First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
תִּינוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִסֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין לָהּ אַרְבָּעָה לֵילוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה. הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִסֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין לָהּ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַרְבָּעָה לֵילוֹת. רָאֲתָה וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתְנִין לָהּ בְּעִילַת מִצְוָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ:
ברטנורה
תינוקת. נותנין לה ארבעה לילות. ואפילו רואה, אמרינן דם בתולים הוא וטהור:עד שתחיה המכה. שתתרפא המכה של בעילה. וכל זמן שהדם שותת ממנה כשהיא עומדת, וכשהיא יושבת אינו שותת, או ששותת כשהיא יושבת על גבי דבר קשה, וכשיושבת על גבי דבר רך כגון על גבי כרים וכסתות אינו שותת, בידוע שלא חיתה המכה, ומחמת המכה של בתולים בא הדם. אבל אם הדם שותת בין כשהיא עומדת בין כשהיא יושבת ובין כשיושבת על דבר רך ובין כשיושבת על דבר קשה, אין זה דם מכה אלא דם נדה:הגיע זמנה לראות. ולא ראתה, ונישאת:עד מוצאי שבת ארבעה לילות. שהרי היא נישאת ברביעי. דבתולה נישאת ליום רביעי ונבעלת ליל חמישי:בעילת מצוה. בעילה ראשונה:כל הלילה כולה. ואפילו בועל בעילות הרבה. וכל הדברים הללו, בדורות הראשונים בלבד, אבל אחר שפשטה החומרא שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, כל הנושא בתולה אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה מעולם, לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבוא עליה עד שתספור שבעה נקיים אחר שיפסוק הדם, כדין שאר נשים שרואות דם:
תוסופות יום טוב
*[שלא הגיע זמנה לראות. שזמנה הוא כשהיא נערה והביאה ב' שערות. הר"ן]:
ארבע לילות. ב"ה לא בעו רצופין כדלקמן. וכן נראה דד' לילות לב"ש אפילו מפוזרות כמו לב"ה. תוס':
עד מוצאי שבת ד' לילות. פי' הר"ב שהרי היא נשאת ברביעי כו'. ובגמ' אתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. ולוי אמר הפסידה לילות מאי ד' לילות דקתני ד' עונות. ולרב למה ליה למתנא ד' לילות. אורח ארעא קמ"ל. דדרכה דביאה בלילות. ולוי לתני ד' לילות. עד מ"ש למה לי. הא קמ"ל דשרי למבעל לכתחלה בשבת. ולענין דינא הלכה כדברי שניהם. וא"ת ולרב מנלן למידק מדקתני עד מוצאי שבת דלא הפסידה לילות. ודילמא למימרא דבעינן רצופים וה"נ מאי מקשה וללוי עד מ"ש למה לי דהא איכא למימר להצריך שיהיו רצופים לא קשיא משום דבתר הכי תניא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש:
נותנין לה בעילת מצוה. פי' נותנים לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו וא"צ לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו (כדתנן במשנה ד' פ"ב דשבועות) אלא פורש אפילו בקושי אע"פ שיציאתו הנאה לו כביאתו דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו (כו'). ולא כפי' הראב"ד דעומד עד שימות האבר דא"כ מאי נותנין לו דקאמר. על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. הרא"ש. ונ"מ לדידן כדלקמן: *
[בעילת מצוה. פי' הר"ב בעילה הראשונה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך. ואמר (סנהדרין כ"ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה. ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה. תוס' פ"ק דכתובות דף ד' ד"ה בעילה]:
כל הלילה כולה. כתב הר"ב וכל הדברים הללו בדורות הראשונים בלבד אבל אחר שפשטה החומרא כו' כל הנושא בתולה אפי' קטנה כו' לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבא עליה עד שתספור ז' נקיים. ולכאורה להכי לא תלינן במכה כמו בפ"ח משנה ב' לענין כתם דהכא שאני כיון דודאי מגופה בא. אבל א"א לומר כן דבהדיא תניא בגמרא דף ס"ו דראתה מחמת תשמיש ג"פ לא תשמש וכו' ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. אלא טעמא כמ"ש הרא"ש וז"ל נ"ל דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה הגדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן (ד' ס"ו) דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישי' שמא יצא דם ממקור עם דם מכתה ואין לך מכה גדולה מזו. שבעלה ויצא ממנה דם בתולים. אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה. ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובין הגיע זמנה. בין בוגרת. ובין ראתה ובין שלא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולם וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה שנותנין לה בעילת מצוה [כרבותינו שנמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש כדאיתא בגמרא] ואע"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו. נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה. הלכך אפי' בעל ולא מצאה דם. כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים. חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו ש"ז. דבהטיה נמי לא תלינן. דמלתא דלא שכיחא הוא וכו'. ואפילו בוגרת נמי. אע"פ שאין לה טענת בתולים * [לגי' הרי"ף פ"ת דכתובות. ולגי' רש"י אצ"ל כלל. שהרי יש לה טענת דמים] מ"מ כיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג. וצריך לפרוש אפילו לא מצאה דם. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a young girl, whose age of menstruation has not arrived, married: Bet Shammai says: she is allowed four nights; And Bet Hillel says: until the wound is healed. If the age of her menstruation has arrived and she married: Bet Shammai says: she is allowed the first night; And Bet Hillel says: four nights, until after Shabbat. If she had observed blood while she was still in her father's house: Bet Shammai ruled: she is only allowed the obligatory marital intercourse, And Bet Hillel says: all that night.משנה ב
נִדָּה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ יוֹם שְׁבִיעִי שַׁחֲרִית וּמָצְאתָה טְהוֹרָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאתָה טְמֵאָה, הֲרֵי הִיא בְחֶזְקַת טָהֳרָה. בָּדְקָה עַצְמָהּ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁחֲרִית וּמָצְאתָה טְמֵאָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, וּלְאַחַר זְמַן בָּדְקָה וּמָצְאתָה טְהוֹרָה, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טֻמְאָה, וּמְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה. וְאִם יֶשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁלֹּא הִפְרִישָׁה בְטָהֳרָה מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טֻמְאָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ בַשְּׁנִיָּה לְנִדָּתָהּ בָּדְקָה וּמָצְאתָה טְהוֹרָה, וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הִפְרִישָׁה, וּלְאַחַר זְמַן בָּדְקָה וּמָצְאָה טְמֵאָה, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקַת טָהֳרָה:
ברטנורה
לא הפרישה. לא בדקה עצמה להפריש בטהרה:ולאחר ימים. לאחר שטבלה בליל שמיני:הרי זו בחזקת טהרה. בימים שבין טבילתה למציאת טומאה. וטהרותיה שנגעה בהן טהורות, דאימור השתא הוא דחזאת:ומטמאה מעת לעת. ארישא קאי, דקתני ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא בחזקת טהרה, אבל מטמאה מעת לעת של ראיה זו או מפקידה לפקידה:אפילו בשניה לנדתה. בדקה שחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה, ולבסוף שבעה טבלה, ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, הרי זו עד עכשיו בחזקת טהרה. ושלש מחלוקות בדבר, לתנא קמא בדיקת שחרית דשביעי הוא דמטהרתה, אבל שני לנדתה, לא. ולר׳ יהודה אפילו בדיקת שחרית דשביעי לא מטהרה עד שתפרוש בין השמשות. ולרבנן אפילו בשני, דכיון דפסק פסק. ודוקא בשני הוא דמטהרי רבנן, אבל בראשון מצאה טהור ושוב לא בדקה, וטבלה בליל שמיני, ועשתה טהרות, ואחר כך מצאה טמא, לא מטהרי רבנן, לפי שביום ראשון הוחזקה מעין פתוח. ומשום הכי קתני ואפילו בשניה לנדתה דוקא, אבל ראשון לא. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה. תניא א"ל לר"י אלמלא ידיה [מונחות] בעיניה (כאותה ששנינו במשנה ד' פ"ד כנותן אצבע בעין. ועוד בגמרא פ' דלעיל ד' ס' ע"ב. כך נ"ל) כל בין השמשות. יפה אתה אומר. עכשיו אימר עם סילוק ידיה ראתה. מה לי הפרישה בטהרה בשביעי מן המנחה ולמעלה מה לי הפרישה בטהרה בראשון בראשון מי איכא למאן דאמר כו' גמרא:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a menstruant examined herself on the seventh day in the morning and found herself to be clean, and at twilight she did not ascertain her separation [from impurity], and after some days she examined herself and found that she was unclean, she is in a presumptive state of cleanness. If she examined herself on the seventh day in the morning and found that she was unclean, and at twilight she did not ascertain her separation [impurity], and after a time she examined herself and found that she was clean, she is in a presumptive state of uncleanness. [But] she conveys uncleanness for twenty-four hours retrospectively or during the time between the last and the previous examination. But if she had a regular period, it suffices [to reckon her period of uncleanness from] the time she discovers the flow. Rabbi Judah says: Any woman who did not ascertain her separation [from impurity] is regarded as being in a presumptive state of uncleanness. But the sages say: even if she examined herself on the second day of her menstruation and found that she was clean, and at twilight she did not ascertain her separation, and after a time she examined herself and found that she was unclean, she is regarded as being in a presumptive state of cleanness.משנה ג
הַזָּב וְהַזָּבָה שֶׁבָּדְקוּ עַצְמָן בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּמָצְאוּ טָהוֹר, וּשְׁאָר יָמִים שֶׁבֵּינְתַיִם לֹא בָדְקוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן וְיוֹם שְׁבִיעִי בִלְבָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין לָהֶם אֶלָּא יוֹם שְׁבִיעִי בִלְבָד:
ברטנורה
הזב והזבה. שצריכין לספור שבעה נקיים, ופסקו מראייתן והתחילו לספור, ובדקו יום ראשון ושביעי כו׳:אין להם אלא יום ראשון ושביעי בלבד. וצריכין לספור עוד חמשה. ימים נקיים, כדי להשלים לשבעה:ר׳ עקיבא אומר אין להם אלא שביעי. שמא ראו בינתיים וסתרו ספירתן הראשונה. והלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
ביום ראשון. פי' לנקיים. שהוא רביעי להתחלת זיבה:
רבי אלעזר אומר. כתב הר"ב דהלכה כמותו. הכי איפסק בגמרא (לעיל דף ז'):
יכין
מלכת שלמה
3.
If a zav or a zavah examined themselves on the first day and found themselves clean and on the seventh day and found themselves clean, but did not examine themselves during the other intervening, days: Rabbi Eliezer says: they are in a presumptive condition of cleanness. Rabbi Joshua says: they are entitled [to count as clean] only the first day and the seventh day. Rabbi Akiva says: they are entitled to reckon as clean the seventh day alone.משנה ד
הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְצֹרָע שֶׁמֵּתוּ, מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא עַד שֶׁיִּמֹּק הַבָּשָׂר. נָכְרִי שֶׁמֵּת, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְמַשָּׂא. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הַנָּשִׁים מֵתוֹת נִדּוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין נִדָּה אֶלָּא שֶׁמֵּתָה נִדָּה:
ברטנורה
מטמאין במשא. בגמרא פריך, אטו כל מת מי לא מטמא במשא. אלא מאי במשא, באבן מסמא. כלומר אבן גדולה וכבדה שאינה מיטלטלת. ואם היא מונחת על גבי כלים ומת נתון עליה אין זה משא, הואיל ואינה ראויה להטלטל עמו, ושאר מתים לא מטמו, והני מטמו מדרבנן, הואיל ומחיים מטמו באבן מסמא מדאורייתא שהרי מטמאים מושב כל שתחתיהן, גזור (בהו רבנן לאחר מיתה) שמא יתעלפו ודומה למת, ואי אמרת זב מת אינו מטמא, בזב חי שנתעלף אתי לטהורי:עד שימוק הבשר. דמהשתא הוי מת ודאי:נכרי שמת. אע״ג דמחיים הרי הוא כזב לכל דבריו ומטמא באבן מסמא, משמת, טהור מלטמא באבן מסמא, הואיל וטומאת זיבה שעליו מחיים אינה אלא מדברי סופרים:כל הנשים. מחזקינן להו כנדות, ומטבילין כלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה אע״פ שלא נגעו בהן לאחר מיתה. לפי שבראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות, שאפילו במיתתן הן משונות משאר נשים, התקינו שיהיו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות:ובית הלל אומרים אין נדה אלא שמתה נדה. דלית להו לבית הלל האי תקנתא:
תוסופות יום טוב
מטמאין במשא. פי' הר"ב באבן מסמא. כדכתיב (דניאל ו') והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
4.
If a zav, a zavah, a niddah, a woman after childbirth or a metzora have died [their corpses] they convey uncleanness by being carried until the flesh has decayed. If a non-Jew has died he does not convey uncleanness. Bet Shammai says: all women die as niddot. But Bet Hillel says: a woman is not regarded as a niddah unless she died while she was in menstruation.משנה ה
הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם, מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם, וּמְטַמְּאָה בְאֹהֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינָהּ מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם, מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֱקַר מִשֶּׁמֵּתָה. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּיוֹשֶׁבֶת עַל מַשְׁבֵּר וּמֵתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְאֹהֶל:
ברטנורה
מטמאה משום כתם של נדה, במשהו דאי משום טומאת מת, לא מטמאה אלא ברביעית: ומטמאה באוהל. אם כל הרביעית יחד:שמטמא משום כתם. במשהו. שנעקר מחיים. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי. הלכך, לא שנא יושבת על משבר ולא שנא שאר מתות, כולהו מטמאות משום כתם, ומטמאות באוהל:
תוסופות יום טוב
מטמאה משום כתם. פירש הר"ב משום כתם של נדה במשהו. ואע"ג דנעקר דם משמתה. דמקור מקומו טמא. גמרא. וכתבו התוס' ולא לענין שיהא הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראייה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא. אע"ג דלא רואה היא לאחר מיתה. הואיל והיה במקור מחיים. ומשעת כבוס ליכא לטמויי כמו כתם (כדתנן במשנה ב' פ"ז). דהא ודאי השתא הוא דאתא דם. לא מהני טומאת כתם אלא להיות טומאה בפחות מרביעית במשהו. ע"כ. [ותמיהני על מ"ש דפחות מרביעית דם טמא. משום דנגע במת. דהא תנן במשנה ה' פ"ב דאהלות רביעית דם שחסר טהור. והעתיקה הרמב"ם בספ"ג מהט"מ וכתב שאם חסר כל שהוא טהור]:
ומודה רבי יהודה ביושבת על משבר וכו' שהיא מטמא' משום כתם. פירש הר"ב במשהו שנעקר מחיים וכו' ומסיק דמטמאה באהל. וכדפרשינן בגמרא דמשום דם תבוסה ומדרבנן. וכי הא דתנן במשנה ה' פ"ג דאהלות. ור' יהודה נמי ס"ל דמטמא בדם תבוסה. וכן פירש"י הכא דלר"י מטמא באהל:
יכין
מלכת שלמה
5.
If a woman died and a quarter of a log of blood comes out of her, it conveys uncleanness as a bloodstain and it also conveys uncleanness in a tent. Rabbi Judah says: it does not convey uncleanness as a stain, since it was detached after she had died. Rabbi Judah agrees that when a woman was sitting on the birthing stool and died and a quarter of a log of blood issued from her, it conveys uncleanness as a bloodstain. Rabbi Yose says: therefore it does not convey uncleanness in a tent.משנה ו
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, הַיּוֹשֶׁבֶת עַל דַּם טֹהַר, הָיְתָה מְעָרָה מַיִם לַפֶּסַח. חָזְרוּ לוֹמַר, הֲרֵי הִיא כְמַגַּע טְמֵא מֵת לַקָּדָשִׁים, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף כִּטְמֵא מֵת:
ברטנורה
מערה למים לפסח. מכלי אל כלי לרחוץ בם את בשר הפסח. אבל במים אינה נוגעת, שהיא טבולת יום, שטבלה לסוף שבועים ואין לה הערב שמש עד יום שמונים שהוא תיכף להבאת כפרתה, והכתוב עשאה טבולת יום, דכתיב (ויקרא י״ב:ד׳) בכל קודש לא תגע, וקיי״ל בכל קודש, לרבות את התרומה, וטבול יום, שני הוא. וכשהיא מערה, אינה נוגעת במים אלא בכלי, ושני אינו מטמא כלי. אבל במים לא תגע, הואיל והם עשויין לרחוץ בהם את הפסח, דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי:חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת. טבול יום דינו כנוגע בטמא מת, שהוא ראשון, דוקא לקדשים, אבל לחולין, לא הוי טבול יום כנוגע בטמא מת להיות ראשון, אלא שני, הלכך יכולה היא ליגע אפילו במים, שהמים חולין הן, וטבול יום, שני הוא, ואין שני עושה שלישי בחולין. ואף על פי שהמים הללו נעשים על טהרת הקודש שהרי לרחיצת פסח עשויות, לא מהני שני בהו, דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו:בית שמאי אומרים אף כטמא מת. שהוא אב הטומאה ועושה מגעו ראשון. כך מגעו של טבול יום, ראשון הוא:
תוסופות יום טוב
היתה מערה מים לפסח. פי' הר"ב מכלי אל כלי כו'. אבל במים אינה נוגעת. וא"ת ולתני אינה נוגעת. דלגופא לא איצטריך. דפשיטא דמערה דהא אינה מטמאה בהיסט וי"ל דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישינן שמא נגעה. תוס'. ומ"ש הר"ב שטבלה לסוף שבועים, וכן לשון רש"י. וכלומר לסוף איזה שבוע מן השבועות שיש לזכר ולנקבה *[א"נ לשבועי' היינו טעמא דנקטו הזמן הארוך] והרמב"ם במשנה דלקמן כתב בהדיא לסוף ז' לזכר וי"ד לנקבה [אבל מדנקטי עד יום שמנים. א"כ בדנקבה מיירי. ונקטי הימים המרובים. וה"ה למעוטים דשל זכר]:
חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים. כלומר שהחזרה היתה בשתים. חדא לחומרא. וחדא לקולא. דמאי דבראשונה לא היתה אלא כשאר טבול יום שהוא שני החמירו בשניה לעשותה כמגע טמא מת שהוא ראשון. וזו חומרא היא. אבל הקילו בדבר אחר. דלא תהא מגעה מטמא כלל אלא לקדשים. אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש. וטעמא דבטל דעת המתפיס לקדש. כמ"ש בסוף מתני' ב' פ"ב דטהרות:
כמגע טמא מת. שעדיין לא טבל. הרמב"ם פ"ה מה' משכב [הלכה ד']. ועיין במשנה דלקמן. ולא ידעתי למה תלינן בטמא מת ולא בנדה. דנוגע בנדה נמי ראשון הוא. ואשה זו בימי נדת דותה היתה טמאה. והרמב"ם שם כתב כמו שנגע בנדה. או בטמא מת כו':
כמגע טמא מת לקדשים. וא"כ משקה של קדש שנגע בטבול יום הוי שני. וקשה דברפ"ב דמעילה תנן חטאת העוף כו' הוכשרה ליפסל בטבול יום. ופי' הר"ב דלטמויי לא. כתבו התוס' פ"ו דחולין דף פ"ח. דמתני' דהכא אבא שאול היא. דתניא במעילה רפ"ב אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש. ע"כ. ונפלאתי על הרמב"ם שבפ' ה' מהל' משכב כתב טבול יום לקדשים ה"ה כראשון לטומאה. והיינו כסתמא דהכא. ובפ' עשירי מהל' אבות הטומאות כתב טבול יום פוסל תרומה וקדש. וכ"כ בפ"ז מהט"א וכסתמא דרפ"ב דמעילה. וכ"כ ג"כ בפתיחתו לפירוש זה הסדר. וכן עוד בפירושו למשנה ה' פ"ב דטבול יום. והראב"ד לא השיגו. גם הכ"מ לא העיר בכל זה. ולי צ"ע:
יכין
מלכת שלמה
6.
In earlier times they used to say: a woman who is dwelling in clean blood may pour out water for [washing] the pesah sacrifice. They changed their minds and said: in respect of consecrated food she is like one who came in contact with a person that was subject to corpse uncleanness, this is according to the words of Bet Hillel. Bet Shammai says: even as one who is subject to corpse uncleanness.משנה ז
וּמוֹדִים שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת בַּמַּעֲשֵׂר, וְקוֹצָה לָהּ חַלָּה, וּמַקֶּפֶת וְקוֹרְאָה לָהּ שֵׁם. וְאִם נָפַל מֵרֻקָּהּ וּמִדַּם טָהֳרָהּ עַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁהוּא טָהוֹר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה בָּאֲחֲרוֹנָה:
ברטנורה
ומודים שאוכלת במעשר. כדין טבול יום, דטבל ועלה אוכל במעשר:וקוצה לה חלה. ואינה קוראה לה שם ומניחתה בכלי. ואע״פ שהיא נוגעת בחולין הטבולין לחלה, לאו כחלה דמי, ואין שני פוסל בהן:ומקפת. מקרבת הכלי שהניחה בו החלה אצל העיסה. לפי שמצוה לתרום מן המוקף, מן הקרוב לדבר שהוא תורם עליו:ואם נפל מרוקה ומדם טהרה. דהוו להו משקין היוצאין מן הטבול יום, וטהורין הן:צריכה טבילה באחרונה. ליל שמונים צריכה טבילה לאכול בתרומה אם כהנת היא. ואם ישראלית היא, צריכה טבילה לביאת מקדש, מפני שטבולת יום ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה ומן המקדש:אינה צריכה טבילה באחרונה. וסומכת על הטבילה של סוף שבועים. ודוקא לתרומה ולביאת מקדש. אבל לאכילת קדשים, מודו בית הלל שהיא צריכה טבילה אחרת לסוף שמונים, דקיימא לן האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקודש, הלכך, לאחר שהביאה כפרתה, טובלת לקדשים:
תוסופות יום טוב
שהיא אוכלת במעשר. פי' הר"ב כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר. כדתנן במשנה ז' פי"ד דנגעים: וקוצה לה חלה. כתב הר"ב ואע"פ שנוגעת בחולק הטבולין לחלה. לאו כחלה דמו. ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ב' פרק ג' דחלה. ועוד הארכתי בסוף פ"ה דשביעית. ומשנה זו שנויה עוד לקמן מתניתין ב' פרק ד' דטבול יום: ומקפת וקוראה לה שם. סד"א נגזר דילמא אתי למנגע בה מאבראי. קמ"ל. גמרא: שהוא טהור. כתב הר"ב דהוו להו משקין היוצאין מן הטבול יום וטהורין הן כדתנן בריש פרק ב' דטבול יום: אינה צריכה טבילה באחרונה. כתב הר"ב ודוקא לתרומה כו' אבל לאכילת קדשים מודו כו' דקי"ל האונן כו' כדתנן במשנה ג' פ' בתרא דחגיגה. אבל קשיא. דשם פי' הר"ב דמחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה. ומשמע דהיינו נמי לאחר שהביא קרבנותיו. דבהכי איירי. ואילו הכא לא מצריך אלא לאכילה. והא דהתם בחגיגה התחיל באכילה. משום אונן הוא כדמסיק דאונן אינו פוסל בנגיעה וכן לדברי הרמב"ם בחגיגה. ובנא"י דזבחים נמי מחוסר כפורים אסור בנגיעה. וזה שלא כמו שפסק בספי"ב מהל' אבות הטומאות (הלכה ט"ו) כמו שהעתקתי לשונו בחגיגה [ד"ה צריכי']. אבל עכשיו ראיתי בפ"ה מהלכות משכב (הלכה ד'). ששם העתיק משנתנו זאת דמסיק וכתב דיראה לו שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא לריכה טבילה אחרת בסוף ואח"כ תגע בקדש. אע"פ שא"ל טבילה אחרת לאכילת התרומה והתם לאחר שהביאה קרבנותיה מיירי כדפירש דבריו הכ"מ מדכתב קודם לכן שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכל. דבא להוסיף באמרו ותהיה טהור לכל. דהיינו שתביא קרבנותיה משום דקודם לכן אסורה ליגע בקדש כדמוכח מדבריו שבפי"ב מה' אבות הטומאות. ויהיו דבריו אלו לרצון לפי מה שכתב בפירושו דחגיגה. ובנא"י דזבחים. אבל סותרי' את דבריו שבהלכות אבות הטומאות. דהתם כתב בהדיא דלנגיעה א"צ טבילה. לכן נראה בעיני דדבריו שבה' משכב. אינם אמורים אלא קודם שהביאה קרבנותיה. והא דכתב ותהיה טהורה לכל אין פירושו שבא להוסיף ולומר ושהביאה קרבנותיה. אלא חדא מלתא הוא שכשתשלים ימי טוהר תהיה טהורה לכל כלומר שאינה עוד טבולת יום. ומותרת במגע בין לתרומה בין לקדש כדס"ד דהכ"מ. וקאמר עלה דיראה לו שצריכה טבילה למגע והיינו הכל קודם שתביא קרבנותיה. אבל לאחר הבאת קרבנות לא מצריך טבילה. שהבאת קרבנותיה מועלת לה. אחרי שהטבילה עצמה. דקודם לכן אינה אלא מעלה בעלמא. וא"ת הרי סתר הכ"מ פי' זה. מדמוכח מדברי הרמב"ם שבהא"ה שמחוסר כפורים עד שלא הביא כפרתו אסור ליגע בקדש. לי נראה דקושיא שאינה של כלום היא. דדבריו דהתם סמוכים באמת ויושר על דבריו הקדומים לו בה' משכב. דמצריך טבילה למגע קודש קודם שתביא קרבנותיה. ומיירי בהא"ה קודם שתטבול ומשום הכי נשמע מדבריו דכשלא הביא קרבנותיו דאסור ליגע. וא"כ אין כאן סתירה כלל. ונפלאתי הרבה על החכם הכ"מ דדחיק נפשיה בפי' וטהורה לכל מחמת דבריו של הרמב"ם שבהא"ה. ונפל בבירא עמיקתא מינה. דהא השתא לפי פירושו יש סתירה יותר מבוארת ונגלית. והיא שהקשיתי אני מאותן הדברים עצמן שבהא"ה שמהם הולך ומבאר הדברים שבה' משכב. ואיך ראה אחת. ולא ראה האחרת. ושתיהן בסקירה אחת בדברים אחדים הם נסקרין. והעולה מזה דהרמב"ם בחבורו בשתי המקומות בה' משכב. וה' א"ה. כוונתו שמחוסר כפורים קודם שהביא כפרתו אסור בנגיעת קדש. אא"כ טבל. אבל לאחר הבאת קרבנותיו א"צ טבילה למגע. ומעתה דבריו שבפירושו בחגיגה. ונא"י דזבחים נפרשם כמו כן דלא פסל למחוסר כפורים במגע קדש אלא קודם הבאת קרבנותיו. ודכוותה באונן נמי קודם שנשלם זמן אנינותו. ואפ"ה נוגע בקדש ואינו פוסלו. ובהדיא מוכח בגמרא דזבחים. דאונן נוגע. דהיינו בזמן אנינותו. דאדמשני בשטבל פריך והא הדרא עליו אנינותו כו' ש"מ דבזמן אנינותו איירינן וצריך לומר דהא דכתב הרמב"ם בהא"ה אונן לאחר שתם זמן אנינותו. משום רישא נקט הכי. דאפ"ה אסור באכילת קדש. אבל מה דמסיק וכתב דלא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעים בקדשים קודם טבילה. ולמידק מינה דדוקא טבילה אינה מעכבת. לא כתב כן אלא משום מחוסר כפורים* [אחר שהביא כפרתו] דאילו קודם שהביא קרבנותיו. אסור ליגע כדפרישית. אבל אונן אין שום דבר מעכבתו מן הנגיעה. ואע"פ שזה דוחק. אבל מה נעשה דגמרא מוכחת דאונן נוגע אפי' קודם שתם זמן אנינותו. וכמו שפירשתי דברי הרמב"ם שבפירושו. דלא אמר שמחוסר כפורים אסור במגע. אלא קודם הבאת קרבנותיו כך נפרש לדברי הר"ב שבחגיגה. שכשכתב מחוסר כפורים פוסל בנגיעה. לא קאי אדלעיל מיניה. דמיירי לאחר שהביא קרבנותיו אלא דהשתא במחוסר כפורים ממש קאמר. שעדיין לא הביא קרבנותיו ומש"ה הכא דמיירי לאחר שהביא קרבנותיו. לא כתב אלא לאכילה:
יכין
מלכת שלמה
7.
But they agree that she may eat second tithe. And she may set aside her hallah, bring it near to the dough and call it by its name. And if any of her spit or her pure blood fell on a loaf of terumah it remains clean. Bet Shammai says: she requires immersion at the end [of her days of purification], Bet Hillel says: she does not require immersion at the end.משנה ח
הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר וְטָבְלָה לָעֶרֶב וְשִׁמְּשָׁה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, פְּטוּרִין מִן הַקָּרְבָּן. טָבְלָה בַיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו וְשִׁמְּשָׁה אֶת בֵּיתָהּ וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּפְטוּרִים מִן הַקָּרְבָּן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה גַרְגְּרָן. וּמוֹדִים בְּרוֹאָה בְתוֹךְ אַחַד עָשָׂר יוֹם וְטָבְלָה לָעֶרֶב וְשִׁמְּשָׁה, שֶׁמְּטַמְּאִין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וְחַיָּבִין בַּקָּרְבָּן. טָבְלָה בַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו וְשִׁמְּשָׁה, הֲרֵי זוֹ תַרְבּוּת רָעָה, וּמַגָּעָן וּבְעִילָתָן תְּלוּיִים:
ברטנורה
הרואה יום אחד עשר. שהוא סוף ימי זיבה, ואין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה. שאם ראתה יום שנים עשר ושלשה עשר, אינה זבה גדולה בשביל כן, לפי שהן תחילת ימי נדה ואינן מצטרפין עם ימי זיבה:בית שמאי אומרים מטמאין משכב ומושב. ואפילו הבועל מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין, מפני שהוא כבא על שומרת יום כנגד יום, דסברי בית שמאי יום אחד עשר בעי שימור. ובית הלל פוטרים מן הקרבן, דסברי, יום אחד עשר הואיל ואין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה, לא בעי שימור. מיהו לענין טומאה מודו דבועלה מטמא מדרבנן, גזירה יום אחד עשר אטו תוך אחד עשר, דמטמאה בועלה מדאורייתא, אבל לענין קרבן, להביא חולין לעזרה, לא:טבלה ביום שלאחריו. דעבדה שימור קצת. ושמור מעליא הוא, אלא שתוך אחד עשר יום אסור לעשות כן, שלא תבוא לידי ספק, שמא תראה לאחר תשמיש ומצטרפין הימים לזיבה:מטמאין משכב ומושב. מדרבנן מטמא אפילו בועלה משכב ומושב. גזירה אטו תוך אחד עשר:ופטורין מן הקרבן. דהא עבדה שימור. ואע״פ שחזרה וראתה, אין מצטרפין לזיבה, שהרי תחילת נדה היא:גרגרן. ממהר לחטוא. שמא ירגיל בכך תוך אחד עשר. אבל לענין טומאה, טהור:וחייבין בקרבן. אפילו לא תראה למחר, דהא בעיא שימור, וזאת לא שמרה כלל, ונמצא שבעל זבה קטנה:טבלה יום שלאחריו. דעבדה קצת שימור, ושימשה:הרי זו תרבות רעה. שמא תראה אחרי כן ותצטרף לשלפניו ואין טבילתה טבילה:ומגען. לענין טומאה וטהרה:ובעילתן. לענין קרבן:תלויין. שאם תראה, מגען מגע זבה וחייבין קרבן בבעילתן. ואם לא תראה, מגען טהור ופטורים מן הקרבן על בעילתן:
תוסופות יום טוב
הרואה יום י"א. פי' הר"ב שהוא סוף ימי זיבה ואין יום שלאחריו מצטרף עמו. דכתיב או כי תזוב על נדתה סמוך לנדתה מופלג לנדתה יום א' מנין ת"ל או כי תזוב דקרא כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה. או כי תזוב על נדתה. הרי או כי תזוב מיותר. לרבות מופלג יום א' לתחלת נדתה שימיה שבעה. והפליגה השמיני. וראתה בט' וי' וי"א. ומה מצינו ברביעי שאחר סוף נדה. שראוי לספירת נקיים וראוי לזיבה דהא רבינן ליה [מקרא דאו כי תזוב] אף אני אביא עד העשירי ועד בכלל שראוים לספירה שאם ראתה ג' ראשונים משכי ז' נקיים עד העשירי שיהו נראין נמי לזיבה באיזה מהן שתראה ג' רצופין ומנין לרבות י"א ת"ל בלא עת נדתה. ואפי' מופלג לימים הרבה. ומרבה אני י"א שראוי לספירת או כי תזוב דמרבינן (ליה מרביעי) [מיניה רביעי] לסוף נדה ומשכי ליה ז' נקיים עד י"א והוא בכלל. ומוציא אני הי"ב שאינו ראוי לספירת או כי תזוב. בבריי' בגמ'. ולעיל ספ"ד פי' הר"ב די"א יום הל"מ הן. תנאי נינהו הך דהכא ר"ע היא ודלעיל ראב"ע כדאיתא בגמרא דפרקין (דף ע"ג):וטבלה לערב וכו'. כתב הר"ב דב"ש סברי יום י"א בעי שימור וכל היכא דבעי שימור אינה טובלת אלא ביום כדתנן במשנה ד' פ"ב דמגילה וע"ש:שמטמאין משכב ומושב. הואיל וכזבה קטנה היא וילפינן לה מדכתיב (ויקרא טו כו) כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה ימי לרבות שני ימים כל ימי לרבות אחד וכתב הר"ב ואפי' הבועל דהא מטמאין קתני וילפינן מדכתיב (שם) כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא. מלמד שמטמאה את בועלה כנדה. ובריש פ"ק דזבים אכתוב דלבועלה תולין. ואם כן קרא אסמכתא בעלמא:גרגרן. פי' הר"ב ממהר לחטוא כו' ועי' בפירושו. ומה שכתבתי בספ"ז דטהרות:ומודים ברואה בתוך י"א יום. ואפילו בעשירי אע"ג דאינה ראויה לבוא לידי זיבה גמורה. הרמב"ם. וכרבי יוחנן דאמר הכי בגמרא:
יכין
מלכת שלמה