, עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת:
ברטנורה
מדבריהם למדנו. בין רבי מאיר בין רבי יוסי תרווייהו סבירא להו דבשר שנטמא בולד הטומאה דאמר רבי חנניה, מיירי בבשר שנטמא במשקים שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ, ורבי מאיר סבר טומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא, שאין משקין מטמאין אחרים ואפילו אוכלין אלא מדרבנן, ומשום הכי קאמר מדברי רבי חנניה דאמר ששורפין בשר שנטמא במשקין דהוי ליה טמא מדרבנן, דמדאורייתא טהור מעליא הוא, עם בשר שנטמא באב הטומאה שהוא טמא דאורייתא:למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה. משהגיע שעה ששית שהיא אסורה מדרבנן. כמו ששורפין בשר שנטמא במשקין שהוא טהור גמור מן התורה עם בשר שנטמא באב הטומאה שהוא טמא דאורייתא:אמר לו רבי יוסי אינה היא המדה. רבי יוסי לטעמיה דסבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ובשר שנטמא במשקין טמא מדאורייתא, הלכך אמר ליה אינה היא המדה, כלומר אי אתה יכול ללמוד זאת מדבריהם, אם התרת לשרוף טמא טומאה קלה עם טמא טומאה חמורה, תתיר לשרוף טהורה עם טמאה. והלכה כרבי יוסי שאין שורפים תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. וטומאת משקין לטמא אחרים אינה מדאורייתא אלא מדרבנן כר׳ מאיר:ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי יוסי קאמר לה דאף על גב דרבי אליעזר ורבי יהושע אפליגו בשריפת תרומה, בהא מודים ששורפים זו לעצמה וזו לעצמה:על התלויה ועל הטמאה. רבי אליעזר סבר דמוזהר על שמירתה של תלויה, דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומותי, בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה תלויה ואחת תרומה טהורה:ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת. כיון דתלויה היא אי אתה מוזהר על שמירתה. ועל התלויה והטהורה לא נחלקו ששורפין, דהואיל ולא הוחזקה טומאה אין נראית כמטמא בידים:
תוסופות יום טוב
מדבריהם למדנו. מ"ש הר"ב שנטמא במשקין שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ דהא אוקמינן לעיל שנטמא בולד ולד וכ"כ רש"י והקשה דסוף סוף כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן [כדפי' הר"ב לעיל] מה קא מהני ליה האי בשר לבשר שלישי אי לשויה שני מדרבנן מעיקרא נמי שני מדרבנן הוה דאילו משקים שנגע בהן תחלה היו מדרבנן דהא נגע בראשון. ואפי' ע"י שני הן נעשין תחלה [כמ"ש לעיל]. אלא על כרחך להאי שינוייא סבירא ליה אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא. ואשמעינן ר"ח דשני דרבנן עבדינן ליה שני דאורייתא ולרבי מאיר ש"מ שני דרבנן טהור מעליא דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא. והוא הדין לתרומה טהורה שנשרפת עם הטמאה ולר"י אשמעינן דשני דרבנן והוא שלישי דאורייתא עבדינן שני דאורייתא. הלכך אינה היא המדה. ולמ"ד אין אוכל מטמא אוכל א"צ לאוקמא בנטמא במשקים וכו' ומדבריהם מדר"א ורבי יהושע ע"כ. והשתא הר"ב שפי' לעיל אליבא דמאן דס"ל דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא הדרא קושית רש"י לדוכתא. וכן קשיא להרמב"ם דמפרש לעיל והכא כפירוש הר"ב וצ"ל דס"ל כמ"ש התוספות בדף ט"ו בד"ה ולד טומאה כו' דאומר ר"י דאכתי לא נגזרה גזירה דכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחלה ע"כ. ולפי זה הך סוגיא שהבאתי לעיל דדייק בגמ' אדר"ע ממשקים שנעשו לעולם תחלה אתיא אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא דלא צריך לאוקמי למתניתין דנטמא במשקין וכו' דמדבריהם אדר' אליעזר ור"י קאי וה"נ ס"ל דלאחר גזירה אמרו לדבריהם שהרי היו לאחר ב"ש וב"ה שגזרו לגזירה זו. וקשיא להרמב"ם שהביאם בפירושו ומפרש אליבא דמ"ד אין אוכל מטמא אוכל. דאליביה קודם שנגזרה מיירי [*דאי לאחר כך לא צריך לאוקמי למתניתין דנטמא במשקים וכו' דמדבריהם אדר"א ור"י קאי] ומיהו אשכחנא בתוס' דף י"ד ע"א בד"ה עם בשר וכו'. הקשו בסוגיא דהתם דהוי מצי לדקדק נמי בדרבי חנינא מהא דמשקים נעשים לעולם תחלה כמו דדייק לר"ע. ותירצו משום דרבי חנינא קאמר מימיהם של כהנים משמע שמעולם כך הוא אף קודם י"ח דבר דגזרו על המשקים להיות תחלה. ע"כ. הרי שלא חלקו בין הסוגיות כמו שחלקנו אלא כולה סוגי' כמאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל. וצ"ל דלא גרסי בדברי רבי עקיבא מימיהם של כהנים ור"ע לאחר גזירה מיירי ולהכי מדקדק תלמודא בדבריו:
ששורפין תרומה טהורה כו'. כתב הר"ב דרבי מאיר סבר טומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וכו' [*עי' בפירוש הר"ב במ"י פ"ד דטהרות] וכתבו התוספות בדבור המתחיל התם פסול וכו' ואם תאמר א"כ ר"ח נמי מוסיף אדרבי עקיבא דמדרבי עקיבא דאמר דפסול מדאורייתא מותר לעשות ראשון לא שמעינן שיהא שלישי דרבנן מותר לעשות שני. ובירושלמי פריך לה וקאמר למ"ד בולד טומאה דרבנן לא בא רבי עקיבא אלא לפחות תפתר בטבול יום דבית הפרס שהוא מדבריהם ע"כ. והשתא אתי שפיר לישנא דמדבריהם. דמדבריו מיבעי ליה [כדפריך בגמ' למאן דמוקי מדרבי אליעזר ורבי יהושע] דהא רבי עקיבא לא קאמר אלא בשלישי דאורייתא. אלא ודאי רבי עקיבא נמי בשלישי דרבנן מיירי:
התלויה. פי' הר"ב דכתיב משמרת תרומותי כו'. עי' משנה ח' פרק שמיני דתרומות:
יכין
מלכת שלמה