First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
0:1
0:2
Mishnah
משנה א
רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין. חֹמֶר בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּבָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּבָקָר וּבְצֹאן, בִּמְרֻבֶּה וּבְמֻעָט, וְרֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִרְחֵלוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִמְרֻבֶּה:
ברטנורה
ראשית הגז. כל הגוזז צאנו ואפילו גוזזן מאה פעמים נותן מן הגיזה מתנה לכהן:נוהג בארץ ובחוצה לארץ. והאידנא נהוג עלמא כר׳ אלעאי, דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. דיליף נתינה נתינה מתרומה, מה תרומה אינה נוהגת אלא בארץ אף ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ורבותי הורו במתנות נמי דאין נוהגות אלא בארץ, דראשית הגז והמתנות שוין הן. ולא הודו להן שאר חכמי הדור:במוקדשים. אפילו קדשי בדק הבית. משום דכתיב גז צאנך, ולא של הקדש:נוהגים בבקר ובצאן. דכתיב (דברים י״ח:ג׳) אם שור אם שה:ובמועט. אפילו לא שחט אלא אחת:אלא ברחלות. כתיב הכא (שם) גז צאנך, וכתיב התם (איוב ל״א:כ׳) ומגז כבשי יתחמם, מה להלן כבשים אף כאן כבשים:
תוסופות יום טוב
[*נוהג בארץ ובח"ל. כתב הר"ב. ורבותי הורו דבמתנות נמי וכו'. שכן רבי אלעאי פוטר נמי בהו מה"ט דיליף נתינה כו'. וכן פסק רש"י דף קל"ו ע"ב ולפי זה הא דפירש הר"ב בר"פ דלעיל דמשום אבל לא במוקדשים נקט לכולהו וכן פירש"י שם. ה"ה דהמ"ל דבח"ל נקט לאפוקי דרבי אלעאי. ועל כל פנים בח"ל לא היה צריך לומר דנקט אגב. אלא הואיל משום בפני הבית צריך עכ"פ לומר דאגב נקט. קאמרי נמי הכי בח"ל. ומ"ש הר"ב ולא הודו כו'. משום דאשכחן אמוראי טובא דנהגו]:
אבל לא במוקדשין. כתב הר"ב. אפילו קדשי בדק הבית משום דכתיב. גז צאנך. בגמרא פרכינן עלה מהא דאמרינן דקדשים אפילו של בדק הבית אסורים בגיזה. כמ"ש בפ' דלעיל משנה ב'. ומסיק במקדיש חוץ מגיזה וכחשה דגיזה [*ופי' כחשה דגיזה שהגזיזה הניטלת מכחשת הבשר. ואי לאו דאמר חוץ היה אסור לגוזזה שלא להכחישה. והני חוץ משום קדשי ב"ה נקטי' דאי דקדשי מזבח אפילו כי אמר חוץ לא מהני דאפילו לא קדש אלא אבר ממנה פשטה בכולה. כדאמר ר' יוסי בפ"ק דתמורה משנה ג'. ומסקינן התם דף י"א. דאף לת"ק דינא הכי באבר שהנשמה תלויה בו]:
חומר בזרוע כו'. וא"ת וליתני נמי הא [דתנן לקמן] לקח גז צאנו של נכרי פטור זה חומר בזרוע ולחיים מראשית הגז. וי"ל דלא תני אלא דברים שזה נוהג [וזה אינו נוהג]. אבל זה פטור וזה חייב לא קתני. תוספות:
אלא ברחלות. ולא בעזים. אף על גב דעזים אקרי נמי צאן דכתיב (בראשית כ״ז:ט׳) לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים. תוספות [קל"ז ע"א ד"ה מנה"מ]. ומ"ש הר"ב כתיב הכא גז צאנך. וכתיב התם ומגז כבשי כו'. פרכינן עלה בגמרא ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים ט"ז) וגו' מניין ליתן האמור של זה בזה כו'. [*כמ"ש במסכת בכורות פ"ג משנה ג'] ומסקינן אלא כדאריב"ל לעמוד לשרת [דסמוך לגז כתיב כדכתב הר"ב במשנה דלקמן] דבר הראוי לשרת. ה"נ דבר הראוי לשרת. פירש"י. לתכלת דבגדי שרד. והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים ע"כ. כמ"ש הר"ב רפ"ט דכלאים. [*והא דכתב רש"י דבגדי שרד. נ"ל דאגב ריהטא לא דק לפרש כראוי שהרי הוא עצמו מפרש בפרשת כי תשא ובפ' פקודי דבגדי שרד אינן בגדי כהונה. אלא הן לכסות הכלים במסעות ואילו קרא דהכא דלעמוד לשרת משמע שעל שירות של הכהן עצמו קאי וכלום היה חסר רש"י אלו פירש דבגדי כהונה. שהרי גם בהם היה תכלת ואדרבא היה ניחא טפי דהא במשנה דלקמן מסיק מהך דלשרת. דאתא לשיעור האבנט של כהן שיש בו תכלת. אלא דלפום ריהטא קסבר דבגדי שרד הם בגדי כהונה ואינן כן. כדכתב הוא ז"ל עצמו וכלעיל]:
ברחלות. אע"ג דכתיב (בראשית ל״ב:ט״ו) רחלים מאתים לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן. כדאיתא בגמרא ד' קל"ז:
יכין
מלכת שלמה
1.
The law of the first of the fleece is in force both within the Land and outside it, both during the existence of the Temple and after it, in respect of unconsecrated animals but not consecrated animals. The law of the shoulder and the cheeks and the stomach is of stricter application than the law of the first of the fleece; for the law of the shoulder and the cheeks and the stomach applies both to herds and flocks, whether they are many or few, whereas the law of the first of the fleece applies only to sheep, and only when there are many.משנה ב
וְכַמָּה הוּא מְרֻבֶּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז), יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה), חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרָס, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן. וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ. מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, מְלֻבָּן וְלֹא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֶגֶד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח), תִּתֶּן לוֹ, שֶׁיְּהֵא בוֹ כְדֵי מַתָּנָה. לֹא הִסְפִּיק לִתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר. לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ, חַיָּב. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר, הַמּוֹכֵר חַיָּב. לֹא שִׁיֵּר, הַלּוֹקֵחַ חַיָּב. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת, זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ:
ברטנורה
ושתי צאן. אלמא תרתי מקרי צאן:שנאמר חמש צאן עשויות. שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה חדשה שלא היתה מצוה עליו בפחות מכן. והיינו על כרחך ראשית הגז, דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה. דאילו בכוך כתיב בכור שור, דמשמע אפילו חד. וכן מתנות אם שור אם שה:מנה מנה ופרס. כל אחת מנה וחצי. ובציר מהכי לא חשיב גז, שזו פחות שבגיזות:בכל שהן. לאו דוקא, דבפחות מששים סלעים לא מחייב בראשית הגז. אלא משום דרבי דוסא יהיב שיעורא רבה, קרי תנא לשיעורא זוטא דרבנן כל שהן. והסלע משקלו כ״ד מעים, ומשקל כל מעה ששה עשר גרעיני שעורה:כמה הוא נותן לו. הבא לחלק ראשית הגז שבידו, לא יפחות לכל כהן ממשקל חמש סלעים צמר:מלובן. ולא שיהיה חייב הישראל ללבנו, אלא שיתן לו שיעור מן הצמר הצואי, דהיינו שאינו מלובן עד שכשילבננו הכהן יעמוד על משקל חמש סלעים צמר מלובן: כדי שיוכל לעשות ממנו בגד קטן:הראוי לשירות. ומאי ניהו, אבנט. מדסמך קרא אחר ראשית הגז מיד. כי בו בחר ה׳ אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת, שמעינן מינה דהכי קאמר, תן לו מראשית גז צאנך כדי שיוכל לעשות בגד לעמוד לשרת. והקטן שבבגדים הראוי לשירות הוא אבנט, והוא נעשה מחמש סלעים צמר מלובן. וראשית הגז אין לו שיעור מן התורה. ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים. ואין חייב בראשית הגז עד שיגזוז חמש צאן, ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות מי״ב סלע, שאם היתה גיזת אחת מהן פחות מי״ב סלע אע״פ שחמשתן גוזזות יותר מס׳ סלעים הרי זה פטור:עד שצבעו. בעליו קודם שנתנו:פטור. מליתנו עוד. דקנייה בשינוי, והוה ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, דפטור:ולא צבעו. אין זה שינוי ואכתי בעיניה הוא:הלוקח גז צאנו של נכרי. כשהוא מחובר לצאן, פטור. דגז צאנך כתיב, והאי צאן לאו דידיה הוא, ואצאן קפיד רחמנא ולאו אגיזין דידיה:אם שייר המוכר, המוכר חייב. דאמר ליה לוקח מתנה דכהן גבך היא:ואם לאו הלוקח חייב. דאמר ליה מוכר מתנה דכהן לא זבני לך:שחופות. לא שחורות ולא לבנות:זה נותן לעצמו. הלוקח נותן לעצמו על מה שלקח, והמוכר נותן לעצמו על מה ששייר אצלו. דגיזת הלבנות טובה משל שחופות: וכן זכרים ונקבות גיזת הזכרים קשה והאי דנקבות רכיך:
תוסופות יום טוב
עשויות. פירש הר"ב שמעשות את בעליהן וכו' דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה. דצאן שם המין הוא:
בכל שהן. כתב הר"ב לאו דוקא כו'. אלא משום דר' דוסא יהיב שיעורא רבה שהמנה מאה זוז כ"ה סלעים. הרי מנה ופרס ל"ז וחצי וחמשה פעמים ל"ז וחצי. קפ"ז וחצי:
וכמה נותנים כו'. מפרשינן בגמרא דלאו ארישא קאי אדקתני בכל שהן. אלא מלתא באנפי נפשה היא בישראל שיש לו גיזין הרבה דחלק ששים שבהן יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה:
לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. פירש הר"ב דקנייה בשינוי. וה"ל כמזיק מתנות כהונה כו' ופירש"י קודם שנותנן לכהן דפטור. ואע"ג דקנייה בשינוי לא קנה אלא לענין שאין מחזיר גוף הגזילה אבל מ"מ צריך להחזיר לו דמים [*כדתנן בהגוזל קמא]. הכא פטור מאי טעמא אב"א דכתיב זה [דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין]. ואב"א משום דה"ל ממון שאין לו תובעין. גמ' פרק דלעיל דף ק"ל [ע"ב]:
המוכר חייב. כתב הר"ב. דא"ל לוקח. מתנה דכהן גבך היא דמסתמא לא זבין המתנות. כדתנן משנה ג' פרק דלעיל. לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. גמרא:
זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. כתב הר"ב דגיזת הלבנות טובה כו'. ועצה טובה קמ"ל דיקנה מן הלוקח כשיעור השחופין או הזכרים ויתן לכהן. גמרא דף קל"ו. ואיתא התם דלרבי אלעאי דגמר נתינה נתינה מתרומה כדפירש הר"ב ריש פירקין. דינא הוא דלא יתן משחופות על לבנות. כמו דאין תורמין ממין על שאינו מינו. והר"ן האריך בזה:
יכין
מלכת שלמה