First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. שֶׁהָיָה בַדִּין, וּמָה אִם הַחֻלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק, חַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת, קָדָשִׁים שֶׁחַיָּבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק, אֵינוֹ דִין שֶׁחַיָּבִין בַּמַּתָּנוֹת. תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ז), וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם, אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן:
ברטנורה
הזרוע והלחיים. בארץ ובחוץ לארץ. משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין, תני לכולהו:בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים:ואתן אותם. בחזה ושוק כתיב. אותם מיעוט הוא, חזה ושוק אין מידי אחרינא לא:
תוסופות יום טוב
ובחוצה לארץ. [*פירש הר"ב. משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין כו' וכן פירש"י] ועיין בפירוש הר"ב דר"פ דלקמן [*ומ"ש שם בס"ד]:
שהיה בדין ומה אם החולין שאינן חייבין כו'. בגמ' פריך מה לחולין שכן חייבין בבכורה כו'. ואי מזכרים שכן חייבים בראשית הגז. ואי מתישים שכן נכנסין לדיר להתעשר. ומסיק מלקוח ויתום דפטורים ממעשר:
תלמוד לומר ואתן אותם. ואי לאו ק"ו לא הוה צריך קרא אף על גב דסתמא כתיב [דמשמע] בין בחולין בין במוקדשין דה"א דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בחולין דכתיב לעיל מהאי קרא גז צאנך. וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין. תוספות:
יכין
מלכת שלמה
1.
The [law of] the shoulder and the cheeks and the stomach is in force both within the Land and outside it, both during the existence of the Temple and after it, in respect of unconsecrated animals but not consecrated animals. For it might have been argued thus: if unconsecrated animals, which are not subject to the law of the breast and the thigh, are subject to these dues, how much more are consecrated animals, with are subject to the law of the breast and the thigh, subject also to these dues! Scripture states, “And I have given them to Aaron the priest and his sons as a due for ever” (Leviticus 7:34) only what is mentioned in this passage shall be his.משנה ב
כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ, חַיָּבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין, לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מֻתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ, פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ, יִקָּבֵרוּ:
ברטנורה
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. הרי הן כמקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ואין בהן קדושת הגוף:ונפדו חייבין בבכורה. אם ילדו לאחר שנפדו. אבל קודם פדיון לא, דקדושת דמים מדחה מן הבכורה שאין קדושה חלה על קדושה:וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. אבל מקדיש תמימים ונעשו בעלי מומין ונפדו ולדן אסור כדלקמן. ובין רישא דקתני מותר ובין סיפא דקתני אסור מיירי כגון דאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו. וחלבן נמי דמקדיש תמימים ונפדו נפקא לן דאסור, דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב:ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. טוב מעיקרא עושה תמורה ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה:ואם מתו יפדו. ואף על פי שאינן ראויין אלא לכלבים ואנן קיימא לן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הני כעצים בעלמא נינהו ולא נחית להו קדושת הגוף:חוץ מן הבכור והמעשר. דאך על גב דקדם מומן להקדשן, חלה עליהן קדושה גמורה לכל דבריהם, אלא שאין כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדיש. תם קרב, ובעל מום נאכל לכהן במומו. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה (ויקרא כ״ז:ל״ב-ל״ג) העשירי יהיה קודש לה׳ לא יבקר בין טוב לרע. טוב תם, רע בעל מום:או מום עובר קודם להקדישן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי:פטורים מן הבכורה. דכתיב בפסולי המוקדשין שנפדו כצבי וכאיל, מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, דהא כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך כתיב (דברים ט״ו:י״ט), אף פסולי המוקדשין שנפדו אפילו ילדו לאחר שנפדו פטורים מן הבכורה:ומן המתנות. הזרוע והלחיים והקיבה:ולדן וחלבן אסור. בדאיעבר לפני פדיונו ואתיליד לאחר פדיונו מיירי, כדפרישית לעיל. דאי איעבר ואתיליד לאחר פדיונו, ולד צבי ואיל הוא. ואי אתיליד לפני פדיונו, אפילו קדם מומן להקדשן נמי ולדן אסור:והשוחטן בחוץ חייב. ואע״ג דאינן ראוין לפתח אוהל מועד דהא בעלי מומין נינהו, ותנן הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ ושאינו ראוי לפנים אין חייבים עליו בחוץ, מוקמינן לה למתניתין בדוקין שבעין ור׳ עקיבא היא דאמר אם עלו לא ירדו, הלכך הואיל ובפנים לא ירדו, חייבין עליהם בחוץ אם שחטן קודם פדיונן:ועושין תמורה. קודם פדיונן. דכתיב (ויקרא כ״ז:י׳) טוב ברע או רע בטוב:ואם מתו. מעצמן:יקברו. דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:
תוסופות יום טוב
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. לאו בקדשי בדק הבית איירי. אלא בהקדישן למזבח לדמיהן [וכדמוכח בהדיא בגמרא שאכתוב בסמוך] דאין חילוק בין רישא לסיפא. אלא שזה קדם הקדשו למומו וזה מומו להקדשו ואע"פ שעובר כשמקדיש בעלמום למזבח [כדפירש הר"ב ספ"ח דמנחות] מ"מ אשמועינן דינו. תוספות פ"ב דבכורות [דף י"ד]:
ונפדו חייבין בבכורה. כתב הר"ב אבל קודם פדיון לא דקדושת דמים מדחה מן הבכורה. וכן לשון רש"י ובגמרא דבכורות גרסינן נמי ומן המתנות. [*וכתב עוד רש"י שם בבכורות קדושת דמים פטורה מן הבכורה כקדושת הגוף דמפרש לקמן מקראי דפוטרת מבכורה וממתנות. ע"כ. והתוספות הקשו עליו דהתם פטרינן בפסולי המוקדשין אע"פ דנפדו. מדאתקיש לצבי ואיל. והכא דוקא בלא נפדו. אלא היינו טעמא דקדושת דמים. משום דכתיב גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב מאת העם]:
יוצאין לחולין להגזז ולהעבד וכו' לאחר פדיונן. דאי קודם פדיונן כיון דקדושת דמים למזבח נינהו. דמחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן. א"נ דקדשי בדק הבית נמי אסירי בגיזה ועבודה. גמ' דבכורות [*דף י"ד ובפ"ג דף כ"ה קאמר דמדרבנן הוא בקדשי בדק הבית]:
להגזז. דאילו תמימים ונפדו כתיב תזבח ולא גיזה. כמ"ש הר"ב לקמן. וא"ת אמאי איצטריך למיכתב ולא תגוז בכור (שורך) [צאנך] למיסר קדשים גופייהו בגיזה תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשים תזבח ולא גיזה ל"ק דאי לא דכתב לא תגוז לא הוה ידענא למאי אתי תזבח למעוטי. אבל השתא דאסורה גיזה בקדשים אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא תוספות פ"ג דמעילה דף י"ג:
וולדן וחלבן מותר. פירש הר"ב לאחר פדיונן דאי קודם פדיונן פירש לקמן דולדן אסור. ופירש"י בבכורות אסור בהנאה בלא פדיה ומיקרב לא קרבי דמכח קדושה דחויה אתו דאמם לא הוקדשה למזבח:
והשוחטן בחוץ פטור. אפילו קודם פדיון ואפילו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ [כדלקמן] הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחלה קדושה כל כך. רש"י בבכורות:
ואין עושין תמורה. כתב הר"ב. אפילו קודם פדיונן טוב מעיקרו עושה תמורה כו' עיין בפירוש הר"ב משנה ב' פ"ק דתמורה:
ואם מתו יפדו. כתב הר"ב. ואע"פ שאין ראוין אלא לכלבים כו' ואשמועינן נמי דלא בעו העמדה והערכה רש"י ועיין בפירש משנה ג' פרק בתרא דתמורה:
חוץ מן הבכור. כתב הר"ב דבכור ברחם תלי רחמנא כו'. תם קריב בעל מום נאכל לכהן כדפירש הר"ב בסוף משנה א' בפ"ד דבכורות דילפינן מובשרם כו':
ומן המתנות. בגמ' דבכורות [דף ט"ו] אוציא את הבכור שאין שוה בכל [שאינה נוהגת בנקבות כבזכרים] ולא אוציא את המתנות ששוות בכל ת"ל איל:
וולדן וחלבן אסור. כתב הר"ב בדאיעבר לפני פדיונו כו'. ואי אתיליד לפני פדיונו אפילו קדם מומן להקדישן נמי ולדן אסור. רש"י. ותמהני דמיניה וביה ה"ל לפרש דאי אתיליד לפני פדיונו מקדש נמי קדיש. דהכי איתא בגמרא דבכורות [שם פ"ב]. ומפיק ליה מאם זכר דגבי שלמים לרבות ולד בעלי מומין:
והשוחטן בחוץ חייב. כתב הר"ב ואע"ג דאינן ראוין לפתח אהל מועד כו' ותנן הראוי כו' וכך כתב רש"י. ובבכורות כתב ואמרינן ביומא הראוי כו'. בברייתא מתניא התם פ"ו דף ס"ג. והיינו רישא דמתניתין פרק בתרא דזבחים. והתם מפורש דמהאי קרא לא ילפינן לדחזו ואדחו. אלא כדמפיק במתניתין דהתם בסיפא מלפני משכן ה'. וכ"ש דקשיא על רש"י בבכורות בגמרא שכתב. כדתנן בזבחים פרק [פרת] חטאת [מ"ב] בעלי מומין כו' שהקריבן בחוץ פטור ומפיק טעמא מהאי קרא ואל פתח אהל מועד כו'. וליתא דבהדיא נשנה בעלי מומין כו' בתר דמפקינן מלפני משכן ה' לדחזו ואדחו. ונמצא עוד כיוצא בזה לרש"י והר"ב לעיל רפ"ה:
יכין
מלכת שלמה
2.
All consecrated animals whose permanent physical blemish preceded their consecration and were then redeemed: Are subject to the law of the firstling and to the priestly gifts, And when they become like hullin [by being redeemed] they may be shorn and may be put to work. And their young and their milk are permitted after they have been redeemed. And he who slaughtered them outside the sanctuary is not liable. And they do not render what is substituted for them [holy]. And if they died they may be redeemed, except for the firstling and the tithe of cattle. All [consecrated animals] whose consecration preceded their permanent, or their impermanent blemish [preceded] their consecration and subsequently they contracted a permanent blemish, and they were redeemed: Are exempt from the law of the firstling, and from priestly gifts; And they are not like unconsecrated animals to be shorn or put to work; And [even] after they have been redeemed their young and their milk are forbidden; And he who slaughtered them outside the sanctuary is liable; And they render what was substituted for them [holy], And if they died they must be buried.משנה ג
בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָּן. אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּן, פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד. הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְנָכְרִי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן, צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם. וְאִם אָמַר חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. אָמַר, מְכֹר לִי בְנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה, וְהָיוּ בָהֶן מַתָּנוֹת, נוֹתְנָן לְכֹהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בְמִשְׁקָל, נוֹתְנָן לְכֹהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים:
ברטנורה
בכור שנתערב במאה. מתניתין איירי בבכור שבא ליד כהן ונפל בו מום ביד כהן ומכרו לישראל במומו. דאי בבכור ביד ישראל קודם שנתנו לכהן, אמאי פוטרים את כולן ממתנות כהונה, לימא ליה כהן, אי בכור הוא כולה דידי הוא, אי לא בכור הוא הב לי מתנתאי. אבל כשכבר בא ליד כהן ומכרו לישראל במומו ונתערב במאה, פוטרים את כולן ממתנות כהונה, דכל חד וחד יכול לדחות את עצמו ולומר לכהן שלי בכור הוא שמכרו הכהן ופטור מן המתנות, דמן הבכור אין נותנים מתנות שאין קדושה חלה על קדושה:אחד שוחט את כולן פוטרין לו אחד. שאי אפשר שלא יהא הבכור אחד מהן, ויכול לומר זה הוא:צריך שירשום. שיעשה בו סימן. שיבינו הכל שיש לכהן או לנכרי שותפות בה:ואם אמר, לו. אם אמר כהן לישראל פרה זו אני מוכר לך חוץ מן המתנות שבה:פטור. ישראל מן המתנות:אמר לו. ישראל לחבירו טבח, מכור לי בני מעיה של פרה זו:והיו בהן מתנות. הקיבה, שהיא אחת מן המתנות:נותנן. לוקח זה לכהן:ואין המוכר מנכה לו מן הדמים. שהרי היה יודע הלוקח שמתנות שם, וזה לא מכר לו את הקיבה:לקח הימנו במשקל. כך וכך הליטרא, ושקל לו הקיבה. נותנה לו לוקח לכהן, שהרי הגזילה אצלו וצריך להשיב, והטבח ינכה לו מן הדמים שהרי מכר דבר שאינו שלו. ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות מן הבהמה, לא נאסר הבשר באכילה, אבל מנדין אותו. ואפילו כהן שפטור מן המתנות אם הוא טבח ששוחט ומוכר בשוק ממתינין לו שתים ושלש שבתות, מכאן ואילך מוציאין ממנו מתנות ונותנין אותן לכהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחים, אין ממתינים לו אלא מוציאין ממנו מיד, ואם לא רצה ליתן מנדין אותו:
תוסופות יום טוב
בזמן שמאה שוחטים כולן פטורים. על כרחך כשכולן בעלי מומין איירי דאין שוחטין בכור אא"כ נפל בו מום [ועוד דבמכרו במומו מוקמינן לה כדפירש הר"ב] ומדנתערב ואין מכירין בו. א"כ ג"כ האחרים בעלי מומין הם. תוספות:
השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות. גמרא. וליתני הכהן והנכרי פטורין אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח. כלומר דיכול הכהן לתבוע מתנותיו מהטבח. וילפינן בגמ'. מדכתיב מאת זובחי הזבח. דאפילו טבח כהן במשמע פירש כששחט בהמת ישראל. ודייק מדכתיב מאת יתירא דהמ"ל מאת העם זובחי הזבח. וכתב ב"י סי' ס"א בשם הרשב"א דהא דהדין עם הטבח שאינו יכול לדחות לכהן לומר לאו בעל דברים דידי את אבל לא שאם נתנן לבעלים או לאחר שיהא חייב דקי"ל מזיק מתנות כהונה פטור. כמ"ש הר"ב בס"פ דלקמן:
פטור מן המתנות. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים. גמרא. וכ"ש דאין נכרי בכלל העם. ומה שכתב הר"ב ואפילו כהן כו' אם הוא טבח כו' דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות. ועד ג' שבתות דאיכא למימר לדידיה שחיט לא גזרו רבנן ואוקמוהו על דין תורה. ומכאן ואילך גזרו. וכי קבע אמסחתא. מיד מוכח דלאו דידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר. תוספות. ומ"ש הר"ב שתים וג' שבתות. גמ'. ויראה דר"ל הכל לפי תואר הענין. לפעמים שתים ולפעמים שלש. לפי ראות הדיין. דאיכא פרסומא דלאו דידיה שחיט [*אבל מצאתי בתוספות פרק במה אשה סוף (שבת דף ס') בשם ר"י דנקט שתים לרבי דאית ליה בהבא על יבמתו [דף ס"ד]. דבתרי זמני הוי חזקה. ותלת לרשב"ג]:
ואם אמר חוץ. פירש הר"ב אם אמר כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ כו' פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו. רש"י דף קל"ד:
יכין
מלכת שלמה
3.
A first-born got mixed up with a hundred other animals: If a hundred [and one] persons slaughtered them all, they are all exempt from the gifts. If one person slaughtered them all, only one animal is exempt from the gifts. If a man slaughtered an animal for a priest or a non-Jew, he is exempt from the gifts. If he had a share [in the animal] with them, he must indicate this by some sign. If he said, “Except the gifts” he is exempt from giving the gifts. If he said, “Sell me the entrails of a cow” and among them were the gifts, he must give them to a priest and [the seller] does not need to reduce the price. But if he bought them from him by weight, he must give them to a priest, and [the seller] must reduce the price.משנה ד
גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ פָרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר, פָּטוּר. מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר, חַיָּב. סָפֵק, פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד. וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל, שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹק, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד סֹבֶךְ שֶׁל רָגֶל. אֵיזֶהוּ לְחִי, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת:
ברטנורה
מן הפרק של ארכובה. הנמכרת עם הראש:עד כף של יד. עצם רחב של כתף שקורין אספלדו״ן. והן שני עצמות, העצם האמצעי דהיינו מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר, והעצם העליון המחובר לגוף. והזרוע הימיני בלבד הוא שנותנים לכהן, דכתיב (דברים י״ח:ג׳) ונתן לכהן הזרוע, המיומן שבזרוע:והוא של נזיר. כלומר, וכן זרוע בשלה האמור בנזיר, כך ניטלת:וכנגדו ברגל שוק. האמור בשלמים נמי הוי שני עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך:סובך של רגל. היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי. ואין הלכה כר׳ יהודה:הפרק של לחי. אצל הצדעים. וחותך כלפי מטה:עד פיקה של גרגרת. עד שיפוי כובע שהיא פקעיתה ופתחה של קנה, דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון. פירוש אחר, פיקה של גרגרת טבעת הגדולה של קנה שעשויה עגולה כפיקה. ופיקה היא עגולה ככדור ובתוכה נקב שתוחבות הנשים בפלך להכבידו כשטוות בו:
תוסופות יום טוב
ספק פטור. גמרא. ורמינהו דתנן [ספ"ד דפאה] שספק לקט לקט. הכא פרה בחזקת פטורא קיימא. קמה בחזקת חיובא קיימא. והרי עיסה [במשנה ו' פרק ג' דחלה] נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב. ספק איסורא לחומרא. וספק ממונא לקולא. פירש"י חלה ספק איסורא. שיש בה עון מיתה. הלכך לא סמכינן אחזקה. אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמע"ה:
מן הפרק של ארכובה עד כף של יד. פירש הר"ב והן ב' עצמות העצם האמצעי. דהיינו מן [הפרק] של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר והעצם העליון המחובר לגוף. *)כוונתו לומר שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע והוא אחד מב' העצמות [*ועד דתנן היינו ועד בכלל] שהרי כתב במשנה ו' פ"ד ברגלים האחרונים שבין הארכובה והעצם התחוב בגוף יש עצם אמצעי. וזה העצם העליון הוא כף של יד שקורין אספלדון. והוא במקום קולית שברגל. ומ"ש הר"ב והזרוע הימיני כו'. דכתיב ונתן לכהן הזרוע המיומן כו'. אפילו לרבנן דדרשי בפרק גיד הנשה הירך דפשיט בכוליה ירך [כמ"ש שם מ"ג] הכא מודו דלא שייך למדרש הכי. תוספות. ובגמרא והלחיים למאי אתא להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים והקיבה למאי אתא להביא חלב שע"ג [הקיבה]. וחלב שבתוך הקיבה. דא"ר יהושע כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים טעמא דנהגו הא לא נהגו דידיה הוא:
[*עד סובך של רג. כתב הרב היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי וכן פירש"י. וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי לבדו ובהאי פליג את"ק ולכך אני תמה על רש"י שמפרש בפרשת צו גבי שלמים כרבי יהודה. ואמאי שבקיה לתנא קמא והרא"ם לא העיר בזה ושוב הראו לי שכך השיגו סמ"ג בעשין סימן קפ"ג:
פיקה. כתב הר"ב בפירוש האחר שהיא עגולה כו'. ועיין במשנה ו' פי"א דכלים]:
יכין
מלכת שלמה