First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַבַּיִת שֶׁנִּסְדַּק, טֻמְאָה בַחוּץ, כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים טְהוֹרִין. טֻמְאָה בִפְנִים, כֵּלִים שֶׁבַּחוּץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בַסֶּדֶק אַרְבָּעָה טְפָחִים. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם בֵּית הִלֵּל, פּוֹתֵחַ טָפַח:
ברטנורה
הבית שנסדק. גג הבית שנחלק על פני כולו לשני חלקים:טומאה בחוץ. לצד החיצון שבו הפתח:כלים שבפנים טהורים. שאין דרך טומאה ליכנס אלא לצאת:ובית הלל אומרים כל שהוא. בתוספתא מפרש כל שהוא דבית הלל ובלבד שיהא כחוט המשקולת. והלכה כבית הלל:
תוסופות יום טוב
כלים שבפנים טהורים. עיין במשנה דלקמן [בדבור המתחיל] נתן את רגלו וכו':
בית הלל אומרים כל שהוא. כתב הר"ב בתוספתא מפרש כו' ובלבד שיהא כחוט המשקולת. וכתב מהר"ם צריך לומר דאין יכול לקבל מעזיבה בינונית. דאי יכול לקבל. אפי' סככות ופרעות שיכולין לקבל מעזיבה בינונית. לרבנן דר"מ מביאין הטומאה מזו לזו לעיל פ"ח. או שמא התוספתא אתיא כר"מ. דבעי שיכולין לקבל מעזיבה רכה ע"כ. והרמב"ם בפט"ז מהט"מ [הלכה ו'] פסק לדתוספתא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבית שנסדק שנסדק גגו על פני כולו. באופן שנחלק הגג לב' חלקים ע"י זה הסדק חלק א' סמוך לפתח. וחלק האחר לפנים. באופן שאין אדם שעומד תחת החלק ההוא יכול להגיע להפתח רק כשיעבור דרך הסדק שהוא לרוחב הבית: טומאה בחוץ ר"ל תחת חצי הגג שסמוך להפתח: כלים שבפנים טהורין דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס: כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא: בית הלל אומרים כל שהוא בתוספתא מפרש דהך כ"ש היינו דעכ"פ צריך שיהיה הסדק רחב כעובי חוט המשקולת. דאז אינו יכול תו לקבל עליו מעזיבה בינונית: אכסדרה עי' לעיל [פ"ו מ"ב] שהוא כעין תקרה הבולטת מאמצע גובה כותלי הבית כלפי הרחוב אלטאן בל"א. וכל הבתים פתוחים לאויר שתחתיו. והוא פרוץ מג' רוחות: בין שנסדק לארכו או לרחבו והכי דייק דלעיל נקט פנים וחוץ. והכא נקט זה ושני. והא דלא פליגי הכא כבמשנה א'. ה"ט משום דהכא כל חלק פתוח מן הצד. אין מוכרח לומר דסוף טומאה לצאת [ורותוי"ט כאן כתב בשם רכ"מ דאכסדרה סתום מג' רוחות. ותמוה מאד דא"כ מה בין זה לבית שבמשנה א' וגם ארתוי"ט ק' היאך לא העיר עליו בזה]. וה"ה דהוה מצי למנקט בית שנסדקה התקרה מאמצע משקוף הפתח עד כותל הפנימי. דהרי גם בכה"ג יכול להוציא הטומאה מכל חלק דרך חצי הפתח שבראשו אלא שלא רצה תנא להאריך: נתן את רגלו או קנה מלמעלן קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']: עירב את הטומאה אפילו כשהטומאה בחוץ וכלים בפנים או כשהטומאה בחלק א' מאכסדרה שנסדק אפ"ה נטמאו כל הכלים: שארכה מול אורך הסדק שבתקרה: אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח דביש חלול טפח תחתיה. אפילו נימא גוד אחית שפת הסדק ונידון כאילו התקרה משתפעת ויורדת עד הקנה ונמצא שיש מחיצה בין ב' החלקי' שבין ב' צדדי הסדק עכ"פ הרי יש טפח אויר תחת מחיצה זו ודרך שם מתפשט' הטומאה מחלק לחלק שבצדו. אבל כשאין בין הקנה להקרקע טפח. אמרינן גוד אחית שפת הסדק עד הקנה. ונמצא מחיצ' שלימה בין ב' החלקי' שבבית. [ורתוי"ט כ' בשם מהר"ם דהו"ל טומאה רצוצה. ואני בער ולא אדע מה ענין לטומאה רצוצה לכאן]: סגוס עבה חתיכת בגד צמר עב פלייש טוך בל"א. והוא עב הרבה: וכופת עבה בול עץ עב קלאטץ בל"א. ונקט סגוס לרבותא דאע"ג שמק"ט אפ"ה אפשר שיביא הטומא'. ונקט כופת לרבותא דאף שאמק"ט אפ"ה אפשר שלא יביא הטומא': אינן מביאין את הטומאה במונחים תחת הסדק. אע"ג שעבים הרבה וגם רחבים הרבה. אפ"ה אין מביאין הטומא' מחלק א' שבבי' להחלק שבצדו. רק ביש אויר טפח בין תחתון לארץ. ולא אמרינן דחלק התחתון של הסגוס והכופת כליתא דמי: עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח ר"ל עד שיהא אויר טפח בין תחתיתן לארץ. אז דרך שם באה הטומאה מחלק לחלק. מדמעורבין ב' האהלים יחד ע"י אהל טפח שתחת הסגוס [כלעיל סי' ט]: קפולים זו על גבי זו ר"ל ואם קיפל טלית בכמה קיפולין זה ע"ג זה. והניח טלית מקופלת זו במקום א' למטה נגד הסדק שבתקרה [והר"ב פי' שהניח כמה כלים מקופלין זע"ז. ובמחכ"ר לאו בדיוקא כתב כן. וכי גרע מאדם בסיפא שהוא גוף א']: אינן מביאות את הטומאה באין אויר טפח בין תחתית כל הקיפולין לארץ: עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח דאע"ג שאין תחת הקיפול התחתון אויר טפח עכ"פ מדלא אמרינן גוד אחית פי תקרה רק עד קיפול העליון. שאין הפסק בינו לתקרה. והרי הקפולין התחתונים שסמוכים לקרקע מדמק"ט אינן חוצצים וכליתנהו דמי. והרי כל הקיפולין התחתונים עבים טפח יחד והו"ל כיש אויר טפח תחת הקיפול העליון. שעי"ז האויר הו"ל ב' האהלים שבב' צדדי הסדק כמחוברים שם. ודרך האויר הזה באה הטומאה מאהל לאהל: היה אדם נתון שם למטה נגד הסדק שבתקרה: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה דאף דאדם ודאי חלול הוא. ואע"ג שמלא בני מעים. מ"ש מקיפולי טלית לעיל. י"ל דהכא שאני דס"ל אהל בידי שמים לא שמיה אהל. ולהכי הו"ל גוף האדם כסגוס וכופת עבה לעיל. שאינו יוביא הטומאה עד שיהא בינו לארץ אויר טפח: ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה דמדהוא חלול חשבינן ליה כקיפולין לעיל. והרי אדם וכלים נעשין אהל לטמא אבל לא לטהר [כרפ"ו]. ולהכי אין צדדי האדם סותמין החלול שתחת צד העליון שבו. אלא צד העליון שבו מערב ב' האהלים שבב' צדדי הסדק. [ונ"ל דה"ה בהניח תחת הסדק כלי שחלול תוכו טע"ט. והוא מוטה על צדו באורך טפח נגד הסדק שלמעלה לכ"ע צד העליון שגבוה מהארץ טפח מביא הטומאה. ותחתית הכלי אינו חוצץ. ורק נקט אדם לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דבאדם לבד פליגי ב"ש]. היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת ר"ל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ובית הלל אומרים מביא את הטומאה להחדר שהמשקיף היה שם. וב"ש לטעמייהו דס"ל דחלול שתוך האדם לא מקרי אהל מדהוא מלא בני מעים [ועי' מ"ש בס"ד ספ"ד דעדיות]. ולא דמי לקיפולין הנ"ל שמופרדין ועומדין. וב"ה לטעמייהו דס"ל דצד העליון מביא את הטומאה. וכאילו יש חלול תחתיו עד החלון. ודרך שם באה הטומאה לבית. וקמ"ל רישא דהיינו משנה ג' לרבותא דב"ה. דאע"ג דאין אויר תחתיו בשום דוכתא דהרי מונח שטוח על הארץ. אפ"ה ס"ל לב"ה דנעשה אהל. וקמ"ל הכא משנה ד' לרבותא דב"ש דאע"ג דבאמת האהיל על המת ועל החדר. אפ"ה כיון דמפסיק בין ב' האוירים המקום שדבוק גוף המשקוף בהחלון אינו מביא טומאה מזה לזה: שהם מביאין את הטומאה משום דהבגד או האדם העליון הרי הן גבוהים טפח מתחתית החלון. א"כ נעשין אהל להביא טומאה תחתיהן. והאדם התחתון מדמק"ט. מחשב כאילו אינו סותם האהל ההוא. והתפשטה הטומאה תחת העליון מבחוץ לתוך הבית גם לב"ש דדוקא חללו שבתוכו לא מחשב אהל אבל כל גופו הוה כסגוס עבה לעיל: היה מוטל על האסקופה שהיה מוטל מקצת גוף האדם מבחוץ ומקצתו בפנים בין שהאסקיפה בולטת מהקרקע טפח נמצא שיש אויר טפח תחת האדם בחוץ ובפנים. ובין שהאסקופה שוה עם הקרקע. והאדם שטוח עליה: והאהילו עליו קוברי המת ר"ל שנושאי המטה האהילו המת על בטן האדם שמונח על האסקופה: ובית הלל אומרים מביא את הטומאה דלב"ש אף שיש אויר טפח תחת חלק האדם שבחוץ מהאסקופה. ונמצא שגם לשטתייהו עכ"פ נטמא האויר שתחת האדם. מדהאהיל עליו המת. דהרי גוף האדם אינו חוצץ. עכ"פ הרי האויר ההוא שתחתיו בחוץ אינו מעורב עם האויר שבבית שהרי גוף האדם מונח על האסקופה ואין אויר טפח בין האדם להאסקופה. ולפיכך אין הטומאה באה מתחת האדם בחוץ לתחת האדם בפנים. וב"ה ס"ל דצד העליון של אדם חשבינן ליה כאילו יש חלל תחתיו טפח. ולהכי אפי' כשהאסקופה אינה בולטת מהקרקע אפ"ה חשבינן להאדם ששטוח עליה קצתו בחוץ וקצתו בפנים כאילו כולו יש חלול תחתיו בין בחוץ ובין על האסקופה ובין בפנים ונמצא שכשהאהיל המת על החלול שבחוץ ונטמא כל האויר שתוך החלול ההוא התפשטה משם הטומאה לתוך הבית ונטמא הבית. וג"ר דהא דאצטריך למתני פלוגתייהו במ"ד ובמ"ה. והרי היא היא. די"ל דנקט משנה ד' לרבותא דב"ש. דאע"ג דהטומאה למטה מהאדם וכבר יש אהל טמא תחתיו. אפ"ה לא אמרינן שהרווח שבתוך חלול האדם מערב רווח האהל הטמא שתחתיו עם הרווח שתוך אהל הבית. אע"ג שכבר התחילה הטומאה להתפשט תחת האדם. והדר תו ונקט משנה ה' לרבותא דב"ה. דאע"ג שהטומאה למעלה מהאדם והרי בכה"ג אין כאן שום אהל טמא תחת האדם. אפ"ה מתחלת טומאת האהל להתפשט מתוך חלול שבתוך גוף האדם. ומשם לתוך הבית: הטומאה בבית והאדם חי מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ: והאהילו עליו טהורין על מקצתו שבחוץ: ובית הלל מטמאין כילהו לטעמייהו. דלב"ש כיון דלא נחשב גוף האדם כחלול. אין טומאה שבבית באה לתחתיו. ולפיכך המאהילין עליו בחוץ טהורים. ולב"ה באה טומאה שבבית לתחתיתו שם. ומשם התפשטה גם לתחתיתו שבחוץ והו"ל כאילו ישנה לטומאה שם תחתיו וגופו שמק"ט אינו חוצץ. ולהכי נטמאו המאהילין עליו שם. וקמ"ל תו הך בבא לרבותא דב"ה דאע"ג דהטהורים לא היו בשום אהל. דהרי בחוץ היו. אפ"ה נטמאו ע"י הטומאה שבאהל: ומת הכלב דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]: ומוטל על האסקופה ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים: ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח: מביא את הטומאה דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק: ר' יוסי אומר רואין את הטומאה ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]: מכנגד המשקוף ולפנים מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']: הבית טהור ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית: הבית טהור אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]: הבית טמא משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]: רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]: כמה תשהה במעיו בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא: שלשה ימים מעת לעת שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']: בעופות ובדגים ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי': בעופות ובדגים וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]: החדות הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]: ומנורה בתוכו מונח תוך הדות ויש מת בבית: הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק: שלה יוצא נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות: וכפישה נתונה עליו ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]: וכפישה עומדת על פי החרות שאין המטרה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]: בית שמאי אומרים החדות טהור דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה: ומנורה טמאה מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]: בית הלל אומרים אף המנורה טהורה דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]: ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]: כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות הכא מיירי שאין הכפישה נופלת לתוך החדות. וכבר שמעינן כן במשנה ח'. רק קמ"ל הכא רבותא דלא מבעיא ברישא. שרוב המנורה תוך הדות. אלא אפי' הכא שכל גוף הכלי מונח בין שפת הדות לשפת הכפישה אפ"ה ניצל. מיהו אפשר דהכא מיירי באינן נראין כלל תוך הבית. כמחטין וצנורות שהן דקין והכפישה מכסה אותן לגמרי. וקמ"ל דבכה"ג גם ב"ש מודו: אפי' עד התהום ר"ל לא מבעיא במונחים על שפתות הדות. די"ל דכיון דמשתמש שם תשמישי הדות להכי כמונח תוך הדות דמי אלא אפי' הכלים המונחים למטה משפתות הכפישה ותחת כותלי הדות ממש. עד התהום. אפ"ה נצולו. דאע"ג דקרקע אהל המת טמא עד התהום. אפ"ה כיון דהדות מכוסה גם כל קרקעיתו וקרקע שתחת כותליו הכל שייך לתוך הדות. ואין דינו כשאר קרקע שבאהל המת שטמא עד התהום [כפט"ו מ"ה]: טהורים ולא אמרינן דהו"ל דות ככלי שאמק"ט. והוא מכוסה ועומד באהל המת. דאמרינן גבה. דאע"ג דאין הטומאה בוקעת לתוכה. עכ"פ כל תחתית קרקעיתו טמא [עי' מחצצים סי' ט]. הכא שאני דהדות כאהל בפני עצמו חשבינן ליה וקרקעיתו בטל לגבה: טומאה שם תוך הדות או על שפתו או תחת קרקעיתו: הבית טמא דאפי' היה הכפישה מחובר לדות וסוגרו בצמ"פ עכ"פ מדאין להדות מקום אחר שתצא הטומאה דרך שם רק דרך הבית. לפיכך סוף טומאה לצאת דרך הבית [כפ"ד מ"א]: טומאה בבית והדות מכוסה בכפישה כלעיל: טהורים דמדיש ברווח ההוא טע"ט נידון כדות דהו"ל כאהל בפ"ע ומציל. והרי כל אהל שתחת או בצד אהל המת. אפי' היה האהל ההוא סתום מכל צד היה החלול שבתוכו טהור. וכביב טע"ט שבבית [פ"ג מ"ז סי' ע"ג]. מיהו מיירי שאין המקום שמונחים שם הכלים פתוח טפח לבית. דאל"כ היתה הטומאה מתפשטת לשם מהבית דרך הפתח ההוא: ואם לאו טמאים דלא דמי לכלים שבכותלי מגדל דטהורים אף כשהטומאה בבית [כפ"ד מ"א]. דהתם כותלי המגדל אינן מחוברין בקרקע הבית. משא"כ הכא הרי כותלי הדות מחוברים לקרקע הבית. והחללים שבתוך הכותלים שייכים טפי להבית יותר מלהדות. שגם הדות הוא מתשמישי הבית. ולהכי גם כשהוא מכוסה וגם הוא גדול מאד. די לו שיהא מציל מה שהוא בתוכו ממש. אבל לא שיציל גם על מה שבתוך החללים שבכתליו. ומה"ט לא דמי נמי לטומאה רצוצה שבכותל הבית. דדיינינן בה דין מחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג] דהכא שאני דכל הדות עם החללים שבכותליו הם תוך חללו של בית המת ומדאין בהן טע"ט בטלים לגבי בית. מיהו גריעי הנך חללים שבכותלי הדות טפי מהכלים שמונחים טמונים בקרקע שתחת כותלי הדות. דכל הקרקע שתחת הדות שייך להדות טפי מלהבית אבל הנך חללים שבכתלי הדות להבית ודאי שייכים: אם היו כותלי החדות רחבים משל בית כגון שראשי כותלי הדות הם תוך הבית ומתעקמין בשפוע מתחת כותלי הבית ולחוץ כזה או כזה? וכפישה נתונה ע"פ הדות: בין כך ובין כך אפי' הכלים מונחים בחללים שבכותלי הדות. ואפי' החללים אינן טע"ט: טהורים דמשום דכותלי הדות רחבים משל בית. אין כותלי הדות שייכים כלל להבית. אלא כחדר בפ"ע דמי. ואף שפתחו הוא תוך הבית. הרי פתח זה סתום בכפישה ולפיכך גם מה שהוא מכותלי הדות תוך הבית לא שייכי להבית. אלא דמי ממש למגדל נעול שעומד כולו תוך הבית שהמת בתוכו. דכלים שבתוכו ושתוך כותלי כולן וטהורין [כפ"ד מ"א]:
מלכת שלמה
הבית שנסדק וכו'. ז"ל הרמב"ם פט"ז דהלכות טומאת מת סימן ו' ז' בית שנסדק גגו וכותליו ונעשה שני חלקים וכו' ועל פי דרכו פירשו הר"ש והרא"ש ז"ל וז"ל הרא"ש ז"ל בית שנסדק כגון שפתחו במזרח ואחוריו לצד מערב ונסדק כל גג הבית מצפון לדרום מעבר לעבר ע"כ אבל הראב"ד ז"ל פי' שם בהשגות דהבית שנסדק קאי אכותל בלבד ועוד פי' הוא ז"ל שם דשיעורין דמתני' לטומאה וה"פ בש"א אינו מוציא את הטומאה עד שיהא בו ד' טפחים ואפילו לכזית לפי שאין לסדק תאר פתח ובה"א כעובי חוט המשקולת אע"פ שאין בו טפח מפני שהוא ארוך וסופו להיות גדל והולך ור' יוסי אומר משום ב"ה לפותח טפח כדין חור שבין בית לבית לכזית ע"כ:
טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים. שאין דרך טומאה ליכנס אלא לצאח ולא אמרינן לבוד גבי טומאה ואפילו אויר כל שהוא מפסיק:
עד שיהא בסדק ד' טפחים. פי' אז האויר מפסיק ואין הטומאה עוברת את האויר וכלים שבחוץ טהורים. ובה"א אויר כל שהוא כחוט המשקולת מפסיק:
ר' יוסי אומר משום ב"ה פותח טפח. בתוספתא אמר רבי תמה אני אם אמר ר' יוסי בפותח טפח לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד פי' דכזית מן המת פתחו בטפח להציל את הטומאה על הפתחים כדתנן לעיל פ"ג אבל המת פתחו בד' טפחים הר"ש ז"ל ועיין בפירושו ז"ל לעיל פ"ח סימן ב':
1.
A house, which has been split [into two]: If there is uncleanness in the outer [part], vessels in the inner [part] remain clean. If the uncleanness is in the inner [part], vessels in the outer [are clean]: Bet Shammai says: when the split is four handbreadths wide; But Bet Hillel says: [when the split is of] any size. Rabbi Yose says in the name of Bet Hillel: [when it is] one handbreadth wide.משנה ב
אַכְסַדְרָה שֶׁנִּסְדְּקָה, טֻמְאָה בְצַד זֶה, כֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִים. נָתַן אֶת רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה מִלְמַעְלָן, עֵרֵב אֶת הַטֻּמְאָה. נָתַן אֶת הַקָּנֶה בָאָרֶץ, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָבֹהַּ מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טָפַח:
ברטנורה
אכסדרה שנסדקה. תקרת האכסדרה שנחלקה לשנים:כלים שבצד השני טהורים. שאויר הסדק מפסיק, וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני:עירב את הטומאה. לפי שנסתם האויר:בארץ. ברצפת האכסדרה כנגד הסדק שבתקרה:
תוסופות יום טוב
אכסדרה שנסדקה כו'. פי' כל אכסדרה היא פרוצה מרוח רביעית וסתומה משלשה רוחות ונסדקה התקרה מהרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי מעבר לעבר השני. הכ"מ פי"ו מהט"מ [הלכה ז']. ומהר"ם כתב וז"ל הכא לא פליגי משום דהיא פתוחה מג' צדדין או מב' צדדין ואין דרך טומאה להכניסה. אלא להוציאה דרך פתח הסמוך לה. ע"כ. ועיין [בפי' הר"ב] במשנה י פ"ק דסוכה:
נתן את רגלו כו'. נראה דקאי נמי אבית שנסדק דמאי שנא:
עד שיהיה גבוה מן הארץ טפח. דאי גבוה טפח. אמרי' גוד אסיק הקנה בסדק ועירב הטומאה והכל טמא. אבל השתא דאין גבוהה טפח ה"ל טומאה רצוצה. מהר"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבית שנסדק שנסדק גגו על פני כולו. באופן שנחלק הגג לב' חלקים ע"י זה הסדק חלק א' סמוך לפתח. וחלק האחר לפנים. באופן שאין אדם שעומד תחת החלק ההוא יכול להגיע להפתח רק כשיעבור דרך הסדק שהוא לרוחב הבית: טומאה בחוץ ר"ל תחת חצי הגג שסמוך להפתח: כלים שבפנים טהורין דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס: כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא: בית הלל אומרים כל שהוא בתוספתא מפרש דהך כ"ש היינו דעכ"פ צריך שיהיה הסדק רחב כעובי חוט המשקולת. דאז אינו יכול תו לקבל עליו מעזיבה בינונית: אכסדרה עי' לעיל [פ"ו מ"ב] שהוא כעין תקרה הבולטת מאמצע גובה כותלי הבית כלפי הרחוב אלטאן בל"א. וכל הבתים פתוחים לאויר שתחתיו. והוא פרוץ מג' רוחות: בין שנסדק לארכו או לרחבו והכי דייק דלעיל נקט פנים וחוץ. והכא נקט זה ושני. והא דלא פליגי הכא כבמשנה א'. ה"ט משום דהכא כל חלק פתוח מן הצד. אין מוכרח לומר דסוף טומאה לצאת [ורותוי"ט כאן כתב בשם רכ"מ דאכסדרה סתום מג' רוחות. ותמוה מאד דא"כ מה בין זה לבית שבמשנה א' וגם ארתוי"ט ק' היאך לא העיר עליו בזה]. וה"ה דהוה מצי למנקט בית שנסדקה התקרה מאמצע משקוף הפתח עד כותל הפנימי. דהרי גם בכה"ג יכול להוציא הטומאה מכל חלק דרך חצי הפתח שבראשו אלא שלא רצה תנא להאריך: נתן את רגלו או קנה מלמעלן קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']: עירב את הטומאה אפילו כשהטומאה בחוץ וכלים בפנים או כשהטומאה בחלק א' מאכסדרה שנסדק אפ"ה נטמאו כל הכלים: שארכה מול אורך הסדק שבתקרה: אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח דביש חלול טפח תחתיה. אפילו נימא גוד אחית שפת הסדק ונידון כאילו התקרה משתפעת ויורדת עד הקנה ונמצא שיש מחיצה בין ב' החלקי' שבין ב' צדדי הסדק עכ"פ הרי יש טפח אויר תחת מחיצה זו ודרך שם מתפשט' הטומאה מחלק לחלק שבצדו. אבל כשאין בין הקנה להקרקע טפח. אמרינן גוד אחית שפת הסדק עד הקנה. ונמצא מחיצ' שלימה בין ב' החלקי' שבבית. [ורתוי"ט כ' בשם מהר"ם דהו"ל טומאה רצוצה. ואני בער ולא אדע מה ענין לטומאה רצוצה לכאן]: סגוס עבה חתיכת בגד צמר עב פלייש טוך בל"א. והוא עב הרבה: וכופת עבה בול עץ עב קלאטץ בל"א. ונקט סגוס לרבותא דאע"ג שמק"ט אפ"ה אפשר שיביא הטומא'. ונקט כופת לרבותא דאף שאמק"ט אפ"ה אפשר שלא יביא הטומא': אינן מביאין את הטומאה במונחים תחת הסדק. אע"ג שעבים הרבה וגם רחבים הרבה. אפ"ה אין מביאין הטומא' מחלק א' שבבי' להחלק שבצדו. רק ביש אויר טפח בין תחתון לארץ. ולא אמרינן דחלק התחתון של הסגוס והכופת כליתא דמי: עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח ר"ל עד שיהא אויר טפח בין תחתיתן לארץ. אז דרך שם באה הטומאה מחלק לחלק. מדמעורבין ב' האהלים יחד ע"י אהל טפח שתחת הסגוס [כלעיל סי' ט]: קפולים זו על גבי זו ר"ל ואם קיפל טלית בכמה קיפולין זה ע"ג זה. והניח טלית מקופלת זו במקום א' למטה נגד הסדק שבתקרה [והר"ב פי' שהניח כמה כלים מקופלין זע"ז. ובמחכ"ר לאו בדיוקא כתב כן. וכי גרע מאדם בסיפא שהוא גוף א']: אינן מביאות את הטומאה באין אויר טפח בין תחתית כל הקיפולין לארץ: עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח דאע"ג שאין תחת הקיפול התחתון אויר טפח עכ"פ מדלא אמרינן גוד אחית פי תקרה רק עד קיפול העליון. שאין הפסק בינו לתקרה. והרי הקפולין התחתונים שסמוכים לקרקע מדמק"ט אינן חוצצים וכליתנהו דמי. והרי כל הקיפולין התחתונים עבים טפח יחד והו"ל כיש אויר טפח תחת הקיפול העליון. שעי"ז האויר הו"ל ב' האהלים שבב' צדדי הסדק כמחוברים שם. ודרך האויר הזה באה הטומאה מאהל לאהל: היה אדם נתון שם למטה נגד הסדק שבתקרה: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה דאף דאדם ודאי חלול הוא. ואע"ג שמלא בני מעים. מ"ש מקיפולי טלית לעיל. י"ל דהכא שאני דס"ל אהל בידי שמים לא שמיה אהל. ולהכי הו"ל גוף האדם כסגוס וכופת עבה לעיל. שאינו יוביא הטומאה עד שיהא בינו לארץ אויר טפח: ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה דמדהוא חלול חשבינן ליה כקיפולין לעיל. והרי אדם וכלים נעשין אהל לטמא אבל לא לטהר [כרפ"ו]. ולהכי אין צדדי האדם סותמין החלול שתחת צד העליון שבו. אלא צד העליון שבו מערב ב' האהלים שבב' צדדי הסדק. [ונ"ל דה"ה בהניח תחת הסדק כלי שחלול תוכו טע"ט. והוא מוטה על צדו באורך טפח נגד הסדק שלמעלה לכ"ע צד העליון שגבוה מהארץ טפח מביא הטומאה. ותחתית הכלי אינו חוצץ. ורק נקט אדם לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דבאדם לבד פליגי ב"ש]. היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת ר"ל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ובית הלל אומרים מביא את הטומאה להחדר שהמשקיף היה שם. וב"ש לטעמייהו דס"ל דחלול שתוך האדם לא מקרי אהל מדהוא מלא בני מעים [ועי' מ"ש בס"ד ספ"ד דעדיות]. ולא דמי לקיפולין הנ"ל שמופרדין ועומדין. וב"ה לטעמייהו דס"ל דצד העליון מביא את הטומאה. וכאילו יש חלול תחתיו עד החלון. ודרך שם באה הטומאה לבית. וקמ"ל רישא דהיינו משנה ג' לרבותא דב"ה. דאע"ג דאין אויר תחתיו בשום דוכתא דהרי מונח שטוח על הארץ. אפ"ה ס"ל לב"ה דנעשה אהל. וקמ"ל הכא משנה ד' לרבותא דב"ש דאע"ג דבאמת האהיל על המת ועל החדר. אפ"ה כיון דמפסיק בין ב' האוירים המקום שדבוק גוף המשקוף בהחלון אינו מביא טומאה מזה לזה: שהם מביאין את הטומאה משום דהבגד או האדם העליון הרי הן גבוהים טפח מתחתית החלון. א"כ נעשין אהל להביא טומאה תחתיהן. והאדם התחתון מדמק"ט. מחשב כאילו אינו סותם האהל ההוא. והתפשטה הטומאה תחת העליון מבחוץ לתוך הבית גם לב"ש דדוקא חללו שבתוכו לא מחשב אהל אבל כל גופו הוה כסגוס עבה לעיל: היה מוטל על האסקופה שהיה מוטל מקצת גוף האדם מבחוץ ומקצתו בפנים בין שהאסקיפה בולטת מהקרקע טפח נמצא שיש אויר טפח תחת האדם בחוץ ובפנים. ובין שהאסקופה שוה עם הקרקע. והאדם שטוח עליה: והאהילו עליו קוברי המת ר"ל שנושאי המטה האהילו המת על בטן האדם שמונח על האסקופה: ובית הלל אומרים מביא את הטומאה דלב"ש אף שיש אויר טפח תחת חלק האדם שבחוץ מהאסקופה. ונמצא שגם לשטתייהו עכ"פ נטמא האויר שתחת האדם. מדהאהיל עליו המת. דהרי גוף האדם אינו חוצץ. עכ"פ הרי האויר ההוא שתחתיו בחוץ אינו מעורב עם האויר שבבית שהרי גוף האדם מונח על האסקופה ואין אויר טפח בין האדם להאסקופה. ולפיכך אין הטומאה באה מתחת האדם בחוץ לתחת האדם בפנים. וב"ה ס"ל דצד העליון של אדם חשבינן ליה כאילו יש חלל תחתיו טפח. ולהכי אפי' כשהאסקופה אינה בולטת מהקרקע אפ"ה חשבינן להאדם ששטוח עליה קצתו בחוץ וקצתו בפנים כאילו כולו יש חלול תחתיו בין בחוץ ובין על האסקופה ובין בפנים ונמצא שכשהאהיל המת על החלול שבחוץ ונטמא כל האויר שתוך החלול ההוא התפשטה משם הטומאה לתוך הבית ונטמא הבית. וג"ר דהא דאצטריך למתני פלוגתייהו במ"ד ובמ"ה. והרי היא היא. די"ל דנקט משנה ד' לרבותא דב"ש. דאע"ג דהטומאה למטה מהאדם וכבר יש אהל טמא תחתיו. אפ"ה לא אמרינן שהרווח שבתוך חלול האדם מערב רווח האהל הטמא שתחתיו עם הרווח שתוך אהל הבית. אע"ג שכבר התחילה הטומאה להתפשט תחת האדם. והדר תו ונקט משנה ה' לרבותא דב"ה. דאע"ג שהטומאה למעלה מהאדם והרי בכה"ג אין כאן שום אהל טמא תחת האדם. אפ"ה מתחלת טומאת האהל להתפשט מתוך חלול שבתוך גוף האדם. ומשם לתוך הבית: הטומאה בבית והאדם חי מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ: והאהילו עליו טהורין על מקצתו שבחוץ: ובית הלל מטמאין כילהו לטעמייהו. דלב"ש כיון דלא נחשב גוף האדם כחלול. אין טומאה שבבית באה לתחתיו. ולפיכך המאהילין עליו בחוץ טהורים. ולב"ה באה טומאה שבבית לתחתיתו שם. ומשם התפשטה גם לתחתיתו שבחוץ והו"ל כאילו ישנה לטומאה שם תחתיו וגופו שמק"ט אינו חוצץ. ולהכי נטמאו המאהילין עליו שם. וקמ"ל תו הך בבא לרבותא דב"ה דאע"ג דהטהורים לא היו בשום אהל. דהרי בחוץ היו. אפ"ה נטמאו ע"י הטומאה שבאהל: ומת הכלב דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]: ומוטל על האסקופה ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים: ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח: מביא את הטומאה דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק: ר' יוסי אומר רואין את הטומאה ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]: מכנגד המשקוף ולפנים מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']: הבית טהור ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית: הבית טהור אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]: הבית טמא משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]: רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]: כמה תשהה במעיו בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא: שלשה ימים מעת לעת שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']: בעופות ובדגים ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי': בעופות ובדגים וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]: החדות הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]: ומנורה בתוכו מונח תוך הדות ויש מת בבית: הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק: שלה יוצא נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות: וכפישה נתונה עליו ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]: וכפישה עומדת על פי החרות שאין המטרה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]: בית שמאי אומרים החדות טהור דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה: ומנורה טמאה מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]: בית הלל אומרים אף המנורה טהורה דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]: ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]: כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות הכא מיירי שאין הכפישה נופלת לתוך החדות. וכבר שמעינן כן במשנה ח'. רק קמ"ל הכא רבותא דלא מבעיא ברישא. שרוב המנורה תוך הדות. אלא אפי' הכא שכל גוף הכלי מונח בין שפת הדות לשפת הכפישה אפ"ה ניצל. מיהו אפשר דהכא מיירי באינן נראין כלל תוך הבית. כמחטין וצנורות שהן דקין והכפישה מכסה אותן לגמרי. וקמ"ל דבכה"ג גם ב"ש מודו: אפי' עד התהום ר"ל לא מבעיא במונחים על שפתות הדות. די"ל דכיון דמשתמש שם תשמישי הדות להכי כמונח תוך הדות דמי אלא אפי' הכלים המונחים למטה משפתות הכפישה ותחת כותלי הדות ממש. עד התהום. אפ"ה נצולו. דאע"ג דקרקע אהל המת טמא עד התהום. אפ"ה כיון דהדות מכוסה גם כל קרקעיתו וקרקע שתחת כותליו הכל שייך לתוך הדות. ואין דינו כשאר קרקע שבאהל המת שטמא עד התהום [כפט"ו מ"ה]: טהורים ולא אמרינן דהו"ל דות ככלי שאמק"ט. והוא מכוסה ועומד באהל המת. דאמרינן גבה. דאע"ג דאין הטומאה בוקעת לתוכה. עכ"פ כל תחתית קרקעיתו טמא [עי' מחצצים סי' ט]. הכא שאני דהדות כאהל בפני עצמו חשבינן ליה וקרקעיתו בטל לגבה: טומאה שם תוך הדות או על שפתו או תחת קרקעיתו: הבית טמא דאפי' היה הכפישה מחובר לדות וסוגרו בצמ"פ עכ"פ מדאין להדות מקום אחר שתצא הטומאה דרך שם רק דרך הבית. לפיכך סוף טומאה לצאת דרך הבית [כפ"ד מ"א]: טומאה בבית והדות מכוסה בכפישה כלעיל: טהורים דמדיש ברווח ההוא טע"ט נידון כדות דהו"ל כאהל בפ"ע ומציל. והרי כל אהל שתחת או בצד אהל המת. אפי' היה האהל ההוא סתום מכל צד היה החלול שבתוכו טהור. וכביב טע"ט שבבית [פ"ג מ"ז סי' ע"ג]. מיהו מיירי שאין המקום שמונחים שם הכלים פתוח טפח לבית. דאל"כ היתה הטומאה מתפשטת לשם מהבית דרך הפתח ההוא: ואם לאו טמאים דלא דמי לכלים שבכותלי מגדל דטהורים אף כשהטומאה בבית [כפ"ד מ"א]. דהתם כותלי המגדל אינן מחוברין בקרקע הבית. משא"כ הכא הרי כותלי הדות מחוברים לקרקע הבית. והחללים שבתוך הכותלים שייכים טפי להבית יותר מלהדות. שגם הדות הוא מתשמישי הבית. ולהכי גם כשהוא מכוסה וגם הוא גדול מאד. די לו שיהא מציל מה שהוא בתוכו ממש. אבל לא שיציל גם על מה שבתוך החללים שבכתליו. ומה"ט לא דמי נמי לטומאה רצוצה שבכותל הבית. דדיינינן בה דין מחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג] דהכא שאני דכל הדות עם החללים שבכותליו הם תוך חללו של בית המת ומדאין בהן טע"ט בטלים לגבי בית. מיהו גריעי הנך חללים שבכותלי הדות טפי מהכלים שמונחים טמונים בקרקע שתחת כותלי הדות. דכל הקרקע שתחת הדות שייך להדות טפי מלהבית אבל הנך חללים שבכתלי הדות להבית ודאי שייכים: אם היו כותלי החדות רחבים משל בית כגון שראשי כותלי הדות הם תוך הבית ומתעקמין בשפוע מתחת כותלי הבית ולחוץ כזה או כזה? וכפישה נתונה ע"פ הדות: בין כך ובין כך אפי' הכלים מונחים בחללים שבכותלי הדות. ואפי' החללים אינן טע"ט: טהורים דמשום דכותלי הדות רחבים משל בית. אין כותלי הדות שייכים כלל להבית. אלא כחדר בפ"ע דמי. ואף שפתחו הוא תוך הבית. הרי פתח זה סתום בכפישה ולפיכך גם מה שהוא מכותלי הדות תוך הבית לא שייכי להבית. אלא דמי ממש למגדל נעול שעומד כולו תוך הבית שהמת בתוכו. דכלים שבתוכו ושתוך כותלי כולן וטהורין [כפ"ד מ"א]:
מלכת שלמה
אכסדרה. היא פרוצה מרוח רביעית ומסובבת משלש ונסדקה התקרה מרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי הכא מצי למיתני טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים וברישא לא מצי למתני הכי דהא אם כלים בצד פתח ב"ש מטמאין עד שיהא בסדק ד' טפחים. הרא"ש ז"ל:
עירב את הטומאה. גרסי' בלא וי"ו. וז"ל הר"ש ז"ל עירב את הטומאה כלומר הכל טמא לפי שנסתם האויר ע"כ:
נתן את הקנה בארץ. כנגד הסדק ואפילו כלי גדול אינו מערב את הטומאה עד שיהיה גבוה טפח תחת הסדק כך לשון הרמב"ם ז"ל שם והיינו כופת עבה דתנן בסמוך ולא זו אף זו קתני:
2.
A portico which has been split [into two]: If there is uncleanness on the one side, vessels on the other side remain clean. If a person placed his leg or a reed above [the split], he has combined [with the roof to bring the] uncleanness. If he placed the reed on the ground, it does not form a passage for the uncleanness until it is one handbreadth off the ground.משנה ג
סָגוֹס עָבֶה וְכֹפֶת עָבֶה אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּהְיוּ גְבוֹהִים מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. קְפוּלִים, זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. הָיָה אָדָם נָתוּן שָׁם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אָדָם חָלוּל הוּא, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:
ברטנורה
סגוס. בגד צמר עב מאוד:וכופת. קורה עבה. אע״פ שגובה עוביין יותר מטפח, אינן מביאין את הטומאה. אם נתנן בארץ כנגד הסדק שבתקרת האכסדרה, אלא אם כן יש תחתיהן חלל טפח:קפולין. כמו טלית מקופלת. בגדים הרבה מקופלים זו על זו:עד שתהיה העליונה גבוהה מן הארץ טפח. ואע״פ שהבגדים נתונים תחתיה העליונה מביאה את הטומאה, הואיל וגבוהה מן הארץ טפח:היה אדם נתון שם. בארץ כנגד הסדק:חלול. חלל הגוף נחשב חלל אע״פ שבני מעיו לתוכו:
תוסופות יום טוב
סגוס עבה וכו'. שנויה עוד ברפט"ו. וע"ש [*הסגוס בערבי כתב הר"ב במשנה ו פ"ז דמקואות]:
[*קפולין. פי' הר"ב כמו טלית מקופלת. דפרק חבית (שבת דף קמז)]:
ב"ש אומרים אינו מביא את הטומאה. עיין במשנה דלקמן [בד"ה] *)ומודים וכו':
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבית שנסדק שנסדק גגו על פני כולו. באופן שנחלק הגג לב' חלקים ע"י זה הסדק חלק א' סמוך לפתח. וחלק האחר לפנים. באופן שאין אדם שעומד תחת החלק ההוא יכול להגיע להפתח רק כשיעבור דרך הסדק שהוא לרוחב הבית: טומאה בחוץ ר"ל תחת חצי הגג שסמוך להפתח: כלים שבפנים טהורין דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס: כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא: בית הלל אומרים כל שהוא בתוספתא מפרש דהך כ"ש היינו דעכ"פ צריך שיהיה הסדק רחב כעובי חוט המשקולת. דאז אינו יכול תו לקבל עליו מעזיבה בינונית: אכסדרה עי' לעיל [פ"ו מ"ב] שהוא כעין תקרה הבולטת מאמצע גובה כותלי הבית כלפי הרחוב אלטאן בל"א. וכל הבתים פתוחים לאויר שתחתיו. והוא פרוץ מג' רוחות: בין שנסדק לארכו או לרחבו והכי דייק דלעיל נקט פנים וחוץ. והכא נקט זה ושני. והא דלא פליגי הכא כבמשנה א'. ה"ט משום דהכא כל חלק פתוח מן הצד. אין מוכרח לומר דסוף טומאה לצאת [ורותוי"ט כאן כתב בשם רכ"מ דאכסדרה סתום מג' רוחות. ותמוה מאד דא"כ מה בין זה לבית שבמשנה א' וגם ארתוי"ט ק' היאך לא העיר עליו בזה]. וה"ה דהוה מצי למנקט בית שנסדקה התקרה מאמצע משקוף הפתח עד כותל הפנימי. דהרי גם בכה"ג יכול להוציא הטומאה מכל חלק דרך חצי הפתח שבראשו אלא שלא רצה תנא להאריך: נתן את רגלו או קנה מלמעלן קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']: עירב את הטומאה אפילו כשהטומאה בחוץ וכלים בפנים או כשהטומאה בחלק א' מאכסדרה שנסדק אפ"ה נטמאו כל הכלים: שארכה מול אורך הסדק שבתקרה: אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח דביש חלול טפח תחתיה. אפילו נימא גוד אחית שפת הסדק ונידון כאילו התקרה משתפעת ויורדת עד הקנה ונמצא שיש מחיצה בין ב' החלקי' שבין ב' צדדי הסדק עכ"פ הרי יש טפח אויר תחת מחיצה זו ודרך שם מתפשט' הטומאה מחלק לחלק שבצדו. אבל כשאין בין הקנה להקרקע טפח. אמרינן גוד אחית שפת הסדק עד הקנה. ונמצא מחיצ' שלימה בין ב' החלקי' שבבית. [ורתוי"ט כ' בשם מהר"ם דהו"ל טומאה רצוצה. ואני בער ולא אדע מה ענין לטומאה רצוצה לכאן]: סגוס עבה חתיכת בגד צמר עב פלייש טוך בל"א. והוא עב הרבה: וכופת עבה בול עץ עב קלאטץ בל"א. ונקט סגוס לרבותא דאע"ג שמק"ט אפ"ה אפשר שיביא הטומא'. ונקט כופת לרבותא דאף שאמק"ט אפ"ה אפשר שלא יביא הטומא': אינן מביאין את הטומאה במונחים תחת הסדק. אע"ג שעבים הרבה וגם רחבים הרבה. אפ"ה אין מביאין הטומא' מחלק א' שבבי' להחלק שבצדו. רק ביש אויר טפח בין תחתון לארץ. ולא אמרינן דחלק התחתון של הסגוס והכופת כליתא דמי: עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח ר"ל עד שיהא אויר טפח בין תחתיתן לארץ. אז דרך שם באה הטומאה מחלק לחלק. מדמעורבין ב' האהלים יחד ע"י אהל טפח שתחת הסגוס [כלעיל סי' ט]: קפולים זו על גבי זו ר"ל ואם קיפל טלית בכמה קיפולין זה ע"ג זה. והניח טלית מקופלת זו במקום א' למטה נגד הסדק שבתקרה [והר"ב פי' שהניח כמה כלים מקופלין זע"ז. ובמחכ"ר לאו בדיוקא כתב כן. וכי גרע מאדם בסיפא שהוא גוף א']: אינן מביאות את הטומאה באין אויר טפח בין תחתית כל הקיפולין לארץ: עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח דאע"ג שאין תחת הקיפול התחתון אויר טפח עכ"פ מדלא אמרינן גוד אחית פי תקרה רק עד קיפול העליון. שאין הפסק בינו לתקרה. והרי הקפולין התחתונים שסמוכים לקרקע מדמק"ט אינן חוצצים וכליתנהו דמי. והרי כל הקיפולין התחתונים עבים טפח יחד והו"ל כיש אויר טפח תחת הקיפול העליון. שעי"ז האויר הו"ל ב' האהלים שבב' צדדי הסדק כמחוברים שם. ודרך האויר הזה באה הטומאה מאהל לאהל: היה אדם נתון שם למטה נגד הסדק שבתקרה: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה דאף דאדם ודאי חלול הוא. ואע"ג שמלא בני מעים. מ"ש מקיפולי טלית לעיל. י"ל דהכא שאני דס"ל אהל בידי שמים לא שמיה אהל. ולהכי הו"ל גוף האדם כסגוס וכופת עבה לעיל. שאינו יוביא הטומאה עד שיהא בינו לארץ אויר טפח: ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה דמדהוא חלול חשבינן ליה כקיפולין לעיל. והרי אדם וכלים נעשין אהל לטמא אבל לא לטהר [כרפ"ו]. ולהכי אין צדדי האדם סותמין החלול שתחת צד העליון שבו. אלא צד העליון שבו מערב ב' האהלים שבב' צדדי הסדק. [ונ"ל דה"ה בהניח תחת הסדק כלי שחלול תוכו טע"ט. והוא מוטה על צדו באורך טפח נגד הסדק שלמעלה לכ"ע צד העליון שגבוה מהארץ טפח מביא הטומאה. ותחתית הכלי אינו חוצץ. ורק נקט אדם לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דבאדם לבד פליגי ב"ש]. היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת ר"ל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ובית הלל אומרים מביא את הטומאה להחדר שהמשקיף היה שם. וב"ש לטעמייהו דס"ל דחלול שתוך האדם לא מקרי אהל מדהוא מלא בני מעים [ועי' מ"ש בס"ד ספ"ד דעדיות]. ולא דמי לקיפולין הנ"ל שמופרדין ועומדין. וב"ה לטעמייהו דס"ל דצד העליון מביא את הטומאה. וכאילו יש חלול תחתיו עד החלון. ודרך שם באה הטומאה לבית. וקמ"ל רישא דהיינו משנה ג' לרבותא דב"ה. דאע"ג דאין אויר תחתיו בשום דוכתא דהרי מונח שטוח על הארץ. אפ"ה ס"ל לב"ה דנעשה אהל. וקמ"ל הכא משנה ד' לרבותא דב"ש דאע"ג דבאמת האהיל על המת ועל החדר. אפ"ה כיון דמפסיק בין ב' האוירים המקום שדבוק גוף המשקוף בהחלון אינו מביא טומאה מזה לזה: שהם מביאין את הטומאה משום דהבגד או האדם העליון הרי הן גבוהים טפח מתחתית החלון. א"כ נעשין אהל להביא טומאה תחתיהן. והאדם התחתון מדמק"ט. מחשב כאילו אינו סותם האהל ההוא. והתפשטה הטומאה תחת העליון מבחוץ לתוך הבית גם לב"ש דדוקא חללו שבתוכו לא מחשב אהל אבל כל גופו הוה כסגוס עבה לעיל: היה מוטל על האסקופה שהיה מוטל מקצת גוף האדם מבחוץ ומקצתו בפנים בין שהאסקיפה בולטת מהקרקע טפח נמצא שיש אויר טפח תחת האדם בחוץ ובפנים. ובין שהאסקופה שוה עם הקרקע. והאדם שטוח עליה: והאהילו עליו קוברי המת ר"ל שנושאי המטה האהילו המת על בטן האדם שמונח על האסקופה: ובית הלל אומרים מביא את הטומאה דלב"ש אף שיש אויר טפח תחת חלק האדם שבחוץ מהאסקופה. ונמצא שגם לשטתייהו עכ"פ נטמא האויר שתחת האדם. מדהאהיל עליו המת. דהרי גוף האדם אינו חוצץ. עכ"פ הרי האויר ההוא שתחתיו בחוץ אינו מעורב עם האויר שבבית שהרי גוף האדם מונח על האסקופה ואין אויר טפח בין האדם להאסקופה. ולפיכך אין הטומאה באה מתחת האדם בחוץ לתחת האדם בפנים. וב"ה ס"ל דצד העליון של אדם חשבינן ליה כאילו יש חלל תחתיו טפח. ולהכי אפי' כשהאסקופה אינה בולטת מהקרקע אפ"ה חשבינן להאדם ששטוח עליה קצתו בחוץ וקצתו בפנים כאילו כולו יש חלול תחתיו בין בחוץ ובין על האסקופה ובין בפנים ונמצא שכשהאהיל המת על החלול שבחוץ ונטמא כל האויר שתוך החלול ההוא התפשטה משם הטומאה לתוך הבית ונטמא הבית. וג"ר דהא דאצטריך למתני פלוגתייהו במ"ד ובמ"ה. והרי היא היא. די"ל דנקט משנה ד' לרבותא דב"ש. דאע"ג דהטומאה למטה מהאדם וכבר יש אהל טמא תחתיו. אפ"ה לא אמרינן שהרווח שבתוך חלול האדם מערב רווח האהל הטמא שתחתיו עם הרווח שתוך אהל הבית. אע"ג שכבר התחילה הטומאה להתפשט תחת האדם. והדר תו ונקט משנה ה' לרבותא דב"ה. דאע"ג שהטומאה למעלה מהאדם והרי בכה"ג אין כאן שום אהל טמא תחת האדם. אפ"ה מתחלת טומאת האהל להתפשט מתוך חלול שבתוך גוף האדם. ומשם לתוך הבית: הטומאה בבית והאדם חי מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ: והאהילו עליו טהורין על מקצתו שבחוץ: ובית הלל מטמאין כילהו לטעמייהו. דלב"ש כיון דלא נחשב גוף האדם כחלול. אין טומאה שבבית באה לתחתיו. ולפיכך המאהילין עליו בחוץ טהורים. ולב"ה באה טומאה שבבית לתחתיתו שם. ומשם התפשטה גם לתחתיתו שבחוץ והו"ל כאילו ישנה לטומאה שם תחתיו וגופו שמק"ט אינו חוצץ. ולהכי נטמאו המאהילין עליו שם. וקמ"ל תו הך בבא לרבותא דב"ה דאע"ג דהטהורים לא היו בשום אהל. דהרי בחוץ היו. אפ"ה נטמאו ע"י הטומאה שבאהל: ומת הכלב דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]: ומוטל על האסקופה ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים: ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח: מביא את הטומאה דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק: ר' יוסי אומר רואין את הטומאה ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]: מכנגד המשקוף ולפנים מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']: הבית טהור ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית: הבית טהור אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]: הבית טמא משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]: רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]: כמה תשהה במעיו בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא: שלשה ימים מעת לעת שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']: בעופות ובדגים ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי': בעופות ובדגים וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]: החדות הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]: ומנורה בתוכו מונח תוך הדות ויש מת בבית: הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק: שלה יוצא נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות: וכפישה נתונה עליו ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]: וכפישה עומדת על פי החרות שאין המטרה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]: בית שמאי אומרים החדות טהור דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה: ומנורה טמאה מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]: בית הלל אומרים אף המנורה טהורה דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]: ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]: כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות הכא מיירי שאין הכפישה נופלת לתוך החדות. וכבר שמעינן כן במשנה ח'. רק קמ"ל הכא רבותא דלא מבעיא ברישא. שרוב המנורה תוך הדות. אלא אפי' הכא שכל גוף הכלי מונח בין שפת הדות לשפת הכפישה אפ"ה ניצל. מיהו אפשר דהכא מיירי באינן נראין כלל תוך הבית. כמחטין וצנורות שהן דקין והכפישה מכסה אותן לגמרי. וקמ"ל דבכה"ג גם ב"ש מודו: אפי' עד התהום ר"ל לא מבעיא במונחים על שפתות הדות. די"ל דכיון דמשתמש שם תשמישי הדות להכי כמונח תוך הדות דמי אלא אפי' הכלים המונחים למטה משפתות הכפישה ותחת כותלי הדות ממש. עד התהום. אפ"ה נצולו. דאע"ג דקרקע אהל המת טמא עד התהום. אפ"ה כיון דהדות מכוסה גם כל קרקעיתו וקרקע שתחת כותליו הכל שייך לתוך הדות. ואין דינו כשאר קרקע שבאהל המת שטמא עד התהום [כפט"ו מ"ה]: טהורים ולא אמרינן דהו"ל דות ככלי שאמק"ט. והוא מכוסה ועומד באהל המת. דאמרינן גבה. דאע"ג דאין הטומאה בוקעת לתוכה. עכ"פ כל תחתית קרקעיתו טמא [עי' מחצצים סי' ט]. הכא שאני דהדות כאהל בפני עצמו חשבינן ליה וקרקעיתו בטל לגבה: טומאה שם תוך הדות או על שפתו או תחת קרקעיתו: הבית טמא דאפי' היה הכפישה מחובר לדות וסוגרו בצמ"פ עכ"פ מדאין להדות מקום אחר שתצא הטומאה דרך שם רק דרך הבית. לפיכך סוף טומאה לצאת דרך הבית [כפ"ד מ"א]: טומאה בבית והדות מכוסה בכפישה כלעיל: טהורים דמדיש ברווח ההוא טע"ט נידון כדות דהו"ל כאהל בפ"ע ומציל. והרי כל אהל שתחת או בצד אהל המת. אפי' היה האהל ההוא סתום מכל צד היה החלול שבתוכו טהור. וכביב טע"ט שבבית [פ"ג מ"ז סי' ע"ג]. מיהו מיירי שאין המקום שמונחים שם הכלים פתוח טפח לבית. דאל"כ היתה הטומאה מתפשטת לשם מהבית דרך הפתח ההוא: ואם לאו טמאים דלא דמי לכלים שבכותלי מגדל דטהורים אף כשהטומאה בבית [כפ"ד מ"א]. דהתם כותלי המגדל אינן מחוברין בקרקע הבית. משא"כ הכא הרי כותלי הדות מחוברים לקרקע הבית. והחללים שבתוך הכותלים שייכים טפי להבית יותר מלהדות. שגם הדות הוא מתשמישי הבית. ולהכי גם כשהוא מכוסה וגם הוא גדול מאד. די לו שיהא מציל מה שהוא בתוכו ממש. אבל לא שיציל גם על מה שבתוך החללים שבכתליו. ומה"ט לא דמי נמי לטומאה רצוצה שבכותל הבית. דדיינינן בה דין מחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג] דהכא שאני דכל הדות עם החללים שבכותליו הם תוך חללו של בית המת ומדאין בהן טע"ט בטלים לגבי בית. מיהו גריעי הנך חללים שבכותלי הדות טפי מהכלים שמונחים טמונים בקרקע שתחת כותלי הדות. דכל הקרקע שתחת הדות שייך להדות טפי מלהבית אבל הנך חללים שבכתלי הדות להבית ודאי שייכים: אם היו כותלי החדות רחבים משל בית כגון שראשי כותלי הדות הם תוך הבית ומתעקמין בשפוע מתחת כותלי הבית ולחוץ כזה או כזה? וכפישה נתונה ע"פ הדות: בין כך ובין כך אפי' הכלים מונחים בחללים שבכותלי הדות. ואפי' החללים אינן טע"ט: טהורים דמשום דכותלי הדות רחבים משל בית. אין כותלי הדות שייכים כלל להבית. אלא כחדר בפ"ע דמי. ואף שפתחו הוא תוך הבית. הרי פתח זה סתום בכפישה ולפיכך גם מה שהוא מכותלי הדות תוך הבית לא שייכי להבית. אלא דמי ממש למגדל נעול שעומד כולו תוך הבית שהמת בתוכו. דכלים שבתוכו ושתוך כותלי כולן וטהורין [כפ"ד מ"א]:
מלכת שלמה
סגוס עבה וכו'. עיין במ"ש לקמן רפט"ו:
קפולין כמו טלית מקופלת דבגמ' פ' חמת וכתוב בערוך בערך קפל ובפי' הר"ש ז"ל ג"כ דאית דגרסי כפולין בכ"ף והכל אחד ומסיים שם בערוך דיש ששונים כפויות והוא מלשון כופת ומפרשים סגוס יש לו [א"ה ז"ל הערוך וי"ל מוכין הנקראים בלשון ישמעאל איתקא ושמו בטיית בורנוס כו'.] אייתקא וכופת דומה לסגוס שהוא הבורנוס אלא שאין לו אייתקא ע"כ וז"ל הרמב"ם ז"ל שם וכן אם היו תחת הסדק כלים מקופלין מונחין על הארץ זה ע"ג זה והיה העליון גבוה מעל הארץ טפח מערב את הטומאה וכל הכלים שלמטה ממנו הרי הן ככלים שתחת האהל ע"כ:
והצד העליון מביא את הטומאה. לצד שני של אכסדרא:
3.
A thick woolen jacket or a thick wooden block does not bring uncleanness until they are one handbreadth high off the ground. If [garments] are folded one above the other they do not bring uncleanness until the uppermost is one handbreadth high off the ground. If a person were placed there [under the split in the portico]: Bet Shammai says: he does not bring the uncleanness. But Bet Hillel says: a person is hollow and his uppermost side brings the uncleanness.משנה ד
הָיָה מַשְׁקִיף בְּעַד הַחַלּוֹן וְהֶאֱהִיל עַל קוֹבְרֵי הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנַיִם זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, שֶׁהֵם מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה:
ברטנורה
והאהיל על קוברי המת. היינו שהאהיל על המת:בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה. בית שמאי לטעמייהו, דחלל גופו לא חשיב חלל, הלכך אין מביא את הטומאה לבית. ובית הלל לטעמייהו דחשבי ליה חלל, הלכך אע״פ שגופו דבוק בחלון, צד עליון שבו מביא את הטומאה לבית, דהא איכא חלל גופו דהוי טפח:ומודים. בית שמאי באדם לבוש:
תוסופות יום טוב
היה משקיף בעד החלון. כן הוא בס"א. וכן הוגה בנוסחת מהר"ם. ופי' היה אדם מביט מן החלון למטה:
ומודים. פי' הר"ב ב"ש כו'. ואשכחן כה"ג וכמ"ש ברפ"ג דפאה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבית שנסדק שנסדק גגו על פני כולו. באופן שנחלק הגג לב' חלקים ע"י זה הסדק חלק א' סמוך לפתח. וחלק האחר לפנים. באופן שאין אדם שעומד תחת החלק ההוא יכול להגיע להפתח רק כשיעבור דרך הסדק שהוא לרוחב הבית: טומאה בחוץ ר"ל תחת חצי הגג שסמוך להפתח: כלים שבפנים טהורין דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס: כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא: בית הלל אומרים כל שהוא בתוספתא מפרש דהך כ"ש היינו דעכ"פ צריך שיהיה הסדק רחב כעובי חוט המשקולת. דאז אינו יכול תו לקבל עליו מעזיבה בינונית: אכסדרה עי' לעיל [פ"ו מ"ב] שהוא כעין תקרה הבולטת מאמצע גובה כותלי הבית כלפי הרחוב אלטאן בל"א. וכל הבתים פתוחים לאויר שתחתיו. והוא פרוץ מג' רוחות: בין שנסדק לארכו או לרחבו והכי דייק דלעיל נקט פנים וחוץ. והכא נקט זה ושני. והא דלא פליגי הכא כבמשנה א'. ה"ט משום דהכא כל חלק פתוח מן הצד. אין מוכרח לומר דסוף טומאה לצאת [ורותוי"ט כאן כתב בשם רכ"מ דאכסדרה סתום מג' רוחות. ותמוה מאד דא"כ מה בין זה לבית שבמשנה א' וגם ארתוי"ט ק' היאך לא העיר עליו בזה]. וה"ה דהוה מצי למנקט בית שנסדקה התקרה מאמצע משקוף הפתח עד כותל הפנימי. דהרי גם בכה"ג יכול להוציא הטומאה מכל חלק דרך חצי הפתח שבראשו אלא שלא רצה תנא להאריך: נתן את רגלו או קנה מלמעלן קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']: עירב את הטומאה אפילו כשהטומאה בחוץ וכלים בפנים או כשהטומאה בחלק א' מאכסדרה שנסדק אפ"ה נטמאו כל הכלים: שארכה מול אורך הסדק שבתקרה: אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח דביש חלול טפח תחתיה. אפילו נימא גוד אחית שפת הסדק ונידון כאילו התקרה משתפעת ויורדת עד הקנה ונמצא שיש מחיצה בין ב' החלקי' שבין ב' צדדי הסדק עכ"פ הרי יש טפח אויר תחת מחיצה זו ודרך שם מתפשט' הטומאה מחלק לחלק שבצדו. אבל כשאין בין הקנה להקרקע טפח. אמרינן גוד אחית שפת הסדק עד הקנה. ונמצא מחיצ' שלימה בין ב' החלקי' שבבית. [ורתוי"ט כ' בשם מהר"ם דהו"ל טומאה רצוצה. ואני בער ולא אדע מה ענין לטומאה רצוצה לכאן]: סגוס עבה חתיכת בגד צמר עב פלייש טוך בל"א. והוא עב הרבה: וכופת עבה בול עץ עב קלאטץ בל"א. ונקט סגוס לרבותא דאע"ג שמק"ט אפ"ה אפשר שיביא הטומא'. ונקט כופת לרבותא דאף שאמק"ט אפ"ה אפשר שלא יביא הטומא': אינן מביאין את הטומאה במונחים תחת הסדק. אע"ג שעבים הרבה וגם רחבים הרבה. אפ"ה אין מביאין הטומא' מחלק א' שבבי' להחלק שבצדו. רק ביש אויר טפח בין תחתון לארץ. ולא אמרינן דחלק התחתון של הסגוס והכופת כליתא דמי: עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח ר"ל עד שיהא אויר טפח בין תחתיתן לארץ. אז דרך שם באה הטומאה מחלק לחלק. מדמעורבין ב' האהלים יחד ע"י אהל טפח שתחת הסגוס [כלעיל סי' ט]: קפולים זו על גבי זו ר"ל ואם קיפל טלית בכמה קיפולין זה ע"ג זה. והניח טלית מקופלת זו במקום א' למטה נגד הסדק שבתקרה [והר"ב פי' שהניח כמה כלים מקופלין זע"ז. ובמחכ"ר לאו בדיוקא כתב כן. וכי גרע מאדם בסיפא שהוא גוף א']: אינן מביאות את הטומאה באין אויר טפח בין תחתית כל הקיפולין לארץ: עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח דאע"ג שאין תחת הקיפול התחתון אויר טפח עכ"פ מדלא אמרינן גוד אחית פי תקרה רק עד קיפול העליון. שאין הפסק בינו לתקרה. והרי הקפולין התחתונים שסמוכים לקרקע מדמק"ט אינן חוצצים וכליתנהו דמי. והרי כל הקיפולין התחתונים עבים טפח יחד והו"ל כיש אויר טפח תחת הקיפול העליון. שעי"ז האויר הו"ל ב' האהלים שבב' צדדי הסדק כמחוברים שם. ודרך האויר הזה באה הטומאה מאהל לאהל: היה אדם נתון שם למטה נגד הסדק שבתקרה: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה דאף דאדם ודאי חלול הוא. ואע"ג שמלא בני מעים. מ"ש מקיפולי טלית לעיל. י"ל דהכא שאני דס"ל אהל בידי שמים לא שמיה אהל. ולהכי הו"ל גוף האדם כסגוס וכופת עבה לעיל. שאינו יוביא הטומאה עד שיהא בינו לארץ אויר טפח: ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה דמדהוא חלול חשבינן ליה כקיפולין לעיל. והרי אדם וכלים נעשין אהל לטמא אבל לא לטהר [כרפ"ו]. ולהכי אין צדדי האדם סותמין החלול שתחת צד העליון שבו. אלא צד העליון שבו מערב ב' האהלים שבב' צדדי הסדק. [ונ"ל דה"ה בהניח תחת הסדק כלי שחלול תוכו טע"ט. והוא מוטה על צדו באורך טפח נגד הסדק שלמעלה לכ"ע צד העליון שגבוה מהארץ טפח מביא הטומאה. ותחתית הכלי אינו חוצץ. ורק נקט אדם לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דבאדם לבד פליגי ב"ש]. היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת ר"ל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ובית הלל אומרים מביא את הטומאה להחדר שהמשקיף היה שם. וב"ש לטעמייהו דס"ל דחלול שתוך האדם לא מקרי אהל מדהוא מלא בני מעים [ועי' מ"ש בס"ד ספ"ד דעדיות]. ולא דמי לקיפולין הנ"ל שמופרדין ועומדין. וב"ה לטעמייהו דס"ל דצד העליון מביא את הטומאה. וכאילו יש חלול תחתיו עד החלון. ודרך שם באה הטומאה לבית. וקמ"ל רישא דהיינו משנה ג' לרבותא דב"ה. דאע"ג דאין אויר תחתיו בשום דוכתא דהרי מונח שטוח על הארץ. אפ"ה ס"ל לב"ה דנעשה אהל. וקמ"ל הכא משנה ד' לרבותא דב"ש דאע"ג דבאמת האהיל על המת ועל החדר. אפ"ה כיון דמפסיק בין ב' האוירים המקום שדבוק גוף המשקוף בהחלון אינו מביא טומאה מזה לזה: שהם מביאין את הטומאה משום דהבגד או האדם העליון הרי הן גבוהים טפח מתחתית החלון. א"כ נעשין אהל להביא טומאה תחתיהן. והאדם התחתון מדמק"ט. מחשב כאילו אינו סותם האהל ההוא. והתפשטה הטומאה תחת העליון מבחוץ לתוך הבית גם לב"ש דדוקא חללו שבתוכו לא מחשב אהל אבל כל גופו הוה כסגוס עבה לעיל: היה מוטל על האסקופה שהיה מוטל מקצת גוף האדם מבחוץ ומקצתו בפנים בין שהאסקיפה בולטת מהקרקע טפח נמצא שיש אויר טפח תחת האדם בחוץ ובפנים. ובין שהאסקופה שוה עם הקרקע. והאדם שטוח עליה: והאהילו עליו קוברי המת ר"ל שנושאי המטה האהילו המת על בטן האדם שמונח על האסקופה: ובית הלל אומרים מביא את הטומאה דלב"ש אף שיש אויר טפח תחת חלק האדם שבחוץ מהאסקופה. ונמצא שגם לשטתייהו עכ"פ נטמא האויר שתחת האדם. מדהאהיל עליו המת. דהרי גוף האדם אינו חוצץ. עכ"פ הרי האויר ההוא שתחתיו בחוץ אינו מעורב עם האויר שבבית שהרי גוף האדם מונח על האסקופה ואין אויר טפח בין האדם להאסקופה. ולפיכך אין הטומאה באה מתחת האדם בחוץ לתחת האדם בפנים. וב"ה ס"ל דצד העליון של אדם חשבינן ליה כאילו יש חלל תחתיו טפח. ולהכי אפי' כשהאסקופה אינה בולטת מהקרקע אפ"ה חשבינן להאדם ששטוח עליה קצתו בחוץ וקצתו בפנים כאילו כולו יש חלול תחתיו בין בחוץ ובין על האסקופה ובין בפנים ונמצא שכשהאהיל המת על החלול שבחוץ ונטמא כל האויר שתוך החלול ההוא התפשטה משם הטומאה לתוך הבית ונטמא הבית. וג"ר דהא דאצטריך למתני פלוגתייהו במ"ד ובמ"ה. והרי היא היא. די"ל דנקט משנה ד' לרבותא דב"ש. דאע"ג דהטומאה למטה מהאדם וכבר יש אהל טמא תחתיו. אפ"ה לא אמרינן שהרווח שבתוך חלול האדם מערב רווח האהל הטמא שתחתיו עם הרווח שתוך אהל הבית. אע"ג שכבר התחילה הטומאה להתפשט תחת האדם. והדר תו ונקט משנה ה' לרבותא דב"ה. דאע"ג שהטומאה למעלה מהאדם והרי בכה"ג אין כאן שום אהל טמא תחת האדם. אפ"ה מתחלת טומאת האהל להתפשט מתוך חלול שבתוך גוף האדם. ומשם לתוך הבית: הטומאה בבית והאדם חי מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ: והאהילו עליו טהורין על מקצתו שבחוץ: ובית הלל מטמאין כילהו לטעמייהו. דלב"ש כיון דלא נחשב גוף האדם כחלול. אין טומאה שבבית באה לתחתיו. ולפיכך המאהילין עליו בחוץ טהורים. ולב"ה באה טומאה שבבית לתחתיתו שם. ומשם התפשטה גם לתחתיתו שבחוץ והו"ל כאילו ישנה לטומאה שם תחתיו וגופו שמק"ט אינו חוצץ. ולהכי נטמאו המאהילין עליו שם. וקמ"ל תו הך בבא לרבותא דב"ה דאע"ג דהטהורים לא היו בשום אהל. דהרי בחוץ היו. אפ"ה נטמאו ע"י הטומאה שבאהל: ומת הכלב דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]: ומוטל על האסקופה ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים: ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח: מביא את הטומאה דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק: ר' יוסי אומר רואין את הטומאה ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]: מכנגד המשקוף ולפנים מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']: הבית טהור ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית: הבית טהור אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]: הבית טמא משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]: רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]: כמה תשהה במעיו בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא: שלשה ימים מעת לעת שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']: בעופות ובדגים ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי': בעופות ובדגים וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]: החדות הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]: ומנורה בתוכו מונח תוך הדות ויש מת בבית: הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק: שלה יוצא נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות: וכפישה נתונה עליו ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]: וכפישה עומדת על פי החרות שאין המטרה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]: בית שמאי אומרים החדות טהור דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה: ומנורה טמאה מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]: בית הלל אומרים אף המנורה טהורה דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]: ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]: כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות הכא מיירי שאין הכפישה נופלת לתוך החדות. וכבר שמעינן כן במשנה ח'. רק קמ"ל הכא רבותא דלא מבעיא ברישא. שרוב המנורה תוך הדות. אלא אפי' הכא שכל גוף הכלי מונח בין שפת הדות לשפת הכפישה אפ"ה ניצל. מיהו אפשר דהכא מיירי באינן נראין כלל תוך הבית. כמחטין וצנורות שהן דקין והכפישה מכסה אותן לגמרי. וקמ"ל דבכה"ג גם ב"ש מודו: אפי' עד התהום ר"ל לא מבעיא במונחים על שפתות הדות. די"ל דכיון דמשתמש שם תשמישי הדות להכי כמונח תוך הדות דמי אלא אפי' הכלים המונחים למטה משפתות הכפישה ותחת כותלי הדות ממש. עד התהום. אפ"ה נצולו. דאע"ג דקרקע אהל המת טמא עד התהום. אפ"ה כיון דהדות מכוסה גם כל קרקעיתו וקרקע שתחת כותליו הכל שייך לתוך הדות. ואין דינו כשאר קרקע שבאהל המת שטמא עד התהום [כפט"ו מ"ה]: טהורים ולא אמרינן דהו"ל דות ככלי שאמק"ט. והוא מכוסה ועומד באהל המת. דאמרינן גבה. דאע"ג דאין הטומאה בוקעת לתוכה. עכ"פ כל תחתית קרקעיתו טמא [עי' מחצצים סי' ט]. הכא שאני דהדות כאהל בפני עצמו חשבינן ליה וקרקעיתו בטל לגבה: טומאה שם תוך הדות או על שפתו או תחת קרקעיתו: הבית טמא דאפי' היה הכפישה מחובר לדות וסוגרו בצמ"פ עכ"פ מדאין להדות מקום אחר שתצא הטומאה דרך שם רק דרך הבית. לפיכך סוף טומאה לצאת דרך הבית [כפ"ד מ"א]: טומאה בבית והדות מכוסה בכפישה כלעיל: טהורים דמדיש ברווח ההוא טע"ט נידון כדות דהו"ל כאהל בפ"ע ומציל. והרי כל אהל שתחת או בצד אהל המת. אפי' היה האהל ההוא סתום מכל צד היה החלול שבתוכו טהור. וכביב טע"ט שבבית [פ"ג מ"ז סי' ע"ג]. מיהו מיירי שאין המקום שמונחים שם הכלים פתוח טפח לבית. דאל"כ היתה הטומאה מתפשטת לשם מהבית דרך הפתח ההוא: ואם לאו טמאים דלא דמי לכלים שבכותלי מגדל דטהורים אף כשהטומאה בבית [כפ"ד מ"א]. דהתם כותלי המגדל אינן מחוברין בקרקע הבית. משא"כ הכא הרי כותלי הדות מחוברים לקרקע הבית. והחללים שבתוך הכותלים שייכים טפי להבית יותר מלהדות. שגם הדות הוא מתשמישי הבית. ולהכי גם כשהוא מכוסה וגם הוא גדול מאד. די לו שיהא מציל מה שהוא בתוכו ממש. אבל לא שיציל גם על מה שבתוך החללים שבכתליו. ומה"ט לא דמי נמי לטומאה רצוצה שבכותל הבית. דדיינינן בה דין מחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג] דהכא שאני דכל הדות עם החללים שבכותליו הם תוך חללו של בית המת ומדאין בהן טע"ט בטלים לגבי בית. מיהו גריעי הנך חללים שבכותלי הדות טפי מהכלים שמונחים טמונים בקרקע שתחת כותלי הדות. דכל הקרקע שתחת הדות שייך להדות טפי מלהבית אבל הנך חללים שבכתלי הדות להבית ודאי שייכים: אם היו כותלי החדות רחבים משל בית כגון שראשי כותלי הדות הם תוך הבית ומתעקמין בשפוע מתחת כותלי הבית ולחוץ כזה או כזה? וכפישה נתונה ע"פ הדות: בין כך ובין כך אפי' הכלים מונחים בחללים שבכותלי הדות. ואפי' החללים אינן טע"ט: טהורים דמשום דכותלי הדות רחבים משל בית. אין כותלי הדות שייכים כלל להבית. אלא כחדר בפ"ע דמי. ואף שפתחו הוא תוך הבית. הרי פתח זה סתום בכפישה ולפיכך גם מה שהוא מכותלי הדות תוך הבית לא שייכי להבית. אלא דמי ממש למגדל נעול שעומד כולו תוך הבית שהמת בתוכו. דכלים שבתוכו ושתוך כותלי כולן וטהורין [כפ"ד מ"א]:
מלכת שלמה
היה משקיף בעד החלון. כך צ"ל:
בפי' ר''ע ז"ל ב"ש לטעמייהו דחלל גופו לא חשיב חלל. אמר המלקט וכיון דבטנו על החלון אין מקום לטומאה ליכנס הלכך וכו':
4.
If a person was looking out of a window and overshadowed a funeral procession: Bet Shammai says: he does not bring uncleanness. But Bet Hillel says: he does bring the uncleanness. They agree that if he was dressed in his clothes or if there were two persons, one above the other, they bring the uncleanness.משנה ה
הָיָה מֻטָּל עַל הָאַסְקֻפָּה וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו קוֹבְרֵי הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:
ברטנורה
היה מוטל על האסקופה. מקצתו בתוך הבית ומקצתו חוץ לבית:אינו מביא את הטומאה. דאין כאן חלל:
תוסופות יום טוב
בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה. לשון מהר"ם דלא אמרי' כיון דטומאה על גביו אינו מפסיק בין הטומאה ובאה טומאה תחתיו כדאמרינן [רפ"ו] דאדם וכלים אין נעשים אהלים לטהר. וכיון דבאה טומאה תחתיו יביא הטומאה לבית דהא ודאי אינו מביא ע"כ. וכלומר משום דס"ל דחלל גופו לא חשיב חלל:
ב"ה אומרים מביא את הטומאה. דכיון שהאהילה טומאה עליו הרי זה כמאהיל עליה ומביא את הטומאה. הרמב"ם פי"ח מהט"מ [הלכה ב'] ועי' מ"ש ברפ"ג:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבית שנסדק שנסדק גגו על פני כולו. באופן שנחלק הגג לב' חלקים ע"י זה הסדק חלק א' סמוך לפתח. וחלק האחר לפנים. באופן שאין אדם שעומד תחת החלק ההוא יכול להגיע להפתח רק כשיעבור דרך הסדק שהוא לרוחב הבית: טומאה בחוץ ר"ל תחת חצי הגג שסמוך להפתח: כלים שבפנים טהורין דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס: כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא: בית הלל אומרים כל שהוא בתוספתא מפרש דהך כ"ש היינו דעכ"פ צריך שיהיה הסדק רחב כעובי חוט המשקולת. דאז אינו יכול תו לקבל עליו מעזיבה בינונית: אכסדרה עי' לעיל [פ"ו מ"ב] שהוא כעין תקרה הבולטת מאמצע גובה כותלי הבית כלפי הרחוב אלטאן בל"א. וכל הבתים פתוחים לאויר שתחתיו. והוא פרוץ מג' רוחות: בין שנסדק לארכו או לרחבו והכי דייק דלעיל נקט פנים וחוץ. והכא נקט זה ושני. והא דלא פליגי הכא כבמשנה א'. ה"ט משום דהכא כל חלק פתוח מן הצד. אין מוכרח לומר דסוף טומאה לצאת [ורותוי"ט כאן כתב בשם רכ"מ דאכסדרה סתום מג' רוחות. ותמוה מאד דא"כ מה בין זה לבית שבמשנה א' וגם ארתוי"ט ק' היאך לא העיר עליו בזה]. וה"ה דהוה מצי למנקט בית שנסדקה התקרה מאמצע משקוף הפתח עד כותל הפנימי. דהרי גם בכה"ג יכול להוציא הטומאה מכל חלק דרך חצי הפתח שבראשו אלא שלא רצה תנא להאריך: נתן את רגלו או קנה מלמעלן קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']: עירב את הטומאה אפילו כשהטומאה בחוץ וכלים בפנים או כשהטומאה בחלק א' מאכסדרה שנסדק אפ"ה נטמאו כל הכלים: שארכה מול אורך הסדק שבתקרה: אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח דביש חלול טפח תחתיה. אפילו נימא גוד אחית שפת הסדק ונידון כאילו התקרה משתפעת ויורדת עד הקנה ונמצא שיש מחיצה בין ב' החלקי' שבין ב' צדדי הסדק עכ"פ הרי יש טפח אויר תחת מחיצה זו ודרך שם מתפשט' הטומאה מחלק לחלק שבצדו. אבל כשאין בין הקנה להקרקע טפח. אמרינן גוד אחית שפת הסדק עד הקנה. ונמצא מחיצ' שלימה בין ב' החלקי' שבבית. [ורתוי"ט כ' בשם מהר"ם דהו"ל טומאה רצוצה. ואני בער ולא אדע מה ענין לטומאה רצוצה לכאן]: סגוס עבה חתיכת בגד צמר עב פלייש טוך בל"א. והוא עב הרבה: וכופת עבה בול עץ עב קלאטץ בל"א. ונקט סגוס לרבותא דאע"ג שמק"ט אפ"ה אפשר שיביא הטומא'. ונקט כופת לרבותא דאף שאמק"ט אפ"ה אפשר שלא יביא הטומא': אינן מביאין את הטומאה במונחים תחת הסדק. אע"ג שעבים הרבה וגם רחבים הרבה. אפ"ה אין מביאין הטומא' מחלק א' שבבי' להחלק שבצדו. רק ביש אויר טפח בין תחתון לארץ. ולא אמרינן דחלק התחתון של הסגוס והכופת כליתא דמי: עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח ר"ל עד שיהא אויר טפח בין תחתיתן לארץ. אז דרך שם באה הטומאה מחלק לחלק. מדמעורבין ב' האהלים יחד ע"י אהל טפח שתחת הסגוס [כלעיל סי' ט]: קפולים זו על גבי זו ר"ל ואם קיפל טלית בכמה קיפולין זה ע"ג זה. והניח טלית מקופלת זו במקום א' למטה נגד הסדק שבתקרה [והר"ב פי' שהניח כמה כלים מקופלין זע"ז. ובמחכ"ר לאו בדיוקא כתב כן. וכי גרע מאדם בסיפא שהוא גוף א']: אינן מביאות את הטומאה באין אויר טפח בין תחתית כל הקיפולין לארץ: עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח דאע"ג שאין תחת הקיפול התחתון אויר טפח עכ"פ מדלא אמרינן גוד אחית פי תקרה רק עד קיפול העליון. שאין הפסק בינו לתקרה. והרי הקפולין התחתונים שסמוכים לקרקע מדמק"ט אינן חוצצים וכליתנהו דמי. והרי כל הקיפולין התחתונים עבים טפח יחד והו"ל כיש אויר טפח תחת הקיפול העליון. שעי"ז האויר הו"ל ב' האהלים שבב' צדדי הסדק כמחוברים שם. ודרך האויר הזה באה הטומאה מאהל לאהל: היה אדם נתון שם למטה נגד הסדק שבתקרה: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה דאף דאדם ודאי חלול הוא. ואע"ג שמלא בני מעים. מ"ש מקיפולי טלית לעיל. י"ל דהכא שאני דס"ל אהל בידי שמים לא שמיה אהל. ולהכי הו"ל גוף האדם כסגוס וכופת עבה לעיל. שאינו יוביא הטומאה עד שיהא בינו לארץ אויר טפח: ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה דמדהוא חלול חשבינן ליה כקיפולין לעיל. והרי אדם וכלים נעשין אהל לטמא אבל לא לטהר [כרפ"ו]. ולהכי אין צדדי האדם סותמין החלול שתחת צד העליון שבו. אלא צד העליון שבו מערב ב' האהלים שבב' צדדי הסדק. [ונ"ל דה"ה בהניח תחת הסדק כלי שחלול תוכו טע"ט. והוא מוטה על צדו באורך טפח נגד הסדק שלמעלה לכ"ע צד העליון שגבוה מהארץ טפח מביא הטומאה. ותחתית הכלי אינו חוצץ. ורק נקט אדם לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דבאדם לבד פליגי ב"ש]. היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת ר"ל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ובית הלל אומרים מביא את הטומאה להחדר שהמשקיף היה שם. וב"ש לטעמייהו דס"ל דחלול שתוך האדם לא מקרי אהל מדהוא מלא בני מעים [ועי' מ"ש בס"ד ספ"ד דעדיות]. ולא דמי לקיפולין הנ"ל שמופרדין ועומדין. וב"ה לטעמייהו דס"ל דצד העליון מביא את הטומאה. וכאילו יש חלול תחתיו עד החלון. ודרך שם באה הטומאה לבית. וקמ"ל רישא דהיינו משנה ג' לרבותא דב"ה. דאע"ג דאין אויר תחתיו בשום דוכתא דהרי מונח שטוח על הארץ. אפ"ה ס"ל לב"ה דנעשה אהל. וקמ"ל הכא משנה ד' לרבותא דב"ש דאע"ג דבאמת האהיל על המת ועל החדר. אפ"ה כיון דמפסיק בין ב' האוירים המקום שדבוק גוף המשקוף בהחלון אינו מביא טומאה מזה לזה: שהם מביאין את הטומאה משום דהבגד או האדם העליון הרי הן גבוהים טפח מתחתית החלון. א"כ נעשין אהל להביא טומאה תחתיהן. והאדם התחתון מדמק"ט. מחשב כאילו אינו סותם האהל ההוא. והתפשטה הטומאה תחת העליון מבחוץ לתוך הבית גם לב"ש דדוקא חללו שבתוכו לא מחשב אהל אבל כל גופו הוה כסגוס עבה לעיל: היה מוטל על האסקופה שהיה מוטל מקצת גוף האדם מבחוץ ומקצתו בפנים בין שהאסקיפה בולטת מהקרקע טפח נמצא שיש אויר טפח תחת האדם בחוץ ובפנים. ובין שהאסקופה שוה עם הקרקע. והאדם שטוח עליה: והאהילו עליו קוברי המת ר"ל שנושאי המטה האהילו המת על בטן האדם שמונח על האסקופה: ובית הלל אומרים מביא את הטומאה דלב"ש אף שיש אויר טפח תחת חלק האדם שבחוץ מהאסקופה. ונמצא שגם לשטתייהו עכ"פ נטמא האויר שתחת האדם. מדהאהיל עליו המת. דהרי גוף האדם אינו חוצץ. עכ"פ הרי האויר ההוא שתחתיו בחוץ אינו מעורב עם האויר שבבית שהרי גוף האדם מונח על האסקופה ואין אויר טפח בין האדם להאסקופה. ולפיכך אין הטומאה באה מתחת האדם בחוץ לתחת האדם בפנים. וב"ה ס"ל דצד העליון של אדם חשבינן ליה כאילו יש חלל תחתיו טפח. ולהכי אפי' כשהאסקופה אינה בולטת מהקרקע אפ"ה חשבינן להאדם ששטוח עליה קצתו בחוץ וקצתו בפנים כאילו כולו יש חלול תחתיו בין בחוץ ובין על האסקופה ובין בפנים ונמצא שכשהאהיל המת על החלול שבחוץ ונטמא כל האויר שתוך החלול ההוא התפשטה משם הטומאה לתוך הבית ונטמא הבית. וג"ר דהא דאצטריך למתני פלוגתייהו במ"ד ובמ"ה. והרי היא היא. די"ל דנקט משנה ד' לרבותא דב"ש. דאע"ג דהטומאה למטה מהאדם וכבר יש אהל טמא תחתיו. אפ"ה לא אמרינן שהרווח שבתוך חלול האדם מערב רווח האהל הטמא שתחתיו עם הרווח שתוך אהל הבית. אע"ג שכבר התחילה הטומאה להתפשט תחת האדם. והדר תו ונקט משנה ה' לרבותא דב"ה. דאע"ג שהטומאה למעלה מהאדם והרי בכה"ג אין כאן שום אהל טמא תחת האדם. אפ"ה מתחלת טומאת האהל להתפשט מתוך חלול שבתוך גוף האדם. ומשם לתוך הבית: הטומאה בבית והאדם חי מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ: והאהילו עליו טהורין על מקצתו שבחוץ: ובית הלל מטמאין כילהו לטעמייהו. דלב"ש כיון דלא נחשב גוף האדם כחלול. אין טומאה שבבית באה לתחתיו. ולפיכך המאהילין עליו בחוץ טהורים. ולב"ה באה טומאה שבבית לתחתיתו שם. ומשם התפשטה גם לתחתיתו שבחוץ והו"ל כאילו ישנה לטומאה שם תחתיו וגופו שמק"ט אינו חוצץ. ולהכי נטמאו המאהילין עליו שם. וקמ"ל תו הך בבא לרבותא דב"ה דאע"ג דהטהורים לא היו בשום אהל. דהרי בחוץ היו. אפ"ה נטמאו ע"י הטומאה שבאהל: ומת הכלב דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]: ומוטל על האסקופה ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים: ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח: מביא את הטומאה דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק: ר' יוסי אומר רואין את הטומאה ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]: מכנגד המשקוף ולפנים מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']: הבית טהור ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית: הבית טהור אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]: הבית טמא משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]: רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]: כמה תשהה במעיו בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא: שלשה ימים מעת לעת שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']: בעופות ובדגים ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי': בעופות ובדגים וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]: החדות הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]: ומנורה בתוכו מונח תוך הדות ויש מת בבית: הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק: שלה יוצא נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות: וכפישה נתונה עליו ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]: וכפישה עומדת על פי החרות שאין המטרה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]: בית שמאי אומרים החדות טהור דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה: ומנורה טמאה מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]: בית הלל אומרים אף המנורה טהורה דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]: ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]: כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות הכא מיירי שאין הכפישה נופלת לתוך החדות. וכבר שמעינן כן במשנה ח'. רק קמ"ל הכא רבותא דלא מבעיא ברישא. שרוב המנורה תוך הדות. אלא אפי' הכא שכל גוף הכלי מונח בין שפת הדות לשפת הכפישה אפ"ה ניצל. מיהו אפשר דהכא מיירי באינן נראין כלל תוך הבית. כמחטין וצנורות שהן דקין והכפישה מכסה אותן לגמרי. וקמ"ל דבכה"ג גם ב"ש מודו: אפי' עד התהום ר"ל לא מבעיא במונחים על שפתות הדות. די"ל דכיון דמשתמש שם תשמישי הדות להכי כמונח תוך הדות דמי אלא אפי' הכלים המונחים למטה משפתות הכפישה ותחת כותלי הדות ממש. עד התהום. אפ"ה נצולו. דאע"ג דקרקע אהל המת טמא עד התהום. אפ"ה כיון דהדות מכוסה גם כל קרקעיתו וקרקע שתחת כותליו הכל שייך לתוך הדות. ואין דינו כשאר קרקע שבאהל המת שטמא עד התהום [כפט"ו מ"ה]: טהורים ולא אמרינן דהו"ל דות ככלי שאמק"ט. והוא מכוסה ועומד באהל המת. דאמרינן גבה. דאע"ג דאין הטומאה בוקעת לתוכה. עכ"פ כל תחתית קרקעיתו טמא [עי' מחצצים סי' ט]. הכא שאני דהדות כאהל בפני עצמו חשבינן ליה וקרקעיתו בטל לגבה: טומאה שם תוך הדות או על שפתו או תחת קרקעיתו: הבית טמא דאפי' היה הכפישה מחובר לדות וסוגרו בצמ"פ עכ"פ מדאין להדות מקום אחר שתצא הטומאה דרך שם רק דרך הבית. לפיכך סוף טומאה לצאת דרך הבית [כפ"ד מ"א]: טומאה בבית והדות מכוסה בכפישה כלעיל: טהורים דמדיש ברווח ההוא טע"ט נידון כדות דהו"ל כאהל בפ"ע ומציל. והרי כל אהל שתחת או בצד אהל המת. אפי' היה האהל ההוא סתום מכל צד היה החלול שבתוכו טהור. וכביב טע"ט שבבית [פ"ג מ"ז סי' ע"ג]. מיהו מיירי שאין המקום שמונחים שם הכלים פתוח טפח לבית. דאל"כ היתה הטומאה מתפשטת לשם מהבית דרך הפתח ההוא: ואם לאו טמאים דלא דמי לכלים שבכותלי מגדל דטהורים אף כשהטומאה בבית [כפ"ד מ"א]. דהתם כותלי המגדל אינן מחוברין בקרקע הבית. משא"כ הכא הרי כותלי הדות מחוברים לקרקע הבית. והחללים שבתוך הכותלים שייכים טפי להבית יותר מלהדות. שגם הדות הוא מתשמישי הבית. ולהכי גם כשהוא מכוסה וגם הוא גדול מאד. די לו שיהא מציל מה שהוא בתוכו ממש. אבל לא שיציל גם על מה שבתוך החללים שבכתליו. ומה"ט לא דמי נמי לטומאה רצוצה שבכותל הבית. דדיינינן בה דין מחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג] דהכא שאני דכל הדות עם החללים שבכותליו הם תוך חללו של בית המת ומדאין בהן טע"ט בטלים לגבי בית. מיהו גריעי הנך חללים שבכותלי הדות טפי מהכלים שמונחים טמונים בקרקע שתחת כותלי הדות. דכל הקרקע שתחת הדות שייך להדות טפי מלהבית אבל הנך חללים שבכתלי הדות להבית ודאי שייכים: אם היו כותלי החדות רחבים משל בית כגון שראשי כותלי הדות הם תוך הבית ומתעקמין בשפוע מתחת כותלי הבית ולחוץ כזה או כזה? וכפישה נתונה ע"פ הדות: בין כך ובין כך אפי' הכלים מונחים בחללים שבכותלי הדות. ואפי' החללים אינן טע"ט: טהורים דמשום דכותלי הדות רחבים משל בית. אין כותלי הדות שייכים כלל להבית. אלא כחדר בפ"ע דמי. ואף שפתחו הוא תוך הבית. הרי פתח זה סתום בכפישה ולפיכך גם מה שהוא מכותלי הדות תוך הבית לא שייכי להבית. אלא דמי ממש למגדל נעול שעומד כולו תוך הבית שהמת בתוכו. דכלים שבתוכו ושתוך כותלי כולן וטהורין [כפ"ד מ"א]:
מלכת שלמה
והאהילו עליו קוברי המת בית שמאי אומרים אינו מביא וכו'. צריך לתת טעם אמאי איצטריך לאשמועי' פלוגתא דב"ש וב"ה בכל הני באבי וק"ל:
משנה ו
הַטֻּמְאָה בַבַּיִת וְהֶאֱהִילוּ עָלָיו טְהוֹרִין, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין:
ברטנורה
והאהילו עליו טהורים. על מקצת גופו שבחוץ:בית שמאי מטהרין. דאין באה תחתיו טומאה שבבית, דאין כאן חלל:ובית הלל מטמאין. דסברי אדם חלול הוא ובאה תחתיו טומאה, ואותן שהאהילו עליו בחוץ נטמאו:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבית שנסדק שנסדק גגו על פני כולו. באופן שנחלק הגג לב' חלקים ע"י זה הסדק חלק א' סמוך לפתח. וחלק האחר לפנים. באופן שאין אדם שעומד תחת החלק ההוא יכול להגיע להפתח רק כשיעבור דרך הסדק שהוא לרוחב הבית: טומאה בחוץ ר"ל תחת חצי הגג שסמוך להפתח: כלים שבפנים טהורין דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס: כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא: בית הלל אומרים כל שהוא בתוספתא מפרש דהך כ"ש היינו דעכ"פ צריך שיהיה הסדק רחב כעובי חוט המשקולת. דאז אינו יכול תו לקבל עליו מעזיבה בינונית: אכסדרה עי' לעיל [פ"ו מ"ב] שהוא כעין תקרה הבולטת מאמצע גובה כותלי הבית כלפי הרחוב אלטאן בל"א. וכל הבתים פתוחים לאויר שתחתיו. והוא פרוץ מג' רוחות: בין שנסדק לארכו או לרחבו והכי דייק דלעיל נקט פנים וחוץ. והכא נקט זה ושני. והא דלא פליגי הכא כבמשנה א'. ה"ט משום דהכא כל חלק פתוח מן הצד. אין מוכרח לומר דסוף טומאה לצאת [ורותוי"ט כאן כתב בשם רכ"מ דאכסדרה סתום מג' רוחות. ותמוה מאד דא"כ מה בין זה לבית שבמשנה א' וגם ארתוי"ט ק' היאך לא העיר עליו בזה]. וה"ה דהוה מצי למנקט בית שנסדקה התקרה מאמצע משקוף הפתח עד כותל הפנימי. דהרי גם בכה"ג יכול להוציא הטומאה מכל חלק דרך חצי הפתח שבראשו אלא שלא רצה תנא להאריך: נתן את רגלו או קנה מלמעלן קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']: עירב את הטומאה אפילו כשהטומאה בחוץ וכלים בפנים או כשהטומאה בחלק א' מאכסדרה שנסדק אפ"ה נטמאו כל הכלים: שארכה מול אורך הסדק שבתקרה: אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח דביש חלול טפח תחתיה. אפילו נימא גוד אחית שפת הסדק ונידון כאילו התקרה משתפעת ויורדת עד הקנה ונמצא שיש מחיצה בין ב' החלקי' שבין ב' צדדי הסדק עכ"פ הרי יש טפח אויר תחת מחיצה זו ודרך שם מתפשט' הטומאה מחלק לחלק שבצדו. אבל כשאין בין הקנה להקרקע טפח. אמרינן גוד אחית שפת הסדק עד הקנה. ונמצא מחיצ' שלימה בין ב' החלקי' שבבית. [ורתוי"ט כ' בשם מהר"ם דהו"ל טומאה רצוצה. ואני בער ולא אדע מה ענין לטומאה רצוצה לכאן]: סגוס עבה חתיכת בגד צמר עב פלייש טוך בל"א. והוא עב הרבה: וכופת עבה בול עץ עב קלאטץ בל"א. ונקט סגוס לרבותא דאע"ג שמק"ט אפ"ה אפשר שיביא הטומא'. ונקט כופת לרבותא דאף שאמק"ט אפ"ה אפשר שלא יביא הטומא': אינן מביאין את הטומאה במונחים תחת הסדק. אע"ג שעבים הרבה וגם רחבים הרבה. אפ"ה אין מביאין הטומא' מחלק א' שבבי' להחלק שבצדו. רק ביש אויר טפח בין תחתון לארץ. ולא אמרינן דחלק התחתון של הסגוס והכופת כליתא דמי: עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח ר"ל עד שיהא אויר טפח בין תחתיתן לארץ. אז דרך שם באה הטומאה מחלק לחלק. מדמעורבין ב' האהלים יחד ע"י אהל טפח שתחת הסגוס [כלעיל סי' ט]: קפולים זו על גבי זו ר"ל ואם קיפל טלית בכמה קיפולין זה ע"ג זה. והניח טלית מקופלת זו במקום א' למטה נגד הסדק שבתקרה [והר"ב פי' שהניח כמה כלים מקופלין זע"ז. ובמחכ"ר לאו בדיוקא כתב כן. וכי גרע מאדם בסיפא שהוא גוף א']: אינן מביאות את הטומאה באין אויר טפח בין תחתית כל הקיפולין לארץ: עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח דאע"ג שאין תחת הקיפול התחתון אויר טפח עכ"פ מדלא אמרינן גוד אחית פי תקרה רק עד קיפול העליון. שאין הפסק בינו לתקרה. והרי הקפולין התחתונים שסמוכים לקרקע מדמק"ט אינן חוצצים וכליתנהו דמי. והרי כל הקיפולין התחתונים עבים טפח יחד והו"ל כיש אויר טפח תחת הקיפול העליון. שעי"ז האויר הו"ל ב' האהלים שבב' צדדי הסדק כמחוברים שם. ודרך האויר הזה באה הטומאה מאהל לאהל: היה אדם נתון שם למטה נגד הסדק שבתקרה: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה דאף דאדם ודאי חלול הוא. ואע"ג שמלא בני מעים. מ"ש מקיפולי טלית לעיל. י"ל דהכא שאני דס"ל אהל בידי שמים לא שמיה אהל. ולהכי הו"ל גוף האדם כסגוס וכופת עבה לעיל. שאינו יוביא הטומאה עד שיהא בינו לארץ אויר טפח: ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה דמדהוא חלול חשבינן ליה כקיפולין לעיל. והרי אדם וכלים נעשין אהל לטמא אבל לא לטהר [כרפ"ו]. ולהכי אין צדדי האדם סותמין החלול שתחת צד העליון שבו. אלא צד העליון שבו מערב ב' האהלים שבב' צדדי הסדק. [ונ"ל דה"ה בהניח תחת הסדק כלי שחלול תוכו טע"ט. והוא מוטה על צדו באורך טפח נגד הסדק שלמעלה לכ"ע צד העליון שגבוה מהארץ טפח מביא הטומאה. ותחתית הכלי אינו חוצץ. ורק נקט אדם לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דבאדם לבד פליגי ב"ש]. היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת ר"ל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ובית הלל אומרים מביא את הטומאה להחדר שהמשקיף היה שם. וב"ש לטעמייהו דס"ל דחלול שתוך האדם לא מקרי אהל מדהוא מלא בני מעים [ועי' מ"ש בס"ד ספ"ד דעדיות]. ולא דמי לקיפולין הנ"ל שמופרדין ועומדין. וב"ה לטעמייהו דס"ל דצד העליון מביא את הטומאה. וכאילו יש חלול תחתיו עד החלון. ודרך שם באה הטומאה לבית. וקמ"ל רישא דהיינו משנה ג' לרבותא דב"ה. דאע"ג דאין אויר תחתיו בשום דוכתא דהרי מונח שטוח על הארץ. אפ"ה ס"ל לב"ה דנעשה אהל. וקמ"ל הכא משנה ד' לרבותא דב"ש דאע"ג דבאמת האהיל על המת ועל החדר. אפ"ה כיון דמפסיק בין ב' האוירים המקום שדבוק גוף המשקוף בהחלון אינו מביא טומאה מזה לזה: שהם מביאין את הטומאה משום דהבגד או האדם העליון הרי הן גבוהים טפח מתחתית החלון. א"כ נעשין אהל להביא טומאה תחתיהן. והאדם התחתון מדמק"ט. מחשב כאילו אינו סותם האהל ההוא. והתפשטה הטומאה תחת העליון מבחוץ לתוך הבית גם לב"ש דדוקא חללו שבתוכו לא מחשב אהל אבל כל גופו הוה כסגוס עבה לעיל: היה מוטל על האסקופה שהיה מוטל מקצת גוף האדם מבחוץ ומקצתו בפנים בין שהאסקיפה בולטת מהקרקע טפח נמצא שיש אויר טפח תחת האדם בחוץ ובפנים. ובין שהאסקופה שוה עם הקרקע. והאדם שטוח עליה: והאהילו עליו קוברי המת ר"ל שנושאי המטה האהילו המת על בטן האדם שמונח על האסקופה: ובית הלל אומרים מביא את הטומאה דלב"ש אף שיש אויר טפח תחת חלק האדם שבחוץ מהאסקופה. ונמצא שגם לשטתייהו עכ"פ נטמא האויר שתחת האדם. מדהאהיל עליו המת. דהרי גוף האדם אינו חוצץ. עכ"פ הרי האויר ההוא שתחתיו בחוץ אינו מעורב עם האויר שבבית שהרי גוף האדם מונח על האסקופה ואין אויר טפח בין האדם להאסקופה. ולפיכך אין הטומאה באה מתחת האדם בחוץ לתחת האדם בפנים. וב"ה ס"ל דצד העליון של אדם חשבינן ליה כאילו יש חלל תחתיו טפח. ולהכי אפי' כשהאסקופה אינה בולטת מהקרקע אפ"ה חשבינן להאדם ששטוח עליה קצתו בחוץ וקצתו בפנים כאילו כולו יש חלול תחתיו בין בחוץ ובין על האסקופה ובין בפנים ונמצא שכשהאהיל המת על החלול שבחוץ ונטמא כל האויר שתוך החלול ההוא התפשטה משם הטומאה לתוך הבית ונטמא הבית. וג"ר דהא דאצטריך למתני פלוגתייהו במ"ד ובמ"ה. והרי היא היא. די"ל דנקט משנה ד' לרבותא דב"ש. דאע"ג דהטומאה למטה מהאדם וכבר יש אהל טמא תחתיו. אפ"ה לא אמרינן שהרווח שבתוך חלול האדם מערב רווח האהל הטמא שתחתיו עם הרווח שתוך אהל הבית. אע"ג שכבר התחילה הטומאה להתפשט תחת האדם. והדר תו ונקט משנה ה' לרבותא דב"ה. דאע"ג שהטומאה למעלה מהאדם והרי בכה"ג אין כאן שום אהל טמא תחת האדם. אפ"ה מתחלת טומאת האהל להתפשט מתוך חלול שבתוך גוף האדם. ומשם לתוך הבית: הטומאה בבית והאדם חי מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ: והאהילו עליו טהורין על מקצתו שבחוץ: ובית הלל מטמאין כילהו לטעמייהו. דלב"ש כיון דלא נחשב גוף האדם כחלול. אין טומאה שבבית באה לתחתיו. ולפיכך המאהילין עליו בחוץ טהורים. ולב"ה באה טומאה שבבית לתחתיתו שם. ומשם התפשטה גם לתחתיתו שבחוץ והו"ל כאילו ישנה לטומאה שם תחתיו וגופו שמק"ט אינו חוצץ. ולהכי נטמאו המאהילין עליו שם. וקמ"ל תו הך בבא לרבותא דב"ה דאע"ג דהטהורים לא היו בשום אהל. דהרי בחוץ היו. אפ"ה נטמאו ע"י הטומאה שבאהל: ומת הכלב דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]: ומוטל על האסקופה ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים: ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח: מביא את הטומאה דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק: ר' יוסי אומר רואין את הטומאה ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]: מכנגד המשקוף ולפנים מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']: הבית טהור ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית: הבית טהור אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]: הבית טמא משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]: רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]: כמה תשהה במעיו בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא: שלשה ימים מעת לעת שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']: בעופות ובדגים ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי': בעופות ובדגים וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]: החדות הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]: ומנורה בתוכו מונח תוך הדות ויש מת בבית: הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק: שלה יוצא נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות: וכפישה נתונה עליו ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]: וכפישה עומדת על פי החרות שאין המטרה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]: בית שמאי אומרים החדות טהור דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה: ומנורה טמאה מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]: בית הלל אומרים אף המנורה טהורה דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]: ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]: כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות הכא מיירי שאין הכפישה נופלת לתוך החדות. וכבר שמעינן כן במשנה ח'. רק קמ"ל הכא רבותא דלא מבעיא ברישא. שרוב המנורה תוך הדות. אלא אפי' הכא שכל גוף הכלי מונח בין שפת הדות לשפת הכפישה אפ"ה ניצל. מיהו אפשר דהכא מיירי באינן נראין כלל תוך הבית. כמחטין וצנורות שהן דקין והכפישה מכסה אותן לגמרי. וקמ"ל דבכה"ג גם ב"ש מודו: אפי' עד התהום ר"ל לא מבעיא במונחים על שפתות הדות. די"ל דכיון דמשתמש שם תשמישי הדות להכי כמונח תוך הדות דמי אלא אפי' הכלים המונחים למטה משפתות הכפישה ותחת כותלי הדות ממש. עד התהום. אפ"ה נצולו. דאע"ג דקרקע אהל המת טמא עד התהום. אפ"ה כיון דהדות מכוסה גם כל קרקעיתו וקרקע שתחת כותליו הכל שייך לתוך הדות. ואין דינו כשאר קרקע שבאהל המת שטמא עד התהום [כפט"ו מ"ה]: טהורים ולא אמרינן דהו"ל דות ככלי שאמק"ט. והוא מכוסה ועומד באהל המת. דאמרינן גבה. דאע"ג דאין הטומאה בוקעת לתוכה. עכ"פ כל תחתית קרקעיתו טמא [עי' מחצצים סי' ט]. הכא שאני דהדות כאהל בפני עצמו חשבינן ליה וקרקעיתו בטל לגבה: טומאה שם תוך הדות או על שפתו או תחת קרקעיתו: הבית טמא דאפי' היה הכפישה מחובר לדות וסוגרו בצמ"פ עכ"פ מדאין להדות מקום אחר שתצא הטומאה דרך שם רק דרך הבית. לפיכך סוף טומאה לצאת דרך הבית [כפ"ד מ"א]: טומאה בבית והדות מכוסה בכפישה כלעיל: טהורים דמדיש ברווח ההוא טע"ט נידון כדות דהו"ל כאהל בפ"ע ומציל. והרי כל אהל שתחת או בצד אהל המת. אפי' היה האהל ההוא סתום מכל צד היה החלול שבתוכו טהור. וכביב טע"ט שבבית [פ"ג מ"ז סי' ע"ג]. מיהו מיירי שאין המקום שמונחים שם הכלים פתוח טפח לבית. דאל"כ היתה הטומאה מתפשטת לשם מהבית דרך הפתח ההוא: ואם לאו טמאים דלא דמי לכלים שבכותלי מגדל דטהורים אף כשהטומאה בבית [כפ"ד מ"א]. דהתם כותלי המגדל אינן מחוברין בקרקע הבית. משא"כ הכא הרי כותלי הדות מחוברים לקרקע הבית. והחללים שבתוך הכותלים שייכים טפי להבית יותר מלהדות. שגם הדות הוא מתשמישי הבית. ולהכי גם כשהוא מכוסה וגם הוא גדול מאד. די לו שיהא מציל מה שהוא בתוכו ממש. אבל לא שיציל גם על מה שבתוך החללים שבכתליו. ומה"ט לא דמי נמי לטומאה רצוצה שבכותל הבית. דדיינינן בה דין מחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג] דהכא שאני דכל הדות עם החללים שבכותליו הם תוך חללו של בית המת ומדאין בהן טע"ט בטלים לגבי בית. מיהו גריעי הנך חללים שבכותלי הדות טפי מהכלים שמונחים טמונים בקרקע שתחת כותלי הדות. דכל הקרקע שתחת הדות שייך להדות טפי מלהבית אבל הנך חללים שבכתלי הדות להבית ודאי שייכים: אם היו כותלי החדות רחבים משל בית כגון שראשי כותלי הדות הם תוך הבית ומתעקמין בשפוע מתחת כותלי הבית ולחוץ כזה או כזה? וכפישה נתונה ע"פ הדות: בין כך ובין כך אפי' הכלים מונחים בחללים שבכותלי הדות. ואפי' החללים אינן טע"ט: טהורים דמשום דכותלי הדות רחבים משל בית. אין כותלי הדות שייכים כלל להבית. אלא כחדר בפ"ע דמי. ואף שפתחו הוא תוך הבית. הרי פתח זה סתום בכפישה ולפיכך גם מה שהוא מכותלי הדות תוך הבית לא שייכי להבית. אלא דמי ממש למגדל נעול שעומד כולו תוך הבית שהמת בתוכו. דכלים שבתוכו ושתוך כותלי כולן וטהורין [כפ"ד מ"א]:
מלכת שלמה
ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין. תימה קצת אמאי לא קתני הכא נמי בש"א אינו מביא את הטומאה ובה"א מביא את הטומאה כדקתני בכולהו באבי דלעיל. וכ' הר"י ז"ל מה שלא מנה זאת המשנה בכלל קולי ב"ש וחומרי ב"ה במס' עדויות הוא מטעם שהיא בכלל מחלוקת דלעיל דאדם חלול הוא וכו' וכן י"ל על מתני' דהיה כו' עכ"ל ז"ל:
משנה ז
כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת וּמֵת הַכֶּלֶב וּמֻטָּל עַל הָאַסְקֻפָּה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַטֻּמְאָה, מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ, הַבַּיִת טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פִּיו לִפְנִים, הַבַּיִת טָהוֹר. פִּיו לַחוּץ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצֵאת דֶּרֶךְ שׁוּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא. כַּמָּה תִשְׁהֶה בְמֵעָיו. שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. בְּעוֹפוֹת וּבְדָגִים, כְּדֵי שֶׁתִּפֹּל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בְּעוֹפוֹת וּבְדָגִים, מֵעֵת לְעֵת:
ברטנורה
ומת הכלב. דאילו חי אפילו כולו בבית, הבית טהור, דטומאה בלועה בבעלי חיים אינה מטמאה:ומוטל על האסקופה. וצוארו לפנים:אם יש בצוארו פותח טפח. רוחב הצואר טפח. ומשערין אותו על ידי חוט המקיף את הצואר. דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים:מביא את הטומאה. דצד העליון שבו מאהיל על הטומאה וממשיך את הטומאה לבית:ואם לאו. דאינו פותח טפח:אינו מביא את הטומאה. דלענין הבאת טומאה בעינן פותח טפח:רבי יוסי אומר רואים את הטומאה. בודקים בגופו של כלב את מקום הטומאה. אם היא מן המשקוף ולפנים, הבית טמא אע״פ שאין בצוארו רוחב טפח, דטומאה טמונה בוקעת ועולה, ונמצא שהבית האהיל על הטומאה. והלכה כר׳ יוסי:פיו לפנים. ונקב זנבו מבחוץ:הבית טהור. אם טומאה מבחוץ. דמשום המשכה לא מטמאינן ליה, שאין דרך מאכל לצאת דרך פיו אלא דרך נקב בית הרעי:פיו לחוץ. ושוליו לפנים:הבית טמא. שהרי דרך פתח קטן זה היה סופה לצאת:בין כך ובין כך. בין פיו לפנים בין פיו לחוץ, בין טומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין טומאה לחוץ, בין יש בצוארו טפח בין אין בצוארו טפח, בכל ענין הבית טמא, דטומאה יוצאה בין דרך כניסתה בין דרך יציאתה:כמה תשהה. בשר המת. במעיו. של כלב קודם שימות הכלב ושוב לא יטמא מפני שיהיה חשוב כמעוכל:שלשה ימים מעת לעת. משעה שאכלה. כדאמרינן [שבת דף קנ״ה] גלוי וידוע לפני הקב״ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו בתוך מעיו שלשה ימים:בעופות ובדגים. אם אכלו בשר המת, כדי שתפול לאור ותשרף:ר׳ יהודה בן בתירא אומר וכו׳ והלכה כרבי יהודה בן בתירא:
תוסופות יום טוב
ומת הכלב. כתב הר"ב דאילו חי כו' דטומאה בלועה בב"ח אינה מטמאה. כדתנן בסוף מקואות וע"ש:
[*ר"מ אומר אם יש בצוארו פותח טפח כו'. פי' הר"ב דצד העליון שבו מאהיל כו'. ואע"ג דאין לה אהל שחללו טפח [דלא דמי לאדם דמתני' ג. דהתם הבני מעים אינם גוף אחד עם הבנין] סבר ר"מ דממשיך. הואיל ויש בו טפח. עכ"ל רש"י [דחולין דף קכו]. והתוס' כתבו ר"מ לטעמיה דאית ליה חוקקים להשלים. בפ"ק דשבת [דף ז] גבי זרק ונח בחור כל שהוא]:
רבי יוסי אומר רואין את הטומאה. פירש הר"ב בודקים בגופו של כלב כו' דטומאה טמונה בוקעת ועולה כו'. וכן פי' הרמב"ם ומכאן ראיה למה שכתבתי בספ"ד. דהרמב"ם ל"ג בגמ' דחולין דף קכו דתני עלה רבי יוסי מטהר. ודר' יוסי פליג בתרתי. ס"ל יכול הוא להוציאה לחצאין וטומאה טמונה אינה בוקעת. ורמינן אמתני' דהכא דמשמע דס"ל טומאה טמונה בוקעת. ומשני רבא דר"י איש בצוארו פותח טפח פליג. וקא"ל (ר"מ) [ר"י לר"מ] דקאמרת כי יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה. אנן בתר חללא אזלינן. שחלל הצואר צריך שיהיה פותח טפח. והא דקאמר מכנגד המשקוף כו' מלתא אחריתי היא. דלר"מ על האסקופה כולה הבית טמא. ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים. דקחשיב כל האסקופה כלפנים. והאסקופה רחבה [היא] והשקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרים אותו [בגמ' דמייתי ליה למתני' גרסינן שקוף. וכ"נ בספי"ב. ע"ש] ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים. מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. הא קמן דא"א לומר דהרמב"ם גורס כל זה. וכן ממאי דפסק כר"י והרי קי"ל בכל מקום דטומאה טמונה בוקעת. וכן צ"ל לפי' הר"ב דהכא מדלא פי' כמסקנא דגמרא ומיהו הרמב"ם בחבורו פ"כ מהט"מ [הלכה ב']. לא הזכיר לדברי ר"י כלל. ועיין לקמן ספי"ב [ד"ה מודבק] שאכתוב עוד מזה:
רבי אליעזר אומר פיו לפנים הבית טהור. פי' הר"ב אם טומאה מבחוץ. וכן פירש הר"ש. וכי היכי שלא להפליג במחלוקת כתבו כן. דאי טומאה בפנים מודה לר"י. וכן למסקנא דגמ' שכתבתי דר"י איש בצוארו פותח טפח קאי. וקאמר דצריך שיהא בחלל טפח. כתבו התוס' דר"א לאו אכלב דרבי יוסי קאי. דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי. ור"א [איירי] שאין בחלל פותח טפח. מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי. שאין בצוארם פותח טפח:
כמה תשהה במעיו ג' ימים מעל"ע. עיין במשנה ה פ"ט דפרה. ועוד עיין במשנה ג פרק ב דזבים:
ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף. עיין [מ"ש] במשנה ב פ"ק דבכורות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבית שנסדק שנסדק גגו על פני כולו. באופן שנחלק הגג לב' חלקים ע"י זה הסדק חלק א' סמוך לפתח. וחלק האחר לפנים. באופן שאין אדם שעומד תחת החלק ההוא יכול להגיע להפתח רק כשיעבור דרך הסדק שהוא לרוחב הבית: טומאה בחוץ ר"ל תחת חצי הגג שסמוך להפתח: כלים שבפנים טהורין דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס: כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא: בית הלל אומרים כל שהוא בתוספתא מפרש דהך כ"ש היינו דעכ"פ צריך שיהיה הסדק רחב כעובי חוט המשקולת. דאז אינו יכול תו לקבל עליו מעזיבה בינונית: אכסדרה עי' לעיל [פ"ו מ"ב] שהוא כעין תקרה הבולטת מאמצע גובה כותלי הבית כלפי הרחוב אלטאן בל"א. וכל הבתים פתוחים לאויר שתחתיו. והוא פרוץ מג' רוחות: בין שנסדק לארכו או לרחבו והכי דייק דלעיל נקט פנים וחוץ. והכא נקט זה ושני. והא דלא פליגי הכא כבמשנה א'. ה"ט משום דהכא כל חלק פתוח מן הצד. אין מוכרח לומר דסוף טומאה לצאת [ורותוי"ט כאן כתב בשם רכ"מ דאכסדרה סתום מג' רוחות. ותמוה מאד דא"כ מה בין זה לבית שבמשנה א' וגם ארתוי"ט ק' היאך לא העיר עליו בזה]. וה"ה דהוה מצי למנקט בית שנסדקה התקרה מאמצע משקוף הפתח עד כותל הפנימי. דהרי גם בכה"ג יכול להוציא הטומאה מכל חלק דרך חצי הפתח שבראשו אלא שלא רצה תנא להאריך: נתן את רגלו או קנה מלמעלן קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']: עירב את הטומאה אפילו כשהטומאה בחוץ וכלים בפנים או כשהטומאה בחלק א' מאכסדרה שנסדק אפ"ה נטמאו כל הכלים: שארכה מול אורך הסדק שבתקרה: אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח דביש חלול טפח תחתיה. אפילו נימא גוד אחית שפת הסדק ונידון כאילו התקרה משתפעת ויורדת עד הקנה ונמצא שיש מחיצה בין ב' החלקי' שבין ב' צדדי הסדק עכ"פ הרי יש טפח אויר תחת מחיצה זו ודרך שם מתפשט' הטומאה מחלק לחלק שבצדו. אבל כשאין בין הקנה להקרקע טפח. אמרינן גוד אחית שפת הסדק עד הקנה. ונמצא מחיצ' שלימה בין ב' החלקי' שבבית. [ורתוי"ט כ' בשם מהר"ם דהו"ל טומאה רצוצה. ואני בער ולא אדע מה ענין לטומאה רצוצה לכאן]: סגוס עבה חתיכת בגד צמר עב פלייש טוך בל"א. והוא עב הרבה: וכופת עבה בול עץ עב קלאטץ בל"א. ונקט סגוס לרבותא דאע"ג שמק"ט אפ"ה אפשר שיביא הטומא'. ונקט כופת לרבותא דאף שאמק"ט אפ"ה אפשר שלא יביא הטומא': אינן מביאין את הטומאה במונחים תחת הסדק. אע"ג שעבים הרבה וגם רחבים הרבה. אפ"ה אין מביאין הטומא' מחלק א' שבבי' להחלק שבצדו. רק ביש אויר טפח בין תחתון לארץ. ולא אמרינן דחלק התחתון של הסגוס והכופת כליתא דמי: עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח ר"ל עד שיהא אויר טפח בין תחתיתן לארץ. אז דרך שם באה הטומאה מחלק לחלק. מדמעורבין ב' האהלים יחד ע"י אהל טפח שתחת הסגוס [כלעיל סי' ט]: קפולים זו על גבי זו ר"ל ואם קיפל טלית בכמה קיפולין זה ע"ג זה. והניח טלית מקופלת זו במקום א' למטה נגד הסדק שבתקרה [והר"ב פי' שהניח כמה כלים מקופלין זע"ז. ובמחכ"ר לאו בדיוקא כתב כן. וכי גרע מאדם בסיפא שהוא גוף א']: אינן מביאות את הטומאה באין אויר טפח בין תחתית כל הקיפולין לארץ: עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח דאע"ג שאין תחת הקיפול התחתון אויר טפח עכ"פ מדלא אמרינן גוד אחית פי תקרה רק עד קיפול העליון. שאין הפסק בינו לתקרה. והרי הקפולין התחתונים שסמוכים לקרקע מדמק"ט אינן חוצצים וכליתנהו דמי. והרי כל הקיפולין התחתונים עבים טפח יחד והו"ל כיש אויר טפח תחת הקיפול העליון. שעי"ז האויר הו"ל ב' האהלים שבב' צדדי הסדק כמחוברים שם. ודרך האויר הזה באה הטומאה מאהל לאהל: היה אדם נתון שם למטה נגד הסדק שבתקרה: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה דאף דאדם ודאי חלול הוא. ואע"ג שמלא בני מעים. מ"ש מקיפולי טלית לעיל. י"ל דהכא שאני דס"ל אהל בידי שמים לא שמיה אהל. ולהכי הו"ל גוף האדם כסגוס וכופת עבה לעיל. שאינו יוביא הטומאה עד שיהא בינו לארץ אויר טפח: ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה דמדהוא חלול חשבינן ליה כקיפולין לעיל. והרי אדם וכלים נעשין אהל לטמא אבל לא לטהר [כרפ"ו]. ולהכי אין צדדי האדם סותמין החלול שתחת צד העליון שבו. אלא צד העליון שבו מערב ב' האהלים שבב' צדדי הסדק. [ונ"ל דה"ה בהניח תחת הסדק כלי שחלול תוכו טע"ט. והוא מוטה על צדו באורך טפח נגד הסדק שלמעלה לכ"ע צד העליון שגבוה מהארץ טפח מביא הטומאה. ותחתית הכלי אינו חוצץ. ורק נקט אדם לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דבאדם לבד פליגי ב"ש]. היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת ר"ל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ובית הלל אומרים מביא את הטומאה להחדר שהמשקיף היה שם. וב"ש לטעמייהו דס"ל דחלול שתוך האדם לא מקרי אהל מדהוא מלא בני מעים [ועי' מ"ש בס"ד ספ"ד דעדיות]. ולא דמי לקיפולין הנ"ל שמופרדין ועומדין. וב"ה לטעמייהו דס"ל דצד העליון מביא את הטומאה. וכאילו יש חלול תחתיו עד החלון. ודרך שם באה הטומאה לבית. וקמ"ל רישא דהיינו משנה ג' לרבותא דב"ה. דאע"ג דאין אויר תחתיו בשום דוכתא דהרי מונח שטוח על הארץ. אפ"ה ס"ל לב"ה דנעשה אהל. וקמ"ל הכא משנה ד' לרבותא דב"ש דאע"ג דבאמת האהיל על המת ועל החדר. אפ"ה כיון דמפסיק בין ב' האוירים המקום שדבוק גוף המשקוף בהחלון אינו מביא טומאה מזה לזה: שהם מביאין את הטומאה משום דהבגד או האדם העליון הרי הן גבוהים טפח מתחתית החלון. א"כ נעשין אהל להביא טומאה תחתיהן. והאדם התחתון מדמק"ט. מחשב כאילו אינו סותם האהל ההוא. והתפשטה הטומאה תחת העליון מבחוץ לתוך הבית גם לב"ש דדוקא חללו שבתוכו לא מחשב אהל אבל כל גופו הוה כסגוס עבה לעיל: היה מוטל על האסקופה שהיה מוטל מקצת גוף האדם מבחוץ ומקצתו בפנים בין שהאסקיפה בולטת מהקרקע טפח נמצא שיש אויר טפח תחת האדם בחוץ ובפנים. ובין שהאסקופה שוה עם הקרקע. והאדם שטוח עליה: והאהילו עליו קוברי המת ר"ל שנושאי המטה האהילו המת על בטן האדם שמונח על האסקופה: ובית הלל אומרים מביא את הטומאה דלב"ש אף שיש אויר טפח תחת חלק האדם שבחוץ מהאסקופה. ונמצא שגם לשטתייהו עכ"פ נטמא האויר שתחת האדם. מדהאהיל עליו המת. דהרי גוף האדם אינו חוצץ. עכ"פ הרי האויר ההוא שתחתיו בחוץ אינו מעורב עם האויר שבבית שהרי גוף האדם מונח על האסקופה ואין אויר טפח בין האדם להאסקופה. ולפיכך אין הטומאה באה מתחת האדם בחוץ לתחת האדם בפנים. וב"ה ס"ל דצד העליון של אדם חשבינן ליה כאילו יש חלל תחתיו טפח. ולהכי אפי' כשהאסקופה אינה בולטת מהקרקע אפ"ה חשבינן להאדם ששטוח עליה קצתו בחוץ וקצתו בפנים כאילו כולו יש חלול תחתיו בין בחוץ ובין על האסקופה ובין בפנים ונמצא שכשהאהיל המת על החלול שבחוץ ונטמא כל האויר שתוך החלול ההוא התפשטה משם הטומאה לתוך הבית ונטמא הבית. וג"ר דהא דאצטריך למתני פלוגתייהו במ"ד ובמ"ה. והרי היא היא. די"ל דנקט משנה ד' לרבותא דב"ש. דאע"ג דהטומאה למטה מהאדם וכבר יש אהל טמא תחתיו. אפ"ה לא אמרינן שהרווח שבתוך חלול האדם מערב רווח האהל הטמא שתחתיו עם הרווח שתוך אהל הבית. אע"ג שכבר התחילה הטומאה להתפשט תחת האדם. והדר תו ונקט משנה ה' לרבותא דב"ה. דאע"ג שהטומאה למעלה מהאדם והרי בכה"ג אין כאן שום אהל טמא תחת האדם. אפ"ה מתחלת טומאת האהל להתפשט מתוך חלול שבתוך גוף האדם. ומשם לתוך הבית: הטומאה בבית והאדם חי מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ: והאהילו עליו טהורין על מקצתו שבחוץ: ובית הלל מטמאין כילהו לטעמייהו. דלב"ש כיון דלא נחשב גוף האדם כחלול. אין טומאה שבבית באה לתחתיו. ולפיכך המאהילין עליו בחוץ טהורים. ולב"ה באה טומאה שבבית לתחתיתו שם. ומשם התפשטה גם לתחתיתו שבחוץ והו"ל כאילו ישנה לטומאה שם תחתיו וגופו שמק"ט אינו חוצץ. ולהכי נטמאו המאהילין עליו שם. וקמ"ל תו הך בבא לרבותא דב"ה דאע"ג דהטהורים לא היו בשום אהל. דהרי בחוץ היו. אפ"ה נטמאו ע"י הטומאה שבאהל: ומת הכלב דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]: ומוטל על האסקופה ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים: ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח: מביא את הטומאה דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק: ר' יוסי אומר רואין את הטומאה ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]: מכנגד המשקוף ולפנים מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']: הבית טהור ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית: הבית טהור אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]: הבית טמא משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]: רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]: כמה תשהה במעיו בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא: שלשה ימים מעת לעת שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']: בעופות ובדגים ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי': בעופות ובדגים וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]: החדות הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]: ומנורה בתוכו מונח תוך הדות ויש מת בבית: הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק: שלה יוצא נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות: וכפישה נתונה עליו ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]: וכפישה עומדת על פי החרות שאין המטרה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]: בית שמאי אומרים החדות טהור דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה: ומנורה טמאה מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]: בית הלל אומרים אף המנורה טהורה דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]: ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]: כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות הכא מיירי שאין הכפישה נופלת לתוך החדות. וכבר שמעינן כן במשנה ח'. רק קמ"ל הכא רבותא דלא מבעיא ברישא. שרוב המנורה תוך הדות. אלא אפי' הכא שכל גוף הכלי מונח בין שפת הדות לשפת הכפישה אפ"ה ניצל. מיהו אפשר דהכא מיירי באינן נראין כלל תוך הבית. כמחטין וצנורות שהן דקין והכפישה מכסה אותן לגמרי. וקמ"ל דבכה"ג גם ב"ש מודו: אפי' עד התהום ר"ל לא מבעיא במונחים על שפתות הדות. די"ל דכיון דמשתמש שם תשמישי הדות להכי כמונח תוך הדות דמי אלא אפי' הכלים המונחים למטה משפתות הכפישה ותחת כותלי הדות ממש. עד התהום. אפ"ה נצולו. דאע"ג דקרקע אהל המת טמא עד התהום. אפ"ה כיון דהדות מכוסה גם כל קרקעיתו וקרקע שתחת כותליו הכל שייך לתוך הדות. ואין דינו כשאר קרקע שבאהל המת שטמא עד התהום [כפט"ו מ"ה]: טהורים ולא אמרינן דהו"ל דות ככלי שאמק"ט. והוא מכוסה ועומד באהל המת. דאמרינן גבה. דאע"ג דאין הטומאה בוקעת לתוכה. עכ"פ כל תחתית קרקעיתו טמא [עי' מחצצים סי' ט]. הכא שאני דהדות כאהל בפני עצמו חשבינן ליה וקרקעיתו בטל לגבה: טומאה שם תוך הדות או על שפתו או תחת קרקעיתו: הבית טמא דאפי' היה הכפישה מחובר לדות וסוגרו בצמ"פ עכ"פ מדאין להדות מקום אחר שתצא הטומאה דרך שם רק דרך הבית. לפיכך סוף טומאה לצאת דרך הבית [כפ"ד מ"א]: טומאה בבית והדות מכוסה בכפישה כלעיל: טהורים דמדיש ברווח ההוא טע"ט נידון כדות דהו"ל כאהל בפ"ע ומציל. והרי כל אהל שתחת או בצד אהל המת. אפי' היה האהל ההוא סתום מכל צד היה החלול שבתוכו טהור. וכביב טע"ט שבבית [פ"ג מ"ז סי' ע"ג]. מיהו מיירי שאין המקום שמונחים שם הכלים פתוח טפח לבית. דאל"כ היתה הטומאה מתפשטת לשם מהבית דרך הפתח ההוא: ואם לאו טמאים דלא דמי לכלים שבכותלי מגדל דטהורים אף כשהטומאה בבית [כפ"ד מ"א]. דהתם כותלי המגדל אינן מחוברין בקרקע הבית. משא"כ הכא הרי כותלי הדות מחוברים לקרקע הבית. והחללים שבתוך הכותלים שייכים טפי להבית יותר מלהדות. שגם הדות הוא מתשמישי הבית. ולהכי גם כשהוא מכוסה וגם הוא גדול מאד. די לו שיהא מציל מה שהוא בתוכו ממש. אבל לא שיציל גם על מה שבתוך החללים שבכתליו. ומה"ט לא דמי נמי לטומאה רצוצה שבכותל הבית. דדיינינן בה דין מחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג] דהכא שאני דכל הדות עם החללים שבכותליו הם תוך חללו של בית המת ומדאין בהן טע"ט בטלים לגבי בית. מיהו גריעי הנך חללים שבכותלי הדות טפי מהכלים שמונחים טמונים בקרקע שתחת כותלי הדות. דכל הקרקע שתחת הדות שייך להדות טפי מלהבית אבל הנך חללים שבכתלי הדות להבית ודאי שייכים: אם היו כותלי החדות רחבים משל בית כגון שראשי כותלי הדות הם תוך הבית ומתעקמין בשפוע מתחת כותלי הבית ולחוץ כזה או כזה? וכפישה נתונה ע"פ הדות: בין כך ובין כך אפי' הכלים מונחים בחללים שבכותלי הדות. ואפי' החללים אינן טע"ט: טהורים דמשום דכותלי הדות רחבים משל בית. אין כותלי הדות שייכים כלל להבית. אלא כחדר בפ"ע דמי. ואף שפתחו הוא תוך הבית. הרי פתח זה סתום בכפישה ולפיכך גם מה שהוא מכותלי הדות תוך הבית לא שייכי להבית. אלא דמי ממש למגדל נעול שעומד כולו תוך הבית שהמת בתוכו. דכלים שבתוכו ושתוך כותלי כולן וטהורין [כפ"ד מ"א]:
מלכת שלמה
ר' יוסי אומר רואין את הטומאה. משמע קצת שם בפ' העור והרוטב דתוס' ז"ל לא הוו גרסי רואין את הטומאה בהדיא רק ר' יוסי אומר רואין מכנגד וכו' דוק:
מכנגד המשקוף. אית דגרסי מן השקוף ועי' במ"ש בשם תוי"ט לקמן ספי"ב:
בפי' ר''ע ז"ל ר' יוסי אומר רואין את הטומאה בודקים בגופו של כלב וכו' עד דטומאה טמונה בוקעת ועולה ונמצא וכו'. אמר המלקט לא ירדתי לסוף דעת רבינו עובדיה ז"ל דהא ר' יוסי אית ליה דטומאה טמונה אינה בוקעת כמו שכתבתי לעיל בפ' מגדל מן התוספתא וכדמפרש ליה התם בפרק העור והרוטב דהתם ס"ד מעיקרא לפרושי מילתיה דר' יוסי הכי כדפירשה הוא ז"ל והוה קשה דר' יוסי אדר' יוסי עד דמסיק רבא התם דבתרתי פליג ר' יוסי אדר"מ דר"מ קאמר דעובי הצואר מביא הטומאה דס"ל דחוקקים להשלים וקאמר ר' יוסי דוקא חלל הצואר וקאמר ר"מ דעל האסקופא כולה הבית טמא אפילו אין פיו לפנים מן המשקוף כי האסקופא רחבה והדלת שוקף באמצעיתה כשהדלת ננעל וקאמר ר' יוסי מן השקיפה ולפנים מביא את הטומאה מן השקיפה ולחוץ לא וקאמר התם במסקנא דרב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא ר' יוסי אומר רואין את חלל הטומאה וכו' וכן פירשוה ג"כ הר"ש והרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' וז"ל ור' יוסי דקדק מקום הטומאה ר"ל איצטומכת הבעלי חיים אם היתה מקום האיסטומכא תוך הבית הנה הבית טמא להגעת הטומאה והלכה כר' יוסי ע"כ וכן פסק ג"כ בחבורו בהלכות טומאת מת פכ"ה וכתב שם מהרי"ק ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל דסבר רבינו דעד כאן לא אוקימנא מתני' בפ' העור והרוטב בהנהו אוקמתי אלא להעמיד ר' יוסי דטמונה אינה בוקעת כדמוכת התם ממתני' דתיבת מגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקיטינן דאפילו לא יהיה בצוארו פותח טפח בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכין אחר מקום האיסטומכא עכ"ל ז"ל:
ר' אלעזד בלא יו"ד ברוב הספרים וכ"כ ה"ר יהוסף ז"ל:
שהטומאה יוצאה דרך שוליו. כך מ"מ:
ר' יהודה ב"ב אומר בין כך ובין כך הבית טמא. ואפילו פיו לפנים מפני שפעמים שהוא מקיא:
כדי שתפול לאור. מה שאכלו. יש רוצין להתיר מכאן חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אע"פ שנתבשלה עמה משום דנתעכלה החטה במעיה. וליתא שהבשר רך אבל חטה קשה והכי אמרינן במנחות דחטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה אע"פ שנמצאים בגללים מטמאין טומאת אוכלין וגם למנחות הוה שרי אי לאו משום הקריבהו נא לפחתך ועוד דהא הכא הלכה כר' יהודה בן בתירא דאמר מעל"ע דאיהו קשיש מר"ש הרא"ש ז"ל. ועיין ג"כ במ"ש בשמו בפ"ק דבכורות סס"ב. ובברייתא קתני בעופות ובדגים מיד ור"י בן בתירא אומר בדגים מיד ובעופות מעת לעת ר' אלעזר אומר משום רבי יהודה בן בתירא זה וזה מעת לעת ותרי תנאי אליבא דרבי יהודה בן בתירא ומתני' רבי אלעזר היא:
7.
A dog which had eaten the flesh of a corpse and then died and was lying over the threshold:Rabbi Meir says: if its neck has a thickness of one handbreadth it can bring the uncleanness, but if not, it does not bring the uncleanness. Rabbi Yose says: we [examine to] see where the uncleanness is. If it is beneath the lintel and inwards, the house becomes unclean; if from the lintel and outwards, the house remains clean. Rabbi Eliezer says: if its mouth [points] inwards, the house remains clean; if its mouth [points] outwards, the house becomes unclean, since the uncleanness goes out through its hind. Rabbi Judah ben Batera says: in either case the house becomes unclean. How long can [the uncleanness] remain in its entrails? Three whole days. [If in the entrails] of fishes or birds, as long as [it takes for the uncleanness] to fall in the fire and be consumed, the words of Rabbi Shimon. Rabbi Judah ben Batera says: in the case of fishes or birds, twenty-four hours.משנה ח
הֶחָדוּת שֶׁבַּבַּיִת וּמְנוֹרָה בְתוֹכוֹ, וְהַפֶּרַח שֶׁלָּהּ יוֹצֵא וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלָיו, שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה עוֹמֶדֶת עַל פִּי הֶחָדוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶחָדוּת טָהוֹר, וּמְנוֹרָה טְמֵאָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה. וּמוֹדִים, שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה נוֹפֶלֶת, הַכֹּל טָמֵא:
ברטנורה
החדות. כמו הדות. והיינו בור והיינו דות, אלא שבור בחפירה ודות בבנין:ומנורה בתוכו. בתוך הדות:והפרח של מנורה יוצא וכפישה נתונה עליו גרסינן. כלומר על הפרח. ופרח הוא הרחב שבראש המנורה שהנר יושב עליו. וכפישה, סל גדול שכובשים בו הזיתים לכומרן:על פי החדות. שאינה נופלת לתוכו:טהור. דניצול עם דופני האוהל, כדאמרינן לעיל בפרק ה׳ [משנה ו׳]:והמנורה טמאה. מפני הפרח היוצא מן הדות, ואין הכפישה מצלת עליו. ואם תאמר, כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור, והלא היא מטמאה כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל. יש לומר, דמיירי כגון דליכא מת בבית אלא חרב שנגע במת, ועל ידו מיטמא הבית והמנורה, וקיימא לן דאין כלי עושה כלי אחר כיוצא בו, כדפרישנא בפרק קמא:אף המנורה טהורה. דבתר דידה אזלינן ולא בתר פרחה, והיא בתוך הדות קיימא וניצולת עם הדות:הכל טמא. בין הדות בין המנורה. כיון דאם תנטל מנורה כפישה נופלת לתוך הדות:
תוסופות יום טוב
החדות. פי' הר"ב כמו הדות [*אלא בלשון משנה דסדר טהרות כולן כתובין חדות הר"ש. ומ"ש הר"ב] והוא בבנין. עיין מ"ש בזה במשנה ב פ"ד דב"ב:
והפרח שלה יוצא. ומכסה פי החדות. הרמב"ם פכ"א מהט"מ:
וכפישה נתונה עליו. לשון הרמב"ם כאשר כפה כפישה וכו' ועיין במשנה ו פ"ה:
החדות טהור. כלומר כל מה שבחדות. וכ"כ הר"ב במשנה ו פ"ה. וז"ל הרמב"ם [בחיבורו שם] הרי זה מציל על כל מה שבחדות:
והמנורה טמאה. כתב הר"ב וא"ת כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור. והלא היא מטמאה כמת כו'. כ"כ הר"ש אלא שהוא כתב ע"פ התוס' דבשל מתכות היא ומשום כך מקשה. והר"ב לא פירש דבשל מתכות ואפ"ה קשיא ליה דלשיטתיה אזיל כמ"ש ברפ"ק. דלאו דוקא של מתכות דה"ה לכל הכלים. ועיין מ"ש ברפט"ז [ד"ה וטימאוהו]. ומ"ש הר"ב די"ל דמיירי כגון דליכא מת בבית וכו'. כ"כ הר"ש וכתב מהר"ם וז"ל ודוחק נ"ל זה אלא נ"ל דמיירי במנורה של חליות. דאין כל הפרקים שלה חבור מן התורה אלא מדרבנן גזור הלכך ע"י הפרח שחוץ לחדות לא מטמא מנורה שבחדות באהל. ולפי זה ניחא טעמא דב"ה אמאי המנורה טהורה אמאי לא לייתי לה הפרח טומאה דיש יד להכניס ולהוציא ולדבריי ניחא *)כיון דשל פרקים היא. לא גזור בכה"ג כשהיא בחדות עכ"ל. ומיהו להרמב"ם מעיקרא לאו קושיא. דאיהו ס"ל דבגדים שנגעו במת אע"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינו כמת לטמא באהל ובמשא. כמ"ש בפ"ה מהט"מ [הלכה י"ג]. ונתן טעם לדבר שהמשא למת עצמו אינו מפורש [וכמ"ש בסוף פ"ק] ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל ע"כ. עיין בסוף פט"ו:
אף המנורה טהורה. אע"פ ששפת הפרח נראה בין הכסוי והחדות. הרמב"ם שם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבית שנסדק שנסדק גגו על פני כולו. באופן שנחלק הגג לב' חלקים ע"י זה הסדק חלק א' סמוך לפתח. וחלק האחר לפנים. באופן שאין אדם שעומד תחת החלק ההוא יכול להגיע להפתח רק כשיעבור דרך הסדק שהוא לרוחב הבית: טומאה בחוץ ר"ל תחת חצי הגג שסמוך להפתח: כלים שבפנים טהורין דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס: כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא: בית הלל אומרים כל שהוא בתוספתא מפרש דהך כ"ש היינו דעכ"פ צריך שיהיה הסדק רחב כעובי חוט המשקולת. דאז אינו יכול תו לקבל עליו מעזיבה בינונית: אכסדרה עי' לעיל [פ"ו מ"ב] שהוא כעין תקרה הבולטת מאמצע גובה כותלי הבית כלפי הרחוב אלטאן בל"א. וכל הבתים פתוחים לאויר שתחתיו. והוא פרוץ מג' רוחות: בין שנסדק לארכו או לרחבו והכי דייק דלעיל נקט פנים וחוץ. והכא נקט זה ושני. והא דלא פליגי הכא כבמשנה א'. ה"ט משום דהכא כל חלק פתוח מן הצד. אין מוכרח לומר דסוף טומאה לצאת [ורותוי"ט כאן כתב בשם רכ"מ דאכסדרה סתום מג' רוחות. ותמוה מאד דא"כ מה בין זה לבית שבמשנה א' וגם ארתוי"ט ק' היאך לא העיר עליו בזה]. וה"ה דהוה מצי למנקט בית שנסדקה התקרה מאמצע משקוף הפתח עד כותל הפנימי. דהרי גם בכה"ג יכול להוציא הטומאה מכל חלק דרך חצי הפתח שבראשו אלא שלא רצה תנא להאריך: נתן את רגלו או קנה מלמעלן קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']: עירב את הטומאה אפילו כשהטומאה בחוץ וכלים בפנים או כשהטומאה בחלק א' מאכסדרה שנסדק אפ"ה נטמאו כל הכלים: שארכה מול אורך הסדק שבתקרה: אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח דביש חלול טפח תחתיה. אפילו נימא גוד אחית שפת הסדק ונידון כאילו התקרה משתפעת ויורדת עד הקנה ונמצא שיש מחיצה בין ב' החלקי' שבין ב' צדדי הסדק עכ"פ הרי יש טפח אויר תחת מחיצה זו ודרך שם מתפשט' הטומאה מחלק לחלק שבצדו. אבל כשאין בין הקנה להקרקע טפח. אמרינן גוד אחית שפת הסדק עד הקנה. ונמצא מחיצ' שלימה בין ב' החלקי' שבבית. [ורתוי"ט כ' בשם מהר"ם דהו"ל טומאה רצוצה. ואני בער ולא אדע מה ענין לטומאה רצוצה לכאן]: סגוס עבה חתיכת בגד צמר עב פלייש טוך בל"א. והוא עב הרבה: וכופת עבה בול עץ עב קלאטץ בל"א. ונקט סגוס לרבותא דאע"ג שמק"ט אפ"ה אפשר שיביא הטומא'. ונקט כופת לרבותא דאף שאמק"ט אפ"ה אפשר שלא יביא הטומא': אינן מביאין את הטומאה במונחים תחת הסדק. אע"ג שעבים הרבה וגם רחבים הרבה. אפ"ה אין מביאין הטומא' מחלק א' שבבי' להחלק שבצדו. רק ביש אויר טפח בין תחתון לארץ. ולא אמרינן דחלק התחתון של הסגוס והכופת כליתא דמי: עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח ר"ל עד שיהא אויר טפח בין תחתיתן לארץ. אז דרך שם באה הטומאה מחלק לחלק. מדמעורבין ב' האהלים יחד ע"י אהל טפח שתחת הסגוס [כלעיל סי' ט]: קפולים זו על גבי זו ר"ל ואם קיפל טלית בכמה קיפולין זה ע"ג זה. והניח טלית מקופלת זו במקום א' למטה נגד הסדק שבתקרה [והר"ב פי' שהניח כמה כלים מקופלין זע"ז. ובמחכ"ר לאו בדיוקא כתב כן. וכי גרע מאדם בסיפא שהוא גוף א']: אינן מביאות את הטומאה באין אויר טפח בין תחתית כל הקיפולין לארץ: עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח דאע"ג שאין תחת הקיפול התחתון אויר טפח עכ"פ מדלא אמרינן גוד אחית פי תקרה רק עד קיפול העליון. שאין הפסק בינו לתקרה. והרי הקפולין התחתונים שסמוכים לקרקע מדמק"ט אינן חוצצים וכליתנהו דמי. והרי כל הקיפולין התחתונים עבים טפח יחד והו"ל כיש אויר טפח תחת הקיפול העליון. שעי"ז האויר הו"ל ב' האהלים שבב' צדדי הסדק כמחוברים שם. ודרך האויר הזה באה הטומאה מאהל לאהל: היה אדם נתון שם למטה נגד הסדק שבתקרה: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה דאף דאדם ודאי חלול הוא. ואע"ג שמלא בני מעים. מ"ש מקיפולי טלית לעיל. י"ל דהכא שאני דס"ל אהל בידי שמים לא שמיה אהל. ולהכי הו"ל גוף האדם כסגוס וכופת עבה לעיל. שאינו יוביא הטומאה עד שיהא בינו לארץ אויר טפח: ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה דמדהוא חלול חשבינן ליה כקיפולין לעיל. והרי אדם וכלים נעשין אהל לטמא אבל לא לטהר [כרפ"ו]. ולהכי אין צדדי האדם סותמין החלול שתחת צד העליון שבו. אלא צד העליון שבו מערב ב' האהלים שבב' צדדי הסדק. [ונ"ל דה"ה בהניח תחת הסדק כלי שחלול תוכו טע"ט. והוא מוטה על צדו באורך טפח נגד הסדק שלמעלה לכ"ע צד העליון שגבוה מהארץ טפח מביא הטומאה. ותחתית הכלי אינו חוצץ. ורק נקט אדם לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דבאדם לבד פליגי ב"ש]. היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת ר"ל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ובית הלל אומרים מביא את הטומאה להחדר שהמשקיף היה שם. וב"ש לטעמייהו דס"ל דחלול שתוך האדם לא מקרי אהל מדהוא מלא בני מעים [ועי' מ"ש בס"ד ספ"ד דעדיות]. ולא דמי לקיפולין הנ"ל שמופרדין ועומדין. וב"ה לטעמייהו דס"ל דצד העליון מביא את הטומאה. וכאילו יש חלול תחתיו עד החלון. ודרך שם באה הטומאה לבית. וקמ"ל רישא דהיינו משנה ג' לרבותא דב"ה. דאע"ג דאין אויר תחתיו בשום דוכתא דהרי מונח שטוח על הארץ. אפ"ה ס"ל לב"ה דנעשה אהל. וקמ"ל הכא משנה ד' לרבותא דב"ש דאע"ג דבאמת האהיל על המת ועל החדר. אפ"ה כיון דמפסיק בין ב' האוירים המקום שדבוק גוף המשקוף בהחלון אינו מביא טומאה מזה לזה: שהם מביאין את הטומאה משום דהבגד או האדם העליון הרי הן גבוהים טפח מתחתית החלון. א"כ נעשין אהל להביא טומאה תחתיהן. והאדם התחתון מדמק"ט. מחשב כאילו אינו סותם האהל ההוא. והתפשטה הטומאה תחת העליון מבחוץ לתוך הבית גם לב"ש דדוקא חללו שבתוכו לא מחשב אהל אבל כל גופו הוה כסגוס עבה לעיל: היה מוטל על האסקופה שהיה מוטל מקצת גוף האדם מבחוץ ומקצתו בפנים בין שהאסקיפה בולטת מהקרקע טפח נמצא שיש אויר טפח תחת האדם בחוץ ובפנים. ובין שהאסקופה שוה עם הקרקע. והאדם שטוח עליה: והאהילו עליו קוברי המת ר"ל שנושאי המטה האהילו המת על בטן האדם שמונח על האסקופה: ובית הלל אומרים מביא את הטומאה דלב"ש אף שיש אויר טפח תחת חלק האדם שבחוץ מהאסקופה. ונמצא שגם לשטתייהו עכ"פ נטמא האויר שתחת האדם. מדהאהיל עליו המת. דהרי גוף האדם אינו חוצץ. עכ"פ הרי האויר ההוא שתחתיו בחוץ אינו מעורב עם האויר שבבית שהרי גוף האדם מונח על האסקופה ואין אויר טפח בין האדם להאסקופה. ולפיכך אין הטומאה באה מתחת האדם בחוץ לתחת האדם בפנים. וב"ה ס"ל דצד העליון של אדם חשבינן ליה כאילו יש חלל תחתיו טפח. ולהכי אפי' כשהאסקופה אינה בולטת מהקרקע אפ"ה חשבינן להאדם ששטוח עליה קצתו בחוץ וקצתו בפנים כאילו כולו יש חלול תחתיו בין בחוץ ובין על האסקופה ובין בפנים ונמצא שכשהאהיל המת על החלול שבחוץ ונטמא כל האויר שתוך החלול ההוא התפשטה משם הטומאה לתוך הבית ונטמא הבית. וג"ר דהא דאצטריך למתני פלוגתייהו במ"ד ובמ"ה. והרי היא היא. די"ל דנקט משנה ד' לרבותא דב"ש. דאע"ג דהטומאה למטה מהאדם וכבר יש אהל טמא תחתיו. אפ"ה לא אמרינן שהרווח שבתוך חלול האדם מערב רווח האהל הטמא שתחתיו עם הרווח שתוך אהל הבית. אע"ג שכבר התחילה הטומאה להתפשט תחת האדם. והדר תו ונקט משנה ה' לרבותא דב"ה. דאע"ג שהטומאה למעלה מהאדם והרי בכה"ג אין כאן שום אהל טמא תחת האדם. אפ"ה מתחלת טומאת האהל להתפשט מתוך חלול שבתוך גוף האדם. ומשם לתוך הבית: הטומאה בבית והאדם חי מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ: והאהילו עליו טהורין על מקצתו שבחוץ: ובית הלל מטמאין כילהו לטעמייהו. דלב"ש כיון דלא נחשב גוף האדם כחלול. אין טומאה שבבית באה לתחתיו. ולפיכך המאהילין עליו בחוץ טהורים. ולב"ה באה טומאה שבבית לתחתיתו שם. ומשם התפשטה גם לתחתיתו שבחוץ והו"ל כאילו ישנה לטומאה שם תחתיו וגופו שמק"ט אינו חוצץ. ולהכי נטמאו המאהילין עליו שם. וקמ"ל תו הך בבא לרבותא דב"ה דאע"ג דהטהורים לא היו בשום אהל. דהרי בחוץ היו. אפ"ה נטמאו ע"י הטומאה שבאהל: ומת הכלב דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]: ומוטל על האסקופה ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים: ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח: מביא את הטומאה דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק: ר' יוסי אומר רואין את הטומאה ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]: מכנגד המשקוף ולפנים מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']: הבית טהור ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית: הבית טהור אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]: הבית טמא משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]: רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]: כמה תשהה במעיו בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא: שלשה ימים מעת לעת שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']: בעופות ובדגים ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי': בעופות ובדגים וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]: החדות הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]: ומנורה בתוכו מונח תוך הדות ויש מת בבית: הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק: שלה יוצא נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות: וכפישה נתונה עליו ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]: וכפישה עומדת על פי החרות שאין המטרה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]: בית שמאי אומרים החדות טהור דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה: ומנורה טמאה מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]: בית הלל אומרים אף המנורה טהורה דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]: ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]: כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות הכא מיירי שאין הכפישה נופלת לתוך החדות. וכבר שמעינן כן במשנה ח'. רק קמ"ל הכא רבותא דלא מבעיא ברישא. שרוב המנורה תוך הדות. אלא אפי' הכא שכל גוף הכלי מונח בין שפת הדות לשפת הכפישה אפ"ה ניצל. מיהו אפשר דהכא מיירי באינן נראין כלל תוך הבית. כמחטין וצנורות שהן דקין והכפישה מכסה אותן לגמרי. וקמ"ל דבכה"ג גם ב"ש מודו: אפי' עד התהום ר"ל לא מבעיא במונחים על שפתות הדות. די"ל דכיון דמשתמש שם תשמישי הדות להכי כמונח תוך הדות דמי אלא אפי' הכלים המונחים למטה משפתות הכפישה ותחת כותלי הדות ממש. עד התהום. אפ"ה נצולו. דאע"ג דקרקע אהל המת טמא עד התהום. אפ"ה כיון דהדות מכוסה גם כל קרקעיתו וקרקע שתחת כותליו הכל שייך לתוך הדות. ואין דינו כשאר קרקע שבאהל המת שטמא עד התהום [כפט"ו מ"ה]: טהורים ולא אמרינן דהו"ל דות ככלי שאמק"ט. והוא מכוסה ועומד באהל המת. דאמרינן גבה. דאע"ג דאין הטומאה בוקעת לתוכה. עכ"פ כל תחתית קרקעיתו טמא [עי' מחצצים סי' ט]. הכא שאני דהדות כאהל בפני עצמו חשבינן ליה וקרקעיתו בטל לגבה: טומאה שם תוך הדות או על שפתו או תחת קרקעיתו: הבית טמא דאפי' היה הכפישה מחובר לדות וסוגרו בצמ"פ עכ"פ מדאין להדות מקום אחר שתצא הטומאה דרך שם רק דרך הבית. לפיכך סוף טומאה לצאת דרך הבית [כפ"ד מ"א]: טומאה בבית והדות מכוסה בכפישה כלעיל: טהורים דמדיש ברווח ההוא טע"ט נידון כדות דהו"ל כאהל בפ"ע ומציל. והרי כל אהל שתחת או בצד אהל המת. אפי' היה האהל ההוא סתום מכל צד היה החלול שבתוכו טהור. וכביב טע"ט שבבית [פ"ג מ"ז סי' ע"ג]. מיהו מיירי שאין המקום שמונחים שם הכלים פתוח טפח לבית. דאל"כ היתה הטומאה מתפשטת לשם מהבית דרך הפתח ההוא: ואם לאו טמאים דלא דמי לכלים שבכותלי מגדל דטהורים אף כשהטומאה בבית [כפ"ד מ"א]. דהתם כותלי המגדל אינן מחוברין בקרקע הבית. משא"כ הכא הרי כותלי הדות מחוברים לקרקע הבית. והחללים שבתוך הכותלים שייכים טפי להבית יותר מלהדות. שגם הדות הוא מתשמישי הבית. ולהכי גם כשהוא מכוסה וגם הוא גדול מאד. די לו שיהא מציל מה שהוא בתוכו ממש. אבל לא שיציל גם על מה שבתוך החללים שבכתליו. ומה"ט לא דמי נמי לטומאה רצוצה שבכותל הבית. דדיינינן בה דין מחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג] דהכא שאני דכל הדות עם החללים שבכותליו הם תוך חללו של בית המת ומדאין בהן טע"ט בטלים לגבי בית. מיהו גריעי הנך חללים שבכותלי הדות טפי מהכלים שמונחים טמונים בקרקע שתחת כותלי הדות. דכל הקרקע שתחת הדות שייך להדות טפי מלהבית אבל הנך חללים שבכתלי הדות להבית ודאי שייכים: אם היו כותלי החדות רחבים משל בית כגון שראשי כותלי הדות הם תוך הבית ומתעקמין בשפוע מתחת כותלי הבית ולחוץ כזה או כזה? וכפישה נתונה ע"פ הדות: בין כך ובין כך אפי' הכלים מונחים בחללים שבכותלי הדות. ואפי' החללים אינן טע"ט: טהורים דמשום דכותלי הדות רחבים משל בית. אין כותלי הדות שייכים כלל להבית. אלא כחדר בפ"ע דמי. ואף שפתחו הוא תוך הבית. הרי פתח זה סתום בכפישה ולפיכך גם מה שהוא מכותלי הדות תוך הבית לא שייכי להבית. אלא דמי ממש למגדל נעול שעומד כולו תוך הבית שהמת בתוכו. דכלים שבתוכו ושתוך כותלי כולן וטהורין [כפ"ד מ"א]:
מלכת שלמה
החדות שבבית וכו'. ובערוך גריס הדות:
ומנורה בתוכו. גרסי' דדות לשון זכר:
נתונה עליה. עליו גרסי' במשנה דווקנית שנתונה על החדות כי ההיא דתנן לעיל פרק חמישי הבור והדות שבבית וכפישה נתונה עליו טהור א"נ עליו על הפרח של המנורה. הר"ש ז"ל:
ומודים. ב"ה שאם תנטל המנורה וכפישה נופלת לתוך הדות הכל טמא כל מה שבתוך הדות כיון שעמידתה ע"י דבר המקבל טומאה כמאן דליתיה דמי כדאמרינן בפרק ששי גבי דלת שסמכו במפתח הרא"ש ז"ל. תניא בתוספתא הדות שבבית והמנורה שבתוכו והפרח שלה יוצא וכפישה נתונה עליו וכו' [הגה"ה כך הלשון חסר בין בתוספתא פ' שני בין בהעתק רבינו שמשון ז"ל] בד"א בשל מתכת אבל בשל עץ ה"ז חוצץ ר' אלעזר ב"ר יוסי אומר בד"א בשל עץ אבל בשל מתכת נטמא ואין כלי טמא חוצץ פי' ברייתא זו סתומה ולא פירשה אמאי קיימי ויש לפ' דאעומדת דרישא קאי דלת"ק בשל עץ אפילו לב"ש טהורה ולר' אלעזר ב"ר יוסי בשל מתכת אפילו לב"ה טמאה ושל מתכת דקאמרינן אמנורה קאי א"נ אנופלת דסיפא קאי ואכפישה דלת"ק בשל עץ חוצץ אע"ג דנופלת ואתא ר' אלעזר למימר דבשל מתכת אפילו אינה נופלת לא חייצא. הר"ש ז"ל:
8.
A cellar in a house with a candlestick in it, whose calyx protrudes and an olive-basket is placed such that if the candlestick was taken away the olive-basket would still remain over the mouth of the cellar: Bet Shammai says: the cellar remains clean but the candlestick becomes unclean. Bet Hillel says: the candlestick also remains clean. But they agree that if the olive-basket would fall [into the cellar] if the candlestick was removed, all would become unclean.משנה ט
כֵּלִים שֶׁבֵּין שִׂפְתֵי כְפִישָׁה לְבֵין שִׂפְתֵי הֶחָדוּת, אֲפִלּוּ עַד הַתְּהוֹם, טְהוֹרִים. טֻמְאָה שָׁם, הַבַּיִת טָמֵא. טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁבְּכָתְלֵי הֶחָדוּת, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, טְמֵאִים. אִם הָיוּ כָתְלֵי הֶחָדוּת רְחָבִים מִשֶּׁל בַּיִת, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְהוֹרִים:
ברטנורה
טומאה שם. בתוך הדות, אע״פ שהכפישה על גביו:הבית טמא. דאין צמיד פתיל לטומאה:טומאה בבית. השתא מיירי בדות פתוח שאין עליו כפישה:טהורים. הכלים. כיון שיש במקומן טפח על טפח ברום טפח, דניצולין שם כביב שהוא קמור תחת הבית דתנן לעיל בפרק ג׳ [משנה ז׳] טומאה בבית מה שבתוכו טהור:רחבים משל בית. כגון שחלל הדות מרחיב והולך תחת כותל הבית וכותל הדות בנוי מחוץ לכותל הבית והכלים שם:בין כך ובין כך. דאפילו דאין במקומן טפח על טפח ברום טפח טהורין:
תוסופות יום טוב
כלים שבין שפתי כפישה וכו'. פי' שהכפישה מכסה חלל החדות. ושפתי הכפישה מכסים עובי כותלי הדות. והשתא קאמר **)כלים שבעובי כתליו או שלמעלה על עובי הכותל עד התהום טהורים וקמ"ל דאע"ג דאין בהם טפח על טפח. במקום שמונחים הכלים לא אמרינן דהוי כביב שהוא קמור תחת הבית ואין בו טפח דטמא [לעיל פ"ג מ"ו] דשאני הכא כיון שיש טפח בדות וטהור אינהו נמי בטלי לגבי דות וטהורים. ולא אמרינן דטומאה בוקעת כנגדן עד התהום. ונ"ל דלהכי אצטריך למתני עד התהום ולא קאמר סתמא טהורים. דסד"א דוקא כלים שבכתליו טהורים דהכתלים בטלי לגבי חלל הדות. אבל כלים שתחת הכותל עד התהום שאינן כנגד חלל הדות יהיו טמאים. דטומאה בוקעת עד התהום דאע"ג דכלים שבכתליו טהורים. לאו משום דלא הוי טומאה רצוצה אלא משום דבטילי לגבי חלל הדות וכיון דלעולם טומאה רצוצה היא כלים שתחת הכותל דלא בטילי לגבי חלל הדות ליטמו משום טומאה רצוצה דבוקעת קמ"ל דכיון דאינה בוקעת בכותל אינה בוקעת תחתיו. מהר"ם. [*ומ"ש מהר"ם דלא הוי טומאה רצוצה אשגרת לישנא [הוא] דהכא הטומאה בבית והכלים רצוצים]:
טומאה שם הבית טמא. פי' הר"ב דאין צמיד פתיל לטומאה. וכ"כ הר"ש וכלומר שאין צמיד פתיל מציל מיד הטומאה שלא תצא. אבל תמה אני מה ענין צמיד פתיל לכאן ול' הרמב"ם בפכ"א מהט"מ [הלכה ח'] הבית טמא שאין האהל שבתוך הבית מונע הטומאה ועמ"ש ברפ"ד. ולשון מהר"ם טומאה שם בין שהטומאה בחדות בין בכתליו הבית טמא אפי' יש במקום הטומאה פותח טפח כביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח וכ"ש הכא שהוא פתוח לבית ע"כ:
טומאה בבית. כ' הר"ב השתא מיירי בדות פתוח וכו'. וכ"כ הר"ש וכתב עליו מהר"ם דלא נהירא לו כלל אלא במכוסה בכפישה. ואפ"ה כלים שבכותלי הדות טמאים ולא דמי למגדל בתוך הבית דטומאה בבית כלים שבתוכו ושבכתליו טהורים דשאני הכא דכותלי הדות הן קרקע הבית. ונהי דכלים שבתוכו טהורים כלים שבכתליו טמאין. כמו כלים שתחת שאר קרקעות הבית שאין במקומן טפח על טפח ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבית שנסדק שנסדק גגו על פני כולו. באופן שנחלק הגג לב' חלקים ע"י זה הסדק חלק א' סמוך לפתח. וחלק האחר לפנים. באופן שאין אדם שעומד תחת החלק ההוא יכול להגיע להפתח רק כשיעבור דרך הסדק שהוא לרוחב הבית: טומאה בחוץ ר"ל תחת חצי הגג שסמוך להפתח: כלים שבפנים טהורין דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס: כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא: בית הלל אומרים כל שהוא בתוספתא מפרש דהך כ"ש היינו דעכ"פ צריך שיהיה הסדק רחב כעובי חוט המשקולת. דאז אינו יכול תו לקבל עליו מעזיבה בינונית: אכסדרה עי' לעיל [פ"ו מ"ב] שהוא כעין תקרה הבולטת מאמצע גובה כותלי הבית כלפי הרחוב אלטאן בל"א. וכל הבתים פתוחים לאויר שתחתיו. והוא פרוץ מג' רוחות: בין שנסדק לארכו או לרחבו והכי דייק דלעיל נקט פנים וחוץ. והכא נקט זה ושני. והא דלא פליגי הכא כבמשנה א'. ה"ט משום דהכא כל חלק פתוח מן הצד. אין מוכרח לומר דסוף טומאה לצאת [ורותוי"ט כאן כתב בשם רכ"מ דאכסדרה סתום מג' רוחות. ותמוה מאד דא"כ מה בין זה לבית שבמשנה א' וגם ארתוי"ט ק' היאך לא העיר עליו בזה]. וה"ה דהוה מצי למנקט בית שנסדקה התקרה מאמצע משקוף הפתח עד כותל הפנימי. דהרי גם בכה"ג יכול להוציא הטומאה מכל חלק דרך חצי הפתח שבראשו אלא שלא רצה תנא להאריך: נתן את רגלו או קנה מלמעלן קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']: עירב את הטומאה אפילו כשהטומאה בחוץ וכלים בפנים או כשהטומאה בחלק א' מאכסדרה שנסדק אפ"ה נטמאו כל הכלים: שארכה מול אורך הסדק שבתקרה: אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח דביש חלול טפח תחתיה. אפילו נימא גוד אחית שפת הסדק ונידון כאילו התקרה משתפעת ויורדת עד הקנה ונמצא שיש מחיצה בין ב' החלקי' שבין ב' צדדי הסדק עכ"פ הרי יש טפח אויר תחת מחיצה זו ודרך שם מתפשט' הטומאה מחלק לחלק שבצדו. אבל כשאין בין הקנה להקרקע טפח. אמרינן גוד אחית שפת הסדק עד הקנה. ונמצא מחיצ' שלימה בין ב' החלקי' שבבית. [ורתוי"ט כ' בשם מהר"ם דהו"ל טומאה רצוצה. ואני בער ולא אדע מה ענין לטומאה רצוצה לכאן]: סגוס עבה חתיכת בגד צמר עב פלייש טוך בל"א. והוא עב הרבה: וכופת עבה בול עץ עב קלאטץ בל"א. ונקט סגוס לרבותא דאע"ג שמק"ט אפ"ה אפשר שיביא הטומא'. ונקט כופת לרבותא דאף שאמק"ט אפ"ה אפשר שלא יביא הטומא': אינן מביאין את הטומאה במונחים תחת הסדק. אע"ג שעבים הרבה וגם רחבים הרבה. אפ"ה אין מביאין הטומא' מחלק א' שבבי' להחלק שבצדו. רק ביש אויר טפח בין תחתון לארץ. ולא אמרינן דחלק התחתון של הסגוס והכופת כליתא דמי: עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח ר"ל עד שיהא אויר טפח בין תחתיתן לארץ. אז דרך שם באה הטומאה מחלק לחלק. מדמעורבין ב' האהלים יחד ע"י אהל טפח שתחת הסגוס [כלעיל סי' ט]: קפולים זו על גבי זו ר"ל ואם קיפל טלית בכמה קיפולין זה ע"ג זה. והניח טלית מקופלת זו במקום א' למטה נגד הסדק שבתקרה [והר"ב פי' שהניח כמה כלים מקופלין זע"ז. ובמחכ"ר לאו בדיוקא כתב כן. וכי גרע מאדם בסיפא שהוא גוף א']: אינן מביאות את הטומאה באין אויר טפח בין תחתית כל הקיפולין לארץ: עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח דאע"ג שאין תחת הקיפול התחתון אויר טפח עכ"פ מדלא אמרינן גוד אחית פי תקרה רק עד קיפול העליון. שאין הפסק בינו לתקרה. והרי הקפולין התחתונים שסמוכים לקרקע מדמק"ט אינן חוצצים וכליתנהו דמי. והרי כל הקיפולין התחתונים עבים טפח יחד והו"ל כיש אויר טפח תחת הקיפול העליון. שעי"ז האויר הו"ל ב' האהלים שבב' צדדי הסדק כמחוברים שם. ודרך האויר הזה באה הטומאה מאהל לאהל: היה אדם נתון שם למטה נגד הסדק שבתקרה: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה דאף דאדם ודאי חלול הוא. ואע"ג שמלא בני מעים. מ"ש מקיפולי טלית לעיל. י"ל דהכא שאני דס"ל אהל בידי שמים לא שמיה אהל. ולהכי הו"ל גוף האדם כסגוס וכופת עבה לעיל. שאינו יוביא הטומאה עד שיהא בינו לארץ אויר טפח: ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה דמדהוא חלול חשבינן ליה כקיפולין לעיל. והרי אדם וכלים נעשין אהל לטמא אבל לא לטהר [כרפ"ו]. ולהכי אין צדדי האדם סותמין החלול שתחת צד העליון שבו. אלא צד העליון שבו מערב ב' האהלים שבב' צדדי הסדק. [ונ"ל דה"ה בהניח תחת הסדק כלי שחלול תוכו טע"ט. והוא מוטה על צדו באורך טפח נגד הסדק שלמעלה לכ"ע צד העליון שגבוה מהארץ טפח מביא הטומאה. ותחתית הכלי אינו חוצץ. ורק נקט אדם לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דבאדם לבד פליגי ב"ש]. היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת ר"ל על המת: בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ובית הלל אומרים מביא את הטומאה להחדר שהמשקיף היה שם. וב"ש לטעמייהו דס"ל דחלול שתוך האדם לא מקרי אהל מדהוא מלא בני מעים [ועי' מ"ש בס"ד ספ"ד דעדיות]. ולא דמי לקיפולין הנ"ל שמופרדין ועומדין. וב"ה לטעמייהו דס"ל דצד העליון מביא את הטומאה. וכאילו יש חלול תחתיו עד החלון. ודרך שם באה הטומאה לבית. וקמ"ל רישא דהיינו משנה ג' לרבותא דב"ה. דאע"ג דאין אויר תחתיו בשום דוכתא דהרי מונח שטוח על הארץ. אפ"ה ס"ל לב"ה דנעשה אהל. וקמ"ל הכא משנה ד' לרבותא דב"ש דאע"ג דבאמת האהיל על המת ועל החדר. אפ"ה כיון דמפסיק בין ב' האוירים המקום שדבוק גוף המשקוף בהחלון אינו מביא טומאה מזה לזה: שהם מביאין את הטומאה משום דהבגד או האדם העליון הרי הן גבוהים טפח מתחתית החלון. א"כ נעשין אהל להביא טומאה תחתיהן. והאדם התחתון מדמק"ט. מחשב כאילו אינו סותם האהל ההוא. והתפשטה הטומאה תחת העליון מבחוץ לתוך הבית גם לב"ש דדוקא חללו שבתוכו לא מחשב אהל אבל כל גופו הוה כסגוס עבה לעיל: היה מוטל על האסקופה שהיה מוטל מקצת גוף האדם מבחוץ ומקצתו בפנים בין שהאסקיפה בולטת מהקרקע טפח נמצא שיש אויר טפח תחת האדם בחוץ ובפנים. ובין שהאסקופה שוה עם הקרקע. והאדם שטוח עליה: והאהילו עליו קוברי המת ר"ל שנושאי המטה האהילו המת על בטן האדם שמונח על האסקופה: ובית הלל אומרים מביא את הטומאה דלב"ש אף שיש אויר טפח תחת חלק האדם שבחוץ מהאסקופה. ונמצא שגם לשטתייהו עכ"פ נטמא האויר שתחת האדם. מדהאהיל עליו המת. דהרי גוף האדם אינו חוצץ. עכ"פ הרי האויר ההוא שתחתיו בחוץ אינו מעורב עם האויר שבבית שהרי גוף האדם מונח על האסקופה ואין אויר טפח בין האדם להאסקופה. ולפיכך אין הטומאה באה מתחת האדם בחוץ לתחת האדם בפנים. וב"ה ס"ל דצד העליון של אדם חשבינן ליה כאילו יש חלל תחתיו טפח. ולהכי אפי' כשהאסקופה אינה בולטת מהקרקע אפ"ה חשבינן להאדם ששטוח עליה קצתו בחוץ וקצתו בפנים כאילו כולו יש חלול תחתיו בין בחוץ ובין על האסקופה ובין בפנים ונמצא שכשהאהיל המת על החלול שבחוץ ונטמא כל האויר שתוך החלול ההוא התפשטה משם הטומאה לתוך הבית ונטמא הבית. וג"ר דהא דאצטריך למתני פלוגתייהו במ"ד ובמ"ה. והרי היא היא. די"ל דנקט משנה ד' לרבותא דב"ש. דאע"ג דהטומאה למטה מהאדם וכבר יש אהל טמא תחתיו. אפ"ה לא אמרינן שהרווח שבתוך חלול האדם מערב רווח האהל הטמא שתחתיו עם הרווח שתוך אהל הבית. אע"ג שכבר התחילה הטומאה להתפשט תחת האדם. והדר תו ונקט משנה ה' לרבותא דב"ה. דאע"ג שהטומאה למעלה מהאדם והרי בכה"ג אין כאן שום אהל טמא תחת האדם. אפ"ה מתחלת טומאת האהל להתפשט מתוך חלול שבתוך גוף האדם. ומשם לתוך הבית: הטומאה בבית והאדם חי מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ: והאהילו עליו טהורין על מקצתו שבחוץ: ובית הלל מטמאין כילהו לטעמייהו. דלב"ש כיון דלא נחשב גוף האדם כחלול. אין טומאה שבבית באה לתחתיו. ולפיכך המאהילין עליו בחוץ טהורים. ולב"ה באה טומאה שבבית לתחתיתו שם. ומשם התפשטה גם לתחתיתו שבחוץ והו"ל כאילו ישנה לטומאה שם תחתיו וגופו שמק"ט אינו חוצץ. ולהכי נטמאו המאהילין עליו שם. וקמ"ל תו הך בבא לרבותא דב"ה דאע"ג דהטהורים לא היו בשום אהל. דהרי בחוץ היו. אפ"ה נטמאו ע"י הטומאה שבאהל: ומת הכלב דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]: ומוטל על האסקופה ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים: ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח: מביא את הטומאה דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק: ר' יוסי אומר רואין את הטומאה ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]: מכנגד המשקוף ולפנים מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']: הבית טהור ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית: הבית טהור אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]: הבית טמא משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]: רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]: כמה תשהה במעיו בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא: שלשה ימים מעת לעת שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']: בעופות ובדגים ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי': בעופות ובדגים וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]: החדות הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]: ומנורה בתוכו מונח תוך הדות ויש מת בבית: הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק: שלה יוצא נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות: וכפישה נתונה עליו ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]: וכפישה עומדת על פי החרות שאין המטרה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]: בית שמאי אומרים החדות טהור דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה: ומנורה טמאה מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]: בית הלל אומרים אף המנורה טהורה דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]: ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]: כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות הכא מיירי שאין הכפישה נופלת לתוך החדות. וכבר שמעינן כן במשנה ח'. רק קמ"ל הכא רבותא דלא מבעיא ברישא. שרוב המנורה תוך הדות. אלא אפי' הכא שכל גוף הכלי מונח בין שפת הדות לשפת הכפישה אפ"ה ניצל. מיהו אפשר דהכא מיירי באינן נראין כלל תוך הבית. כמחטין וצנורות שהן דקין והכפישה מכסה אותן לגמרי. וקמ"ל דבכה"ג גם ב"ש מודו: אפי' עד התהום ר"ל לא מבעיא במונחים על שפתות הדות. די"ל דכיון דמשתמש שם תשמישי הדות להכי כמונח תוך הדות דמי אלא אפי' הכלים המונחים למטה משפתות הכפישה ותחת כותלי הדות ממש. עד התהום. אפ"ה נצולו. דאע"ג דקרקע אהל המת טמא עד התהום. אפ"ה כיון דהדות מכוסה גם כל קרקעיתו וקרקע שתחת כותליו הכל שייך לתוך הדות. ואין דינו כשאר קרקע שבאהל המת שטמא עד התהום [כפט"ו מ"ה]: טהורים ולא אמרינן דהו"ל דות ככלי שאמק"ט. והוא מכוסה ועומד באהל המת. דאמרינן גבה. דאע"ג דאין הטומאה בוקעת לתוכה. עכ"פ כל תחתית קרקעיתו טמא [עי' מחצצים סי' ט]. הכא שאני דהדות כאהל בפני עצמו חשבינן ליה וקרקעיתו בטל לגבה: טומאה שם תוך הדות או על שפתו או תחת קרקעיתו: הבית טמא דאפי' היה הכפישה מחובר לדות וסוגרו בצמ"פ עכ"פ מדאין להדות מקום אחר שתצא הטומאה דרך שם רק דרך הבית. לפיכך סוף טומאה לצאת דרך הבית [כפ"ד מ"א]: טומאה בבית והדות מכוסה בכפישה כלעיל: טהורים דמדיש ברווח ההוא טע"ט נידון כדות דהו"ל כאהל בפ"ע ומציל. והרי כל אהל שתחת או בצד אהל המת. אפי' היה האהל ההוא סתום מכל צד היה החלול שבתוכו טהור. וכביב טע"ט שבבית [פ"ג מ"ז סי' ע"ג]. מיהו מיירי שאין המקום שמונחים שם הכלים פתוח טפח לבית. דאל"כ היתה הטומאה מתפשטת לשם מהבית דרך הפתח ההוא: ואם לאו טמאים דלא דמי לכלים שבכותלי מגדל דטהורים אף כשהטומאה בבית [כפ"ד מ"א]. דהתם כותלי המגדל אינן מחוברין בקרקע הבית. משא"כ הכא הרי כותלי הדות מחוברים לקרקע הבית. והחללים שבתוך הכותלים שייכים טפי להבית יותר מלהדות. שגם הדות הוא מתשמישי הבית. ולהכי גם כשהוא מכוסה וגם הוא גדול מאד. די לו שיהא מציל מה שהוא בתוכו ממש. אבל לא שיציל גם על מה שבתוך החללים שבכתליו. ומה"ט לא דמי נמי לטומאה רצוצה שבכותל הבית. דדיינינן בה דין מחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג] דהכא שאני דכל הדות עם החללים שבכותליו הם תוך חללו של בית המת ומדאין בהן טע"ט בטלים לגבי בית. מיהו גריעי הנך חללים שבכותלי הדות טפי מהכלים שמונחים טמונים בקרקע שתחת כותלי הדות. דכל הקרקע שתחת הדות שייך להדות טפי מלהבית אבל הנך חללים שבכתלי הדות להבית ודאי שייכים: אם היו כותלי החדות רחבים משל בית כגון שראשי כותלי הדות הם תוך הבית ומתעקמין בשפוע מתחת כותלי הבית ולחוץ כזה או כזה? וכפישה נתונה ע"פ הדות: בין כך ובין כך אפי' הכלים מונחים בחללים שבכותלי הדות. ואפי' החללים אינן טע"ט: טהורים דמשום דכותלי הדות רחבים משל בית. אין כותלי הדות שייכים כלל להבית. אלא כחדר בפ"ע דמי. ואף שפתחו הוא תוך הבית. הרי פתח זה סתום בכפישה ולפיכך גם מה שהוא מכותלי הדות תוך הבית לא שייכי להבית. אלא דמי ממש למגדל נעול שעומד כולו תוך הבית שהמת בתוכו. דכלים שבתוכו ושתוך כותלי כולן וטהורין [כפ"ד מ"א]:
מלכת שלמה
אפילו עד התהום טהורים. כתב הר"ס אוחנא ז"ל נלע"ד שאם היו כלים טמונים בקרקע למטה מהדות והם כנגד שפתי החדות אלא שהם מכוסים בדות טהורים כמו אותם כלים שהם בין שפתי כפישה לבין שפתי הדות ולא נחשוב אותם כמו כלים הטמונים בקרקע הבית שיש שם מת שהן כלם טמאים כל עוד שאין שם חלל טפח כדנפקא לן מוכל אשר בבית בספרי וה"ה כלים שהן תחת הדות עצמה והם מכוסים בדות אפילו עד התהום טהורים כמו שניצולים אותם שבדות שהכפישה נתונה עליהם כנלע"ד. ע"כ:
אם יש במקומם טפח על טפח על רום טפח טהורים. הכלים כיון שיש במקומן טפח על טפח ברום טפח דנצולין שם כביב שהוא קמור תחת הבית דתנן לעיל בספ"ג דאם יש בו פותח טפח טומאה בבית מה שבתוכו טהור ועיין בפי' הר"ש ז"ל לתוספתא שהביא ותוסיף לקח טוב: