First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
מְגִלָּה נִקְרֵאת בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, קוֹרִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר. כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת, קוֹרִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אֶלָּא שֶׁהַכְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה:
ברטנורה
מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר. פעמים בזה ופעמים בזה כדמפרש ואזיל:מימות יהושע בן נון קורין בט״ו. דכתיב (אסתר ט׳:י״ט) על כן היהודים הפרזים עושים את יום י״ד, ומדפרזים בי״ד ש״מ דמוקפין בט״ו. ומימות יהושע, נפקא לן ג״ש מפרזי פרזי, כתיב הכא היהודים הפרזים וכתיב התם (דברים ג׳:ה׳) לבד מערי הפרזי, מה להלן מימות יהושע אף כאן מימות יהושע. ותקנו שהכרכים המוקפים חומה מימות יהושע אע״פ שאין להם חומה עכשיו יקראו בט״ו כמו שושן, כדי לחלוק כבוד לא״י שהיתה חרבה בימי מרדכי ואסתר, כדי שיהיו קורין כבני שושן ויחשבו כאילו הם כרכים המוקפים אע״פ שהם עתה חרבין, ויהיה זכרון לא״י בנס זה. ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק תחלה וכתיב (שמות י״ז:י״ד) כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, לפיכך הזכירו מימות יהושע:אלא שהכפרים מקדימין. כלומר מאחר שמוקפין קורין בט״ו ושאין מוקפין בי״ד הכל בכלל, והיכי משכחת תו י״א י״ב וי״ג, אלא שהכפרים נתנו להם רשות להקדים קריאתן ליום הכניסה יום ב׳ בשבת שלפני י״ד, או ה׳ בשבת, שהן יום הכניסה שהכפרים מתכנסים בעיירות למשפט, לפי שב״ד יושבים בב׳ וה׳ בתקנת עזרא. א״נ מתכנסין הכפרים לעיירות בב׳ וה׳ לשמוע קריאת התורה, והכפרים אינם בקיאים כל כך לקרות וצריכים שיקראנה להם אחד מבני העיר, ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום י״ד, כדי שיהיו פנויים ביום פורים להספיק צרכי סעודת פורים לבני העיירות. ומצאו לדבר זה רמז מן המקרא דכתיב (אסתר ט׳:ל״א) לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, ואי לא תקון מרדכי ואסתר אלא י״ד וט״ו הכתובים במקרא, לימא קרא בזמנם, מאי זמניהם, ש״מ עוד ב׳ זמנים אחרים חוץ מאותן הכתובים במגילה, וי״ג לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה, שעיקר הנס בו היה, שבו נקהלו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מדינות. על כרחך לא רבי קרא אלא י״א וי״ב. ואין לומר דרבי ט״ז וי״ז שלאחר י״ד וט״ו הכתובים במגילה, דאמר קרא (שם) ולא יעבור:
תוסופות יום טוב
כרכין. עיין במשנה ד' פ"ט דברכות:
מימות יהושע. פי' הר"ב נפקא לן ג"ש כו' וכתיב התם לבד מערי הפרזי. בריש דברים כתיב וזהו שפירש"י וכתיב התם בביאת הארץ בימי משה ויהושע ע"כ. דהואיל ונכתב בשנת הארבעים סמוך לפטירת משה רבנו ע"ה חשבינן ליה מימות יהושע ודלא תלינן מימות משה חדא דא"כ כל שהיתה מוקפת מתחלת יציאתן ממצרים שהיא ארבעים שנה קודם לביאתן לארץ ומנא ידעינן איזה היתה מוקפת בזמן ההוא. ועוד דהיינו טעמא דמסיים הר"ב ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק וכו':
קורין בט"ו. כתב הר"ב מדפרזים בי"ד ש"מ דמוקפים בט"ו. ומקשינן בגמרא ואימא דפרזים בי"ד כדכתיב בהו. אבל מוקפין דלא קבע בהו קרא אי בעו בי"ד ואי בעו בט"ו. אמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה דזמניהם ל' רבים לומר שזמנו של מוקפין אינו כזמנו של פרזים. ותו פריך ואימא בי"ג וקרא דכתיב להיות עושים וגו' בט"ו לשושן אתי. ומשני כיון דלא רמז לך הכתוב זמן דמוקפים אימת ואשכחן ט"ו לשושן מסתברא שהמוקפים יעשו כשושן:
כפרים בי"ד. דכתיב הפרזים עושים יום י"ד ועיר שאין מוקפת חומה נקרא פרוז שמתוך שאין לה חומה ישיבתה נפוץ ופרוז ומרוחקים משכונה לשכונה. רש"י:
בארבעה עשר. עיין בפי' הר"ב ספ"ק דיבמות מאי דפריך בגמ' התם מלא תתגודדו:
ועיירות גדולות. נמי אינן מוקפות חומה דהא בכלל פרזים הם אלא שהן גדולות וכדתנן במשנה ג':
אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. [*ומ"ש הר"ב באידך פי' שמתכנסים בו לשמוע קריאת התורה כמ"ש לקמן בסוף פ"ג בד"ה בשני ובחמישי וכו'] ומ"ש הר"ב כדי שיהיו פנויים וכו'. הכי איתא בגמרא. אבל רמי עלה מדתנן במשנה ג' מקום שאין נכנסין לא בב' ולא בה'. אין קורין אותה אלא בזמנה. ואי ס"ד תקנתא דכרכים היא היאך מפסידין לתקנתא דידהו אלא אימא מפני שמספקין כו' שכר הוא להם בשביל שהם מספקים הילכך היכא דאין נכנסים כו' לא קולא הוא גבייהו ואין כאן שכר. ומ"ש לימא קרא בזמנם משום דאמרן דלא זמנו של זה כזמנו של זה כדלעיל והיינו מדכתיב לשון רבים להכי אמרינן דאכתי לימא בזמנם דהוי נמי לשון רבים. ומ"ש הר"ב ש"מ עוד שני זמנים דזמנים טובא ליכא למימר דיו"ד וה"א דמיותרים בזמניהם דרשינן דומיא דעיקר זמנם דתרתי. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
1.
The Megillah is read on the eleventh, the twelfth, the thirteenth, the fourteenth, and the fifteenth [of Adar], never earlier and never later. Cities which have been walled since the days of Joshua ben Nun read on the fifteenth; villages and large towns read on the fourteenth, Except that villages move the reading up to the day of gathering.משנה ב
כֵּיצַד. חָל לִהְיוֹת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בַּשֵּׁנִי, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת בַּשְּׁלִישִׁי אוֹ בָּרְבִיעִי, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת בָּחֲמִישִׁי, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם. חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת מַקְדִּימִין וְקוֹרִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר. חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, כְּפָרִים מַקְדִּימִין לְיוֹם הַכְּנִיסָה, וַעֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת קוֹרִין בּוֹ בַיּוֹם, וּמֻקָּפוֹת חוֹמָה לְמָחָר:
ברטנורה
חל להיות. י״ד. בע״ש. עיירות ומוקפין קורין בו ביום, שאין קריאת מגילה בשבת, גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד׳ אמות ברשות הרבים, ואם יאחרנה עד אחד בשבת הוה ליה י״ו, ואמר קרא ולא יעבור. ואע״פ שבני הכרכים קורין המגילה בי״ד כשחל ט״ו להיות בשבת, מ״מ אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת שהוא יום ט״ו, ומפטירים פקדתי, ושואלין ודורשין בהלכות פורים כל אותה שבת. וסעודת פורים אית דאמרי דעבדי לה ביום י״ד שבו קורין את המגילה, ואית דאמרי דמאחרין אותה לאחר השבת. והכי משמע בירושלמי דסעודת פורים שחל להיות בשבת מאחרין ולא מקדימין. ולכ״ע אין עושים אותה בשבת:חל להיות. י״ד. באחד בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה. דה״ל י״א. וה״מ שהקילו חכמים לבני הכפרים להקדים ליום הכניסה, בזמן שישראל שרויין על אדמתן ושלוחי בית דין יוצאים להודיע מתי קידשו ב״ד החדש ומתי הפסח נקבע. אבל בזמן הזה שהעם מסתכלין בקריאת המגילה ומונים ממנה שלשים יום לפסח, אם יקדימו הכפרים קריאתן הרי יעשו הפסח לסוף ל׳ יום של קריאה, ונמצאו אוכלין חמץ בימים אחרונים של פסח, לפיכך אין קורין אותה אלא בזמנה:
תוסופות יום טוב
חל להיות. יום י"ד. שהוא עיקר לפי שרוב העולם קורין בו ומשום הכי קתני ליה סתמא ושני בשבת יום הכניסה הוא. הר"ן. ואע"ג דהשתא דמתחיל בשני בשבת והדר תני בשלישי וכו' דנקט סידורא דיומא נמצא דאשמעינן מקדימין לי"ג ולי"ב וכו' דלא כסידורא דירחא דלעיל. מפרש בגמרא דהיינו טעמא דאי הוה תנא כסידורא דירחא היה צריך לשנות אחר השבת י"א. בשבת י"ב. ע"ש י"ג. מתוך כך הוא בא לדלג ולטעות לכך נקט סידורא דיומא וסדר החדש הבא לו לאחוריו אינו מזכירו בפירוש שהרי מאליו הוא נשמע ואין כאן עוד טעות:
חל להיות בע"ש עיירות ומוקפים בו ביום. כתב הר"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזירה שמא יטלנה וכו'. דהכל חייבין בקריאת מגילה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א"כ למה קורין בס"ת בשבת כדתנן בפרק בתרא. וכ"פ הר"ב בסמוך בפרשת ויבא עמלק אבל בקריאת הלל ל"ק דרשאין לקרות בעל פה כיון דרגילין בו מידי דהוה מעמדות במנחה. כדתנן במשנה ג' פ"ד דתענית. וניחא לי במ"ש בטור א"ח ר"ס קל"ט דהקורא בפרשה צריך לסדר אותה תחלה פעמים ושלש בינו לבין עצמו וכו' וא"כ כל הקורין בקיאין הן דומיא לתירוץ ב' דתוספות במילה שלא גזרו כמ"ש בשמם במשנה ב' פ"ד דסוכה דטעמא דאין אדם מל אא"כ הוא בקי:
ומוקפין בו ביום. דכתיב (אסתר ט׳:כ״א) בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות אף כאן אין מוקפין קודמין לקרות עם הכפרים ביום הכניסה הכי איתא בגמ' ולא ידעתי מי הכריח להר"ן לתת טעם אחר משום שבו קריאה לרוב העולם. ומ"ש הר"ב ושואלין וכו' כל אותה שבת. [גמ']. [ובגמרא] משמע דאצטריך לאשמועינן דלא תימא נגזור דרשא אטו קרייה. והרמב"ם בפ"ק הלכות מגילה כתב כדי להזכיר שהוא פורים ומ"ש הר"ב דסעודת פורים לכ"ע אין עושין בשבת דלעשות אותם ימי משתה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים ואינו מתקנת מרדכי:
חל להיות בשבת. למאי דכתיבנא במשנה ה' דפ"ה דסוכה דאין עושין יוה"כ באחד בשבת הה"נ בע"ש דהני טעמי נמי שייכי. ולפיכך הכא דוקא בזמן שמקדשין ע"פ הראיה. דאל"כ כשיחול פורים בשבת יבא יו"כ בע"ש. וכ"פ המגיד [פ"א מהלכות מגילה הי"ג]:
ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה. דכיון דאדחו מיומיה ידחו ליום הכניסה. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
2.
How so?If the fourteenth [of Adar] falls on Monday, the villages and large towns read on that day and the walled places on the next day. If it falls on Tuesday or on Wednesday, the villages move the reading up to the day of gathering, the large towns read on that day, and the walled places on the next day. If it falls on Thursday, the villages and large towns read on that day and the walled places on the next day. If it falls on Friday, the villages move the reading up to the day of gathering and the large towns and walled places read on that day. If it falls on Shabbat, the villages and large towns move the reading up to the day of gathering, and the walled places read on the next day. If it falls on Sunday, the villages move the reading up to the day of gathering, the large towns read on that day, and the walled cities on the day following.משנה ג
אֵיזוֹ הִיא עִיר גְּדוֹלָה, כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַטְלָנִים. פָּחוֹת מִכָּאן, הֲרֵי זֶה כְפָר. בָּאֵלּוּ אָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין. אֲבָל זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְתִשְׁעָה בְאָב, חֲגִיגָה וְהַקְהֵל, מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין. אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין, מֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִיּוֹת וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, מְקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. אֲבָל מְקוֹם שֶׁאֵין נִכְנָסִין לֹא בְּשֵׁנִי וְלֹא בַחֲמִישִׁי, אֵין קוֹרִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִזְמַנָּהּ:
ברטנורה
עשרה בטלנין. של בית הכנסת, שבטלים ממלאכתן ונזונים משל צבור כדי להיות מצויין תמיד בשעת התפילה בבהכ״נ:באלו אמרו. בזמנים של מגילה אמרו מקדימין אם חל זמן קריאתה בשבת:אבל זמן עצי הכהנים והעם. שהיו משפחות לישראל שקבועים להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה, ומביאין קרבן עצים עמהם עולות נדבה, אם חל להיות בשבת מאחרים ליום מחר:ותשעה באב. והוא הדין שאר תעניות אם חל א׳ מהן להיות בשבת:וחגיגה. אם חל י״ט בשבת דוחין שלמי חגיגה למחר, שהרי יש לה תשלומין כל ז. וכן הקהל את העם, שהיה המלך קורא בספר משנה תורה, וכל העם חייבין לבא ולהביא את טפם כדכתיב (דברים ל״א:י״ב) האנשים והנשים והטף, ובשבת אי אפשר ודוחין אותו למחר:ולא מקדימין. דאכתי לא מטי זמן חיובייהו. ותשעה באב, דאקדומי פורענותא לא מקדמינן:
תוסופות יום טוב
באלו אמרו. פי' הר"ב בזמנים של מגילה. ור"ל בי"ד וט"ו. ורש"י פי' אם חל י"ד בשבת. וא"כ באלו קאי על הימים המוקדמים. והרי"ף פי' ע"פ הירושלמי באלו ר"ל במגילה ותרומת [שקלים] דבאחד באדר משמיעין על השקלים ולא בא' בניסן וטעמא פירש הר"ן שאין מביאין קרבנות צבור אלא מתרומה חדשה:
זמן עצי הכהנים. בפי' הר"ב והעם וכן ברש"י והר"ן. וכן הוא במשנה ה' פרק בתרא דתענית [*ובסדר המשנה שבירושלמי הכא והתם]:
ותשעה באב. כתב הר"ב וה"ה שאר תעניות. והאי דנקט ט' באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו. אבל שאר צומות אמרינן במסכת ר"ה [פ"ק דף י"ח] רצו מתענין רצו אין מתענין. רש"י:
חגיגה. כתב הר"ב שיש לה תשלומין כל ז' ואפילו עצרת כדפי' במ"ו פ"ק דחגיגה:
והקהל. פי' הר"ב וכל העם כו' להביא את טפם כו' ובשבת א"א וכ"כ רש"י. וטעמא דאע"ג דנושא חי פטור כדתנן בפ"י דשבת מ"ה הא אמרי' דכל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מתלת. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת אפשר דחייב כדכתיבנא במ"ב פי"ח דשבת. וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן. כדאיתא בגמרא פ"ק דחגיגה דף ג'. וא"כ אפי' הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו וא"א בשבת. ורש"י כתב עוד פירוש אחר בשם ירושלמי משום בימה של עץ שהיו עושין למלך. כדתנן בספ"ז דסוטה. ומאתמול לא עבדינן משום דדחיקא לה עזרה:
ולא מקדימין. כתב הר"ב לא מטא זמן חיובייהו גמ'. ופי' הר"ן הקהל קודם זמן חיובו לא אפשר משום בימה [וזמן ההקהל ביום [*א'] דחול המועד [*כדתנן במ"ח פ"ז דסוטה וע"ש] ויום שלפניו הוא י"ט דכמו כן א"א לעשות בימה] וכן זמן עצי כהנים א"א להקדים מפני חבירו שהוא מספיק דא"א לו להכנס בתחומו ע"כ. וחגיגה ודאי א"א להקריב קודם החג דמאי חגיגה שייכא אם אין חג. ומ"ש הר"ב וט"ב משום דאקדומי כו'. בגמרא. וטעמא דאצטריך לכך משום דמכיון דמי"ז בתמוז הובקעה העיר נמצא דהוי זמן תענית בכל אלו הימים הקודמים לט"ב. ועוד הא כתבינן במ"ו פ"ד דתענית דבז' באב נכנסו גוים להיכל וכו':
מותרין כו' ומתנות לאביונים. ר"ל כי מי שנתן באותם הימים ר"ל יום י"א י"ב וי"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו הרמב"ם. אבל משלוח מנות אינו אלא בזמן סעודה דמנות מידי דמיכל הוא והרי"ף הביא ירושלמי דסעודת פורים לא מקדימין. [*וכמ"ש הר"ב במשנה דלעיל]:
יכין
מלכת שלמה
3.
What is considered a large town? One which has in it ten idle men. One that has fewer is considered a village. In respect of these they said that they should be moved up but not postponed. But with regard to the bringing the wood for the priests, the [fast of] Tisha B’Av, the hagigah, and assembling the people they postpone [until after Shabbat] and they do not move them up. Although they said that they should be moved up but not postponed, it is permissible to mourn, to fast, and to distribute gifts to the poor [on these earlier days]. Rabbi Judah said: When is this so? In a place where people gather on Mondays and Thursdays, but in places where people do not gather on Mondays and Thursdays, the Megillah is read only on its proper day.משנה ד
קָרְאוּ אֶת הַמְּגִלָּה בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, קוֹרִין אוֹתָהּ בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי, אֵין בֵּין אֲדָר הָרִאשׁוֹן לַאֲדָר הַשֵּׁנִי אֶלָּא קְרִיאַת הַמְּגִלָּה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:
ברטנורה
אין בין אדר ראשון לאדר שני וכו׳ הכי קאמר אין בין ארבעה עשר וחמשה עשר של אדר ראשון לארבעה עשר וחמשה עשר של אדר שני, אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין:
תוסופות יום טוב
אלא קריאת המגילה. כלומר שאם עשאה בראשון לא יצא. רש"י וטעמא בגמ' דמסמך גאולת פורים לגאולת פסח עדיף. ובירוש' דריש שקלים דמשמיעין על השקלים נמי איכא בינייהו עיין בפירוש הר"ב דריש שקלים. אבל למסקנת הבבלי דמסקינן דחסורי מחסרא וה"ק אין בין י"ד של אדר כו' ולא מיירי בכל החדש לא קשיא דלא תני לה. ומ"ש בב"י ס"ס תרפ"ח בדין הפרשיות דלא כמסקנא שבגמרא. מצאתי לו בתשובה סוף בדק הבית שחבר. שתיקן זה ע"פ המסקנא:
ומתנות לאביונים. וה"ה משלוח מנות דליתנהו אלא בשני. אע"פ שהמקדימין לקרות נותנין מתנות לאביונים ביום קריאתם ואין שולחים מנות. שאני התם דלא עבדי סעודה. הר"ן:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד. אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת:
ברטנורה
אין בין יו״ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. מתניתין ב״ש היא [ביצה יב.] דאמרי אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את הס״ת לרשות הרבים כיון שאין בהם צורך אוכל נפש. ואין כן הלכה אלא כדברי בית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה. ואיכא נמי מילי אחרינא שאסורים בשבת ומותרים ביו״ט אע״פ שאינם צורך אוכל נפש, כגון משילין פירות דרך ארובה ביו״ט, אבל לא בשבת:שזה זדונו בידי אדם. שבת יש בה מיתת ב״ד:
תוסופות יום טוב
אין בין יו"ט לשבת. עיין במ"ב פ"ה דביצה:
וזה זדונו בכרת. פי' עיקר חומר זדונו בכרת. ומיהו אם התרו בו ולקה בידי אדם פטור. כדתנן בסוף מכות כל חייבי כריתות [שלקו נפטרו] כו'. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. אֵין בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וּנְדָבוֹת אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:
ברטנורה
אין בין המודר הנאה. אין מודר הנאה חמור ממודר מאכל אלא דריסת הרגל, שמודר הנאה אסור לו ליכנס בתוך שלו ומודר מאכל מותר:וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. מותר להשאילן למודר מאכל. ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהם, אבל במקום שמשכירין כיוצא בהם, אסור, דכל הנאה המביאה לידי מאכל שאם לא ההנהו זה מחוסר בה שוה פרוטה, הנאת מאכל הוא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל:נדר. האומר הרי עלי עולה, ולאחר זמן הפרישה ונאבדה, חייב באחריותה:נדבה. האומר הרי זו עולה, ונאבדה, אינו חייב באחריותה, שהרי לא קבלה עליו. אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין דכתיב (דברים כ״ג:כ״ד) כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, הרי נדר ונדבה אמורים בענין:
תוסופות יום טוב
וכלים שאין [עושין] בהן אוכל נפש. כתב הר"ב ודוקא במקום שמשכירים כו' דכל הנאה המביאה כו' הנאת מאכל הוא. בריש פ"ד דנדרים כתב והוא הדירו הנאה המביאה לידי מאכל. ושם אפרש בס"ד:
נדר. פירש הר"ב האומר הרי עלי עולה הכי תנן בריש קנים. ופשוט דהוא הדין לשאר דברים שאינן באין חובה. וז"ל הרמב"ם בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות עולה או שלמים או מנחה. ומ"ש הר"ב ונאבדה. במשנה [א' פ"ק] דקנים. מתו או נגנבו. ובגמרא דהכא גרסינן נמי או אבדו [*ובסדר המשנה שבירושלמי גרס הכא מתו או נגנבו]:
אלא שהנדרים חייב באחריותן. הקשו בתוספת והאיכא דנדר אינו בא מן המעשר [כדתנן בסוף פ"ז דמנחות] ונדבה בא מן המעשר דגבי מעשר כתיב (דברים כ״ז:ז׳) וזבחת שלמים וי"ל דהכא איירי בקרבנות שהופרשו כבר. ובריש פ"ז דב"ק [סב.] תירצו עוד דמשנה זו שנויה במסכת קנים גבי עולת העוף ועולה כיון שאין בה אכילת אדם. נדבה נמי אין בא מן המעשר. כדדריש בספרי בפרשת עשר תעשר:
שהנדרים חייב באחריותן. דכתיב (ויקרא א׳:ד׳) ונרצה לו לכפר עליו אימתי נרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן. אבל מקמי כפרה לא נרצה. ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו שהטעינו עליו שאמר עלי דכמאן דטעין אכתפיה דמי. גמרא:
ונדבות אינו חייב באחריותן. כתב הר"ב אבל לענין בל תאחר שוין דכתיב כאשר נדרת וכו' בפרשת כי תדור וגו' לא תאחר וגו' בסדר כי תצא:
יכין
מלכת שלמה
6.
There is no difference between one who is prohibited by vow from benefiting from his fellow and one who is prohibited by vow from [benefiting from] his food, except in the matter of setting foot [on his property] and of vessels which are not used for [preparing] food. There is no difference between vowed offerings and freewill-offerings except that he is responsible for vowed offering but not responsible for freewill-offerings.משנה ז
אֵין בֵּין זָב הָרוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת לְרוֹאֶה שָׁלֹשׁ אֶלָּא קָרְבָּן. אֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט אֶלָּא פְרִיעָה וּפְרִימָה. אֵין בֵּין טָהוֹר מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר לְטָהוֹר מִתּוֹךְ הֶחְלֵט אֶלָּא תִגְלַחַת וְצִפֳּרִים:
ברטנורה
שתי ראיות. בין ביום א׳ בין בשני ימים רצופים. וכן ג׳ ראיות בין ביום א׳ בין בג׳ ימים רצופים, או ב׳ ביום א׳ וא׳ למחר:אלא קרבן. שזב הרואה ב׳ ראיות אינו טעון קרבן. אבל לענין לעשות משכב ומושב אב הטומאה ואפילו לא נגע בהן, וספירת ז׳ משיפסוק מזובו, שצריך למנות ז׳ נקיים קודם שיטבול, זה וזה שוים:אין בין מצורע מוסגר. שטעון הסגר כדכתיב (ויקרא י״ג:ה׳) והסגירו הכהן שבעת ימים:למצורע מוחלט. שטמאו הכהן לגמרי:אלא פריעה ופרימה. הא לענין שלוח וטומאה זה וזה שוין:אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים. דגבי תגלחת וצפרים כתיב (שם י״ד) והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, יצא מוסגר שצרעתו תלויה בימים. שאפילו נרפא צריך להיות מוסגר שבעה ימים. אבל לענין טהרה במקוה זה וזה שוין, דבטהור מתוך הסגר נמי כתיב (שם י״ג) וכבס בגדיו וטהר. ואע״ג דאיכא נמי קרבנות אשם ולוג שמן, מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני, ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני:
תוסופות יום טוב
אין בין זב כו'. עי' בפ"ק וסוף פ"ב דזבים:
מוחלט. פי' הר"ב שטמאו הכהן לגמרי תרגום לצמיתות לחלוטין. הרמב"ם:
פריעה ופרימה. בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בסוף פ' תזריע. ובמצורע מוחלט כתיב. וכה"ג שנוי במשנה ה' פ"ק דכלים. ומיהו נראה דהוא הדין לענין ועל שפם יעטה ומתניתין רישא דקרא נקטה. וכן נראה בדברי הרמב"ם פ"י מהל' טומאות צרעת אבל לענין וטמא טמא יקרא דכתיב בההוא קרא שוים הם. דבת"כ מרבה מטמא טמא לכל המטמאים. לא המצורעים בלבד. וז"ש התוס' פרק קמא דמועד קטן דף ז' דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא. לפום ריהטא כתבו כן. וכן לענין שילוח חוץ למחנה. אע"ג דכתיב בתריה דהאי קרא כל ימי וגו'. בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. ילפינן בגמרא. מדכתיב כל ימי לרבות מוסגר לשלוח. וממילא לכל טומאתו שיהא כמו כן מטמא בביאה לאהל. דממושבו לטומאת ביאה ילפינן ליה. כמ"ש הר"ב במ"ז פי"ג דנגעים וא"כ כ"ש שאר טומאות דאם נתרבה לביאה שהיא חומרא יתירא. כ"ש לשאר טומאות:
יכין
מלכת שלמה
7.
There is no difference between a zav who sees [genital discharge] twice and one who sees three, except the sacrifice. There is no difference between a metzora who is under observation and one declared to be a definite metzora except the disheveling of hair and tearing the clothes. There is no difference between a metzora who has been declared clean after being under observation and one who has been declared clean after having been a definite metzorah except shaving and [sacrificing] the birds.משנה ח
אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִין בְּכָל לָשׁוֹן, וּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֵינָן נִכְתָּבוֹת אֶלָּא אַשּׁוּרִית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף בַּסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית:
ברטנורה
נכתבין בכל לשון. בכתב של כל אומה ובלשון של כל אומה:אין נכתבין אלא יונית. וטעמא דשרו ספרים ביונית יותר משאר לשונות, דאמר קרא (בראשית ט,כ"ז) יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם, יפיפותו של יפת, כלומר הלשון היפה שבכל בני יפת, ישכון באהלי שם, ואין לך לשון יפה בכל בני יפת כלשון יוני. והלכה כרשב״ג. מיהו בזמן הזה כבר אבד אותו לשון יוני ונשתבש, לפיכך אין כותבין ספרים בזמן הזה אלא בכתב הקודש ובלשון הקודש:
תוסופות יום טוב
ספרים. תורה נביאים וכתובים. רש"י. ועיין ר"פ דלקמן:
אלא שהספרים כו'. הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוים. גמרא. [*ועיין במשנה ה' פ"ד דמסכת ידים]:
אינן נכתבות אלא אשורית. פירש"י לשון הקדש וטעמא בגמ'. דבתפילין ומזוזות כתיב (דברים ו׳:ו׳) והיו הדברים האלה בהוויתן יהו. [*ופירוש אשורית עיין שם במסכת ידים]:
לא התירו. לשון אחר חוץ מלשון הקדש אלא יונית רש"י. [*ומ"ש הר"ב הלכה כר"ש ב"ג. גמ']:
יכין
מלכת שלמה
8.
There is no difference between scrolls [of the Tanakh] and tefillin and mezuzahs except that scrolls may be written in any language whereas tefillin and mezuzahs may be written only in Assyrian. Rabban Shimon ben Gamaliel says that scrolls [of the Tanakh] were permitted [by the sages] to be written only in Greek.משנה ט
אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרֻבֶּה בְגָדִים אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת. אֵין בֵּין כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְכֹהֵן שֶׁעָבַר אֶלָּא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה:
ברטנורה
למרובה בבגדים. כהנים ששמשו בבית שני, ואף בבית ראשון מן יאשיהו ואילך שנגנזה צלוחית של שמן המשחה בימיו, ולא היו כהנים גדולים אלא בלבישת הבגדים בלבד:פר הבא על כל המצות. כהן משוח שהורה היתר בדבר שזדונו כרת, ועשה כהוראתו, מביא פר כדכתיב (ויקרא ד׳:ג׳) ואם הכהן המשיח:כהן המשמש. כהן גדול שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ועבר פסולו וחזר לעבודתו, והעבירו הבא תחתיו. הראשון קרוי משמש, והשני עבר:אלא פר יוה״כ. שא״א להביא שתים. וכן עשירית האיפה חביתי כהן גדול שבכל יום שא״א להביא שתים. הא לכל שאר דברים זה וזה שוין. אם בא להקטיר או לעבוד שום עבודה משמש בשמנה בגדים. ושניהם מצווין על הבתולה, ומוזהרים על האלמנה. ומקריבין אוננין:
תוסופות יום טוב
אלא פר הבא על כל המצות. הא לענין פר יוה"כ ועשירית החיפה זה וזה שוין: גמרא:
אלא פר יוה"כ כו'. [כתב הר"ב] הא כו' אם בא להקטיר כו' שייר טובא. דתנן במשנה ד' פ"ג דהוריות. וגם רש"י השמיט קצתן:
יכין
מלכת שלמה
9.
There is no difference between a priest anointed with the oil of anointment and one who [only] wears the additional garments except for the bull which is offered for the [unwitting transgression of] any of the commandments. There is no difference between a serving [high] priest and one whose time has passed except the bull of Yom HaKippurim and the tenth of the ephah.משנה י
אֵין בֵּין בָּמָה גְדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה אֶלָּא פְסָחִים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא נִדָּר וְנִדָּב, קָרֵב בַּבָּמָה. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ לֹא נִדָּר וְלֹא נִדָּב, אֵינוֹ קָרֵב בַּבָּמָה:
ברטנורה
אין בין במה גדולה. בשעת היתר הבמות מיירי. במה גדולה היא במת צבור שהיתה בנוב וגבעון:לבמה קטנה. של כל יחיד ויחיד, שכל אחד היה עושה במה לעצמו:אלא פסחים. וכל שהוא כעין פסחים, דהיינו החובות שקבוע להן זמן כפסח, כגון תמידים ומוספים. אבל חובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה, אף בבמה גדולה לא היו קרבין:
תוסופות יום טוב
במה גדולה. פי' הר"ב במת צבור כו'. אע"פ שמזבח הנחשת של משה רבינו ע"ה היה שם. הכתיב במלכים א' ג'. וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה:
אלא פסחים. פי' הר"ב וכל שהוא כעין פסחים כו'. דהא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה הא בגדולה קרב והיינו דאתי בזה הכלל. וטעמא בזבחים דף קי"ח דכתיב (יהושע ה׳:י׳) ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל פשיטא אלא הא קמ"ל דחובות כעין פסח הוא דקרב. הא לאו כעין פסח לא קרב. ומשום דמפסחים יליף להכי נקט פסחים טפי מאינך כמ"ש התוספות בסוף זבחים שם. והתם שנינו במשנה הרבה דברים שיש בין במת יחיד לבמת צבור. והכא לא מיירי אלא בקרבנות עצמן איזה הם שאינן קרבין אלא בבמת צבור ודתנן ר' יהודה אומר אין מנחה בבמה היינו בבמה גדולה כמ"ש שם בס"ד:
כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה. קטנה. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
10.
There is no difference between a great altar and a small altar except for the pesach offering. This is the general principle: any animal which can be brought as a vow-offering or a freewill offering may be brought on a [small] altar, any animal which is not the object of a vow or a freewill-offering may not be brought on a [small] altar.משנה יא
אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלַיִם אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִים קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה, וּבִירוּשָׁלַיִם לִפְנִים מִן הַחוֹמָה. וְכָאן וְכָאן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קְדֻשַּׁת שִׁילֹה יֵשׁ אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר, וּקְדֻשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם אֵין אַחֲרֶיהָ הֶתֵּר:
ברטנורה
בכל הרואה. בכל מקום שיכול לראות משם את שילה:יש אחריה היתר. כשחרבה שילה הותרו הבמות:
תוסופות יום טוב
בכל הרואה. עיין במשנה ו' פרק בתרא דזבחים:
יכין
מלכת שלמה