First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִינָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְרוּטָה, אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָאִסָּר הָאִיטַלְקִי. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבָּעַל. הַיְבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם:
ברטנורה
האשה נקנית. לפי שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה, תנא האשה נקנית ולא תנא האיש קונה. ואיידי דתנא רישא האשה נקנית, תנא סיפא היבמה נקנית, ואע״ג דיבמה נקנית ליבם בין מדעתה בין שלא מדעתה:נקנית בכסף. דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא (דברים כ״ד:א׳) כי יקח איש אשה, וכתיב התם (בראשית כ״ו) נתתי כסך השדה קח ממני:בשטר. כגון שכתב לה על הנייר או על החרס ואע״פ שאין בו שוה פרוטה, בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאנתו, ונתנו לה בפני עדים. וילפינן לה דכתיב (דברים כ״ד:א׳) ויצאה והיתה, מה יציאה בשטר, כדכתיב (שם) וכתב לה ספר כריתות, אך הויה בשטר:ובביאה. בא עליה בפני עדים לשם קדושין, דכתיב (שם) כי יקח איש אשה ובעלה. ואע״פ שאין לך קדושין מפורשים בתורה יותר מקדושי ביאה, אמרו חכמים שהמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות, שלא יהיו בני ישראל פרוצין:בפרוטה. היא חצי שעורה של כסף:היבמה נקנית. ליבם להיות כאשתו לכל דבר, בביאה. אבל כסף ושטר לא מהנו בה מדאורייתא ש אלא רבנן הוא דתקון דמהני בה מאמר לפסלה על שאר האחין, אבל לא לפטרה מן החליצה, ולא להטמא לה:
תוסופות יום טוב
האשה הכא תנא בה"א. וכתבתי הטעם בריש כתובות ועיין רפ"ק דיומא:
נקנית. לבעלה להצריכה ממנו גט. ר"ן. וכתב הר"ב לפי שאין מתקדשת אלא לדעתה כו'. גמ'. ומש"ה לא תני האיש קונה. כדתנן ברפ"ב האיש מקדש. ואכתי קשיא דליתני מתקדשת. ומתרצים בגמ' משום דקא בעי למתני כסף. דילפינן קיחה קיחה. וקיחה אקרי קנין. דכתיב (בראשית מ״ט:ל׳) השדה אשר קנה אברהם. א"נ (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו. וכתבו התוס' דלא תני האשה נקחית. משום דלא שייך למתני סיפא ולוקחת עצמה:
נקנית. כתב הר"ב מדעתה. וא"נ מדעת אביה כשהוא זכאי בקדושיה כדלקמן. ומ"ש דיבמה נקנית שלא מדעתה. ברפ"ו דיבמות:
בשלש דרכים. תנא שלש דלשון נקבה נקנית. הוא משום דכל היכא דאיכא פלוגתא [חילוק בדרכיו] תנא דרכים. ודרך לשון נקבה היא. את הדרך אשר ילכו בה (שמות י״ח:כ׳). ואע"ג דאשכחן דרך בלשון זכר (דברים כ״ח:ז׳) בדרך אחד יצאו אליך. ומש"ה נמי בפרק בתרא דנזיר משנה ד' תנן בשבעה דרכים. הכא גבי אשה קאי. קתני לה בלשון נקבה:
בשלש דרכים. מנינא למעוטי חליפין דל"ת הואיל וגמרינן קיחה קיחה משדה [עפרון] מה התם בחליפין. אף כאן בחליפין. קמ"ל דלא. דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה. וחליפין אפילו בפחות משוה פרוטה הן. ולא דבר הכתוב בקיחה דאשה אלא בקנין דמים. גמרא:
וקונה את עצמה. להיות ברשותה להנשא לאחר. לשון רש"י:
בשתי דרכים. מנינא למעוטי חליצה. דלא תיתי מק"ו מיבמה שאינה יוצאה בגט. ויוצאה בחליצה. ת"ל ספר כריתות [וה"ל למכתב [ספר] כרת] ספר כורתה. ואין ד"א כורתה. גמ' דף ג'. ומיהו בדף ה' הך דרשא לרבי יוסי הגלילי היא. אבל לרבנן מוכתב לה בכתיבה מתגרשת ואין מתגרשת בכסף [ומינה נמי דחליצה לא] וליכא למימר בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה. דכיון דקאי בגירושין מסתברא דממעט גירושין:
בכסף. כתב הר"ב דגמרינן קיחה קיחה כו'. ובמשנה ד' פ"ד דכתובות כתבתי דכסף קדושיה לאביה מויצאה חנם אין כסף (שמות כ״א:י״א). ושמעת מינה דבכסף מתקדשת. הא מצריכינן להו בגמ' דף ד' דאי כתב כי יקח. ה"א קדושין דיהיב לה בעל דידה הוו. כתב רחמנא ויצאה חנם. ואי כתב רחמנא ויצאה חנם ה"א היכא דיהבא לה איהי לדידיה וקדשתו הוו קדושי כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח. ופי' התוס' שאומרת הרי אני מקודשת לך. שהוא אינו מתקדש. דקדושין היינו לשון איסור על אחרים [כמ"ש ברפ"ב]. ומ"ש הר"ב וכתיב התם כסף השדה קח ממני כתבו התוס' דאי לאו ג"ש אע"ג דדרשינן כי יקח ולא כי תקח. דלא תימא דקרא בקדושי ביאה ואמרה היא מיירי. ע"כ. ותמיהא מילתא על הר"ב והרמב"ם. שלא פירשו דנתינת כסף צריך שיהיה לשם קדושין ולפני עדים כמו באינך:
בכסף בשטר כו'. כתב הר"ן והא דהקדים כסף לשטר. לפי שרוב הקנינים הם בכסף. ונקט בתריה שטר. משום דדמי ליה שאף קנינו מרובה ע"כ. ול"נ דכיון דאמרן דמשום דתני כסף הלכך תנא ל' נקנית. והואיל וכן הקדים כסף לכולם. דהא מש"ה הוצרך לשנות ל' קנין:
בשטר. פי' הר"ב כגון שכתב על הנייר. או על החרס כו'. ברייתא דף ט'. ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ב דגטין ומשנה ו' פ"ק דב"מ. ומ"ש בתך מקודשת לי איברא דלישנא דברייתא הכי איתא אבל הר"ב מסיים ונתנו לה משמע דלאו במתקדשת ע"י אביה איירי. והרמב"ם כתב שכותב הרי את מקודשת לי. ואיתא בגמ' אמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר בתך מקודשת לי כו' בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו [של אב] והוא שלא בגרה. ואם לזה הוא שנתכוין הר"ב ה"ל לפרש מדעתו. ועוד שה"ל לכתוב ע"י אביה נמי שהוא העיקר כשלא בגרה. ולפיכך הדעת מכרעת שתחלת דבריו הוא העתק הברייתא וסוף דבריו שכתב ונתנו לה בפני עדים העתיק מל' הרמב"ם בפירושו ולא השגיח על שהרמב"ם אסברה לה בכתב הרי את מקודשת לי. והא דהמקדש שהוא הקונה כותב ולא האב שהוא המוכר כמו בשטר מכר דמתני' ה'. משום דכתיב כי יקח איש אשה. גמ' [שם]. וטעמא שצריך להיות בפני עדים אמרי' בפ"ג דף ס"ה דיליף דבר דבר מממון. כתיב בעריות ערות דבר. ובממון כתיב יקום דבר. ומקשינן אי מה להלן הודאת בעל דין כק' עדים דמי. פירש"י דכתיב כי הוא זה. הרי שסמך על מקצת הודאתו אף כאן כו'. ומשני. התם לא קא חייבת לאחריני בהודאתו שאין נפסד אלא הוא. הכא קא חייבת לאחריני שקרובותיה נאסרו בו. וקרוביו נאסרו בה:
ובביאה. כתב הר"ב בא עליה בפני עדים. וכ"כ הרמב"ם. ולאו דוקא אלא נתייחד עמה וכמ"ש במשנה ט' פרק ח' דגטין:
בדינר. מסקי בגמ' דף י"ב דטעמייהו דב"ש שלא יהו בנות ישראל כהפקר. ומצאנו שיעור דינר שהוא שיעור חשוב. כמ"ש במ"ח פ' ח' דפאה. וכמה שיעורו. פי' הר"ב בפ"ד דעדיות מ"ז ובפ"ד דב"מ [מ"ג וה']:
ובשוה דינר. מסיק הר"ן דסברא היא. דכיון שהיא מתרצית (בדינר) [בדבר] וניחא לה בשוה כסף. דככסף דמי. ואין צריך קרא לרבויי:
בפרוטה ובשוה פרוטה. תימה דלא ה"ל למתני אלא בשוה פרוטה. כדתנן בהזהב [משנה ז'] ה' פרוטות הן ההודאה בשוה פרוטה [*והאשה מתקדשת בשוה פרוטה]. וי"ל משום דתנא בכאן בכסף מפרש באיזה כסף. דינר לב"ש. ופרוטה לב"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא. ולא שוה כסף כדיליף קיחה קיחה משדה עפרון. דכתיב ביה כסף. מפרש שוה כסף. תוס':
וכמה היא פרוטה. הא דלא מפרש כמה הוא דינר. משום דדינר היו יודעים כמה היה וכו'. ועוד דדברי ב"ה דקיי"ל כוותיה. איבעי ליה לפרושי טפי. תוספות:
האיטלקי. פי' הר"ב בפ"ד דעדיות מ"ז. ובפי"ז דכלים משנה י"א שהוא אטליא של יון. ועיין מ"ש שם:
וקונה את עצמה בגט וכו'. מפרש בגמ' [דף י"ג] גט דכתיב (דברים כ״ד:ג׳) וכתב לה ספר [*כריתות. במיתת הבעל. כדכתיב (שם) ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות. או כי ימות האיש האחרון]. ואתקוש מיתה לגירושין. מה גירושין שריא וגומרת. [*אף מיתה שריא וגומרת] ופירש"י דממשמעותיה דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון. לא מצי למילף הא לאחר שריא. דמצי למפרך לזה בלאו. ולכ"ע בעשה. וכבר כתבתי בדבור בשתי דרכים אמאי אינה קונה עצמה בכסף:
היבמה נקנית בביאה כו'. תימה דלא תני מנינא כדלעיל וליתני נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשתי דרכים. וכמו מנינא דלעיל [*למעוטי. (הכי נמי) [האי] מנינא [נמי למעוטי]. דרישא] למעוטי כסף ושטר. ומנינא דסיפא למעוטי גט. וי"ל דבחדא מלתא אין לשנות מנינא. ואע"ג דגבי אתרוג [תנן במשנה ו' פ"ב דבכורים] ששוה לאילן בג' דרכים. ולירק בדרך אחד. התם בא לפרש דברים החלוקים בו. ומאחר דלא תנא מנינא ביבמה. לא חש לשנות מנינא בעבד עברי וכנעני. אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מנינא למעוטי מידי. תוס':
בביאה. כתב הר"ב אבל כסף ושטר לא. כדתניא ויבמה. ביאה גומרת בה. ואין כסף ושטר גומרין בה. [*ואימא מאי ויבמה דבע"כ מיבם [כדתנן ברפ"ו דיבמות] והכי תניא התם בהדיא. א"כ לימא קרא ויבם. מאי ויבמה. ש"מ תרתי] ועיין בפי' הר"ב רפ"ו דיבמות דדריש יבא עליה מ"מ ולא מויבמה. [*והוא כדתניא אידך דהתם]. ומ"ש הר"ב אלא רבנן הוא דתקון כו'. עיין בפירוש הר"ב רפ"ב דיבמות. ומ"ש אבל לא לפטרה כו' וכן לירשה כמ"ש רש"י והר"ן:
וקונה את עצמה בחליצה. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל (שם כ"ה) כיון שחלץ בה נעל. הותרה לכל ישראל. ודתנן ספי"ב דיבמות מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל. ההוא מונקרא שמו נפקא. גמ':
ובמיתת היבם. ק"ו. ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה. יבמה שהיא בלאו לא כ"ש. דכמו שאשת איש יוצאה בגט. זו יוצאה בחליצה. וכמו שאשת איש אוסרה מתירה זו נמי יבם אוסרה יבם מתירה. ופרכינן דתצא בגט מק"ו דאשת איש שאינה יוצאת בחליצה. ומסיק אמר קרא נעל. נעל אין מידי אחרינא לא. ואע"ג דאיצטריך למאי דכתבינן במ"ב פי"ב דיבמות. א"כ נכתוב קרא נעל. מאי הנעל. ש"מ תרתי. גמ':
יכין
מלכת שלמה
1.
A woman is acquired in three ways and acquires herself in two: She is acquired by money, by document, or by intercourse. “By money”: Bet Shammai says: a denar or the equivalent of a denar; Bet Hillel says: a perutah or the equivalent of a perutah. And how much is a perutah? An eighth of an Italian issar. And she acquires herself by divorce or by her husband's death. A yevamah is acquired by intercourse. And she acquires herself by halitzah or by the yavam’s death.משנה ב
עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְכֶסֶף וּבִשְׁטָר, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּשָּׁנִים וּבַיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף. יְתֵרָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין. הַנִּרְצָע נִקְנֶה בִרְצִיעָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן:
ברטנורה
עבד עברי נקנה בכסף. דכתיב (ויקרא כ״ד) מכסף מקנתו, מלמד שהוא נקנה בכסף:ובשטר. שנאמר באמה העבריה (שמות כ״א:י׳) אם אחרת יקח לו, הקישה הכתוב לאחרת. מה אחרת בשטר אף האמה בשטר, וילמוד עבד עברי מאמה העבריה, דכתיב (דברים ט״ו:י״ב) העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה:בשנים. לסוף ו׳ שנים יצא חפשי, ואפילו היתה שמטה בתוך שש שנים, עובד, דכתיב (שמות כ״א) שש שנים יעבוד ובשביעית. פעמים שהוא עובד בשביעית: וביובל. אם פגע יובל בתוך שש שנים, מוציאו:ובגרעון כסף. דכתיב באמה העבריה (שם) והפדה, והוקש עברי לעבריה, אם קנאו רבו בשש מנים והוא עתיד לצאת לסוף ו׳, נמצא קונה עבודת כל שנה במנה, כשבא לפדות עצמו מגרע לו רבו מפדיונו דמי עבודת השנים שעבד:יתירה עליו אמה. שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות, כדילפינן מויצאה חנם, ריבה לה יציאה לזו, שיוצאה בסימנים:ובמיתת האדון. דכתיב ועבדו לעולם, לו ולא לבן. אבל הנמכר ומת האדון בתוך ו׳, עובד לבן, דכתיב שש שנים יעבוד, בין לו בין לבנו. ודוקא לבן עובד כל שש אם מת האדון, אבל לבת ולאח ולשאר יורשים אינו עובד, דכתיב (דברים ט״ז) ועבדך שש שנים, לך ולא ליורשים. ואמה העבריה קונה עצמה במיתת האדון כנרצע, דכתיב גבי נרצע (שם) ואף לאמתך תעשה כן:
תוסופות יום טוב
עבד עברי נקנה בכסף. כתב הר"ב דכתיב מכסף מקנתו כו'. וכן כתב הרמב"ם. ובגמ' אשכחן עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף. פירשו התוספות *) דעבד עברי אינו קונה בשטר. דישראל שקונה בשטר מאחרת נ"ל כדלקמן. ונכרי שאינו בתורת גיטין וקדושין לא שייך ה"ט. ע"כ. נמכר לישראל מנלן. אמר קרא (שמות כ"א) והפדה מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה. פירש"י. אלמא בכסף נקנה. דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה. ע"כ. והוקש עברי לעבריה כדפי' הר"ב לקמן. ואהא נמי פרכינן אשכחן מכרוהו ב"ד. הואיל ונמכר בעל כרחו. מוכר עצמו מנלן. יליף שכיר שכיר. פירש"י נאמר במוכר עצמו (ויקרא כ"ה) כשכיר כתושב יהיה עמך. ונאמר במכרוהו ב"ד (דברים ט"ו) כי משנה שכר שכיר:
בכסף. ולא פירשה משנתינו זו. בכמה. והרמב"ם בפ"ד מה' עבדים כתב אמה העבריה נקנית בכסף כו' ואינה נקנית בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים שראוים לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא. ע"כ. ולא הראה הכ"מ מקומו איה. ואני מצאתים בפירקין בגמ' לעיל דף י"א ויליף לה מיעוד דכל היכא דלא מצי מייעד לא הוו זביניה זביני ואע"ג דאי בעי מייעד ואי בעי לא מייעד. ה"נ כל היכא דלא מצי מגרעא לא הוה זביניה זביני. ובעבד עברי לא כתב כן הרמב"ם. ומשמע להכ"מ דדינו ככל קנין שהוא בפרוטה. וכתב וז"ל קשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף. אלא מדכתיב והפדה כו' והוקש עברי לעבריה. ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם [עבד עברי] נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה. ואיני רואה דבר מתיישב בזה. רק ששאלו בגמ' ע"ע נקנה בכסף מנלן אמר קרא מכסף מקנתו אשכחן כו' עד יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף [שפיר שכיר] אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מא"ל אמר קרא (ויקרא כ"ה) וכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמוד עליון מתחתון כלומר וכי תשיג כתיב בנמכר לנכרי ולעיל מיניה כתיב נמכר לישראל ואע"ג דבגמ' לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי עבד עברי מדכתיב וכי תשיג מצינו למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך עכ"ל ויש ט"ס בדבריו דאדרבא לא אשכחן תנא דלא יליף שכיר שכיר ועוד אי כולהו ילפי מוכי תשיג א"כ שפיר מצינו למילף ומאי דוחקיה למימר אע"ג כו':
בכסף. ובשוה כסף הרמב"ם פ"ב מה' עבדים. ועיין מ"ש לקמן בדבור ובגרעון כסף:
ובשטר. כתב הר"ב שנאמר באמה העבריה אם אחרת כו' מה אחרת בשטר. כלומר קיחת קדושין. ולפי זה שטר דאמה נמי הקונה כותב בתך קנויה לי. ובגמ' פליגי בה רב הונא ורב חסדא. והרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות עבדים כרב חסדא שסובר הא בכותב בתי קנויה לך וכ"כ בפירושו. ולרב חסדא יליף ליה מלא תצא כצאת עבדים אבל נקנית בקנין עבדים ואתי אחרת וגלי לן דקנין שטר מרבינן:
וקונה את עצמו בשנים. כתב הר"ב לסוף שש שנים כו'. ובשביעית פעמים כו'. וכ"פ הרמב"ם. והכ"מ בפ"ב מהל' עבדים הביא ל' מכילתא בענין אחר. והך קרא במכרוהו ב"ד כתיב אבל במוכר עצמו דינו שמוכר עצמו אפי' לעשרים שנה ואם פגע בו יובל אפילו אחר שנה [אחת]. יוצא. [שנאמר (שם)] עד שנת היובל יעבוד עמך כמ"ש שם הרמב"ם. ויראה לי דהואיל ומ"מ יוצא בשנים שקצב במכירתו שפיר תני סתם דע"ע יוצא בשנים. ואלא מיהא הא כדאיתא והא כדאיתא.
וביובל. גמ' שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך. ובמוכר עצמו כתיב. ומכרוהו ב"ד יליף ליה דף ט"ו מדכתיב (שם) ושב אל משפחתו:
ובגרעון כסף. תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ויליף ליה מדכתיב (שם) ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף אבל מסברא לא נפקא לן כמו בקדושין דהכא סד"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח וזבין ואייתי לי להכי איצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן דכל כה"ג שוה כסף [ככסף]. כ"כ הר"ן בריש פירקין. ונ"ל דגבי נקנה אין ה"נ דנפקא לן מסברא כמו בקדושין כיון שמתרצים גם שניהם ומיהו אפילו אי לאו סברא הואיל וקנין כסף מוהפדה נפקא לן ודאי דמייתינן נמי שוה כסף [*לכל קנין]. ודע דתנא דברייתא תני ובשטר כלומר שטר שחרור וכתבו התוס' דתנא דמתני' לא חשיב אלא יציאות שהם בעל כרחו של אדון. אבל שטר מדעתו של אדון. יתירה עליו אמה העבריה. כתב הר"ב שקונה עצמה בכל אלה מהקישא דעברי ועבריה. הרמב"ם. וכתב הר"ב דקונה את עצמה ג"כ במיתת האדון כנרצע. וכיון דאיכא נמי באיש לא קתני. גמ':
יכין
מלכת שלמה
2.
A Hebrew slave is acquired by money and by document; And acquires himself by years, by Jubilee, and by deduction from the purchase price. A Hebrew maidservant is greater in that she acquires herself by ‘signs [of physical maturity]’. He whose ear is bored is acquired by boring, and acquires himself by Jubilee or his master's death.משנה ג
עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים:
ברטנורה
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. דכתיב (ויקרא כ״ה) והתנחלתם אותם לבניכם [אחריכם] לרשת אחוזה, הקיש עבדים לקרקעות, מה קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. וחזקת העבד, כגון שהתיר מנעל לרבו, או הנעילו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הגביהו או שהגביה הרב את העבד, קנאו:בכסף ע״י אחרים. שיתנוהו לרבו על מנת שיהיה זה בן חורין. אבל הוא עצמו לא יקבלו מהם ואפילו ע״מ שאין לרבו רשות בו, דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו:ובשטר ע״י עצמו. דסבר חובה הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, שאם עבד כהן הוא, פוסלו מלאכול בתרומה, ואם עבד ישראל הוא, אוסרו בשפחה. ומשום הכי קאמר דאינו יוצא לחירות בשטר ע״י אחרים אלא ע״י עצמו, דכיון דחובה היא לו אין חבין לאדם אלא בפניו. וכסף דע״י אחרים שאני, שכן קבלת רבו גרמה לו להשתחרר מאליו, ואין אחרים הללו חבין לו, אלא קבלת הרב, והרב אינו נעשה שלוחו, אלא לצורך עצמו, ומקנהו מאליו:וחכ״א בכסף ע״י עצמו. דקסברי יש קנין לעבד בלא רבו, הלכך קונה את עצמו בכסף אפילו ע״י עצמו. וכ״ש ע״י אחרים:ובשטר ע״י אחרים. דסברי זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, וזכין לאדם שלא בפניו. והלכה כחכמים. והעבד כנעני קונה עצמו אם סימא רבו את עינו או הפיל את שנו או קטע ממנו א׳ מכ״ד ראשי אברים, שהם [ראשי] אצבעות ידים, ואצבעות רגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הזכרות, וראשי שדים באשה. והוא דלא חשיב להו במתניתין בכלל הדברים שהעבד קונה את עצמו, משום דהיוצא בראשי אברים צריך גט שחרור מרבו, והיינו קונה את עצמו בשטר:ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום, דאך מציאה וקבלת מתנה הכל לרבו. ואם בא להפדות ע״י עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים שיתנוהו לו ע״מ שאין לרבו רשות בו:
תוסופות יום טוב
עבד כנעני נקנה כו'. כתב הר"ב דכתיב והתנחלתם וכו'. גמ'. והאי קרא בפ' בהר כתיב ובאומות שאינן מז' עממין כדמפורש לעיל מיניה מאת הגוים אשר סביבותיכם וגו' וגם מבני התושבים הגרים עמכם כלומר הבאים מאומות אחרות לישא נשים בארצכם. הלכך כתב רש"י וז"ל וכל אומות ככנענים משנמכר לעבד אלא שכל עבדים נקראים ע"ש כנען משום דכתיב ביה (בראשית ט׳:כ״ה) עבד עבדים. ע"כ. ומ"ש הר"ב מה קרקע נקנה בכסף כו' כמפורש במשנה ה':
בכסף בשטר ובחזקה. בגמ' דה"ה בחליפין ובמשיכה ותנא מילתא דליתא במטלטלי קתני. מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני:
וקונה את עצמה בכסף כו' וביובל לא. ואע"ג דאתקוש לקרקעות לשדה אחוזה ושדה אחוזה יוצאת ביובל. כמפורש בכתוב. ותנינן לדיניה בפ"ז דערכין. בעבד כתיב (ויקרא כ״ה:מ״ו) לעולם בהם תעבודו כדאיתא בגמ'. ומ"ש הר"ב דקונה עצמו אם סימא כו' או הפיל שינו כדכתיב בקרא. ומ"ש או קטע ממנו אחד מכ"ד ראשי אברים כו' גמ' יליף להו בכלל ופרט וכלל. ומ"ש דאפ"ה צריך גט שחרור יליף ליה שילוח שילוח מאשה. דכתיב הכא (שמות כ"א) לחפשי ישלחנו.
בכסף ע"י אחרים. כתב הר"ב אבל הוא עצמו לא כו' ואפילו על מנת שאין לרבו רשות בו. עיין מ"ש בסוף מתני':
ובשטר. דגמר לה לה מאשה כדלקמן וכתבתיה כבר במשנה ג' פ"ג דברכות:
על ידי עצמו. כתב הר"ב דסבר חובה כו' ואם עבד ישראל הוא אוסרו בשפחה עיין מ"ש בספ"ק דגטין:
ובשטר ע"י אחרים. כתב הר"ב דסברי זכות הוא לעבד כו' ולפי זה כ"ש ע"י עצמו. וא"ת לערבינהו ולתני בכסף ובשטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים בגמ' משנינן לה דהך בבא דבשטר ע"י אחרים לאו חכמים אמרי לה אלא רשב"א היא וג' מחלוקות בדבר. ופירש"י רישא ה"ק ליה רבנן לר"מ אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין וכ"ש ע"י אחרים דזכות [הוא] לו וכ"ש שטר דזכות. וסיפא ובשטר ע"י אחרים. רשב"א היא. ואית ליה בין בכסף בין בשטר ע"י אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע"י עצמו דגבי כסף אית ליה אין קנין לעבד בלא רבו. וגבי שטר לית ליה גטו וידו באין כאחד. וה"ק אף בשטר ע"י אחרים וכ"ש בכסף דעל ידי אחרים דוקא. דאין קנין. ואמרינן בגמרא דרשב"א גמר לה לה מאשה. מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו דכתיב ונתן בידה ואיהי לא אקניא לבעל לגופה. אף עבד נמי עד שיוציא לרשות שאינו של רבו. וכתב רש"י ורבנן גמרי הכי. מה אשה מקבלת גטה. אף עבד מקבל גטו:
ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. כתב הר"ב שיתנהו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו. וכ"כ ג"כ בפירוש דברי ר"מ דאפילו ע"מ שאין לרבו רשות בו אין קנין כו'. ופסק הלכה כחכמים. ושמעינן מינה דסברת הר"ב דהלכה כי אמר ע"מ שאין לרבו רשות בו מהני ולא קנה רבו וא"כ כ"ש אשה שאם א"ל כן שלא קנה בעלה שהרי העבד גופו קנוי לרבו. ולא כן האשה לבעלה. וכן לשון הר"ב בהדיא במשנה ג' פרק ח' דסנהדרין. ותימה על שבמשנה ח' פרק בתרא דנדרים דמצריך תנא דהתם לומר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך. לא פירש הר"ב כלום ולא דחאה מהלכה וכבר הזכרתי שם. ובגמ' פליגי אמוראי רב ששת מוקי פלוגתייהו דר"מ ורבנן דמתני' באמר ליה ע"מ שאין לרבך רשות כו'. וזה כדברי הר"ב דהכא. ועיין עוד שכן לשון הר"ב בפירוש משנה ב' פ"ח דפסחים. ורבי אלעזר אומר דכל כה"ג כ"ע לא פליגי דקני עבד קני רבו. והב"ע כגון דא"ל ע"מ שתצא בהן לחירות. פירוש שתתנהו לרבך בפדיונך. ודברי ר"א פירשם הרמב"ם בפירושו דבהא פליגי ופסק נמי כחכמים דלישנא דע"מ שתצא בהן לחירות מהני ומינה דע"מ שאין לרבך רשות כו' לא מהני אפי' לרבנן. וכן העתיק בחבורו ריש פ"ה מהלכות עבדים ע"מ שתצא בהן לחירות. אבל נ"ל מתוך דבריו וביחוד ממ"ש בספ"ג מה' זכייה דבלשון זה א"צ שיאמר ג"כ ע"מ שאין לרבך רשות בהן. וכשאמר ע"מ שאין לרבך רשות בהן אע"ג דבלחוד לא מהני אם אמר ג"כ ועשה בהם כל מה שתרצה לא קנה רבו. וכבר הזכרתי כל זה בנדרים. ומ"מ בנדרים הוי ליה לפרש דלהלכה לאו דוקא שיאמר אלא מה שאת נושאת כו' אלא אם אומר ג"כ מה שתרצה תעשה סגי. וכ"ש דקשיא טובא להר"ב דלדידיה כי אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בו בלבד סגי וא"צ שיאמר עוד כלום. שהוה ליה לפרש שם. ולא להניח המשנה כלשונה. והקשו בתוספות לרב ששת [שהוא פירוש הר"ב] לא אמר ר"מ דקנה רבו. אלא באינו אומר אלא ע"מ שאין לרבך רשות בו. ומשמע דכי אמר ע"מ שתצא בו לחירות. אפילו ר"מ מודה. וא"כ אמאי קאמר ר"מ בכסף ע"י עצמו לא. הא משכחת לה ע"י עצמו כשאמר ע"מ שתצא בו לחירות. ותירצו דרב ששת סובר דכהאי גוונא ע"י אחרים מקרי כיון דלא קנה אותם העבד לגמרי. ולא נתנו לו אלא ע"מ שיצא בהן לחירות ע"כ. ואחרי שמבואר דהר"ב מפרש כרב ששת. דפלוגתייהו באומר על מנת שאין לרבך רשות בלחוד קא מיפלגי. ולדידיה ר"מ מודה באומר ע"מ שתצא בו לחירות. קשיא לי היאך כתב. וזה לשונו. דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו:
יכין
מלכת שלמה
3.
A Canaanite slave is acquired by money, deed, or by possession, And acquires himself by money through the agency of others, and by document through his own agency, the words of Rabbi Meir. The Sages say: by money, through his own agency, and by document, through the agency of others, providing that the money comes from others.משנה ד
בְּהֵמָה גַסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּהֵמָה דַקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה:
ברטנורה
במסירה. בעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה:בהגבהה. ולא במשיכה:נקנית במשיכה. ואע״ג דאפשר בהגבהה, מ״מ נקנית במשיכה, משום דמסרכא, שהיא מתחזקת בצפרניה תמיד ליאחז ע״ג קרקע. ופסק ההלכה, בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה וכ״ש בהגבהה. ומשיכה קונה בסימטא שהיא זוית של רשות הרבים, ובחצר של שניהם. ומסירה קונה ברה״ר, ובחצר שאינה של שניהם. והגבהה קונה בכל מקום. וכל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה. ודבר הנקנה במסירה אינו נקנה במשיכה. וכן דבר הנקנה במשיכה אינו נקנה במסירה:
תוסופות יום טוב
במסירה. כתב הר"ב בעלים מוסרים כו' וכפירש"י. וכתב הר"ן דלאו דוקא שא"צ שימסרנה מיד ליד אלא כל שאחזה במצותו סגי כו' ואף רש"י ז"ל כו' ועיין לקמן:
בהגבהה. ג' טפחים דנפקא ליה מתורת לבוד. כ"פ רש"י [בגמ'] ולא דמי לעירוב דמשנה ו' פ"ז דערובין שפירש הר"ב דהגבהה טפח סגי לזכות בו. דשאני שתופי מבואות דרבנן לא הצריכו קנייה כל כך. ור"ת מפרש דכל הגבהה בטפח קני. ועיון מ"ש במשנה ג' פ"ג דב"ק:
וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה. כתב הר"ב ופסק הלכה בין דקה בין גסה במשיכה וכ"ש בהגבהה וכ"כ הרמב"ם. ומשמע דבמסירה לא. ש"מ משיכה עדיפא ממסירה וכ"כ המגיד בפ"ב מה' מכירה שכן דעת הרמב"ם וכן דעת רוב הפוסקים. ומ"ש ומשיכה קונה בסימטא [עיין בפירוש הר"ב במשנה ד' פ"ק דב"מ] ובחצר (שאינה) של שניהם וכו' כ"כ הרמב"ם וכתב הר"ן טעמא דמלתא משום דבמשיכה היינו שמושך הדבר ברשותו ואילו ר"ה לאו רשותו הוא שהרי אין לו רשות להביא שם כליו. וכי תימא היאך אפשר. דהא משיכה עדיפא ממסירה כדכתבינן ועוד דבכלל משיכה מסירה שהרי א"צ מיד ליד אלא שיתפסנה במצות המוכר כמ"ש לעיל [וכן דין המשיכה שתהא במצות המוכר וא"נ בפניו שלא במצותו וכן דין המסירה כמו כן עיין בטח"מ סי' קצ"ז וקצ"ח ועיין מ"ש רפ"ו דב"ק] וכיון שהמסירה קונה ברה"ר היאך אפשר שהמשיכה לא תקנה. לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני במסירה אלא במשיכה. [*ומשיכה ברה"ר לאו מידי היא וכדכתיבנא. והא דמסירה אינו קונה אלא ברה"ר או בחצר שאינו של שניהם היינו טעמא] דכיון דבסימטא ובחצר שאינה של שניהם. אפשר למעבד בה משיכה אין המסירה קונה בה. א"נ היינו טעמא דמסירה לא קניא בסימטא משום שכיון שיש רשות לכל א' להניח שם כליו וסתמא דמלתא שהמוכר קדם ומניח שם כליו קודם שבא הלוקח זכה באותו המקום. וה"ל מסירה ברשות מוכר דודאי לא מהניא שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו ע"כ. ודברים הללו כתובים ג"כ בתוס'. ומ"ש הר"ב ומסירה כו' ובחצר שאינה של שניהם. והכניסה שלא ברשות בעל החצר דאל"כ הוי חצר שלו או של שניהם. מ"מ פ"ד מה' מכירה. ומ"ש הר"ב וכל מה שדרכו כו' מסיים הרמב"ם ואפי' שאנו אומרים [בו] שנקנה במשיכה. וסייעתא למה שכתבתי במשנה ב' פ"ג דדמאי. ומ"מ יצא מן הכלל בהמה דקה שכתב כבר הר"ב טעם הדבר משום דמחרכא כו'. ואל תטעה לומר שז"ש לעיל אינו לפי פסק ההלכה שכתב עכשיו. והרמב"ם נשמר מזה שלא לטעות שהוא כתב דין בהמה דקה במשיכה אחר שכתב וכל מה שדרכו בהגבהה כו' להוציאו מן הכלל. ומ"ש הר"ב ודבר הנקנה במסירה אינו נקנה במשיכה. כו' לא ידעתי טעם הדבר דודאי במשיכה דעדיפא ממסירה כמו שכתבתי מהני בדבר הנקנה במסירה דגריע מינה. וכי תימא דסברתו כדעת שאר הפוסקים שסוברים דמסירה עדיפא ובעינן מסירה מיד ליד כמשמעות לשונו בריש מתני' ולא יקשה עליך לשונו שכתב בהמה גסה נקנית במשיכה*) וכ"ש בהגבהה והול"ל לפי"ז ג"כ וכ"ש במסירה. מ"מ קשיא בחלוקה שנייה דדבר שנקנה במשיכה אינו נקנה במסירה. ואי מסירה עדיפא אמאי לא יקנה. אבל לשון הרמב"ם ובמקומות שאמרנו שקונים בהם במסירה. לא תועיל בהם המשיכה והמקומות שתועיל בהם המשיכה. לא תועיל בהם המסירה. ע"כ. ואין זה כפל לשון. לפי שאע"פ שכבר כתב ומשיכה קונה בסימטא כו' וכלשון הר"ב. היה אפשר לומר שהכוונה בזה. שכן עיקר דיניהם לכתחלה. ואי עביד משיכה במקום שתקנו מסירה אי נמי איפכא ה"א דבדיעבד סגי ומהני. להכי שינה עליו לעכב ולומר דלא תועיל וכו':
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְזוֹקְקִין נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן:
ברטנורה
נכסים שיש להם אחריות. היינו קרקעות, שהמלוה את חבירו סומך עליהם לפי שקיימים ועומדים. ופירוש אחריות. חזרה, שחוזר המלוה עליהם וטורף אותם מן הלקוחות כשלא ימצא כלום ללוה:נקנין בכסף. דכתיב (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו. והני מילי במקום שאין רגילין לכתוב שטר, אבל במקום שרגילין לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב שטר:בשטר. שכותב על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי קנויה לך ומוסרו לקונה. ודוקא במתנה נקנה הקרקע בשטר. אבל במכירה, עד שיתן את הכסף. אלא א״כ מוכר שדהו מפני רעתה, דבהא קנה בשטר לחודיה. ומנלן דמקרקעי נקנין בשטר, דכתיב (ירמיהו ל״ב:מ״ד) וכתוב בספר וחתום:ובחזקה. כגון שחפר בקרקע מעט, או נעל, וגדר, ופרץ כל שהוא בפני המוכר. ואם היה שלא בפניו, צריך שיאמר לו לך חזק וקני. ומנא לן שקרקע נקנה בחזקה, דכתיב (דברים י״א:ל״א-ל״ב) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה:ושאין להם אחריית אין נקנין אלא במשיכה. דכתיב (ויקרא כ״ה:י״ד) או קנה מיד עמיתך, דבר שאפשר לתתו מיד ליד אינו נקנה אלא בנתינה מיד ליד:נקנין. עם נכסים כו׳. אם מכר מטלטלין עם הקרקע, כיון שקנה לוקח הקרקע באחת מג׳ קנינים הללו, נקנו מטלטלין עמה. והוא שיאמר, לו קנה [הני] אגב קרקע. ונפקא לן מקרא דכתיב בדברי דימים (ב׳ כ״א ג׳) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות:וזוקקין. נכסים הללו שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם אחריות כו׳. אע״ג דאין נשבעין על הקרקעות, היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין, זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהם ע״י גלגול שבועה. ולמדנו גלגול שבועה מסוטה, דכתיב (במדבר ה׳:כ״ב) ואמרה האשה אמן אמן, אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר. אמן שלא שטיתי ארוסה, אמן שלא שטיתי נשואה, שומרת יבם, וכנוסה:
תוסופות יום טוב
אחריות. כתב הר"ב פירוש אחריות חזרה כו'. כ"כ הרמב"ם. וכלומר שחוזר לאחור. ולשון הערוך ואחריתך תאכל באש (יחזקאל כ״ג:כ״ה) תרגום ושפר ארעך תתוקד בנורא:
בכסף. פסקו הפוסקים בשוה פרוטה. דבפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף. ב"י ח"מ ר"ס ק"ץ:
בכסף. כתב הר"ב דכתיב שדות בכסף יקנו. ואימא עד דאיכא שטר דכתיב [שם] [וכתוב] בספר וחתום אי כתיב יקנו לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב יקנו מעיקרא. כסף קני שטר ראיה בעלמא הוא. גמ'. וכתבו התוס' הא דלא מייתי מקרא דכתיב גבי עפרון משום דדלמא ה"מ מנכרים שכל קנינו בכסף. ע"כ. ועיין מ"ש בריש משנה ב'. ומ"ש הר"ב ה"מ במקום שאין רגילות לכתוב שטר אבל כו' לא קנה. פירש"י כיון דרגילים בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא ע"כ. והעלה הר"ן דבכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב שטר. לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב השטר. ואפי' בשטר הודאה. מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף. אבל במקום שנוהגים לכתוב שטר ראיה בלבד א"א ללוקח שיתנה קנייתו בו שהרי אינו קונה. אלא כשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתו. ע"כ:
בשטר. לשון הר"ב שכותב על הנייר או על החרס. עיין מ"ש במשנה ד' פ"ב דגטין. ומה שכתב שדי נתונה לך. שדי קנויה לך. או או קאמר. ומשכחת לה בקניה. במוכר שדהו מפני רעתה כדמפרש ואזיל. ומ"ש הר"ב אבל במכירה עד שיתן את הכסף. לשון רש"י דלא גמר מוכר ומקנה עד דמקבל דמים ואע"ג דקבל דמים בעי שטרא כדאמרי' לעיל. ומ"ש הר"ב אלא א"כ מוכר שדהו מפני רעתה. ל' רש"י דניחא ליה דלקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה. ומה שכתב הר"ב ומנלן כו' דכתיב וכתוב בספר וחתום. וכ"כ הרמב"ם. ותימה דהא אמרן לעיל דהאי קרא לשטר ראיה בעלמא הוא והכי איתא בגמ'. אילימא משום דכתיב וכתוב בספר וחתום והאמרת [כמ"ש לעיל] שטר ראיה בעלמא הוא. אלא מהכא (ירמיהו ל״ב:י״א) ואקח את ספר המקנה. פירש"י אלמא יש קנין אף בספר לבדו:
ובחזקה. כתב הר"ב שחפר כו' או נעל כו'. *)ותמה אני דאמאי שייר קנין חליפין דקונין בהן קרקעות כדפי' הר"ב במשנה דלקמן:
ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. כתב הר"ב דכתיב או קנה מיד וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ותימה דבמשנה ב' פ"ד דב"מ מפרשים דבר תורה מעות קונות וחכמים תקנו משיכה כו'. ובגמ' סתמא דתלמודא קאמר. דכתיב או קנה מיד כו' והדר אמרי' ולר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מאי איכא למימר. תנא תקנתא דרבנן קא תני:
אלא במשיכה. לשון הר"ן. ולא אתא למעוטי [אלא] קנינין דנכסים שיש להם אחריות. דהיינו כסף. ושטר. וחזקה. אבל אין הכי נמי דנקנין במסירה והגבהה. אלא דנקט משיכה משום דרוב קניות מטלטלין במשיכה הן כדאמר בכל דוכתא. והא לא משך. אי נמי משום דמשיכה עיקר וכו'. דלמאי דאמרי' טעמא שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה [כמו שכתב הר"ב במ"ב פ"ד דב"מ] עיקר תקנתא במשיכה הות. שכיון שהוציאה מרשות מוכר לרשותו נפק ליה מההיא חששא. אלא דאמור רבנן דתקני ליה הגבהה ומסירה משום דכיון שמסרה לו או הגביהה ודאי שיוציאנה משם ויביאנה לביתו. ואי ממנע ולא עבד. איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד י"ל טעם אחר במסירה. שמאחר שאין המסירה קונה אלא ברשות הרבים. ובחצר שאינה של שניהם. ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך. ובדין הוא דלקני ליה מעות ברשות הרבים. כיון דליכא למיחש להכי. אלא דלא פלוג רבנן. ע"כ. ואכתי קשיא. חליפין לא יקנו משום הך גזירה. וראיתי למהר"ר ואל"ק כהן שכתב בפי' הש"ע ח"מ סי' רצ"ח. דכל זמן שלא קבל המוכר דמי שווי הפירות. מציל הוא הפירות כי לא ניחא ליה לילך אח"כ עם הלוקח בדינא ודיינא:
נקנין עם נכסים. ומסקינן בגמ' דלא בעינן צבורין ומונחין בקרקע:
וזוקקין כו'. כתב הר"ב דאין נשבעים על הקרקעות כו' כדתנן במשנה ה' פ"ו דשבועות. ומ"ש הר"ב למדנו גלגול שבועה מסוטה. ואף על גב דסוטה איסורא. ילפינן מינה לממונא. ובקל וחומר. ומה סוטה שלא נתנה להתבע בעד אחד [דצריך שני עדי סתירה כדתנן במשנה ג' פרק ו' דסוטה] מגלגלין. ממון שניתן להתבע בעד אחד [להשביעו] אינו דין שמגלגלין. גמ'. ומ"ש הר"ב דכתיב ואמרה האשה אמן כו' כדתנן סוף פ"ב דסוטה. ועיין שם:
וזוקקין. גוררין. לשון הר"ב ורש"י במ"ג פרק ו' דשבועות:
יכין
מלכת שלמה
5.
Property which has security is acquired by money, by deed or by possession. [Property] which does not have security is acquired only by being drawn [to the purchaser]. Property which does not have security may be acquired in conjunction with property which does have security by money, deed, or possession; And it obligates the property which provides security, to take an oath concerning them.משנה ו
כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה בַחֲלִיפָיו. כֵּיצַד. הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה בַחֲלִיפָיו. רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ, בְּכֶסֶף, וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט, בַּחֲזָקָה. אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ, כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט:
ברטנורה
כל הנעשה דמים באחר. מפרש בגמרא כל הנישום דמים באחר, כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו, דהיינו כל מטלטלין בר ממטבע:כיון שזכה זה. כלומר כיון שמשך האחד נתחייב האחר בחליפין בכ״מ שהם, אם מתו או אבדו ואע״פ שלא משך, לפי שבמשיכת המוכר את הסודר או את החפץ, נקנה המקח ללוקח בכ״מ שהוא. ואע״פ שאין בחפץ שקונים בו שוה פרוטה. ובלבד שלא יהיה מטבע או פירות, שאלו אין קונין בהם. וכל הדברים נקנים בחליפין, מטלטלין עבדים וקרקעות. חוץ מהמטבע שאינו נקנה בחליפין, משום דדעתיה דאינש אצורתא דמטבע לא על גופיה, וצורתא עבידא דבטלה. לפיכך אם לקח אדם מטבע בלא משקל ובלא מנין, ואמר אלו חלופי שדה פלונית, או עבד פלוני, או חפץ פלוני, כיון שמשך זה, נתחייב האחר בחליפיו, דהא גלי דעתיה דלאו אצורתא קפיד הואיל ולא שקל ולא מנה. ואין שום דרך שיועיל בקניית המטבע היכא דליתיה בעיניה, אלא להקנותו אגב קרקע:רשות הגבוה בכסף. גזבר שנתן מעות בבהמה לצורך הקדש, אפילו היא בסוף העולם, קנה. ובהדיוט לא קנה אלא בחזקה, כלומר עד שימשוך. ואם נתן ההדיוט דמים על החפץ, כל זמן שלא משך החפץ לא קנה, ומחזיר המוכר את הדמים אם חוזר בו ממכירת החפץ, וצריך לקבל עליו מי שפרע. אבל אם משך הלוקח החפץ, אע״פ שעדיין לא נתן הדמים שהתנה, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו. ואם לא נתן דמים ולא משך החפץ, אלא שנתפשרו על המקח בפני עדים ונתרצה זה שיקנה בכך וכך, ונתרצה חבירו למכור בכך ובכך, אפילו אמר אתם עדי אין באלה הדברים כלום, ואפילו מי שפרע אין כאן:אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. האומר שור זה עולה, בית זה הקדש, אפילו בסוף העולם, קנה. ובהדיוט לא קנה עד שימשוך בבהמה, ויחזיק בבית:
תוסופות יום טוב
כיון שזכה זה כו'. כתב הר"ב לפי שבמשיכת המוכר הסודר כו'. כדכתיב (רות ד׳:ז׳) שלף איש נעלו וגו'. ומ"ש הר"ב ובלבד שלא יהיה מטבע או פירות כו' וטעמא דמטבע כתב הר"ב משום דדעתיה דאינש אצורתא וכו' וצורתא עבידא דבטלה. גמ' פ"ד דב"מ דף מ"ה. ופירש"י שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת. הלכך ה"ל כדבר שאינו מסוים ושלם. דממעטינן דבר שאינו מסוים מדכתיב נעל. ע"כ. וטעם דבפירות לא. מדכתיב נעלו נעל אין מידי אחריני לא. ב"מ דף מ"ז. וע"ש רפ"ד. וקשה אדפי' הר"ב ברישא כל הנעשה כו' כל הנשום כו'. דהיינו כל מטלטלין כו' ולפירש"י לא קיימא ההיא אוקמתא דכל הנשום למ"ד אין קונין בפירות. דהא בעינן נעל אין. מידי אחרינא לא. ומוקמינן משנתינו שנתחייב לו דמי פרה. ואח"כ קונה חמור באותן דמים שכבר נתחייב לו מהפרה. וכיון דקנין כזה אינו מצוי ולא שכיחא. לא תקנו בו רבנן שלא יהיו מעות קונות. והתוס' שמקיימים אוקמתא דכל הנשום אפי' למ"ד אין קונים בפירות. לא אמרו אלא בבהמה דוקא. שהבהמה כנעל דומה הואיל ומשתמשין בה וחזי למלאכה. ע"כ. וראיתי להר"ן שכתב וז"ל כל הנשום כו' דהיינו כל מטלטלים כו'. ואשמועינן דתורת חליפין הוו במטלטלים. ולמימר דאע"ג דליתנהו כלי אלא מטלטלים בעלמא הוי חליפין. ולהא מלתא נעל לאו דוקא. עכ"ל. והב"י ח"מ סי' קצ"ה שנראה מדבריו שסובר דלהר"ן לא מרבינן אלא בהמה. אשתמיטתיה לשון הר"ן דהכא. וגם לא דייק בלשון השני שהביא עצמו מהר"ן דפ' הזהב. ואין להאריך בזה. והרמב"ם מפרש כל הנשום כו'. כגון שיאמר אדם אלו בהמות או זו השדה שוים כך וכך לטרות מפלפלין. לפיכך כשהחליף הפלפלים עם הבהמה כו' ולא יתקיים הקנין לא בפירות וכו'. ע"כ. ול"ק לפי דלדבריו הראשונים אין הקנין כמו ק"ס שבו אמרו שאין קונים בפירות דאמעיטו מנעל. אבל דבריו הראשונים בתורת שווי דמים הן. וס"ל דבכי הא כ"ע ס"ל דקונין זה את זה. וכמ"ש ברפ"ה מהלכות מכירה. ומ"ש הר"ב וכל הדברים כו'. וקרקעות דשלף איש את נעלו אחלקת השדה הוא. כדכתיב בהדיא בקרא. והר"ן שהוצרך להביא ראיה מן התוס' דתניא החליף קרקעות בקרקעות כו'. קרקעות בקרקעות איצטריך ליה. וכתב הר"ן ותנא דמתני' דמפרש לה במטלטלין. אורחא דמלתא נקט. שדרך המטלטלים להחליפם תמיד. משא"כ בקרקעות ע"כ. ומ"ש הר"ב אם לקח אדם מטבע בלא משקל כו' דהא גלי דעתיה דלאו אצורתא קפיד הואיל ולא שקל ולא מנה. כ"פ הרמב"ם. וקשה בעיני דהרי אפשר שאע"פ שלא שקל ולא מנה. שאעפ"כ עיקר דעתו על הצורה. אלא שאינו חושש כמה הם. ובגמ' דב"מ פ"ד דף מ"ז אמרינן טעמא דד"ת מעות קונות. אלא חכמים תקנו משיכה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה כו' כמ"ש הר"ב שם משנה ב' ומלתא דשכיחא גזרו ביה רבנן ומלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. וכן העתיק בפ"ה מה' מכירה. ועיין מ"ש ברפ"ה דב"מ. ומ"ש ואין שום דרך שיועיל בקנין המטבע כו' אלא להקנותו אגב קרקע. שהוא מועיל כדאשכחן בעובדא דרב פפא בגמ' פ"ד דב"מ דף מ"ו. ונ"ל טעמא דקרא דילפינן מיניה קנין אגב במתני' דלעיל הכי כתיב. (ד"ה ב' כ"א) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים מצורות. ואין לנו להוציא המטבע מכלל דלכסף ולזהב. ופירוש בקניית מטבע שכתב הר"ב היינו שיזכה במטבע עצמה ואם נאבדה נאבדה לו. אבל ודאי כשמשך מטלטלים נתחייב במשיכתו דמי המכירה. כ"כ ב"י סוף סי' ר"ג. ונראה בעיני דמשום קנין מטבע נהגו עלמא לכתוב בכל ק"ס שהוא באגב. [*ונ"ל שלשון הר"ב מסורס שמ"ש וכל כו' עד בחליפין צ"ל אחר ולא מנה]. או חמור בשור. עיין כיוצא בזה רפ"ח דסוטה:
רשות הגבוה בכסף. גמ' מ"ט. ונתן הכסף וקם לו. ועיין מ"ש במשנה ו' פ"ד דמעשר שני. [*וכתבו התוס' בפ' י"ח דשבת דף קכ"ח שאין הפסוק כן. אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו (ויקרא כ״ז:ט״ו). ואשכחן שמקצר ואומר בל' אחר קצר כהאי דפרק הדר כו' ופרק הרואה כו']:
ורשות ההדיוט בחזקה. לשון הר"ב. כלומר. עד שימשוך. וכן פירש"י ורמב"ם. ור"ל דחזקה לאו דוקא אבל משיכה נמי לאו דוקא. אלא טעמא [משום] דרישא במשיכה איירי. ועוד עיין מ"ש במשנה ד'. ומ"ש הר"ב ואם נתן ההדיוט דמים כו'. וצריך לקבל עליו מישפרע. עיין במשנה ב' פרק ד' דב"מ:
אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. פירש הר"ב האומר שור זה עולה כו'. הכי איתא בברייתא בגמ'. ותמיהה לי דהא במקח וממכר נמי משכחת לה כדתנן במ"ב פ"ח דערכין. אמר אחד הרי היא שלי כו'. חזר בו של נ' ממשכנין מנכסיו כו'. שנמצאת למד. דבדבורו בעלמא נתחייב להקדש. וכ"ת דרבותא קמ"ל דאפילו נותן מתנה להקדש זוכה באמירה. וכ"ש כשהוא דרך מקח וממכר. דאיידי דקני מקני. דאכתי תקשה לך. א"כ רשות הגבוה בכסף ל"ל כלל תיפוק לי דבאמירה בלחוד קנה ההקדש. ומיהו בזה כתבו התוס' דלא שייך לומר אמירתו לגבוה. אלא כששם הדבר בפחות משויו שמתכוין לוותר להקדש [וכ"ש בחנם]. בכי הא שייך לומר אמירתו לגבוה כו'. אבל כשמוכר הדבר בשוויו. ולא נתכוין לוותר כלל. לא שייך אמירתו כו' ולא יתחייב באמירה כלל. ע"כ. ולפי זה מתני' דערכין דוקא כשנראה שמתכוין לוותר היא שנויה. וצ"ע. ולהמגיד ברפ"ט מהלכות מכירה הא דערכין מדבריהם היא שהחמירו לחייבו בדבור בעלמא. שאין זה כנדר גמור. ולפ"ז א"ש דברייתא מפרשא למתני' שאומר שור זה עולה דהוי נדר גמור. והוא מדין תורה כמו רשות הגבוה בכסף שהוא ג"כ דין תורה. והכ"מ כתב שם דדברי התוס' יותר נכונים. אבל לדעתי צריכין לדחוק במתני' דערכין:
יכין
מלכת שלמה
6.
Whatever can be used as payment for another object, as soon as this one takes possession [of the object], the other one assumes liability for what is given in exchange. How so? If one exchanges an ox for a cow, or a donkey for an ox, as soon as this one takes possession, the other one assumes liability for what is given in exchange. The sanctuary’s title to property [is acquired] by money; the title of an ordinary person to property by hazakah. Dedication to the sanctuary is equal to delivery to an ordinary person.משנה ז
כָּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין. וְכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, בֵּין שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָהּ בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָהּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין, חוּץ מִבַּל תַּשְׁחִית וּבַל תַּקִּיף וּבַל תִּטַּמָּא לְמֵתִים:
ברטנורה
כל מצות הבן על האב. כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו. והן ששה דברים, למולו, לפדותו אם הוא בכור, ללמדו תורה, ללמדו אומנות, להשיאו אשה, להשיטו בנהר:אנשים חייבים. האב חייב במצות הללו לבנו, והאם פטורה:וכל מצות האב. המוטלות על הבן לעשות לאביו, שהם מורא וכבוד. מורא, לא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו, ולא יכריע את דבריו. כבוד, מאכיל ומשקה. מלביש ומכסה. מכניס ומוציא:אחד אנשים ואחד נשים חייבים. הבנים והבנות חייבים:וכל מצות עשה שהזמן גרמה. שהזמן גרם למצוה שתבא, כגון שופר, סוכה, לולב, וציצית:שלא הזמן גרמה. כגון מזוזה, מעקה, אבדה, ושלוח הקן. והני תרי כללי לאו דוקא, כדקיי״ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ, שהרי מצה בליל הפסח, ושמחה במועדים, והקהל בחג הסוכות, כולן מ״ע שהזמן גרמה הן ונשים חייבות. ות״ת, ופריה ורביה, ופדיון הבן, ממ״ע שלא הזמן גרמה הן ונשים פטורות. אבל כללא בתרא דכל מצות לא תעשה אחד אנשים ואחד נשים חייבים. חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים, כללא דוקא הוא, וילפינן ליה מדכתיב במדבר ה׳) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:חוץ מבל תקיף ובל תשחית. דכתיב (ויקרא י״ט) לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את סאת זקנך. כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה. והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. ומנלן דליתנהו בהשחתה, דכתיב פאת זקנך, ולא כתיב פאת זקנכם, מאי זקנך, זקנך ולא זקן אשתך:ובל תטמא למתים. דכתיב (שם כ״א) אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן:
תוסופות יום טוב
כל מצות הבן על האב. [*פי' הר"ב כל מצות הבן המוטלות על האב הכי מפרשים בגמרא ודלא כדמשמע לכאורה דר"ל כל מצוה דמחייב ברא למעבד לאבא. דליתא דהא אף נשים חייבין כדלקמן בד"ה אחד כו' ונ"ל דתנא דעקים לישנא וקתני מצות הבן אע"ג דה"ל למתני כל מצות האב. לאשמועי' דאלו המצות שחייב האב לבנו הם ג"כ מצות הבן עצמו שכולן אם לא עשאן לו אביו חייב הוא בעצמו לעשותן כדילפינן בגמ'. מיהו בסיפא לא קתני הך לישנא אלא מכח איידי דרישא דהא לא שייך לומר שמצות כבוד ומורא אף על האב לומר שיתחייב להכריח לבן לקיימם דהא לכ"ע האב שמחל על כבודו כבודו מחל כדאיתא בסוגיין דף ל"ב. עוד] כתב הר"ב למולו לפדותו כו'. וכולהו ילפינן להו בגמ' מקראי למולו דכתיב (בראשית כ״א:ד׳) וימל אברהם את יצחק בנו ומילה אין זמנה אלא ביום כדתנן במשנה ד' פ"ב דמגילה ולפיכך הנשים פטורות. ובגמ' יליף לה אפילו למ"ד דזמנה בין ביום בין בלילה. מדכתיב (שם) כאשר צוה אותו אותו ולא אותה. ואין צו אלא מיד ולדורות כדכתיב (במדבר ט״ו:כ״ג) מיום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. לפדותו דכתיב (שמות ל״ד:כ׳) כל בכור בניך תפדה. ואיהי לא. דכתיב תפדה תפדה. כל שמצווה לפדות א"ע מצווה לפדות אחרים פי' מל' תפדה ילפינן נמי דהיכא דלא פרקיה אבוה מחויב לפדות א"ע. ופירש הר"ן דל' תפדה משמע תפדה אחרים. או תפדה עצמך. ע"כ. והשתא דריש שאין בכלל המצוה לפדות לאחרים מי שלא שייך בו ג"כ לפדות עצמו דהא תרווייהו במשמעות. כך נ"ל. ללמדו תורה. דכתיב (דברים י״א:י״ט) ולמדתם אותם את בניכם. ואיהי מנלן דלא. דכתיב ולמדכם. ולמדתם: כל שמצווה ללמוד. מצווה ללמד וכו'. והאשה אינה מצווה ללמוד. כדפירש הר"ב במשנה ג' פ"ג דברכות. ה"נ דרשינן דהיכא דלא אגמריה אבוה מחייב איהו למגמר נפשיה. דכתיב ולמדתם. פי' הר"ן דבכלל ולמדתם הוא. שכיון שהוא מחוייב ללמד לאחרים. יש לו ללמוד תחלה. ע"כ. ודלא כפירש"י. דמקרא אחרינא יליף לה. והשתא דריש דאין בכלל ללמד לאחרים. אלא אם יש ג"כ בו המצוה דללמוד לנפשיה. דהא תרווייהו במשמע. ללמדו אומנות. להשיאו אשה. דכתיב (ירמיהו כ״ט:ו׳) קחו נשים וגו' וקחו לבניכם נשים. והכא לא צריך למעוטי לאשה דלא. דהא קחו נשים כתיב. וללמדו אומנות. דכתיב (קהלת ט׳:ט׳) ראה חיים עם אשה. אם אשה ממש היא. כשם שחייב להשיאו. כך חייב ללמדו אומנות. אי תורה היא. כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. להשיטו בנהר. חיותיה היא. שמא יפרוש בספינה ותטבע. ויסתכן. אם אינו יודע לשוט:
וכל מצות האב על הבן. פי' הר"ב שהם מורא וכבוד. מורא. לא ישב כו'. כללים הם. ולדוגמא נקטינהו כמ"ש הרמב"ם. ומה שכ' הר"ב ולא יכריע את דבריו. פירש"י אם היה חולק עם אחר בדבר הלכה. לא יאמר נראים דברי פלוני. והרמ"ה כתב זה אין צריך. דהיינו. סותר את דבריו. אלא אפי' נראין לו דברי אביו. אין לו לומר נראין דברי אבא. שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקים ישיב. טור י"ד סי' ר"ס [צ"ל ר"מ]:
אחד אנשים כו' חייבין. דכתיב. תיראו. ומה ת"ל איש שהוא סיפק בידו לעשות. אשה רשות אחרים עליה. ברייתא בגמ'. [*ופירש"י סיפק. יכולת שאין מוחה בידו. רשות אחרים. בעלה]:
וכל מצות עשה שהזמן גרמא. כתב הר"ב כגון כו' וציצית פי' בתוספות כמ"ד כסות לילה פטור מציצית מדכתיב (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו. ואפי' למ"ד ציצית חובת טלית הוא ואפי' מונח בקופסא חייב בציצית. ועוד דבירושלמי [אמרי'] כסות יום שלבשה בלילה חייבת בציצית. אפ"ה חשיב לה זמן גרמא כיון שחיובו תלוי במה שהזמן גרם לבישתו ביום יש לה לחשב זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב:
ונשים פטורות. כדגמרינן מתפילין מה תפילין נשים פטורות [כמפורש במשנה ג' פ"ג דברכות] אף כל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות. גמ':
וכל מ"ע שלא הזמן גרמא. כתב הר"ב כגון מזוזה כו'. מזוזה מפורש במ"ג פ"ג דברכות. מעקה. אע"ג דאית ביה לאו ולא תשים דמים (דברים כ״ב:ח׳). וא"כ תיפוק ליה דנשים חייבות משום הלאו. מסיק הר"ן דלאו ועשה אינם באים כאחד. דלא תשים דמים ההוא כשבנה ע"מ שלא לעשות. ואעפ"כ מחוייב אח"כ לעשות מעקה משום העשה. אבדה. נמי לאו דלא תוכל להתעלם (שם) כשנטלה ע"מ שלא להחזירה עבר הלאו. ומ"מ מחוייב לקיים העשה דהשב תשיבם (שם) שילוח הקן. אם נטלה ע"מ שלא לשלחה עובר משום לא תקח האם (שם) ואח"כ חייב בעשה דשלח לרבנן לאו מעיקרא משמע. כדמוכח בפ' שילוח הקן (חולין דף קמ"א). ע"כ:
וכל כו'. כתב הר"ב הני תרי כללי לאו דוקא כו'. ומה שאמר כל אמנם ר"ל הרוב. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב שהרי מצה בליל פסח. דזמן גרם ונשים חייבות. כדאיתא בפסחים [דמ"ג] נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר (שם ט"ו) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. כל שישנו בבל תאכל חמץ. ישנו בקום אכול מצה. ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דמצות ל"ת הוא. ושמחה במועדים. דכתיב (שם) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. רש"י. והקהל בחג הסוכות כדכתיב (שם ל"א) הקהל את העם האנשים והנשים. ומ"ש הר"ב דת"ת כו' ממ"ע שלא הזמן גמרא ונשים פטורות. ת"ת פירשו בפ"ג דברכות. פריה ורביה כת"ק דסוף פ"ו דיבמות דהלכתא כוותיה. פדיון הבן מפורש לעיל.
וכל כו. כתב הר"ב וילפינן לה מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכו' לכל עונשין וכו'. פירש"י ולאוין עונשי מלקיות הן.*) [ובגמ' אי מהכא אימא דוקא משום כפרה חס רחמנא עלה פי' התוס' כגון עריות דכתיב בנשים עונשין. כתב רחמנא (שמות כ״א:א׳) אשר תשים לפניהם השוה וכו' לכל דינים ועיין בתוס' ספ"ק דב"ק דט"ו. ואי מהכא ה"א משום דחיותא הוא דאי אין עליה דין הכל גוזלים אותה והיא גוזלת אחרים והכל בדילין הימנה כתב רחמנא (שם) והמית איש או אשה בשור המועד שהרג השה וכו'. ואי מהא משום דאיכא איבוד נשמה חס רחמנא אבל הנך תרתי אימא לא. צריכא]. ועמ"ש במ"ז פ"ד דב"ק:
וכל מצות לא תעשה כו'. כתב הר"ב והאי כללא דוקא כו' וכ"כ הרמב"ם. ואין להקשות מדפי' בפ' בתרא מ"ד דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים. דהא אמרי' בגמ' פ"ט דיבמות דפ"ד. דכל היכא דהוא מוזהר. היא מוזהרת. שכשם שהכהן מוזהר שלא ליקח אשה זונה וחללה. כך היא מוזהרת שלא תשאנו. וכל היכא דהוא לא מוזהר. כגון חלל בכשרה היא לא מוזהרת שנמצאת אומר דגם בזה הושוה האשה לאיש:
חוץ מבל תשחית. כתב הר"ב זקנך ולא זקן אשתך אפי' העלתה זקן. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
7.
All obligations of the son upon the father, men are obligated, but women are exempt. But all obligations of the father upon the son, both men and women are obligated. All positive, time-bound commandments, men are obligated and women are exempt. But all positive non-time-bound commandments both men and women are obligated. And all negative commandments, whether time-bound or not time-bound, both men and women are obligated, except for, the prohibition against rounding [the corners of the head], and the prohibition against marring [the corner of the beard], and the prohibition [for a priest] to become impure through contact with the dead.משנה ח
הַסְּמִיכוֹת, וְהַתְּנוּפוֹת, וְהַהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת, וְהַהַקְטָרוֹת, וְהַמְּלִיקוֹת, וְהַהַזָּאוֹת, וְהַקַּבָּלוֹת, נוֹהֲגִין בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְנָשִׁים, חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וּנְזִירָה, שֶׁהֵן מְנִיפוֹת:
ברטנורה
הסמיכות והתנופות. אינה סומכת, ואינה מניפה, ואינה מגשת מנחה בקרן מערבית דרומית כמשפטה אם היא כהנת, ואינה קומצת ולא מקטרת, ואינה מולקת עוף, ואינה מקבלת דם במזרק, ואינה מזה דם:חוץ מסוטה ונזירה. שהן מניפות. מנחתן בעצמן, שמנחתן טעונה תנופה בבעלים:
תוסופות יום טוב
הסמיכות וכו'. לשון התוס' נראה דמהגשות ואילך מיירי בכהנים וכו'. אבל סמיכות ותנופות איירי בישראל. ע"כ. ובגמ' סמיכות. דכתיב (ויקרא א') דבר אל בני ישראל וסמך. בני ישראל סומכין. ואין בנות ישראל סומכות. תנופות. דבר אל בני ישראל והניף (שם כ"ג) בני כו'. הגשות. זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (שם ו') בני כו'. קמיצות והביאה אל בני אהרן. וקמץ (שם ב'). הקטרות. והקטירו אותו בני אהרן (שם ג'). הקבלות. והקריבו אותו בני אהרן (שם א') ואמר מר והקריבו. זו קבלת הדם. המליקות. דכתיב (שם) ומלק והקטיר. אתקש מליקה להקטרה. כמ"ש במ"ה פ"ו דזבחים. ואע"ג דלא אתקש אלא עולה. בני אהרן גלוי מלתא בעלמא הוא תוס' שם דס"ה. והזאות. אי דפרה אלעזר כתיב בהאי דפנים [שלא על מזבח החיצון] משוח כתיב בה. אלא הזאה דבן עוף [חטאת דכתיב בה והזה] אתיא בק"ו. ומה בן צאן שלא קבע לו כהן בשחיטתו. [שהשחיטה כשרה בזר כדתנן ריש פ"ג דזבחים] קבע לו כהן בהזאתו. בן עוף שקבע לו כהן למליקתו. אינו דין שיקבע לו להזאתו. פירשו התוספות שהרי בכל מקום טעון כהן בסוף יותר מבתחלה. דעיקר עבודה דקרבן הויא בסוף. והשתא הוי ק"ו מיניה וביה. ואין להביא בהאי ק"ו שום פירכא. ע"כ. וכתבו עוד דליכא למעוטי נשים מכל הני משום דאינן כשרים אלא ביום [כדתנן במשנה ה' פ"ב דמגילה] והוו מצות עשה שהזמן גרמא דהנשים פטורות. דמ"מ איצטריך למעוטינהו ולמיפסל הקרבן. וסמיכה. אע"ג דודאי לא מפסל קרבן בסמיכתה. איצטריך למעוטי משום דכתיב וסמך ושחט וסד"א אתקש סמיכה לשחיטה וכי היכי דשחיטה כשרה בנשים כדתנן בזבחים (רפ"ג) אף סמיכה כשרה בנשים. ותנופה נמי איצטריך למעוטי כיון דאשכחן סוטה ונזירה דמניפות. וא"ת תיפוק ליה דכל הני אינן כשרות בנשים לפי שהם מחוסרי בגדים דפסולים לעבודה [כדתנן ברפ"ב דזבחים] וי"ל דמיירי שלבשו הבגדים אי נמי י"ל כיון שלא נצטוו בבגדים לא הוו מחוסרי בגדים. ע"כ:
הקבלות וההזאות. והולכה וזריקה [דעבודות הן כדתנן ספ"ק דזבחים] לא קתני דהולכה בכלל קבלה. שהרי מן והקריבו הכהן נפקא כמו קבלה [כדלעיל] וזריקה בכלל הזאה. תוס'. ומלשונם מוכח דגרסי קבלות קודם הזאות. וכן ראוי. וכך הוא בירושלמי:
חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות. סוטה מפורש רפ"ג דמסכת סוטה [דף י"ט]. ונזירה מפרש בגמ' אתיא כף כף מסוטה. וז"ל הרמב"ם לפי שנאמר בסוטה (במדבר ה') ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ונאמר בנזיר (שם ו') ונתן על כפי הנזיר. ודין הנזירה והנזיר בענין הקרבן שוה למה שנאמר בתחלת הפרשה (שם) איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
8.
The [rites of] laying hands, waving, presenting [the meal-offering], taking the handful, burning [the fat], cutting [the neck of bird sacrifices], sprinkling and receiving [the blood] are performed by men but not by women, except the meal-offering of a sotah and a female nazirite, where they [themselves] wave the offering.משנה ט
כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בָאָרֶץ אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָאָרֶץ. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָאָרֶץ נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה וְכִלְאָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִן הֶחָדָשׁ:
ברטנורה
כל מצוה. שאינה תלויה בארץ. כל מצוה שהיא חובת הגוך, מיקרי אינה תלויה בארץ. ושהיא חובת קרקע, מיקרי תלויה בארץ:חוץ מן הערלה. שנוהגת בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. וכלאי הכרם בחוצה לארץ מדרבנן. וכלאי זרעים מותרין לזרעם בחוץ לארץ:ר׳ אליעזר אומר אף חדש. אסור בחוץ לארץ מן התורה, אע״פ שהוא חובת קרקע. שנאמר (ויקרא כ״ג:כ"א) בכל מושבותיכם, בכ״מ שאתם יושבים. והלכה כר״א:
תוסופות יום טוב
כל מצוה שהיא תלויה בארץ. פי' הר"ב שהיא חובת קרקע. פירש"י שמוטלת על הקרקע או גדוליו. כגון תרומות. ומעשרות. חלה. לקט. שכחה. ופיאה. שביעית. חדש. ערלה. כלאים. [*עכ"ל. ונראה בעיני דלפי שגדולי קרקע היה מקום לבעל הדין לומר שאינם פטורים בח"ל. ולהוי בכלל חובת הגוף. מש"ה דייק מתני' למיתני בלשון תלויה בארץ. ולא חובת קרקע. אלא כל דתליא בארץ כלומר שהן גדוליו. ואע"ג דלישנא דתלויה [בארץ] ס"ד דהמקשן בגמרא. דר"ל שנכתב בו ביאת הארץ ומש"ה מקשה. ודחינן דר"ל חובת קרקע. וא"כ ה"ל לתנא לשנות להדיא חובת קרקע. אלא מהטעם דפרישית הוא דתני תלויה בארץ]:
אינה נוהגת כו'. לקמן אפרש מנלן:
ושאינה תלויה בארץ. פי' הר"ב שהיא חובת הגוף. פירש"י אינה מוטלת על הקרקע ולא על גדוליו. אלא על גופו של אדם. כגון שבת. תפילין. ע"ז. פטר חמור. מילה. עריות. וכיוצא בהם:
נוהגת בין בארץ כו'. דת"ר אלה החוקים. אלו המדרשות. והמשפטים. אלו הדינין. אשר תשמרון. זו משנה. לעשות זה מעשה. בארץ. יכול לא יהא נוהג אלא בארץ. ת"ל כל הימים. אי כל הימים. יכול יהא נוהג אפי' בח"ל. ת"ל בארץ. אחר שריבה הכתוב מיעט. צא ולמד ממה שאמור בענין [על איזה מהם הכתוב אומר כל הימים] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'. מה עבודה זרה מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ. בין בח"ל. אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל:
חוץ מן הערלה והכלאים. [*לשון התוס']. בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה [כדתנן במשנה ח' פ"ד דחלה] ומשני לפי שאינה בעיסה של נכרים. ולא מיירי מתני' אלא בדברים הנוהגים בישראל ובנכרים. וקשה אמאי לא פריך נמי התם אמאי לא תני תרומה ומעשר. כדפריך מחלה. וא"ל לפי שאינה אלא מדרבנן. דהא חלה נמי בח"ל. אינה אלא מדרבנן. ואפ"ה בעי אמאי לא תני חלה ולא משני לפי שהיא מדרבנן. וי"ל דלהכי בעי מחלה. לפי שגזרו על חלה בכ"מ. אבל על תרומה ומעשר לא גזרו במקומות הרחוקים מא"י אלא דוקא אעיירות הסמוכות לארץ. והיינו טעמא דגזרו על החלה בכ"מ טפי מתרומה ומעשר. לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף. שהרי החיוב בא ע"י גלגול שאדם עושה. והלכך דין הוא שינהג בכ"מ אפי' בח"ל. אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ. ע"כ. ואע"פ שמי שקנה טבל. ודאי שנתחייב לעשרן. מ"מ עיקר החיוב ותחילתו היא על בעל הקרקע:
הערלה וכלאים. עיין בפי' הר"ב דסוף ערלה:
רבי אליעזר אומר אף מן החדש. כתב הר"ב שנאמר בכל מושבותיכם [כו'] ות"ק מפרש בגמ' דס"ל דלאו למימרא בכ"מ שאתם יושבים. אלא לומר שאף בארץ לא נתחייבו כל י"ד שנה שהיו בגלגל שכבשו ושחלקו עד שנתיישבו בה. והכיר כל אחד את שלו. ומ"ש הר"ב והלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם וז"ל הרי"ף והרא"ש דסתם לן תנא כוותיה בסוף מסכת ערלה. ומכאן סתירה לדברי הכ"מ שכתב דבתרי סדרי איכא סדר. כמו שהעתקתי דבריו בריש פ' בתרא דסוטה. וראיתי בכ"מ פ"י מה' מאכלות אסורות. שאחר שכתב דפסק כסתם משנה כתב ובמנחות פ' ר' ישמעאל אמרי' דרבנן דבי רב אשי סברי חדש בח"ל דאורייתא. ע"כ. ובאמת שמזה תימה על הרי"ף והרא"ש דבפ' ר"י דס"ח רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כו' קסברי חדש בח"ל דרבנן שמעינן דההוא דערלה לא מכרעא. אלא דאנן אית לן למעבד כרבנן דבי רב אשי דבתראה ומרא דגמ' הוא. [*ותו איכא התם דרבינא אמר. שאמרה לו אם. שאביו ס"ל חדש בח"ל דאורייתא ומדרבינא אמר להך מלתא ודאי דהכי ס"ל והוא בתראה ג"כ. ועיין מ"ש במשנה ה' פרק ז' דתמורה]:
יכין
מלכת שלמה
משנה י
כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מְטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, אֵין מְטִיבִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד) וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַמִּקְרָא וְלֹא בַמִּשְׁנָה וְלֹא בְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב:
ברטנורה
כל העושה מצוה אחת. יתירה על זכיותיו, כדי שיהיו זכיותיו מרובין מעונותיו:מטיבין לו ומאריכין את ימיו. לעולם הבא:ונוחל את הארץ. ארץ החיים:וכל שאינו עושה מצוה אחת. שהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, ואינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי ומחצה חייב, אלא נשארו עונותיו מרובין:ולא בדרך ארץ. שאין משאו ומתנו בנחת עם הבריות:אינו מן הישוב. אינו מועיל לישובו של עולם. והוי מושבו מושב לצים, ופסול לעדות:
תוסופות יום טוב
מטיבין לו ומאריכין לו ימיו. ל' הר"ב לעולם הבא. וכלומר שזוכה לעולם שכולו ארוך. שהרי אין שם קצור ימים כלל וכדפי' הר"ב בר"פ חלק. וא"ת דהיינו נוחל את הארץ. ל"ק דה"ק. דבעולם הזה מתקנין לו כדי להטיב ולהאריך ימיו בעולם הבא. כאביי [דאמר] בגמ' מתני' דעבדין ליה יום טוב ויום ביש פירש"י מי שעושה מצוה יתירה דהוה רובה זכיות מתקנין לו בעולם הזה יום טוב שנפרעין ממנו עונותיו וזהו תקון יום טוב לעולם הבא. וכל שעונותיו מרובין דקתני מריעין לו. היינו דעבדין ליה הזמנת יום ביש שמשלמים לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום רע. ע"כ:
ונוחל את הארץ. פי' הר"ב ארץ החיים. ומסיים הרמב"ם ר"ל העוה"ב וכן ל' רש"י חיי העוה"ב והא דתנן בריש מסכת פיאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא אלו הן כבוד אב ואם דליכא למימר דאפי' לא קיים שאר מנות דהא רובו עונות הוא ואמאי תנן דוקא לאלו. מוקמינן בגמ' שאם היתה שקולה פירוש הכף מאזנים ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעה. פי' מכרעת את הכף כאלו הוי רובה זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתני' אלא יש לו דין עושה מצוה יתירה:
וכל שאינו עושה כו'. פי' הר"ב שהיו עונותיו מרובין מזכיותיו ואינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי כו' וכ"פ הרמב"ם. ונראה בעיני שהוכרחו לפרש כן אע"ג דקשיין דיוקי דמתני' אהדדי דמרישא דפי' כל העושה מצוה אחת יתירה והכי איתא בגמ' שמעינן דבעינן מרובה בזכיות והשתא מפרשינן דלא בעינן אלא מחצה על מחצה. לפי שהכריחם לכך הא דאיתא בגמ' פ"ק דר"ה דף י"ז בינונים דהיינו שיש להם מחצה על מחצה בה"א ורב חסד מטה כלפי חסד. וברישא דמפרשינן כל העושה מצוה אחת יתירה. ואע"פ שכשהוא מחצה על מחצה סגי. לפי שהקב"ה מטה כלפי חסד. מ"מ אינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו. למי שהוא בינוני אלא שעל ידי חסד אל יתברך נעשה כמרובה בזכיות. וכן מחלקים התוס'. וכלפי הא אמרו בגמ' דרישא מיירי ביתירה משום דבה מטיבין ומאריכין כו' על פי שורת הדין. אבל הכא בסיפא דתנן אין מטיבין כו'. לא רצו לפרש כשאין עושה יתירה דהא אפילו אין לו מצוה יתירה נמי מטיבין לו מצד החסד כדאמרן. ועיין ר"פ חלק. ובפ"ג דאבות משנה י"א. עוד שם סוף פ"ד.
אינו מן הישוב. כתב הר"ב והוי מושבו מושב לצים. גמ'. ופירש"י שזה שאינו באחת מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות. ומ"ש הר"ב ופסול לעדות. גמ' ופירש"י דכיון שאינו מן הישוב. אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים:
יכין
מלכת שלמה