First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁיָּצָא בַתְּחִלָּה, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁלֹּא יָצָא בַתְּחִלָּה. אֲבָל אֵין מַשְׁקִין לֹא מִמֵּי הַגְּשָׁמִים וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן. וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים:
ברטנורה
משקין בית השלחין. ארץ עיפה וצמאה למים. תרגום עיף ויגע, משלהי ולאי:משקין במועד. דדבר האבד מותר במועד, ושדה בית השלחין משעה שמתחיל להשקותו אם אינו משקה אותו תדיר מיד נאבד, כדתנן בסוף מתני׳, זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד דלא פסדי, אבל שתו לפני המועד ישקם במועד. ודוקא שדה לבן של תבואה שהוא שלחין משקין במועד, אבל שדה שלחין של אילן לא שרי במועד, דלא פסדי. ובשביעית שרי להשקות בין שדה בית השלחין בין שדה בית הבעל. ובית השלחין, משום מועד בלבד נקט לה:שיצא בתחלה. שיוצא עכשיו מתחלה. ואין חוששין הואיל וחדש הוא שמא יפלו גדותיו ואתי לתקן במועד ואיכא טרחאשלא יצא בתחלה. שהוא ישן:אבל לא ממי גשמים. גזירה משום מי קילון. קילון הם מים של בור עמוק ובו מי גשמים מכונסים, דביה איכא טרחא יתירה לדלות:עוגיות. חריצים שעושים בעיקרי הזיתים ובעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים:
תוסופות יום טוב
בית השלחין. פירש [הר"ב] ארץ עיפה כו' תרגום עיף משלהי. גמ'. וה"א מתחלף בחי"ת. רש"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ד דבב"ב. וכתבו התוס' ועיף ויגע צמא למים כדכתיב*) ונפש עיפה למים ע"כ. ולא מצאתי מקרא זה בכל הכ"ד ספרים ונ"ל שהוא ט"ס וצ"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה. (משלי כ"ה):
במועד. המשנה תקרא חולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד. הרמב"ם [*ולפי שאין במשנה לשון חש"מ אלא מועד. נ"ל שיש לתקן ללשון הרמב"ם ושכצ"ל המשנה תקרא מועד מה שאנו קורין חש"מ והם הימים וכו'] ומ"ש הר"ב דדבר האבוד מותר במועד במסכת חגיגה [דף י"ח] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה. אף ששה עצורין בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששה אסורים בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחש"מ ואיזה מותרת. רש"י. ורי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור פה אחד [הסכימו] דאינה אלא אסמכתא. ואין לאיסור מלאכה בחש"מ עיקר מן התורה. והב"י כתב שנ"ל מזאת הברייתא שיש לאיסור מלאכה בחולו של מועד עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שיהא נראה להם. וכמ"ש בשם הר"ן לענין אסורי יה"כ בר מאכילה ושתיה ברפ"ח דיומא. ולדבריו צריך לומר דתרתי שמעינן מהך קרא דהא דרשינן נמי מיניה דאכילת מצה חוץ מלילה הראשונה רשות ולא חובה כמ"ש במשנה ו' פ"ב דסוכה. ומ"ש הר"ב אבל שדה שלחין של אילן עיין במשנה ג':
ובשביעית. כתב הר"ב דבשביעית שרי להשקות בין שדה בית הבעל כו'. וכ"כ התוספות בדף ו' ע"ב בשם רש"י ומשום דבירושלמי מוקים למתניתין דספ"ב דשביעית כמתניתין ג' דלקמן. והתם פי' לה רש"י וכן הר"ב בשדה הבעל. ש"מ דההיא מתניתין נמי בבעל איירי ורבי שמעון מתיר שם וכן הלכה כמו שאכתוב שם בס"ד. והטעם דבשביעית שרי יותר מחה"מ משום טעם הירושלמי שאעתיק לקמן [*בד"ה אבל אין כו'] וכ"כ בכ"מ פ"א מהלכות שמטה דמההוא טעמא אתינן. אבל הרמב"ם נראה שאינו סובר כרש"י והר"ב אלא דבית הבעל נמי אסור בשביעית וההיא דספ"ב דשביעית כתב בהדיא דשרייא משום האילנות שלא יפסדו וכן מוקים למתני' ג' דלקמן דמדמי לה בירושלמי כמו שאכתוב שם בס"ד ופשטא דמתניתין דהכא משמע ודאי דבשביעית נמי לא שרי אלא דשלחין וכן העתיקה הרמב"ם:
שיצא בתחלה. כתב הר"ב ואין חוששין כו' שמא יפלו גדותיו. עיין לקמן במשנה דלקמן (ד"ה) ומתקנים את המקולקלת. ומ"ש הר"ב ואיכא טרחא כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא:
בין ממעיין שלא יצא בתחנה. ואצטריך למתני למעוטי שדה הבעל שאפילו ממעיין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור. גמרא:
אבל אין משקין כו'. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא הר"ן. [*וזה אף להרמב"ם דלעיל בסוף ד"ה ובשביעית כו' וכדלקמן בד"ה ואין עושין כו']. וטעמא כדמפרש בירושלמי דשביעית ע"י שהוא מותר במלאכה פי' שאינה דקרקע התירו אפי' בדבר של טורח. א"נ שביעית ע"י שזמנה מרובה כו'. ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל:
ולא ממי הקילון. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר"ן. ומ"ש הר"ב דאיכא טרחא יתירא לדלות ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה נקראת קילון. הר"ן:
ואין עושין עוגיות כו'. מדרישא דהך אבל אין משקין כו' לא קאי אשביעית הך סיפא נמי לא קאי אשביעית וכ"פ הרמב"ם בפרק א' מהלכות שמטה וטעמא כדלעיל:
עוגיות. פי' הר"ב חריצים ומסיים הר"ן כדי שיתעכב שם המים מלשון הלהן תעגנה (רות א' י"ג) שהוא לשון עכוב. ע"כ. ומה שכתבו רש"י [ד' ע"ב. ד"ה עוגיות] ורמב"ם שהוא מלשון עג עוגה דמשנה ח' פ"ג דתענית היינו הך שפירש רש"י בפי' רות תעגנה לשון אסור כלא כמו עג עוגה וכו' והערוך כתב שתרגום מערוגות מטעה [יחזקאל י"ז] (ז') עוגיות כ"כ בערך בדד:
לגפנים. לשון הר"ב בעקרי הזיתים. ובעקרי הגפנים. לישנא דברייתא בגמרא ובאתריה דתנא דמתני' שכיחי גפנים ולא זיתים. וכדאשכחן נמי בגמרא. רב יהודה שרי לבי ברציתא למעבד בנכי [*שהוא ארמית לעוגיות כדאיתא התם] לכרמיהון. ולא קאמר נמי לזיתיהון אלא משום דלא הוו להו אלא כרמים ולא זיתים. וכיוצא בזה פירשו התוספת ספ"ג דשבת דף מ"ז ובפ"ג דחגיגה דף כ"ה דבגליל שכיח שמן יותר מיין:
יכין
מלכת שלמה
1.
They may water an irrigated field during the festival [week] or in the sabbatical year, both from a newly-emerging spring and from a spring that is not just emerged. But they may not water the field with water from stored rain, and not with a swipe and bucket. And they may not make small ditches around the vines.משנה ב
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַתְּחִלָּה בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה בַּתְּחִלָּה בַּשְּׁבִיעִית, וּמְתַקְּנִין אֶת הַמְּקֻלְקָלוֹת בַּמּוֹעֵד. וּמְתַקְּנִין אֶת קִלְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחוֹטְטִין אוֹתָן. וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְווֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים, וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת, וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאָיִם:
ברטנורה
האמה. חריצים שעושים בקרקע שבהן המים הולכים סביב השדה ומשדה לשדה, קרויין אמה, לפי שהן רוחב אמה ברום אמה:בתחלה. אם לא היתה מעולם אין עושין אותה בתחלה במועד, משום טרחא:ובשביעית. מפני שנראה כחופר בקרקע בשביעית:ומתקנים את המקולקלת. אם נפל לתוכה עפר ואינה מקלחת, מתקנים אותה, אבל אין עושים אותה בתחלה במועד. והלכה כחכמים:ומתקנים קלקולי המים. מים המכונסים בגומות לשתות מהן:וחוטטין. מנקין ומנקרין ומוציאין מתוכן צרורות וקסמין ועפרורית שנפל בהן:ומציינין. עושין ציונין על הקברות. שהיו ממחין סיד ושופכין על הקבר, והוא סימן להולכי דרכים שלא יעברו במקום טומאה:ויוצאין. שלוחי ב״ד במועד לעיין השדות שנזרעו כלאים, לעקור אותם. לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה, ובימי המועד נשכרים בזול, מפני שהן בטלים:
תוסופות יום טוב
ובשביעית. כתב הר"ב מפני שנראה כחופר קרקע בשביעית. לישנא דגמרא שנראה כעודר עיין משנה ב' פ"ב דשביעית:
וחכמים אומרים עושין כו' בשביעית. דכל שנראה כחופר [לא הוי עבודה דעודר] לא הוי. כיון דמשליך את העפר למרחוק. והעודר מניחו במקומו כ"כ הר"ן והכי איתא בגמרא בבינייהו דאמוראי דפליגי בטעמא דר' אליעזר. דלמאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה דלהכי לא קאמר מפני שנראה כעודר. דמיירי דשדי לאבראי וכו' ולפי שהרמב"ם בפ"א מה' שמטה לא התנה שיהא משליך למרחוק משמע דסבר ליה דלרבנן בכל ענין שרי וכדמסיים ויהיב טעמא שהתירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה:
ומתקנין את המקולקלת במועד. סיומא דמלתייהו דרבנן הוא והיינו דכתב הר"ב אבל אין עושין כו' ומה שכתב הר"ב אם נפל לתוכה עפר כו' ולא דמי למעיין שיצא בתחלה כדלעיל. דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא כדקתני שיצא בתחלה:
ומתקנין את קלקולי המים שברה"ר. אפי' אין רבים צריכים להם כדאיתא בגמרא. וטעמא כדכתב הר"ן והרא"ש בשם הראב"ד לפי שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעת הבטלה משום דדמי לקדירה דבי שותפי ובשעה שהם בטלים מתחברים כולם ועושים ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם. ומסיק דכי התירו במלאכת הדיוט וכמ"ש לקמן. ונראה לי דהיינו דתנן וחוטטין אותן ופרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין. היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט. דאלת"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוה. וראיה לדברי שהרמב"ם וכן הטור לא כתבו החטיטה בקלקולי המים שברה"ר:
ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות כו'. בריש שקלים תנן דבט"ו באדר מתקנים כו' ושם מפורש. ול"ק כיון דכבר תקנו למה להו תו לתקן בחוה"מ. דבירושלמי הקשו זה על ומציינין את הקברות. ופתרו שירד שטף של גשמים ושטפו. ונראה דעל הראשונים ל"ק להו ולא מידי לפי דמלתא דפשיטא הוא דהקלקולים מצויים בדרכים וכו'. ואין התקון מועיל בהן אלא לפי שעה. אבל ציון קברות אין סברא שיתקלקל אלא כדמשני שירד שטף כו':
ועושין כל צרכי הרבים. מפרש בגמרא לאתויי חפירת בורות שיחין ומערות כשרבים צריכים להם עתה. אבל שלא לצורך המועד לא התירו מפני שהן מלאכת אומן. ואינו יכול לשנות בהן ואם ישנה בהם יפסיד. הרא"ש בשם הראב"ד. והא דמפרש הר"ב ברפ"ק דשקלים כגון דיני ממונות וכו' וה"נ מפרש הכא בירושלמי וכן פסקם הרמב"ם בפ"ז מהלכות י"ט. ומיהו קצת קשיא בעיני דדיקא דמתני' דאמר רב אשי בגמרא דכל לאתויי חפירה משום דכולהו דתניא יוצאין לקווץ את הדרכים כו' בכלל ומתקנים את הדרכים הן דבהדיא תנן לה ואי איתא לההוא דירושלמי לא דייק ולא מידי. דדלמא לאתויי הנהו הוא דאתא. ומיהו בלאו הכי הא תניא בריש פ"ג דף י"ד ע"ב דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות. ואיכא למימר דלאתויי הך אתא אלא מאי אית לך למימר דסבירא לי' לרב אשי דליכא לאתויי ההיא דדנין כו' בהך דכל צרכי הרבים. משום דליתנהו דומיא דאינך פרטי דתנינן בהדיא. ה"נ ההוא פירושא דירושלמי לא ס"ל לרב אשי לפרושי בכל צרכי הרבים. משום דליתנהו דכותייהו דאינך דתנינן. שהם תיקונים בקרקע:
ויוצאין אף על הכלאים. בגמ' רמי והתנן בא' באדר וכו' [בריש שקלים] ופליגא בשינויי וחד שינויי כאן בבכיר כאן באפיל. וכתבו הרמב"ם בסוף פ"ב דכלאים וטעמו דבירושלמי איתא להך אוקימתא. והא דקתני אף. דהכי תנן בריש שקלים והתם שפיר קתני אף. ומ"ש הר"ב דטעמא דיוצאין לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה. בגמ'. וכתבו התוספות ולא הוי מעילה דלב ב"ד מתנה עליהן כדאשכחן וכו' ע"כ. ועיין בפירוש הר"ב משנה ה' פ"ד דשקלים. ותמיהני שהרמב"ם בפ"ד מהלכות שקלים בכתבו כל הבא מתרומת הלשכה לא כתב להך דהכא:
יכין
מלכת שלמה
2.
Rabbi Elazar ben Azariah says: they may not make a new water channel may not during the festival [week] or in the sabbatical year. But the sages say: they may make a new water channel during the sabbatical year, and they may repair broken ones during the festival. And they may repair impaired water works in the public domain, and clean them out. And they may repair roads, town squares and [ritual] pools, and they may do all public needs may be performed, and mark graves, and [inspectors] may go out to inspect kilayim (mixed seeds).משנה ג
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מוֹשְׁכִים אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה:
ברטנורה
מושכים את המים. שתחת אילן, זה לאילן אחר, דליכא טרחא. אבל לא ישקה כל השדה. ובשדה בית הבעל איירי, דלא פסדי, שמי גשמים מספיקין לו, אלא שכשמשקין אותו הוי הרווחה טפי:שלא שתו. דלא פסדי:בזה ובזה. אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דמשום הרווחה שרו חכמים. והלכה כראב״י, דסתם מתניתין משקין בית השלחין דלעיל כוותיה. ומיהו שדה לחה שהקרקע שלה כמו טיט מותר להשקותה במועד אפילו לראב״י דכזרעים ששתו לפני המועד דמו:
תוסופות יום טוב
מושכין את המים מאילן לאילן. כתב הר"ב דליכא טרחא אבל לא ישקה את כל השדה ובשדה בית הבעל איירי כו'. דאי בבית השלחין הא תנן לה בריש פרקין דמשקין והיינו כל השדה. אבל תימא מה דוחקיה לאוקמיה בשדה בית הבעל לוקמיה בשלחין דביה איירינן בריש פרקין ואלו בית הבעל מאן דכר שמיה. ועוד דזרעים שלא שתו כו' הדר מיירי בבית השלחין. ולא קשיא מאי לא ישקה [את] כל השדה. דהא כבר פי' הר"ב לעיל דשדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי. ומתני' הכי דייקא. דמשיכה מאילן לאילן הוא דמותר הא השקאה לא. וכן דברי הר"ן בהדיא לחלק בין משיכה להשקאה. ועל כרחינו גם זו היא סברת הר"ב. כיון דיהיב טעמא דהמשכה משום דליכא טרחא. וא"ל משום דבר"פ בגמרא אמרינן דלא אסר ראב"י אלא בהרווחה. והיינו בית הבעל. ואע"ג דדרך דחייה אמרינן הכי מ"מ הרי רש"י אח"כ בפירוש המשנה מפרש ובלבד שלא ישקה כו' שדה בית הבעל ע"כ. דלהר"ב שכתב לעיל דבשדה בית השלחין דאילן לא. לדידיה הא דאמרן דלא אסר אלא בהרווחה נפרש בשדה בית השלחין דאילן דלית ביה פסידא אלא הרווחה. אבל רש"י היינו טעמא דמפרש בבעל משום דס"ל איפכא דאילן איכא פסידא. והכי מפרש מושכין מאילן לאילן דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירה איכא. וכ"כ התוספת בגמרא דריש פרקין משום דהוי כבית השלחין וכתבו דהא דתני מושכין ולא תני משקין אורחא דמלתא קתני דבעינן זה רגילין להשקות אילנות. ע"כ. וכן יש לפרש דעת הטור שכתב שדה הבעל שיש בה אילנות יכול להמשיך וכו'. ולכולם לא אסרו בית השלחין דאילן כמו שאסר הר"ב. ולהרמב"ם עיקר טעם היתר בית השלחין משום האילנות שבה שכ"כ רפ"ו מהלכות י"ט משקין בית השלחין במועד כו' שאם לא ישקה בית השלחין והיא הארץ הצמאה יפסדו בו האילנות שבה. ומשנתינו דמושכין כו' העתיקה כלשונה וכתב המגיד שמפרש למתני' כפי' הר"ץ גיאות. דמיירי בבית השלחין ואין שם לא ירקות ולא זרעים אלא אילנות בלבד והמשכת המים מאילן לאילן מספיק להם. ע"כ. וניחא טובא לפירושו דהשתא כולה מתניתין בבית השלחים כמו זרעים שלא שתו כו'. סוף דבר שדברי הר"ב צריכים תלמוד שזו מנין לו שפירש לעיל דבית השלחין דוקא תבואה ולא דאילן. ונראה נמי שחזר בו. מדפירש בכאן בשדה בית הבעל:
זרעים שלא שתו כו'. בבית השלחין כדכתב הר"ב בריש פרקין וכן פי' בטור ר"ס תקל"ז. ומ"ש הר"ב דלא פסדי נראה סברתו בזה כפירש"י. דמפרש זרעים שלא שתו לפני המועד שלא היו מלומדים לשתות תמיד לפני המועד לא ישקם במועד. דהואיל ולא משתה להו תדיר לפני המועד לא הוו להו פסידא אי לא משקה להו במועד. ודלא כפי' הר"ן לפי שאין פסידא במועד ואם היה בהם הפסד כבר הגיע ההפסד להם מערב מועד ואין מותר אלא דבר האבוד במועד שהיה ליה להר"ב לכתוב דלא פסדי במועד ועיין בספ"ק דתענית:
וחכמים מתירין בזה ובזה. כתב הר"ב והלכה כראב"י. דסתם מתני' דמשקין בית השלחין דלעיל כוותיה ותמיהני דאי משום הא לא אריא דהוה סתם ואח"כ מחלוקת. דיצא מן הכלל דהלכה כסתם. כדאיתא בפרק החולץ (יבמות דף מ"ב) ועוד דבגמרא ריש פרקין דבעינן לאוקמי למתני' דלעיל כרבי אליעזר בן יעקב דחינן ליה ואע"ג דלפי האמת י"ל דראב"י נמי ס"ל כמתני' דלעיל. מ"מ אין ראיה מוכרחת דמתני' דלעיל כראב"י ודמש"ה ראוי לפסוק כמותו. ומ"מ הרי"ף פסק כראב"י מטעם דשמעתא דרב יהודה כוותיה אזלא וכו' ואחריו נמשכו הרמב"ם והרא"ש והטור. וא"ת קשיא הלכתא אהלכתא דהכא פסקינן כראב"י. ובספ"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן פסקינן דלא כראב"י כבר כתב בזה הכסף משנה בפ"א מהלכות שמטה דדוקא במועד דאיירא ביה רב יהודה ואזיל בשיטת ראב"י פסקינן כוותיה. אבל בשביעית דלא איירא ביה רב יהודה הדרין לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית למועד כדאיתא בירושלמי שהעתקתיו לעיל [*ועיין בפ"ח דערובין משנה י']:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
צָדִין אֶת הָאִישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הָאִילָן וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן, שֶׁלֹּא כְדַרְכּוֹ, בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ, וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן שֶׁלֹּא כְדַרְכּוֹ. וּמְקָרִין אֶת הַפִּרְצָה בַּמּוֹעֵד, וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְדַרְכּוֹ:
ברטנורה
האישות. תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים, ומפסדת את השדות:ובשדה הלבן. שחורשין וזורעין אותו לתבואה ואין בו אילנות:בשדה האילן כדרכו. דמפסדי טפי, ולהפסד מרובה חששו. לפיכך חופר גומא כדרכו ותולה בה מצודה:שלא כדרכו. נועץ שפוד בקרקע בחוזק ומנענע אילך ואילך ומוציא, ונמצאת גומא נעשית מאליה. אבל לא ע״י חפירה. והלכה כחכמים. ובשדה לבן הסמוכה לשדה אילן, חופר כדרכו, שמא יצאו משדה לבן ויחריבו האילנות:ומקרין את הפרצה. מסדרין את האבנים זו על זו כדרך בנין, ואינו טח בטיט. ובפרצה של גינה מיירי, אבל כותל חצר שנפל, בונה כדרכו, מפני הגנבים:
תוסופות יום טוב
האישות. פי' הר"ב תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים. ובגמרא דבקרא הכי קרי ליה דכתיב נפל אשת בל חזו שמש. תהילים נ"ח (כ"ב):
כדרכו. פי' הר"ב חופר גומא ותולה בה מצודה וכ"כ הרמב"ם. ומסיים הר"ן והגומא אינו אלא כדי שיתקבצו שמה אישות? הרבה. ואפשר שנותן שם אוכלין כדי שיבואו ויאחזו במצודה:
ובשביעית. לשון רש"י אע"ג דמתקן השדה. ולשון הר"ן דלא גזרינן דלמא מיחזי כחרישה כשאדם חופר וסותם את חוריהם ע"כ. והתוספות כתבו די"ל דודאי צריך למסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות ותנן פרק ג' דשביעית המסקל שדהו נוטל העליונות כו' וכן גרגר של צרורות כו' ע"כ. ודקדקתי בהלכות שמטה להרמב"ם. ולא מצאתי שהעתיק זו המשנה. וזו הוראה דל"ג ובשביעית:
ומקרין. נ"ל שהוא נגזר משם*) קיר. ואע"פ שהיה ראוי שיאמר ומקירין. אבל נשתנה שלא יתערב במלת מקיר שעינינו קרירות כדאמרי' במשנה ב' דביצה מפני שנראה כמקיר:
יכין
מלכת שלמה
4.
They may trap moles and mice in a tree-field or a white field in an unusual way during the festival and in the sabbatical year. But the sages say: in the tree-field in the usual way and in the white field in an unusual way. And they may block up a breach in a wall during the festival, and in the sabbatical year they may build it in the usual way.משנה ה
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְהָקֵל, אֲבָל לֹא לְהַחְמִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחְמִיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מְלַקֵּט אָדָם עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵבֶל הוּא לוֹ. לֹא יְעוֹרֵר אָדָם עַל מֵתוֹ וְלֹא יַסְפִּידֶנּוּ קֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם:
ברטנורה
רואין את הנגעים במועד להקל. שאם טהור הוא אומר לו הכהן טהור אתה, ששמחה היא לו:אבל לא להחמיר. שאם טמא הוא, ישתוק, ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה:לא להקל ולא להחמיר. מתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור כדי להקל עליו, הוא נזקק להחמיר, שאם הוא טמא צריך לומר לו טמא אתה, כדכתיב (ויקרא י״ג) לטהרו או לטמאו, שאין כהן רשאי לשתוק׳ ומוטב לו שלא יראהו הכהן כלל:מלקט אדם עצמות אביו ואמו. במועד, כדי לקברם במקום הגון:שששמחה היא לו. כשרואה אותם [שקוברן בקברי אבותיו]. ואין הלכה כר״מ בשתיהן:לא יערער על מתו. לא יביא ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים, לחזור על קרובי המת כדרך שחוזר הספדן שצועק ואומר בואו בכו עמי כל מרי לב. ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו:לא יספידנו. לא ישכור ספדן על מתו שמת לו באותה שעה:קודם לרגל שלשים יום. תמיד. דאמרי טעמא בגמרא שדרך בני אדם לכנוס מעות לצורך הרגל קודם לרגל ל׳ יום מכי שמע שדורשים בהלכות הרגל, ושמא יתן המעות שכנס לצורך הרגל לספדן וימנע משמחת הרגל. ואית דאמרי שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר ל׳ יום אחר הספדו:
תוסופות יום טוב
רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה כו'. [*אפילו בתחלה] שעדיין לא נזקק להסגר דהא מ"מ שמחה היא לו כשא"ל א"צ להסגר. ומיהו בגמרא בטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי ליה. וכן נראה מלשון רש"י והר"ב דל"ג בתחלה וכן בברייתא ל"ג בתחלה אמנם בלאו הכי להרמב"ם ליתא לההוא סוגיא אליבא דמתניתין לפי דלאותה סוגיא לרבנן בהסגר ראשון חזי ליה ולא פסק כן בחבורו כמו שכתב המגיד פ"ז מהלכות י"ט. והכסף משנה פ"י מהלכות טומאות צרעת. ובירושלמי משמע דגרס ליה דמייתי עלה משנה י' פ"ד דנגעים בהרת כגריס. ופסתה כגריס ונולד לפסיון מחיה. או שער לבן [והלכה לה האום] רבי עקיבא מטמא וחכ"א תראה כתחלה. ולתרווייהו מוחלט ואמר רבי יוחנן ערב הרגל איכא בינייהו. דלר' עקיבא היא קדמייתא ואין נזקק לו לא להקל ולא להחמיר ולרבנן חורי היא ואת פוטרו מן הראשונה. והיידא היא שלא להחמיר וכו':
אבל לא להחמיר. כתב הר"ב ויצריכנו לצאת חוץ למחנה דאף המוסגר משתלח כמ"ש במשנה ז' פ"ק דמגילה והא ודאי דכיון דמטמא נמי כמ"ש שם דגם הוא צער לו. מ"מ צוותא דאינשי עיקר צערא הוא. ולשון הר"ן כלשון הר"ב. אבל רש"י והרמב"ם סתמו וכתבו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך. ע"כ וסבר ר"מ דרשאי לשתוק דבכהן תליא מלתא. גמרא. ועיין משנה ב' פ"ג דנגעים:
וחכמים אומרים לא להקל וכו'. ס"ל נמי דבכהן תליא מלתא אלא מדרשא דלטהרו או לטמאו נפיק להו דמכיון שנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק:
ועוד אמר ר"מ. כלומר ועוד מיקל רבי מאיר וכו':
קודם לרגל שלשים יום. כתב הר"ב תמיד ור"ל בין לערער בין לספוד וכמ"ש רש"י אתרוויהו קאי. [*ויותר נ"ל שתיבת תמיד צ"ל אית]:
יכין
מלכת שלמה
5.
Rabbi Meir says: [Priests] may inspect leprous symptoms at the outset [during the festival] for [the priest to make] a lenient assessment, but not to make a strict one. But the sages say: neither for a lenient nor for a severe assessment. Furthermore Rabbi Meir said: a man may gather his father’s and mother’s bones, since this is a joy for him. Rabbi Yose says: it is mourning for him. A man should not stir up wailing for his dead, nor hold a lamentation for him thirty days before the festival.משנה ו
אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מְחַנְּכִים אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת בַּמּוֹעֵד, וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים:
ברטנורה
אין חופרין כוכין וקברות במועד. להקבר בו מת שימות לאחר המועד. כוכין, במערה שתחת הקרקע. וקברות, בבנין:אבל מחנכין. שאם היה ארוך מקצרו. ואם היה קצר מאריך ומרחיב בו:נברכת. של כובסין, מקום מתוקן לכבס בו הבגדים, ולית ביה טרחא כולי האי:וארון עם המת בחצר. שמת שם. מותר לנסר הנסרים ולעשות לו ארון. אבל בחצר אחרת לא, שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה. ולא שנו אלא באדם שאינו מפורסם, אבל אדם מפורסם עושין לו ארון ואפילו בשוק. ולדידן שאנו מתי מספר, כל אדם הוי מפורסם:ר״י אוסר. להביא עצים לעשות נסרים בתחלה לצורך הארון אלא א״כ מנוסרות קודם יו״ט. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
אבל מחנכים את הכוכין במועד. אע"פ שאין צריכין להם עכשיו עשאום כצרכי רבים. רבים שתו ורבים ישתו. והרי הן כחטיטת בורות שיחין ומערות שאין צריכין להם עכשיו שהתירו בהן לסופן דהיינו חטיטה. אבל לא תחלתם דהיינו חפירה כל שאין צריך להם עכשיו. הרא"ש ור"ן בשם הרמב"ן. ושם כוך ארמית דתרי כלח דכתיבי באיוב. מתורגמין כוך. וסיפא דנקיט כוכין. ה"ה לקבר. והרמב"ם לא העתיק ברישא וסיפא אלא קבר:
נברכת. כתב הר"ב של כובסין. וכן פירש"י וכדתנן לה ברפ"ב דבבא בתרא וכתב הר"ן לפי שיש בה צורך לחול המועד כדתנן ואלו מכבסין במועד ואיידי דאיירי בחפירת קרקע. תנא הא:
וארון עם המת בחצר. כתב הר"ב אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה לפי שאין דרך לעשות ארונות לרוב מתים. הר"ן. ולפי שהוא עם המת הלכך מתני' אינה דחויה מההיא דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. כמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק כ"ב דשבת. דכיון שעושה עם המת בחצר ליכא למיחש למראית עין שהכל רואין שלצורך המת עושה אותו כ"כ הר"ן שם והאריך יותר ואין כאן מקומו:
אלא אם כן יש עמו נסרים. דטורח גדול לעשותן במועד. רש"י בגמרא:
יכין
מלכת שלמה
6.
They may not dig burial niches and graves during the festival. But they may adapt burial niches [to the size of the dead body] during the festival. And they may make a temporary grave during the festival, and a coffin, if a dead [body] is close by in the courtyard. Rabbi Judah forbids, unless there are sawn boards at hand.משנה ז
אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְתוּלוֹת, וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ. וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא תָּסוּד מִפְּנֵי שֶׁנִּוּוּל הוּא לָהּ:
ברטנורה
מפני ששמחה היא לו. ואין מערבים שמחה אחרת בשמחת הרגל, דכתיב (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך. בחגך ולא באשתך:אבל מחזיר הוא את גרושתו. דאינה שמחה כ״כ אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם:ועושה אשה תכשיטיה. כגון לתת כחול בעיניה, ולהשוות שער ראשה שלא יתפזר, ומעברת צבע אדום על פניה, ומעברת סכין על פניה של מטה, וכן כל כיוצא בזה:שניוול הוא לה. צער הוא לה. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
מפני ששמחה היא לו. לשון הר"ב ואין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל דכתיב ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך ולשון אין מערבין לא ניחא לפום כך. דהל"ל אין עושין שמחה אחרת ברגל. דהא קרא הכי משמע בחגך ולא באשתך. ובגמרא נמי הכי איתא דלדרשא דושמחת בחגך משום דמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ולמ"ד טעמא משום דאין מערבין כו' דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. שבעה לחינוך ושבעה לחג וכי תימא דהכי אתרמי. א"כ מכדי קרא י"ד ימים קאמר שבעת ימים ושבעת ימים למה לי. אלא לאשמועינן דהני לחוד והני לחוד. אפי' כי אתרמי. ועיין משנה ד' פ"ק דחגיגה. והרמב"ם בפ"ז מהלכות יו"ט כתב טעמא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ובפ"י מהלכות אישות כתב לפי שאין מערבין שמחה בשמחה והביא דרשה אחרת שנאמר (בראשית כ״ט:כ״ז) מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והוא בירושלמי ולפי שהיא פשוטה יותר מדרשא דבגמרא נסיב לה. ואהא דאין מערבין כו' כתבו התוס' וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעיא שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה:
ועושה אשה תכשיטיה. כתב הר"ב כגון לתת כו' ומעברת סכין על פניה של מטה. כדי להעביר שער של מטה. רש"י:
לא תסוד. ענינו מפורש במשנה ד' פ"ח דשבת:
שניוול הוא לה. לשון הר"ב צער הוא לה כלומר שמצטערת על הנוול שבו היא מתנוולת. ולשון רש"י שגנאי הוא לה ונוול בסיד [*ומצטערת בסיד]. ומה שכתב הר"ב ואין הלכה כר"י. וכך כתב הרמב"ם בפירושו. ובחבורו חזר בו:
יכין
מלכת שלמה
7.
One may not marry a woman during the festival, whether a virgin or a widow, nor may one perform levirate marriage, because this is a joy for him. But one may remarry his divorced wife. And a woman may make the adornments [for her wedding] during the festival. Rabbi Judah says: she may not put on lime, as that is a [temporary] disfigurement to her.משנה ח
הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, וְהָאֻמָּן מַכְלִיב. וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף מְמַתְּחִין:
ברטנורה
ההדיוט תופר כדרכו. הדיוט מקרי כל שאינו יודע לכוין שפה לבגד שתהא שוה ומכוונת בו, אלא מעקם לכאן ולכאן ועושהו רחב במקום זה וקצר במקום אחר:מכליב. עושה תפירות כעין שיני הכלב, שאינן שוין זו כנגד זו אלא אחת למעלה ואחת למטה:מסרגין את המטות. אורגין אותן בחבלין שתי וערב:ממתחין. אם היה ארוג זה ימים רבים ורפו החבלים, ממתחין, אבל לא מסרגין. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
ההדיוט תופר כדרכו. לצורך המועד. דבחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי. תוספת:
ומסרגין בצריך לה במועד. טור סימן תקמ"א. ומלת מסרגין במשנה ד' פ"ח דאהלות מפורשת:
רבי יוסי אומר אף ממתחין. כן הגי' בספרים וכן הוא בפי' הרמב"ם אבל במשנה שבגמרא לא גרסינן אף:
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
מַעֲמִידִין תַּנּוּר וְכִירַיִם וְרֵחַיִם בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵחַיִם בַּתְּחִלָּה:
ברטנורה
מעמידין. בונין ומושיבין ומתקנים תנור שצריך לו במועד. ולפי שתנורים שלהם מטלטלין היו ממקום למקום להכי תני מעמידין:אין מכבשין. מנקרין ומכין בפטיש על הרחים כשהן חלקות יותר מדאי ואין טוחנות יפה. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
מעמידין תנור וכיריים ורחים. לשון הר"ב בונין ומושיבין ומתקנין כו'. לשון הרמב"ם כלומר בונין על חרס של התנור והכירה הטפילה שלהם. ע"כ. וענין טפלה בפ"ה דכלים. ול' הרא"ש מעמידין היינו שמתקנין אותו יפה על עמדו כדי להשתמש בהם ע"כ. והר"ב מפרש לשניהם דלענין הדין שניהם אמת. ופי' תנור וכירים בפרק ג' דשבת:
אין מכבשין. פירש הר"ב מנקרין כו'. ונ"ל שהוא מלה ארמית מן במסילה נעלה
(במדבר כ') שתרגומו באורח כבישא ניסק:
בתחלה. פירוש חדשה אבל ישנה מכבשין. הרא"ש:
יכין
מלכת שלמה
משנה י
עוֹשִׂין מַעֲקֶה לְגַג וּלְמִרְפֶּסֶת מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂה אֻמָּן. שָׁפִין אֶת הַסְּדָקִין וּמַעְגִּילִין אוֹתָן בַּמַּעְגִּילָה בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בַמַּחֲלָצָיִם. הַצִּיר וְהַצִּנּוֹר וְהַקּוֹרָה וְהַמַּנְעוּל וְהַמַּפְתֵּחַ שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, וְכָל כְּבָשִׁין שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כּוֹבְשָׁן:
ברטנורה
ולמרפסת. הלוך שלפני עליה שבני העליה הולכים בו ויורדים דרך סולם לחצר:ושפין את הסדקין. גגות שאינן משופעין טוחין אותן בטיט, וכשיש סדקים בטחיית הטיט הדלף יורד בבית ואיכא פסידא. שפין, טחין:מעגלה. עץ עגול שבו מחליקין הגגות:במחלצים. כלי אומנות של ברזל רחבה כעין כף ולה בית יד:הציר. רגל הדלת הסובבת בתוך חור האסקופה התחתונה של פתח:צינור. החור שבאסקופה:והקורה. קורות הבית ממש שנשברו אפילו קודם יו״ט:ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שלא יאמר אמתין עד המועד שאין לי מלאכה אחרת ואעשה את זאת:כבשים. כגון דגים וירקות וכיוצא בהן שכובשין במלח וחומץ:שיכול לאכלן במועד. שיהו נכבשין מהר וראויין לאכול מיד:
תוסופות יום טוב
מעשה הדיוט. כמו שקדם זכרו [במשנה ד'] שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט. הרמב"ם:
ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל. פי' הר"ב מעגילה עץ עגול כו' ובגמרא השתא במעגילה אמרת שרי ביד וברגל מבעיא. ה"ק ומעגלין אותן כעין מעגלה ביד וברגל פירש רש"י ולא מעגלה ממש אלא כעין מעגלה ביד וברגל. וכן כתבו כל הפוסקים:
מתקנן במועד. מסקינן בגמרא כרבי יוסי דפרק דלקמן ולכך מתקנו כדרכו בין בשל עץ בין בשל ברזל וכתב הרמב"ם פ"ח מהלכות יו"ט שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות ונמצא מאבד כל מה שבבית. ע"כ. ועיין לעיל משנה ד'. ותו בגמרא דמתניתין דהכא לא כההיא דסוף פרק בתרא דמעשר שני. דיוחנן כ"ג ביטל מכה בפטיש בדבר האבד אלא ההיא כר' יהודה בר פלוגתיה דר' יוסי:
וכל כבשין כו'. דאי אין יכול לאוכלן לא. דכובש אסור. והרמב"ם יהיב טעמא בפרק כ"ב מהלכות שבת משום שהוא כמבשל. ולרש"י והר"ב דמשנה ב' פרק י"ד דשבת נ"ל שהוא משום מעבד עיין מ"ש שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה