First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת לְהַפְרִישׁ, וְנָשְׁכוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חִבּוּר. מִקְרָצוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ, וְכִכָּרוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בָזוֹ, הָאוֹפֶה חֲמִיטָה עַל גַּבֵּי חֲמִיטָה עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, וְקוֹלִית שֶׁל מַיִם הַמְחֻלְחֶלֶת, וּרְתִיחַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל רִאשׁוֹנָה, וּרְתִיחַת יַיִן חָדָשׁ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל אֹרֶז, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חִבּוּר בִּטְבוּל יוֹם. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ חִבּוּר. וּמוֹדִים בִּשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת, בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת:
ברטנורה
המכנס חלות. שמפרישין מן העיסה, ונתן מהם הרבה זו על זו עד שנדבקו זו בזו, ודעתו היה מתחילה להפרידן זו מזו:ונשכו. שנדבקו כל כך עד שכשבא להפרידן נושכות זו מזו, כלומר שנתלש מקצת מאחת מהן ועולה עם חברתה:בית שמאי אומרים חיבור בטבול יום. ואם נגע טבול יום באחת מהן, נפסלו כולן כאילו הן גוף אחד. דטבול יום פוסל בתרומה, וחלה דין תרומה יש לה:ובית הלל אומרים אינו חיבור, כיון דדעתו להפרידן. ואותה שנגע בה הטבול יום פסולה, והשאר טהורות:מקרצות. חתיכות של עיסות שנחתכו ונתלשו מעיסות הגדולות, קרויות מקרצות. לשון קרץ מצפון בא בא (ירמיה מ״ו). וכל הני דחשיב הכא. אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דסיפא קיימי. והא דלא חשיב חלות בהדייהו, משום דחלות לבית הלל אינן חיבור לא בטבול יום ולא בשאר טומאות, אבל הני דוקא בטבול יום פליגי, אבל בשאר טומאות מודים, כדקתני סיפא:חמיטה. עוגה דקה:עד שלא קרמו בתנור. דכיון שנדבקו כשהן עיסה, הרי צורתן נפסדת אם מניחן מדובקין, הלכך ודאי עתיד להפרידם:וקולית של מים. הקצף והרתיחה שעולה במים, קולית שמה. ואם נגע טבול יום באותה רתיחה, לבית הלל לא הוי חיבור ולא נפסלו המים:מחולחלת. כשהרתיחה חלולה מתחתיה ואינה נוגעת במים אלא בקצותיה:הראשונה. שרתיחה ראשונה של גריסין אינה מודבקת על הגריסין:ר׳ יהודה אומר אף ברתיחה של אורז. נמי פליגי בית שמאי ובית הלל אי הוי חיבור לטבול יום, ואי נגע ברתיחה כאילו נגע באורז:ומודים. בית הלל:בשאר כל הטומאות. דהוי חיבור:בין קלות בין חמורות. קלות ראשון לטומאה. חמורות, אב הטומאה. ודוקא בטבול יום פליגי, לפי שכבר עלה מטומאתו ואינו חסר אלא הערב שמש:
תוסופות יום טוב
המכנס חלות וכו' בש"א וכו'. כ' הר"ב דלא חשיב להו בהדי הני דלקמן. משום דחלות לב"ה וכו' וכ"כ הר"ש. ומסיים מהר"ם והא דנקט טבול יום משום רבותא דב"ש. דאפילו בטבול יום הוי חבור. ע"כ *(וכיוצא בזה רבותא לב"ש כתבתי בשם הראב"ד במשנה ג' פרק קמא דמכשירין. ושם פ"ד משנה ה' להרמב"ם) ולא פירשו טעמא מאי מחלקין בין חלות לאינך והרמב"ם לא פירש כן אלא דהא דלקמן ומודים וכו' אחלות נמי קאי. וכן כתב בחבורו (ריש) פ"ח מהט"א. ואולי שבבית המדרש נשאלה שאלה זו בפניהם ואפליגו בה. והדר נשאלו האחרות ביחד. וסדרן רבינו הקדוש כן כל שאלה בפני עצמה. נ"ל:
וקולית של מים. כתב הר"ב הקצף והרתיחה שעולה במים קולית שמה. וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם מפרש כן. וכתב שקולית הוא שנקרא כן (על שם שהוא) כמו גלגלת הראש ועי' בפי' הר"ב משנה ה' פ"ט דחולין והראב"ד פי' (שם) קולית כד ששואבין בו מים. (עיין בפי' הר"ב משנה ג' פ"ג דפרה. ומ"ש שם) ויש נקב בשוליה שהרוח נכנס בו ומבעבע את המים. וטבול יום שנגע באותו בעבוע. אינו חיבור למים. ע"כ:
הראשונה. פי' הר"ב שרתיחה ראשונה וכו' וז"ל מהר"ם פי' שברתיחה ראשונה עדיין לא נמוחו הגריסין לתוך המרק והוי צלול. והנוגע ברתיחה לא הוי כנוגע בגריסין. אבל ברתיחה שניה אז נמוחו הגריסין ונעשה המרק עב וחשיב חבור. והנוגע ברתיחה למעלה כנוגע בגריסין עצמן. ע"כ:
רבי יהודה אומר אף של אורז. ולא כתב הר"ב הלכתא מאי כדכתב במתניתין דלקמן בפי' דפליג נמי ר"י. וכתב דאין הלכה. גם בפי' הרמב"ם לא נמצא פסק הלכה במשנה זו. ונראה מזה דס"ל דליתא פלוגתא בדר"י. אלא ר"י היתה קבלה בידו דבהא נמי פליגי ות"ק לא שמיע ליה. אבל לא פליג. ואע"ג דבל' פלוגתא נשנה. לא קשיא. שהרבה נמצאים כן. וכתבתי קצתם בפרק בתרא דבכורים. ובחבורו פ"ט מהט"א פסק לדר"י. ואזדא תמיהת הכ"מ:
קלות. פי' הר"ב ראשון. וכ"כ הר"ש. ועיין בר"פ דלקמן ומל' הרמב"ם פ"ו מהמ"א משמע דקלות אותן שהן מד"ס השנויין בסוף מס' זבים:
יכין
מלכת שלמה
1.
If one had collected hallah [portions] with the intention of keeping them separate, but in the meantime they had become stuck together: Bet Shammai say: they are connected in the case of a tevul yom. But Bet Hillel say: they are not connected. Pieces of dough [of terumah] that had become stuck together, Or loaves that had become joined, or one who bakes a batter-cake on top of another batter-cake before it could form a crust in the oven, or the froth on the water that was bubbling, or the first scum that rises when boiling groats of beans, or the scum of new wine (r. Judah says: also that of rice): Bet Shammai say: they are connected in the case of a tevul yom. But Bet Hillel say: they are not connected. They agree [that they serve as connectives] if they come into contact with other kinds of uncleanness, whether they be of minor or major grades.משנה ב
הַמְכַנֵּס חַלּוֹת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַפְרִישׁ, הָאוֹפֶה חֲמִיטָה עַל גַּבֵּי חֲמִיטָה מִשֶּׁקָּרְמוּ בַתַּנּוּר, וְקוֹלִית שֶׁל מַיִם שֶׁאֵינָהּ מְחֻלְחֶלֶת, וּרְתִיחַת גְּרִיסִין שֶׁל פּוֹל שְׁנִיָּה, וּרְתִיחַת יַיִן יָשָׁן, וְשֶׁל שֶׁמֶן לְעוֹלָם, וְשֶׁל עֲדָשִׁים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁל טֹפַח, טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת:
ברטנורה
המכנס חלות. זו על גבי זו:על מנת שלא להפריש. שלא להפרידן זו מזו:משקרמו בתנור. דמאחר שאין צורתן נפסדת ונשארין רקיקין כמו שהיו, הוא מניחן מדובקין ושוב אין מפרידן זו מזו לעולם:ושל שמז לעולם. בין חדש בין ישן:טופח. מין קטנית. ורמב״ם אומר, שהוא שקורין לו בערבי קורטמא״ן. ואין הלכה כר׳ יהודה:טמאים בטבול יום. משום סיפא דתני ואין צריך לומר בכל הטומאות, נקט טמאים אצל טבול יום, ואע״ג דלא שייך טומאה גבי טבול יום, לפי שאינו מטמא אלא פוסל בתרומה בלבד:
תוסופות יום טוב
רבי יהודה אומר אף של טופח. כאן דנחית ת"ק למתני בקטנית כדקתני ושל עדשים. משמע ליה להר"ב והרמב"ם דדוקא של עדשים ולא של טופח קאמר. ואתא ר"י ופליג. ולפיכך כתבו דאין הלכה כמותו. וכן בחבורו [רפ"ח מהט"א] לא העתיק לדר"י נ"ל:
טופח. פי' הר"ב מין קטנית ועיין בפירושו למשנה ג' פ"ה דפיאה:
יכין
מלכת שלמה
2.
If one had collected pieces of hallah without the intention of separating them afterwards, or a batter-cake that had been baked on another after a crust had formed in the oven, or froth had appeared in the water prior to its bubbling up, or the second scum that appeared in the boiling of groats of beans, or the scum of old wine, or that of oil of all kinds, or of lentils, Rabbi Judah says: also that of beans; All these are defiled when touched by a tevul yom. And there is no need to say, [this is the case if touched] by other sources of uncleanness.משנה ג
מַסְמֵר שֶׁאַחַר הַכִּכָּר, וְגַרְגֵּר מֶלַח קָטָן, וְחַרְחוּר פָּחוּת מִכָּאֶצְבַּע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא נֶאֱכָל עָלָיו, טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת:
ברטנורה
מסמר שאחר הככר. בצק הבולט מן הככר של לחם כמין מסמר, ויש שעושין אותו כך לסימן. וגרגיר מלח קטן. שנדבק בככר ונאפה עמו. והחרחור. שנשרף הלחם פחות מעובי אצבע סביבותיו. חרחור, לשון נחר מפוח מאש (ירמיהו ו׳:כ״ט):ר׳ יוסי אומר. כל שהשרוף נאכל עם הככר, הוי חיבור. ואם נגע טבול יום בשרוף כאילו נגע בפת, ואי לא, לא הוי חיבור. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
וגרגר מלח קטן. ל' מהר"ם. וק"ל שהרי לא פירש שיעור הגרגר בכמה נקרא קטן. ונראה דכולה ר"י היא ומפרש דכל שהוא קטן כל כך שהוא נאכל עמו. בין מסמר. בין גרגר. הוו חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור פחות מכאצבע דנאכל עמו. אבל יתר על כן גורדין מן הככר. ובסיפא מפרש ר"י דכל גרגיר של מלח. או מסמר שהוא גדול כל כך שאינו נאכל עמו לא הוי חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור יתר מכאצבע. עכ"ל. אבל הר"ב והרמב"ם כתבו כאן וכן לקמן דאין הלכה כר"י. ש"מ דס"ל דלאו כולה ר"י היא. ונ"ל דלדבריהם קטן. לפי ראות עיני החכם המורה:
פחות מכאצבע. להרמב"ם קאי נמי אמסמר. ועיין במתניתין דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
3.
The nail shaped knob on the back of the loaf, or the small globule of salt, or the burnt crust less than a finger's breadth: Rabbi Yose says: whatever is eaten with the loaf becomes unclean [when touched by the tevul yom]. And one doesn't need to say, this is so [when touched] by other unclean things.משנה ד
הַצְּרוֹר שֶׁבַּכִּכָּר, וְגַרְגֵּר מֶלַח גָּדוֹל, וְהַתֻּרְמוֹס, וְהַחַרְחוּר יָתֵר מִכָּאֶצְבַּע, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל עִמּוֹ, טְהוֹרִים בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם:
ברטנורה
צרור שבככר. שרגילים לשום צרור אבן בתוך הככר לסימן שלא יתחלף באחר, ופעמים שמשימין גרגיר של מלח גדול או תורמוס. כל הני לא חשיבי חיבור בלחם, ואם נגע אב הטומאה באחד מהן, לא הוי כאילו נגע בלחם עצמו. וכל שכן טבול יום שלא נפסל ככר של תרומה בכך:והחרחור יותר מכאצבע. וכן כשנשרף מן הלחם ביותר מעובי אצבע, ונגע טמא או טבול יום בשרוף, לא הוי חיבור ללחם:ר׳ יוסי אומר כל שאינו נאכל עמו. לא הוי חיבור. ולא משערינן בעובי אצבע כתנא קמא. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
והתורמוס. ל' מהר"ם. נ"ל שמדביקים אותו על הלחם לסימן ואינו נאכל עמו. כי אינו נאפה עם הלחם עד שיבשלוהו ז' פעמים. כי קשה הוא ביותר וגדול כ"כ שאינו נאכל עם הלחם. ע"כ. ופי' תורמוס ברפי"ח דשבת:
יתר מכאצבע. איכא למידק דקשיא רישא אסיפא. דברישא קתני פחות מכאצבע חבור. הא כאצבע אינו חבור. והכא קתני יותר מכאצבע אינו חבור הא כאצבע חבור. והרמב"ם בפ"ח מהט"א [הלכה ב'] העתיק כלשונם. וצ"ע. ומצאתי למהר"ם שכתב די"ל דה"ק פחות מכאצבע הוי חבור הא כאצבע נעשה כיתר מכאצבע. ע"כ. ומהר"ר וואלף וורמייזא תירץ דכאצבע הוי חבור בשאר טומאות. ולא הוי חבור בטבול יום. ועיין במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
הַשְּׂעֹרָה וְהַכֻּסֶּמֶת בִּזְמַן שֶׁאֵינָן קְלוּפִים, הַתִּיאָה וְהַחִלְתִּית וְהָאֲלוּם, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אֲפוּנִים שְׁחוֹרִים, טְהוֹרִים בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּטְבוּל יוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, טְהוֹרִים בִּטְבוּל יוֹם, וּטְמֵאִים בְּכָל הַטֻּמְאוֹת. הַשְּׂעֹרָה וְהַכֻּסֶּמֶת בִּזְמַן שֶׁהֵן קְלוּפִים, וְהַחִטָּה בֵּין שֶׁהִיא קְלוּפָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ קְלוּפָה, הַקֶּצַח, וְהַשֻּׁמְשׁוֹם, וְהַפִּלְפֵּל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אֲפוּנִים לְבָנִים, טְמֵאִים בִּטְבוּל יוֹם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּכָל הַטֻּמְאוֹת:
ברטנורה
השעורה והכוסמת. בזמן שאינן קלופים לא חשיבי מאכל אדם, שאין בני אדם אוכלין אותן בקליפתן, ודבר שאינו מאכל אדם אינו מקבל טומאה:התיאה. שורש של חלתית:והחלתית. בערבית כך שמה חלתית. וקורין להו בלע״ז ספיטיד״א:והאלום. אמרו עליו שהוא שורש מין ממיני החלתית. וכל הני לא חשיבי מאכל אדם, ופעמים מערבין מהם מעט עם המזון:אף אפונים שחורין. שאינן אלא לרפואה ואין עשויות למאכל אדם:טהורים בטבול יום. כיון שטהר מטומאתו ואינו מחוסר אלא הערב שמש, אינו פוסל בכל אלה אם הם של תרומה. אבל בשאר טומאות חשיבי אוכל ומקבלות טומאה כשאר אוכלין. והלכה כחכמים:הקצח. מין זרע שחור. ובלע״ז נייל״ו. ורגילין לתת ממנו בלחם:והשמשום. כך שמו בערבי. ובא״י ממנו הרבה, ועושים ממנו שמן שומשמין:
תוסופות יום טוב
השעורה כו' בזמן שאינן קלופים. מסיק הר"ש דהא דדרשינן על כל זרע וכו' וכדרך שבני אדם מוציאין חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה (וכמ"ש הר"ב בריש מסכת עוקצים) דשעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאה לרבנן. דמיטמו מדרבנן. ע"כ. ומהר"ם כתב וז"ל ושמא הכא [איירי] בקליפתה החיצונה. דיש לשעורה ולכוסמת שתי קליפות. ורגילים היו לשרותן במים להסיר הקליפה החצונה. והיינו חושלא שבגמרא. ולאחר שהסירו קליפה החצונה. היו רגילים אז לזורעה. ולהכי קליפה החצונה לא חשיבא שומר מדאורייתא. אלא מדרבנן גזרו אטו קליפה הפנימית לרבנן בשאר טומאות. אבל בט"י דקלשה טומאתיה לא גזרו. ולר"מ לא גזרו על קליפה החצונה כלל. ע"כ. ולדבריו מתני' מיפרשא לענין חבור. וכ"כ בהדיא:
בזמן שאינן קלופים. כתב הר"ב שאין ב"א אוכלים כו' ודבר שאינו מאכל אדם כו' כדתנן רפ"ג דעוקצים:
התיאה וכו'. מיני זרעים הם ואשאינן קלופים קיימי. מהר"ם:
והחלתית. פי' הר"ב דלא חשיב מאכל אדם ופעמים מערבין מהן מעט עם המזון. וכ"כ הרמב"ם. אבל בפ"ך דשבת משנה ג' פירש"י דנוהגים לאוכלו במקומות הקרים. *[ועיין בפי' הר"ב במשנה ד' פ"ג דעוקצים]:
רי"א. וכתב הרמב"ם שאין הלכה כמותו. ועיין בר"פ:
טהורים בטבול יום. כתב הר"ב אם הם של תרומה. לא ידעתי אמאי דייק לפרושי הכא דאם הם של תרומה. דהא כולה פירקין ודאי בשל תרומה מיירי:
הקצח. כתב הר"ב מין זרע שחור ובלע"ז נייל"ו וכו'. ועיין בפירושו מ"ו פ"ג דעוקצין. וכן בעדיות פ"ה מ"ג ומה שכתבתי שם [ד"ה הקצח]:
יכין
מלכת שלמה