תוסופות יום טוב דיני ממונות. פירש הר"ב דהיינו הודאות והלואות. עיין פירושם בריש פ"ח דב"ק: בשלשה. פירש הר"ב הדיוטות ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחים וכו'. כלומר אלהים דכתיב גבי שומרים הוי כאילו כתובים גם כן בפרשת אם כסף תלוה. דעירוב פרשיות כתיב כאן. כדאיתא בגמרא. וחכמים הקילו. ולא הצריכוהו וכו'. ומה שכתב הר"ב אלא יחיד מומחה. עיין מ"ש בזה בריש פ"ג: גזילות וחבלות בשלשה. פירש הר"ב מומחין. דאלהים כתיב בפרשת שומרים. שזה טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו גזילות. אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה נתנה. ואלהים משמע לשון שררה ורבנות. כדמתרגמינן ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳) לשון רבנות. כל זה מדברי רש"י [במשנה ובגמרא (ב ע"א) סוף ד"ה אי קסבר]. ומ"ש הר"ב דשלשה פעמים כתיב אלהים. ומינה יליף שלשה מומחין חד לגופיה. ותרי לתרי דיינים. ואין בית דין שקול כדפירש הר"ב לקמן [ד"ה ועריפת]. ועיין במשנה דסוף הפרק. מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה. כר' יונתן בגמרא [ד' ג' ע"ב]. וכתבו התוספות שצריך לדקדק דהכא לא דרשינן חד למנינא משום דאיצטריך לגופיה. ובמשנה ג' דלקמן דבעינן תשעה וכהן דהיינו י'. משום דעשרה כהנים כתובין בפרשה. [כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ד דמגילה] ולא אמרינן אין דורשין תחלות. ע"כ. ופירוש מומחה כתב הר"ב בריש פ"ג: וחבלות. נראה לר"ת דכופר ושלשים של עבד הוי בכלל חבלות אי נמי תני ושייר הני. ושייר נמי יציאת עבד בראשי אברים דקנס הוא. ובעי נמי ג' מומחין. וללישנא קמא לא חשיב הא שיור. דאיכא למימר דפשיטא ליה דהוה בכלל חבלות. אי נמי התנא לא איירי אלא בממון הניתן מיד ליד. תוספות ועיין לקמן: נזק. כתב הר"ב אדם או שור המועד וכו'. ואע"ג דהיינו חבלות [וכו']. גמרא ופירשו התוספות [ד"ה נזק]. דשור המועד דאמרן לאו דשן ורגל. אלא דקרן. דלא מגבין בבבל שאין מומחין כמ"ש הר"ב בריש פ"ח דב"ק ועיין שם ומדתני לנזק בהדי תשלומי כפל וכו' דאין נגבין אלא ע"י מומחין. שמעינן דאיהו נמי דוקא בנזק שאינו נגבה אלא במומחין. ומ"מ קשיא אמאי שייר לאינך נזקים ועיין לעיל. ומ"ש הר"ב איידי דבעי למיתני תשלומי כפל וכו' תנא נמי חצי נזק וכו'. וכך כתב הרמב"ם. והוי מצי לפרושי דחצי נזק גופיה איצטריך. דתנא ממונא ותנא קנסא. דקיימא לן חצי נזק קנסא. כמ"ש בס"פ קמא דב"ק [ד"ה מה בין]. ובשאר דוכתי. והכי אמרינן בגמרא. ולא אמרו איידי דתשלומי כפל אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא: מפני שיש בו דיני נפשות. ורבי מאיר סבירא ליה שאם יהיה צריך לדיני נפשות. יוסיפו על השלשה. עשרים. וחכמים אומרים אין ראוי לעשות כן. שמא יצא לעג על השלשה הראשונים שאינם מומחים. או שהם פסולים. ולפיכך הוסיפו הדיינים. ור"מ לא היה חושש לזה. כן פירש הרמב"ם מהגמרא [דף ח']. אבל זה שכתב או שהם פסולים לא ידענא מאי קאמר דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו שהוסיפו עליהם. וא"ת [התנן] בפ"ג משנה ו' דמוסיפין ואין חוששין ללעג. וי"ל דהתם משום הכי מוסיפין לפי שאחד אומר איני יודע ואין כאן לעג שהרי אמת הוא שאחד אומר איני יודע. ובעיבור השנה לקמן במשנה ב' לא קשיא. דתחלת ישיבתן היא כדי להוסיף. והתוספות [ד"ה מש"ה]. מפרשים דחוששין ללעז. אם יוכחשו עידי הבעל ויתחייב מאה כסף ואח"כ יביא עדים ולא יוכחשו ותדין היא בנפשה. ואתו להוציא לעז על הראשונים לומר שלא ידעו לדון. ובנמוקי יוסף האריך בזה:

תוסופות יום טוב עבור החדש. כתב הר"ב קדוש החדש. גמרא [דף יו"ד ע"ב]. דא"צ לעבר החדש אלא כי מקדש יום ל"א ממילא מיעבר החדש שעבר. דיום ל' בתריה שדית ליה. רש"י. ואיידי דבעי למתני עבור שנה והתם לא סגי בלא אמירה. דכשגמרו השבעה לעבר צריך שיאמרו שתהא השנה מעוברת. תוספות. אבל לא ידעתי למה לא פירש הר"ב כרבא דמפרש קדוש ביום עבור [הוא יום ל' שממנו נעשה החדש מעובר כשרוצין לעברו] בשלשה. אחר עבור ליכא קדוש. ומני ר"א בר צדוק היא דסבירא ליה הכי. כדתנן במשנה ז' פ"ב דראש השנה. ושם פסק כמותו. דהא בגמרא לא אמרו איידי אלא למאן דמפרש חישוב חדש. אבל למאן דמפרש קדוש החדש. מסיק דמתניתין ר"א בר צדוק היא: בשלשה. ברפ"ג דר"ה מפיק לה הר"ב מקרא. מדכתיב (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם וגו' כדאיתא התם בגמרא [דף כ"ה ע"ב] ועיין מה שכתבתי לקמן במשנה ו' אבל כתבו שם התוספות דאותה סוגיא אתיא כמ"ד מדאורייתא יחיד כשר לדון דכתיב (ויקרא י״ט:ט״ו) בצדק תשפוט ורבנן אצריכו שלשה. משום יושבי קרנות. אבל למ"ד מדאורייתא שלשה מומחין. אלא משום דלא תנעול דלת. אמרו דסגי ביחיד מומחה או ג' הדיוטות. גבי קדוש החדש אין להכשיר. וא"כ א"צ קרא. ע"כ. והר"ב מפרש בר"פ כמ"ד מדאורייתא בעי שלשה. ולפיכך לא כתב כאן אותה דרשא דר"ה: עבור השנה. כתב הר"ב מפני שלשה דברים מעברים. מפני התקופה והאביב והפירות. הכי ת"ר בגמרא ופירש"י התקופה. בין [על] תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת. שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג מעברין דנפקא לן מקרא [וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל"ד) עיין דף י"ג] בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט"ז בניסן. שהבאת העומר דילה בתוך תקופת טבת. מעברין. ועל האביב אם לא בשלה התבואה. מעברין דקרא כתיב (שם) בחדש האביב. ועל פירות האילן. אם מתאחר בשולם יותר מזמן העצרת. מעברין. שהעצרת זמן הבאת בכורים. דכתיב (במדבר כ"ה) וביום הבכורים. ואם לא יביאם בבואו לרגל. צריך לטרוח פעם אחרת לעלות: בשלשה מתחילין ובחמשה נושאים ונותנים וכו'. פירש הר"ב אם אחד מהשלשה אומר צריך וכו' ושנים אומרים אין צריך [כו'] בטל יחיד[וכו'] ומוסיפין וכו'. בברייתא בגמרא [דף יו"ד]. וכתב המפרש להלכות קדוש החדש בפ"ד. וז"ל ויש לשאול מפני מה אם שנים אומרים לא נשב. ואחד אומר נשב. בטל יחיד במעוטו. ואם אומרים שנים נשב. ואחד אומר לא נשב מוסיפין שנים. ולמה לא נאמר כמו שאמרנו בתחלה בטל יחיד במעוטו. וכן הדין אם אמרו צריכה עבור או אינה צריכה ולמה סמכו על העיקר והוא אחרי רבים להטות במי שאומרים לא נשב. או אינה צריכה עבור. ולא נסמך על העיקר זה. במי שאומרים נשב ונראה אם צריכה עבור אלא מוסיפין שנים והיה ראוי שיהיו שני הדינים שוים. או יבטל המעוט במעוטו. או יוסיפו השנים או יחלקו המעט על הרוב. והתשובה שהאומר נשב ונראה. הוא מוציא השנה ממנהגה והוי כמו המחייב בדיני נפשות. שלא נלך בו אחר הרוב עד שירבו המחייבין יותר על המזכין בשנים [כדתנן בסוף פרקין] גם בזה כשיאמרו שנים צריכה עבור לא נחזיק לדבריהם עד שירבו בשנים או עד שיגיעו לשבעה. שהם לגבי העבור. כשבעים ואחד גבי דיני נפשות. ע"כ. [*וכאשר זכיתי וחברתי פירוש על הלכות קדוש החדש שקראתיו פרשת החדש. נתחדש לי שם סברא וטעם אחר. ממה שכתב המפרש הנזכר לעיל. והוא שדקדקתי על דבריו דא"כ גם לבסוף לבעי שנים שיהיו מרובין המחייבין לעבר השנה ולהוציאה מהמנהג כמו במחייבים בדיני נפשות. ולכן העליתי דנראה לי דמעיקרא הקושיא לאו קושיא. אלא דהואיל וחכמים ראו לתקן שיהיו ג' ישיבות. או כנגד ברכת כהנים דמייתי הר"ב. או כנגד ג' שומרי הסף. וחמשה מרואי פני המלך דבצדקיהו. ושבעה רואי פני המלך דאחשורוש. כמו שהוזכר ג"כ בסוגיא [ד' י' ע"ב]. הוצרכו א"כ לחלק בעל כרחנו ולומר דאין שתי הענינים שוים שאם נאמר שבין שהשנים אומרים נשב. או לא נשב לעולם יוסיפו. א"כ ישיבת אלו לחנם ולבטלה. ומדהוצרכו לחלק ודאי שהסברא נותנת שאם יאמרו נשב שאז יוסיפו הואיל ובאים להוציא השנה ממנהגה ונשאר באומרים לא נשב שאין מוציאין השנה ממנהגה שאין מוסיפין. ותשאר השנה כמנהגה]. ומ"ש הר"ב ומעברין אותה. כלומר נושאין ונותנין בדבר. עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו [מעשה]. הרמב"ם. ועיין במשנה ז' פרק ז' דעדיות. ומ"ש הר"ב בגמרא מפרש דהני שלשה חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים וכו'. ולא אתפרש טעמא מאי. ואפשר לי לומר כדי לעורר הברכות להשלים המכוון שמעברין להיות האביב והפירות והאסיף בזמנן. [*ומצינו כיוצא בזה שמעוררין זכות אבות. בהזכרת שאלה עד שבחברון. במשנה דריש פ"ג דיומא] [ומשנה ב' פ"ג דתמיד]:

תוסופות יום טוב סמיכת זקנים. כתב הר"ב מנוי הדיין. שהגדול הסמוך צריך שיצרף עמו שנים. מנלן. אילימא מדכתיב ויסמוך אי הכי תסגי בחד. וכי תימא משה במקום ע"א קאי. אי הכי ליבעי ע"א. גמרא [דף י"ג ע"ב]. והיינו דלא התנה הר"ב שהשנים צריך שיהיו ג"כ סמוכים וכן מבואר בפי' הרמב"ם ובחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. וכתב שם הכסף משנה דהיינו טעמא דכיון דאסיקנא בקשיא דלא מצינו למילף דבעינן שלשה מוקמינן לשלשה דתנן. דהיינו אחד סמוך. ושנים אף על פי שאינן סמוכים. ומ"ש הר"ב ולאו דבעי למסמך ידיה וכו'. גמרא. ולא אתפרש טעמא. ומ"ש קרו ליה רבי. מסיים בה בגמרא ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות. והעתיק כן הרמב"ם בפירושו ובחבורו [שם]. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם שבזמן הזה אם היו מסכימים כל החכמים וכו'. מסיים בה בפירושו שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם. לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך.על כל פנים. [*אמר י"ט לשון זה עיקר. ולא כמו שנמצא בחבורו בדפוס ישן גם חדש בריש פ"ד מהלכות סנהדרין שיהיה אחד מהם סמוך] והקב"ה ייעד שישובו כמ"ש (ישעיה א' כ"ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. אח"כ יקרא לך עיר הצדק וזה יהיה בלי ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם. והרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל תומתם לפני בא המשיח. כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא. ע"כ. ומ"ש הר"ב והדבר צריך הכרע הוא גם כו מלשון הרמב"ם בחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. ויראה לי הטעם לפי שאפשר לדחות הראיה שכתב שהרי ייעד הש"י ג"כ (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא ולשתי הדעות שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים. הנה ביאתו קודם ביאת המשיח והרי הוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שנים אע"פ שאינם סמוכים וכ"כ הרמב"ם עצמו שם בהלכות סנהדרין הרי לא היה בארץ ישראל אלא סמוך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד. אי זה אחר זה. ואחר כך יעשה הוא והשבעים. ב"ד הגדול. ויסמכו בתי דינים אחרים. ע"כ. ושוב מצאתי קרוב לזה בתשובה לר"ל בן חביב נדפסת בסוף תשובותיו והאריך מאד ע"ש: ועריפת עגלה. עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בשלשה כדתנן [ריש] פרק עגלה ערופה. ג' מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו'. והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר ומביאין עגלה ערופה והתם לא קתני שלשה וקראי נמי דמייתי בגמרא במדידה כתיבי. תוספות [דף יד] : בשלשה. לשון הר"ב ועריפת העגלה בשלשה דכתיב זקני העדה. וכן לשון הרמב"ם. ודברי תימה הן שזה הכתוב בסמיכת זקנים לפר העלם דבר כתיב. אבל בעגלה ערופה נפקא לן מדכתיב זקניך. כדתנן בהדיא בר"פ עגלה ערופה. ולולי שגם בפירוש הרמב"ם כתוב כן הייתי מוחק מפירש הר"ב שתי אלו המלות. ועריפת העגלה. דהשתא בשלשה דכתיב זקני העדה. יהיה מוסב על סמיכות זקנים כפי פירוש הראשון שכתב הר"ב שהוא סמיכותם על ראש פר העלם דבר. אבל לפי שהרמב"ם אינו מפרש שם סמיכת זקנים אלא לענין מנוי הדיין בלבד קשה להגיה כך בפירושו. ומזה הטעם בעצמו קשה גם להגיה כן בדברי הר"ב לפי שנראה מבואר שאחרי שלא כתב הני פסוקי דדרשי בה בפרשת עגלה ערופה ואיתנהו נמי הכא בגמרא. ש"מ שנמשך בזה גם כן אחר הרמב"ם. ואעפ"י שבפירוש סמיכת זקנים כתב גם כן פירוש פר העלם דבר. מ"מ אח"כ חזר בו ולא כתב אלא שטת פירוש הרמב"ם ולפיכך לא שלחתי ידי להגיה אחרי שהדברים מראין בעצמן שאינו טעות סופר המעתיק. אלא שהוא ממכתב יד הר"ב והרמב"ם בעצמן. אע"פ שדבריהם תמוהין. ואי אפשר להולמן וליישבן. ושוב ראיתי להר"ב והרמב"ם במשנה ז' פרק ט' דמנחות. שהעתיקו דרשא דוסמכו על סמיכת זקנים על הפר. וכתב עוד שם הרמב"ם דהיינו פירוש סמיכת זקנים דהכא: רבי יהודה אומר בחמשה. כתב הר"ב דכתיב וסמכו שנים. גמרא. ורבי שמעון הכתיב וסמכו ההוא מיבעי ליה לגופיה. ורבי יהודה גמר ראש ראש מעולה. כלומר לא לכתוב אלא ידיהם על ראש הפר. ואנא גמיר סמיכות מוסמך ידו על ראש העולה. ורבי שמעון ראש ראש לא גמיר. והוי אמינא מאי על בסמוך. [ולא צריך למסמך ממש] [עיין משנה ה' פרק י"א דמנחות] ומ"ש הר"ב והלכה כר' יהודה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולכאורה בתרתי הלכה כרבי יהודה. בין בסמיכת זקנים. בין בעגלה ערופה. אלא שבחבורו ריש פ"ד מהלכות סנהדרין פסק לענין מנוי הדיין בשלשה. והכ"מ נתן טעם דסבירא ליה להרמב"ם דר"י לא פליג אלא בסמיכת זקנים על פר. ואין נראה כדבריו מתוך פירוש המשנה שהרי הוא לא פירש אלא במנוי הדיין בלבד. ואי נמי מפרש בפר. הרי גם בזה מצאנו לו בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות שפוסק דסמיכת פר בשלשה. וכ"כ ג"כ הרמב"ם והר"ב בפירוש משנה ז' פרק ט' דמנחות. וזה ממה שצ"ע שבעגלה ערופה פוסקים כר' יהודה כמ"ש כבר בריש פרק ט' ממסכת סוטה. ובסמיכת זקנים פוסקים דלא כר"י. ואע"פ שבעגלה ערופה סתם לן תנא כר"ש וכ"ש סמיכת זקנים. דלא נשנה אלא בפלוגתא דר"ש ורבי יהודה. וקיימא לן דר"ש ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כמ"ש שם. וצריך לי עיון טובא. [*ועיין [מ"ש] בפ"ט דסוטה משנה א']: החליצה. עיין בריש פרק י"ב דיבמות במשנה ופירושה: והמיאונין בשלשה. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ומיאונין דרבנן. דמדאורייתא אפילו טיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה דכתיב (דברים כ"ב) את בתי נתתי לאיש הזה. רש"י. ומ"ש הר"ב ביבמות מוכח. בגמרא ריש פרק י"ג אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כמאן דאמר בשנים. ולפיכך לשון מוכח שכתב הר"ב אינו מדוקדק. ועיין מ"ש בזה בסוף פ"ב דיבמות: שאין דמיו ידועים. כתב הר"ב כגון פירות והרקיבו [*גמרא. ולא קאי אלא אמעשר שני ולא על נטע רבעי]. כמו שכתבתי במשנה ד' פרק ה' דמעשר שני מהטעם שכתבו שם הר"ב. וכן הר"ש. דנטע רבעי לעולם אין דמיו ידועים דמצריך לפחות היציאה. וזה הטעם נראה יותר ממ"ש התוספות דהיינו טעמא מתוך שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו חיישינן אפילו בדמיו ידועים. ע"כ: בשלשה. דמידי דממונא הוא: ההקדשות בשלשה. מנא לן. וכי תימא משום דכתיב בהו שלשה כהנים בפדיון בהמה דהיינו פדיון הקדש. והוא הדין לשאר הקדשות. קרקעות דכתיב בהו ד' תסגי בד'. ואנן תנן הקרקעות תשעה וכהן. אלא משום דמשלמי בהו י' דפררה אחרונה היא ובתשלום פרשת קרקעות כבר נשלמו י' כהנים. ותלמד התחתונות מעליונות. ולכהן תהיה אחוזתו לא מנינן. דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעי שיתא. קשיא. גמרא עם פיירוש רש"י. ומשום דאפילו בדבר שדמיו ידועין בעינן שלשה. להכי פרכינן מנא לן. דאי לאו הכי ודאי לא גרע ממעשר שני ונטע רבעי. אי נמי משום דהני כהנים דכתיבי בפרשה ממלאי למשרה כהנים דבעינן גבי קרקעות. להכי ס"ל דאזלינן בתר מנינא דהני כהני. וקשיא ליה ליבעי שיתא כדמסיק. כך נראה בעיני: הערכין המטלטלין בשלשה. פירש הר"ב הרי שאמר ערך פלוני עלי וכו' ובא ליתן מטלטלין צריך שלשה וכו'. וסברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי. אפוקי מאי טעמא דלמא טעי עיולי נמי דלמא טעי. גמרא: רבי יהודה אומר א' מהן כהן. כתב הר"ב דבערכין כהן כתיב. ובגמרא לרבנן כהן למה לי קשיא. ונראה לי שזה שכתב הר"ב בערכין. לאו דוקא אלא ה"ה נמי דפליג ר' יהודה אהקדשות. דהא בהקדשות נמי כהן כתיב כדלעיל: והקרקעות. כתב הר"ב ואי אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקעות וכו'. ובפ"ד דמגילה משנה ג' מפרש הר"ב והקרקעות אם בא לפדותן וכפירש"י שם גם כאן. והכי מסתברא דהא הני כהני דכתיב בפרשת קרקטות במקדיש קרקעות ובא לגאלן כתיב. אבל פירוש הר"ב דהכא. הוא פי' הרמב"ם דבכאן ובמגילה. ובחבורו פרק ח' מהלכות ערכין כתב וזה לשונו כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו. אין מעריכין אותו אלא בעשרה. ואחד מהן כהן. שהרי כהן כתיב בפרשה. ע"כ: תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן. כל זה מבואר כבר במשנה ג' פ"ד דמגילה:

תוסופות יום טוב דיני נפשות בעשרים ושלשה. מפורש במשנה בסוף פרקין טעמא מאי: ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב. וכן פירש"י וכלומר ואתקש לאיש. ודברי הרמב"ם בפירושו בזה. צריך עיון: כמיתת בעלים. פירש הר"ב אם היה חייב מיתה דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו דהא אמר קרא (במדבר ל״ה:כ״א) מות יומת המכה רוצח הוא. על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא: הזאב והארי וכו'. שהמיתו אדם נדונין בסקילה כשור דאמרינן בב"ק אחד שור ואחד כו'. בשור שנגח את הפרה. כך פירש"י. וכ"כ הר"ב ברפ"ו דעדיות. ולא מצאני שם כן לענין מזיקין. אלא לענין ניזקים לנפילת בור. ומשמע נמי התם במסקנא דסוגיא דליכא למגמר משבת אלא תלת. ובמכילתא וכי יגח שור. אין לי אלא שור. מנין לעשות כל בהמה כשור. הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור. מה שור הנאמר בסיני [פי' בדברות שנאמרו בסיני] עשה בו כל בהמה כשור. אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור. ע"כ. שמע מינה דגמרינן טפי מתלת ועיין מ"ש סוף פרק הפרה: והברדלס. עיין מ"ש [הר"ב] סוף פ"ק דב"ק: זכה. לשמים. [פירש"י צדקה עשה] דליכא למימר לעורן דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן [דלא הצריכו לדונן בב"ד] כמאן דנגמר דינייהו ואסורי הנאה נינהו [כדקיי"ל בפרק שור שנגח] (בבא קמא דף מ"א). גמ': רבי עקיבא אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרבי עקיבא. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מהלכות סנהדרין. וכתב עליו הראב"ד ולא ידעתי למה ע"כ. והליץ הכ"מ די"ל דטעמא דבארי ודוב סבירא ליה לרע"ק כת"ק. והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו. ובנחש ס"ל לר"ע כר"א והוה ליה ת"ק יחיד לגבייהו. ע"כ:

תוסופות יום טוב לא את השבט. כתב הר"ב דכתיב והוצאת וגו'. ועיין בפירושו לאין עושין עיר הנדחת וכו': ולא את נביא השקר. כתב הר"ב גמר דבר דבר מזקן ממרא וכו' מה זקן ממרא בב"ד הגדול דכתיב וקמת ועלית וכו' פי' עלייתו הוא דהוה בשבעים ואחד. אבל מיתתו בעשרים ושלשה. כשאר דיני נפשות. כדאיתא בגמרא דף ט"ז. ופירש"י דהא לא תני במתני' ולא את זקן ממרא ע"כ. ועיין בפרק בתרא משנה ד'. ומ"ש שם בס"ד. ומשום דגמרו של זקן ממרא לא היה בב"ד של ע"א. להכי לא תני המראתו. כדתנן בפרק בתרא. ואע"ג דדוקא בע"א. וכן סוטה דתחלתה בע"א. כדתנן בפ"ק דסוטה משנה ד' היו מעלין אותה לב"ד הגדול. גמרה לא היה בשבעים ואחד. ולפיכך לא תני לה במתני' דהכא כ"כ התוספות פ"ק דסוטה דף ז' [ד"ה מה להלן] אבל מדידת עגלה ערופה לא הוצרכו לתרץ. אע"ג דתחלתה נמי ג' מבית דין הגדול היו יוצאים כדתנן בריש פרק בתרא [ד' מ"ד] דסוטה דכיון דג' היו יוצאים לא שייך למיתני ע"פ ב"ד של ע"א דאף תחלתו בג' מהם היו. אבל הרמב"ם בריש פ"ה מהלכות סנהדרין קרי ליה ע"פ ב"ד של ע"א שכתב מדידת החלל אינה אלא ע"פ ב"ד הגדול. לדידיה צריכים לתרץ דלא תני במתניתין משום דגמרו דהיינו עריפה לא היה ע"פ ב"ד הגדול כדתירצו התוס' באינך: ולא את כהן גדול. כתב הר"ב דאמר קרא את הדבר הגדול יביאו אליך וגו'. [עמ"ש בר"פ דלקמן] ומשה במקום ע"א קאי. שהוא היה דן קודם מינוי הסנהדרין כל מה שהיו הסנהדרין דנין אח"כ ולא נתמנו הסנהדרין אלא להקל' מעליו. ורש"י כתב לקמן גבי עשיית סנהדראות משה במקום ע"א קאי שהיה שופט ודיין ע"פ הדבור. ושקול כסנהדרי גדולה שבירושלים: ואין מוציאין למלחמת וכו'. עיין במשנה ד' פ"ב. ומה שכתבתי שם. וכתב הר"ב דכתיב בדוד ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע וכן הוא בגמרא [ד' ט"ז ע"ב] וכן בפירש"י. אבל בקרא כתיב בד"ה א' כ"ז יהוידע בן בניהו. וכתבו התוס' דה"ג ר"ת בגמ'. ומ"ש אחיתופל זה יועץ. גמ'. וכה"א (שמואל ב ט״ז:כ״ג) ועצת אחיתופל אשר יעץ. ותמיהני דה"ל להביא קרא דלעיל מהך קרא דואחרי אחיתופל דכתיב (ד"ה א כ"ז) ואחיתופל יועץ למלך. ומ"ש הר"ב בניהו בן יהוידע זו סנהדרין בגמ' וכה"א (שם יח) בניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי. ופירשו התוס' דמייתי ראיה דכי היכי דבניהו בן יהוידע היה ראש סנהדרין כמו כן היה יהוידע אביו. כרתי ופלתי הם סנהדרין. ע"כ. וכתבו עוד דבניהו בתחלת מלכות דוד הוא אביו של יהוידע זה שבסוף מלכות דוד: אין מוסיפין על העיר כו'. כתב הר"ב שקדושתה גדולה מקדושת שאר א"י כדתנן בספ"ק דכלים: אלא ע"פ ב"ד של ע"א. כתב הר"ב דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. לדורות. גמ'. ותמהו התוספות למה לי וכן תעשו הא גבי סנהדרי שבטים אמרינן דבעי ע"א כדאשכחן במשה דמוקי סנהדראות והוא במקום ע"א קאי. אע"ג דלא כתיב התם וכן תעשו. ועוד קשה דבפ"ב דשבועות תנן דאין מוסיכין על העיר ועל העזרות. אלא במלך ונביא וע"א. ופירש שם בקונטרס [וכן הר"ב] דיליף ממשה דבעי כל הני. מה"ט נמי נבעי מלך ונביא בהעמדת סנדראות. ויש לומר דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך. ע"כ. וכתבו התוספות שם בשבועות דף ט"ו דהא דלא תנן הכא מלך ונביא משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. ע"כ. ואין להקשות דא"כ מאי קשיא להו בהעמדת סנהדרין דלמא אין הכי נמי דבעי מלך ונביא. אלא דלא חשיב כו'. הא ליתא. בשלמא הוספת עיר דנשנה בשבועות אתי שפיר דלא תני הכא. אבל סנהדרי דלא תני בשום דוכתא ודאי משום דליתא. וכן יש לתרץ בואין מוציאין למלחמה אדתנן במשנה ד' פרק דלקמן. וכתבו עוד התוס' וא"ת וכלים נמי נבעי ע"א [דהא כתיב בהאי קרא תבנית כל כליו] וי"ל דכתיב (במדבר ז׳:א׳) וימשחם ויקדש אותם למעוטי. ולגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעי לדורות דומיא דמשה. ע"כ: ואין עושין סנהדרין לשבטים. שנא' (דברים ט״ז:י״ח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך. ומ"ש הר"ב כדאשכחן במשה כו' בעצת יתרו. רש"י: ואין עושין עיר הנדחת כו'. כתב הר"ב דכתיב והוצאת את האיש וגו'. איש כו' ואי אתה מוציא את כל העיר. ואפ"ה איצטריך לעיל למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר אחת משני שבטים דכיוצא בזה כתבו התוס' אהא דמרבינן שופטים לכל שבט ושבט אע"ג דמרבינן לכל עיר ועיר: ואין עושין עיר הנדחת בספר. כתב הר"ב דכתיב מקרבך כו' וטעמא דקרא כו' ור"ש הוא דדריש טעמא דקרא והדרן לקושיא שהקשיתי לשאול במ"ה פ"ב דיבמות דהר"ב לא ס"ל כר"ש. ומצאתי בזה שבכאן שהעתיק הרמב"ם הך טעמא דקרא בפ"ד מהלכות עכו"ם וכתב הכ"מ וי"ל ומאחר. ורבינו לא סבירא ליה כר"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנים אותה לא ה"ל לכתוב האי טעמא. אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל. וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומרים דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק. ראה רבינו לכתבו. ע"כ. ועמ"ש מ"ז פ"ג דפרה: בספר. תרגום לחוף ימים (בראשית מ״ט:י״ג) על ספר ימיא. הרמב"ם: ולא שלשה. כתב הר"ב בבית דין אחד ובמקם אחד. כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושין. והכי נמי בב"ד אחד. כלומר כל זמן שסנהדרי זו קיימת. אבל מתו אלו ונתמנו אחרים. עושין. ועיין בכ"מ פרק ד' מהלכות עכו"ם שהאריך ליישב סוגית הגמרא בזה ולא העתקתיו שאין זה מכונת החבור: ולא שלשה. דכתיב עריך הרי שתים אמור. הא מה אני מקיים אחת. אחת ולא שלש. וכתבו התוס' [אית] להקשות דלשתוק מאחת ואנא ידענא מעריך שנים ולא שלש. דתפסת מועט תפסת. ע"כ: אחת או שתים. וכה"ג תנן בריש פרק ב' דיומא ושם פירש הר"ב למאי איצטריך למתני אחת. וכדאיתא התם בגמרא [ד' כ"ג]. והתוס' נדחקו לפרש גם כאן. אבל לפירוש הר"ב ודעת הרמב"ם דמחמירים לעשות בשנים ושלשה מקומות גם בב' וג' בתי דינין. אין דבריהם עולים. ונראה לי דהיינו לאשמועינן שתים דומיא דאחת דאע"ג שהן כאחת שהן מקורבים ועומדים על הספר שבין גליל ליהודה. אחת מזה ואחת מזה עושין. ודוקא שתים. אבל שלשה בכה"ג לא. וכדמסיק הכ"מ בפרק ד' מהלכות עכו"ם:

תוסופות יום טוב ומשה על גביהן. כתב הר"ב דאמר קרא ונשאו אתך ואת בהדייהו. וכשהוא עמם ליכא למימר שיהא שקול כע"א ולדורות ליבעי ע' וע"א. דליכא למימר שקול אלא כשהוא לבדו עומד כנגד כלם. וכן אתה מוצא בקדוש החדש ריש פ"ג דר"ה דהוי משה ממנינא דשלשה. ולדורות נמי לא הצריכו אלא שלשה. ועיין לקמן בסמוך מ"ט בעינן קרא. דתיפוק ליה דאין ב"ד שקול: רבי יהודה אומר שבעים. כתב הר״ב דדריש אתך בדומין לך. פירש״י מיוחסין ומנוקין ממום ע״כ. [עיין בגמרא פ״ד ד' ל״ו ע״ב. ואין להאריך בזה] ורבנן מוהקל עליך ונשאו אתך דסנהדרי קטנה שנאמרו ביתרו נפקא להו. וילפי גדולה מקטנה. גמרא. וא״ת ולר' יהודה אע״ג דמפיק ליה אתך לדרשא אחריתא. מ״מ תיפוק ליה ע״א משום דאין ב״ד שקול דהא שמעינן ליה דס״ל הכי בהדיא כדתנן בריש פ״ט דסוטה. ובגמרא ריש פירקין (סנהדרין דף ג' ע״ב) אימר דשמעת ליה לר' יהודה בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. בשאר בי דינא מי שמעת ליה. וכן נמי במסקנא דהתם. וכתב רש״י דכתיבי קראי לקמן בשילהי פירקין. ע״כ. ואני תמיה מאי ראיה מהני קראי דאע״ג דאמרינן דרבי יהודה דריש להו לדרשא אחריתי. ולא למשה על גביהן. אפילו הכי אכתי איכא למימר דאין ה״נ דבעינן ע״א. ומטעם אחר משום דאין ב״ד שקול דנפקא לן מקרא כדלקמן. ותו קשיא לי דבגמרא דהכא אע״ג דאכתי לא שמענו קראי דרבי יהודה אמרינן מ״ט דרבנן. ומאי פריך כיון דקי״ל דאין ב״ד שקולי הלכך אי לא מסתפינא אמינא דבגמ' דר״פ ה״ג דכתיבי בקרא. וה״פ שאני סנהדרי גדולה דבהדיא כתיבי בקרא שבעים איש. וכיון דקרא נחית למנינא ולא כתב שבעים ואחד איש דהא ונשאו אתך איכא למדרש בדומים לך. אלא ה״ל לקרא לפרש בהדיא שיהיו עמו שבעים ואחד. ש״מ דקרא ממעט סנהדרי גדולה ממנין ב״ד שקול משא״כ כולהו שאר בתי דינין שלא נזכרו בכתוב במספר אלא בדרך כלל כגון וסמכו. אינמי תרי אלהים כתיבי. אחד הנה ואחד הנה. בהו אמרינן אין ב״ד שקול. משא״כ הכא דנחית קרא למנינא וכתב שבעים. ולא כתב ע״א. ש״מ דקושטא דמלתא דלא בעי אלא ע'. והיינו נמי דפרכינן הכא בדרבנן מ״ט דבעי ע״א. משום דהא קרא שבעים אמר ולא ע״א כך אני דן לפני רבותי ולא לחלוק על גרסת הספר ופירש״י: עד מתי לעדה הרעה. במרגלים כתיב. רש"י: ואין ב"ד שקול. ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מה ת"ל לנטות אחרי רבים להטות. התורה אמרה עשה לך ב"ד נוטה. גמרא דף וג' ע"ב. [*ועיין בפ"ד משנה ב' בדבור המתחיל מן הצד וכו']: מוסיפין עליהם עוד אחד. גמרא. סוף סוף לרעה ע"פ שנים לא משכחת לה. אי אחד עשר מזכים ושנים עשר מחייבים אכתי חד הוא. אי עשרה מזכין וי"ג מחייבים תלתא הוו. אמר רבי אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין [וכדתנן בסוף פרק ה'] דעושין בית דין שקול לכתחלה [וקמ"ל] דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא. ואי אמר מלתא. לא שמעינן ליה. ופירש רש"י בין לזכות בין לחובה. וכן דעת הראב"ד. אבל הרמב"ם בפ"ט מהלכות סנהדרין לא כתב אלא שאינו חוזר ומלמד חובה. והכ"מ כתב טעמו דהא אפילו אמר בהדיא חייב חוזר ומלמד וכו'. ואני מצאתי טעם אחר בתוס' פ"ד סוף דף ל"ג דלא גרע מאחד מן התלמידים דתנן פ"ה במשנה ד' דלזכות שומעים. ועוד נפלאתי שהרי בסוף פ"ה שנינו כשהוסיפו עד ע"א. שלשים ושש מזכין ול"ה מחייבין ל"ו מחייבין ול"ה מזכין. ש"מ דמצי למהדר זה שאמר איני יודע ועיין מה שכתבתי סוף משנה ו' פ"ג: [*הרי כאן כ"ג. אבל בדיני ממונות אין צריך לכל זה. כמו שכתבתי לקמן בריש פרק ד']: מאה ועשרים. כתב הר"ב מפרש בגמרא עשרים ושלשה סנהדרין ושלשה שורות וכו'. כדתנן בפ"ד משנה ד'. ועשרה בטלנים. פירש רש"י דקיימא לן כל כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון ככפר. ע"כ. ושני חזנים להלקות החייב ולהזמין. וכן לשון רש"י וכלומר שאם אחד מלקה. יכול השני להזמין. והוא הדין איפכא. ושני בעלי דינין. שאם לא כן את מיהם דנים. רש"י. ושני זוממין שיתיראו העדים להעיד שקר שלא יזומו. רש"י. ושני זוממי זוממין. שמא יתחייב בעל דין ע"פ עדים וישכור שנים להזימן. ולפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתיראו אלו מהן. אם נבא להזים העדים. יבא אלו השנים ויזימו אותנו. רש"י. ולבלר. לכתוב ספרים. רש"י: