First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו מִתּוֹכוֹ. וּמְקֻשָּׁר, עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו. פָּשׁוּט שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מֵאֲחוֹרָיו וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים. רַבִּי חֲנִינָא בֶן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מְקֻשָּׁר שֶׁכָּתְבוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ פָשׁוּט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:
ברטנורה
גט פשוט. שטר פשוט, כעין שלנו שאינן תפורים ומקושרין. וכל שטר קרוי גט:עדיו מתוכו. מבפנים כעין שאנו עושים:מקושר מאחוריו. כותב שטה אחת או שתים וכורכן על החלק ותופר, ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ, וחוזר וכותב שני שיטין או יותר מבפנים וכורכן על החלק, וחותם עד שני על הכרך מבחוץ, וכן עד שלישי. ותקנו רבנן גט מקושר, משום כהנים קפדנים שהיו כותבים גט פתאום לנשותיהם ומתחרטים ולא היו יכולין להחזירן, והתקינו להם גט מקושר שאינו נוח ליכתב מהרה, שמא בתוך כך יתפייס. וכשם שתיקנו מקושר בגט, כך תיקנו בשאר שטרות, שלא חילקו חכמים:שניהם פסולין. שלא נעשו כתיקון חכמים:שיכול לעשותו פשוט. שאם יקרע התפירות ויפתח השטר יהיה פשוט:רשב״ג אומר הכל כמנהג המדינה. פלוגתא דתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל באתרא דנהיגי בפשוט ובמקושר ואמר ליה עבד לי מקושר ואזיל ועבד ליה פשוט, או פשוט ועבד ליה מקושר, ת״ק סבר מקפד קפיד ופסול. ורבן שמעון בן גמליאל סבר הואיל ומנהג המדינה בתרווייהו, לא קפיד וכשר. והלכה כת״ק:
תוסופות יום טוב
גט. כתב הר"ב כל שטר קרוי גט. ועיין מ"ש בריש מסכת גטין:
מקושר מאחוריו. לשון הר"ב כותב שטה אחת כו'. ועד אחד חותם על הכרך כו'. ומסיים הרשב"ם ואלו הכפילות כל כפל בפ"ע ונראה מבחוץ בין כל כפל לכפל כעין קסת הסופר כזה* ע"כ. וזה לשון הרמב"ם מקושר שטר מקופל כעין אותם כלים המקופלים העשוים אצלינו במערב והם מקלף שמנשבים בהם להסיר הזבובים. ע"כ:
פשוט שכתבו עדיו מאחוריו. וא"ת והא במקושר יש חלק בין שטה לשטה. וא"כ פשוט שאין בו חלק היאך יעשנו מקושר שלא היה בו חלק וי"ל שהיה כתוב כסדר פשוט. והכי מוכח מרבי חנינא בן גמליאל שאומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואם יש במקושר חלק היאך יכול לעשותו פשוט הלא יכירו שהוא מקושר אלא ודאי לא היה בו חלק. תוספות:
יכין
מלכת שלמה
1.
A simple document has the signatures within (at the bottom of the page); a sewn document has signatures behind [each fold]. If in a simple document its witnesses signed behind, or if in a sewn document its witnesses signed within, they are invalid. Rabbi Hanina ben Gamaliel says: “If in a sewn document its witnesses signed within, it is valid, since it can be made into a simple document.” Rabbi Shimon ben Gamaliel says: “Everything should follow local custom.”משנה ב
גֵּט פָּשׁוּט, עֵדָיו בִּשְׁנָיִם. וּמְקֻשָּׁר, בִּשְׁלֹשָׁה. פָּשׁוּט שֶׁכָּתוּב בּוֹ עֵד אֶחָד, וּמְקֻשָּׁר שֶׁכָּתוּב בּוֹ שְׁנֵי עֵדִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין. כָּתַב בּוֹ זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן סִלְעִין עֶשְׂרִין, אֵין לוֹ אֶלָּא עֶשְׂרִין. זוּזִין מְאָה דְאִנּוּן תְּלָתִין סִלְעִין, אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. כְסַף זוּזִין דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם. כְּסַף סִלְעִין דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנָיִם. דַּרְכּוֹנוֹת דְּאִנּוּן, וְנִמְחַק, אֵין פָּחוּת מִשְּׁתָּיִם. כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה מָנֶה וּמִלְּמַטָּה מָאתַיִם, מִלְמַעְלָה מָאתַיִם וּמִלְּמַטָּה מָנֶה, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן. אִם כֵּן, לָמָּה כוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן, שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן, יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן:
ברטנורה
פשוט שכתוב בו עד אחד. הכי קאמר, כשם שפשוט שכתוב בו עד אחד פסול מדאורייתא, כך מקושר שכתוב בו שני עדים פסול מדאורייתא:אין לו אלא עשרים. ואע״ג דזוזים מאה, חמשה ועשרים סלעים הם, יד בעל השטר על התחתונה. והכי מפרשינן ליה לשטרא, מאה זוזים גרועים שאינם שוין אלא עשרים סלעים:אין לו אלא מנה. עשרים וחמשה סלעים. דהכי מפרשינן לשטרא, מאה זוזין דאינון תלתין סלעים קלים וגרועים, שהם עשרים וחמשה מן הטובים:ונמחק. שנמחק המנין שנכתב אחריו:ומלמטה מאתים. כשכופל את דבריו בשטר:הכל הולך אחר התחתון. ובלבד שלא יהיה כתוב בשטה אחרונה:למה כותבין את העליון. הואיל ובסוף השטר חוזר וכופל, ואחריות ממון זה כך וכך קבלתי עלי:
תוסופות יום טוב
גט פשוט עדיו בשנים. מי שרוצה לעשות שטר פשוט א"צ להחתים בו אלא שני עדים. והרוצה לעשות מקושר צריך להחתים בו שלשה שכך תקנו חכמים. הרשב"ם. ועמ"ש בספ"ח דגיטין:
פשוט שכתוב בו עד אחד כו'. כתב הר"ב ה"ק כשם כו' כך מקושר פסול מדאורייתא. גמרא דף קס"ה. ופירש הרשב"ם הטילועלו חכמים פסולא דאורייתא ע"כ ועמ"ש במ"ה פ"ח דגטין [ד"ה היה במזרח] :
כסף זוזין כו' כסף סלעין כו' דרכונות כו'. צריך עיון למאי צריכי. אף ע"ג דזוזי מטבעות קטנים וסלעים גדולים ושניהם כסף. ודרכונות זהב. מ"מ שמעינן להו מהדדי. ולא היה צריך למתני. ומש"ה הטור סתם וכתב בסימן מ"ב. כתב בו מטבע פלוני דאינון ונמחק אין לו אלא שנים ממנו ע"כ. והרמב"ם בסוף הלכות מלוה השמיט הכל וסמך על דינים אחרים שכתב בהן דיד בעל השטר על התחתונה:
אין פחות משנים. ויתר נמי לא. דיד בעל השטר על התחתונה. נ"י:
דרכונות. עי' ריש פ"ב דשקלים:
הכל הולך אחר התחתון. ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם. לפי שאין האחד תלוי בחבירו כמו בכותב זוזי מאה דאינון כו'. הרמב"ם סוף הל' מלוה. ועמ"ש משנה ח' פ"ח דב"מ. ומ"ש הר"ב ובלבד שלא יהיה כתוב בשטה אחרונה. כ"כ הרשב"ם וטעמא כדאמרינן בגמרא דף קס"ב שאין למדין משטה אחרונה. מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן. ויכול אדם לזייף: ולהוסיף בינתים שטה אחת. וכתב נ"י דלאפקועי מבעל השטר למדין משטה אחרונה. והאי תנאה ובלבד וכו' לא קאי. אלא אכתוב מלמעלה מנה ולמטה מאתים. אבל איפכא לא:
יכין
מלכת שלמה
2.
A simple document requires two witnesses; a sewn document requires three. If a simple document has only one witness, or a sewn document has only two, they are both invalid. If it was written in a debt document: “100 zuz which are 20 sela (=80”, he (the creditor) can claim only 20 sela; if [it was written] “100 zuz which are 30 sela (=120” he (the creditor) can claim only 100 zuz. [If there was written in a debt document] “Silver zuzim which are …”, and the rest was erased, [the creditor can claim] at least two zuzim. [If there was written in a debt document] “Silver selas which are …”, and the rest was erased, [the creditor can claim] at least two selas. [If there was written in a debt document] “Darics which are …”, and the rest was erased, [the creditor can claim] at least two darics. If at the top was written a “maneh (100” and at the bottom “200 zuz”, or “200 zuz” at the top and “maneh” at the bottom, everything goes according to the bottom amount. If so, why is the figure written at the top of the document? So that, if a letter of the lower figure was erased, they can learn from the upper figure.משנה ג
כּוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְהַשּׁוֹבֵר לָאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מַכִּירָן, וְהַבַּעַל נוֹתֵן שָׂכָר. כּוֹתְבִין שְׁטָר לְלֹוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ, וְאֵין כּוֹתְבִין לְמַלְוֶה, עַד שֶׁיְּהֵא לֹוֶה עִמּוֹ, וְהַלֹּוֶה נוֹתֵן שָׂכָר. כּוֹתְבִין שְׁטָר לְמוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ. וְאֵין כּוֹתְבִין לְלוֹקֵחַ, עַד שֶׁיְּהֵא מוֹכֵר עִמּוֹ, וְהַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר:
ברטנורה
כותבין גט לאיש. וחותמין, והוא יגרש מתי שירצה, ואע״פ שאין אשתו עמו. שהרי היא מתגרשת בע״כ:ושובר לאשה. שהיא עושה לבעלה על כתובתה. דחוב הוא לה וזכות לבעלה, וזכין לאדם שלא בפניו:ובלבד שיהא מכירן. שיהא הסופר והעדים מכירין האיש והאשה. בין בגט בין בשובר. שאם אינו מכירן, שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ותוציא אותו הגט אשה שאינה מגורשת בו. וכן בשובר:והלוה נותן שכר. ואפילו היא עסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון, אפילו הכי מקבל העיסקא הוא נותן כל השכר לסופר:
תוסופות יום טוב
כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו. ולא חיישינן שמא לא יתננה לה עד לאחר זמן ויבא לחפות עליה או תטרוף היא שלא כדין. פירות נכסים שמכר בעלה. בין כתיבה לנתינה. [כדתנן במשנה ב' פ"ב דגטין] שהרי כל אשה צריכא להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה. הרא"ה ז"ל. כ"כ נ"י. ועיין מ"ש במשנה ז' פרק קמא דב"מ. ותוס' תירצו דמסתמא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה שיכתוב לה גט קודם שירצה לגרשה. והביאו ראיה לדבריהם. ועיין מ"ש בגיטין שם:
והשובר לאשה וכו'. עיין מ"ש במשנה ז' פ"ק דב"מ:
אף ע"פ שאין בעלה עמה. כתב הר"ב דזכין לאדם שלא בפניו וכ"כ הרשב"ם. וכלומר ואין צריך מדעת שניהם כמו במשנה דלקמן. ולאו למימרא דעכשיו זוכה לבעל שיהא פטור מעכשיו. דהא לא הויא דומיא דגט. שאינו חל אלא לכשיבא לידה. ועוד למאי נ"מ פירשו כן. ועוד דהרשב"ם מסיים וז"ל והיא צריכה להזהר בו שלא יבא ליד בעלה עד שתקבל כסף כתובתה. ע"כ:
ובלבד שיהא מכירן. לשון הר"ב האיש והאשה. בין בגט בין בשובר. גמ'. דחששו שמא תערים ותתן שובר זה ליד [איש] ששמו כשם בעלה. [ותפסיד כתובת אשתו] אבל כשמכירין שניהם לא חשו כולי האי שמא יש עוד איש ואשה ששמותם כשמות אלו שלפנינו. אבל במלוה ולוה ומוכר ולוקח דלקמן. כתב המגיד בפכ"ד [הלכה ג'] מהלכות מלוה דלא הצריכה משנתינו להכיר את שניהם [דהא תנן במשנה ז'] דשני יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שטר חוב וכ"ש שטר מכר. ע"כ. וכלומר מה שאין כן שובר דמפטיר נפשיה. יכול לפטור עצמו מאיזה יוסף בן שמעון שירצה:
והבעל נותן שכר. שכר הגט. מפרש בגמ' מאי טעמא דכתיב וכתב ונתן. ושכר השובר דזכותו הוא דלא תהדר ותגבה כתובתה זימנא אחרינא. ל' הרשב"ם. וכתב המגיד פכ"ד מהלכות מלוה בשם הרשב"א דדוקא במקום שאין כותבין כתובה. א"נ במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה. הא כשכתב ואבדה. היא תתן שכר השובר. דהא לדידה איצטריך דהוה לה לאהדורי [ליה] כתובתה. ואינה בידה ע"כ:
כותבין שטר ללוה. וניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ואתא למטרף לקוחות שלא כדין. אמר רב אשי בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין ליה. גמ' בפ"ק דב"מ דף י"ב [ע"ב]:
ואין כותבין למלוה וכו'. יש שהקשו למה לי פשיטא. ותירצו דמשום רישא נשנית. ול"נ שכך פירושה שאם בא מלוה לעדים ויאמר להם אני מלוה לפלוני מנה. כתבו השטר ויהיה בידכם. ואם יבא לוה היום [דאל"כ הוה ליה מוקדם. מהר"ר ואלק כה ן] ויאמר לכם כי כן הוא האמת תקנו ממנו ותתנהו לי. ואם אין תקרעוהו. אעפ"כ אין כותבין לפי שבשעת כתיבה הוא שקר. ויש לחוש אולי מערים הוא. כ"כ המגיד פרק כ"ג מהלכות מלוה. והכריח הב"י סי' ל"ט דכולה קפידא בחתימה הוא דאיכא למיחש שהוא מערים דשמא יפול מידם. או יגנבו קודם שיבא הלוה:
והלוה נותן שכר. כתב הר"ב ואפילו. היא עסקא וכו'. דאל"כ פשיטא. גמ'. וטעמא נראה בעיני משגם דמסתמא מקבל העסקא הוא המבקש ורוצה בעסקא יותר מן הנותן ודומיא דאריסות וקבלנות דבמשנה דלקמן:
כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו. לפי שאינו מפסיד ללוקח. שכתיבת השטר אין מחייב ללוקח ליתן מעות שלא מדעתו דכיון שכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר. כ"כ הטור סימן רל"ח בשם הרמב"ן ונ"י מצריך שיהא מפורש בשטר שקבל המעות וכ"כ הטור בשם הר"י הלוי. ופירש מהר"ר ואלק כהן משום דשמא יטרחוהו להלוקח בדינא ודיינא לחנם:
ואין כותבין ללוקח וכו'. כתב הטור [ח"מ] בסי' רל"ח וז"ל. כתב הרמב"ן האי מלתא דפשיטא. אלא מיירי שקט מן המוכר שהקנה לפלוני. שלא בפני הלוקח. ובא הלוקח שיכתבו לו השטר אין כותבין דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד שלא בפניו. ע"כ. ובב"י סי' ט"ל כתב בשם נ"י שהרשב"א והרא"ה סבירא להו דסתם קנין לכתיבה עומד אפי' שלא בפניו. לדידהו נ"ל דמתרצים משנתינו בחד מהני אנפי שכתבתי בשם המגיד גבי מלוה והב"י תמה על הטור שלא הזכיר דברי הרמב"ן סי' ט"ל גבי סתם קנין וכו'. והוא עצמו לא נשמר מזה בספרו ש"ע. [*שאע"פ שכתבו שם סוף סעיף ד' ה"ל לכתבו בתוך סעיף ג' כשכתב סתם קנין לכתיבה עומד]. ומהר"ר ואלק לא העיר בזה:
והלוקח נותן שכר. גמרא. פשיטא. לא צריכא במוכר שדהו מפני רעתה. פירש הרשב"ם מום גדול שבה. או רחוקה ממנו וסלקא דעתך אמינא יתן הוא שכר. דהנאה דידיה הוא וכדכתיב (יחזקאל י) הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל [קמ"ל] כדאמרי אינשי זבנת קנית זבין אוביד:
יכין
מלכת שלמה
3.
They may write out a bill of divorce for a man even if his wife is not with him, or a receipt (stating that the husband has paid the ketubah debt) for the wife even if her husband is not with her, provided that he (the scribe) knows them. And the husband pays the (scribe’s) fee. They may write out a document for the debtor even though the creditor is not with him, but they may not write out a document for the creditor unless the debtor is with him. And the debtor pays the (scribe’s) fee. They may write out a deed of sale for the seller although the buyer is not with him, but they may not write it out for the buyer unless the seller is with him. And the buyer pays the (scribe’s) fee.משנה ד
אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהַמְקַבֵּל נוֹתֵן שָׂכָר. אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי בֵרוּרִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנֵיהֶם כּוֹתְבִין שְׁנַיִם, לָזֶה לְעַצְמוֹ וְלָזֶה לְעַצְמוֹ:
ברטנורה
שטרי אריסות. היורד לקרקע לעבדה ולשמרה למחצה לשליש ולרביע:קבלנות. בכך וכך כורין לשנה, בין עשתה בין לא עשתה:שטרי בירורין. זה בורר לו אחד שידון לו וזה בורר לו אחד, וכותבין בכתב, פלוני בירר דיין פלוני וטענותיו כך וכך, כדי שלא יהיו חוזרים וטוענים:כותבים שנים. לכל אחד מבעלי דינים שטר בפני עצמו שיהיו טענותיו סדורים בו. ואין הלכה כרשב״ג, אלא בשטר אחד כותבין טענות של שני בעלי דינים, ושפלוני בירר פלוני דיין שידון לו ופלוני בירר פלוני דיין אחר שידון לו:
תוסופות יום טוב
שטרי אירוסין ונשואין. מפרש באלו מגלחין [דף י"ח]. שטרי פסיקתא. כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' אלא מדעת שניהם אבי חתן ואבי כלה. ונשואין. כתובה. הרשב"ם:
שטרי. דקדוק המלה כתבתי בסוף פ"ק דב"מ:
והחתן נותן שכר. שהרי הוא קונה וגם מרויח בקבלת נדונית האשה. נ"י. ובגמ' פשיטא. לא צריכא. דאפי' [החתן] צורבא מרבנן דניחא ליה לחמוה לקרוביה להשיא בתו לת"ח. וסד"א שחמיו יתן כל השכר. וכתב נ"י דמתני' כשכתבו הכל בשטר א' אבל אם כתבו לכל אחד בפני עצמו כל אחד פורע שלו:
והמקבל נותן שכר. גמ'. פשיטא. לא צריכא בבורה. שצריך להובירה שנה או שנתים. ואין ריוח עתה למקבל:
שטרי בירורין. כתב הר"ב זה בורר לו אחד וכו' וכותבין וכו' וטענותיו וכו' וכן פי' הרמב"ם. אבל בסוף פ"ק דב"מ. וכן בפרק בתרא דמ"ק [משנה ג] לא סיימו שיכתבו גם טענותיו. ובגמ' מאי שטרי בירורין. הכא תרגמו שטרי טענותא. רבי ירמיה בר אבא אמר זבל"א וזבל"א. משמע דאי הא לא הא. ואי הא לא הא. וז"ל הרמב"ם בפכ"ד מהלכות מלוה. ושטר ברירת הדיינין. או שטר טענת בעלי דינין. ובסמוך בדברי רשב"ג אפרש בס"ד:
וכל מעשה ב"ד. מפורש בספ"ק דב"מ:
ושניהם נותנים שכר. בשטרי בירורין. הרשב"ם. וכ"נ מל' הרמב"ם בפכ"ד מהלכות מלוה דלא קאי אמעשה ב"ד:
שניהם כותבין שנים. שני העדים כותבין שני שטרות. הרשב"ם:
לזה לעצמו ולזה לעצמו. מפרש בגמ' דטעמיה משום דאמר ליה לא ניחא לי דתיהוי זכותך גבי זכותי דדמית עלי כי אריא ארבא שתחפש כל עילה בזכותי בראותך אותו. והקשו המפרשים ז"ל ומאי טעמייהו דרבנן אם זה רוצה שיהיו זכיותיו בידו. ותרצו הכא כגון שחבירו אמר ליה נכתוב שנינו ביחד ויעמוד השטר בידך וכשאצטרך תראהו לי כ"כ המגיד פכ"ד מהלכות מלוה. ולפי שאמרו בגמ' בטעמא דרשב"ג דדמית עלי כי אריא ארבא. הלכך הוכרחו הרמב"ם והר"ב לפרש שטרי בירורין שכותב זבל"א וטענותיו. משום דבכתיבת טענותיו כ"ע מודים. ואפי' האומר דשטרי בירורין היינו זבל"א וזבל"א לאו למעוטי שטרי טענותא אלא לאוספי דזבל"א נמי כותבין בו משום דניחא ליה טפי שמא דשטרי בירורין. דאילו למ"ד שטרי טענותא לחוד נצטרך לדחוק ולפרש בירורין. שענינו בירור טענותיהם. ונ"מ נמי דלמ"ד שטרי טענותא לא מהני כתיבת זבל"א. ויכולין לחזור עד שיגמר הדין. א"נ איפכא שמשטענו בפניהם אינם יכולין לחזור. אע"פ שלא כתבו דזבל"א וזבל"א. ושתי אלו הסברות הלא המה כתובים בב"י סי' י"ג בשם נ"י. אבל מ"מ למ"ד זבל"א ס"ל דטענותיו נמי. דאלת"ה לדידיה מאי טעמיה דרשב"ג. וליכא למימר דלדידיה בכופין על מדת סדום. פליגי רבנן ורשב"ג. דהא בגמ' דחינן לה ואפלוגתייהו דהני אמוראי דמאי שטרי בירורין אתמר. הלכך מפרשים הרמב"ם והר"ב דשטרי בירורין זבל"א וטענותיו וכו'. ואפ"ה בב"מ ובמ"ק לא פירשו אלא זבל"א דנקטי לישנא דמ"ד הכי. ולא הוצרכו לפרש גם טענותיו אלא בכאן. לפי שבכאן מוכרח הוא מדרשב"ג. אבל באותן המקומות שלא נשנה הא דרשב"ג. לא הוצרכו לפרש אלא זבל"א. שהוא מבואר ביותר בל' בירורין. ומפני זה ג"כ הרמב"ם בחבורו כתב או טענותיו וכו' לפי שפוסק כחכמים. ולדידהו אפשר שיכתבו זבל"א בפני עצמו. וטענות בפני עצמן. והא דלא פסקינן כרשב"ג אע"ג דכל מקום ששנה וכו'. עיין מ"ש בפ"ח דעירובין (משנה ז'). ונ"י פוסק כרשב"ג:
יכין
מלכת שלמה
4.
They may not write documents of betrothal or marriage except with the consent of both parties. And the bridegroom pays the (scribe’s) fee. They may not write documents of tenancy and sharecropping except with the consent of both parties. And the tenant pays the (scribe’s) fee. They may not write documents of arbitration or any document drawn up before a court except with the consent of both parties. And both parties pay the (scribe’s) fee. Rabban Shimon ben Gamaliel says: “Two documents are written for the two parties, one copy for each.”משנה ה
מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ וְאָמַר לוֹ, אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי תֶּן לוֹ שְׁטָרוֹ, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתֵּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִתֵּן:
ברטנורה
והשליש את שטרו. המלוה והלוה מסרו השטר ביד שליש. שטורח היה להם לכתוב שובר וסמכו על השליש:ר׳ יוסי אומר יתן. דסבירא ליה אסמכתא קניא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים וכשהגיע הזמן אינו יכול לקיים, זו קרויה אסמכתא ולדברי ר׳ יוסי קניא. ולענין פסק הלכה, אסמכתא לא קניא, אלא א״כ קנו מידו בב״ד חשוב, והתפיס זכיותיו באותו ב״ד שמסר שטרותיו וראיותיו, ואמר אי לא אתינא מכאן ועד שלשים יום ליבטלן זכיותי. ורבותי מפרשים שכל בית דין שבקיאים ויודעים בדיני אסמכתא נקראים בית דין חשוב לענין זה. אבל הרמב״ם אומר שאין בית דין חשוב אלא ב״ד הסמוך בארץ ישראל:
תוסופות יום טוב
ואמר לו אם לא וכו'. אמר לשליש אם לא וכו'. נ"י:
רבי יוסי אומר יתן. כתב הר"ב דסבירא ליה אסמכתא קניא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד וכו' וכ"כ הרשב"ם ונ"י. וקשה לי לשונם זה. דהא אנן קיימין באומר אם לא אתן וכו' והיכא אסברא להו בעל מנת שיעשה וכו'. ועוד דעל מנת שיעשה וכו'. מובן על חבירו מקבל ההבטחה שהוא יעשה וכו'. ולא כן לשונם דמסיימי וסומך וכו' שיוכל וכו' ועוד דמשנתינו לא כן היא. וצ"ע. ולשון הרמב"ם אסמכתא הוא כשיאמר אדם כשתעשה כך. או כשיהיה דבר פלוני על ענין זה יש לפלוני עלי כך וכך וכו':
רבי יהודה אומר לא יתן. כתב הר"ב ולענין פסק הלכה אסמכתא לא קניא אלא אם כן קנו מידו בב"ד חשוב והתפיס זכיותיו וכו'. והא דבמשנה ג' פ"ה דב"מ כתב הר"ב שכשאמר קני מעכשיו אם לא אביא וכו' דלא אסמכתא היא שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו. והכא לא מהני קנו מיניה אלא אם כן בב"ד חשוב. וסתם קנו מיניה בקנין סודר הוא וקנין סודר אינו להקנות לאחר זמן בתר דהדר סודרא. אלמא אפילו במעכשיו בעינן ב"ד חשוב. שאני התם דההוא אסמכתא עדיפא טפי לפי שתחלת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר. שהקנה לו הקרקע להשתעבד לו על מעותיו בתורת משכון. וגם עשה לו טובה בהלואה. הלכך כשהתם שאם לא יביא וכו' יהא שלו. בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן. ורבינו תם מחלק משום דתפיסה דהתם עדיפא. שהקרקע ביד המלוה עצמו. אבל תפיסה דהכא ביד שליש. ואי נמי ביד בית דין. כך כתב הרא"ש שם. והב"י סימן ר"ז מחלק דקנין גבי אסמכתא בעינן שיפרש מעכשיו משום דבדאתני אם לא באתי לא משמע דלקני מעכשיו. ושכך כתב הר"ן. אי נמי דכולי עלמא לאו דינא גמירי. ואפילו הבקיאים שייך למימר בהו דלא מסקי אדעתייהו שהם מקנים במעכשיו. כשהענין הוא בדרך אסמכתא. ולפיכך צריך בבית דין חשוב. ובהתפסת הזכיות:
יכין
מלכת שלמה
5.
If a man had paid part of his debt and gave the debt document to a third party, and the debtor said to him, “If I have not paid you back by such and such a day, give him (the creditor) back the debt document” and the time came and he had not paid, Rabbi Yose says: “He should give it to him.” Rabbi Judah says: “He should not give it to him.”משנה ו
מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ, מְעִידִין עָלָיו עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי בֵית דִּין וְעוֹשִׂין לוֹ קִיּוּם, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶן פְּלוֹנִי נִמְחַק שְׁטָרוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו. מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַחֲלִיף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִכְתּוֹב שׁוֹבֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִמְצָא זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר שׁוֹבְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, כָּךְ יָפֶה לוֹ, וְלֹא יוּרַע כֹּחוֹ שֶׁל זֶה:
ברטנורה
מי שנמחק שטר חובו. ויש עדים שראו כשנמחק מעצמו או נטשטש על ידי מים:מעמיד עליו עדים. שיודעים מאימתי נכתב ומה היה כתוב בו, והן עושין לו קיום בפני בית דין וכותבין לו כל מה שהיה כתוב באותו שטר:יחליף. יקרע אותו שטר ויכתבו לו אחר כפי החשבון הנשאר:נמצא זה. הלוה צריך לשמור שוברו מן העכברים, שאם יאבד יגבה המלוה את כל חובו:אמר רבי יוסי וכן יפה לו. למלוה, שיהא הלוה צריך לשמור שוברו וימהר לפרוע לו, ולא ירע כחו של מלוה לכתוב שטר אחר, שהיה זמן חובו מוקדם וישוב עתה מאוחר ולא יוכל לטרוף לקוחות אלא מזמן השטר השני. והלכה כרבי יוסי שכותבין שובר:
תוסופות יום טוב
מי שנמחק שטר חובו מעידין עליו עדים. וכן הגרסא בגמרא וז"ל הר"ב מי שנמחק שטר חובו ויש עדים שראו כשנמחק וכו' *) מעידין וכו'. ובס"א גרס מעמיד וכן הגרסא בירושלמי [ורי"ף]. וכן העתיקו הרשב"ם ונ"י. גם הרמב"ם פרק כ"ג מהלכות מלוה והטור סימן מ"א.
ובא לפני בית דין. דאי לאו הכי אין עדותן מועלת לעשות שטר דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. אבל עד מפי עד לא הוי כמ"ש נ"י דעל עיקר הכתב הם מעידים. ולא על המנה. וזו היא עדות גמורה. וקיום גמור הוא. והרי הוא כאילו העידו נתברר לנו שהיה לפלוני שטר מכר או שטר מתנה:
ועושין לו קיום איש פלוני וכו'. כל זה כותבין המקיימין ואח"כ כותבין את שמותם בסוף. נ"י. וכתב עוד דזה שצריכין לכתוב פלוני ופלוני עדיו היינו כשלא רצו ב"ד לטרוח ולברר שהם כשרים וכדי שיוכל הלה לפוסלם. אבל אם כתבו סתם שהיו עדים כשרים. בהכי סגי:
נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים. ומשום כך לא רצו לתקן דלכתוב פרעון ביני שיטי. ואם נמצא מחק שם שיפסול השטר. משום דשובר בעלמא יהא צריך לשומרו מהעכברים. תשובת הרמב"ן סימן ק':
אמר לו רבי יוסי כך יפה לו וכו'. פירש הר"ב יפה לו למלוה שיהא הלוה צריך וכו' דעבד לוה לאיש מלוה. גמרא. ולאו דוקא לוה. אלא הוא הדין בכל חוב. כמו כתובה שכתבתי בריש פ"ב דכתובות. וכן שטרי מקח כדאמרינן בגמרא. תוספות דכתובות דף ט"ז ע"ב:
יכין
מלכת שלמה
6.
If a man’s debt document was erased, he must have witnesses testify with regards to the loan, and come before the court to make this attestation: “So and so, the son of so and so, his debt document was erased on such and such a day, and so and so and so and so are his witnesses.” If a man had paid part of his debt, Rabbi Judah says: “He should exchange the debt document for a new one.” Rabbi Yose says: “He should write a receipt.” Rabbi Judah said: “It turns out that this one (the debtor) will have to guard his receipt from mice.” Rabbi Yose said to him: “That’s good for him, as long as the rights of the other (the creditor) have not been damaged.משנה ז
שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד, עֲשָׂאָן לְשָׂכָר, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. עֲשָׂאָן לְעַצְמָן, הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי, קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַמֶּרְחָץ, קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבָּד. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְעִיר אַחַת, שֵׁם אֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן וְשֵׁם אַחֵר יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב. נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ, יְשָׁלֵשׁוּ. וְאִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים, יִכְתְּבוּ סִימָן. וְאִם הָיוּ מְסֻמָּנִין, יִכְתְּבוּ כֹּהֵן. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, שְׁטָרוֹת כֻּלָּן פְּרוּעִין. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָרוּעַ. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ:
ברטנורה
קח לך עבדים. שיחממו לך המרחץ. דכמו שהניחה אבינו כן תהיה לעולם. ואע״ג דאית לן בפ״ק דבמידי דלית בה דין חלוקה יכול למימר גוד או אגוד, כלומר מכור לי חלקך או אני אמכור לך חלקי, שאני הכא, שאין העני יכול לומר אגוד, שאין לו במה לקנות:אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. דכל אחד מהם יכול לטעון זה השטר שבידך אני החזרתי לך כשפרעת לי המעות שהלויתיך:ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם. דכל אחד מצי מדחי ליה לגבי חבריה:ישלשו. יכתוב שם אבי אביו:ואם היו משולשים. ששמותן ושמות אבותיהן ואבות אבותיהן שווין:יכתבו סימן. פלוני. שהוא גיחור או ארוך או גוץ. ואם הן שוין בסימנין, יכתבו כהן, אם אחד כהן ואחד ישראל:נמצא. ללוה אחד שם שתי שטרות משתי הלואות שלוה ממנו:הקטן אינו פרוע. דשטר אחד בין שטרותיו קאמר, ולא שנים:לא יפרע מן הערב. תחלה, עד שיתבע את הלוה לדין ויחייבו אותו בית דין, ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב:רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה. לא יפרע מן הערב. לאו מכלל דתנא קמא סבר אפילו אם יש נכסים ללוה יפרע מן הערב, אלא מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב. במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. וקבלן, אע״פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. רשב״ג אומר אחד ערב ואחד קבלן אם יש נכסים ללוה לא יפרע מהן. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ערב, הוא שאומר תן לו ואני ערב. קבלן, הוא שאומר תן לו ואני נותן לך:הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסים וצריך הערב לפרוע כתובתה, לא יפרע הכתובה עד שידירנה הבעל תחלה הנאה על דעת רבים, נדר שאין לו התרה, שלא יוכל להחזיר אותה, דחיישינן שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה לאחר שתגבנה מן הערב. ולענין דינא, ערב דכתובה לא משתעבד ואינו חייב לפרוע, ואפילו אין לו נכסים לבעל. מאי טעמא, דמצוה עבד ולאו מידי חיסרה. ואי ערב כתובתא דבריה הוא, משתעבד, דאבא לגביה בריה שעבודי שעביד נפשיה. וקבלן דכתובה משתעבד ויכולה האשה שתתבע ממנו תחלה, ואפילו יש לו נכסים לבעל. והוא שידירנה הבעל הנאה תחלה על דעת רבים:
תוסופות יום טוב
שני אחין וכו'. איידי דתנא רישא מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף. ור' יוסי אומר יכתוב שובר. וסבר רבי יוסי דכתבינן שובר. ואי אבד שוברו יאכל הלה וחדי. תנא נמי שני אחים אחד עני ואחד עשיר. דדמיא לה. דאי לית ליה לעני עבדים. ולא זיתים יאכל הלה וחדי. וכן נמי הא מתניתין שנים שהיו בעיר דמיא להו בהאי ענינא. הרי"ף:
קח לך עבדים וכו'. כתב הר"ב ואע"ג וכו' גוד וכו' כלומר מכור וכו' או אמכור וכו'. שאין העני יכול לומר אגוד. שאין לו במה לקנות. ודבריו סותרין זה את זה שמפרש אגוד אמכור. ומסיים שאין העני יכול לומר אגוד וכו' והול"ל שאינו יכול לומר גוד. איברא דרש"י כתב ל' שאין העני יכול לומר אגוד וכו' בפ"ק דף י"ג. אבל הוא מפרש גוד קנה. או אגוד אקנה. וכמ"ש בשמו בספ"ק. וכ"כ הר"ב עצמו שם. ועיין עוד שם שכתבתי ב' פירושים מאיזה ל' הוא גוד ולדברי הר"ב דהכא יהיה גוד מל' קוץ דמים ומכור וכו':
ועשם בבית הבד. ונרא' לי שהוא מלשוןושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל סימן כ"ג שהוא לשון מיעוך וכתישה ודלא כמו שהחכים בעל לבוש מלכות שהעתיק בסימן קע"א. ועשה אותם בבית הבד. אבל בספ"ב דטהרות שנינו כמו כן לא יעשם בבית הבד. ושם העתיק הר"ב לא יעשה. ופירשו לא יתעסק לעשות:
אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. פירש הר"ב דכל אחד יכול לטעון וכו' אני החזרתי וכו'. וכן פירש הרשב"ם ולאביי דכל שטר כותבין ללוה בלא מלוה. משום דבחתומיו זכין לו כמ"ש במשנה ג'. מצינו למימר דאין מוציאין. משום שמא כתב ללות ולא לוה. ומוציאו על השני ואומר שהוא לוה ממנו. כדאיתא נמי בגמרא דף קע"ג:
נמצא לאחד בין שטרותיו וכו'. גמרא טעמא דנמצא. הא לא נמצא. מצי מפיק. והא אנן ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב תנן. אמר אביי הכי קאמר נמצא ללוה בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע. שטרות שניהם פרועין כלומר דמיירי בלוה. ששני יוסף בן שמעון נושים בו:
יכתבו סימן. פירש הר"ב שהוא גיחור. אדום כארגמן. לשון הר"ב במשנה ו' פרק ז' דבכורות:
יכתבו כהן. וצריכין העדים לידע אם כהן הוא. הואיל וכותבין כן כדי להכירו. אע"ג דבלאו הכי אין מדקדקים עידי השטר על זה. דלא מסהדי אלא אמנה שבשטר. תוספות פרק ב' דכתובות דף כ"ד ע"ב. ובגמרא דהכא תנא אם היו שניהם כהנים [אי נמי ישראלים אלא אדתני כהן קאי. תוספות] יכתבו דורות. כלומר ירבע הדורות ויכתבו עד דור רביעי:
האומר לבנו. מצוה בשעת מיתתו. הרשב"ם:
ואיני יודע איזהו. והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו. ואיני רוצה ליענש. הרשב"ם:
המלוה את חבירו על ידי ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה. גמר ומשעבד נפשיה. גמרא. ואמרינן נמי. קבלנות מדכתיב (בראשית מ״ג:ט׳) אנכי אערבנו. וההוא בקבלנות. דכתיב (שם מב) תנה אותו על ידי. וערב. מדכתיב (משלי כ׳:ט״ז) לקח בגדו כי ערב זר. ותימה על הב"י ריש סימן קכ"ט שכתב מדכתיב אנכי אערבנו. ומ"ש הר"ב דקבלן הוא שאומר תן לו. ואני נותן לך. וטעמא כתב הרשב"ם דף קע"ד. דתן לו. מסור הממון בידו. ואני אפרענו לך. אין כאן לשון הלואה [דבמתניתין דלקמן. הלוהו ואני נותן לך תנן לה גבי ערב] אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו. עביד מלוה:
ואם אמר על מנת ממי שארצה אפרע. כתב הר"ב במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה וכו'. גמרא. ולעיל פירש לא יפרע מן הערב עד שיתבע את הלוה וכו' ואם אין לו אז יפרע מן הערב וכן פירש הרשב"ם. וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות מלוה. וכתב המגיד וז"ל ואם תשאל מה חילוק יש בין ערב סתם. לזה שהתנה. ומה הועיל לו תנאו. תשובתך שהערב סתם אפילו אין ללוה נכסים ידועים יכול הערב לדחות המלוה ולומר לו אי אפשר לך ליפרע ממני עד שתתבע את הלוה. ואם יתחייב בדין ואין לו. בא והפרע ממני. וכשהתנה שיפרע ממי שירצה. אין הערב יכול לדחותו אא"כ יש נכסים ידועים ללוה. ע"כ:
רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. כתב הר"ב ואין הלכה כרשב"ג. דזו היא אחת מההלכות שהתנו בה בגמרא. דאין הלכה כמותו במשנתינו:
וכן היה רשב"ג אומר. כלו' כמו שבהאי פלוגתא מיקל רשב"ג על הערב שלא יפסיד. אף בזה מתקן שלא יפסיד. נ"י. וגורס כיוצא בו וכן הוא במשנה שבירושלמי. והכי נמי תנן בריש פ"ו דערכין. והתם קאי אדתנן לעיל מיניה ידיר הנאה. ועיין [מ"ש] סוף פרק שני דמכות:
הערב לאשה בכתובתה. כתב הר"ב ולענין דינא ערב דכתובה לא משתעבד ואינו חייב לפרוע ואפי' אין לו נכסים לבעל. כלפי דשאר ערב נמי אינו חייב לפרוע אלא כשאין לו ללוה כמ"ש הר"ב לעיל. כתב כאן דאפילו אין לו וכו' פטור. וכ"כ בקבלן דחייב ואפילו יש לו. כלומר שחייב לפרוע ואפילו יש לו. אבל לענין השעבוד הוי איפכא. דיותר סברא שמשתעבד כשיש לו. מכשאין לו. והכי איתא בהדיא בגמ'. ופירש הרשב"ם משום דכי לית ליה נכסים לא משתעבד. דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה. שירא להפסיד ואינו אלא פטומי מילי. ע"כ. אלא דהר"ב לא כתב אפילו אין לו ואפילו יש לו לענין השעבוד אלא לענין הפרעון. וגם בטוא"ה סי' ק"ב היה כתוב לפני הב"י כלשון הר"ב. והוא הגיה לגרוס בהיפך דאינו מתחייב. אפי' יש וכו'. ומתחייב אפי' אין וכו'. אבל על דרך שכתבתי בדברי הר"ב נוכל לקיים גם גרסת הספר ההוא. ומ"ש הר"ב מאי. טעמא. דמצוה עביד. ולאו מידי חסרה. גמ' ופירש הרשב"ם מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגם. אין דעתו לפרוע הערבות. אבל מתכוין לזווגם שעל ידי ערבות זו הם מתרצים. ולא מידי חסרה לאשה. דהא טב למיתב טן דו. ולטובתה נתכוין ע"כ. ומ"ש הר"ב וקבלן דכתובה כו' ואיזהו קבלן זה הוא שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו. הרמב"ם פרק י"ז מהלכות אישות:
שמא יעשו קנוניא. לשון הר"ב שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה וכו'. וז"ל נ"י ויפזר המעות ולא יהיה לערב במה שיכול לגבות ממנו ע"כ. ופירוש קנוניא במשנה י' פ"ק דב"מ שם תמצאנו:
יכין
מלכת שלמה
7.
If there were two brothers, one poor and one rich, and their father left them a bath house or an olive press, if the father had made them for hire, the profit is split equally. But if he made them for his own use alone, the rich brother may say to the poor brother, “Buy for yourself slaves and they can wash in the bath house” or “Buy for yourself olives and prepare them in the olive press.” If there were two in the same town, and one’s name was Joseph the son of Shimon and other’s name was Joseph the son of Shimon, neither can bring forth a debt document on the other, and another person cannot bring forth a debt document against them. And if some person finds amongst his documents a document that states, “The [debt] document of Joseph ben Shimon is paid”, both of their [debt] documents are paid. What should they do? They should write their names to the third generation. And if the names are the same through the third generation, they should give themselves a sign. And if their signs are the same, they should write “Cohen”. If a man said to his son, “One of my debt documents is paid and I do not know which one”, then all are deemed to be paid. If two documents were found [amongst his documents] written to the same debtor, then the large one is paid and the small one is not paid. If a man lent money to his fellow on a guarantor’s security, he may not exact payment from the guarantor. But if he had said, “On the condition that I may exact payment from whom I wish”, then he may exact payment from the guarantor. Rabban Shimon ben Gamaliel says: “If the borrower had property, in neither case can he exact payment from the guarantor.” Moreover, Rabban Shimon ben Gamaliel used to say: “If a man was a guarantor for a woman’s ketubah and her husband divorced her, the husband must vow to derive no further benefit from her, lest he make a conspiracy against the property of the guarantor and take his wife back again.”משנה ח
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים. עַל יְדֵי עֵדִים, גוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס, אֵינוֹ גוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ, לָמָּה. אָמַר לוֹ, הֲרֵי הַחוֹנֵק אֶת אֶחָד בַּשּׁוּק וּמְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ הַנַּח לוֹ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. אֶלָּא אֵיזֶהוּ עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב, הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, חַיָּב, שֶׁכֵּן עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים, יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה גָּדוֹל מֵהֶן, שֶׁהֵן כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ. וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, יְשַׁמֵּשׁ אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס:
ברטנורה
המלוה את חבירו בשטר. אף על פי שאין כתוב בו אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים, דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא אם לא כתבו בשטר, והרי הוא כאילו נכתב:הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו. ואין שם עדות אחר:גובה מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים. דכיון דאין בו עדים לית ליה קלא ולא ידעי ביה לקוחות כי היכי דליזדהרו:אחר חיתום שטרות. אחר שחתמו העדים בשטר, כתב אני פלוני בר פלוני ערב:גובה. מן הערב, מבני חורין בלבד. דכיון דלא חתימי סהדי על הערבות הויא לה מלוה על פה:אמר לו בן ננס וכו׳ דקסבר כל ערב שאחר מתן מעות לא הוי ערב, שלא על אמונת הערב והבטחתו הלוהו. ואע״פ שקילס ר׳ ישמעאל את בן ננס, הלכה כרבי ישמעאל. וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין, ואי לא לא משתעבד. ושלפני מתן מעות לא בעי קנין:
תוסופות יום טוב
גובה מנכסים משועבדים. ועיין במ"ז פ"ז דשבועות. ומ"ש הר"ב דקיימא לן אחריות טעות סופר וכו'. עיין מה שכתבתי במשנה ו' פ' קמא דב"מ: על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין. דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים. דכיון דאיכא תרתי. שטר ועדים מפקי ליה לקלא. ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר. ויניחו בני חורין למוכר לגבות מהם. הרשב"ם. וטעמא מפרש בגמרא דשעבודא דאורייתא דכתיב (דברים כ״ד:י״א) יוציא אליך העבוט. שמע מינה דנכסיו משועבדים. והוא הדין קרקעי. אבל אי ליכא הני תרתי. אמרו רבנן דלא לגבו ממשועבדין משום פסידא דלקוחות. [*ועיין לקמן דקנין כמו שטר]: מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין. וכתב הר"ב דהלכה כמותו וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין. ואי לא. לא משתעבד ורבי ישמעאל בקנין דוקא מיירי ואפי' הכי אינו גובה אלא מבני חורין. וטעמא כתב ב"י בסי' קכ"ט דשאני מקנין דלוה דחייב [אף ממשעבדי] לפי שחיוב הערב אינו בא לו מצד עצמו אלא שנתערב לאחרים. וכל שלא נכתב לית ליה קלא ע"כ. וצריכין נמי לומר דערבות אע"ג שהוא בדרך אסמכתא מהני קנין. ולא בעינן בית דין חשוב וכו' כמו במשנה ה'. וטעמא דמ"מ איכא הנאה דהימניה במקצת ואפי' שלא הלוהו ממש על אמונתו: הרי החונק וכו'. כתב הגאון ז"ל בשעריו פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן [לך]. משמע דלאו חונק ממש קאמר. נ"י: פטור שלא על אמונתו הלוהו. וגם בחלוק חלוק היה רבי ישמעאל והלכה כמותו. כדאיתא בגמ' ולדעת הר"ב דלאחר חיתום שטרות בעי קנין. הכי נמי אינו חולק ר' ישמעאל אלא בקנין. וכתב נ"י דאף ע"ג דחלוק מצוה קא עביד שמציל את חבירו. ולאו מידי חסריה. כמו בערב דכתובה. ומשמע דבערב דכתובה נמי לא מהני אפילו בקנין. דכמו דסתמא תנן הכא ומפרשים בקנין. הכי נמי. ההיא דכתובה. וכן דעת הרמב"ם פי"ז מהלכות אישות. וצריך לנו לחלק בין ערב דכתובה לחלוק. ויש לומר דמשום צערא דחבריה שחלק גמר ומקני. אבל בערב דכתובה. לית ביה צערא ולא מידי. ואדרבא טב למיתב טן דו וכו': סליקא לה בבא בתרא
יכין
מלכת שלמה