First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
שְׁלשָׁה עָשָׂר דָּבָר בְּנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר. צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר, וּמְטַמָּא טֻמְאַת אֳכָלִין בְּכַבֵּיצָה, וְכַזַּיִת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וְהָאוֹכְלָהּ טָעוּן הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ. וְחַיָּבִים עָלֶיהָ עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ, וְשׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה. וְהָאוֹכֵל אֵבָר מִן הַחַי מִמֶּנָּה סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. שְׁחִיטָתָהּ וּמְלִיקָתָהּ מְטַהֲרוֹת אֶת טְרֵפָתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינָן מְטַהֲרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֶרֶת, אֲבָל לֹא מְלִיקָתָהּ:
ברטנורה
שלשה עשר דבר. צריכה מחשבה. שיחשב עליה לאכילת אדם. שכל האוכלים המותרים אין צריכים מחשבה, אבל זו הואיל והיא אסורה באכילה צריכה מחשבה ואח״כ תטמא. ודוקא בכפרים דליכא רוב עם, אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה, שכיון שיש רוב עם הבאים לשוק איכא טובא דאכלי נבילת עוף טהור. והכי מפורש בפרק בתרא דעוקצין:אינה צריכה הכשר. אלא מטמאה טומאת אוכלים ככל שאר אוכלים שנגעו בשרץ שהם נעשים ראשון לטומאה. ואין צריך שיבואו עליהם מים או שאר משקים ולא שתגע בשרץ. דהכשר בזרעים הוא דכתיב (ויקרא י״א:ל״ח) וכי יותן מים על זרע וגו׳, ודרשינן מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר, אף כל שאין סופו ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר, יצאה נבלת עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה, שהיא מטמאה אדם ובגדים בבית הבליעה, שאינה צריכה הכשר:ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה. דכביצה ממנה אם נגעה באוכלים טהורים נטמאו:וכזית בבית הבליעה. אדם שאכל כזית ממנה נטמא, ונטמאו בגדיו כשתגיע לבית הבליעה. דכתיב (שם יז) והנפש אשר תאכל נבילה וטריפה וגו׳, ובנבלת עוף טהור הכתוב מדבר, וכתיב תאכל, ואין אכילה פחות מכזית:וטעון הערב שמש. ולא סגי בטבילה לחודה:וחייבים עליה על ביאת המקדש. כשאר כל הטומאות. דכתיב בטומאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה׳:ג׳) לכל טומאתו אשר יטמא בה, ודרשינן לרבות בולע נבלת עוף טהור:ושורפים עליה את התרומה. אם נגעה נבלת עוף טהור בתרומה, נשרפת, שכשאינה בבית הבליעה דין ראשון לטומאה יש לה ומטמאה את התרומה בנגיעה להיות שני:והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים. ואפילו היה האבר פחות מכזית. וסתם מתניתין דלא כר׳ מאיר. דאילו ר׳ מאיר הא שמעינן ליה בשלהי גיד הנשה דאמר אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד:שחיטתה ומליקתה מטהרת את טריפתה. ומוציאה מידי נבילה שלא תטמא. לפי שהמליקה מתרת בפנים לכהנים כדרך שהשחיטה מתרת בחוץ, וכשם שטיהרתו שחיטתו, כך תטהרנו מליקתו. ושחיטה דמטהרת את הטריפה מידי נבילה נפקא לן מקרא, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ט) וכי ימות מן הבהמה וגו׳ כל הנוגע בנבלתה יטמא, יש מן הבהמה שהיא מטמאה, ויש שאינה מטמאה, פרט לטריפה שנשחטה, והוא הדין לטריפת עוף:ר׳ יהודה אומר אינן מטהרות. דלא ילפינן טריפת עוף מטריפת בהמה:רבי יוסי אומר שחיטתה מטהרת ולא מליקתה. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
שלשה עשר דבר מנוין הן אחת לאחת בפי' הר"ב במשנה דלקמן. ומנינא למעוטי ראשי אגפים וראש הזנב. והיינו לר"מ. דאילו לרבי יוסי הא איתנהו ט"ו. ולרבי יהודה ליתנהו אלא י"ב:
צריכה מחשבה. פי' הר"ב שיחשב עליה לאכילת אדם שכל האוכלים כו' והיינו לטמא טומאת אוכלים אבל לטמא בבית הבליעה א"צ מחשבה. שלא מצינו שום טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר. ולפיכך דין הוא שלא תהא צריכה מחשבה. אבל טומאה קלה והיא טומאת אוכלים ומשקין אע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין צריכין הכשר וצריכין מחשבה. הלכך אף זו לטמא טומאה קלה אע"פ שא"צ הכשר. צריכה מחשבה. גמרא פ"ו דנדה דף נ"א * [ופי' מחשבה עיין מ"ש ספכ"ה דכלים ד"ה ומחשבה]:
הכשר. היינו דבר המכשירו לטומאה. כגון שרץ ומים. כדפי' הר"ב:
ומטמאה טומאת אוכלים בכביצה. וצריך לי עיון דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול את הגויה. כדלקמן משנה ג'. ובפ"ד דמעילה משנה ה' תנן כל האוכלים מלטרפין לפסול את הגויה:
בכביצה. כתב הר"ב דכביצה ממנה אם נגעה באוכלין טהורים נטמאו. *(וכן להצטרף לפחות מכביצה אוכלים לקבל טומאה דצריך שתהא כביצה לפי שטתו בכמה מקומות. והזכרתיה בסוף משנה א' דפ"ק דתרומות) והר"ש כתב לתרוייהו. ומאי דקשיא מרפ"ב דלקמן. אפרש שם בס"ד:
בכביצה. עיין בפי' הר"ב במשנה ה' פ"ד דמעילה ומ"ש שם:
וכזית בבית הבליעה. כתב הר"ב דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכו' בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר. כדדרשי' בת"כ דיצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. ובנבלת עוף טמא אמעיט. כדפי' הר"ב במשנה דלקמן:
בבית הבליעה. פי' הר"ב כשמגיע בבית הבליעה. ולא בעודו בפה מדכתיב והנפש אשר תאכל והל"ל והאיש אלא לומר שבבית הנפש מטמא. והוא בבית הבליעה. וכשירדה מבית הבליעה. לתוך המעים. ג"כ אינה מטמאה. בת"כ ילפינן לה הכי. אבל במשנה ט' פרק בתרא דזבים דייק הר"ב מיאכל. אכילה בבית הבליעה משמע. ועוד אפרש בסוף מקואות בס"ד *[ומ"ש הר"ב ויטמאו בגדיו עיין בפירושו למשנה ב' פ"ק דכלים]:
טעון הערב שמש. שכן כתיב ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר:
וחייבים עליה על ביאת המקדש. כתב הר"ב דכתיב כו' אשר יטמא בה ודרשינן לרבות בולע נבלת עוף טהור. וכ"כ הרמב"ם ובת"כ נדרש כן ולכאורה בה משמע מיעוטא ובגמ' פ"ק דשבועות דף ז' בה למעוטי תרומה שאם אכל תרומה בשוגג והוא טמא שאינו בעולה ויורד ומסיק דלא איצטריך דמהיכי תיתי כיון שאין בהכרת. אלא לרבות נבלת עוף טהור. ומקשה הא אמרת בה מיעוטא הוא. ומשני משום דמיעוטא הוא אייתר. כלומר אדרבה כיון דמיעוט הוא בא לרבות. לפי שיש עוד מיעוט כתיב או כי יגע. דבר נגיעה אין. דלאו בר נגיעה לא. ואמעוט נבלת עוף טהור שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:
והאוכל אבר מה"ח ממנה סופג את הארבעים. כ' הר"ב ואפילו היה האבר פחות מכזית. כ"כ הרמב"ם. והביא ראיה מדתנן בפ"ק דאהלות והאברים אין להם שיעור. ואני תמה מה ראיה מטומאה לאכילה. דהתם קרא כתיב בחלל חרב כמ"ש הר"ב במ"ג פ"ו דעדיות. והכא אכילה בעינן ואינה בפחות מכזית. ומיהו באיסור אבר מן החי מצינו נמי שחלקו הכתוב. וכתב איסור בשר מן החי בלבד ואיסור אבר מן החי בלבד. כדאיתא בגמרא פ"ז דחולין דף ק"ב. א"ר יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה אלא דלעיל מינה בגמרא אמרינן בהדיא אמר רב אבר מן החי צריך כזית ומסיק דגידים ועצמות מצטרפים למשהו בשר שיש בו. וכזית מיהא בעי. וכך פסק הרמב"ם בפ"ה מהמ"א (הלכה ג') נמצינו למדין שאע"פ שאבר מן החי לא בעי בשר כזית. מיהו בין כולו שיעור כזית בעי. ואילו לענין טומאה סתמא תנן אברים אין להם שיעור ואע"פ שצריך ג"כ שיהא בו בשר גידין ועצמות כדפי' הר"ב שם. מ"מ לא מצינו שצריך שיעור אפילו בין הכל כמו שמצינו לענין אכילה שצריך כזית. והיינו טעמא דאין אכילה פחותה מכזית. משא"כ בטומאה. ולפיכך צריך לי עיון בזה על הר"ב והרמב"ם. ועוד צ"ע על הר"ב במשנה ג'. וא"ת ומתני' מאי קמ"ל. לא קשיא דקמ"ל לאפוקי ר"מ דסבר שאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרמב"ם בעצמו שכתב במשנה ג' לענין אבר מן המת מן העוף. ותשמור בו השיעור ר"ל שיהיה בזה האבר כזית. ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור וכו' ולא יודן בו כדין האברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות. ע"כ. וכ"כ ג"כ בחבורו ספ"ג מהא"ה (הלכה י"ו) וכתב הכ"מ דלמד כן מדלא הזכיר התנא בפ"ק דאהלות אלא מת ונבלה ושרץ. עכ"ל. ואף מן החי לא הוזכר שם. אבל נשנה בפ"ו דעדיות. ובפ"ק דכלים (משנה ה') ולא איירי אלא באדם. ועוד דדוקא לענין טומאת מגע. אבל הטומאה הבאה ע"י אכילה. זו לא שמענו. ואדרבה רב אמר שצריך כזית. וצ"ע:
שחיטתה ומליקתה כו'. כתב הר"ב שחיטה נפקא לן מקרא דכתיב וכי ימות וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דמשנה שלמה שנינו בזה בפ"ד דחולין (משנה ד'). ומשמע מיניה דלא צריך קרא. הרי כתבתי שם דלתנא דברייתא בעי לקרא דהכא. ע"ש. ומ"ש הר"ב וה"ה לטרפת עוף. בק"ו ילפינן לה במשנה ספ"ז דזבחים. אלא דאיכא למפרך דיו לענין מליקה. ומסקינן בגמרא (שם דף ס"ט) דקרא אשכח ודרש. ושם כתבתיו:
רבי יהודה אומר אינן מטהרות. ר' יוסי אומר שחיטתה וכו'. מפורש שם בזבחים:
יכין
מלכת שלמה
1.
Thirteen rulings govern the carrion of a clean bird:There must be intention; It need not be rendered susceptible; It conveys food uncleanness if its minimum bulk is that of an egg; And it conveys uncleanness when in one's gullet if its minimum bulk is that of an olive; He that eats of it must wait until sunset [to be clean]; Guilt is incurred on account of it for entering the sanctuary; Terumah is burned on account of it; He who eats a limb of it while it is alive suffers forty lashes; Slaughtering it or nipping [off its neck] cleanses it even if it is terefah, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: they do not cleanse it. Rabbi Yose says: the slaughtering does cleanse it but nipping does not.משנה ב
הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה, מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וְלֹא מִצְטָרְפוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַנּוֹצָה מִצְטָרֶפֶת. הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב מִצְטָרְפִים, שֶׁכֵּן מַנִּיחִים בַּפְּטוּמוֹת:
ברטנורה
מיטמאות. אם נגע בהן שרץ נטמאו. ואם טמאים הן ונגעו הכנפים והנוצה באוכלין טהורים, נטמאו, דחשיבי יד להכניס ולהוציא, וכל שהוא יד מיטמא ומטמא:ולא מצטרפות. אם היה אוכל פחות מכביצה אין הכנפים והנוצה מצטרפות להשלימו לכביצה לטמא טומאת אוכלים, דלא חשיבי שומר שמצטרף, כדתנן בריש עוקצין:הנוצה מצטרפת. דחשיב לה שומר. ואין הלכה כר׳ ישמעאל:החרטום. שהעוף מנקר בו:ראשי אגפים וראש הזנב. הנשארים מחוברים לגוף אחר שמרטו הנוצה, רגילים לחתכם ולהשליכם דלא חזו לאכילה, אלא שבעופות המפוטמים מניחים אותן ואוכלים אותן עם העוף, והיינו דקאמר שכן מניחים בפטומות. ואין הלכה כרבי יוסי. והני שלשה עשר דבר דחשיב במתניתין, בבבא קמייתא איכא תשעה, דשחיטתה ומליקתה חדא חשיב להו, דתרווייהו הוו טהרה לטריפתה, והכנפים, והנוצה, והחרטום, והצפרנים, הרי שלשה עשר דבר:
תוסופות יום טוב
הכנפים והנוצה. ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר יהיו בכנפים וישארו בו אחר שיסורו הנוצה הגדולה. וכן נוצה הקטנה אשר תשאר אחרי סור הנוצה כלה. הרמב"ם:
מיטמאות. פי' הר"ב אם נגע בהן שרץ כו' וכ"כ הר"ש. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן שא"צ הכשר. ופי' הר"ב והר"ש לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. והרמב"ם לא פי' שיגע בהן שרץ:
ולא מצטרפות. פי' הר"ב אם היה אוכל פחות מכביצה כו'. והרמב"ם פי' להשלים כזית. אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה. וכ"כ ג"כ בחבורו פ"ג מהא"ה:
החרטום והצפרנים. הדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא פ"ט דחולין דף קכ"א: *
[ראשי אגפים וראש הזנב. הרכות. הרמב"ם פ"ג מהא"ה]:
בפטומות. תרגום בריאות בשר. פטימות בשר. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
2.
The large feathers and the down contract uncleanness and convey uncleanness but do not combine [with the flesh to constitute the prescribed minimum]. Rabbi Ishmael says: the down does combine [with the flesh]. The beak and the claws contract uncleanness and convey uncleanness and also combine [with the flesh to constitute the prescribed minimum]. Rabbi Yose says: also the ends of the wings and the end of the tail combine [with the flesh to constitute the minimum] since they are left unplucked on fattened birds.משנה ג
נִבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא צְרִיכָה מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, וּמְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין בְּכַבֵּיצָה, וְכַחֲצִי פְרָס לִפְסֹל אֶת הַגְּוִיָּה, וְאֵין בָּהּ כַּזַּיִת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וְהָאוֹכְלָהּ אֵין טָעוּן הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ. אֲבָל שׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה, וְהָאוֹכֵל אֵבָר מִן הַחַי מִמֶּנָּה אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְאֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרְ תָּהּ. הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה, מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת. הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם, מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין:
ברטנורה
נבלת עוף טמא. שאין סופה לטמא טומאה חמורה, שאינה מטמאה אדם ובגדים. צריכה מחשבה. שיחשוב עליה לאכילה, והכשר מים או שאר משקין, ואח״כ תגע בשרץ:לפסול את הגויה. אם נטמאת ואכל ממנה חצי פרס שהיא ביצה ומחצה, נפסל גופו לאכול בתרומה עד שיטבול:ואין בה כזית בבית הבליעה. דכתיב (שם כ״ב) נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, מי שאיסורו משום אוכל נבילה מטמא באכילה בבית הבליעה, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה אלא משום בל תאכל דבר טמא:והאוכלה אין טעון הערב שמש. האוכל חצי פרס ממנה לאחר שנטמאת, שהוא פוסל את הגויה לאכול בתרומה, אם טבל לאחר שאכלה מותר בתרומה מיד ואין טעון הערב שמש:ואין חייבים עליה על ביאת מקדש. אם אכל חצי פרס נבלת עוף טמא ונכנס למקדש. דטומאה דרבנן היא, אע״ג דשורפין עליה תרומה:והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את הארבעים. ואע״ג דאוכל כזית בין בשר וגידים ועצמות, דהשתא אפילו למ״ד אבר מן החי צריך כזית דאכילה כתיב ביה, הכא איכא כזית, אפ״ה אינו סופג את הארבעים. ומשום טמא לא מיחייב, דליכא כזית בשר:ואין שחיטתה מטהרתה. באכילה, לבן נח שמותר בעוף טמא ואסור באבר מן החי, ואם שחטה והיא מפרכסת לא טיהרתה שחיטתה באכילה עד שתמות. אע״ג דבטהורה אפילו מפרכסת מתרת השחיטה לבן נח מיגו דמכשרה לישראל. והכי מיפרשה מתניתין בשלהי פרק גיד הנשה:
תוסופות יום טוב
ובחצי פרס. פי' הר"ב שהוא ביצה ומחצה. ובפ' דלקמן מ"ב. כ"כ בשם הרמב"ם ושרש"י סובר שני ביצים. ופלוגתא דתנאי היא במ"ב פ"ח דעירובין וע"ש:
והאוכלה אין טעון הערב שמש. עמ"ש במ"ה פי"א דפרה:
ואין חייבין עליה על ביאת מקדש. פי" הר"ב אם אכל כו' דטומאה דרבנן היא. וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם תלי טעמא בכך במתני' ה' דפי"א דפרה. וכתב עוד וז"ל אמר השי"ת בטומאת מקדש (ויקרא ה) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע באוכלים ומשקים ובכלי חרס יהיה טמא ת"ל או בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה. יצאו אלו שאינן אב הטומאה. ע"כ. וברייתא היא בת"כ פרשת ויקרא. וסד"א מדכתיב אשר תגע בכל דבר טמא. דכל שיש עליו שם טומאה אם נגעה נפש בו. ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש שיהא חייב ת"ל או בבהמה לאשמועי' דאינו מתחייב אלא בנגעו באב הטומאה שהוא מטמא אדם משא"כ נבלת העוף הטמא שאין בו טומאה לטמא האדם. וטומאת בית הבליעה דהכא אינה אלא מדרבנן. וזהו שרצו המפרשים כשכתבו דטומאה דרבנן היא. לומר שאין טומאה לנבלת העוף הטמא לטמא האדם מן התורה. [והתורה] מיעטתה לכל טומאה שאינה מטמא את האדם. ואע"פ שבאמת טומאה היא. וטומאה תקרא. וכן יש לפרש לשון הר"ב והרמב"ם שם במסכת פרה:
אבל שורפין עליו את התרומה. דאפילו על ספקו שורפין. כדתנן במשנה י"א פ"ד:
והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג כו' ואבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין שנאמר (דברים יב) ולא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה. כל שבשרו מותר. אתה מצווה על אבריו. וכל שאין בשרו מותר. אין אתה מצווה על אבריו. ברייתא בפ"ז דחולין דף ק"ב. ומ"ש הר"ב ואע"ג דאוכל כזית כו' דהשתא אפילו למ"ד אבר מן החי צריך כזית. מלשונו זה משמע דאיכא נמי מ"ד שא"צ כזית. ומתיישב בהכי הא דכתב במשנה א' דאוכל אבר מן החי סופג. ואפי' יהיה האבר פחות מכזית. אלא דלקושטא דמלתא אין חולק על מ"ד דצריך כזית. דהא דאותבינן עליה מיתרצו כולהו. ולפיכך לא דק הר"ב במה שכתב אפילו למ"ד. אלא ה"ל לכתוב דהשתא אע"ג דאבר מן החי צריך כזית. ומפני שראה ל' הר"ש שכתב לרבי יהודה דאמר אבר מן החי צריך כזית. וראה ג"כ במתני' א' שהרמב"ם כתב שם דא"צ כזית. עלה בדעתו דר"י הוא דאמר שצריך. ופליגי עליה ולית הלכתא כוותיה אלא שא"צ כזית כדברי הרמב"ם דלעיל. ולא עיין בגמ' דאילו היה מעיין בגמ'. לא היה כותב דברי הרמב"ם דלעיל. וגם בכאן לא היה כותב לישנא דלמ"ד:
ואין שחיטתה מטהרתה. פי' הר"ב באכילה לבן נח. דלישראל פשיטא. דליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דהא אין לו שום טומאה בבית הבליעה. ומ"מ רישא דהאוכל אבר מן החי אינו סופג דוקא בישראל. דאילו בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים. כדאמרי' בסוף גיד הנשה (חולין דף ק"ב) הר"ש והרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואם שחטה והיא מפרכסת לא טהרתה שחיטתה. עיין במשנה דלקמן:
הכנפים כו' מצטרפות. וכן היא הנוסחא בכל הספרים. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהא"ה. ואל תשים לבך על דברי הכ"מ שבפ"ד מהט"א [הלכה ד'] אדכתב שם [ג"כ] הרמב"ם דכנפים ונוצה מצטרפין כתב וז"ל בפ"ק דטהרות הכנפים והנוצה מתטמאים ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבינו נראה שהיה גורס ומצטרפות עכ"ל. דשלא בעיון כתב זה כלל. דזו ששנינו לא מצטרפות הוא במשנה דלעיל בנבלת העוף הטהור וכן גורס שם ג"כ הרמב"ם בפירושו גם בחבורו פ"ג מהא"ה. אבל הא דפ"ג מהמ"א איכא לאוקמא בנבלת העוף הטמא. דגרסי' בה בהדיא שמצטרפות. כמו שפסק הרמב"ם שם באבות הטומאות. אבל ודאי דיש להשיגו להרמב"ם בכ"ד מהט"א. שלא ה"ל לסתום אלא לפרש. דבשל עוף טמא קאמר. דלא תטעה לומר דאף בשל עוף טהור נמי קאמר ומ"מ משנתינו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבעוף טהור וי"ל דקים להו לרבנן דבעוף טמא הוו הכנפים והנוצה שומר. וא"ת כיון דבעוף טמא ליכא בינייהו דכנפים ונוצה לחרטום וצפרנים וכולהו מצטרפין. א"כ לערבינהו ולתנינהו. י"ל איידי דלעיל. ועי"ל דאלו נשנו בל' נקבה. ואלו בלשון זכר:
יכין
מלכת שלמה
3.
The carrion of an unclean bird requires intention; and it must be rendered susceptible; It conveys food uncleanness if its minimum bulk is that of an egg; The consumption of a half of half a loaf's bulk of it renders one's person unfit to eat terumah; There is no rule that an olive's worth defiles in the gullet; He who eats of it need not wait for sunset; No guilt is incurred on account of it for entering the sanctuary; But on account of it terumah must be burnt. He who eats a limb of it while it is alive is not subject to the penalty of forty stripes; Slaughtering it does not render it fit. The large feathers and the down contract uncleanness and convey uncleanness and combine with the flesh to constitute the prescribed minimum. The beak and the claws contract uncleanness and convey uncleanness and combine [with the flesh to make up the prescribed minimum].משנה ד
וּבַבְּהֵמָה, הָעוֹר וְהָרֹטֶב וְהַקִּפָּה וְהָאֲלָל וְהָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם, מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וְהִיא מְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין, מִמַּה שֶּׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת:
ברטנורה
ובבהמה העור והרוטב. כולה מתניתין מיפרשה בחולין פרק העור הרוטב:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
4.
The hide, meat juice, sediment, dried-up meat, bones, sinews, horns and hooves join together [to make up the minimum quantity in order] to convey food-uncleanness, but not to [make up the minimum quantity in order to] convey nevelah-uncleanness. Similarly, if a man slaughtered an unclean animal for a Gentile and it still has convulsions, it can convey food-uncleanness, but it conveys nevelah-uncleanness only after it is dead, or its head has been chopped off. [Scripture] has [thus] made more cases that convey food-uncleanness than those that convey nevelah-uncleanness.משנה ה
הָאֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה וְשֶׁנִּטְמָא בִוְלַד הַטֻּמְאָה, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא כַקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן. כֵּיצַד. כַּחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל שֵׁנִי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה, שֵׁנִי. כַּחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל שֵׁנִי וְכַחֲצִי בֵיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה, שְׁלִישִׁי. כַּבֵּיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַבֵּיצָה אֹכֶל שֵׁנִי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה, רִאשׁוֹן. חִלְּקָן, זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי. נָפַל זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, פְּסָלוּהוּ. נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, עֲשָׂאוּהוּ שֵׁנִי:
ברטנורה
מצטרפין זה עם זה לטמא. אם אין באחד מהן כביצה, מצטרפין לשיעור לטמא כקל שבשניהם, שאם נגע בתרומה פסלה, כדין אוכל שנטמא בולד הטומאה שפוסל את התרומה ואינו מטמאה:כחצי ביצה וכו׳ שבללן זה בזה:שני. התערובת הזה תורת שני עליו ופוסל את התרומה:שלישי. ופוסל את הקודש:ראשון. ועושה מגעו שני. דהא איכא שיעורא דראשון בגויה ליתן טומאה:חלקן זה שני וזה שני. שהרי בכל אחד חצי שיעור דראשון וחצי שיעור דשני, ותנן לעיל ראשון ושני מצטרפין לקל שבהן:
תוסופות יום טוב
האוכל שנטמא וכו' מצטרפים וטעמא כתבתי במשנה ד' פ"ד דמעילה [ד"ה האוכל]:
יכין
מלכת שלמה
5.
Food that contracted uncleanness from a "father of uncleanness" and one that contracted uncleanness from a derived uncleanness may be combined together to convey uncleanness according to the lighter grade of the two. How so? If the amount of half an egg of food that has first grade uncleanness and the amount of half an egg of food that has second grade uncleanness were mixed together, the two are regarded having second grade uncleanness. And if the amount of half of an egg of food that has second grade uncleanness and the amount of half an egg of food that has third grade uncleanness were mixed together, the two are regarded as having third grade of uncleanness. If the amount of an egg of food having first grade uncleanness and the amount of an egg of food having second grade uncleanness were mixed together, both are regarded as having first grade uncleanness; But if they were then divided, each part is regarded as having second grade uncleanness. If each part separately fell on a loaf of terumah, they cause it to become unfit. But if the two fell together they cause it to have second grade uncleanness.משנה ו
כַּבֵּיצָה אֹכֶל שֵׁנִי וְכַבֵּיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה, שֵׁנִי. חִלְּקָן, זֶה שְׁלִישִׁי וְזֶה שְׁלִישִׁי. נָפַל זֶה לְעַצְמוֹ וְזֶה לְעַצְמוֹ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, לֹא פְסָלוּהוּ. נָפְלוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, עֲשָׂאוּהוּ שְׁלִישִׁי. כַּבֵּיצָה אֹכֶל רִאשׁוֹן וְכַבֵּיצָה אֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה, רִאשׁוֹן. חִלְּקָן, זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי, שֶׁאַף הַשְּׁלִישִׁי שֶׁנָּגַע בָּרִאשׁוֹן נַעֲשָׂה שֵׁנִי. כִּשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל רִאשׁוֹן כִּשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל שֵׁנִי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה, רִאשׁוֹן. חִלְּקָן, זֶה רִאשׁוֹן וְזֶה רִאשׁוֹן. לִשְׁלשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה, הֲרֵי אֵלּוּ שֵׁנִי. כִּשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל שֵׁנִי וְכִשְׁתֵּי בֵיצִים אֹכֶל שְׁלִישִׁי שֶׁבְּלָלָן זֶה בָזֶה, שֵׁנִי. חִלְּקָן, זֶה שֵׁנִי וְזֶה שֵׁנִי. לִשְׁלשָׁה אוֹ לְאַרְבָּעָה, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלִישִׁי:
ברטנורה
(כל הנך בבות פשוטות הן.) וכל מקום שאני יכול לתלות ששיש כביצה מן החמור בזה ובזה, אזלינן בתר חמור. ואם לאו, אזלינן בתר הקל:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
6.
An egg's worth of food that has second degree uncleanness and an egg's worth of food that has third decree uncleanness that were mixed together are regarded as having second degree uncleanness. If they were then divided, each part is regarded as having only third degree uncleanness. If each part separately fell on a loaf of terumah they do not render it invalid. But if the two fell together they convey to it third degree uncleanness. An egg's worth of food that has first degree uncleanness and an egg's worth of food that has third degree uncleanness that were mixed together are regarded as having first degree uncleanness. If they were then divided, each part is regarded as having only second grade uncleanness, for even the third grade that touched the first has become only a second grade. If two eggs worth of food that have first degree uncleanness and two eggs worth of food that have second degree uncleanness were mixed together they are regarded as having first degree uncleanness. If they were then divided, each part is still regarded as having first degree uncleanness. But if they were divided into three or four parts, each is regarded as having second grade. If two eggs worth of food having second degree uncleanness and two eggs worth of food having third degree uncleanness were mixed together, they are regarded as having second degree uncleanness. If they were then divided, each part is still regarded as having second degree uncleanness. But if they were divided into three or four parts, each is regarded as having only third degree uncleanness.משנה ז
מִקְרָצוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ, וְכִכָּרִים נוֹשְׁכִין זֶה בָזֶה, נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ, כֻּלָּן תְּחִלָּה. פֵּרְשׁוּ, כֻּלָּן תְּחִלָּה. בְּמַשְׁקִין, כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת. פֵּרְשׁוּ, כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת. בְּיָדַיִם, כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת. פֵּרְשׁוּ, כֻּלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת:
ברטנורה
מקרצות. חתיכות של בצק. לשון קרץ מצפון בא (ירמיהו מ״ו:כ׳):נושכות זו את זו. שהן דבוקות זו בזו וא״א להפרישן אלא אם כן נושכות זו מזו:כולן תחילה. דחשובות כאחת וכאילו נגע בכולן:פירשו. החתיכות זו מזו:במשקין כולן שניות. דמשקין תחלה הוו ועושין שני:בידים כלן שלישיות. דידים שניות הן, ועושות שלישי בתרומה:
תוסופות יום טוב
נושכות זו בזו. פי' הר"ב דבוקות וכו' וכ"כ הר"ש. ובמשנה דלקמן מייתי תוספתא ואיזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא. ופי' מהר"ם שנושך מחבירו ותולש מן העיסה:
כולן תחלה. וידוע הוא שהשרץ אב הטומאה ואשר יגע בו ראשון. והנה יקרא הראשון ג"כ תחלה וזה באוכלין ומשקין לבד. כמו שבארנו בפתיחה. כ"כ הרמב"ם. ודקדקתי בפתיחתו ולא מלאתי אלא במשקין בלבד. שכתב שם וז"ל. אוכלים טמאים מטמאין משקין וישובו אותן תחלה לטומאה כמו שבארנו. ואמנם תחלה או ראשון שוה. ואמנם יאמר תחלה להיות דינו דין ראשון. ואין הוא ראשון באמת. ואשר יקראהו ראשון הוא ראשון בהתיחסו לאב במספר והרי הוא כאילו יאמרו שאלו המשקים יטמאו טומאת ראשון ואע"פ שהוא אינו ראשון במספר מהאב. ע"כ. וזה הטעם לא יצדק באוכלים שנגעו בשרץ לפי שהם ראשון באמת שמתיחסים לאב במספר. ואפשר שר"ל בכאן דכיון שבמשקים יש טעם לקראן תחלה במקום ראשון. לכך גם אוכלין קוראין כן. שאוכלין ומשקין יש להן ערך ושיווי מה. בטומאה שמן התורה:
יכין
מלכת שלמה
7.
Pieces of dough which are stuck to each other or loaves stuck to each other, if one of them was defiled from a sheretz, they all become unclean in the first degree; If they were then separated they are still regarded as having first degree uncleanness. If one of them was defiled by a liquid they all have second degree uncleanness; If they were then separated they are still regarded as have second degree uncleanness. If one of them was defiled from the hands, they all become have third degree uncleanness; If they were then separated they are still regarded as having third degree of uncleanness.משנה ח
מִקְרֶצֶת שֶׁהָיְתָה תְחִלָּה וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת, כֻּלָּן תְּחִלָּהּ. פֵּרְשׁוּ, הִיא תְחִלָּה וְכֻלָּן שְׁנִיּוֹת. הָיְתָה שְׁנִיָּה וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת, כֻּלָּן שְׁנִיּוֹת. פֵּרְשׁוּ, הִיא שְׁנִיָּה וְכֻלָּן שְׁלִישִׁיּוֹת. הָיְתָה שְׁלִישִׁית וְהִשִּׁיךְ לָהּ אֲחֵרוֹת, הִיא שְׁלִישִׁית וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת, בֵּין שֶׁפֵּרְשׁוּ בֵּין שֶׁלֹּא פֵרְשׁוּ:
ברטנורה
מקרצת. חתיכת בצק שהיתה תחילה וחיבר לה חתיכות אחרות:כולן תחילה. והנוגע באחרות כנוגע בראשון לטומאה, דחשיבא חיבור. וכן נמי היתה שניה, חשובות חיבור, מאחר דאם פרשו אשתייר בהו טומאה. אבל היתה שלישית, דאם פרשו לית בהו טומאה, דאין שלישי עושה רביעי בתרומה, אפילו כי לא פרשו לא חשיבן חיבור, וטהורות:
תוסופות יום טוב
היא שלישית וכולן טהורות. פירש הר"ב דאין ג' עושה ד' בתרומה. והדבור פה באוכלין של תרומה. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
8.
A piece of dough that had first degree uncleanness, and then others became stuck to it, they all become unclean in the first degree. If they were separated, it still remains unclean in the first degree but all the others are have only second degree uncleanness. If [the original piece] had second degree uncleanness and then others became stuck to it, they all become unclean in the second degree; If they were separated, it still remains unclean in the second degree but all the others are only unclean in the third degree. If [the original piece] had third degree uncleanness, and then other became stuck to it, it remains unclean in the third degree but all the others remain clean, whether they were subsequently separated from it or whether they were not separated.משנה ט
כִּכְּרוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁבְּתוֹךְ גֻּמּוֹתֵיהֶם מַיִם מְקֻדָּשִׁים, נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. בַּתְּרוּמָה, מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד. אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, אַף בַּתְּרוּמָה, הַכֹּל טָמֵא:
ברטנורה
ככרות הקודש. כגון שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות וכיוצא בהן:שבתוך גומותיהן מים המקודשים. שהיו בתוך הגומות שע״ג הככר מים שנעשו על טהרת הקודש, ונטמא ככר אחד בשרץ, ונגע הככר שנטמא בשני, והשני בשלישי, ואפילו הן מאה כולן טמאים, ואע״פ שלא נגעו במים שבככר אלא נגע כל ככר בחבירו, נטמאו כולן, שחיבת הקודש עושה כאילו המשקה שבתוך כל ככר שהוא נעשה תחילה הוא שנגע בככר וטמאו. אבל בתרומה אינו כן, אלא הככר הראשון הנטמא בשרץ בלבד מטמא את חבירו להיות שני, והשני פוסל את השלישי, ותו לא, ולא חיישינן למשקה שבתוך הגומא:אם יש בין הככרות משקה טופח אף בתרומה כולן טמאות. המשקה טופח שבין כל ככר וככר חוזר להיות תחילה, ומטמא הככר שהוא נוגע בו לעשותו שני, וכן לעולם. פירוש אחר, ככרות הקודש המונחות בטבלא העשויה גומות גומות, וכל ככר מונח בתוך גומא שלו. והמים המקודשים גרסינן, פירוש, וכן המים המקודשים המונחים בכלי העשוי גומות גומות, אם נטמא אחד מהן בשרץ, נטמאו כולן, שהכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה, דבתרומה אינו מטמא אלא ראשון ושני ופוסל שלישי היכא דנגעו זה בזה, ואין כלי מצרף. ואם יש בין הגומות משקה טופח הכל טמא, שהככר שהוא שני עושה המשקה ראשון וחוזר ומטמא ככר האחר, וכן כולם:
תוסופות יום טוב
שבתוך גומותיהם. פירש הר"ב שע"ג הככר. וז"ל הרמב"ם גומותיהן. החפירות אשר ישארו בחיצוני הלחם בעת אפייתן: כולן טמאות. מה שפי' הר"ב בפי' אחר שהכלי מצרף כו' עיין בזה ברפ"ח דעדיות: משקה טופח ואפילו טופח שלא להטפיח. ולא דמי להא דתנן (בספ"ח) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה. א"נ טופח דמתניתין לאו דוקא. הר"ש. ועיין ברפ"ג. ובמשנה ח' פרק ח':
יכין
מלכת שלמה