First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַכֹּל מְמִירִים, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים. לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא, שֶׁאִם הֵמִיר, מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם. אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בְחַטָּאת וְלֹא בְאָשָׁם וְלֹא בִבְכוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בִּבְכוֹר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן. מַה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין מְמִירִים בּוֹ, אַף הַבְּכוֹר לֹא יְמִירֶנּוּ בוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה לִּי אֵינוֹ מֵמִיר בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם, שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶם. תֹּאמַר בִּבְכוֹר, שֶׁזָּכִין בּוֹ בְחַיָּיו. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז), הֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו, בְּבֵית הַבְּעָלִים, אַף תְּמוּרָה בְּבֵית הַבְּעָלִים:
ברטנורה
הכל ממירין. הכל מתפיסין בקדושת תמורה, שתופסת קדושת תמורה בבהמת חולין, אם אמר זו תחת זו של הקדש. בין על פי אנשים בין על פי נשים, כגון אם המירה אשה תופסת קדושת תמורה על פיה. והכל דתנינן הכא, לאתויי יורש שאם המיר בקרבן שהפריש מורישו בחייו, תמורתו תמורה: לא שאדם רשאי להמיר דהא כתיב לא ימיר:מומר. נתפסת עליה קדושה ושתיהן קדושות:וסופג את הארבעים. לוקה על לאו דלא ימיר, ואע״ג דלאו שאין בו מעשה הוא. דקיי״ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם: ואם תאמר, לאו הניתק לעשה הוא, דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, ואין לוקין על לאו הניתק לעשה. יש לומר, דשאני הכא שהלאו כולל יותר מן העשה שבו, שכל מימר לוקה ואין כל מימר עושה תמורה, שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה, וכיון דאין העשה שוה ללאו לא מקרי לאו הניתק לעשה:הכהנים ממירין את שלהן. קרבנות שהפריש הכהן להקריב לעצמו, אם המיר בו הכהן מתפיס בתמורה:לא בחטאת ולא באשם. שנתן לו ישראל שיקריב לו, אם המיר בו הכהן אין עושה תמורה על ידו, דהא אין לו חלק בו, אלא משעת הקטרת אימורין ואילך זוכה בבשר, ואין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו:ולא בבכור. שנתן לו ישראל:וכי מפני מה אין הכהנין ממירים בבכור. והלא כולו של כהן הוא ומחיים נותנים לו ואין ישראל מתכפר בו:מה חטאת ואשם אין ממירין. דהא ודאי פשיטא לן דאין הכהנים זוכים בהן אלא מהקטרת אימורין ואילך:מה לי אינו ממיר בחטאת ואשם. כלומר, דין הוא שאין כהנים ממירין בחטאת ואשם כו׳:והיה הוא ותמורתו. מקיש תמורה להקדש עצמו:היכן קדושה חלה. על ההקדש, בבית בעלים:אף תמורה. לא תחול אלא בבית בעלים, אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי, הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר בו, נתפס בקדושה, שהרי ברשותו חלה הקדושה על הבכור. והלכה כר׳ עקיבא:
תוסופות יום טוב
הכל ממירים. כתב הר"ב לאתויי יורש. גמ'. אם המר ימיר לרבות את היורש. ופירש"י דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה:
אחד אנשים ואחד נשים. אע"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקדושין כל מצות ל"ת כו'. אחד אנשים וא' נשים חייבים. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה׳:ו׳) ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת כו'. כמ"ש שם. אצטריך למתני הכי דמהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא. דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל מדכתיב ואם המר. וה"מ למכתב אם. אתי וי"ו לרבות האשה. גמ'.
וסופג את הארבעים. כתב הר"ב ואע"ג דלאו שאין בו מעשה וכו' דקי"ל כו' חוץ מנשבע ומימר. ומקלל חברו בשם. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו ריש ה' תמורה ומפרשינן בגמ'. נשבע אמר קרא (שמות כ׳:ז׳) כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. והמ"ל לא ינקה ולשתוק. ה' למה לי. ב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו. אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו. וכתיב לשוא לשוא. שני פעמים. אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר. ומסיק באכלתי ולא אכלתי [*ועיין בפ"ד דאבות משנה ז'] מימר א"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר. משום דבדבורו עשה מעשה פירש"י שעושה מחולין קדשים. ע"כ. ועמ"ש בספ"ח דמנחות. ותימה דהשתא מעיקרא לאו קושיא היא זו שהקשה הר"ב מלאו שאין בו מעשה וכבר תמה ג"כ הכ"מ וכתב שכן הרגיש ג"כ המגיד בפי"ג מהלכות שכירות. ומקלל את חברו בשם. אמר קרא (דברים כ״ח:נ״ט) אם לא תשמור וגו'. ליראה את השם. וכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר (שם כ"ה) והפילו השופט והכהו לפניו. הוי אומר הפלאה זו מלקות. ולשבועת אמת א"א לומר. דהא כתיב (שם ו') ובשמו תשבע. ולמוציא שם שמים לבטלה לא מצית אמרת דכתיב (ויקרא י״ט:י״ד) לא תקלל חרש. ואי אמרת בשלמא מקלל. אזהרתיה מהכא. אלא א"א מוציא שם שמים. כלומר אבל מקלל לא סגי ליה במלקות. [*כיון דעביד תרתי דקא מפיק ש"ש לבטלה. וקא מצער ליה לחבריה] אזהרתיה מהיכא. דהא דכתיב (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא. אזהרת עשה הוא. ומ"ש הר"ב שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה. כדתנן סוף פרקין. וסוף פ"ב:
וסופג את הארבעים. וא"ת אמאי לא תני שמנים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וי"ל דלא נחת למנין מלקיות. אלא כלומר דלקי עליה. עי"ל דלעולם לא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכי. חד בקרבן שלו וחד בשל חברו. וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר [כדאיתא בגמ' דף ט'] תוס':
אף תמורה בבית הבעלים. כתב הר"ב הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר נתפס בקדושה וכו' ומסיים הרמב"ם בפ"א מה"ת. וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו. לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה.
יכין
מלכת שלמה
1.
All persons can substitute, both men and women. Not that one is permitted to substitute, but that if one did so, the substitute is sacred, and he receives forty lashes. Priests have the power to substitute their own [animal] and Israelites also have the power to substitute their own [animal]. Priests do not have the power to substitute a hatat, an asham or a first-born: Rabbi Yohanan ben Nuri: what is the reason [priests] do not have the power to substitute a first-born? Rabbi Akiva said: a hatat and an asham are priestly gifts and a first-born is also a priestly gift. Just as in the case of a hatat and an asham [priests] have no power to substitute them, so in the case of a first-born [priests] have no power to substitute it. Rabbi Yohanan ben Nuri said to him: So what that priests should have no power to substitute a hatat and an asham, for there they have do not have a claim on these [offerings] while they are alive. How can you say that the same applies to a first-born upon which [the priests] do have a claim when it is alive? Rabbi Akiva replied to him: Has not Scripture already said: “Then it and its substitute shall be holy?” (Leviticus 27:10). Now where does the holiness [of the original animal] occur? In the house of the owners; so too the substitution occurs in the house of the owners.משנה ב
מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר, מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים, מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים, מִן הַתְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין וּמִבַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב. אֵיזֶהוּ טוֹב בְּרָע, בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָם. מְמִירִים אֶחָד בִּשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד, אֶחָד בְּמֵאָה וּמֵאָה בְּאֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין מְמִירִים אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ, מַה הוּא מְיֻחָד, אַף תְּמוּרָתוֹ מְיֻחָדֶת:
ברטנורה
ממירין מן הבקר על הצאן וכו׳ דכתיב בהמה בבהמה, וצאן ובקר זכרים ונקבות כולהו בהמה מקרו:טוב ברע. טוב של חולין לא ימיר אותו ברע של קודש, ואם המר ימיר וגו׳, אלמא בעלי מומין עבדי תמורה. ואבעל מום חיילא תמורה, דכתיב או רע בטוב, דמשמע בעל מום של חולין בתם של קודש:ואיזהו טוב ברע. כלומר, איזהו רע של קודש דעביד תמורה, כל שקדם הקדשו את מומו. אבל קדם מומו את הקדשו דלא חלה עליו קדושה, לא עביד תמורה. מדהוה מצי למכתב לא ימיר טוב ברע או רע [בו], והוה משמע [או רע] לא ימיר לא בטוב ולא ברע, בטוב בתרא דכתב רחמנא למה לי, לומר לך טוב מעיקרו, שבשעה שהוקדש היה תם ושוב נפל בו מום, עושה תמורה. רע מעיקרו, שנפל בו מום קודם שהוקדש, אין עושה תמורה:ממירין אחד. של חולין בשנים של קודש, כגון שאמר הרי זו תחת אלו:ושנים. דחולין באחד דקודש, כגון הרי אלו תחת זו:מה הוא מיוחד. דכתיב הוא. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
ממירין מן הבקר על הצאן כו'. מן הכבשים על העזים כו'. זו ואצ"ל זו קתני.
בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן. עיין במשנה ב' פ"י דחולין ובמשנה ב' פ"ב דבכורות:
ממירים אחד בב' וב' באחד. דת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין א' בב' וב' באחד א' בק' וק' באחד. ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות. ולא בהמות בבהמה. א"ל מצינו בהמות שקרויה בהמה שנאמר ובהמה רבה. ור"ש בהמה רבה אקרי. בהמה סתם לא אקרי. וטעמא דר"ש משום בהמה הוא. והא טעמא דר"ש הוא מה הוא מיוחד כו' מעיקרא א"ל ר"ש מן והיה הוא ותמורתו וכי [חזא] דדרשי רבנן מבהמה [בבהמה] א"ל איהו מהתם נמי מצינא למילף טעמא דידי. גמרא. ועיין בפי' הר"ב סוף משנה ה':
יכין
מלכת שלמה
2.
One can substitute Herd animals for flock animals and flock animals for herd animals; Sheep for goats and goats for sheep; Males for females and females for males; Unblemished animals for blemished animals and blemished animals for unblemished animals, since Scripture says: “One may not exchange or substitute another for it, either good for bad, or bad for good” (Leviticus 27:10). What is meant by “good for bad”? Blemished animals whose dedication was prior to their blemish. One can substitute one [hullin animal] for two [consecrated animals], and two [hullin animals] for one [consecrated animal]; One [hullin animal] for a hundred [consecrated animals] and a hundred [hullin animals] for one [consecrated animal]; Rabbi Shimon says: one can only substitute one for one, as it says, “Then it and its substitute” (ibid), just as “it” [the consecrated animal] is only one, so [its substitute] must also be only one.משנה ג
אֵין מְמִירִין אֵבָרִים בְּעֻבָּרִים וְלֹא עֻבָּרִים בְּאֵבָרִים, וְלֹא אֵבָרִים וְעֻבָּרִים בִּשְׁלֵמִים וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְמִירִים אֵבָרִין בִּשְׁלֵמִים וְלֹא שְׁלֵמִים בְּאֵבָרִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא בְמֻקְדָּשִׁין, הָאוֹמֵר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה, כֻּלָּהּ עוֹלָה, אַף כְּשֶׁיֹּאמַר רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ, תְּהֵא כֻלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ:
ברטנורה
אברים בעוברים. אברים דחולין בעוברים דקודש. שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר קודש שבמעי בהמה זו, אין הקדושה חלה על האבר:ולא עוברים באברים. שאם אמר הרי עובר שבבהמת חולין זו תמורת רגל של בהמת קודש זו, אין העובר קדוש: ולא עוברים ואברים של חולין, בשלימים דקודש: ולא שלימים דחולין, בעוברים ואברים של קודש:ממירין אברים בשלימים. אמר הרי רגל בהמת חולין זו תמורת בהמת קודש זו, חלה תמורה על האבר ופשטה לה בכל הבהמה והויא תמורה כולה וקריבה:ולא שלימים בהן. דאין כח באבר אחד של בהמת קודש לעשות תמורה:והלא במוקדשין. בתחלת ההקדש כשאומר רגלה של זו עולה:כולה עולה. כדילפינן מקרא דכתיב (ויקרא כ״ז:ט׳) כל אשר יתן ממנו לה׳ יהיה קודש, כשהוא אומר יהיה קודש, לרבות את כולה. והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב
אין ממירין אברים בעוברים וכו'. אע"ג דעובר אקרי בהמה כדפי' הר"ב רפ"ד דחולין בהמה בבהמה תאכלו ואם כן קרינא ביה לא ימיר בהמה בבהמה וליכא למימר כפירוש הר"ב דסוף פ"ב. ע"ש. מסיק בגמרא דהתם דף ס"ט דמתני' רבי שמעון היא דמקיש תמורה למעשר בס"פ מה מעשר קרבן יחיד כו'. הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים [דבעינן יעבור תחת השבט]. אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים:
[*והלא במוקדשים כו'. ולעיל בריש פי"א דחולין כתבתי דאף לתנא קמא כך הוא במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו].
יכין
מלכת שלמה
3.
One cannot substitute limbs [of hullin] for [dedicated] embryos; Or embryos [of hullin] for [dedicated] limbs; Or embryos and limbs [of hullin] for whole [dedicated animals]; Or whole [animals of hullin] for them. Rabbi Yose says: limbs [of hullin] can be substituted for whole [dedicated animals], but whole [animals of hullin] cannot be substitute for them. Rabbi Yose said: When it comes to dedicating animals, is it not true that if one says: “This foot shall be an olah (a burnt offering),” the whole [animal] becomes an olah? Similarly, if one says, “This foot shall be in place of this [whole dedicated animal],” the whole [animal] should become a substitute in its place!משנה ד
אֵין הַמְדֻמָּע מְדַּמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֵין הַמְחֻמָּץ מְחַמֵּץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֵין הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
ברטנורה
אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונדמעו, ונפל מן המדומע למקום אחר, בעינן מאה מן החולין לפי מה שיש תרומה בסאה זו של דמוע, ולא בעינן מאה סאה כנגד כל אותה סאה של דמוע, שאינה נחשבת כולה תרומה לאסור חולין שניים:ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון. עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה לזרים. ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחמצתה, אינה אוסרתה אלא לפי חשבון שאור של תרומה שנתערב בה, ולא מתסרא אחרונה אלא אם כן נפל בה מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיש בשאור של תרומה המעורב בה כדי לחמץ האחרונה בלא צירוף החולין המדומעים:ואין המים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון. מקוה שיש בו אחד ועשרים סאים מי גשמים, ממלא בכתף תשעה עשר סאין ופותקן למקוה דרך המשכה והן טהורים. ואע״ג דשלשה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, השאיבה כשרה כשהיא דרך המשכה והיה שם בראשונה רוב שיעור מקוה שהוא עשרים ואחד סאין מי גשמים. והיינו לפי חשבון, דאין השאובים פוסלים המקוה כשהן דרך המשכה אלא אם כן הן עשרים סאים מים שאובים, שאין שם רוב שיעור מקוה ממי גשמים. כך נראה פירוש משנה זו, וכן פירשתיה במסכת תרומות פרק סאה תרומה. אבל בגמרא הכי פירושא, לפי חשבון כלים, שאין שלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה אלא אם כן נפלו למקוה משלשה כלים או פחות, אבל אם נפלו מארבעה כלים, או יותר אינן פוסלים, והיינו דקאמר ואין מים שאובים פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון, שמחשבים הכלים שמהן נפלו שלשה לוגין מים למקוה, ומונין אותן, אם הם שלשה כלים או פחות פוסלים את המקוה. ואם משלשה כלים ולמעלה, אין פוסלין. ומתניתין רבי יוסי בן חוני היא דהוא סבר שלשה לוגין שנפלו מיותר משלשה כלים אין פוסלין, ואינה הלכה:
תוסופות יום טוב
[*אין המחומץ כו'. כתב הר"ב עיסה של חולין כו'. הרי כולה אסורה עיין במשנה ד' ו' פ"ב דערלה]:
אין המים שאובין פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון. פירוש [*קמא שכתב הר"ב פירשתיו בפ"ה דתרומות משנה ו' ע"ש. והפירוש השני שכתב] הר"ב לפי חשבון שמחשבין את הכלים וכן פירש"י והרמב"ם ולפירוש זה אינו דומה הך לפי חשבון לאינך. דאינהו מיירי לפי חשבון הדבר הפוסל. לכך נראה פירוש התוס' שפירשו לפי חשבון הלוגין שפוסלין המקוה דהיינו שלשה ע"כ. [*אמנם מצאתי ראיתי להר"ן בס"פ כל הבשר. שכתב כפירש"י ומסיים בה וז"ל. ומשום דבמדומע ובמחומץ ובמים שאובין שייך לפי חשבון תנינהו בהדדי. אע"פ שחשבון המים שאובים אינו מענין חשבון המדומע והמחומץ. ולישנא נמי הכי מוכח. דלא קתני דאין המים שאובין שנתערבו בכשרים פוסלים אלא לפי חשבון. כדקתני אין המדומע והמחומץ פוסל. עכ"ל] ומ"ש הר"ב ומתני' ר"י בן חוני דהוא סבר ג' לוגין כו'. גמרא. וה"מ לאתויי סתם משנה דסוף פ"ג דמקואות. אלא דנקט יוסי בן חוני דהכי קתני ליה בהדיא בברייתא כ"כ הר"ש שם במקואות. ומ"ש הר"ב ואינה הלכה. וכ"כ הרמב"ם. ותימה בעיני דאע"ג דבברייתא מחלוקת היא כדמייתי לה בגמ' הא מסתם סתם לן תנא דמתני' כוותיה בספ"ג ממסכת מקואות. ומחלוקת בברייתא וסתם במשנה. הלכה כסתם משנה. כמו שכבר כתבתי זה בהרבה מקומות. וכן שם לא כתבו הר"ב והרמב"ם שאינה הלכה. והתוס' [ד"ה יב"ח] כתבו שהראב"ד פסק דהלכה כר"י בן חוני. ולא פירשו טעמו ונ"ל ברור שזה הוא טעמו מדסתם לן תנא דמתניתין כוותיה. ושוב מצאתי שאף הרמב"ם בחבורו רפ"ה מהלכות מקואות כתב כסתם דמקואות. וכן פסק ג"כ טי"ד סי' ר"א:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
אֵין מֵי חַטָּאת נַעֲשִׂין מֵי חַטָּאת אֶלָּא עִם מַתַּן אֵפֶר. אֵין בֵּית הַפְּרָס עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס, וְלֹא תְרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה, וְלֹא תְמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, וְלֹא הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ לוֹ, הֶקְדֵּשׁ עוֹשֶׂה תְמוּרָה, לֹא הַוָּלָד וְלֹא תְמוּרָה עוֹשִׂין תְּמוּרָה:
ברטנורה
אין מי חטאת נעשים מי חטאת אלא עם מתן אפר. בשעה שנותן את האפר נעשים מי חטאת, והלכך בעינן שיהיו מים תחילה בכלי ואח״כ אפר. אבל נתן אפר תחילה ואח״כ מים, פסול, דהא לא היו שם מים בשעת מתן אפר כדי שיעשו מי חטאת, ותו לא מיעבדי מי חטאת. וקרא דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) ונתן עליו מים חיים, לא שיתן המים על האפר, דהא כתיב מים חיים אל כלי, דמשמע המים נתונים אל הכלי ולא אל [האפר], אלא, ונתן עליו, להזהיר שאחר שיתן [האפר] על המים יערבם באצבעו יפה ויחזיר המים שתחתיו עליו:אין בית הפרס עושה בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר, אם חזר וחרש בית הפרס ושדות שסביבותיו, לא מחזקינן לשאר שדות כבית הפרס ולומר שהמחרישה הוליכה העצמות לשדות שסביבותיה, דקבר אחד לא עביד בית הפרס. אלא כל אותה שדה שאבד בה הקבר שאין ידוע היכן הוא, ומלוא מענה לכאן ומלוא מענה לכאן לאותו דרך שרגילים בני הבקעה לחרוש שדותיהן, אם למזרח ומערב או צפון ודרום, דשמא לאחד משני ראשיה היה הקבר ומשם נתגלגל העצם לתוך אחת מן השדות שמכאן ומכאן, וכן שיערו חכמים דמלוא המענה ראויות העצמות ליגלגל על ידי המחרישה, טפי לא. וכמה מלוא מענה מאה אמה:אין תרומה אחר תרומה. השותפים שתרמו זה אחר זה, תרומת הראשון אינה תרומה, דכיון שחזר השני ותרם, גלי דעתיה דלא ניחא ליה בתרומת הראשון, והוי ליה ראשון תורם שלא מדעת חבירו, וכן השני. ומתניתין רבי עקיבא היא, ואינה הלכה. אלא אם תרם הראשון כשיעור דהיינו אחד מחמשים, אין תרומת השני תרומה. ואם לא תרם הראשון אלא בעין רעה, כגון שתרם אחד מששים, תרומת השני תרומה:ואין תמורה עושה תמורה. דאמר קרא ותמורתו יהיה קודש, ולא תמורת תמורתו:ולא הולד עושה תמורה. דאמר קרא והיה הוא, ולא הולד:רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה. דאמר קרא יהיה, לרבות את הולד. ורבנן סברי, יהיה, לרבות שוגג כמזיד, שאם סבר [להמיר] שחור [והמיר] את הלבן, דגבי קדשים לא קדיש משום דהוי הקדש בטעות, וגבי תמורה קדיש. והלכה כחכמים. ומיהו אע״ג דאין תמורה עושה תמורה, קיימא לן ממירין וחוזרין וממירין בבהמה אחת, ואפילו כמה בהמות על בהמה אחת של הקדש, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, כולן תמורה:
תוסופות יום טוב
אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר. פי' הר"ב בשעה שנותן את האפר נעשים מי חטאת הלכך בעינן שיהיו מים תחלה בכלי. ואח"כ אפר. אבל נתן אפר תחלה ואח"כ מים פסול וכו' וקרא דכתיב כו' לא שיתן כו'. דהא כתיב מים חיים אל כלי. גמרא. ומאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא דלמא רישא דקרא דוקא. פירש"י דאפר קודם למים. כדכתיב ונתן עליו מים. ואל כלי להכי אתא שתהא חיותו בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אלא זה יתן לתוך המעין. ויקח המים לתוכו. ע"כ. לא מצית אמרת מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה. פירש"י כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדו והוי למעלה דמצוה להקדים המים. כדכתיב ומן העפר וגו' אף כאן מכשיר למעלה. ע"כ. ועוד דרשו מדרש זה בפ"ב דסוטה דף ט"ז [ע"ב]. ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאין על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעלי התוס' במסכת יומא פ"ד דף מ"ג [ד"ה הכל] . שנדחקו ליישב פי' הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו. ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ז) [ע"ב]. הביאו התוס' עצמם למימרא זו [ד"ה אמאי]. משתי אלו המסכתות:
אפר. והר"ב שכתב תרי זמני עפר. גם הוא נכון שכן כתוב (במדבר י״ט:י״ז) ומעפר שרפת החטאת:
אין בית הפרס עושה בית הפרס. פי' הר"ב שדה שנחרש בה קבר אם חזר וחרש וכו' דקבר אחד לא עביד בית הפרס אלא כל אותה שדה שאבד בה הקבר. שאין ידוע היכן הוא ומלא מענה כו' ובגמ' עד כמה אמר רב דימי שלש שדות ושתי מענות. ופירש"י. אותה שדה שהקבר בה טמאה כולה. דלא ידעינן באיזה מקום ממנה [היה] הקבר. ומש"ה עושה מלא מענה לכל צד דשמא לא' מב' ראשיה היה הקבר ומשם הלך לאותה שדה חברתה מלא מענה כו'. ע"כ. ופליאה הוא בעיני דהא תנן במשנה ג' פי"ז דאהלות. החורש משדה שאבד הקבר בתוכה אינן עושה בית הפרס. ופירש הר"ב דה"ל ספק ספקא שמא לא חרש במקום הקבר. ואת"ל חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. ע"כ. וכן שם בראש הפרק כתב הר"ב מלא המענה של המחרישה ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו כו' וכיוצא בזה ג"כ לשונו בספ"ז דנדה. ומצאתי בפי' הר"ש שם פי"ז דאהלות משנה ב' שהביא לשון רש"י. וכתב עליו וז"ל ולא דמי לחורש משדה שאבד בה קבר דקתני בסמוך דאינו עושה בית הפרס. דהכא בחורש כל השדה. והתם בשלא חרש מכולה שדה דהויא ספק ספקא. ומיהו קשה דאכתי ספק ספקא היא. ולשדה שבמזרח ה"ל למדוד מראש בית הפרס שבמערב דשמא שם היה הקבר. ואת"ל שהיה בראשו שבמזרח שמא לא גילגל עצם ע"כ. וכן בשדה שבמערב. ונראה לפרש דלשלש השדות בין כולם שתי מענות קאמר והקבר היה באמצעו של אמצעי. ולא אשמעינן רב דימי מידי דלא אשמעינן מתני' [כלומר רבי יהושע דבאהלות] ולא בא אלא ליישב לשון בית הפרס [פעמים עושה בית הפרס דקאמר ר' יהושע התם] דמשמע שזה שהוא בית הפרס עושה שאצלו בית הפרס. ע"כ. היינו כפירש הר"ב דריש פרק י"ז דאהלות:
ולא תרומה אחר תרומה. פי' הר"ב השותפין שתרמו זה אחר זה תרומת הראשון אינה תרומה וכו'. וכן השני. וכך פירש רש"י דהא סתמא קאמר אינה תרומה. והתוס' הקשו וכתבו דלא נהירא דאין זה כמו ולא תמורה אחר תמורה. דהתם הראשון תמורה והשני אינו תמורה. וכך נראה לפרש כמו כן הכא דהראשון תרומה ולא השני ע"כ. וצריך לפרש אין תרומת שניהם תרומה כלומר אלא תרומת הראשון בלבד ועיין עוד בסמוך. ומ"ש הר"ב ומתני' ר"ע היא. גמ'. מתני' מני ר"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר"א אומר תרומת שניהם תרומה. רע"א אין תרומת שניהם תרומה. והא דבמשנה ג' פ"ג דתרומות. תנן ר"ע אומר תרומת שניהם תרומה. כבר כתב שם הר"ש. דחלוף גרסאות הן. אבל התוס' מתרצים לפי פירושם. דבשמעתין מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום. ומש"ה תרומת הראשון תרומה לר"ע. שהרי מדעת חברו תרם. והשני אינו כלום דנתן לחברו רשות לתרום וכבר תרם. ור"א סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד [דלא] ניחא ליה בתרומת חברו. אבל התם בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום. הלכך כל חד אדעתיה דנפשיה תרם חלקו. לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת. ע"כ [ועיין בפירוש הר"ב שם] וצ"ל לדידהו דגרסינן בגמרא דתניא. וכן צריך לתקן בדבריהם בדבור שקודם לזה שהעתיקו דתנן וצ"ל דתניא. ומ"ש הר"ב ואם לא תרם הראשון אלא בעין רעה כו'. וכ"כ רש"י. וה"ה איפכא נמי. וכן נראה מלשון הר"ב והר"ש דבמסכת תרומות. ומ"ש הר"ב תרומת השני תרומה כדתנן התם. וכלומר דאף תרומת השני תרומה. דאין לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא הראשון. דמאי אולמיה דהאי מהאי וכ"כ הכ"מ בפ"ד מהלכות תרומות:
רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה. כתב הר"ב דאמר קרא יהיה לרבות את הולד ורבנן סברי יהיה לרבות שוגג כמזיד כו' דגבי קדשים לא קדיש. משום דהוי הקדש בטעות. [רש"י]. כדתנן רפ"ה דנזיר וע"ש. ועיין ס"פ דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
5.
Hatat water does not become hatat water except with the putting of ashes [in the water]. A doubtful graveyard cannot make another doubtful graveyard. Nor can terumah be made after terumah. A substitute cannot make another substitute. The offspring of a dedicated animal cannot make a substitute. Rabbi Judah says: the offspring of a dedicated animal can make a substitute. They said to him: a dedicated animal can make a substitute, but neither the offspring of a dedicated animal nor a substitute can make a substitute.משנה ו
הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא (ויקרא כז) בִּבְהֵמָה. הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִים אֵינָן עוֹשִׂים תְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), לֹא יָמִיר אֹתוֹ, יָחִיד עוֹשֶׂה תְמוּרָה, לֹא הַצִּבּוּר וְלֹא הַשֻּׁתָּפִים עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא הַמַּעֲשֵׂר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא, לְהָקִישׁ אֵלָיו, מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן יָחִיד, יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר. מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן מִזְבֵּחַ, יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבָּיִת:
ברטנורה
שלא נאמר אלא בבהמה. ואם המר ימיר בהמה בבהמה:קדשי בדק הבית אין עושין תמורה. דגבי תמורה כתיב קרבן, וקדשי בדק הבית לא איקרו קרבן:אמר ר׳ שמעון הלא המעשר בכלל היה. ר׳ שמעון סבירא ליה דקדשי בדק הבית אקרו קרבן, הלכך לא נפקא לן דלא עבדי תמורה אלא מהכא:והלא מעשר בכלל היה. בכלל כל הקדשים דעבדי תמורה:ולמה יצא. דכתיב בדידיה דעושה תמורה, דכתיב גבי מעשר לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו:מה מעשר קרבן יחיד. ועושה תמורה, אף כל קרבן יחיד עושה תמורה:יצאו קרבנות צבור. והשותפין. דמעשר ליתיה בשותפות, כדאמרינן בפרק בתרא דבכורות [דף כ״ו], יהיה לך ולא של שותפות:יצאו קרבנות בדק הבית. דאע״ג דאקרו קרבן כדכתיב (כמדבר ל״א) ונקרב את קרבן ה׳ איש אשר מצא כלי זהב, אינו קרבן מזבח כמעשר. ורבנן דאמרי לעיל קדשי בדק הבית לא אקרו קרבן, סברי, נהי דקרבן ה׳ אקרו, קרבן לה׳ לא אקרו כשאר קרבנות מזבח:
תוסופות יום טוב
קרבנות בדק הבית. וכן העתיק הרמב"ם בפ"א מה"ת. אבל בגמ' גרס קדשי וכן העתיקו רש"י והר"ב. ומ"מ יש ליישב גי' הספר והרמב"ם דהא מודו רבנן דקרבן ה' אקרו [*כדפי' הר"ב לקמן] ויותר נראה בעיני לומר דלגי' זו כולי מתני' ר"ש היא. כמו שכתב רש"י בלשון אחר דבמתני' ליכא פלוגתא אלא כולה ר"ש. ודקתני קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה לאו מקרבן נפקא. אלא ר"ש קאמר לה והדר מפרש טעמא ע"כ. ותדע שכן הוא דעת הרמב"ם שהרי העתיק גם טעמו של ר"ש. ש"מ דס"ל דליכא פלוגתא במתני' וניחא נמי לפי' זה דגרסינן אמר ר"ש ולא ר"ש אומר. ומיהו אע"ג דבסיפא אינו חולק מ"מ בהא דתנן שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה תמורה כו' פליג ודריש טעמא אחרינא. אלא משום דלענין דינא גם בזה אין מחלוקת ביניהן [דהא אין ממירין אלא בשלהם כדתנן בר"פ ממילא כי ממעטין קרבנות צבור. אימעטו הצבור שאינן ממירים. דדוחק לומר דקרא מיירי כשאמר הצבור כל הרוצה להמיר ימיר דכה"ג חייל תמורה ביחיד כמ"ש שם]. שפיר קתני ליה בלשון אמר ר"ש וא"כ סייעתא ליכא. דלפי' הר"ב ג"כ אין מחלוקת אלא במשמעות דורשין ולא בעיקר הדין:
[*אמר ר"ש והלא כו'. כתב הר"ב ר'"ש ס"ל דקדשי בדק הבית מקרי קרבן כו'. כדפי' הר"ב לקמן בד"ה יצאו וכו']:
ולמה יצא. פי' הר"ב דכתיב גבי מעשר ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש.
להקיש אליו מה מעשר כו'. ובברייתא מפרש דמאן דפליג אדר"ש דריש לדון בתמורת שמו ובתמורת גופו. דאי לא כתביה. ה"א לא עביד תמורה. דכיון שנדון בתמורת שמו שאם קרא לאחד עשר עשירי דקרב שלמים. כדתנן בשלהי בכורות [דף ס"א]. וה"א שאין לך בו אלא חדושו כיון שיצא מן הכלל לדון בדבר חדש. להכי אצטריך למכתב בהדיא גבי מעשר לא ימירנו.
יכין
מלכת שלמה