First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כֹּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר, מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא וְלֹא מִצְטָרֵף. שׁוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד, מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא וּמִצְטָרֵף. לֹא שׁוֹמֵר וְלֹא יָד, לֹא מִטַּמֵּא וְלֹא מְטַמֵּא:
ברטנורה
כל שהוא יד. העץ המחובר אל הפרי, ואדם אוחז בו בשעה שאוכל הפרי, כגון עוקצי תפוחים ענבים ואגסים, קרויין ידות. וכן עצם שיש בראשו בשר, ואדם אוחז בעצם כדי לאכול הבשר שבראשו, הוי העצם יד לבשר:ולא שומר. לאפוקי חלק העוקץ הנוגע בפרי ודבוק לגרעין, שאותו החלק שומר הוא לפרי: מיטמא היד, ואע״פ שאינו ראוי לאכילה, אם נגעה טומאה באוכל. דחשיב היד חיבור לאוכל וכאילו הוא גוף אחד:ומטמא. אם נגעה טומאה ביד, נטמא האוכל, אע״פ שלא נגעה הטומאה באוכל. ולמדוהו רבותינו מן המקרא, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ז) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע וגו׳ טמא הוא לכם, לכל שבצרכיכם, כלומר כל דבר הצריך לאוכל מקבל טומאה כמותו וטמא ומטמא עמו:ולא מצטרף. אם היה האוכל פחות מכביצה, שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה, אין יד האוכל מצטרפת עמו להשלימו לכשיעור:שומר אע״פ שאינו יד. כגון קליפת הפרי ששומר אותו שלא יפסד:מיטמא ומטמא ומצטרף. דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע, ומאי אשר יזרע, בדרך שבני אדם מוציאין אותן לזריעה, חטין בקליפתן, ושעורים בקליפתן, דהיינו עם השומר שלהן. למאי איצטריך קרא, אי למיטמא ומטמא, השתא יד הפרי מיטמא ומטמא כדילפינן מלכם לכל שבצרכיכם, שומר מיבעיא, הא לא אתא קרא אלא למצטרף עמו, דיד אינו מצטרף עמו, שומר מצטרף עמו:וכל שאינו לא יד ולא שומר. כמו שער שבפירות:לא מיטמא ולא מטמא. ואין צריך לומר שאינו מצטרף:
תוסופות יום טוב
יד. כתב הר"ב והן עצם שאין בו מוח. רש"י פרק ט' דחולין דף קי"ח. ובהכי לא תקשה אדתנן בפ"ב משנה ו':
ולא מצטרף. כתב הר"ב שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה. ומשמע בין לטמא. בין ליטמא. והארכתי בזה ברפ"ב דטהרות:
שומר אף ע"פ שאינו יד. פי' הר"ב כגון קליפת הפרי. וכ"ש העוקץ הנוגע ודבק בו כדלעיל:
ומצטרף. כתב הר"ב דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ומאי אשר יזרע. שאין צורך לאמרו אשר יזרע בתחלת העיון. לפי שכל זרע אין ספק כי הוא יזרע. הרמב"ם. ועיין בפי' הר"ב רפ"ט דחולין. ומ"ש שם. ועיין בספ"ק דטבול יום והקשו התוספות דחולין שם [ד"ה שומר] דלמאן דבעי כביצה לקבל טומאה מנלן צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא וי"ל כיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא לענין צירוף שומר נמי ל"ש. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
1.
That which serves as a handle but does not protect, both contracts uncleanness and conveys uncleanness; but it is not included. If it protects but is not a handle, it contracts and conveys uncleanness and is included. If it neither protects nor serves as a handle, it neither contracts nor conveys uncleanness.משנה ב
שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְהַפִּטְמָא שֶׁלָּהֶן בֵּין לַחָה בֵּין יְבֵשָׁה, וְהָעַמּוּד שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, שָׁרְשֵׁי הַחֲזָרִים וְהַצְּנוֹן וְהַנָּפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל מִצְטָרֵף, וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁרְשֵׁי הַמִּתְנָא וְהַפֵּיגָם וְיַרְקוֹת שָׂדֶה וְיַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעֲקָרָן לְשָׁתְלָן, וְהַשִּׁדְרָה שֶׁל שִׁבֹּלֶת וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַסִּיג שֶׁל רְצָפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין:
ברטנורה
והקפלוטות. כרתי. חציר בלשון מקרא, בערבי כורא״ת, ובלע״ז פורו״ש:והפטמא שלהן. כמין פטמא של רימון שבראשן, והוי שומר ומצטרף:והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל. הוא הלב שבבצל שהזרע נולד בקצהו:שרשי החזרים. השורש של חזרת, היא חסא בלשון גמרא וכן בערבי, ובלע״ז לטוג״א:והנפוס. מין צנון הוא, אלא שעליו דומים לעלי הלפת:והסיב שלו. פירש הרמב״ם, שבצדי ראש הצנון נולדים גידים דקים כמו חוטין, וחותכין אותן המוכרים ביד בשעה שמוכרין אותן, ונשארים מהן, והן נקראים סיב:והמינתא. כך שמה בלע״ז מונט״א, ובערבי נענ״ע:והפיגם. רוד״א בלע״ז, ובערבי סדא״ב:שעקרן. כדי לשתלן במקום אחר:והשדרה של שבולת. חוט האמצעי, שהחטים דבוקים בו:והלבוש שלה. והקרום שעל גרעין החטה. וכל אלו שומרים הן לפרי:הסיג של רצפות. אבק הנדבק על ראשי הירקות ורצוף בהם כקורי עכביש. וגם הוא חשוב שומר לפרי. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
והנפוס. ובכלאים פ"ק משנה ג' וה' גרסינן והנפוץ. ואין תימא דסמ"ך וצד"י ממוצא אחד זס"שרץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ"ק משנה ג') בסמ"ך. וכן הר"ש:
שרש צנון גדול. השרש הטמון בקרקע מן הצנון. יש בקצהו גיד דק. והוא אשר נקרא (שרש) צנון גדול. הרמב"ם:
המיתנא. והר"ב העתיק והמינתא. וראיתי בפירוש הרמב"ם שכתב הלוף והמיתנ'. וגם הר"ש לא העתיק אלא המיתנא:
יכין
מלכת שלמה
2.
Roots of garlic, onions or leeks that are still moist, or their top-parts, whether they are moist or dry, also the central stalk that is within the edible part, the roots of lettuce, the radish and the turnip, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: only the large roots of the radish are included, but its fibrous roots are not included. The roots of the mint, rue, wild herbs and garden herbs that have been uprooted in order to be planted elsewhere, and the spine of an ear of grain, and its husk. Rabbi Elazar says: also the earth covering of roots; All these things contract and convey impurity and are included.משנה ג
אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵם יְבֵשִׁים, וְהָעַמּוּד שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, וְיַד הַפַּרְכִּיל טֶפַח מִכָּאן וְטֶפַח מִכָּאן, יַד הָאֶשְׁכּוֹל כָּל שֶׁהוּא, וְזָנָב שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנוֹ, וְיַד הַמַּכְבֵּד שֶׁל תְּמָרָה אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְקָנֶה שֶׁל שִׁבֹּלֶת שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְיַד כָּל הַנִּקְצָרִים שְׁלשָׁה, וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לִקָּצֵר יְדֵיהֶם וְשָׁרְשֵׁיהֶם כָּל שֶׁהֵן, וּמַלְעִין שֶׁל שִׁבֳּלִין, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִים וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין:
ברטנורה
מיטמאים ומטמאים ולא מצטרפים. לפי שהן ידות בלבד, ואינן משמרין את האוכל:ויד הפרכיל. כשהענבים כרותים עם הזמורה, נקראים פרכיל. לשון פרכילי ענבים:טפח מכאן וטפח מכאן. הזמורה שנקצצה והאשכולות תלויין בה, טפח מן הזמורה מימין לאשכול וטפח משמאל, חשוב יד, טפי לא:יד האשכול. עוקץ האשכול שתלוי בזמורה, הוא יד האשכול:כל שהוא. אפילו ארוך הרבה:זנב האשכול. סופו של אשכול:שריקנו. שהושרו ממנו גרעיני הענבים, אף הוא יד לענבים שבראשו, שאוחזים אותו בזנבו. ואף הוא שיעורו בכל שהוא, ואפילו ארוך הרבה:והמכבד של תמרה. מכבדות של תמרים, בהן תמרים, שיעור אורך היד שלהן להביא את הטומאה, ארבעה טפחים, אבל טפי לא:ומלעין של שבולין. זקן העליון של שבולת שיצא בראשו כמין שער של זקן:
תוסופות יום טוב
הפרכיל. כתב הר"ב לשון פרכילי ענבים. בגמ' רפ"ד דביצה:
וזנב של אשכול שרקנו. פי' הר"ב ואף הוא שעורו בכ"ש. וכך כתב הר"ש. וכן נראה מפירוש הרמב"ם. ובחבורו פרק ה' מהט"א (הלכה ב') העתיק המשנה כלשונה:
ויד המכבד של תמרה. לשון הרמב"ם ידועה כי עוקצי התמרים. יש להם קצה עבה. יחבר אותן כדמות קנה הלולבין. והוא נקרא יד מכבד של תמרה. לפי שהיא דמות יד המטאטאים. ועיין עוד במשנה ה':
ויד כל הנקצרים שלשה טפחים. הרמב"ם פ"ה מהט"א (שם):
ומלעין של שבולת. כתב הר"ב זקן העליון כו' מסיים הערוך כמו והלחיים דמתרגמינן דלועה. ובפ"ח דחולין דף קי"ט. למאי חזי. פרש"י הא נפסק מאליו כשאוחזין בו א"ר אלעי במלאי שבין המלאין. (דגרס באל"ף. וגם בערוך כתב גי' זו) ופרש"י שאוחז בכל המלאים של שבולת. ולא באחד מהן. והערוך פי' מלאי בין המלאים כלומר נימא שבין הנימין שמגינין ושומרין:
יכין
מלכת שלמה
3.
The following are both defiled and defile, but do not join together [together with the rest]: Roots of garlic, onions or leeks when they are dry, the stalk that is not within the edible part, the twig of a vine a handbreadth long on either side, the stem of the cluster whatsoever be its length, the tail of the cluster bereft of grapes, the stem of the ‘broom’ of the palm-tree to a length of four handbreadths, the stalk of the ear [of grain] to a length of three handbreadths, and the stalk of all things that are cut, to the length of three handbreadths. In the case of those things not usually cut, their stalks and roots of any size whatsoever. As for the outer husks of grains, they defile and are defiled, but do not join together.משנה ד
אֵלּוּ לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִים, וְהַלֶּפֶת, אֵת שֶׁדַּרְכָּם לִגָּזֵז וְנֶעֱקְרוּ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן וּמְטַהֵר בְּשָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב וְהַלָּפֶת:
ברטנורה
אלו לא מטמאין. שאין חשובין לא שומר ולא יד:קולסי כרוב. רמב״ם פירש, ראשי הכרוב שיוצאים מהם גידים שסובבים (מסובכים צ״ל), דרך מוכרי הכרוב שכורתים אותן ומשליכין אותן:חליפות התרדים. שרשי התרדים שמשאירים בקרקע כשחותכים התרדים כדי שיחליפו ויעלו אחרים תחתם:את שדרכן ליגזז. הדברים שדרכם לגוזזן ולא לעקרן עם שרשיהם, אם עקרן אין השרשים מטמאין, לפי שאינן לא יד ולא שומר:ר׳ יוסי מטמא בכולן. דכולם חשובים יד לאוכל, חוץ מקולסי כרוב והלפת שאותן גידין הסובבים [המסובכים] אינן חשובים לא יד ולא שומר. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
שרשי קולסי כרוב. הר"ב העתיק קולסי כרוב. וכתב רמב"ם פי' ראשי הכרוב כו' אבל סיומא דהרמב"ם. והם שרשי קולסי כרוב:
וחלפות תרדים. פי' הר"ב שרשי התרדים כו' ובמשנה ז' פ"ג דערלה מפרש בע"א:
והלפת. כלומר חלפות הלפת. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהט"א (הלכה כ"א):
ר"י מטמא בכולן. כתב הר"ב דכולן חשובים יד לאוכל. ובתוספתא הביאה הר"ש. כל הנעקרים כו' רי"א אם לקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו. הרי אלו מטמאין. וכן היה רי"א שרשי חלפות התרדין טמאים. מפני שנאכל עמהן. ע"כ. ולפי זה חלפות תרדין מצטרפין. וכסברת ר"י דסוף פרקין גבי עוקץ דלעת. אבל מן המשנה נראה דלא קאמר לענין צרוף. וראיתי בתוספתא פ"ב דטבול יום. דגרס מפני שנמכרין עמהן:
יכין
מלכת שלמה
4.
The following neither defile nor can they be defiled and they do not join together: The roots of cabbage-stalks, Young shoots of beet growing out of the root, and [similar] such turnip-heads, [And produce whose roots] that are ordinarily cut off but in this case were pulled up [with their roots]. Rabbi Yose declares them all susceptible to contract uncleanness, but he declares insusceptible cabbage-stalks and turnip-heads.משנה ה
כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגֹּרֶן, טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. פְּסִיגָה שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנָהּ, טְהוֹרָה. שִׁיֵּר בָּהּ גַּרְגִּיר אֶחָד, טְמֵאָה. שַׁרְבִיט שֶׁל תְּמָרָה שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ תְּמָרָה אַחַת, טָמֵא. וְכֵן בַּקִּטְנִיּוֹת, שַׁרְבִיט שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ גַּרְגִּיר אֶחָד, טָמֵא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר בְּשֶׁל פּוֹל וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל קִטְנִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּמִשְׁמוּשָׁן:
ברטנורה
שבססן. שדש אותן ברגלי הבהמה או במקלות עם התבואה. ובססן, לשון בוססו מקדשך (ישעיה ס״ג):ורבי יוסי מטמא. הואיל וראויים להפכן בעתר עם התבואה. ואין הלכה כרבי יוסי:פסיגה של אשכול. דרך האשכול לצאת מן השדרה שלה כמה אשכולות קטנים, ואותן אשכולות נקראים פסיגי ענבים:שריקנה. שנתרוקנה מן הפסיגים שבה, כלומר שהסירו ממנה הפסיגים הקטנים ונשארה ריקנית:שייר בה גרגיר אחד טמאה. שנעשית כולה יד לאותו גרגיר:שרביט של תמרה שריקנו. שהסיר התמרים ונשאר השרביט ריקן:ור׳ אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול. מפני שהפולין גסים הן ואין צריכין לשרביט, שאפילו מתערבים בפסולת נוח לנקרן:ומטמא בשל קטנית. דשומר הוא, מפני שהן דקין ואין יכול לנקרן כשמתערבים בפסולת, וניחא ליה שיהו באותן שרביטין כדי שיוכל למשמשן ולטלטלן באותו שרביט. ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה:
תוסופות יום טוב
ר"י מטמא. לשון הר"ב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה כלומר כשהם עם התבואה. ראויות להפכן ונהפכה התבואה על ידיהן. אבל כפי משמעות לשונו. שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות הן להפכן. לא יתכן לפרש. דהא דהוי ידות היינו כשמשתמשות לתבואה. לא שהתבואה משמשת להן. ואף לפי מה שפירשתי לשונו. אכתי קשיא דכיון דכבר נידושו. א"כ מאי עם התבואה. דודאי ע"י הדישה נתרוקנה התבואה מהן. ולשון רש"י בפ"ק דסוכה דף י"ד הואיל וראויות להפוך ראשי השבולים בעתר ע"י הידות. ע"כ. ופי' עתר כתב רש"י פורק"א בלע"ז. ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה. דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקצים של עתר ונשמטין ממנה:
פסיגה של אשכול. פי' הר"ב דרך האשכול כו' ואותן אשכולות נקראו פסיגי ענבים. לא ידעתי למאי קאמר שנקראו פסיגי ענבים. או באיזה מקום שנקראו כן. ולפי לשון המשנה פסיגי אשכול נקראים. ובפי' הר"ש פ"ז דפאה משנה ד' ולאותן אשכילות קטנים קרי פסיגים. בירושלמי ובתוספתא. וכתב עוד פסיגים. מל' נתחים. כדכתיב (ויקרא א׳:י״ב) ונתח אותו לנתחיו. ומתרגמינן בירושלמי ופסיג יתיה לפסיגייהו:
שריקנה. ל' הר"ב שנתרוקנה מן הפסיגים שבה. כלומר שהסירו ממנה הפסיגים הקטנים ונשארת רקנית. יש לפרש כדכ' שם עוד הר"ש. דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגים גדולים. ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגים. ע"כ. אבל לא ידעתי מאי דוחקיה דהר"ב למוקי למתני' דוקא באיתן פסיגים גדולים. ועוד דקתני שייר בה גרגיר א'. ולדבריו ה"ל למתני שייר בה פסיג א'. אלא נראה לפרש דמיירי בסתם פסיגים. שיש בהן גרגירי ענבים וכן הוא ל' הר"ש הכא. ובפיאה. ונתרוקנה היינו מן הענבים שבה. והוי דומיא דשרביט שפי' הר"ב שהסיר התמרים:
שרביט של תמרה. יצא מן הקצה הזה העבה. אשר הוא דמות קצה הלולבין (כדפי' במשנה ג') שבטים דקים ארוכים יהיה באורך כל א' מהם שני זרתות. או ג'. והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה. ובו יהיו התמרים צומחים. הרמב"ם לעיל משנה ג':
וכן בקטניות. ופול נמי בכללן. וכן מוכח נמי לשון רש"י דפרק העור והרוטב (חולין דף קי"ט:)
ומטמא בשל קטנית. לשון הר"ב דשומר הוא וכן לשון הר"ש גם בפי' הרמב"ם כך הוא. ולכאורה מתני' בידות קמיירי כדתני רישא כל ידות כו' וכן מדקתני בכולהו טמא. ולא קתני מצטרף. ובפסיגה פי' הר"ב לענין יד. וכ"כ הר"ש בפ"ז דפאה. ומיהו בגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קי"ט) מייתי לה להך דראב"ע לענין שומר. ושם כתבו התוס' לפי דרכם דבכל הספרים כתוב שייר גרגיר א' בכל שומר ושומר טמא. אבל גי' רש"י כגי' דידן שייר בה גרגיר א' טמא. מ"מ משמע מסוגיא דהתם דשרביטין שומרים הן. והרמב"ם בפ"ה מהט"א [הלכה ט'] כתב פסיגה כו' ואם נשתייר כו' הרי זה יד כו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטנית כו':
יכין
מלכת שלמה
5.
Stalks of all foods that have been threshed on the threshing-floor are clean. Rabbi Yose declares them unclean. A sprig of a vine when stripped of its grapes is clean, but if one grape alone is left on it, it is unclean. A twig of a date-tree stripped of its dates is clean, but if one date remains on it, it is unclean. Similarly, with beans, if the pods were stripped from the stem it is clean, but if even one pod alone remains, it is unclean. Rabbi Elazar ben Azariah declares [the stalk] of the broad bean clean, but declares unclean the stalk of other beans, since it is of use when [the pulse] is handled.משנה ו
עֳקָצֵי תְאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וְהַכְּלוּסִים וְהֶחָרוּבִים, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עֹקֶץ דְּלָעַת. עֳקָצֵי הָאַגָּסִין וְהַקְּרֻסְטְמֵלִין וְהַפְּרִישִׁין וְהָעֻזְרָדִין, עֹקֶץ דְּלַעַת טֶפַח, עֹקֶץ קוּנְרָס טֶפַח, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, טְפָחַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִים. וּשְׁאָר כָּל הָעֳקָצִים, לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין:
ברטנורה
והכלוסין. מין קטניות:ומצטרפים. דפעמים שהן נאכלין עם הפרי:ר׳ יוסי אומר אף עוקץ הדלעת. מפני שהוא נשלק עמה. ואין הלכה כר׳ יוסי:אגסים. בערבי אג״ס, ובלע״ז פירא״ש:קרוסטמלין. תפוחים קטנים שדומים לעפצים. הקרויים מלי״ן:פרישין. בערבי ספרג״ל, ובלע״ז קודוניי״ש:עוזרדין. בערבי זערו״ד. ובלע״ז סורבא״ש:טפח. אעוקץ דלעת יונית דוקא קאי, ולא אאחריני השנויים במשנה, דעוקציהן קטנים:קונדס. ירקות מרים, וממתקין אותן על ידי האור ברותחים. ואין הלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק:לא מיטמאין ולא מטמאין. ואין צריך לומר שאין מצטרפין:
תוסופות יום טוב
והכלוסין. פי' הר"ב מין קטניות. ובפרק בתרא דתרומות משנה ד' מפרש בשם הרמב"ם מין תאנים. וכ"פ הרמב"ם גם בכאן וכן נראה דדבר הלמד מענינו הוא. ועל הר"ש ג"כ תימא דהכא מפרש מין קטנית. והביא לראיה מסוף פרק אלו טרפות (חולין דף ס"ז) יתושין שבכלוסים שפירש"י מין קטנית ובתרומות מפרש מין פירות. והביא ג"כ להא דאלו טרפות. עיין עוד בפ"ג משנה ב' ולשון מהר"ם מין קטניות שקורין צורנ"ש בלע"ז:
עוקץ דלעת טפח. הסמוך לאוכל הרמב"ם פ"ה מהט"א [הלכה כ']:
דלעת. ל' הר"ב דדוקא דלעת יונית. ונמצא בספ"ב דכלאים שעליהן ארוכין. אפשר שגם עוקציהם ארוכים מדלעת אחרת אבל הר"ש כתב וכל אלו עוקצן טפח וכ"כ מהר"ם:
קונרס. הר"ב העתיק קונדס בדלי"ת וכן הרמב"ם בחבורו פ"ה מהט"א [שם]. אבל בפירושו העתיק ברי"ש וכן במתני' סוף פ"ה דכלאים. ובחבורו שם גם הר"ב במשנה דכלאים העתיק ברי"ש. והר"ש העתיק בשניהם ברי"ש. והערוך כתבו בערך קונרם ברי"ש. אבל בערך עכביות העתיק בדל"ת. ועיין לשון בראשית רבה שאני מעתיק בפ"ג משנה ב':
יכין
מלכת שלמה