First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:
ברטנורה
שביעית משמטת את המלוה. המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה אינו יכול לתבוע הלואתו מחבירו כדכתיב (דברים ט״ו:ב׳) שמוט כל בעל משה ידו:בשטר. שכתב לו שטר באחריות נכסים ושעבד קרקעות על המלוה דמיחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו, אעפ״כ שביעית משמטתו:הקפת החנות. שקנה ממנו באמנה:אינה משמטת. דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה:ואם עשאה מלוה. שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה:הראשון הראשון משמט. אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח שנייה הראשונה נעשית מלוה ומשמטת ולא השניה. חזר ולקח שלישית. ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן ולא השלישית. וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה וכל האחרות שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן לו מעות הראשונה קודם שיקח השנית בהקפה ולא נתן נעשית הראשונה מלוה, וכן לעולם. ואין הלכה כרבי יהודה:כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית, כלומר ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה, ושביעית משמטת, ואם לאו, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטת. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
בשטר. לשון הר"ב שכתב לו שטר באחריות וכו'. כלומר דאפילו שהאחריות מפורש בו. והשתא דשלא בשטר כלומר בשטר שכתוב סתם ולא פירש בו האחריות ורב ושמואל דאמרי תרווייהו הכי בפרק דדגיטין דף לז ואף על גב דקי"ל כחכמים דמשנה ו פ"ק דב"מ דאחריות ט"ס ואפילו לא נכתב ככתוב דמי. מכל מקום לענין השמטת כספים. איצטריך לאשמועינן דאפילו כשפירש בהדיא לא מהני לומר דלכך פירש בהדיא כדי שיהיה כמו משכון. [*והשתא א"ש דלא הוה זו ואצ"ל זו דתנא ושלא בשטר לגלויי אבשטר דמיירי במפורש בו אחריות. והרמב"ם בפירושו פירש שלא בשטר קודם בשטר משמע שכך היתה גירסתו. ושם שטר מפורש במשנה ו פרק קמא דב"מ]. ופי' אחריות כתבתי במשנה ו פרק ג דפיאה. ועוד במשנה ה פרק קמא דקדושין:
יכין
מלכת שלמה
1.
The sabbatical year cancels a debt written in a document or one not written in a document. A debt to a shop is not cancelled, but if it had been converted into the form of a loan, then it is cancelled. Rabbi Judah says: the former debt is always cancelled. A wage-debt to a worker is not cancelled, but if it had been converted into a loan it is cancelled. Rabbi Yose says: the [payment for] any work that must cease with the seventh year, is cancelled, but if it need not cease with the seventh year, then it is not cancelled.משנה ב
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:
ברטנורה
השוחט את הפרה. בשנה שביעית, וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר נמצא דיום א׳ שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה דכתיב (דברים ט״ו:א׳) מקץ שבע שנים תעשה שמיטה:האונס והמפתה. שנותנים חמשים שקל:והמוציא שם רע. שנותן מאה:וכל מעשה בית דין. ממון שכתבו עליו פסק דין, חייב אתה ליתן לו:אין משמיטין. שכיון שפסקו בית דין על הממון, כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו:המלוה על המשכון. דכתיב (שם) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך:והמוסר שטרותיו לב״ד. דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:
תוסופות יום טוב
[*השוחט את הפרה וכו' משמט. ול"ד להקפת חנות ושכר שכיר דבמשנה דלעיל דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכיון שכן הוי ליה כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים אין שביעית משמטתו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית. אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד כשמכר לו הוה ליה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו טעמא דהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה וכו'. בית יוסף חושן משפט סימן ס"ז סעיף י"ט]:
המלוה על המשכון. פירש הר"ב דכתיב ואשר יהי' לך פרט לזה וכו'. ושאני משעבוד קרקעות דקי"ל מלוה קונה משכון משום ולך תהיה צדקה. גמרא דגיטין דף לז. והיינו שלא בשעת הלואה דקרא שלא בשעת הלואה כתיב. ומכ"מ הואיל ושלא בשעת הלואה קונה אלים נמי שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט דהא הכא דתנן מלוה על המשכון משמע שההלואה על המשכון היה. תוספות שם:
יכין
מלכת שלמה
2.
One who slaughters a cow and divides it up on Rosh Hashanah [at the end of the seventh year]: If the month had been intercalated, [the debt] is remitted. But if it had not been intercalated, it is not remitted. [Fines for] rape, for seduction, for defamation, and all other obligations arising from legal procedure, are not remitted. One who loans and takes a pledge, and one who hands over his debt documents to a court, [these debts] are not remitted.משנה ג
פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל:
ברטנורה
פרוזבול. פרוז תקנה, בול עשירים, דכתיב (ויקרא כ״ו:י״ט) ושברתי את גאון עוזכם, ואמר רב יוסף אלו בולאות שביהודה. תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם, והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן דכתיב (דברים ט״ו:ב׳) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות ואחת שמטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, ורבנן הוא דתקינו שמטת כספים בזמן הזה ומשום הכי היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין השמטה הואיל ואין שמטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים:
תוסופות יום טוב
פרוזבול. פירש הר"ב פרוז תקנה [*בגמ' דגיטין פרוז פורסא דמלתא. ופירש רש"י תקנה אבל הרשב"ם פ"ד דבבא בתרא סוף דף סה כתב פרוז ריוח כמו הפריז על מדותיו דמסכת נדה [ד:] עד כאן. ומה שכתב הר"ב] בול עשירים וכו' ותקנה לעניים. בגמ' דגיטין אמר רב חסדא פרוזבולי ובוטי. וכתבה הר"ב בפ"ג דמ"ק ועיין שם. וכ' בכסף משנה בריש פ"ב מהלכות ממרים דהא דאמר בוטי ואנן פרוזבול קרינן משום דמשמע דלאו תקנה וסייג לתורה שלא יעברו על השמר וגו' אלא עיקר התקנה לעשירים שלא יפסידו ולעניים שלא תנעול דלת:
שהתקין הלל הזקן. פירש הר"ב שהיה כח ביד הלל לתקן משום דהשמטת כספים בזמן הזה דרבנן דכתיב וזה דבר השמטה וכו'. בזמן שאתה משמט קרקע וכו'. גמ' דגיטין ד' לו. לשון הר"ש. ומפרש ר"ת דהך השמטת קרקע לאו בעבודת קרקע אלא בשדות שחוזרות לבעלים דומיא דהשמטת כספים דבזמן שהיובל נוהג שמשמט קרקע שביעית נוהגת שמשמט כספים ובבית שני [דהלל נהג נשיאותו מאה שנה קודם החורבן] לא נהגו יובל לפי שלא היו כל יושביה [עליה] ובשם ר"ת פירשו דבבית שני נהגו יובל והלל לדורות הבאים תקן דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב. ע"כ. ודברים אלו בתוספות. ורש"י מפרש שם כפירוש הראשון:
יכין
מלכת שלמה
3.
[A loan secured by] a prozbul is not cancelled. This was one of the things enacted by Hillel the elder; for when he observed people refraining from lending to one another, and thus transgressing what is written in the Torah, “Beware, lest you harbor the base thought, [‘The seventh year, the year of remission, is approaching,’ so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing.” Hillel enacted the prozbul.משנה ד
זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:
ברטנורה
זהו גופו של פרוזבול. עיקרו ושרשו:והדיינים חותמים למטה או העדים. להכי קתני הדיינים או העדים ללמדך שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, דבדרבנן עד נעשה דיין, ופרוזבול דרבנן הוא:
תוסופות יום טוב
איש פלוני ופלוני הדיינים. בריש פרק ד' דגיטין דף ל"ב פליגי רב נחמן סבר דדוקא תני תרי לאשמועינן דסגי בבית דין של שנים דבשלמא גבי דינא דממונא בעינן שלשה אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובתרי סגי. ורב ששת סבר דהכא נמי בעינן תלתא ותנא אטו כי רוכלא ליחשב וליזל. והרמב"ם העתיק המשנה כצורתה. והטור חושן משפט סימן ס"ז כתב פלוני ופלוני ופלוני. ויהיב בית יוסף טעמא דפסק כרב ששת דמסתבר טעמיה והכא איסורא ולא ממונא ואין זה בכלל הלכה כרב נחמן בדיני:
שכל חוב שיש לי שאגבנו. ובגיטין גמרא דף ל"ו שיש לי אצל פלוני. וכן כתב הר"ב שם משנה ג:
או העדים. פירש הר"ב ללמדך שהעד נעשה דיין. וכך כתב הרמב"ם דבגמרא אמרינן עלה כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים ופירש רש"י כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא כו' וחתמו למטה אני פלוני דיין. ע"כ. ואשמועינן דאע"ג דטעמא דפרוזבול הוא משום דכל שביד בית דין כגבוי דמי. והני להעיד בקש לפניהם אפילו הכי כי חתמי דיינים נעשו דיינום דעד נעשה דיין בדרבנן:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם:
ברטנורה
פרוזבול המוקדם. שזמנו מוקדם שנכתב בכסליו וזמנו הכתוב בתוכו מתשרי קודם, כשר, מפני שהורע כחו של מלוה בכך, דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו, דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות, הלכך הלואות הבאות אחריו שלא נמסרו לבית דין משמיטות נמצא דמפסיד במה שהקדים זמנו, אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים, וכשמוציא פרוזבול זה ורואים ב״ד הזמן סבורים שאותן הלואות קדמו לפרוזבול ונמצא גובה שלא כדין:שטרי חוב המוקדמים פסולים. כגון דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו, פסולים משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן. וקנסינהו רבנן דלא ליגבו בשטר זה מן הלקוחות כלל, ואפילו מניסן ולהלן, גזירה שמא יגבה מאותן שבין תשרי לניסן שלא כדין. ומיהו לא הוי השטר פסול מחמת שהעדים שחתמו בו הוו רשעים שחתמו על שטר מוקדם בשקר, דמצו העדים למימר אנחנו על עיקר המלוה חתמנו ולא על הזמן, שלא באנו להעיד שנכתב ונחתם ביומו:והמאוחרים כשרים. דהורע כחו של מלוה, שאינו טורף לקוחות אלא מזמן שכתוב בשטר:כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. שכל מלוה ומלוה צריך שימסור שטרותיו לב״ד ויכתוב לו פרוזבול, הלכך כשחמשה לוין מא׳ אינו כותב אלא פרוזבול א׳ שאין כאן אלא מלוה א׳, ואע״פ שהלוין מרובין כשיהיה למלוה פרוזבול אחד על כולן דיו:
תוסופות יום טוב
והמאוחר פסול. מסתברא דטעמא נמי משום קנס כמו שפירש הר"ב לקמן בשטרי חוב המוקדמין [*וכן נמי סמך לו הר"ב אדלקמן ולא פירש בכאן דלא נפסל השטר מחמת שהעדים כו' כך נ"ל. ואמנם בירושלמי אשטרי חוב דלקמן גרסינן ר' יוחנן אמר פסולי' ממש רשב"ל אומר אינו מונה אלא משעת הכתב והתני פרוסבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוסבול מה בין שטר ע"כ. והלכה כר"י לגבי רשב"ל וא"כ אה"נ דפרוסבול כשר משעת הכתב אבל תימה דהרמב"ם והטור לא כתבו להך ירושלמי והתוספות והרא"ש בפרק השולח הביאו לירושלמי דלעיל מהא בטעמא דמוקדם ומאוחר דכשר בפרוסבול פסול בשטרי חוב וכשר בשטרי חוב פסול בפרוסבול והשמיטו להך ונראה לי דסביר' להו דסתם מתני' לא משמע כן דהא בחד לישנא קתני פסול דפרוסבול ופסול דש"ח ובבבלי לא מצינו שחילקו ביניהם בכך הלכך דחו הירושל' הזה מהלכה וגם הברייתא שהביא הירושל' מדבבלי לא הביא לברייתא זו וכן לא מצאתיה בתוספתא דשביעית ושוב ראיתי בתשובה האחרונה של הר"ן ז"ל שפוסל לגמרי הפרוזבול לפי שכיון שלא נכתב כהלכתו אין לו דין שער ע"כ. הרי שאינו מחלק בינו לש"ח הפסול ודלא כהירושלמי]:
[*שטרי חוב המוקדמין פסולים. פירש הר"ב דמצו העדים לומר שלא באו להעיד וכו'. ירושלמי. ומדברי הר"ן בשם הר"ז דבכגון זה מצוי דטעו העדי' והריב"ש כתב שסיים הר"ז וצריך ב"ד הגדול ולהחמיץ הדין. ע"כ בבית יוסף ועוד שם חילוקים אחרים]:
כותב פרוזבול. לשון הר"ב כותבין אבל בסיפא נקט נמי כותב. וכלשון הר"ב כן הוא במשנה שבירושל' ויש ליישב דכותב ר"ל הסופר:
יכין
מלכת שלמה
5.
A pre-dated prozbul is valid, but a post-dated one, is invalid. Pre-dated loan documents [of loans] are invalid, but post-dated one valid. If one borrows from five persons, then he writes a separate prozbul for each [creditor]. But if five borrow from the same person, then he writes only one prozbul for them all.משנה ו
אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין:
ברטנורה
אלא על הקרקע. אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד ב״ד ולא קרינן ביה לא יגוש:אם אין לו. ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו וכותבים עליו פרוזבול, ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראוי לגבות בה כל חובו, כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו:היתה לו. ללוה שדה ממושכנת בעיר, בין שאחרים משכנו אותה לו בין שמשכן הוא לאחרים כותבין פרוזבול:כותבין לאיש על נכסי אשתו. כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות:על נכסי אפוטרופין. שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע:
תוסופות יום טוב
אלא על הקרקע. פי' הר"ב שאז חשוב החוב כגבוי וכן פי' הר"ש.
[*שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהיו נראין עוקרין דבר מהתורה התקינו. הרשב"ם בפ"ד דב"ב ריש ד' סו] וכלומר לאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כל כך כגבוי' כמו קרקע דכל קרקע אינה נגזלת ובחזקת הבעלים עומדת והוא מסר החוב לבית דין והלכך הקרקע נעשית ביד ובחזקת הב"ד [*ובפירוש שהזכרתי כתב לפי שהקרקע אינו יכול להשמיט ולהצניע. א"נ לפי שאין רגילות ללוות למי שאין לו קרקע ובמלתא דלא שכיח לא עבוד רבנן תקנתא עכ"ל. והטעם השני כתב גם כן הרשב"ם פ"ד דבבא בתרא שם בשם זקינו ז"ל נ"ל דהיינו רש"י ז"ל]:
[*מזכה הוא. ומייתי למתני' פ"ד דגיטין [דף לז] בזה הלשון מזכהו וכן מצאתי במשניות כתובים:
כל שהוא. פי' הר"ב דראוי לגבות בו חובו כגון דגבי והדר גבי. וכך פירש הר"ש וכן פירש רש"י בפ"ד דגיטין [שם] גם התוספות שם וסוף פ"ב דבבא בתרא ודחו פירוש רבינו שמואל דמפרש משום דאין אונאה לקרקעות ואותו טעם כ' הר"ב במשנה ו פ"ג דפאה וכן דעת הרי"ף בפרק הזהב. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מכירה. ור"ת והרא"ש ס"ל דבפלג איכא אונאה. ואי בפלג דוקא ואי ביתר מפלג. אברר בס"ד במשנה ה' פי"א דכתובות:
[*על נכסי אשתו. פי' הר"ב נכסי מלוג כו' שהבעל אוכל פירות. וכ"כ הר"ש ותמהני מנ"ל והא סתמא תנן ותו דומיא דסיפא דליתומים על נכסי אפטרופסים ותו דבירושלמי פשיט לאבעי לאפטרופוס על נכסי יתומים מהא דעל נכסי אשתו]:
וליתומים על נכסי אפוטרופוס. דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם כדלעיל. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לוה אע"פ שלא לצורך עצמו לוה וזהו שכתבו הר"ב והר"ש הלוים לצורך היתומים. ע"כ. ואילו היה אביהם חייב ולא הניח קרקע דמתקנת הגאונים גובים ממטלטלים כמ"ש בפ"ח דכתובות מסתברא דאע"פ שיש לאפוטרופא שלהם קרקע. כיון שהאפוטרופא לא לוה אין שייך לכתוב פרוזבול על סמך קרקע שלו:
יכין
מלכת שלמה
6.
A prozbul is written only for [a debt secured by] land. But if [the debtor] has none, then [the creditor] can give him title to a share, however small, of his own field. If he had land in pledge in a city, a prozbul can be written on it. Rabbi Hutzpit says: a prozbul may be written for a man on the security of his wife's property, or for an orphan on the security of property belonging to his guardian.משנה ז
כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר:
ברטנורה
כוורת דבורים וכו׳ כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר, ואם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא ככלים ואינה כקרקע, לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט:ר״א אומר הרי היא כקרקע. ונקנית בכסף בשטר ובחזקה כקרקע:וכותבין עליה פרוזבול. אם יש ללוה כוורת כאילו היה לו קרקע:ואינה מקבלת טומאה. כדרך שהקרקע המחובר אינו מקבל טומאה:והרודה. מחלות דבש שבתוכה בשבת חייב חטאת כתולש דבר ממקום חבורו, דכתיב (שמואל א י״ד:כ״ז) ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואין הל׳ כר״א:
תוסופות יום טוב
כוורת דבורים. משנה זו שנויה עוד בסוף מס' עוקצין והכא אגב שביעית תנייה והתם אגב טומאה. הר"ש [*ועיין מ"ש עוד שם].
הרי היא כקרקע. כתב הר"ב ונקנית בכסף ובשטר ובחזקה. וסיים הרמב"ם ושיקנה על גבה מטלטלים ושאר דיני הקרקעות:
[*וכותבין עליה פרוזבול. אע"ג דתנן הרי היא כקרקע איצטריך לאשמועינן דכותבין כו' דסד"א דלא סמכה דעתא דמלוה עלוה מאחר שהיא מטלטלת. אי נמי אשמועינן אע"פ שאין הכוורת ללוה כי אם הדבש. בפירוש הנזכר. וכ' עוד דמיירי שאין מקום הכוורת ללוה ולא השאיל לו המלוה המקום. ופשוט הוא ממתניתין דלעיל]:
פטור. פי' הרמב"ם ר"ל פטור ממיתה וחייב מלקות על כל פנים. [*ור"ל מכוח מרדות ועיין מ"ש בריש שבת בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
7.
A bee-hive:Rabbi Eliezer says: Behold, it is like land and a prozbul may be written [using it as security] and it is not susceptible to uncleanness while it remains in its place, and one who takes honey from it on Shabbat is liable. But the sages say: it is not like land, a prozbul may not be written [using it as security], it is susceptible to uncleanness while in its place, and one who takes honey from it on Shabbat is exempt.משנה ח
הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:
ברטנורה
המחזיר חוב בשביעית. בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה, שנאמר (דברים ט״ו:א׳) מקץ שבע שנים:אמר לו אעפ״כ. א״ל הלוה אעפ״כ אני רוצה לפרוע לך:יקבל ממנו. ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני:שנאמר וזה דבר השמטה. כלומר דבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדבור ראשון שאמר משמט אני סגי ואין צריך שיאמר וישנה שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:
תוסופות יום טוב
המחזיר חוב בשביעית. ל' הר"ב בסוף שביעית. דהיינו בשמיטתה כלומר ששמטה. ואכתי בסוף שביעית לא ניחא. וז"ל הר"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית אי נמי בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת ע"כ. ורש"י בפ"ד דגיטין [דף לז.] כתב כלשון אחרון:
[*אמר לו אעפ"כ כו'. פי' הר"ב א"ל כו' אני רוצה לפרוע לך. כ"כ הר"ש ודבר תימה הוא דאם יקבל בפרעון א"כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן ובגמרא ברייתא [שם] כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך ופסקוה הפוסקים עיין בח"מ סוף סימן ס"ז]:
שנאמר וזה דבר השמטה. פירש הר"ב אין לך אלא דבור ראשון. וז"ל הר"ש מדכתיב וזה דרש דא"צ אלא לדיבור אחד:
רוצח וכו'. שנויה עוד בסוף פרק ב דמכות:
יכין
מלכת שלמה
8.
One who returns a debt [after] the seventh year, the [creditor] must say to [the debtor]: “I remit it.” But [the debtor] should say: “Even so [I will repay it].” [The creditor] may then accept it from him, because it says: “And this is the word of the release” (Deuteronomy 15:2). Similarly, when [an accidental] killer has been exile to a city of refuge, and the citizens want to honor him, he must say to them: “I am a murderer.” If they say: “Even so, [we want to honor you], then he may accept [the honor] from them, because it says: “And this is the word of the murderer” (Deuteronomy 19:4).משנה ט
הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ:
ברטנורה
המחזיר חוב בשביעית. לוה שאומר למלוה אעפ״כ, ומחזיר לו מעותיו רוח חכמים נוחה הימנו:לא יחזיר לבניו. אינו חייב להחזיר לבניו אם מת הגר:ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא לבניו שנתגיירו עמו משום דעובד כוכבים יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב׳:ה׳) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם שיאמרו אם היו עובדי כוכבים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם. אבל אם היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה ולא היתה ירושה זו ראויה להם לעולם אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו:כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואע״פ שנתן המעות אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה, ואעפ״כ המקיים את דבריו ואינו חוזר בו ואפילו לא משך רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא איפת צדק והין צדק (ויקרא י״ט:ל״ו) שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק:
תוסופות יום טוב
לא יחזיר לבניו. דאע"ג דמד"ס גר יורש אביו כמ"ש הר"ב במשנה י פרק ו דדמאי. דוקא אביו עובד כוכבים אבל באביו גר לא תקנו כדאיתא בפ"ק דקדושין דף יז וטעמא נראה בעיני משום דכשאביו כמו כן גר יכולין ישראל לזכות מן הדין בנכסיו כשמת ולפיכך לא תקנו להפקיע זכות ישראל. [*ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו דאנן לא נתן לו ירושתו מהגר ומיהו בכפופים תחת יד עובדי כוכבים צריכים לתירוץ הראשון]: ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. מה שכתב הר"ב דאם היה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה המחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו. אוקימתא דברייתא בקדושין דף יז. וכתב הר"ש וליכא איסורא אלא אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך וכן נראה לשון רש"י [*ועי' בפ"ג דאבות משנה י בפי' רוח חכמים נוחה הימנו]: נקנין במשיכה. עי' מ"ש במשנה ב פ"ג דדמאי: וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו. בלא נתינת דמים מיירי שאם נתן הדמים לא סגי דאם חוזר בו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שעומד במי שפרע כדתנן בפ"ד דבבא מציעא. והכי איתא התם בגמרא החוזר מדברים אין לנו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל ר"ל באבל אמרו מי שפרע וכו'. וז"ש הרמב"ם וכל המטלטלים נקנין במשיכה וכל זמן שלא ימשוך יכול כל אחד מהם לחזור באותה סחורה ואפי' אחר נתינת המעות כלומר מן הדין ומיהו קאי באבל. ומ"ש הר"ב דהכי תניא איפת צדק והין צדק שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק. הכי תניא בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט) ר' יוסי בר יהודה אומר מה ת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה היה [דהין י"ב לוגין ואיפה ג' סאין שהן ע"ב לוגין] אלא לומר לך שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק. ואע"ג דבקרא לא כתיב אלא הין מכלל הן אתה שומע לאו כי טעם אחד לשניהם [*ואסמכתא בעלמא הוא דאלת"ה א"כ עובר בעשה ה"ל למתני]: סליק מסכת שביעית
יכין
מלכת שלמה