First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הוֹרוּ בֵית דִּין לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, אוֹ תַלְמִיד וְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, הֲרֵי זֶה חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָלָה בְּבֵית דִּין. זֶה הַכְּלָל, הַתּוֹלֶה בְעַצְמוֹ, חַיָּב. וְהַתּוֹלֶה בְּבֵית דִּין, פָּטוּר:
ברטנורה
הורו בית דין לעבור. שאמרו לעם מותרים אתם לעשות דבר שחייבים על זדונו כרת:והלך היחיד ועשה. מתניתין ר׳ יהודה היא דאמר יחיד שעשה בהוראת ב״ד פטור. ואינה הלכה. אלא כרבנן דאמרי יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב. ואינו פטור עד שיהו העושים על פי בית דין רוב יושבי ארץ ישראל או רוב השבטים, ואז בית דין מביאין פר העלם דבר של צבור, והעושים על פיהם פטורים:שוגג על פיהם. לאפוקי היכא שלא תלה בהוראת בית דין, כגון שהורו בית דין שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו, שזה חייב, שהרי לא על פי בית דין אכל:בין שלא עשו. בית דין עצמן מעשה על פי הוראתם, הוא פטור והן חייבין, שבית דין אין מביאין קרבן אלא על שגגת הוראה, שהמעשה תלוי בקהל וההוראה בבית דין:הרי זה חייב מפני שלא תלה בבית דין. ואע״ג דמזיד הוא זה, שהרי ידע שטעו ואעפ״כ עשה כדבריהם, ומזיד לאו בר קרבן הוא, הא אמרינן בגמרא שהוא שוגג, שחשב שמצוה לעשות על פי בית דין ואפילו ידע בהן שטעו:זה הכלל. לאתויי מבעט בהוראה, שאין דרכו לעשות על פי הוראתם, ועשה כהוראת בית דין לא מפני שסמך על הוראתם אלא מפני שנדמה לו בדעתו שזה מותר, הרי זה חייב:
תוסופות יום טוב
הורו בית דין. פליגי בסוף פרקין איזה ב"ד.
על אחת מכל מצות. פי' הר"ב שחייבים על זדונה כרת. עיין במשנה ג' פרק ב':
והלך היחיד וכו' פטור. דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה (ויקרא ד׳:כ״ז) הרי אלו מיעוטין. העושה מפי עצמו חייב. בהוראת בית דין פטור. ועיין מ"ש במשנה ה' פ"י דשבת. ומ"ש הר"ב רוב יושבי א"י. גמ'. שנאמר (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבא חמת עד נחל מצרים ל"ל אלא ש"מ הני הוא דאקרי קהל אבל הנך [דבח"ל] לא אקרי קהל. ומ"ש הר"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו. מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכ"מ. ומ"ש ואז בית דין מביאין לא משום דס"ל כר"מ דסוף פרקין אלא צבור מביאין כר"י דהתם. ומשום דבשביל הוראת הב"ד מביאין שפיר קאמר ב"ד מביאין. וכן הרמב"ם בר"פ י"ב מהל' שגגות כתב ב"ד מביאין ואח"כ פסק דצבור מביאין ופירש הכ"מ כמ"ש.
או תלמיד והוא ראוי להוראה וידע שטעו. ומסקינן בגמרא דאי ראוי להוראה לא צריכא דמה לי הוא מה לי אחד מהן אלא משנה יתירה קמ"ל דאפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר שאינו ראוי להוראה אפ"ה חייב ומסיים הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות שגגות אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור. שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית.
בין שעשו ועשה עמהם בין וכו'. זו ואצ"ל זו קתני. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
1.
If the court ruled that one of the commandments mentioned in the Torah may be transgressed, and an individual proceeded and acted through error in accordance with their ruling, whether they acted and he acted with them or they acted and he acted after them or even if they did not act and he acted, he is exempt, because he relied on the court. If the court ruled [in error], and one of them knew that they had erred, or a disciple who was himself fit to rule on matters of law, and [one of these] proceeded and acted in accordance with their ruling, whether they acted and he acted with them or they acted and he acted after them or even if they did not act and he acted, he is liable, since he did not rely upon the court. This is the general rule: he who is [in a position] to rely upon himself is liable, and he who relies upon the court is exempt.משנה ב
הוֹרוּ בֵית דִּין, וְיָדְעוּ שֶׁטָּעוּ, וְחָזְרוּ בָהֶן, בֵּין שֶׁהֵבִיאוּ כַפָּרָתָן וּבֵין שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ כַפָּרָתָן, וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, סָפֵק. אֵיזֶהוּ סָפֵק. יָשַׁב לוֹ בְתוֹךְ בֵּיתוֹ, חַיָּב. הָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, פָּטוּר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה שֶׁהוּא קָרוֹב לִפְטוּר מִן הַחוֹבָה. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, מַה שָּׁנָה זֶה מִן הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, שֶׁהַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ שֶׁיִּשְׁמַע, וְזֶה לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּשְׁמָע:
ברטנורה
ר׳ שמעון פוטר. כיון שפשטה הוראתם ברוב צבור:ור׳ אליעזר אומר ספק. הואיל והיה לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בבית דין ולא שאל, הרי זה כמי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא, ומביא אשם תלוי. והלכה כר׳ אליעזר:איזהו ספק. כלומר במה אומר ר״א שהוא נדון כמי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא וחייב אשם תלוי:ביושב בביתו. כשהוא יושב בביתו במדינה שהורו בה בית דין, שהיה אפשר שישמע שחזרו בהם בית דין מהוראתם:אבל הלך לו למדינת הים. ולאו דוקא הלך, אלא החזיק בדרך ללכת אע״פ שעדיין לא הלך, סבירא ליה לר׳ עקיבא שמפני טרדתו לצאת לדרך אינו שואל אם חזרו בהן בית דין, ופטור מאשם תלוי. ובן עזאי סבר, הואיל ועדיין לא הלך היה לו לשאול. ובהכי מוקי לה פלוגתייהו בגמרא. והלכה כר״ע:
תוסופות יום טוב
הורו בית דין. ועשו רוב צבור על פיהם. רש"י:
[*רבי אליעזר אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם ומשום דר"ע כוותיה ס"ל:
שהיושב בביתו. אמר ליה ר"ע לפי שהיושב בביתו וכו'. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a court ruled, and later discovered that they had erred and changed their decision, whether they brought their offering or whether they did not bring their offering, if an individual proceeded and acted in accordance with their [erroneous] decision, Rabbi Shimon exempts him and Rabb Elazar declares [his case] doubtful. Which case may be regarded doubtful? If he was at home, he is liable. If he went abroad, he is exempt. Rabbi Akiba said: I agree that a person in such a case is nearer to exemption than to culpability. Said Ben Azzai to him: how does such a person differ from one who remains at home? He who remains at home is in a position to ascertain the facts but the other was not in such a position.משנה ג
הוֹרוּ בֵית דִּין לַעֲקֹר אֶת כָּל הַגּוּף, אָמְרוּ, אֵין נִדָּה בַתּוֹרָה, אֵין שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֵין עֲבוֹדָה זָרָה בַתּוֹרָה, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. הוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּם מִקְצָת, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. כֵּיצַד. אָמְרוּ, יֵשׁ נִדָּה בַתּוֹרָה, אֲבָל הַבָּא עַל שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם פָּטוּר. יֵשׁ שַׁבָּת בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר. יֵשׁ עֲבוֹדָה זָרָה בַתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּשְׁתַּחֲוֶה פָטוּר, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד) וְנֶעְלַם דָּבָר, דָּבָר וְלֹא כָל הַגּוּף:
ברטנורה
לעקור את כל הגוף. כל עיקרה של מצוה, כדמפרש ואזיל:הרי אלו פטורים. דכתיב (ויקרא ד׳) ונעלם דבר, קרי ביה ונעלם מדבר, מקצת הדבר ולא כולו:אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור. בגמרא פריך דהא שומרת יום כנגד יום בתורה כתיב (שם ט״ו) וספרה לה, מלמד שסופרת אחד כנגד אחד, וכל מידי דכתיב בתורה אין בית דין מביאין עליו קרבן. ומפרש בגמרא כגון דאמרי זבה לא הוי אלא ביממא, כלומר, כשרואה דם ביום ולא כשרואה בלילה, דכתיב (שם) כל ימי זובה:המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור. דאמרי הכנסה והוצאה אסורה דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו, זריקה והושטה מותרת:המשתחוה פטור. דאמרי השתחואה דאית בה פשוט ידים ורגלים אסורה דכתיב (שם ל״ד) לא תשתחוה לאל אחר, ושאין בה פשוט ידים ורגלים מותרת. וכללא דמילתא, אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו. אבל הורו בדבר שהצדוקין מודין בו, פטורין מקרבן צבור, והרבים העושים על פיהם כל אחד חייב להביא קרבן על שגגתו. מאי טעמא, דזיל קרי בי רב הוא:
תוסופות יום טוב
הרי אלו פטורין. פירש הר"ב דכתיב ונעלם דבר [כדתנן בסיפא] קרי ביה ונעלם מדבר מ"ם דונעלם שדיא אדבר. ומ"ס נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה ונעלם מדבר. רש"י. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן לענין עבודה זרה:
יש נדה בתורה אבל השומרת וכו'. ומשכחת לה נמי כי הא דתנן פ"ב משנה ד':
אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור. פירש הר"ב דאמרי וכו' דכתיב אל יצא. ודרשינן לא תפיקו ועמ"ש ריש שבת בדבור ושתים שהן ארבע וכו' ובגמרא והא כתיב ולא תוציאו משא מבתיכם דירמיה י"ז [כ"ב] [ומשני דאמרי דהונאה והכנסה הוא דאסור מושיט וזורק שרי] ומ"ש הר"ב זריקה והושטה. עיין פי"א דשבת משנה ב' וד':
יכין
מלכת שלמה
3.
If the court ruled that an entire principle has to be uprooted; if they said that [the law concerning the] menstruant is not found in the Torah or the [law concerning the] Sabbath is not found in the torah or [the law concerning] idolatry is not found in the torah, they are exempt. If, however, they ruled that a part [of a commandment] was to be annulled and a part fulfilled, they are liable. How is this so? If they said: [the law concerning the] menstruant occurs in the Torah but if a man has relations with a woman that awaits a day corresponding to a day he is exempt, [or that the law concerning the] Sabbath occurs in the Torah but if a man carries anything from a private domain to a public domain he is exempt, [or that the law of] idolatry occurs in the Torah, but if a man only bows down to an idol he is exempt, they are liable, for it says, “And if some matter escapes [the notice of the congregation]” (Leviticus 4:13), “some matter” but not the entire principle.משנה ד
הוֹרוּ בֵית דִּין, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָּעוּ, וְאָמַר לָהֶן טוֹעִין אַתֶּם, אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מֻפְלָא שֶׁל בֵּית דִּין שָׁם, אוֹ שֶׁהָיָה אַחַד מֵהֶן גֵּר אוֹ מַמְזֵר אוֹ נָתִין אוֹ זָקֵן שֶׁלֹּא רָאָה לוֹ בָנִים, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן עֵדָה (ויקרא ד) וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר לה) עֵדָה, מָה עֵדָה הָאֲמוּר לְהַלָּן עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם רְאוּיִין לְהוֹרָאָה, אַף עֵדָה הָאֲמוּרָה כָאן עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻלָּם רְאוּיִים לְהוֹרָאָה. הוֹרוּ בֵית דִּין שׁוֹגְגִים וְעָשׂוּ כָל הַקָּהָל שׁוֹגְגִין, מְבִיאִין פָּר. מְזִידִין וְעָשׂוּ שׁוֹגְגִין, מְבִיאִין כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה. שׁוֹגְגִין וְעָשׂוּ מְזִידִין, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין:
ברטנורה
וידע אחד מהן שטעו וכו׳ דאמר קרא (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שיהיו כולם מסכימים בשגגה:מופלא של בית דין. הגדול שבהן, ראש הישיבה:זקן שלא ראה בנים. אינו ראוי לדון דיני נפשות, שסתמו שהוא אכזרי ולא ירחם:ונאמר להלן עדה. ושפטו העדה:מה עדה האמורה להלן וכו׳ שנאמר בסנהדרין (במדבר י״א:ט״ז) והתיצבו שם עמך, בדומין לך, מיוחסין כמותך. פרט לגר ולנתין ולממזר שאינן ראויין לימנות בסנהדרין:מזידין. שידעו בית דין שהדבר אסור, פטורים מקרבן צבור, דמזיד לאו בר קרבן הוא. והעושים שוגג, מביאים כשבה או שעירה חטאת יחיד:שוגגים ועשו מזידין אלו ואלו פטורים. בית דין פטורים שהרי לא עשו הקהל מפי הוראתם ולא תלו מעשיהם בבית דין, שהרי ידעו שבית דין טעו. וכל העושים פטורים, שהרי מזידים הן ומזיד לאו בר קרבן הוא:
תוסופות יום טוב
וידע א' מהן שטעו וכו' פירש הר"ב דאמר קרא ואם כל עדת וגו' עד שיהיו כולם מסכימין בשגגה. הכי אמר רבי יוחנן ד"ג ובמסקנא לא קאי אלא אי איכא כולם הויא הוראה. אי לא לא. והיינו דתנן ואמר להם טועים אתם דאי לא אמר הכי כיון דכולם היו הוי שגגת ב"ד:
או שלא היה מופלא של ב"ד שם. ואפילו היה מנינם שלם. ר"ל שבעים ואחד. הרמב"ם. וטעמא בגמ' מפני מה [אמרו] הורו בדבר שהצדוקים מודין בו פטורין [כדפירש הר"ב לעיל] מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו. לא היה מופלא של ב"ד שם נמי פטורים. מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו:
או זקן שלא ראה לו בנים. וכן העתיק הר"ב גם הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו (פי"ג הלכה א' מה"ש) כתב או זקן או שלא ראה בנים וכן בברייתא פרק ד' דסנהדרין דף ל"ו. אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס. ומי שאין לו בנים. והעתיקה הרמב"ם בפ"ב [הלכה ג'] מהלכות סנהדרין. וכתב זקן מופלג בשנים. ובפירוש רש"י זקן ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני:
עד שיהיו כולם ראויים להוראה. פירש הר"ב שנאמר בסנהדרין והתיצבו שם עמך. עמ"ש בזה במשנה ה' פ"ד דקדושין [ד"ה ולא] דלמסקנא מונשאו אתך נפקא:
מביאין פר. רבי מאיר כדאית ליה. ור' יהודה כדאית ליה. ור"ש כדאית ליה. במתני' דלקמן. רש"י:
מזידין ועשו שוגגים וכו' פטורים. פירש הר"ב דמזיד לאו בר קרבן. ולשון רש"י דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגים בבית דין.
יכין
מלכת שלמה
4.
If the court ruled and one of them knew that they had erred and said to the others, “You are making a mistake”, or if the mufla of the court was not there, or if one of them was a proselyte or a mamzer or a nathin or an elder who did not have children, they are exempt, for it says here (Lev 4:13) “congregation” and it says later on (Num 35:24) “congregation”; just as the “congregation” further on must be fit to issue rulings, so too the “congregation” mentioned here must be fit to issue rulingsIf the court issued a [wrong] decision unwittingly and all the people acted unwittingly, they bring a bull. [If the court ruled wrong] intentionally and [the people] acted unwillingly, they bring a lamb or a goat. [If the court ruled] unwittingly and [the people] acted willingly accordingly, they are exempt.משנה ה
הוֹרוּ בֵית דִּין, וְעָשׂוּ כָל הַקָּהָל אוֹ רֻבָּן עַל פִּיהֶם, מְבִיאִין פָּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים וּשְׁלשָׁה עָשָׂר שְׂעִירִים, פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, פַּר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין, וְעָשׂוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים אוֹ רֻבָּן עַל פִּיהֶם, מְבִיאִים פָּר, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ, מְבִיאִים שִׁבְעָה פָרִים, וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ, מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פַּר, שֶׁאַף אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ, מְבִיאִין עַל יְדֵי הַחוֹטְאִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁמֹנָה פָרִים. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁמֹנָה פָרִים וּשְׁמֹנָה שְׂעִירִים, פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, וּפַר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶם, אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט הוּא חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִים אֶלָּא עַל הוֹרָיַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְלֹא עֲדַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט:
ברטנורה
מביאין פר. האמור בויקרא והקריבו הקהל פר:ובעבודה זרה מביאים פר ושעיר. ואם הורו להתיר באיסור עבודה זרה, מביאין פר ושעיר האמור בפרשת שלח לך, וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות, הוי אומר זו עבודה זרה, וכתיב התם (שם ט״ו) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה וגו׳ ושעיר עזים אחד לחטאת. ור׳ מאיר סבר, האי והקריבו הקהל פר האמור בויקרא בשגגת שאר עבירות, וכן ועשו כל העדה פר ושעיר האמור בשלח לך בשגגת עבודה זרה, הקהל שהורה בלבד הן המביאים אותם, והן בית דין הגדול:שנים עשר שבטים מביאין. דסבר ר׳ יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל, שנאמר (דברי הימים ב כ׳) ויעמוד יהושפט בקהל יהודה:שלשה עשר פרים. דסבר ר׳ שמעון שאין בית דין ששגגו בהוראה מתכפרים בפרים ושעירים של השבטים, אלא חייבים להביא פר ושעיר לעצמם:שבעה שבטים. שהם רוב מנין של שבטים, אע״פ שהן מיעוט ישראל. או רוב מנין ישראל ואע״פ שיהיו ממיעוט מנין השבטים, ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל. מביאין כל שאר השבטים שלא חטאו על ידי אלו החוטאים:שמונה פרים. דסבר ר׳ שמעון שאין אותן שלא חטאו מביאים על ידי החוטאים. והלכה כר׳ יהודה:ועשה אותו שבט. לעצמו, ואין כאן רוב מנין ישראל ולא רוב השבטים:וחכמים אומרים אין חייבים וכו׳ והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
שנים עשר שבטים מביאין. כתב הר"ב דסבר ר' יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה. ובגמרא [דף ה' ע"ב] מתקיף דלמא שאני התם דהוי [נמי] בנימין אלא מדכתיב (בראשית מ״ח:ד׳) ויאמר אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים ומאן איתיליד ליה בנימין. וליכא למימר דהכי קאמר דלכי מתיליד בנימין הוי שנים עשר שבטים קהל. דא"כ ביהושפט אע"ג דהוי תרי אמאי אקרו קהל. וא"ת י"ג שבטים הוה ליה למימר דהא איכא מנשה ואפרים. לא קשיא דמסקינן בגמרא [דף ו' ע"ב] דלא נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם אלא לנחלה. ובדגלים ונשיאים לחלוק כבוד לדגלים ונשיאים:
רש"א י"ג פרים. פי' הר"ב שאין ב"ד מתכפרים וכו' דבוהקריבו הקהל דריש ה' דהקהל:
שאף אלו שלא חטאו מביאין ע"י החוטאין. דדריש קהל הקהל [*לגרירה שאותן שלא חטאו יהיו נגררים אחר החוטאים] ור"מ לא דריש. ובמ"ג פ"ב דסוטה דריש ליה ר"מ אלות האלות. ותו דר"י הכא דריש ה' לרבויא והתם דריש למעוטי. כבר תמהו זה בתוס' דהתם דף י"ז. ומ"ש הר"ב ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל וכו' הכי תניא בגמרא [דף ה' ע"ב] ודייקינן נמי מדתנן לקמן ושאר כל השבטים פטורים. דלא צריכא. דממילא שמעינן מדתנן אותו שבט חייב. אלא הא קמ"ל דבהוראת ב"ד הגדול. שאר שבטים חייבים ועיין לקמן:
רש"א ח' פרים. דס"ל מעיני הקהל. כדאמרי אינשי מעיני דפלניא. וה"נ ה"י לשמוש אתא. מעיני של קהל:
ובעבודה זרה. אע"ג דרבי יהודה לא תני בעבודה זרה משום דממילא אתיא איצטריך ליה לר"ש למתני בהדיא. דלא תימא כיון דמיקל מדרבי יהודה ה"מ בשאר מצות. אבל בעבודה זרה דחמירא להביא פר ושעיר. אימא דמודה. הלכך צריכא. ועמ"ש בפ"ב מ"ב:
הורו ב"ד של א' מן השבטים וכו'. אותו השבט חייב. דר' יהודה ה"י דהקהל דמעיני הקהל. נמי דריש.
ועשה אותו השבט. פי' הר"ב ואין כאן רוב מנין וכו' ודברי תימה הן דמשמע דאי הוו רוב מנין אפי' שאר שבטים חייבים והא ליתא. דלא אמרן לעיל בסמוך דשבט א' מחייב שאר שבטים אלא בהוראת ב"ד הגדול. כמ"ש שם. וז"ל הרמב"ם לדעת ר' יהודה שבט א' שעשה בהוראת ב"ד הגדול שאר השבטים מביאין על ידו כשהיה רוב הקהל ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורים. לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה