First Seder Mishnayos Program 7/1/2024




Mishnah

משנה א
אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר. לֹא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה, וְלֹא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים, כַּהֲרֵי הָאֵשׁ, שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. וְלֹא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק, כַּהֲרֵי הַבּוֹר, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:
ברטנורה ארבעה אבות נזיקין. משום דאיכא לכל חד מינייהו תולדות, קרי להו אבות:השור. הוא הרגל, דהיינו מה שהבהמה מזקת ברגליה דרך הלוכה כדכתיב (שמות כ״ב:ד׳) ושלח את בעירה. ותניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר (ישעיהו ל״ב:כ׳) משלחי רגל השור והחמור. ותולדה דרגל היא כשהזיקה בגופה דרך הלוכה, או בשערה דרך הלוכה שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן. או בשליף שעליה, והוא משאוי שבאמתחות ובמרצופין שעליה. או בזוג שבצוארה:והבור. הפותח בור ברשות הרבים ונפל שמה שור או חמור ומת אם הבור עמוק עשרה טפחים, או הוזק אם הוא פחות מי׳ טפחים. דכתיב (שמות כ״א:ל״ג) כי יפתח איש בור וגו׳. ותולדה דבור, כגון כיחו וניעו לאחר שנחו ברה״ר והזיקו:והמבעה. זה השן, שאכלה בהמתו בשדה חבירו כדכתיב (שם כב) וביער בשדה אחר. ונקרא השן מבעה מפני שהוא פעמים מכוסה פעמים מגולה, מלשון נבעו מצפוניו (עובדיה א׳:ו׳) דמתרגמינן אגליין מטמרוהי. ותולדה דשן היא, כשנתחככה בכותל להנאתה כדרך הבהמות שמתחככות ושברה את הכותל, או טנפה פירות כשנתחככה בהן להנאתה:וההבער. זו הדליקה שיצאה והזיקה כדכתיב (שמות כ״ב:ה׳) כי תצא אש וגו׳ ונאכל גדיש או הקמה או השדה. ותולדה דאש, אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, דומיא דאש שהרוח מוליכה. והא דלא חשיב תנא דידן קרן בכלל אבות נזיקין, משום דלא מיירי אלא בנזיקין שהם מועדים מתחלתן כלומר שמשלמין נזק שלם מתחלתן, אבל בתמין ואחר כך מועדים לא קא מיירי:לא הרי השור כהרי המבעה. כלומר, אי כתב רחמנא שור לא נפיק מבעה מיניה. דהוה אמינא רגל דהזיקה מצוי חייביה רחמנא, שן דאין הזיקה מצוי לא חייביה רחמנא. ואי כתב רחמנא שן, הוה אמינא שן דיש הנאה להזיקה חייב, רגל דאין הנאה להזיקה אינו חייב. ואי כתב רחמנא שן ורגל ולא כתב אש, הוה אמינא שן ורגל שיש בהן רוח חיים כלומר, שבאים מכח בעלי חיים, חייב, אבל אש שאין בה רוח חיים לא לחייב. ואם נכתבו שלשתן ולא כתב רחמנא בור, הוה אמינא הני לחייבו שדרכן לילך ולהזיק, אבל בור שאין דרכו לילך ולהזיק לא לחייב עליה. משום הכי איצטריכו כולהו. ובגמרא מסיק, דאי כתב בור וחד מהנך אתו כולהו שאר, לבד מקרן, בהצד השוה שבהן שדרכן להזיק. ולא הוצרכו כולן אלא מפני שהן חלוקים בהלכותיהן, שיש בזה מה שאין בזה. שן ורגל פטורים ברשות הרבים, מה שאין כן בבור ואש. בור פטר ביה קרא אדם וכלים דכתיב (שמות כ״א:ל״ג) ונפל שמה שור או חמור, דדרשינן שור ולא אדם, חמור ולא כלים, מה שאין כן בשאר אבות נזיקים. אש פטר בו את הטמון, שאם היו בגדים טמונים בגדיש פטור המבעיר, דכתיב (שם כב) או הקמה מה קמה בגלוי אף כל בגלוי. ובשאר אבות נזיקים לא פטר את הטמון:הצד השוה שבהן ובו׳ אף אני אביא כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך, שאם הזיק נתחייב המזיק לשלם תשלומי הנזק שהזיק:במיטב הארץ. מעידית שבנכסיו, מן המשובח שבהם, אם בא ליתן לו קרקע בתשלומי נזקו. דכתיב (שם) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. אבל אם בא ליתן לו מטלטלין קיי״ל כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי, ויהיב ליה כל מאי דבעי ואפילו סובין. והני מילי לנזקין. אבל לבעל חוב אי אית ליה זוזי מחייבינן ליה למיתן זוזי, ואי לית ליה זוזי יהיב ליה מטלטלי מאי דבעי, ואי מגבי ליה ארעא יהיב ליה בבינונית. ושכיר, אפילו לית ליה זוזי למשכיר לא מצי יהיב ליה באגריה אלא זוזי, ומחייבינן ליה לזבוני מנכסיה עד דמשכח זוזי ויהיב ליה:
תוסופות יום טוב ארבעה אבות נזיקין. מנינא למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא. [דמנו נמי לנזקי גופו] דתנא דידן בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. גמרא [דף ו'] . וכתבו התוספות אע"ג דבריש ראש השנה תני ארבעה ראשי שנים הן [ובריש פ"ח דשבועות] ארבעה שומרין הן [חמשה חומשין הן דפרק הזהב] הכא *) לא תני הן. כדאשכחן נמי בארבעה מחוסרי כפרה [ריש פ"ב דכריתות] ולא סליק תירוצם שכתבו בריש ר"ה. דהכא קאי אבתריה. כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה וכו' דהא הכא נחת למנינא כדאמרן: אבות. כתב הר"ב משום דאיכא לכל חד מנייהו תולדות קרי אבות. להנך דכתיבי בקראי בהדיא רש"י: נזיקין. ל' הר"ן כל נזיקים שעושין נזק. נזקים שם ההיזק. ע"כ. ואומר אני שנזיקים מורכב מהנפעל וההפעיל והיה ראוי שיהא מזיקין כמו חב המזיק הניזק והמזיק אבל הורכב בנו"ן נפעל ונשארה היו"ד להוראת ההפעיל. וסבת הרכבתו להורות כי המזיק הוא הניזק כי נקה לא ינקה. והכלל שחכמינו ז"ל הם בעלי לשון הקודש ועליהם אין להשיב כדברי הרמב"ם שכתבתי בריש מסכת תרומות: השור. פירש הר"ב הוא הרגל וכו' ותנא ושלח זה הרגל. ואע"ג דבור כתיב בתורה קודם מ"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן להכי אקדים למתני שור. ותני לכולהו כסדר שהן כתובים בפרשה. תוספות. ומ"ש הר"ב והא דלא חשיב תנא דידן קרן וכו' כלומר בהדי אבות. אבל מ"מ אתיא ליה במתניתין דלקמן בהא דתני וכשהזיק וכו' כמ"ש שם בס"ד: והבור. כתב הר"ב אם הבור עמוק י' וכו' כדתנן במשנה ה' פ"ה וע"ש. ומ"ש הר"ב דתולדה דבור כגון כיחו וניעו. פירש רש"י [דף ג' ע"ב] כיחו רוק הפה. ניעו ליחות החוטם. רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח. עד כאן. ועיין בריש פרק ז' דנדה בפירוש הר"ב. ועיין עוד תולדה דבור לקמן במשנה ג'. וכן במשנה ד' פרח בתרא דבבא מציעא: והמבעה. כתב הר"ב זה השן וכו' כדכתיב ובער בשדה אחר. ומקשינן בגמרא דלא לכתוב ובער דושלח משמע רגל כדאמרן ומשמע שן כדכתיב (דברים ל״ב:כ״ד) ושן בהמות אשלח בם. ומכדי שקולין הן יבואו שניהם דהי מנייהו מפקת. ומשני אצטריך דסלקא דעתך אמינא ה"מ היכא דשלחה איהו בכונה לרעות בשדה חברו. אבל ממילא לא. קמ"ל ובער. וכיון דנפקא שן דממילא מובער. אתיא רגל וילפא מיניה. ומ"ש הר"ב ונקרא השן מבעה מלשון נבעו וכו'. גמרא [דף ג' ע"ב]. וכתב נמוקי יוסף והא דלא נקט שן דהוי אמינא אפילו היכא דאין הנאה להזיקה ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דגלויי וכו' דהייטנו להנאתה. שפעמים נגלין פעמים נכסין דהייט בשעת אכילה: [*וההבער. תמיהני דלא דייק נמוקי יוסף הכא נמי אמאי לא קתני אש וכדתני בסיפא. ונ"ל דאין ה"נ דאיכא למידק. ותריץ הכי דאש יש להבין מסתמא שהוא בענין שדולק האש בשל חברו וקרא קאמר כי תצא אש אפילו מעצמה לכך קתני ההבער והוא לישנא דקרא (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש בכל מושבותיכם וההוא מי לא מיירי מסתמא דבשלו הוא מדליק ה"נ דכוותיה. ועוד נ"ל דההבער הוה מצי למתני המבעיר ולא קתני הכי. קמ"ל דרוצה לומר שאינו מבעיר. בשל זולתו. אלא שיש לו הבערה בביתו ודו"ק]: לא הרי השור כהרי המבעה. לשון התוספות פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה. [דהוה אמינא רגל וכו' כמ"ש הר"ב] ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קיל מיניה. ואין פירושו כשאר לא ראי זה כראי זה. שפירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה. ולכך אין החומרות גורמות זה הדין. אלא הצד השוה שבהם גורם הדין. ע"כ. ובדף ד' פירש"י דהכי קאמר אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה. ע"כ. והא דלא שנאה משנתינו החומרא כמו שפירשה *) בוזה וזה שאין רוח חיים. כתבו התוספות משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו. וכתב רש"י ודלא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי בור. משום דתו לא הוי מצי למתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים. ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמועינן דאף ע"ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה: כהרי האש. לשון נמוקי יוסף והא דלא הדר ותני לא הרי האש כהרי שניהם כדקא הדר ברישא משום דטרחא ליה מלתא ע"כ ס"ל דיש באש ממה שאין בשניהם לפי שכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו. דלא כתוספות שכתבו שאין זה חומרא. ולפי שלא היה יכול למצוא חומרא באש מה שאין בשניהם להכי לא הדר ותני לא הרי האש וכו': כהרי הבור וכו'. כתב הר"ב ובגמרא מסיק דאי כתב בור וחד מהנך אתו כלהו שאר וכו'. אבל מבור לחוד לא נפיק. דאיכא למפרך מה לבור שתחלת עשייתו לנזק. תוספות [דף ה' ע"ב]. וכתבו עוד והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר. עד כאן. וכתבו עוד דלא משני דלהכי איצטריך למכתב כולהו דאין עונשין ממון מן הדין. דס"ל גמרא דידן דעונשין. ועיין משנה ה' פ"ב. ומשנה ה' פ"ה. *) ועיין עוד מה שכתבתי במשנה ד' פ"ג דבבא בתרא. ועיין בגמרא דסנהדרין פ"ט דף ע"ו וכתבתיו ריש פ"ק דיבמות. [*ועיין מ"ש סוף פ"ק דאהלות]. ומ"ש הר"ב שן ורגל פטורים ברה"ר. דכתיב בהו ובער בשדה אחר. רש"י [בדף ה' ע"ב]. ומ"ש בור פטר ביה קרא אדם וכלים וכו'. כתבו רש"י ותוספות דכדי נסיב לה דהא בור איצטריכו ליה למכתב דבור לא אתי מכולהו כדתנן במתניתין. ע"כ. ומ"ש הר"ב אש פטר בו את הטמון. ואם תאמר לר' יהודה דמחייב טמון באש כדתנן במשנה ה' פ"ו למאי הלכתא כתב לאש. הא נפיק מבור וחד מאינך. ויש לומר כמ"ש התוספות דהוי מצי למימר דכולהו אצטריך למכתב. דאי לא כתיבי אלא הוה נפקי מחד מהנך ומבור הוה פטרי בהו כלים ע"כ. ולר' יהודה אין ה"נ דקאמר דכולהו אצטריך משום הכי: הצד השוה שבהן וכו'. כתב הר"ב אף אני אביא וכו'. וז"ל הר"ן מפרש בגמרא לאתויי כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אע"ג דלא דמי לחד מהני אבות. אי יכולין לאתויי מתרתי. או מתלת. או מטפי בהצד השוה לחיובא. מחייבינן ליה: ושמירתן עליך. שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך. או שנמסרו לך לשמרן. או שעשית בהם מעשה שתחייבך בשמירתן כדאמרינן לקמן [ד' ו' ע"א]. ושמירתן עליך שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו. לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרים לנטרינהו כדחזי ופשע בהן שומר. דהשני חייב והראשון פטור. ולאפוקי נמי היכא דנטרינהו כאורחייהו ואזיקו דפטור דאין שמירת כולן שוה [כו']. נמוקי יוסף: חב המזיק. האי תנא ירושלמי הוא ותנא לישנא קלילא ולא תנא חייב. גמרא: תשלומי נזק. להכי נקט לשון השלמה שאם הזיקו והפחיתו מדמיו הראשונים שהיה שוה. הניזק משלם הפחת עד שעת העמדה בדין והמותר משלם לו מזיק כדתניא לקמן [דף י' ע"ב תשלומי נזק] מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ששמין את הדבר הניזק כמה הוא יפה עד שלא ניזק וכמה הוא יפה משהוזק. והבעלים מטפלין בנבלה והמזיק משלם להם את הפחת שפחתה מחמת נזק דנפקא לן לקמן [דף י' ע"ב] מוהמת יהיה לו לניזק משמע. ואי פחתה נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא דכי שיימינן ליה כשעת מיתה הוא דשיימינן. והוא הדין היכא דשבחה בין מיתה להעמדה בדין דניזק הוי. נ"י. ואיתא בגמרא אתשלומי דמתניתין דלקמן. והתם דריש מקראי. ועיין מ"ש במשנה ג': במיטב הארץ. כתב הר"ב מעידית שבנכסיו דהא מיטב שדהו דהיאך דקא משלם משמע. גמרא. ולשון עידית מפורש ריש פ"ה דגטין. ומ"ש הר"ב אבל אם בא ליתן לו מטלטלין וכו' יהיב ליה כל מה דבעי ואפילו סובין. וילפינן מבור דכתיב ביה ישיב לרבות שוה כסף. נמוקי יוסף. ומה שכתב אבל לבעל חוב וכו' יהיב ליה בינונית מפורש ריש פרק ה' דגטין:
יכין מלכת שלמה
1.
1. There are four primary causes of injury: the ox and the pit and the crop-destroying beast and fire. 2. [The distinctive feature of] the ox is not like [that of] the crop-destroying beast, nor is [the distinctive feature of] either of these, which are alive, like [that of] fire, which is not alive; nor is [the distinctive feature of] any of these, whose way it is to go forth and do injury, like [that of] the pit, whose way it is not to go forth and do injury. 3. What they have in common is that it is their way to do injury and that you are responsible for caring over them; and if one of them did injury whoever [is responsible] for the injury must make restitution [to the damaged party] with the best of his land.

משנה ב
כָּל שֶׁחַבְתִּי בִשְׁמִירָתוֹ, הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ. הִכְשַׁרְתִּי בְמִקְצָת נִזְקוֹ, חַבְתִּי בְתַשְׁלוּמִין כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ. נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה, נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית, נְכָסִים הַמְיֻחָדִים, וּבְכָל מָקוֹם חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק. וּכְשֶׁהִזִּיק, חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ:
ברטנורה כל שחבתי בשמירתו וכו׳ כל דבר שנתחייבתי לשמרו:הכשרתי את נזקו. אם לא שמרתיו כראוי והזיק, אני הוא שהכשרתי וזמנתי אותו היזק, ואני חייב עליו. כגון המוסר שורו לחרש שוטה וקטן חייב, שעליו היה מוטל שמירת שורו והרי לא שמרו כראוי לו:הכשרתי במקצת נזקו וכו׳ ואם תקנתי וזמנתי מקצת הנזק אף על פי שלא זמנתי ותקנתי את כולו, נתחייבתי עליו כאילו זמנתיו כולו. בגון החופר בור תשעה ברה״ר ובא אחר והשלימו לעשרה, ונפל שמה שור או חמור ומת, האחרון חייב. אע״פ שלא תקן אלא מקצת הנזק, כאילו עשה כל הנזק, כיון דבתשעה ליכא מיתה:נכסים שאין בהם מעילה. ועל איזה נכסים אני חייב לשלם אם הזקתי, על נכסים שאין בהם מעילה. כגון נכסים שאינן הקדש. שאם הזקתי נכסים של הקדש איני חייב לשלם, דכתיב שור רעהו ולא שור של הקדש. והוא הדין לכל שאר נזקים:נכסים שהם של בני ברית. שאם הזיק נכסים של נכרי, פטור:נכסים המיוחדים. שיש להם בעלים מיוחדים, שאם הזיק נכסים של הפקר, פטור:חוץ מרשות המיוחדת למזיק. בכל מקום שהזיקו נכסיו את נכסי חבירו חייב המזיק, חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שאם נכנס שור ניזק ברשות המזיק והזיקו שור המזיק, פטור, דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי. ודוקא בשהזיקו נכסיו, אבל המזיק עצמו שחבל בחברו, אף על פי שהוא עומד ברשותו, חייב, דאמר ליה הנחבל נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא:ורשות הניזק והמזיק. ורשות המיוחדת לניזק ולמזיק, כגון חצר של שניהם, והזיק שורו של אחד מהם באותה חצר בשן ורגל, פטור. והוא שתהיה אותה חצר מיוחדת לשוורים גם בן. אבל אם היתה מיוחדת לפירות ולא לשורים, והזיק בשן ורגל, חייב. ואם הזיק בקרן, בכל ענין חייב:
תוסופות יום טוב הכשרתי. פירש הר"ב זמנתי וחבירו במשנה ב' פרק קמא דעירובין: הכשרתי במקצת נזקו. כתב הר"ב כגון החופר בור וכו' ונפל שמה שור או חמור מת. אבל אם ניזק פליגי תנאי. ומ"מ פסקו כמ"ד אף לנזקין האחרון חייב. וכתב המגיד בפי"ב מהלכות נזקי ממון [הלכה י"ב] שהטעם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל: נכסים שאין בהם מעילה. גמרא. מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי חייב בנזקין. כגון קדשים קלים שאין בהם מעילה מחיים. אלא באימורים לאחר זריקת דם כדגרסינן במסכת מעילה פ"ק [דף ז']. מני רבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא. דתניא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו (ויקרא ה׳:כ״א) לרבות קדשים קלים שהם ממונו. דקרינן בהם וכחש. ועיין מה שכתבתי במשנה ט' פ"ד דבבא מציעא: נכסים של בני ברית. כתב הר"ב שאם הזיק של עכו"ם פטור כדתנן במשנה ג' פ"ד. ושם אפרש בס"ד: נכסים המיוחדים. כתב הר"ב שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כך הם דברי רש"י בפירוש המשנה. אבל הוא מפרש כדסלקא דעתיה בגמרא שכן דרכו כיון שבסדר הגמרא מפרש להמשנה. נוח לפרש כדסלקא דעתיה דגמרא דלא כמסקנא. אבל הר"ב שמפרש למשנה בפני עצמה לא הוי ליה לפרש כן. דהא קשיא מאי תבע ליה. והכי פרכינן בגמרא מאן תבע ליה. אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן וקדם וזכה בו אחר. א"נ נגח ואחר כך הקדיש ואחר כך הפקיר שנאמר (שמות כ״א:כ״ט) והועד בבעליו והמית איש [וגו'] השור יסקל וגם בעליו יומת. ומשמע שיהא לו בעל בשעת מיתה והעמדה בדין וגמר דין. והאי קרא אע"ג דבשור שהמית אדם כתיב. ילפינן לנזקין. ותמיהני דלענין שור שהמית ר' יהודה אמרה במשנה ז' פרק ד'. ושם פסקו הרמב"ם והר"ב דלא כרבי יהודה. וכ"כ שם נמוקי יוסף. והיאך ילפינן לה הכא לענין נזקין. ובמיתה דביה כתיב לא דרשינן לה. ונראה לי דילפינן באם אינו ענין. משום דהתם ז' שור כתיבי לאתויי שאין לו בעלים הלכך אמרינן באם אינו ענין למיתה דז' שור כתיבי. תנהו ענין לנזקין. ואפשר נמי דהיינו טעמא דהרמב"ם פרק שמיני מהלכות נזקי ממון וטור סימן ת"ו השמיטו גמר דין. משום דלגמר דין דבהדיא השור יסקל כתיב לא דרשו כולי האי באם אינו ענין אלא דבתוספות [דף י"ג ד"ה שנאמר] משמע דעיקר דרשא מהשור יסקל אתא וזה צ"ע: חוץ מרשות המיוחדת למזיק. כתב הר"ב ודוקא כשהזיקו נכסיו אבל המזיק עצמו שחבל בחברו [כו'] משום דרבא פ"ה דף מ"ח אמר למלתיה בנכנס לחצר חבירו וכו'. ולעיל מיניה נקט הכניס שורו וכו'. שמע מיניה דהכא בנכנס עצמו. ולהכי אסברה לה הר"ב נמי בחבל חברו. ואע"ג דאנן בשור הנכנס קיימינן. ודינא נמי הכי הוה כמו שכתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות נזקי ממון [הלכהז'] וטור סימן שע"ח. והרמב"ם בפירושו. וכן נמוקי יוסף סתמו וכתבו. ואם הזיקו הוא בעצמו וכו': ורשות הניזק והמזיק. כתב הר"ב כגון חצר וכו' בשן ורגל פטור. פירש רש"י [דף י"ג ע"ב] דבעינן ובער בשדה אחר ומש"ה אם היתה מיוחדת [לפירות] וכו' והזיק בשן ורגל חייב. דשדה אחר קרינן ביה: הניזק והמזיק. לשון התשבי שרש נזק. ותמהתי למה לא אמר המזיק והמוזק על משקל המכה והמוכה. ע"כ. ולפי מה שכתבתי בריש פרקין שהרכיבו לשם נזיקין בבנין נפעל לטעם שהתבאר שם. אני אומר שמפני כן שמשו בניזק ולא אמרו מוזק אחרי שכבר נשתמשו בבנין נפעל בהרכבתו לשם נזיקין: וכשהזיק וכו'.הא דרשינן ליה ריש פרקין (בבא קמא ד' ע״א) לאתויי קרן. כדכתי' כי יגח אין נגיחה אלא בקרן שנאמר (מלכים א כ״ב:י״א) ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח. ואומר (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח שמע מיניה בין בתלוש בין במחובר קרי נגיחה. גמרא שם דף ב'. וכשהזיק חב המזיק דרישא לא דרשינן ליה. דלאו יתירא הוא. רש״י [ט:]:
יכין מלכת שלמה
2.
1. Anything that I am responsible to guard, I have rendered it possible to do injury [for which I will become obligated]. 2. If I have partially rendered it possible to do injury, I must make restitution for that injury as if I totally rendered it possible to do injury. 3. When one damages [property that fits all of the following categories]: property that does not have “sacrilege” [i.e. sacrificial animals or property that belongs to the Temple in Jerusalem], property that belongs to other members of the covenant [Jews], property that is owned, and the injury is done in any place other than the private domain of the injurer and the common domain of the injured and injurer, in these cases the injurer must make restitution for the injury with the best of his land.

משנה ג
שׁוּם כֶּסֶף, וְשָׁוֶה כֶסֶף, בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְרִית. וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל הַנֶּזֶק. וְהַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק בַּתַּשְׁלוּמִין:
ברטנורה שום כסף. שום זה של נזקים לא יהא אלא בכסף. שיהו בית דין שמין כמה שוה הנזק וכך ישלם לו. ואם הזיקה פרתו של ראובן טליתו של שמעון שדרסה עליו ברשות הניזק ושברתו, ואח״ב אירע שנשברה רגלה של פרה זו של ראובן בטליתו של שמעון ברה״ר דהוי נמי בור ברה״ר, אין אומרים הואיל וזה הזיק וזה הזיק יצא הזיקו של זה בהזיקו של זה, אלא שמין שני הנזקים בדמים, ומי שהזיק לחבירו יותר, ישלם:ושוה כסף. ובשבאים לשלם ההיזק מנכסי היתומים, לא יפרעו אלא מן הקרקעות שהם שוה כסף, ולא ממטלטלין שהם עצמם כסף. דכל מידי דמיטלטל חשוב כאילו הוא כסף, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי: בפני ב״ד. והשומא והתשלומין של נזקים לא יהיו אלא בפני ב״ד מומחין ולא בפני ב״ד של הדיוטות: ועל פי עדים בני חורין ובני ברית. לאפוקי עבדים ונכרים שאינם כשרים לעדות של נזקין:והנשים בכלל הנזק. בין שהזיקה היא את אחרים, בין שאחרים הזיקוה, דין האיש ודין האשה שוין בנזקין:והניזק והמזיק בתשלומין. פעמים שהניזק שייך עם המזיק בתשלומין של ניזק. כגון אם פחתה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, שפחת נבלה דניזק הוא, בין בתם בין במועד, ונמצא שאין המזיק משלם לו אפילו אותו חצי נזק שזכתה לו תורה אם הוא תם. או נזק שלם אם הוא מועד, הרי שהניזק הוא מפסיד ושייך בתשלומין הללו עם המזיק:
תוסופות יום טוב שום כסף. כתב הר"ב ואם הזיקה פרתו וכו'. שדרסה עליו ברשות הניזק ושברתו. לשון נ"י ונתקרע. ומ"ש הר"ב דהוי נמי בור. שכל ממונו המזיק במקום שמונח שם דומה לבור והוי תולדתו. ומ"ש הר"ב אין אומרים וכו' לשון נ"י ואפילו היה נראה שהנזקין שוין לא אמרינן יצא זה בזה בלא שומא. לפי שמתוך השומא תעלה שומת שניהם בדקדוק ואם יש מותר משלמים המותר זה לזה. ואם אין שם מותר שניהם פטורים: ושוה כסף. כתב הר"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי היתומים. לא יפרעו אלא מן הקרקע ולא מן המטלטלין. דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ולכאורה הואיל ולא כתב דהאידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כמו שכתב במשנה ג' פ"ט דכתובות וכן ריש פ"ו דערכין. ועוד ריש פרק בתרא דמכילתין. [נראה] דדעתו כרבינו אפרים שכתב הטור בשמו סוף סימן תי"ט דלא תקנו אלא לבעל חוב משום נעילת דלת אבל לנזקים דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב"ם כתב גם כן כך שם בפרק ט' דכתובות במשנה ב' ולא כן בכאן. ואעפ"כ כתב בפ"ח מהלכות נזקי ממון [הלכה י"א] דהאידנא מגבין לנזקין מן המטלטלין של יתומים לכך נראה שסמכו על הא דכתבו בכתובות: בפני ב"ד. כתב הר"ב מומחין. פירש רש"י מומחין דנין דיני קנסות [כדתנן בריש סנהדרין] וכתבו התוספות ואע"ג דמתניתין לא איירי בקנסות. דהא שור לרגלו ומבעה לשינו מפרשינן לה. מכל מקום מרמז לנו התנא במתניתין אפילו במילי דלא איירי ברישא. ע"כ. והא דמייתינן לקרן בוכשהזיק דמתניתין דלעיל. היינו מועד דהא במיטב הארץ תנן. ותם אינו משלם אלא מגופו כדלקמן: ועל פי עדים בני חורין. כתב הר"ב לאפוקי עבדים ועכו"ם דפסולי עדות. כמו שפירש הר"ב במשנה ח' פ"ק דראש השנה בעבדים. וכתב הר"ן דעכו"ם נמי פסול מהאי טעמא. ובגמרא צריכא לאשמועינן תרוייהו. דאי אשמועינן עבדים הוה אמינא משום דאין להם חיים. דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. אבל עכו"ם דאית להו חיים דכתיב (מלכים א ט״ו:י״ח) *) הדד בן טברימון בן חזיון. לא. ואי אשמועינן עכו"ם משום דלא שייכי במצות. אבל עבד כנעני דשייך במצות שנשים חייבות בהן אימא לא. צריכא. ואם תאמר ומאי שנא הכא דאשמועינן דפסולים. הא פסילי לכל עדות. כבר כתב הרמב"ם שהוצרך למעטם לפי שיעלה על הדעת [שנוותר] ונקל בעדות הנזקין לרוב מאורעיהם. ולמעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים לפי שההכאות בין האנשים ובין הבהמות ג"כ רוב היותם במעמד עמי הארץ והעבדים והעכו"ם לכן הודיענו שלא יקבלו בזה אלא עדות כשרים כמו בשאר העדיות. ע"כ. וטור סימן ת"ח כתב בשם ר"י דאשמועינן דאפילו בשור עכו"ם שנגח לשל ישראל אין דנין אלא בעדות כשרים: והנשים בכלל. כמו שכתבתי במשנה ז' פ"ק דקדושין דהשוה אשה לאיש וכו'. ועיין לקמן פ"ד מ"ז: הניזק והמזיק בתשלומין. כתב הר"ב כגון אם פחתה וכו'. ואע"ג דתנן לה חדא זמנא בתשלומי נזק. כמ"ש במשנה א' בשם נמוקי יוסף. מפרש בגמרא חדא בתם וחדא במועד וצריכא דאי אשמועינן תם משום דאכתי לא אייעד אבל מועד אימא לא. ואי אשמועינן מועד משום דקא משלם כולה אבל תם אימא לא צריכא. ולא קשיא דהא תרי זימני תנן לה תשלומי נזק. ולמאי איצטריך תו הך דהכא. דתשלומי נזק דתנן ברישא. אינו מיותר כלל. אלא דתני מה הצד השוה שבהם. ולהכי נמי בגמרא לא פירשו אלא אתשלומי נזק דמתניתין ב'. ואין זה דרישא. אלא כמעתיק לשון שבסיפא:
יכין מלכת שלמה
3.
1. Assessment [of injury] in money or things worth money must be made before a court of law and by witnesses that are free and Children of the Covenant (Jews). 2. Women may be parties in [suits concerning] injury. 3. The injured and the injurer [in certain cases may share] in the compensation.

משנה ד
חֲמִשָּׁה תַמִּין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין, הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת לֹא לִגַּח וְלֹא לִגֹּף וְלֹא לִשֹּׁךְ וְלֹא לִרְבֹּץ וְלֹא לִבְעֹט. הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ, הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, וְשׁוֹר הַמּוּעָד, וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, וְהָאָדָם. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת, אֵינָן מוּעָדִין. וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם. מַה בֵּין תָּם לְמוּעָד. אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ, וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּה:
ברטנורה חמשה תמין. שאינם רגילים להזיק, ואם הזיקו משלמין חצי נזק:וחמשה מועדין. שהם רגילין להזיק, ומשלמין נזק שלם:לא ליגח. בקרן:ולא ליגוף. דחיפת כל הגוף. וכולהו הוו תולדה דקרן ומשלמין חצי נזק. הרי חמשה תמין:ושור המועד. שלש פעמים ליגח או ליגוף או לרבוץ או לבעוט או לישוך. הרי הן חמשה מועדים לשלם נזק שלם. ולגבי מועד חשיב להו חד:ושור המזיק ברשות הניזק. אפילו קרן תמה. הוי מועד לשלם נזק שלם. ומתניתין אתיא כמאן דאמר משונה קרן בחצר הניזק שמשלמת נזק שלם ואפילו היא תמה. ואין כן הלכה:והאדם. הוי מועד מתחלתו נמי, ומשלם נזק שלם אם הזיק:הזאב והארי וכו׳ מועדים מתחלתן. והא דלא חשיב להו בכלל חמשה מועדים דלעיל וליהוו אחד עשר מועדים, משום דהני לא שכיחי בישוב:ברדלס. חיה שקורין לה בערבי אלצב״ע:רבי אליעזר אומר וכו׳ ואין הלכה כר׳ אליעזר:מן העליה. מעידית שבנכסיו. ואפילו אין הנוגח שוה שיעור הנזק. דבמועד כתיב (שמות כ״א) ישלם שור תחת השור, ולא כתיב ביה דמגוף הנוגח יפרע:
תוסופות יום טוב הבהמה אינה מועדת וכו'. משום דתני שן ורגל דמועדין מתחילתן. נקט אינה מועדת. ולא תנא הבהמה תמה: ולא לשוך וכו'. בגמרא דריש פרקין (בבא קמא דף ב' ע״ב) נשיכה כיון דאין הנאה להזיקה כשן. הוי תולדה דקרן. רביצה ובעיטה. כיון דאין הזיקן מצוי כרגל. הוו תולדה דקרן: ושור המועד. פירש הר"ב ג"פ ליגח וכו' ולגבי מועד חשיב להו חד כן פירש"י בפירוש המשנה. ומסיים דעל ידי העדאה דעדים אתי בהו חיוב [נזק שלם]. הלכך חדא מלתא הוא. ע"כ ועיין לקמן: ושור המזיק ברשות הניזק. כתב הר"ב ומתניתין אתיא כמ"ד משונה וכו' כלומר הך בבא דמתניתין אבל רישא על כרחך רבנן היא. דהשן מועדת וכו' על כרחך בחצר הניזק דבעינן ובער בשדה אחר. ותנן הבהמה אינה מועדת כו'. וה"ק שמואל לרב יהודה שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי. רישא רבנן. וסיפא רבי טרפון. ואע"ג דרבינא דבתראה מוקים לה כולה כרבנן. אבל מחסר למתניתין. לפיכך פירש הר"ב אליבא דשמואל. ומ"ש הר"ב דאינה הלכה. עיין בפירושו משנה ה' פ"ב: והאדם הרי חמשה. ובבעלי חיים קמיירי להכי לא חשיב בור ואש. רש"י. ומסיימי התוספות דף ד' דבור ואש כך לי פעם ראשונה כמו בפעם שלישית ורביעית: הזאב והארי כו'. חסורי מחסרא והכי קתני. ויש מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב וכו'. גמרא. ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ"ק דסנהדרין מנלן דחייבה תורה לכל הני: הרי אלו מועדים. אפילו בנשיכה ובכל נזקין ומשלמין בעלים שלהם נזק שלם. רש"י: שהן בני תרבות. שגידלן אדם בביתו: רש"י: מה בין תם למועד אלא שהתם וכו' וכן לשון הזה במ"ח פרק ה' דמנחות. ובמשנה ב' פ"ג דערכין. עוד שם משנה ב' פ"ז ובריש מסכת קנים. [*ועיין פ"ז משנה ב' דמסכת תמיד] ולכאורה נראה לפרש בלשון בתמיה מה בין וכו'. ליכא. אלא שהתם וכו'. אבל בגמרא דף ט"ו מסקינן דשייר שאינו משלם על פי עצמו דפלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור דכתיב (שמות כב) אשר ירשיעון וגומר כדפרישית במשנה ח' פ"ט. ושייר חצי כופר. דתם פטור מכופר. לכך צריך לפרש שהוא כמו אין בין וכו'. [*וכהאי גוונא מפרש הר"ב בסוף פ"ק דשבועות] וכן ההיא דקנים נשנה בפ"ק דמגילה מ"ו בהדיא בלשון אין בין וכו'. [*ובסוגיא דהכא [ד' ט"ו] ודסוף פרק אלו נערות (כתובות דף מ"א ע"א) מייתי למתניתין ולא גרם אלא]: מן העלייה. פירש הר"ב מעידית שבנכסיו דמאי עלייה מעולה שבנכסיו. וכן הוא אומר (ד"ה ב' ל"ב) וישכב חזקיה עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד. ואמר ר"א במעלה אצל המעולים שבמשפחה ומאן נינהו דוד ושלמה. גמרא:
יכין מלכת שלמה
4.
Five [agents of damage] rank as harmless and five as an attested danger. Cattle are not an attested danger to butt, push, bite, lie down, or kick. The tooth [of an animal] is an attested danger to eat that which is for it; The leg [of an animal] is an attested danger to break [things] as it walks along; So also is a warned ox [an ox that has gored before]; And an ox that damages in the domain of the damaged party, and human beings. The wolf, the lion, the bear, the leopard, the panther and the snake all rank as attested danger. Rabbi Eliezer says: When they are tame they are not attested danger, but the snake is always an attested danger. What is the difference between that which is harmless and that which is an attested danger? The harmless pays half-damages from its own body and the attested danger pays full damages from the best property (of its owner and guardian).

נזיקין בבא קמא פרק א
Nezikin Bava Kamma Chapter 1