First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַכֹּל מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין, נוֹדְרִים וְנִדָּרִים, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים, נָשִׁים וַעֲבָדִים. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, נוֹדְרִים וְנִדָּרִים וּמַעֲרִיכִין, אֲבָל לֹא נֶעֱרָכִין, שֶׁאֵינוֹ נֶעֱרָךְ אֶלָּא זָכָר וַדַּאי וּנְקֵבָה וַדָּאִית. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, נִדָּרִין וְנֶעֱרָכִין, אֲבָל לֹא נוֹדְרִין וְלֹא מַעֲרִיכִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם דָּעַת. פָּחוּת מִבֶּן חֹדֶשׁ, נִדָּר אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ:
ברטנורה
הכל מעריכין. הכל לאתויי בן שלש עשרה שנה ויום אחד ולא הביא שתי שערות, שהוא מעריך. והוא מופלא הסמוך לאיש. ומופלא אקרי ליה לפי שבודקים אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר ולשם מי הקדיש. אע״ג דאיש כי יפליא כתיב (ויקרא כ״ז), כשהוא סמוך לפרקו קרוי איש לענין זה. והכל דקאי נמי על נערכים, לאתויי מנוול ומוכה שחין, שאין שוין דמים. דסלקא דעתך אמינא נדר בערכך כתיב (שם), כל שישנו בדמים ישנו בערכין, וכל שאינו בדמים אינו בערכין, קמשמע לן. והכל דקאי על נודרים, משום נידרים נקט ליה. ונידרים גופיה אצטריך, לאתויי פחות מבן חודש שהוא נידר אע״פ שאינו נערך:מעריכין. אם אמר על אחד, ערך פלוני עלי, נותן ערך אותו פלוני כפי שניו כמו שקצוב בפרשת ערכין, שהערך נותן לפי שנים של נערכין:ונערכין. אם אמר אחר עליו ערך פלוני זה עלי, או אמר הוא עצמו ערכי עלי:נודרים. אמר דמי פלוני עלי, צריך שיתן כמו שהוא יפה לימכר בשוק:ונידרין. אמר אחר עליו דמי פלוני עלי, או אמר הוא עצמו דמי עלי:כהנים ולוים. כהנים אצטריכא ליה לאשמעינן דנערכין, דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שם) והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, ישראל לפני כהן ולא כהן לפני כהן, הלכך כהן ליתיה בערכין, דאי עני הוא לא קרינא ביה והעמידו לפני הכהן, קמשמע לן דכהנים איתנהו בתורת ערכין. ואיידי דתנן כהנים, תנן לויים וישראלים:נשים ועבדים. והאשה משלמת כשתתאלמן או תתגרש, והעבד כשישתחרר:טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים. שהרי יש להם דמים:ומעריכין. את אחרים, אם אמרו ערך פלוני עלי, נותנים ערך אותו פלוני:אבל לא נערכין. אם אמר ערכי עלי, או אמר אחר עליהם ערך פלוני עלי, לא אמר כלום. דזכר ונקבה אמורים בפרשת ערכין, עד שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית:פחות מבן חודש נידר. אם אמר דמיו עלי. שהרי שוה דמים כל שהן:אבל, לא נערך. שלא נאמר ערך בפרשה אלא מבן חודש ומעלה:
תוסופות יום טוב
הכל מעריכין. בנזיר ובנדרים הזכיר כנויים ושמא בערכין לא היו כינויים. והתוס' מתרצים בענין אחר אליבא טעמא דכינויי נדרים ונזיר שלא [להזכיר שם שמים שלא] הזכירו הר"ב שם:
הכל. כתב הר"ב לאתויי בן י"ג שנים ויום אחד וכן הוא בפרש"י ונראה שצ"ל בן י"ב ויום אחד. וכן הוא בתוס'. וכדתנן במ"ו פ"ה דנדה. והתם בגמ' דרשינן לה במופלא הסמוך לאיש. וה"נ כתב הר"ב ברפ"י דנדרים ובפ"ק דתרומות מ"ב דבן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין. ומ"ש עוד הר"ב והכל דקאי נמי על נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין כו'. דסד"א כו' כל שישנו בדמים ישנו בערכין [כלומר כל אדם שישנו בדמים. תוס'] קמ"ל נפשות כל דהו גמ'. ומ"ש הר"ב והכל דקאי על נודרים כו'. לאתויי פחות מבן חודש ותני והדר מפרש גמ'. וכתב רש"י דהה"נ דמצי למנקט טומטום ואנדרוגינוס חש"ו ונכרי אלא חד מתרתי תלת נקט. ל"א להכי נקט האי משום דפליגי רבנן ור"מ בהאי פירקא [בגמ'] המעריך פחות מבן חדש רמ"א נותן דמיו אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים וחכ"א לא אמר כלום ולהכי סתמה ברישא לאשמעינן ממשנה יתירה דאפי' לרבנן היכא דאמר דמיו עלי יש לו דמים ונותן דמיו. מפי מורינו. ע"כ:
מעריכין ונערכין נודרין ונידרין. והערכין כולן והדמים הכל סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית. הרמב"ם פ"א מה"ע:
כהנים ולוים. כתב הר"ב כהנים אצטריכא ליה לאשמעינן דנערכין דסד"א הואיל דכתיב והעמידו כו' קרא במעריך כתיב ולפיכך היה נ"ל להגיה לאשמעינן דמעריכין אלא דבתתני' דתנן הגוסס לא נערך ילפינן לה מוהעמידו כדפי' הר"ב שם לכך י"ל דנקט לישנא דמתני' דלקמן:
נשים ועבדים. כתב הר"ב והאשה משלמת כשתתאלמן כו' והעבד כשישתחרר. וכ"כ רש"י ומסיימי התוס' א"נ כגון שנתנו להם ע"מ שאין לרב או לבעל רשות בהן. ועמ"ש במ"ח פ' בתרא דנדרים:
ועבדים. אע"ג דגבי מצות יש לו דין אשה. לפי ערך זכר הוא נערך דלא אשתמיט תנא דלימא אם היה נערך כאשה. תוס':
אבל לא נערכין. כתב הר"ב זכר ונקבה אמורים בפרשת ערכין עד שיהא זכר ודאי כו' עמ"ש בכיוצא בזה בריש פ"ב דזבים:
יכין
מלכת שלמה
1.
All [persons] are fit to evaluate or to be made the subjects of evaluation, are fit to vow [another's worth] or have their worth vowed: priests, Levites and [ordinary] Israelites, women and slaves. The tumtum and the hermaphrodite are fit to vow [another's worth], or to have their worth vowed, and are fit to evaluate, but they are not fit to be made the subjects of evaluation, for the subject of evaluation must be definitely either male or female. A deaf-mute, an imbecile, or a minor are fit to have their worth vowed or be made the subject of evaluation, but they are not fit to make either a vow [of another's worth] or to evaluate, because they have no intelligence. A person less than one month old may have his worth vowed but not his valuation.משנה ב
הַנָּכְרִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נֶעֱרָךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַעֲרִיךְ אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ. זֶה וָזֶה מוֹדִים, שֶׁנּוֹדְרִין וְנִדָּרִין:
ברטנורה
הנכרי ר׳ מאיר אומר נערך. תרי קראי כתיבי בפרשת ערכין, חד ריבוי וחד מיעוט. בני ישראל, מיעט את הנכרים. איש כי יפליא, ריבה כל איש ואפילו נכרי במשמע. ר׳ מאיר סבר, נכרי נערך ולא מעריך, שכן מצינו שריבה הכתוב בנערכים יותר מבמעריכים, שהרי חרש שוטה וקטן נערכין, אבל לא מעריכין, הלכך שדי מיעוטא למעריך וריבויא לנערך:ר׳ יהודה אומר נכרי מעריך ולא נערך. שכן מצינו טומטום ואנדרוגינוס מעריכים, ולא נערכים. והלכה כרבי יהודה. הלכך נכרי שאמר ערך ישראל פלוני עלי, חייב ליתן כפי שניו הערך הקצוב בפרשה. וישראל שאמר ערך נכרי פלוני עלי, או נכרי שאמר ערכי עלי, לא אמר כלום:
תוסופות יום טוב
הנכרי רמ"א נערך אבל לא מעריך. כתב הר"ב תרי קראי כתיבי כו' איש כי יפליא ריבה כל איש כו'. שכן מצינו שריבה הכתוב בנערכין. ואע"ג דאיש במעריך כתיב אם אינו ענין למעריך תנהו ענין לנערך. תוס':
רבי יהודה אומר מעריך. כתב הר"ב והלכה כר"י וכן כתב בפי' הרמב"ם. ותמיהני דבמ"ה פ"ק דשקלים. תנן סתמא ואין מקבלין מנכרי לבדק הבית. שכן מפורש ע"י עזרא [ד'] לא לכם ולנו לבנות את בית ה' אלהינו. ובגמרא דהכא. אמרינן דהלכתא דר"מ מסתברא. דכתיב לא לכם ולנו. ור"י מאי עביד ליה בהאי קרא דלא לכם ולנו ומסקינן משום רפיון ידים הוא [שלא היו מתכוונים לטובה. אלא שיסמכו גם עליהם ויאחרו הבנין] דכתיב (שם) ויהי עם הארץ מרפין [צ"ל מרפים] ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. ובנא"י שבפירוש הרמב"ם מצאתי שכתב והלכה כר"מ. וכ"כ בחבורו פ"ה [צ"ל פ"א] מהל' ערכין [ה"ו]. והראב"ד השיגו דהא קי"ל ר"מ ור"י. הלכה כר"י. כלומר ומשום דאמרי' דהלכתא [דר"מ] מסתברא. לא דחינן לכללא. והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם. מדאמר רבא הלכתא דר"מ מסתברא כו'. אהא סמכינן ולא אכללא דאין למדין מן הכללות בכה"ג. ולי נראה דמשום ההוא סתמא דשקלים פסקינן כר"מ. ועיין עוד לקמן:
זה וזה מודים שנודרים ונידרים. כתבו התוס' וצ"ע. כיון דלר"מ אין נכרים מתנדבים לבדק הבית. היכי תנן זה וזה מודים שנודרים. הא נכרים לא נדרי לבדק הבית לר"מ. ודוחק לפרש דנודרים קאמר למזבח [וכדאשכחן במ"ה פ"ד דזבחים] דלכאורה מתניתין דומיא דערכין דמיירי לבדק הבית. ושמא הדר ביה רבא מהא דאמר דהלכתא כר"מ מקרא דלא לכם ולנו. ע"כ. אבל הרמב"ם בנא"י שבפירושו וכן בחבורו כתב וז"ל נכרי שיאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן הנכרי נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים. שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית וגו'. ונאמר (נחמיה ב׳:כ׳) ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים. ומה יעשה בהן יבדוק הנכרי על דעת מי נדר אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו ב"ד במה שיראה להן. חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים. ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
הַגּוֹסֵס, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, לֹא נִדָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר, נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין, אֲבָל אֵינוֹ נִדָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ. וְאִם הִזִּיק, חַיָּב בַּתַּשְׁלוּמִין:
ברטנורה
הגוסס. לא נידר, דלאו בר דמים הוא, דלמיתה הוא עומד:ולא נערך. דכתיב והעמידו והעריכו, והאי לאו בר העמדה והערכה הוא:והיוצא ליהרג. שנגמר דינו בבית דין של ישראל. אבל יוצא ליהרג על פי המלכות, לא שנא מלכות ישראל, ולא שנא מלכות של נכרים, דברי הכל מעריך ונערך:לא נידר. דלאו בר דמים הוא:ולא נערך. דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה. ור׳ חנינא בן עקביא דאמר נערך, מוקי להאי קרא דכל חרם אשר יחרם לדרשא אחריתי:ר׳ יוסי אומר כו׳ ר׳ יוסי ותנא קמא לא פליגי בנודר ומעריך ומקדיש. כי פליגי באם הזיק. תנא קמא סבר, אם הזיק פטור מן התשלומים. ואע״פ שהמזיק חייב בתשלומין מן התורה, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, אלא כמלוה על פה, ומלוה על פה אינו גובה מן היורשים. ורבי יוסי סבר, מלוה הכתובה בתורה, כמלוה הכתובה בשטר דמיא וגובה מן היורשים. והלכה כתנא קמא. אבל לאחר שתקנו דמלוה על פה גובה מן היורשים, בית דין גובין מממונו ומשלמים מה שהזיק:
תוסופות יום טוב
הגוסס. ידוע והוא שקול גרונו נשמע בשעת המיתה. הרמב"ם. ונ"ל שהוא מלשון מגיסה בקדירה דסוף פ"ה דמכשירין שהליחה מתהפך בגרונו. כמו המגיס בקדירה שמהפך מה שבקדירה. וראיתי נדפס בגליון הש"ע ח"מ סי' רי"א גוסס פי' המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה שזה יקרה סמוך למיתה ע"כ:
ולא נערך. לשון הר"ב דכתיב והעמידו והעריכו והאי לאו בר העמדה והערכה הוא. ומשום דליתא בדמים ליכא למעוטי דהא אתרבו לעיל מנוול ומוכה שחין. תוס'. וא"ת אי מוהעמידו למעוט אפי' חגר. כדאשכחן בספ"ד דסוטה [בפי' הר"ב] חגרת אינה שותה שנאמר (במדבר ה׳:י״ח) והעמיד אותה הכהן ואמאי לא ממעט אלא גוסס. וי"ל מדרבי רחמנא בן חדש לערכין ש"מ דאהעמדה ממש לא קפיד רחמנא. תוס' שם דף כ"ז. ולעיל בפרקין דף ד' כתבו וצ"ע דפשטיה דקרא גבו נודר. דכתיב בההוא קרא (ויקרא כ״ז:ח׳) ע"פ אשר תשיג יד הנודר יעריכנו. וגוסס הוא נודר ומעריך. כדתנן במסכת שמחות. [*ומתניתין נמי הכי משמע מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך] ומנלן לומר מוהעמיד (בההוא קרא על פי) דכתיב גבי מעריך. לומר שלא יהא נערך. ע"כ. והרמב"ם לא כתב בחבורו דגוסס נודר ומעריך. וגם במסכת שמחות. לא ראיתי כן. אלא שמתחלת הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. לעולם זוקק ליבם ופוטר וכו'. ואולי דדיוקא דלעולם לאתויי נודר ומעריך:
והיוצא ליהרג. כתב הר"ב שנגמר דינו בב"ד של ישראל. וכה"ג בפ"ג דגיטין דף כ"ט שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו. וכתבו התוס'. אע"ג דאמר בסנהדרין [במשנה דרפ"ו] שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות היה הלה מניף בסודרין. מ"מ לא שכיח ע"כ. ומ"ש הר"ב. אבל יצא ליהרג ע"פ מלכות כו'. דהיוצא ליהרג ע"פ ב"ד הוא ענין שאינו תלוי ברצונינו. אלא התורה ממיתה אותו. אבל אם יוצא ליהרג במצות המלך מעריך ונערך לד"ה שלפעמים חוזר המלך מדבורו. הרמב"ם:
ולא נערך. פירש הר"ב דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון. רש"י:
[*רבי חנינא בן עקביא אומר נערך. וכתב הר"ב דמוקי האי קרא דכל יחרם כו' לדרשא אחריתי. לכדתניא ר"י בנו של ר"י בן ברוקה אומר. לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנים ממון ומתכפר להם. שנאמר (שמות כ״א:ל׳) אם כופר יושת עליו. יכול אף בידי אדם כן. ת"ל (ויקרא כ"ז) כל חרם לא יפדה. אין לי אלא מיתות חמורות וכו'. ת"ל כל חרם. ולא פירש הר"ב בדר"ת לענין גוסס לפי שהוא מודה בגוסם וכ"כ רש"י ז"ל]:
ר' יוסי אומר וכו'. כתב הר"ב ר"י ות"ק ל"פ בנודר ומעריך ומקדיש כי פליגי באם הזיק כו'. גמרא. וכתבו התוס' ובאם הקדיש ל"פ שמיד שהקדיש חל ההקדש. ולא דמיא למלוה. אבל יש להקשות אמאי ל"פ באם נדר והעריך ושמא בנודר ומעריך יחול מיד. [*ומ"ש הר"ב מלוה הכתובה בתורה כו' עיין בזה מ"ש במשנה ג' פ"ח דבכורות. ומ"ש אבל לאחר שתקנו כו' תמיהני מאי תקנה איכא הא קי"ל לר"מ ור"י במ"ג פ"ח דבכורות דמלוה ע"פ גובה מן היורשים. וא"כ הל"ל אבל האידנא קיומא לן הלכה כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. וכבר ידעת שפסק הלכה כו'. ואולי שהר"ב יסבור. דהא דאמר רב פפא בס"פ גט פשוט גובה מהיורשים שלא תנעול דלת כו' דוקא. ודאמר בפרק קמא דקדושין דף י"ג דטעמא דשיעבודא דאורייתא ההיא לענין קרבן וכתירון שתפסו התוספות (שם ד"ה גובה) לעיקר. והיינו כמתניתין דספ"ב דקנים. ע"ש. ועי"ל דאף לתירוץ קמא דהתוס' *)דההוא דפ"ג פליגי אליבא דמ"ד דאורייתא. והרא"ש מסיק דה"ק טעמא דאוקמא אדאורייתא ביורשים. משא"כ בלקוחות שלא תנעול כו' אפ"ה [דוקא] בקרקעות שירשו ולא במטלטלין. ועל המטלטלין היא תקנה מהגאונים. כמ"ש הרמב"ם ספי"א מהלכות מלוה והטור ח"מ סי' ק"ז והואיל וכן שיש בקצת תקנה נקט הר"ב הכל בלשון תקנה. אלא שזהו דוחק ועיין במ"ב פ"ה]:
יכין
מלכת שלמה
3.
One at the point of death or about to be put to death cannot have his worth vowed, nor be evaluated. Rabbi Hanina ben Akavia says: he can be evaluated because his value is fixed, but his worth cannot be vowed because his worth is not fixed. Rabbi Yose says: he may vow, evaluate, and consecrate [to the sanctuary], and if he caused damage, he is obliged to make restitution.משנה ד
הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצְאָה לֵהָרֵג, אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר, מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה, נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ. בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָּה, אֲסוּרָה בַהֲנָיָה:
ברטנורה
אין ממתינין לה עד שתלד. דמהו דתימא ולדות ממונא דבעל הן כדכתיב (שמות כ״א:כ״ב) כאשר ישית עליו בעל האשה, ולא נפסדינהו מיניה קמשמע לן דכתיב (דברים כ״ב:כ״ב) ומתו גם שניהם, גם לרבות את הולד:ישבה על המשבר. מקום מושב האשה היולדת קרוי משבר:ממתינין לה עד שתלד. דכיון דנעקר לצאת, גופא אחרינא הוא ואינו כגוף אמו:נהנין בשערה. לאו שערה ממש קאמר, אלא פאה שהיתה לה משער אשה אחרת קשורה לשערה. ודוקא כשאמרה תנו אותה לבתי או לפלונית, דכיון דאמרה תנו גליא דעתה דלא ניחא לה דתהוי כגופה לאתסורי, וכנטולה מחיים דמיא. אבל בענין אחר אסור, שנויי המת אסורים בהנאה:בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. אפילו שערה:
תוסופות יום טוב
ישבה על המשבר כו'. פירש"י קודם שנגמר דינה וליתא דאיוצא ליהרג קאי וכל היוצא ליהרג לאחר גמר דין. והיינו טעמא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כלל. כדמשמע בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ה) דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין. מדקאמר היכי ליעבד לדייניה במעלי דשבתא וליגמר דיניה בשבתא ולקטליה [בחד בשבת] נמצא אתה מענה את דינו [וכי] קאמר לגמור דיניה בחד בשבתא קאמר מינשו לטעמייהו. ולעינוי לא חיישינן. תוס':
האשה שנהרגה נהנין בשערה. כתב הר"ב לאו שערה ממש קאמר כו' שנויי המת אסורים בהנאה. גמ'. ופירש"י מת אסור בהנאה. דכתיב (במדבר כ׳:א׳) ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ע"כ. וכיון שהמת אסור בהנאה כל נוייו מיתסרין נמי בהנאה. והא דתנן שנהרגה רבותא קמ"ל. דגמר דינה אוסרתה קודם שתמות. אבל הרמב"ם בסוף הלכות אבל. כתב המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו משמע מדבריו דשנהרגה דוקא אכן כבר השיגו הכ"מ. ובב"י טור י"ד סי' שמ"ט העתיק זה הלשון ע"ש הסמ"ג והשיגו. ועמ"ש לקמן עוד בהא דנהרגה.
בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. כדקי"ל ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו. ואין לו בהן הנייה של כלום. רש"י:
אסורה בהנאה. לשון הר"ב אפי' שערה. ותימה מאי אפי' דהא באשה נמי שערה מיתסר. אבל הר"ב הטעתו עינו. שראה כך בפירש"י בגמ' בסוף הפרק. ולא השגיח שרש"י פי' זה על הא דתניא האשה *)שמתה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה. זו מיתתה אוסרתה. וזו גמר דינה אוסרתה. ולברייתא זו נהנין בשערה היינו שערה ממש. לפי שאין גמר דינה אוסרתה. ואהא פירש רש"י בהמה שנהרגה אסורה בהנאה אפילו שערה. איברא דרב נחמן בר יצחק מפרש למתני' נמי כהך ברייתא ודנהנין בשערה שערה ממש. אבל הר"ב לא פי' כן אלא כדרבא דמוקים לה בפאה נכרית אבל שערה גופא אסורה. לדידיה ודאי דלא שייך לפרש אפי' שערה. ואף הרמב"ם מפרש כדרבא. ולא סיים בבהמה אפילו שערה. ומ"מ אני תמיה שפירש כדרבא ולא כדרב נחמן בר יצחק דהא קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק אדרבא והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופיה אף ה"נ גופיה. [*והטור י"ד סי' שמ"ט כתב כדרב נחמן בר יצחק. דמחלק בין מחיים דהיינו בין גמר דין עד שתהרג דנהנין ולאחר מיתה לא ומתוקמא מתניתין כברייתא דלעיל. אבל כשלמדתי ב"ק כשחברתי מהדורא בתרא על ספרי ספר מעדני מלך דאדכתב הרא"ש שם סימן י"א דפחת נבלה איכא בכופר ושלשים דעבד. העליתי מפירש"י והסוגיא דהכא דלא כהטור. אלא לר"נ בר יצחק בכל אשה שמתה בין מעצמה בין מהריגה שערה מותר בהנאה. וכן ראיתי עוד להרמב"ם בסוף פי"ב מהלכות סנהדרון שסתם וכתב כל אשה שתיהרג מותר ליהנות משערה. ולא חילק בין מחיים לאחר שתמות והוא עקר. ואזדא לה מ"ש הכ"מ על הרמב"ם דאינו יודע מנין לו. ומן התימה לפי דרכו שלא כתב כלום על מ"ש בהלכות סנהדרין סתם מותר ולא פי' אי בפאה מאחרת כרבא אי מחיים כר"נ. והארכתי עוד שם בספרי הנזכר. אך עתה מצאתי בתשובת הרשב"א סימן ש"ל שהשיג על הרמב"ם ואמר שמה שסמך על זו הברייתא אינו סמך. דמיירי נמי בגוזזה קודם מיתה. דבגמ' סתמא פריך דהא שער מת אסור בהנאה. ורב נחמן בר יצחק אילו אהא פליג הל"ל לא דשער המת מותר. ועיין עוד שם]:
יכין
מלכת שלמה