First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם, וּמַשְׁקָהּ עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם וּמַשְׁקָהּ עַל פִּי שְׁנָיִם:
ברטנורה
המקנא לאשתו. אע״ג דהמקנא משמע דיעבד אין לכתחילה לא, ההלכה היא שחייב אדם לקנאות לאשתו אם היא צריכה לכך. ולקמן מפרש כיצד מקנא:מקנא לה על פי שנים. אם בא להשקותה מי המרים, צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני. ואם לא קנא לה בפני שנים, אינה נאסרת עליו בסתירה זו ואינו משקה אותה:על פי עד אחד או ע״פ עצמו. אפילו אין עדים שנסתרה אלא עד אחד, או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקנאתי לה, נאסרה בסתירה זו עד שתשתה, שסתירתה אוסרתה עליו מספק:ר׳ יהושע אומר כו׳ צריך ב׳ עדים אף לסתירה. והלכה כרבי יהושע. ואעפ״כ אמרינן בגמרא דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני, שיש לחוש לדברי ר״י ברבי יהודה דאמר מקנא אדם לאשתו על פי עד אחד או על פי עצמו. ואם נסתרה אחר שקנא לה בינו לבינה, נאסרה עליו איסור עולם בזמן הזה שאין שם מי המרים:
תוסופות יום טוב
המקנא לאשתו. כתב הר"ב אע"ג דהמקנא משמע דיעבד אין לכתחילה לא. לאו מהמקנא דייק. שיכול לפרש הבא לקנאות. אלא כדפירש רש"י. מדלא תני ר"א אומר מקנא אדם לאשתו על פי שנים. תוס'. ולישנא דמקנא לשון כעס הוא שמכעיסה ומקניטתה פירש רש"י כמו הם קנאוני (דברים ל״ב:כ״א) כי קנאה חמת גבר (משלי ו׳:ל״ד) . ולהלכה שכתב הר"ב שחייב לקנאות. לישנא דהתראה. וכ"ה אומר (יואל ב׳:י״ח) ויקנא ה' לארצו. גמ'. והא דפסק דלא כמתניתין. וגם הרמב"ם פסק כך נראה לי משום דבברייתא פליגי ר' ישמעאל ור"ע. ר' ישמעאל סבירא ליה רשות. ור"ע סבירא ליה חובה. וכיון דלתרווייהו מיהו לאו איסורא הוא. הלכך לית הלכתא כמתני' ובאנו לכלל הלכה כר"ע מחבירו:
ומשקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו. דסתירה איתקיש לטומאה דכתיב (במדבר ה') ונסתרה והיא נטמאה [ובטומאה כ"ע מודו דע"א נאמן לאחר קנוי כמו שאפרש במשנה ג' פ"ו] קנוי נמי איתקיש לטומאה דכתיב (שם) וקנא את אשתו והיא נטמאה. הא מיעט רחמנא בה. [והיא נטמאה ועד אין בה. ודרשינן אין בה תרי אלא חד] ומה ראית מסתברא סתירה עדיפא לאחמורי בה דאתחלתא דטומאה היא. גמ'. ומ"ש הר"ב שסתירתה אוסרתה עליו מספק כדתניא בפ"ה דף כ"ח מת"ל והיא נטמאה. והיא לא נטמאה. אם נטמאה. למה שותה. אם לא נטמאה למה משקה. מגיד לך הכתוב שהספק [אוסרה]:
רבי יהושע אומר וכו' ומשקה על פי שנים. דס"ל דממעטינן מבה בין לקינוי בין לסתירה. גמ'. ומ"ש הר"ב ואעפ"כ אמרינן בגמ' דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה. ובגמ' גרסינן לאנשי ביתיה. אבל נ"ל גירסת הר"ב עקרית. וכי הא דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קיח:) אר"י מעולם לא קראתי לאשתי [אשתי] אלא ביתי. [*ומיהו מצינו בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות נ"א.) גבי כוס של ברכה דמשגרו לאנשי ביתיה ופירש"י לאשתו. ואע"פ שתלמידי הר"י הרגישו בזה וכתבו דכדי שיניח ברכה אל ביתה אמרו שישגרו אל אנשי ביתיה. ע"כ מ"מ אכתי תקשי דלימא לביתיה כי הכא ותו דמצינו נמי בפ' התכלת (מנחות דף מ"ג) רב יהודה רמי תכלתא לפרזומא דאנשי ביתיה ופירש"י היה מטיל ציצית [לכסות] שמתכסה בו אשתו. ע"כ. ולכן נ"ל שלשונם לאנשי ביתיה ג"כ להחשיב להאשה כאילו היא גברת הבית וכעין לישנא דקרא עקרת הבית] ומ"ש הר"ב שיש לחוש לדברי ר"י בר' יהודה דאמר שמקנא אדם ע"פ ע"א ומשקה לה על פי שנים דסבר מיעוטא דבה קאי אסתירה אבל קינוי אתקיש כדלעיל דאילו ונסתרה והיא נטמאה לאו להקישא אתא אלא לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא כדאיתא בגמ'. ומ"ש הר"ב ואם נסתרה פי' אפילו ע"פ שנים דלא כמ"ש הרמב"ם בס"פ כ"ד מהלכות אישות וראה אותה שנסתרה דמאי בזמן הזה אפילו בזמן שבהמ"ק קיים ויש שם מי המרים הא אפילו ר"י בר' יהודה עצמו ס"ל דאינו משקה אלא ע"פ שנים. ואנן קיי"ל דמספק מיהו אסורה עליו. וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה"ס אליבא מאי דקיי"ל כר' יהושע קינא לה בפני שנים וראה הוא או ע"א הנאמן אצלו שנסתרה יוציא ויתן כתובה. ואכתי קשיא לי אמאי אמרינן בגמ' בזמן הזה הרי אפילו בזמן שביהמ"ק קיים יש לחוש שמא תסתר ע"פ עד אחד או שהוא יראה הסתירה ותאסור עליו שלא יוכל להשקותה כדאמרן. וכיון שיש לחוש לדר"י בר' יהודה לא לימא כו' דלמא מסתרתא ע"פ עצמו או ע"פ עד אחד ולא יוכל להשקותה. אבל נ"ל דבזמן שיש מי המרים למ"ד רשות וכ"ש למ"ד חובה. הואיל ואפשר שיכול להיות שתסתר ע"פ שנים ואז יועיל הקינוי שלפניו להשקותה לפיכך לא נמנענו מן החובה או לא נאסר עליו הרשות אע"פ שאפשר שאם תסתר ע"פ עצמו או ע"פ עד אחד שתאסר עליו עולמית. משא"כ בזמן הזה שאי אפשר שתשוב להתירה אסרו לקנאות כלל:
יכין
מלכת שלמה
1.
One who warns his wife [not to associate with a certain man]: Rabbi Eliezer says: he warns her on the testimony of two witnesses, and makes her drink [the bitter waters] on the testimony of one witness or on his own testimony. Rabbi Joshua says: he warns her on the testimony of two and makes her drink on the testimony of two.משנה ב
כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ. אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי, וְדִבְּרָה עִמּוֹ, עֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לְבֵיתָהּ וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵּתֶר וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְדֵי טֻמְאָה, אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבָּמֶת:
ברטנורה
כיצד הוא מקנא לה אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני כו׳ בגמרא מפרש למתניתין הכי, אמר לה בפני שנים אל תדברי ודברה, אל תדברי ונסתרה, ולא כלום הוא ואינה אסורה לא לבעלה ולא לתרומה. אמר לה אל תסתרי ודברה עמו שלא בסתר, עדיין מותרת לבעלה ומותרת לאכול בתרומה אם אשת כהן היא: נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה. ושיעור כדי טומאה, כדי לצלות ביצת תרנגולת ולגמעה:ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ואם מת בעלה קודם שישקנה, חולצת ולא מתיבמת. דכתיב באשה שמצא בה ערות דבר (דברים כ״ד:ב׳) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ודרשינן לאיש אחר ולא ליבם. ואעפ״כ אינה מותרת לזר בלא חליצה, שכשם שאם היה בעלה חי לא היתה מותרת בלא גט, כך אינה מותרת מן היבם בלא חליצה:
תוסופות יום טוב
כיצד הוא מקנא לה וכו'. כתב הר"ב בגמ' מפרש למתני' הכי א"ל בפני שנים אל תדברי וכו'. פירש"י וא"ל לאו פירושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני והכי קאמר לא תדברי וכו':
עדיין היא מותרת לביתה. כלומר לבעלה לפי שלא אסרתה התורה מספק אלא ע"י קינוי:
כדי טומאה . פירש הר"ב כדי לצלות כו' באש בינונית. הרמב"ם:
ואסורה לאכול בתרומה. כדילפינן לקמן [דף כ"ח] שלשה ונטמאה אמורים בפרשה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
2.
How does he warn her? If he says to her in front of two [witnesses], “Do not speak with that man”, and she spoke with him, she is still permitted to her husband and permitted to eat terumah. If she entered a private place with him and stayed with him a time sufficient for her to be defiled [by having sexual intercourse with him], she is forbidden to her husband and forbidden to eat terumah. If [her husband] died, she performs halitzah but cannot contract yibbum.משנה ג
וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכֹל בַּתְּרוּמָה, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ, מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ:
ברטנורה
ואלו אסורות לאכול בתרומה. לעולם. ואפילו היא בת כהן. ואילו שאר סוטות אינן אסורות אלא עד שישתו וימצאו טהורות:ושבאו עדים שהיא טמאה. ואפילו לאחר ששתתה ולא בדקוה המים, אסורה איסור עולם. לפי שאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת, שנאמר (במדבר ה׳:י״ג) ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה, דליכא דידע בה הוא שהמים בודקים, אבל איכא דידע בה, אפילו העדים הם במדינת הים אין המים בודקים:ושבעלה בא עליה בדרך. דשוב אין המים בודקים אותה, דכתיב (במדבד ה׳) ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון, שלא בא עליה לאחר סתירה, אז והאשה ההיא תשא את עונה. אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקים את אשתו:שני תלמידי חכמים. שידעו להתרות בו:ר״י אומר בעלה נאמן עליה. אם הבעל נאמן על אשתו באיסור חמור של נדה, לא יהא נאמן באיסור קל של לאו גרידא. וטעמייהו דרבנן, מתוך שאיסור קל הוא תקיף עליה יצריה. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
טמאה אני לך. וכן במשנה ו' פ"ג. אבל במשנה ב' פ"ד ל"ג לך אך ביש ספרים גרסי:
ושבאו עדים שהיא טמאה. כתבו התוס' מסתברא דה"ה לעד אחד שכל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שנים ע"כ. כמ"ש הר"ב ספ"ו. ועמ"ש במשנה ב' פט"ז ומשנה ה' פי"ב דיבמות. ומ"ש הר"ב מדכתיב ועד אין בה וכו'. כתב רש"י אע"ג דדרשינן ליה לעד א' נאמן בסוטה [כמ"ש הר"ב ספ"ו] אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ליה נמי הכי. ע"כ. ועיין במשנה ה' פרק ג' שם אכתוב דרשא אחרת:
[ושבעלה אינו רוצה להשקותה. וכן תנן בפ"ג משנה ו' ולא כן הלשון במשנה ב' פ"ד]:
רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה. כתב הר"ב אם הבעל נאמן וכו' וטעמייהו דרבנן וכו' ובגמ' דהדר אמר להו ר"י מקרא דכתיב (במדבר ה׳:ט״ו) והביא האיש את אשתו אל הכהן מן התורה האיש מביא את אשתו:
יכין
מלכת שלמה
3.
The following are prohibited to eat terumah:She who says [to her husband], “I am unclean to you”, and witnesses came [and testified] that she was unclean; She who says, “I refuse to drink [the water]”. She whose husband does not want to make her drink [the water]: And she whose husband had intercourse with her on the journey. How does [the husband] deal with her? He brings her to the court in the place where he resides, and they assign to him two disciples of the sages lest he have intercourse with her on the journey. Rabbi Judah says, her husband is trusted with her.משנה ד
הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ כְדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת. וְאוֹמְרִים לָהּ, בִּתִּי, הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה, הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים. עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמָּיִם. וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשׁוֹמְעָן, הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ:
ברטנורה
היו מעלין אותה לב״ד הגדול. דכתיב בסוטה (שם) ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת, וכתיב התם (דברים י״ז:י״א) ע״פ התורה אשר יורוך, מה להלן בב״ד הגדול אף כאן בב״ד הגדול:ומאיימין עליה. כדי שתודה:הרבה ילדות עושה. וגורם לילדה שתבא לידי קלקול:דברים שאינן כדאי לשומען. שאינה ראויה לשמוע אותן הדברים שאומרים לפניה ממעשיהן של צדיקים, כגון יהודה הודה ולא בוש במעשה תמר, ראובן הודה ולא בוש במעשה בלהה:
תוסופות יום טוב
ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות כלו' שכמו שמאיימין יותר על עדי נפשות מעל עדי ממונות וכדתנן במשנה ה' פרק רביעי דסנהדרין כמו כן מאיימין יותר על האשה. אבל לא שאותו איום עצמו אומרים באשה שאין ענינו לענינה כלל:
דברים שאינה כדאי לשומען. פירש הר"ב כגון יהודה וכו'. ראובן הודה ולא בוש. מנלן דאודי. מפרש רש"י שמסורת היא בידם. ומדרש אגדה דרבי תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אב:
וכל משפחת בית אביה. שאי אפשר [שלא] יהיו נמצאין אנשי ביתה ומשפחתה בזכרון אלו הדברים. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
4.
They bring her up to the great court which is in Jerusalem, and [the judges] solemnly admonish her in the same way that they admonish witnesses in capital cases. And they say to her, “My daughter, much is done by wine does much, much is done by frivolity, much is done by youth, much is done by bad neighbors. For the sake of His great name which is written in holiness do it so that it may not be rubbed out on the water.” And they say to her matters which neither she nor all the family of her father's house is worthy to hear.משנה ה
אִם אָמְרָה טְמֵאָה אָנִי, שׁוֹבֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ וְיוֹצֵאת. וְאִם אָמְרָה טְהוֹרָה אָנִי, מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר, שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָעִים. וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ, אִם נִקְרְעוּ נִקְרָעוּ, אִם נִפְרְמוּ נִפְרָמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ, וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה, לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ. וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה, לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ:
ברטנורה
שוברת כתובתה. כותבת שובר על כתובתה, זניתי ואבדתי כתובתי כדי שלא תוכל לחזור ולתבוע כתובתה ממנו. ובמקום שאין כותבין כתובה אלא סומכין על תנאי ב״ד הוא שכותבת שובר, אבל במקום שכותבים כתובה, מקרעת כתובתה ואינה כותבת שובר:מעלין אותה, לשער המזרח. מעלין ומורידין אותה, כדי ליגעה אולי תטרוף דעתה ותודה:שעל פתח שער נקנור. אדם ששמו נקנור שהביא דלתות לאותו פתח מאלכסנדריא של מצרים ונעשו לו נסים ונקרא שער נקנור על שמו כדאמרינן ביומא [לח.]:ששם משקין את הסוטות. דבעינן לפני ה׳:ומטהרין את היולדות. כדי שיעמדו על גבי קרבנן. וה״ה זבין וזבות הטעונים קרבן:ומטהרין את המצורעים. כדכתיב (ויקרא י״ד:י״א) והעמיד הכהן המטהר וכו׳ לפני ה׳:אוחז בבגדיה. בבית הצואר שלהן:אם נקרעו. אינו חושש, ואם נפרמו אינו חושש. פרימה גדולה מקריעה שנקרע לקרעים הרבה. לשון אחר, פרימה מן הצדדין קריעה באורך:עד שמגלה את לבה. דכתיב (במדבר ה׳:י״ח) ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה גופה מנין. ת״ל האשה, א״כ מה ת״ל את ראש, מלמד שסותר את שערה:רבי יהודה אומר כו׳ שמא תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה שראו לבה נאה ושערה נאה. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
ויוצאת. ואינה נהרגת. שלא התרו בה עדים בשעת מעשה:
מעלין אותה. תמהו התוס' בריש פרק ב' דלסדר הפרשה מביא מנחתה. וכהן מביא פיילי ונותן לתוכו מים ועפר קודם העלאה זו ושם נסתפקו איזה דוקא. אבל בדף י"ז ע"ב בדבור המתחיל דכתיב כתבו דסדר הפרשה עיקר. ודבריהרמב"ם אכתוב בריש פ' ב'. וכתב הר"ב מעלין ומורידין אותה כו' דאי לאו הכי מאי מעלין. הא התם קיימא לפני הסנהדרין דבלשכת הגזית שבעזרה. גמ'. ור"ל מורידין ומעלין ומורידין:
לשער המזרח שעל פתח שער נקנור. לשון רש"י לשערי מזרח שער החיצון שבו נכנסין להר הבית. *)לשערי נקנור. ומשם לשערי נקנור הוא שער העליון שבין עזרת ישראל לעזרת נשים ע"כ. ובספר כפתור ופרח פ"ו כתב עוד פי' אחר שהוא כאילו אמר לשער המזרח שהוא שער נקנור:
שער נקנור. כתב הר"ב כדאמרינן ביומא. פ"ג משנה י' גמ' ופירש"י:
ששם משקין את הסוטות. ובמשנה ג' פ"ו דשקלים פירש הר"ב שער הנשים לעמוד על קרבנן היינו בנידר ונידב או שאר חובות שאינן מחוסרי כפרה:
ומטהרין את היולדות. כתב הר"ב כדי שיעמדו על קרבנן כו' גמ'. ופירש"י מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה [ועיין בפירש הר"ב משנה ד' פ"ג] עובי חלל אותו שער. מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בוהן ידו ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה בכרת. לפיכך לא קדשום שיוכל לעמוד בחלל השער [*שיגין עליו השער בחמה מפני החמה. ובגשמים מפני הגשמים. תוספות פ"ק דיבמות ד' ו'] שאם היה כהן מוציא את דם האשם חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא לפיכך צריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה וביאת מקצת שרי רחמנא ע"כ. ומ"ש הר"ב וה"ה זבים וכו'. ותנא חדא מינייהו נקט. גמ':
אם נפרמו נפרמו. פירש הר"ב שני פירושים. עוד שלישי לו במסכת מכות פ"ג מי"ב:
עד שהוא מגלה את לבה. עיין במ"ג פ"ו דסנהדרין ומ"ש שם בס"ד:
רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו. אע"ג דגזרת הכתוב הוא. שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כדאיתא פ' האשה רבה (יבמות צ.) . תוס':
לא היה מגלהו. כתב הר"ב שמא תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה. פירש"י פרחי כהונה נקט על שם שהיו מצויין בעזרה יותר משאר העם. וכתבו התוס' ותימה כיון דלאו חובה לאנשים לראותה יתלו סדין של בוץ בינה ובין האנשים ויסתור שערה כדאמר קרא ואי משום כהן המשקה אותה יהפוך פניו לצד אחר והכי תניא בספרי בהדיא ופרע את ראש האשה סדין של בוץ פורס בינה לבין העם כהן פונה לאחוריה ופרעה כדי לקיים בה מצות פריעה. ולר"י נמי נעשה כך. וי"ל לר' יהודה אם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
5.
If she said, “I am defiled to you”, she gives him a receipt for her ketubah and goes out [with a get]. But if she says, “I am pure”, they bring her up to the east gate, Nicanor’s gate, where they give women suspected of adultery the water to drink, purify women after childbirth and purify lepers. A priest seizes her clothing if they are torn, then they are torn, and if they become unstitched, then they are unstitched, until he uncovers her bosom, and he undoes [the braids of] her hair. Rabbi Judah says: if her bosom was beautiful he does not uncover it, and if her hair was beautiful he does not undo it.משנה ו
הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִלְבָנִים, מְכַסָּהּ בִּשְׁחוֹרִים. הָיוּ עָלֶיהָ כְלֵי זָהָב וְקַטְלָיאוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה כְּדֵי לְנַוְּלָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן. וְכָל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כג) וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה:
ברטנורה
היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים. ואם היו שחורים יפין לה, מכסה בבגדים מכוערים:קטליות. ענקים שמשימים סביב הצואר. ומפני שהאשה חונקת עצמה בהם כדי שתראה בעלת בשר נקראים קטליות:נזמים וטבעות מעבירים ממנה. מפרש בגמרא דלא תימא שיניחו לה הנזמים והטבעות אחר שקרעו בגדיה וגלו את ליבה שזה יותר גנאי לה, כמו שגנאי יותר לאדם ערום שילך במנעלים ברגליו מלילך יחף, קמ״ל דלא:חבל מצרי. מפרש בירושלמי לפי שעשתה מעשה מצרים. ואם אין חבל מצרי מביא שאר חבלים:וקושרו למעלה מדדיה. שלא יפלו בגדיה ותשאר ערומה:וכל הרוצה לראות בא לראות. ודוקא באנשים רשות ואינו חובה. אבל בנשים, חובה על כל הנשים המצויות שם לבא ולראות, כדכתיב ונוסרו וכל הנשים:וכל הנשים מותרות לראותה. חייבין לראותה. הכי מפרש לה בגמרא:
תוסופות יום טוב
נזמים הם תכשיטי האף. הרמב"ם. ומלשון הר"ב דפ"ו דשבת גם תכשיטי אוזן בכלל. [*ועיין במ"ח פרק י"א דכלים]:
חבל מצרי. כתב הר"ב מפרש בירושלמי לפי שעשתה מעשה מצרים לפי שנאמר בתחלת פרשת עריות (ויקרא י״ט:ל״ו) כמעשה ארץ מצרים וגו' ואע"פ שנאמר כמו כן וכמעשה ארץ כנען וגו' ויקחו חבל שבמדינה. שכל השינויים שנוכל לעשות עושין כדי לנוולה ולפיכך נוטלין חבל שלא מהמדינה ולכך ראוי ליקח יותר חבל מצרי מטעם שעשתה מעשה מצרית ולקמן רפ"ב כפיפה מצרית מפרש הר"ב סל עשוי מצורי הדקל וכו' וכפירש"י שם. אבל רש"י מפרש גם בכאן חבל מצרי עשוי מצורי הדקל וכו' וכ"ה בבבלי פ"ה דעירובין נ"ח תני רב יוסף ג' חבלים הם של מגג ושל נצר ושל פשתן. ומפרש של נצר לסוטה דתנן וכו' ולפיכך נראה דלירושלמי כפיפה מצרית דלקמן יש לפרש ג"כ ממצרים. ועל שם שעשתה מעשה מצרית אבל אין לומר דירושלמי נמי ס"ל שעשוי מצורי דקל בין בכפיפה בין בחבל דהשתא המ"מ שמושית ולא שרשית:
שלבה גס בה. כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשים שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
6.
If she was clothed in white, he clothes her in black. If she wore gold jewelry or necklaces, ear-rings and finger-rings, they remove them from her in order to make her repulsive. After that [the priest] takes a rope made of twigs and binds it over her breasts. Whoever wishes to look upon her comes to look with the exception of her male and female slaves, since she has no shame in front of them. All of the women are permitted to look upon her, as it is said, “That all women may be taught not to do after your lewdness” (Ezekiel 23:48).משנה ז
בַּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם נִוְּלָהּ. הִיא גִלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בָעֲבֵרָה תְחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן. וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָלֵט:
ברטנורה
המקום ניוולה. שמגלה כהן את ראשה וסותר את שערה וקורע את בגדיה:היא גילתה את עצמה. ישבה בפרשת דרכים וגילתה עצמה לנואף:המקום גילה עליה. שכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל:בירך התחילה בעבירה תחלה. בדרך תשמיש הירך נהנה תחלה בקירוב בשר:ושאר כל הגוף לא פלט. שאר אברי גופה אינם פלטים מן החולי, ואע״פ שלא הוזכרו במקרא אלא בטן וירך:
תוסופות יום טוב
לפיכך תלקה הירך תחלה. לקלל אותה דכתיב (במדבר ה׳:כ״א) בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. רש"י. ובגמ' הא כתיב (שם) וצבתה בטנה ונפלה יריכה. אמר אביי כי לייט. לייט תחלה ירך והדר בטן לייט ומיא כי בדקי כי אורחייהו בדקי. בטן ברישא והדר ירך. בקללה נמי כתיב (שם) לצבות בטן ולנפיל ירך ההיא דמודע לה כהן. דבטן ברישא והדר ירך. שלא להוציא לעז על מים המרים:
יכין
מלכת שלמה
7.
In the measure with which a person metes out to others, they mete out to him. She adorned herself for a sin; the Omnipresent made her repulsive. She exposed herself for a sin; the Omnipresent exposed her. She began the transgression with the thigh and afterwards with the womb; therefore she is punished first in the thigh and afterwards in the womb, nor does all the body escape.משנה ח
שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז) וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּילַגְשֵׁי אָבִיו, לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יח) וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב. וּלְפִי שֶׁגָּנַב שְׁלשָׁה לְבָבוֹת, לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם טו) וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בוֹ שְׁלשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) וַיִּקַּח שְׁלשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם:
ברטנורה
לונביאות. חניתות:לב אביו. אמר לו אבשלום לאביו, כתוב לי שילכו עמי שנים איש שאבחר מכל ישראל, כתב לו. והיה מראה חותמו של אביו לשנים, והולכים אחריו, לשנים אחרים והולכים אחריו, עד שכינס מאתים איש, כולן ראשי סנהדראות. הרי שגנב לב אביו ולב ב״ד. ולב כל ישראל, דכתיב ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל:
תוסופות יום טוב
שמשון הלך אחר עיניו. שנאמר (שופטים י״ד:ג׳) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. איני והכתיב (שם) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. כי [אזל] מיהו בתר ישרותיה [אזל]. גמ':
אבשלום נתגאה בשערו שנאמר (שמואל ב י״ד:כ״ה) וכאבשלום לא היה איש יפה וגו' ובגלחו את ראשו וגו'. לפיכך נתלה בשערו. שנאמר (שם יח) ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויאחז ראשו באלה ויתלה בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר. גמ':
יכין
מלכת שלמה
8.
Samson went after [the desire of] his eyes; therefore the Philistines put out his eyes, as it is said, “And the Philistines laid hold of him, and put out his eyes” (Judges 16:2. Absalom was proud of his hair, therefore he was hanged by his hair. And because he had relations with the ten of his father’s concubines, therefore [they thrust] ten spears in him, as it is said, “And ten of Joab’s young arms-bearers closed in [and struck Absalom until he died]” (II Samuel 18:15). And because he stole three hearts, the heart of his father, the heart of the court, and the heart of Israel, as it is said, “So Absalom stole the hearts of the people of Israel” (II Samuel 15:6), therefore three darts were driven into him, as it is said, “And he took three darts in his hand, and drove them through the heart of Absalom” (II Samuel 18:1.משנה ט
וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה. מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב) וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. יוֹסֵף זָכָה לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ) וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים. מִי לָנוּ גָדוֹל מִיּוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא משֶׁה. משֶׁה זָכָה בְעַצְמוֹת יוֹסֵף, וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. מִי גָדוֹל מִמּשֶׁה, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לד) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא. לֹא עַל משֶׁה בִלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ:
ברטנורה
וכן לענין הטובה. נותנים לו לאדם שכר מעין הטובה שעשה. ומיהו יותר ממה שעשה משתלם דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות:
תוסופות יום טוב
וכן לענין הטובה כו'. פירש הר"ב ומיהו יותר וכו' דמדה טובה מרובה כו' דהתם חדא שעתא. הכא ז' יומי. גמ'. וכתבו התוס' [י"א] וא"ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדה טובה. דכתיב (דברים לג) איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה גבי מדת פורענות. וגבי מדה טובה כתיב (ויקרא כ״ו:ח׳) ורדפו מכם חמשה מאה. וי"ל דעדיין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה. אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. מספר הישר. אבל קשיא לרבי. והא במרגלים נפרע מהם יום לשנה יום לשנה. א"כ היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים. עכ"ל. ולי נראה דל"ק ולא מידי שמפני מדת טובה הוצרך הפורענות להתאחר כל כך כמו שפירש"י בפירוש החומש כדי שלא ימות אחד מהם פחות מבן ששים וכו'. ותדע שזו מצד מדת טובה היא מדתנן במ"ה [פ"ג] רבי אומר הזכות תולה כו'. אלא מתנוונה כו' ולרב ששת בגמ' דלעיל ד' ו' לרבנן נמי מתנוונה. וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מה' סוטה ש"מ דאע"פ שמתנוונה וחייה חיי צער הן אפ"ה זכותה גרמה לה זה. וכ"ש שחיי אנשי המדבר בריוח היו וזוהי דעת ספרי שהעתיק רש"י בפי' פ' בהעלותך (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואח"כ נשמתן יוצאה וברשעים הוא אומר (שם) הבשר עודנו בין שניהם:
ואין באחיו גדול ממנו. שהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים. רש"י:
מי לנו גדול מיוסף. מי לנו לענין כבוד קבורה לקבור בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל ואין בישראל גדול ממנו הרימדה שמדד לקבור (גבי) [את] יוסף ע"י גדולובה מדדו לו שאין גדול בכבודו קבור ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה. רש"י.
[*ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים שנא' והלך לפניך וגו'. ומ"מ בהא עדיף מרע"ה שעמו לא נתעסק אלא המקום ב"ה משא"כ בשאר הצדיקים שכבוד ה' יאספהו ועכ"ז מתעסקים בו בני אדם כדרך כל הארץ וכמאמרי הפסוקים בקבורת הצדיקים בקצתםמיקמי שהתעסק עמהם ויהיה פי' לא על משה בלבד אמרו היינו שהמקום ב"ה התעסק בקבורתו ולא בכל מה שנא' במשה דהיינו שלא התעסק עמו אלא המקום ב"ה בזה ודאי שאמרו על משה בלבד נ"ל]:
יכין
מלכת שלמה