רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule
נזיקין
עדיות
פרק א
א ב ג ד ה ו ז ח
Nezikin
Eduyos
Chapter 1
1 2 3 4 5 6 7 8
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12 0:13 0:14

Mishnah

משנה א
שַׁמַּאי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שְׁעָתָן. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת. כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים, הֲרֵי זוֹ כִפְקִידָה, מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:
ברטנורה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. כל הנשים הרואות דם, דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך. ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם שכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע״פ שלא יצא הדם לחוץ. וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם, שאם אתה אומר כן, לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה:מפקידה לפקידה. בדקה היום ומצאה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה, חוששים למגעה מבדיקה ראשונה ואילך, שמא עם סלוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן, דדוקא לטהרות הוא דמטמאינן להו מפקידה לפקידה, ולא לבעלה. ושמאי אומר, אי מטמאת לה לטהרות, לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש: לא כדברי זה ולא כדברי זה. לא כדברי שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו, ולא כדברי הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי, דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם:מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. שני זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע, והלך אחר הקל שבשניהן. אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת, הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה, כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וערבית מצאה טמאה, לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך. והלכה כחכמים:על יד. אחר. כמו ועל ידו החזיק, בספר עזרא [ב, [נחמיה] ג, ח׳], שהוא כמו ואחריו החזיק [שם ט״ז ב׳]:וסת. קבוע, שנקבע לה זמן האורח שלש פעמים, ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה, דיה שעתה, ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה, דודאי אורח בזמנו בא:והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה. תרתי קתני, והכי קאמר, ומשמשת בעדים, כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים שבודקת בהן, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש:הרי זו כפקידה. העד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה:ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה. דמהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע ולא להוי כפקידה, קמ״ל מתניתין דעד שלאחר תשמיש הוה כפקידה. אבל העד שלפני תשמיש אינו כפקידה, שמתוך שהיא מהומה לביתה, כלומר בהולה לשמש, אינה מכנסת אותו לחורין ולסדקין:
תוסופות יום טוב שמאי אומר כל הנשים וכו'. משנה זו שנויה כלשונה בריש מסכתא נדה ושם מקומה. גם שם הרחיב הר"ב יותר בביאורה. ומה שראוי להוסיף הנני יוסיף שם בס"ד:
יכין מלכת שלמה
1.
Shammai says: “For all women [who begin to menstruate] it suffices [to reckon their impurity from] the time [of their discovering it].” And Hillel says: “[Their impurity is reckoned backwards] from the [last] examination to the [previous] examination, even if this covers many days.” But the Sages say: “Neither according to the opinion of this one nor according to the opinion of this one, but [they are considered impure for] the past twenty four hours when this lessens the period from the [last] examination to the [previous] examination, and for the period from the [last] examination to the [previous] examination when this lessens the past twenty-four hours.” Any woman who has a regular period, it suffices [to reckon her impurity from] her set time. She who uses testing-cloths [when she has sexual relations], behold this is like an examination: it lessens either the period of the [past] twenty four hours or the period from the [last] examination to the [previous] examination.
משנה ב
שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לְחַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִקַּבָּיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בְּחַלָּה. וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ, חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה, פְּטוּרִין. חֲמִשָּׁה וָעוֹד, חַיָּבִין:
ברטנורה מקב לחלה. עיסה שיש בה קב חייבת בחלה:קב ומחצה חייבים בחלה. שהן ז׳ לוגין וביצה וחומש ביצה, למידה מדברית. והוא עומר לגולגולת עשירית האיפה שחייב בחלה, כדכתיב (במדבר ט״ו) ראשית עריסותיכם, כדי עיסת מדבר. והוסיפו שתות בירושלמיות, ונמצאו שש מדבריות נכנסים בחמש ירושלמיות, ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולים ללוג ירושלמי. שהלוג מדברי ששה ביצים, תתנם בחמש ביצים גדולות, נמצא הלוג חסר ביצה גדולה, תן ביצה וחומש ביצה תחת הביצה גדולה, שהחומש ביצה שהוא שתות מלבר נוסף על הביצה, נמצאו שש ביצים גדולים שהן לוג גדול, הרי הן ששה לוגים גדולים שהן קב ומחצה:משהגדילו המדות. זו היא מדה צפורית, שהוסיפו שתות על של ירושלמית, נמצאו הששה לוגין חמשה, שהן חמשת רבעי קב, שהקב ארבעה לוגין:חמשה ועוד חייבים. דקסבר ר׳ יוסי, מדה מדברית היו ביצים גדולות משלנו אחד מעשרים בביצה לכל ביצה. והלכה כחכמים, דקב ומחצה ירושלמי דהיינו ששה לוגין ירושלמיות שהן שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה מדבריות, הן שעור חלה. והן מ״ג ביצים וחומש ביצה. ורמב״ם אזן וחקר ותקן ובדק ומצא שמשקל חמש מאות ועשרים דרה״ם מקמח חטים הוא שיעור הקמח החייב בחלה. ומשקל הדרה״ם ידוע במצרים היום ובכל ארץ ישראל, שהוא משקל ס״א גרגירי שעורות בקירוב:
תוסופות יום טוב שמאי אומר מקב לחלה. והלל אומר מקביים ל' הראב"ד יש לסמוך מטעם דבריהם על מה שאמר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר. והעומר עשירית האיפה. איפה ג' סאין שהן י"ח קבין. שמאי סבר עושרא מלבר. אייתי תרין קבין. והב על י"ח קבין. הוי ליה עשרים קבין. עושרייהו כמה הוה. תרין קבין וכו'. ומצאתי כדבריו בשם ירושלמי בתוס' פ"ק דשבת דף ט"ו. וז"ל. בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל משום דאיפה י"ח קבין. ועשירית מלבר. היינו ב' קבין. וכאותו שעור צריך להפריש חלה להלל. ושמאי סבר דצריך שתי חלות לעומר. שהיו עושין ממנו שתי אכילות. אחת בבקר. ואחת בערב. וכשעור אכילה א' חשיב שמאי עיסת מדבר. ע"כ: חמשת רבעים חייבים. כתב הר"ב שכן הלכה. ועמ"ש במשנה ד' פ"ק דחלה:
יכין מלכת שלמה
2.
Shammai says: “[Dough] of a kav or more is subject to the law of hallah.” And Hillel says: “Of two kavs or more.” But the Sages say: “Neither according to the opinion of this one nor according to the opinion of this one, but [dough of] a kav and a half is subject to the law of hallah.” And after they increased the measures they said: “[Dough of] five quarters is subject. Rabbi Yose said: “Five are exempt, five and more are liable.”
משנה ג
הִלֵּל אוֹמֵר, מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. וְשַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּשְׁעָה קַבִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:
ברטנורה הין. שנים עשר לוגין:פוסלין את המקוה. אם נפלו בתוכו קודם שנשלם שיעורו. אבל לאחר שנשלם, אפילו השליך לתוכו כל מים שאובים שבעולם שוב אינן פוסלים:שחייב אדם לומר בלשון רבו. כלומר, הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה, אלא כך שמע מרבותיו שמעיה ואבטליון. ורמב״ם קבל מאביו ז״ל שמפני שהיו שמעיה ואבטליון גרי צדק לא היו יכולין להוציא מפיהן מלת הין, והיו אומרים אין במקום הין, כדרך בני אדם עד היום שאינם יכולים לחתוך באותיות [אחה״ע], והיה הלל גם הוא אומר אין, כמו שהיו רבותיו שמעיה ואבטליון גרי צדק אומרים:גרדיים. אורגים:משער האשפות. הזכיר התנא שם אומנתן ושם שכונתן, לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש. שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי, שאין מעמידים הימנו לא מלך ולא כהן גדול, ואין שער בירושלים פחותה משער האשפות, והכריעו בעדותן לכל חכמי ישראל:
תוסופות יום טוב הלל אומר. הא דקדים לשמאי עמ"ש במשנה ט' פ"ג דסוכה: מלא הין מים שאובים פוסלים המקוה. טעמא דהלל כי ההין היא המדה הגדולה שלמדת תורה בלח. כדכתיב (שמות ל׳:כ״ד) ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול המקוה מדרבנן הוא. אזלינן בתר המדה הגדולה המפורשת בתורה. הראב"ד. ועיין בפירוש הר"ב משנה ג' פ"ב דמקואות: הין. נ"א אין. והיינו דאיכא בין פירוש הר"ב לפירוש הרמב"ם. ומה שפירש הר"ב שההין י"ב לוגין. פירשתי במשנה ג' פ"ט דמנחות: אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. והר"ב לא העתיק אלא. וכן בפ"ק דשבת הובאה בגמ' דף ט"ו. ול"ג אלא. וכתב הראב"ד וז"ל. והטעם לדברי רבו. שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובין. ואידך לא. עכ"ל. והיינו טעמא שחייב לומר בל' רבו שהרי יש טעם בל' למה אמר כן. כ"ש שלפעמים אפשר שכשישנהו לל' אחרת. שאפשר דלא למשמע מיניה באותו הל' כפי המכוון בל' שאמר רבו. [*ועיין במסכת כלים [מ"ש הר"ב] פ"ח משנה ט'. ומ"ש הר"ב דשמעיה ואבטליון גרי צדק היו. עמ"ש בזה במשנה י' פ"ק דאבות]: ושמאי אומר ט' קבין. קסבר כיון דתשעה קבין הם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו [לא] פחות מכאן. הלכך הם חשובים לפסול את המקוה בשאובין. דשעור טבילה פוסל טבילה. בציר מהכי לא. הראב"ד: וחכמים אומרים ג' לוגים מים שאובים פוסלים טעמייהו דרבנן כיון שהם נתונים לשעור נסכי קרבנות צבור חבובים הם לפסול. ואע"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו. כגון חצי ההין. ושלישית ההין. כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשיב לנסכי צבור. לענין [זה] נמי חשיב. ופסיל ליה בשאובין. ואע"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה. התם למנחת יחיד בלחוד הוא. לא למנחות צבור. א"נ התם לשמן בלבד הוא. שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה. אבל מדת ג' לוגין הויא מדה ליין ושמן במנחת נסכים. הראב"ד. אבל הרא"ש בפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ז) וכן בסוף נדה בהל' מקואות כתב משום דהר דבר חשוב וחזו לרחיצת אדם כדאמרי' בפ"ק דשבת [דף י"ד] [כמו שכתב שם הר"ב במשנה י"ח דבר] בתחלה היו טובלים במי מערות סרוחים ונותנים על גבן ג' לוגין מים שאובין והיו אומרים לא אלו מטהרים אלא אלו מטהרים. ע"כ. [*ועין בסוף מסכת זבים]: שני גרדיים. כתב הר"ב הזכיר התנא שם אומנתן וכו' שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי שאין מעמידים ממנו לא מלך ולא כ"ג. כ"כ רש"י בפ"ק דשבת דף ט"ו. ומברייתא דסוף מסכת קדושין [דף פ"ב] למד כן. דת"ר כל שעסקו עם הנשים סורו רע. כגון הצורפים. והסריקים. והנקורות. והרוכלים. והגרדים. והספרים. והכובסין. והגרע. והבלן. והבורסקי. אין מעמידן מהן לא מלך ולא כ"ג. מאי טעמא לא משום דפסילי. אלא משום דזיל אומנתייהו. ונמצינו למדין שז"ש הר"ב שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי. רצונו לומר הוא וכל דכוותיה השנוים עמו בברייתא. והרמב"ם בפ"א מהלכות מלכים לא העתיק אלא מכובסים ולהלן. ולא פסל לגרדי מן המלכים י"ל דמ"מ אשמעינן מתני' שאע"פ שסורו רע. קבלו חכמים את עדותן. והכריעו לכל חכמי ישראל. וצריך לי עיון דבהלכות כלי המקדש לא העתיק כלל מהברייתא הזאת שיהו אלו פסולים להתמנות לכ"ג ואפשר דלא גרס בברייתא ולא כ"ג:
יכין מלכת שלמה
3.
Hillel says: “A hin full of drawn water renders the mikweh unfit.” (However, man must speak in the language of his teacher.) And Shammai says: “Nine kavs.” But the Sages say: “Neither according to the opinion of this one nor according to the opinion of this one;” But when two weavers from the dung-gate which is in Jerusalem came and testified in the name of Shemaiah and Avtalion, “Three logs of drawn water render the mikweh unfit,” the Sages confirmed their statement.
משנה ד
וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם:
ברטנורה שלא יהא אדם עומד על דבריו. שלא יהא סרבן לעמוד קיים בסברתו:אבות העולם. הלל ושמאי:
תוסופות יום טוב לא עמדו על דבריהם. ולא עמדו חכמים על דבריהם. הרמב"ם. ועמ"ש במשנה י"ב:
יכין מלכת שלמה
4.
And why do they record the opinions of Shammai and Hillel for naught? To teach the following generations that a man should not [always] persist in his opinion, for behold, the fathers of the world did not persist in their opinion.
משנה ה
וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין. שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה אֲבָל לֹא בְמִנְיָן, בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן:
ברטנורה ויסמוך עליו. כלומר שעשה כדברי היחיד והניח דעת הרבים:אין בית דין אחר שיעמוד אחריו יכול לבטל דברי ב״ד הראשון. שעשה כדברי היחיד:עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. בחכמה, היינו שראש הישיבה של ב״ד האחרון יהיה גדול בחכמה מראש הישיבה של ראשון. ובמנין, שיהיו מנין התלמידים שבישיבה של אחרון מרובים ממנין התלמידים שבישיבה של ראשון:
תוסופות יום טוב ויסמוך עליו. נ"א יסמוך עליו. והיא נוסחת הראב"ד שכך פירש שאם יראה לב"ד האחרון הלכה כדברי היחיד [יסמוך] עליו. כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע"פ שהמרובים חולקים עליהם. ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן. לפי שאין ב"ד יכול לבטל וכו' [אלא] כיון שמצאו היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם. היה להם במה לתלות. ע"כ. ועיין לקמן: שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וכו'. פירוש בתקנות וגזירות ומנהגות. אבל אם דרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך. ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונר' לו טעם אחר לסתור אותו ה"ז סותר ודן כפי מה שנר' בעיניו. שנא' (דברים י״ז:ט׳) אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר ב"ד שבדורך. הרמב"ם רפ"ב מהל' ממרים. וכתב הכ"מ דמחתימת המשנה קיימו וקבלו שלא לחלוק על התנאים. וכן בחתימת הגמ' קבלו עליהם שלא לחלוק על האמוראים. ועיין מה שהארכתי במ"ב פ"ה דמעשר שני: שאין ב"ד וכו' שיהיה גדול ממנו בחכמה. פירש הר"ב אין ב"ד אחר שיעמוד אחריו וכו' עד שיהיה גדול וכו'. ואל יקשה בעינך היאך האחרונים גדולים מן הראשונים. דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה. כדאמרינן [ברכות דף כ'] רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הויות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא. כ"מ פ"ב מהל' ממרים: ובמנין. פירש הר"ב מנין התלמידים שבישיבה של אחרון וכו'. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר [הלכה ב'. והיאך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א הוא. זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב"ד הגדול ולא חלקו בו. ע"כ. והראב"ד בפירושו כתב. ובמנין. מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי. ע"כ. ובמכנה ז' פ"ה דאבות דתנן ובמנין. תפס רש"י גם שניהם: היה גדול ממט בחכמה אבל לא במנין וכו'. להכי אהדריה דלא תימא הא דאמרן עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין דאו או קתני [*דבכה"ג שנינו באבות פ"ה משנה ז' בנ"א בחכמה ובמנין והתם פשיטא דאו או קתני. קמ"ל דלא. ואלא מיהת אכתי הא דקתני עד שיהיה וכו' משנה שאינה צריכה היא. ונ"ל דאתא למימר שידקדק היטב היטב עד שיהיה לו ברור מאד שבודאי הוא גדול וכו'. ואל תתמה על שהוצרך התנא להזהיר. שכן לב האדם אינו רואה חובה לעצמו. וכל איש גדול הוא בעיניו. ולפיכך הוצרך להזהיר מאד. ומצינו בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף י"ז) דשפחה של בית רבי דחזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבע גדול. אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול. דתניא לפני עור לא תתן מכשול. במכה לבנו גדול הכתוב מדבר [פירש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו עכ"ל] ולא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים. ופירש הרא"ש בשם הראב"ד שאע"פ שהשפחה היתה מתה אפ"ה הרי חיה רבי. וא"נ שכבר מת. היה ר"ג נשיא. ואמרינן נדהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא. היינו באינו יודע מי הוא. אז הנשיא מתיר דאזלינן בספקא בתר רובא. ורובא דישראל לא שקלי בהדי נשיא. אבל כשהמנדה הוא ידוע. והוא חשוב. ימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם הוא שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה לו ביראת חטא. ולא לגדולה. ולא למנין שנים. ועל כל זה צריך לדקדק כשירצה אחר להתיר מה שאסר חברו. והשפחה היה בה חכמה יתירה ויראת חטא. ולא רצה לשקול עצמו כנגדה. עד שנזדקקו לו גדולי הדור והתירו לו. עכ"ל. והכא נמי דכוותה. ועדיפא מינה. שפשיטא מלתא שכל ב"ד שבדור אשר ביכלתו וכחו לגזור גזירה על הצבור שכחם יפה מן הסתם בערך חכמי הדורות שבימיהם ואחריהם יותר ממה שהיה ערך השפחה של בית רבי כנגד חכמי הדור ההוא. ושאחר כ ך. וכיוצא בזה שאמרתי שכפל הענין הוא לחזוק. מצאתי און לי בפירוש הרמב"ם שהעתקתי בפ"ק דתרומות משנה ו' ע"ש. ובמסכת שבת ספי"א יש ג"כ כפל לשון במשנה ופירשתיו ג"כ שם בס"ד. אכן בסוף פ"ק דמעילה יש ג"כ כפל לשון והנחתיו שם בצריך עיון].
יכין מלכת שלמה
5.
And why do they record the opinion of a single person among the many, when the halakhah must be according to the opinion of the many? So that if a court prefers the opinion of the single person it may depend on him. For no court may set aside the decision of another court unless it is greater than it in wisdom and in number. If it was greater than it in wisdom but not in number, in number but not in wisdom, it may not set aside its decision, unless it is greater than it in wisdom and in number.
משנה ו
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה. שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל, יֵאָמֵר לוֹ, כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמָעְתָּ:
ברטנורה למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין. כדי לבטלן. יחיד שלא עשה שום ב״ד כדבריו והן דחויים ובטלין, למה מזכירין אותן כלל. ומשני, שאם יאמר אדם כך אני מקובל ויתמה כשרואה שאין עושין כקבלתו, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ונדחו דבריו:
תוסופות יום טוב למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה. פירש הר"ב יחיד שלא עשה שום ב"ד כדבריו והם דחוין ובטלין. ותמיהני דהא עד השתא לא אמרינן שנזכרו דברי היחיד. אלא שאם יראה ב"ד דברי היחיד וכו'. וא"כ מאי קושיא הקשה ר"י א"כ למה מזכירין דברי היחיד שלא עשה וכו'. דהא אפשר שיבא ב"ד באחרית הימים ויראה לעשות כדבריו. ולשון הרמב"ם בפירושו אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין. והוא שאפשר שיפסוק ב"ד כסברת אותו היחיד. אמר ר"י לאיזה טעם זכר דברי היחיד הנדחים כלומר שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו. ע"כ. ועדיין צריכין אנו למודעי מנא ידעינן שאין עושין ב"ד לעוולם כדבריו. ולמדתי יישוב לזה מדברי הרמב"ם בחבורו פרק הנזכר שאחר שהעתיק משנה דלעיל שאין ב"ד יכול לבטל וכו' עד שיהא גדול וכו'. כתב וז"ל בד"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ארץ ישראל אין ב"ד הגדול האחר יכול לעקרן ולהתירן אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ"ל. ולהראב"ד שם דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לשאינם לסייג. דסבירא ליה דכל שפשט איסורן בכל ישראל אין ב"ד אחר יכול לעקור אפי' היה גדול וכו'. והשתא נוכל לפרש משנתו דר' יהודה דמצינו דברי יחיד שאין ב"ד עושין לעולם כדבריו. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומ"מ להראב"ד עצמו יש פי' אחר בפי' המשנה. ואין צריך לכל זה כמו שאעתיק לשונו בסמוך. ואכתי בל' הר"ב לא ניחא לי שכתב למה מזכירין וכו' כדי לבטלן מאי כדי דקאמר דמשמע דההזכרה הוא סבת הבטלה ואתמהה דאדרבא אילו לא נזכרו מכ"ש שהיו בטלים ומבוטלים דלא קיימין ולא נזכרין. ולפיכך אני אומר שז"ש כדי לבטלן כשגגה היא שיצתה מלפניו. בראותו זה הל' בפירוש הראב"ד. ומפני טרדת העיון העתיק כן בתוך פירושו ולא דק שאינו ענין לפי פירושו כלל. ופירש הראב"ד כך הוא למה הוזכרו דברי היחיד כלל. כדי לבטלן לדורות. שאם יבא אחד ויאמר כך אני מקובל. יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואם לא הוזכרו דברי היחיד כלל. היה סבור המקובל מרבו כי הוא קבלה מיד המרובין. מפני שאין דברי היחיד נזכרים כלל. והא דקתני אמר ר' יהודה א"כ למה הוזכרו. ארישא דמתני' קאי. כלומר הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים. למה הוזכרו דברי היחיד וכו'. עכ"ל. ולדבריו בא רבי יהודה להשיב על טעם שהזכירה המשנה שאם יראה ב"ד וכו' וקאמר איהו דאדרבה לא להלכה נזכרה שאם יראה ב"ד וכו'. אלא לבטלן נזכרו שלא יאמר אדם וכו':
יכין מלכת שלמה
6.
Rabbi Judah said: “If so, why do they record the opinion of a single person among the many to set it aside? So that if a man shall say, ‘Thus have I received the tradition’, it may be said to him, ‘According to the [refuted] opinion of that individual did you hear it.’”
משנה ז
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הָעֲצָמִים, בֵּין מִשְּׁנַיִם בֵּין מִשְּׁלֹשָׁה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רֹבַע עֲצָמוֹת מִן הַגְּוִיָּה, מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ מֵעֶצֶם אֶחָד:
ברטנורה רובע עצמות. רובע קב של עצמות המת מטמאים באוהל. ופחות [מרובע] אין מטמאין אלא במגע ובמשא אבל לא באהל. וסברי בית שמאי דרובע קב מטמאים ואפילו הן ממתים הרבה:ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה. כלומר, מגוף אחד של מת אחד, ולא ממתים הרבה. ואפילו של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין דהיינו רוב גודל הגוף, או רוב מנין עצמותיו של אדם, ויהיו קכ״ה עצמות, שמנין עצמותיו של אדם רמ״ח:אפילו מעצם אחד. אם עצם אחד של מת ממלא רובע קב, מטמא באוהל. והלכה כבית הלל:
תוסופות יום טוב מן העצמים. כלומר אע"פ שאינם מרוב בנין. ולא מרוב מנין: מרוב בנין או מרוב מנין. פירש הר"ב ואפי' של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין וכו' כך פירש"י בפ"ז דנזיר דף נ"ב. והא דפי' הר"ב שם משנה ב' וכן לקמן ספ"ו דרוב בנין או רוב מנין מטמא אפי' אין בהם רובע קב וכן פירש עוד בריש פ"ב דאהלות. הוא פירוש הרמב"ם ספ"ו ובנזיר. ואף באהלות הוגה כך בפירושו. כמ"ש הכ"מ בפ"ב מהל' טומאת מת. וכך בא לידי פירוש המשניות להרמב"ם דסדר טהרות. מוגהים מא"י. ומצאתי הוגה כדברי הכ"מ: מרוב הבנין. פירש הר"ב דהיינו רוב גודל הגוף. ועיין עוד בספ"ו:
יכין מלכת שלמה
7.
Beth Shammai says: “A quarter-kav of any bones, even from two limbs or from three.” And Beth Hillel says: “A quarter-kav of bones from a corpse, either from [the bones which form] the greater portion of the [body’s] build, or from the greater portion of the number [of the body’s bones]. Shammai says: “Even from a single bone.”
משנה ח
כַּרְשִׁינֵי תְרוּמָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטָהֳרָה, וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, שׁוֹרִין בְּטָהֳרָה, וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה. שַׁמַּאי אוֹמֵר, יֵאָכְלוּ צָרִיד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בְּטֻמְאָה:
ברטנורה כרשיני תרומה. בערבי קורין לה כרסנ״א. והם מאכל לגמלים ואין בני אדם אוכלין מהם אלא מדוחק בשנות רעבון. ומפרישין מהם תרומה, הואיל ונאכלים לאדם לפרקים ע״י הדחק. ואינה קדושה כשאר תרומות:שורין. אותן במים:ושפין. על (בשרן) [צ״ל הבשר]: בטהרה:בנטילת ידים, כדין כל שאר אוכלים של תרומה. שסתם ידים שניות הן ופוסלות את התרומה:ומאכילין. לבהמה:בטומאה. ואינו חושש אם מטמא אותן בידים בשעת שמאכילן לבהמה. אבל כל זמן שאינו מאכילן לבהמה, אסור לטמאן בידים:שורין בטהרה. ששרייתן במים מכשירתן לקבל טומאה, ואם שורה אותן בטומאה נמצא הכשרן וטומאתן באים כאחד. וזה בלבד אוסרים בית הלל, משום היכר כדי שידעו שהן תרומה:יאכלו צריד. לשון יובש. כמו צריד של מנחות, שהוא מקום של מנחות שלא הגיע שם שמן. אף כאן יאכלו יבשים שלא יהא עליהן משקה בשעת אכילה, כדי שלא יהיה ניכר שהוכשרו לקבל טומאה:כל מעשיהם בטומאה. ואפילו השרייה. והלכה כבית הלל:
תוסופות יום טוב כרשיני תרומה. משנה זו שנויה בפרק ב' דמעשר שני משנה ד'. וע"ש:
יכין מלכת שלמה
8.
Vetches of terumah: Beth Shammai says, “They must be soaked and rubbed in purity, but can be given for food in impurity.” And Beth Hillel says: “They must be soaked in purity, but can be rubbed and given for food in impurity.” Shammai says: “They must be eaten dry.” Rabbi Akiva says: “All actions in connection with them [can be carried out] in impurity.”
משנה ט
הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּכָל הַסֶּלַע מָעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵין מְחַלְּלִין כֶּסֶף וּפֵרוֹת עַל הַכֶּסֶף. וַחֲכָמִים מַתִּירִין:
ברטנורה הפורט סלע ממעות מעשר שני. מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך:בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות. אם בא לפורטן, יכול הוא לפרוט כולן, ונותן מעות בשביל כל הסלע:ובית הלל אומרים. לא יפרוט אלא חציין. שכשיבוא לירושלים יהיה צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה, ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט יוקירו הפרוטות, ונמצא מעשר שני נפסד. לפיכך ישא פרוטות עמהן להוציא במקצת, ולכשיכלו יפרוט בכסף שבידו מעט מעט. שקל הוא חצי סלע:אין מחללין כסף ופירות על כסף. מי שיש לו חצי דינר כסף של מעשר, ופירות של מעשר שוים חצי דינר, לא יצרפם יחד לחללם על דינר:וחכמים מתירים. בכהאי גוונא על ידי צירוף פירות, כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. אבל לחלל דינר כסף, ופירות שוין דינר, על חצי סלע שהוא שני דינרין, מודים חכמים שאין מחללים. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'. גם זו שנויה שם מ"ח. וע"ש:
יכין מלכת שלמה
9.
One who changes for a sela copper coins from second tithe: Beth Shammai says: “Copper coin for the whole sela.” And Beth Hillel say: “Silver for one shekel and copper coin for one shekel.” Rabbi Meir says: “Silver and fruits may not be substituted for silver.” But the sages allow it.
משנה י
הַפּוֹרֵט סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּכָל הַסֶּלַע מָעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת. הַדָּנִים לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּשְׁלֹשָׁה דִינָרִים כֶּסֶף וּבְדִינָר מָעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה דִינָרִים כֶּסֶף וּבִרְבִיעִית כֶּסֶף בִּרְבִיעִית מָעוֹת. וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אַרְבָּעָה אַסְפְּרֵי כָסֶף. שַׁמַּאי אוֹמֵר, יַנִּיחֶנָּה בַחֲנוּת וְיֹאכַל כְּנֶגְדָּהּ:
ברטנורה הפורט סלע של מעשר שני בירושלים. שהיה מחליף סלע שבידו ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודת מעשר:בית שמאי אומרים. אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות יחליף.ובית הלל אומרים. לא יחליף אלא חציין. שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן, ויפקידם בעיר עד רגל אחר, והפרוטות מתעפשות. ואם יחזור ויחליפם בסלעים נמצא שולחני משתכר שתי פעמים ומעשר שני נפסד:הדנים לפני חכמים. שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי:בשלשה דינרים כסף ובדינר מעות. הסלע הוא ארבעה דינרים, וכשבא להחליף הסלע לא יקח אלא בדינר אחד פרוטות, ושלשה דינרים יהיו כסף:וברביעית כסף ברביעית מעות. בדינר רביעי של כסף לא יקח אלא ברביעיתו מעות של נחשת ושלשה חלקים כסף, שנמצא לוקח מעות אחד מששה עשר בסלע בלבד:ארבעה אספרי כסף. הדינר חמשה אספרי, ומטבע הוא בארץ יון שעד היום קורין לו אספר״ו. נמצא הסלע עשרים אספר״ו. כשהוא מחלל בדינר יחללנו על ארבעה אספר״ו כסף ואספר״ו. אחד נחשת. נמצא לוקח נחושת אחד מעשרים בסלע בלבד:יניחנה בחנות ויאכל כנגדה. לא יחלל כלל על פרוטות, שמא ישכח ויעשה אותן חולין. אלא יניח הסלע אצל החנוני ויאכל כנגדה עד שתכלה. והלכה כדברי בית הלל בלבד:
תוסופות יום טוב הפורט סלע של מעשר שני בירושלים. גם זו שנויה שם מ"ט וע"ש:
יכין מלכת שלמה
10.
One who exchanges a sela from second tithe in Jerusalem: Beth Shammai says: “Copper coin for the whole sela.” And Beth Hillel says: “Silver for one shekel and copper coin for one shekel.” The disputants before the Sages say: “Silver for three denars and copper coin for one denar.” Rabbi Akiva says: “Silver for three denars and for the fourth silver, copper coin.” Rabbi Tarfon says: “Four aspers in silver.” Shammai says: “He must leave it in the shop and eat on the credit thereof.”
משנה יא
כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָיו, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא טָמֵא. כִּסֵּא שֶׁקְּבָעוֹ בַעֲרֵבָה, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף הֶעָשׂוּי בָּהּ:
ברטנורה שנטלו חפויו. רבותי פירשו מלשון חפי פותחת [שבת דף פ״א], שהם השינים הבולטים מן המפתחות שנוהגים לעשות בארץ ישמעאל, אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שינים בולטים כדי שיסמכו עליהן. ורמב״ם פירש, חפויו, פיתוחין וציורין שעושים מעצים או מאבנים ומדביקין אותן בכסא הכלה:בית שמאי מטמאים. דאכתי חזי לישיבה:ובית הלל מטהרין. דלא חזי לכלה, והוי כנשבר:אף מלבן הכסא טמא. כלומר אף מלבן הכסא בפני עצמו בלא הכסא ובלא חפויו טמא. כל שכן שהכסא בלא חפויו טמא. מלבן, צורת לבינה מרובעת עושין על הכסא ויושבין עליו:כסא שקבעו בעריבה. הביא כסא ממקום אחר וקבעו בעריבה דרך ישיבתו. ועריבה אינה טמאה מדרס, דחזיא ללישה ולא לישב עליה:בית שמאי מטמאין. דלא בטל כסא לגבי עריבה:ובית הלל מטהרין. ממדרס, דבטל כסא לגבי עריבה. אבל כסא העשוי בגוף העריבה עצמה, מודו בית שמאי לבית הלל דטהור:שמאי אומר. אף כסא העשוי בעריבה עצמה טמא מדרס:
תוסופות יום טוב כסא של כלה וכו'. משנה זו שנויה בפכ"ב דכלים מתני' ד' ושם מקומה. ומה שראוי להוסיף בה. הנני יוסיף שם בס"ד:
יכין מלכת שלמה
11.
A bride’s stool from which the covering-boards have been taken: Beth Shammai pronounces it [liable to become] unclean, And Beth Hillel pronounce it not [liable to become] unclean. Shammai says: “Even the framework of a stool [by itself is liable to become] unclean.” A stool which has been set in a baker’s trough: Beth Shammai pronounces it [liable to become] unclean, And Beth Hillel pronounces it not [liable to become] unclean. Shammai says: “Even one made therein [is liable to become unclean].”
משנה יב
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי. הָאִשָּׁה שֶׁבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵׂא. מֵת בַּעְלִי, תִּתְיַבֵּם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר בִּלְבָד. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינַת הַיָּם, לֹא דִבְּרוּ בַקָּצִיר אֶלָּא בַהֹוֶה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמָּאי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, הִתַּרְתֶּם אֶת הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה, לֹא תַתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקָּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִין לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמֹד, שֶׁהוּא כוֹתֵב לָהּ, שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר, תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיךְ. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:
ברטנורה אלא בבאה מן הקציר. כמעשה שהיה שהלכו בני אדם לקצור חטין ונשכו נחש לאחד מהן ומת, ובאה והודיעה בב״ד ושלחו ומצאו כדבריה. ולא התירו אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב, אבל ממדינת הים אינה נאמנת:אלא בהווה. מעשה שהיה כך היה, והוא הדין לשאר מקומות:שאין האחין נכנסין. לנחלת בעלה, דרחמנא אמר על פי שני עדים. וגבי נשואים דידה הוא דאקילו משום עיגונה:ממפר כתובתה. מנוסח שהתקינו לכתוב בשטר כתובה:כשתנשאי לאחר. והרי היא נישאת וא״כ תטול כתובתה:
תוסופות יום טוב אלו דברים שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. כתב הרמב"ם בהקדמת פי' המשניות וז"ל הטעם שהצריכו לכתוב דעת איש אחד ואח"כ חוזר מן הדעת ההיא כגון שאמרו ב"ש כך. וב"ה כך וכך. וחזרו ב"ה להורות כדברי בית שמאי. כדי להודיעך אהבתם האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו האנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המופלגים בחכמה כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון. הודו לו. וחזרו לדעתו. כ"ש שאר האנשים בראותו האמת נוטה עם בעל דינו יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף וזהו דברי הכתוב צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים הוי מודה על האמת רצו לומר אע"פ שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות כשתדע שהם אמת דברי חברך אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו או מפני יכלתך להטעות האמת חזור לדבריו והריב נטוש. עכ"ל. ולפי שקודם לדברים הללו העתיק משנה ה' ומשנה ו' דפרקין בטעם למה מזכירין וכו'. נראה מפני כך שדבריו הללו לקחם ממשנה ד' דפרקין ואע"פ שאינה שנויה על המשניות הללו שאנו בה מ"מ ממנו למד לאלו ולא עוד אלא שלא העתיקה כלל לענין מה שהיא שנויה לפנינו: האשה שבאה ממדינת הים וכו'. שנויה בר"פ ט"ו דיבמות ומשנה ב' וע"ש: ב"ש אומרים תינשא ותטול כתובתה וכו'. שנויה שם משנה ג':
יכין מלכת שלמה
12.
These are subjects concerning which Beth Hillel changed their mind and taught according to the opinion of Beth Shammai:A woman who came from overseas and said: “My husband died” may be married again; “My husband died [without children]” she must be married by her husband’s brother (the levir). But Beth Hillel says: “We have heard so only in the case of one who came from the harvesting.” Beth Shammai said to them: “It is the same thing in the case of one who came from the harvesting or who came from the olive-picking or who came from overseas; they mentioned harvesting only because that is how it happened.” Then Beth Hillel changed their mind and taught according to Beth Shammai. Beth Shammai says: “She may be married again and take her kethubah payment.” But Beth Hillel says: “She may be married again but may not take her kethubah payment.” Beth Shammai said to them: “You have permitted the graver matter of a forbidden marriage, should you not permit the lighter matter of property?” Beth Hillel said to them: “We have found that brothers do not inherit on her statement.” Beth Shammai said to them: “Do we not infer it from her marriage document in which he writes to her ‘That if you be married to another you shall take what is written for you’?” Then Beth Hillel changed their mind and taught according to the opinion of Beth Shammai.
משנה יג
מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין, עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם. לִשָּׂא שִׁפְחָה, אֵינוֹ יָכוֹל. בַּת חוֹרִין, אֵינוֹ יָכוֹל. לִבָּטֵל, וַהֲלֹא לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מה), לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אֶלָּא, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמָּאי:
ברטנורה מי שחציו עבד וחציו בן חורין. כגון עבד של שני שותפים ושחררו אחד מהן. אי נמי, שקבל רבו ממנו חצי דמיו ושחרר חציו באותן הדמים:תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום:לישא שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו:בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו:כופין את רבו ועושהו בן חורין. והוא הדין אם היה עבד של מאה שותפין ואחד מהם שחררו, שכופין את כולם לשחררו:
תוסופות יום טוב מי שחציו עבד וכו'. משנה זו שנויה בפ"ד דגיטין משנה ה' וע"ש:
יכין מלכת שלמה
13.
Whoever is half a slave and half a free man should work one day for his master and one day for himself, according to Beth Hillel. Beth Shammai said to them: “You have set matters in order with regards to his master, but you have not set matters in order with regards to himself. He is not able to marry a slave-woman, nor is he able [to marry] a woman who is free. Is he to refrain [from marrying]? [How can he] for is it not the case that the world was created in order for people to be fruitful and multiply? For it is said, “He did not create it to be a waste; but formed it for inhabitation” (Isaiah 45:18). But for the rightful ordering of the world his master is compelled to make him free, and he writes out a bond for half his value.” Then Beth Hillel changed their mind and taught according to the opinion of Beth Shammai.
משנה יד
כְּלִי חֶרֶס מַצִּיל עַל הַכֹּל, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חָרֶס. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מִפְּנֵי מָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ, וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, וַהֲלֹא טִהַרְתֶּם אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ, לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ. אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי, טִהַרְתָּ לְךָ וָלוֹ. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:
ברטנורה כלי חרס מציל על הכל. כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו כשהוא באוהל המת, ולא יטמא כל מה שבתוכו, דכתיב (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש עליו צמיד פתיל טהור הוא ומה שבתוכו, לא שנא כלים ולא שנא אוכלין ומשקין. ובכלי חרס הכתוב מדבר, דכתיב וכל כלי פתוח, במי שמטמא דרך פתחו ואינו מטמא דרך גבו:אינו מציל אלא על אוכלין ומשקין ועל כלי חרס. אבל על שאר כלים אינו מציל כדמפרש ואזיל:מפני מה וכו׳ מפני שהוא טמא על גב עם הארץ. שכל הנמצא אצל עמי הארץ בין כלים בין אוכלים ומשקין כולן בחזקת טמאין, לפי שאינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה וחושבין על טמא שהוא טהור:ואין כלי טמא חוצץ. אין מציל מפני הטומאה אלא כלי טהור בלבד, אבל כלי טמא אינו מציל על מה שבתוכו, וכלים של עם הארץ הואיל ובחזקת טמאים הן אינן מצילין:לעצמו טיהרנו. לעם הארץ לבדו טיהרנו, ולא חיישינן דלמא אתי חבר לאשתמושי בהו, שהרי הם בדלים ממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא, הלכך אוכלין ומשקין כלי חרס שאין להם טהרה במקוה, כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי עם הארץ אמרינן להו טהורים הן, וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהם בחזקת טהורים, ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן וישתמש בהן, שהרי הן אצלו בחזקת טמאים ואין להם טהרה עולמית. אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהן ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה שלישי ושביעי, שלא ידע שנטמאו באוהל המת, וחושב דטבילה בעלמא סגי להו להצילם מטומאה שנטמאין אגב עם הארץ, והיינו דתנן טהרת לך ולו, דאתי חבר לאשתמושי בהו, הלכך עשו דין שוה לכל, ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר ולא בשל עם הארץ. ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של עם הארץ לא יציל בצמיד פתיל לפי שהוא בחזקת טמא ואין כלי טמא מציל, (אבל של חבר יציל) לא היו עמי הארצות מקבלין מהן, לפי שהן סבורים שהן בקיאין ושומרים כליהם בטהרה וכלים שלהם מצילין:
תוסופות יום טוב כלי חרם מציל על הכל. פי' הר"ב כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו' דכתיב וכל כלי פתוח וגו' מי שמטמא דרך פתתו עיין בר"פ י' דמסכת כלים ומ"ש שם בס"ד: אבל כשטהרת את הכלי טהרת לך ולו. פי' הר"ב אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל התבר מהם ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה ג' וז' שלא ידע שנטמאו באהל המת וכו' הלכך עשו דין שוה לכל ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר וכו'. וכן כתב הרמב"ם בפירושו. וז"ל בפכ"ג מהל' טומאת מת ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל ושל חבר יציל על הכל שהרי הוא טהור. מפני שאין עם הארץ טמא בעיני עצמו שאומר הואיל וכלי חרס מציל על הכל. אחד אני ואחד החבר. ולפיכך אשו וגזרו שלא יציל על הכל. ע"כ. והיינו דכתב הר"ב ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של ע"ה לא יציל וכו'. כלומר אבל של חבר יציל. וא"ת ואכתי לא לתקנו בחבר כלום. מאי אמרת דאי הכי לא ישמע לנו העם הארץ וכשנשאל מהם כלי שטף יאמר שהוא טהור. לפי שסובר שכליו טהורים ומצילין. ליתקן דלהזות עליהם החבר כי היכי דמטביל אותם. אע"פ שהעם הארץ נותן לו בחזקת טהרה. הא מלתא מתרצא בגמ' דפרק ג' דחגיגה דף כ"ב דפרכינן נהדרו להו ב"ה לב"ש כי שאלינן מינייהו מטבילינן להו ומשני טמא מת בעי הזאה ג' וז' ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי. כלומר וא"כ לא נוכל לשאול מהם כלי שטף. וזה דבר שאי אפשר. וז"ל הראב"ד מנא לז' יומי לא מושלי אינשי. ושלא ישאל מכלי של ע"ה כלל אי אפשר לפי שאין כל הצורך מצוי אצל החבר. הלכך על כלי עץ שיכול אדם לטהרו מטומאת מגעות והסיטות ומכל טומאת ערב לא נמנע מלשאול ממנו וכי שיילינן מינייהו מטבילין להו. אבל אוכלין ומשקין וכלי תרס שאין תקנה בטבילה אין שואלין ממנו. וכיון שאנו צריכין לשאול ממנו כלי עץ. כיון שטומאת מת אין לו תקנה בטבילה גזרו טומאה על החבר כדי שיראה אותו עם הארץ. וינהג גם הוא טומאה בשלו. ויזה עליו ויטבילו כראוי. ואם נשאל עוד ממנו אין לנו לחוש לטומאת מת. ע"כ. אבל במשנה ג' פ"ה דאהלות מפרש הר"ב דבכלי חרס של ע"ה הוא שאמרו שאינו מציל וכן פי' שם הר"ש גם בפ"ט דכלים משנה ב' וריש פ"י להר"ש. ועוד שם [פ"ע] משנה ו' להר"ב והר"ש. וכן נראה בעיני שדעת רש"י כך הוא. ולדבריהם הא דאמרן לשבעה יומי לא מושלי אינשי כלומר ולפיכך אמרו דשל ע"ה אינו חוצץ. ולא ישאל מהם שום כלי שטף. וכתב הרמב"ם בריש פ"י ממסכת כלים וז"ל וממה שראוי שתדעהו וכו' שע"ה לא נחשבהו במה ששפטנו עליו בטומאה [בשקרן] שאנחנו נאמר יבא לדבר טומאה ויאמר [עליו] טהור [כי ודאי לא נחזקהו ברשע ושקרן] ואמנם שפטנו זה למיעוט ידיעתו שהוא יטעה ויחשוב בדבר הטמא שהוא טהור ולא ישמור ג"כ מן הטומאות ולא ידע חלוקן ומנינם. ע"כ. [*ופי' כלי שטף. תמצא ברפ"ה דזבים] [בד"ה וכלי שטף] :
יכין מלכת שלמה
14.
A vessel of earthenware can protect everything [in it from contracting impurity], according to Beth Hillel. But Beth Shammai says: “It protects only food and liquids and [other] vessels of earthenware.” Beth Hillel said to them: “Why?” Beth Shammai said to them: “Because it is [itself] impure with respect to an ignoramus, and no impure vessel can screen [against impurity].” Beth Hillel said to them: “And did you not pronounce pure the food and liquids inside it?” Beth Shammai said to them: “When we pronounced pure the food and liquids inside it, we pronounced them pure for him [the ignoramus] only, but when you pronounced the vessel pure you pronounced it pure for yourself and for him.” Then Beth Hillel changed their mind and taught according to the opinion of Beth Shammai.
נזיקין עדיות פרק א
Nezikin Eduyos Chapter 1