Mishnah

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule

טהורות

נגעים

Tahoros

Negaim

Chapter 11

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12

משנה א

כָּל הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל נָכְרִים. הַלּוֹקֵחַ בְּגָדִים מִן הַנָּכְרִים, יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. וְעוֹרוֹת הַיָּם אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. חִבֵּר לָהֶם מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ, אֲפִלּוּ חוּט, אֲפִלּוּ מְשִׁיחָה, דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, טָמֵא:

ברטנורה כל הבגדים. לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים, ואפילו של גר תושב. ובלבד שהן מצמר ופשתים, כדכתיב (ויקרא י״ג) בבגד צמר או בבגד פשתים, בגדים של צמר ופשתים אין, בגדים של מידי אחרינא לא:יראו בתחילה. אפילו בנגע שהיה בהם קודם שבאו לידי ישראל. דהאי בגד הוה חזי לנגעים, אלא שרשותו של נכרי היתה מעכבת, הלכך ימים שהיה בהן הנגע בעודו ברשות הנכרי אינן עולים לו מן המנין, ומשבא לרשות ישראל ייראה בתחלה:ועורות הים אינן מיטמאין. דכתיב (ויקרא י״ג:מ״ח) לפשתים ולצמר או בעור, מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ, אף עור ממין הגדל בארץ:חיבר להן. לעורות של דגים הגדלים מן הים:מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו, בשתי תכיפות או יותר:

תוסופות יום טוב כל הבגדים מיטמאין בנגעים. פי' הר"ב לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים. וכ"כ הרמב"ם (בפירושו). ונראה דמדין נגעי אדם דרפ"ג אתיא ליה. ואדהתם דתנן חוץ מגר תושב. דייק הכ"מ רפ"ט מהט"צ דש"מ דעבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מיטמאין ובכאן דלא תנן חוץ מגר תושב. משמע דשל גר תושב נמי מיטמא (וכמ"ש הר"ב) וכ"כ הר"ש. אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם* [דא"כ רבותא לאשמעי' דלאתויי גר תושב. ובחבורו פי"ג מהט"צ (הל' ב) העתיק ל' המשנה. ואפשר דס"ל דתנא סמך אדלעיל ברפ"ג דקתני וחוץ מגר תושב דה"ה הכא ודעת מהר"ם דגר תושב מיטמא. כמ"ש בשמו ברפ"ג. וק"ק לי על הר"ב והרמב"ם. אמאי הקדימו עבדים לנשים. ובכל דוכתי תנן נשים ועבדים]: [חוץ משל עובדי כוכבים. עיין מ"ש בר"פ דלקמן]: יראו בתחלה. פי' הר"ב. אפי' בנגע שהיה בהם קודם שבאו ליד ישראל. ולא דמי להא דתנן לעיל רפ"ז אלו בהרות טהורות שהיו בעובדי כוכבים קודם שנתגייר. דהתם בגופו. וכשנתגייר הוי כקטן שנולד. אבל הכא האי בגד הוי חזי לנגעים כו' הר"ש. ומ"ש הרב הלכך ימים כו' וכ"כ הר"ש אלא שלא סיים מן המנין. ואפ"ה לא ידעתי מה ענין ימים לכאן. דכל עוד שלא ראהו הכהן. וגזר עליו החלט או הסגר. כאלו אינו הוא. ול"ד לימי נזיר או הנדה זבה וזב דתלויין בעצמן: ועורות הים אינן מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב דכתיב לפשתים ולצמר או בעור. מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ. ולא יקשה לך אמרו בצמר שהוא (אינו) מין הגדל בארץ לפי שהבעלי חיים אמנם (הם חיים) מן הצמחים. הרמב"ם. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ז דב"מ (ד"ה ובתלוש) ולענין היקש עיין לקמן משנה ח' (בפי' הר"ב): חיבר להם כו' טמא. בת"כ ת"ל או בעור להביא את שחבר לו מן הארץ. ופי' בעל קרבן אהרן דנ"ל דמהניקוד יליף זה. דה"ל לנקוד הבי"ת בקמץ ונקודה בשו"א שמורה על הסמיכות שירצה הסמוך לעור אחר לרבות עור שבים חם יהיה מחובר עמו מן הגדל בארץ אפילו בכל שהוא ע"כ. ואין נ"ל כלל שהרי מצינו כיוצא בזה הריבוי במס' כלים פי"ז משנה י"ג ושם לא נאמר אלא עור. ולא בעור. אבל הלימוד הוא כדכתבתי שם דדייק מדכתב או. וה"מ למכתב בוי"ו ועור וא"נ בלא וי"ו כלל כמ"ש שם בס"ד [ד"ה וחבר]. וה"נ דכוותיה וטפי טובא. דהא הכא א"א למטעי. אילו היו כולם כתובים בוי"ו לומר שאינו מטמא בנגעים עד שיהו כולם מחוברים יחד צמר ופשתים ושתי וכו' מלבד שהוא טעות שאין שום טועה יטעה בזה כדלעיל הנה בכאן כבר א"א בלאו הכי. שהרי מפורש בכתוב שאח"כ. והיה הנגע וגו'. בבגד או בעור או בשתי וגו'. ועיין בדבור דלקמן בל' הרמב"ם: דבר שהוא מקבל טומאה. כתב הר"ב ובלבד שיחברנו כו' (דאז היה טמא האחד כשנטמא חבירו). כ"כ הר"ב (פ"ז דכלים משנה י"ג). וז"ל הרמב"ם ואם תחבר (חתיכת) פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים [ימיי] ויהיה זה החיבור מחובר. ישימם יחד חיבור לטומאה, ר"ל כי כאשר נטמא זה יטמא זה. וזה שיהיה חבורם בשתי תכיפות ולמעלה. כמו שאמרנו בסוף (כלאים) ואם זה העור (של ים) אז יטמא בנגעים. לאומרו או בעור (איזהו עור שיהיה) וזה ענין אמרו דבר שהוא מקבל טומאה (ר"ל אם היה זה החבור חבור ישימהו מקבל טומאה) כאשר נגע טומאה בזה הדבר הגדל בארץ הנה זה העור אז יטמא בנגעים. אע"פ שהוא ימיי. והוא אמרו בספרא או בעור להביא את שחיבר לו כל שהוא מן הגדל בארץ. אפילו חוט. ואפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו בטומאה. ע"כ. אבל מהר"ם כתב בשם הר"י מסמפונט דדוקא הרצועה של עור שחיבר לה טמא. ולא עור חית הים [אע"פ שמחוברת עמה] דיקא נמי מדקתני במתני' טמא. ולא קתני מטמא. וכ' עוד מהר"ם. דבר שהוא מקבל טומאה נ"ל דיש בו כשיעור. הבגד שלש על שלש. עור חמשה על חמשה. ולא בטיל ברוב. כיון דלא טרפן זה בזה כמו בסיפא. עכ"ל. הרמב"ם בחבורו פי"ג מהט"צ [הלכה ה'] דייק לכתוב מטמאין:

יכין מלכת שלמה

1.

All garments can contract the uncleanness of negaim except those of non-Jews. One who buys garments [with signs of negaim] from non-Jews they must be inspected as if the signs had then first appeared. The hides [of animals] of the sea do not contract the uncleanness of negaim. If one joined to them anything which grows on land, even if it is only a thread or a cord, as long as it is something that is susceptible to uncleanness, they also become susceptible to uncleanness.

משנה ב

צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה, אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים, אֵינָם מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. אִם רֹב מִן הָרְחֵלִים, מִטַּמְּאִים בַּנְּגָעִים. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. וְכֵן הַפִּשְׁתָּן וְהַקַּנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה:

ברטנורה שטרפן. שעירבן ועשה מהן בגד:אם רוב מן הגמלים וכו׳ שהצמר של רחלים מתבטל ברוב:מחצה למחצה. שצמר גמלים כצמר רחלים בשוה:וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה. ועשה מהן בגד, דינן כדין צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן:

תוסופות יום טוב צמר גמלים וצמר רחלים כו'. בת"כ יליף מבגד צמר. לפי שאין קרוי צמר סתם אלא צמר רחלים וכמ"ש בשם הירושלמי ברפ"ט דכלאים: מחצה למחצה מיטמאים בנגעים. דלא כר"ש דתוספתא דאמר הואיל וספק נגעים להקל מחצה למחצה טהור הר"ש. ובכלאים נמי דינא הכי כמו ששנינו התם:

יכין מלכת שלמה

2.

Camel's wool and sheep's wool that have been hackled together: If the majority is camel's hair, they are not susceptible to negaim; But if the majority is sheep's wool they are susceptible to negaim. If it is half and half they are susceptible to negaim. And the same law applies also to linen and hemp that have been hackled together.

משנה ג

הָעוֹרוֹת וְהַבְּגָדִים הַצְּבוּעִים, אֵין מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. הַבָּתִּים, בֵּין צְבוּעִים בֵּין שֶׁאֵינָן צְבוּעִים, מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעוֹרוֹת כַּבָּתִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַצְּבוּעִים בִּידֵי שָׁמַיִם, מִטַּמְּאִין. וּבִידֵי אָדָם, אֵינָן מִטַּמְּאִין:

ברטנורה הצבועים. אפילו בידי שמים:הבתים בין צבועים. אפילו בידי אדם:העורות כבתים. ואפילו צבועים בידי אדם מיטמאין בנגעים. והלכה שהבגדים אין מיטמאין צבועים ואפילו בידי שמים, דכתיב [שם] בבגד צמר או בבגד פשתים, מה פשתים כברייתו, אף צמר כברייתו. וכתיב לפשתים ולצמר, מה פשתים לבן, אף צמר לבן. ועורות הצבועים בידי אדם אין מיטמאין בנגעים. אבל בידי שמים מיטמאין בנגעים, כדברי ר׳ שמעון:

תוסופות יום טוב העורות והבגדים הצבועים כו'. כתב הר"ב והלכה שהבגדים אין מיטמאין צבועים ואפי' בידי שמים דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו (פי' הרמב"ם בנא"י שאין דרך לצבעו ע"כ). אף צמר כברייתו אוציא את הצבועים בידי אדם ולא אוציא הצבועים בידי שמים. ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבן (דלית בה צבוע בידי שמים. קרבן אהרן) אף צמר לבן. כך היא בת"כ. ומ"ש הר"ב דעורות הצבועות כו' כדברי ר"ש כ"כ הרמב"ם וטעמא כתב הכ"מ ברפ"י מהט"צ משום דבצבוע בידי אדם. ה"ל ר"מ ור"ש תרי נגד רבי יהודה והלכה כרבים. ועי"ל הא דר"ש שנויה בתוספתא בשם ר"ע. וידוע דהלכה כר"ע מחברו ע"כ. וטעמא דר"מ דמקיש עורות לבגדים מדכתיב בבגד או בעור להקיש עור לבגד מה בגד כולו לבן אף עורות כולם לבנים כדאיתא בת"כ: רבי יהודה אומר העורות כבתים. בת"כ ר"י אומר או בעור לרבות את הצבועים. דאו לחלק אתי לומר שהעור חלוק מצמר ופשתן. דצבועים נמי מיטמאין. *[והרבה פעמים נכתב או עור. ולפיכך יכולין למדרש גם הא דבמתני' א']: רבי שמעון אומר הצבועים בידי שמים כו'. בת"כ רש"א כתוב אחד אומר בבגד. וכתוב אחד אומר בעור. הא כינד צבועים בידי שמים מיטמאין. צבועים בידי אדם אין מיטמאים. ופי' בעל קרבן אהרן כתוב אחד אומר בגד דהקיש עור אליו. וכתו' אחד אומר. או בעור. דחלקן:

יכין מלכת שלמה

3.

Colored hides and garments are not susceptible to negaim. Houses whether they are colored or not colored, are susceptible to negaim, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: hides are like houses. Rabbi Shimon says: those that are naturally [colored] are susceptible to uncleanness but those that are artificially [dyed] are not susceptible to uncleanness.

משנה ד

בֶּגֶד שֶׁשִּׁתְיוֹ צָבוּעַ וְעֶרְבּוֹ לָבָן, עֶרְבּוֹ צָבוּעַ וְשִׁתְיוֹ לָבָן, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנִּרְאֶה. הַבְּגָדִים מִטַּמְּאִין בִּירַקְרַק שֶׁבַּיְרֻקִּים, וּבַאֲדַמְדַּם שֶׁבָּאֲדֻמִּים. הָיָה יְרַקְרַק וּפָשָׂה אֲדַמְדַּם, אֲדַמְדַּם וּפָשָׂה יְרַקְרַק, טָמֵא. נִשְׁתַּנָּה וּפָשָׂה, נִשְׁתַּנָּה וְלֹא פָשָׂה, כְּאִלּוּ לֹא נִשְׁתַּנָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרָאֶה בַתְּחִלָּה:

ברטנורה ששתיו צבוע. השתי שלו צבוע. ואין צבוע מיטמא:וערבו לבן. ואי אזלינן בתר הערב הוא לבן ומיטמא:הכל הולך אחר הנראה. בסתם בגדים הערב נראה, בכרים וכסתות השתי נראה. והכל לפי האומנות:ירקרק. ירוק שבירוקים:אדמדם. אדום שבאדומים. כלומר, שמראה הירקות והאדמימות בהם חזק מאוד. ירקרק, ככנף הטווס וכהוצין של דקל. אדמדם, כזהורית יפה שבדם:היה ירקרק. כגריס, ולבסוף שבוע פשה אדמדם אצל ירקרק:נשתנה ופשה. כגון שהיה בתחילה ירקרק כגריס, ולבסוף שבוע פשה ונעשה גדול כסלע, ובין האום ובין הפשיון שלו אדמדם:נשתנה ולא פשה. בתחילה כגריס של ירקרק, ולבסוף כגריס של אדמדם:כאילו לא נשתנה. ואותו שפשה טעון שריפה, ואותו שלא פשה מסגירו שבוע שני:יראה [בתחלה] דחשיב לנשתנה כנגע אחר. ואין הלכה כר׳ יהודה:

תוסופות יום טוב הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקים וכו'. מדכתיב ירקרק ואדמדם יליף לה בת"כ. וז"ל הרמב"ם אמר הש"י בטומאת בגדים ירקרק או אדמדם. ושרש משרשי הלשון שלא יהיה (נוסף אות או אותיות. אלא לענין מה. וכ"ש אותיות נוספות מה שיוסיף לזרוז) ולהפלגה וכאשר אמר ירקרק או אדמדם. ולא אמר ירוק או אדום. רצה בזה חזק הירקות וחזק האדמימות. וכן אמרו בנגעי אדם לבן אדמדם. או לבנה אדמדמת. ענינו ג"כ החזק באדמימות. ר"ל שיהיה זה המראה המעורב מן הלובן עם חזק האדמימות. ויהיה ממנו המראה אשר נקראהו פתוך. כמו שבארנו בראש המסכת ע"כ: ובאדמדם שבאדומים. לשון הר"ב כזהורית יפה שבדם. והר"ש ובעל קרבן אהרן העתיקו התוספתא כזהורית יפה שבים. וכן היא הגירסא בתוספתא שבידינו בריש פ"ק: היה ירקרק ופשה כו'. פי' הר"ב היה ירקרק כגריס ולסוף שבוע פשה אדמדם אצל ירקרק בת"כ יליף ליה דמדכתיב ירקרק. או אדמדם. מלמד שאין מטמאים בפתוך. כלומר מעורב. מדכתיב או לחלק. יכול כשם שאין מטמאין בפתוך כך לא יצטרפו זה עם זה. ת"ל והיה. ולא אמר והיו. מלמד שמצטרפין. וכדפי' הר"ב והיה דגבי שאת ובהרת בריש מכילתין. והא דנקט הר"ב כגריס. דבנין אב לכל צרעת שהן כגריס. כמ"ש ברפ"ו. ושיעור הפשיון במשנה ז': כאילו לא נשתנה. לשון הר"ב ואותו שפשה טעון שרפה ואותו שלא פשה מסגירו שבוע שני. כלומר מכבס ומסגירו כדלקמן. ומפרשינן בת"כ. משום דלא מקרי הפוך. אלא כשנהפך ממראהו למראה טהור. כגון מירקרק לירוק או מאדמדם לאדום. אבל כשנהפך ממראה טמא למראה טמא. לא מיקרי הפוך. אלא הרי הוא עומד יקרא. ומשמע נמי דכשעומד ב' שבועות שדינו שישרף. וכך היא דעת הראב"ד רפי"ב מהט"צ. ואין כן דעת הרמב"ם. אלא שדינו כדין כהה בשני דתנן לקמן שקורעו ושורף מה שקרע. והכ"מ נתן טעם לדבריו. ואין להאריך כאן:

יכין מלכת שלמה

4.

A garment whose warp was colored and whose woof was white, or whose woof was colored and whose warp was white, all depends on what is most visible. Garments contract uncleanness if they are an intense green or an intense red. If [the nega] was green and it spread out red, or if it was red and it spread out green, it is unclean. If its color changed and then it spread, or if it changed and it did not spread, it is regarded as if it had not changed. Rabbi Judah says: let it be inspected as if it then appeared for the first time.

משנה ה

הָעוֹמֵד בָּרִאשׁוֹן, יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר. הָעוֹמֵד בַּשֵּׁנִי, יִשָּׂרֵף. הַפּוֹשֶׂה בָזֶה וּבָזֶה, יִשָּׂרֵף. הִכְהָה בַתְּחִלָּה, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. הִכְהָה בָרִאשׁוֹן, יְכַבֵּס וְיַסְגִּיר. הִכְהָה בַשֵּׁנִי, קוֹרְעוֹ וְשׂוֹרֵף מַה שֶּׁקָּרַע. וְצָרִיךְ מַטְלִית. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ מַטְלִית:

ברטנורה העומד. בעינו בסוף שבוע ראשון, שלא פשה ולא כהה מראיתו:יכבס. מקום הנגע ויסגיר:העומד בשני. בסוך שבוע שני לא כהה ולא פשה:הפושה בזה ובזה. בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני:הכהה בתחילה. כשהובא אל הכהן וראהו וקודם שהסגיר כהה:יכבס ויסגיר. כאילו כהה בסוף שבוע ראשון:הכהה. שהיה מתחילה חזק הירקות או האדמימות, ונעשה ירוק בינוני או אדום בינוני:אינו זקוק לו. אין זקוק להסגירו, וטהור. והלכה כחכמים:הכהה בראשון יכבס ויסגיר. כאילו לא כהה:הכהה בשני. דבסוף שבוע שני מצאו שכהה:קורעו ושורף מה שקרע, וצריך מטלית. לשון טלאי. חתיכת בגד במקום הקרע, דכתיב ואם תראה עוד, ואין עוד אלא מקומו, מלמד שהוא טולה עליו מטלית:רבי נחמיה אומר כו׳ ואין הלכה כר׳ נחמיה:

תוסופות יום טוב העומד בראשון יכבס ויסגיר. מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף. משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר. הכ"מ שם. ופשטיה דקרא דבסוף שבוע ראשון נמי הכי משמע והנה לא פשה הנגע וגו'. וצוה הכהן וכבסו. אלא מדתנן לקמן שאם כהה בראשון יכבס ויסגיר וילפינן ליה מקרא דהנגע דהכא לג"ש. לומר דאם כהה יכבס. משום הכי אצטריך לפרושי דלא תימא דוקא כהה יכבס. אבל עומד ישרף: יכבס פי' הר"ב מקום הנגע. דכתיב (ויקרא י״ג:נ״ד) וכבסו את אשר בו הנגע. ויליף בת"כ דלא לכל הבגד קאמר. ולא לנגע בלבד. אלא צריך לכבס מעט מן הבגד עמו. וז"ש הר"ב מקום הנגע. כלומר ולא הבגד כולו ולא את הנגע בלבד: העומד בשני כו' הפושה כו'. מקראות מפורשות הן. בראשון אם פשה. ובשני אם עמד וכ"ש אם פשה: הכהה בתחלה. פי' הר"ב שהיה מתחלה חזק הירקרקות כו' ונעשה ירוק בינוני כו' דאילו ירוק חלש שהוא מראה שלישי טהור לגמרי ואפילו בראשון או בשני. כדיליף בת"כ מדכתיב והנה כהה הנגע. מדקראו הנגע משמע דעדיין קצת מראה הנגע בו. ואע"פ דשיטת הרמב"ם (רפי"ב מהט"צ) אינו כן כך היא שיטת הראב"ד. ופלוגתייהו בכאילו לא נשתנה דמתני' דלעיל: הכהה בראשון יכבס ויסגיר , יליף לה בת"כ בג"ש דנגע נגע דבראשון כתיב וכבסו את אשר בו הנגע דלא הל"ל אלא וכבסוהו או וכבסו אותו והוה שמעינן נמי דמקום נגע קאמר. מדלא אמר וכבסוהו בלבד. או וכבסו אותו. אלא אמר הנגע לג"ש מנגע דאמר בשבוע שני והנה כהה הנגע מה התם וכו'. וכתב הר"ש ומיהו אין דינו ממש כעומד. דאילו עומד ב' שבועות ישרף וכיון שכהה בסוף שבוע ראשון (או) ובסוף שבוע שני חזר לירקרק או אדמדם. הרי הוא כעומד ב' שבועות ושורף. אבל אם עודו כהה. אפילו פשה בכהה מכבסו בסוף שבוע שני. ע"כ: רבי נחמיה אומר א"צ מטלית. והאי עוד מיבעי ליה לכדתניא בת"כ בבגד יכול כ"ש ת"ל עוד מה ראשונה כגריס אף שנייה. ורבנן תרתי ש"מ. מהר"ם:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה העומד בראשון. פי' העומד שהסגסירו בכגריס ירקרק או אדמדם ובסוף שבוע עמד במראיו יכבס מקום הנגע וסביביו מעט דכתיב ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור וכבסו את אשר בו הנגע ודריש בת"כ מדלא כתיב וכבסו הנגע אלמא שמכבס מן הבגד מעט עמו: העומד בשני עמד במראיו ובשיעורו לא פשה ולא כהה ישרף דכתיב וראה הכהן אחרי הכבס והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו: הפושה בזה ובזה ישרף בראשון או בשני דכתיב וראה את הנגע כי פשה וגו' ושרף את הבגד: הכהה בתחלה כגון שבא אל הכהן בכגריס ירקרק או אדמדם וקודם שהסגירו נעשה ירוק או אדום: ר' ישמעאל אומר יכבס ויסגיר כאילו כהה בסוף שבוע וחכמים אומרים כיון שכהה קודם שסגר אין זקוק לו: הכהה בראשון וכו' הכהה בראשון בסוף שבוע ראשון נעשה ירוק או אדום יכבס ויסגיר כאילו עמד בעיניו. ונראה דדריש לי' מדכתיב ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד וגו' והסגירו שבעת ימים שנית ולא כתיב והנה לא הפך הנגע את עינו כדכתיב בקרא דבתרי' אלמא אפילו הפך הנגע את עינו שכהה למראית ירוק או אדום יכבס ויסגיר: הכהה בשני שעמד בראשון ובשני כהה למראה שני [הגהה נראה שר"ל שמירקרק או אדמדם נעשה ירוק או אדום אבל למראה שלישי דהיינו פחות מירוק או פחות מאדום טהור וכן הוא בת"כ רפי"ו דפ' נגעים וזהו שכתב רעז"ל ונעשה ירוק בינוני או אדום בינוני כלומר למראה שני ולא למראה שלישי] קורע מקום הנגע וישרוף ומביא מטלית מבגד אחר ותופרו במקום הקרע: ר' נחמי' אומר אינו צריך מטלית והכהה בראשון ובשני אפילו פשה [הגהה עד הנה לא מצאתי רמז לדבר] יכבס ויטהר והכהה בראשון ובסוף שני חזר למראיתו ישרף. הרא"ש ז"ל. וביד רפי"ב דהלכות טומאת צרעת וסוף אותו פרק וע"ש שנראה שהרמב"ם ז"ל מפ' דהכהה בתחלה והכהה בשני היינו שנשתנה מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק והאריך שם בכסף משנה להשיב על הרמב"ם ז"ל:

5.

[A nega] that remained unchanged during the first week must be washed and isolated. One that remains unchanged during the second week must be burned. One that spread during the first or the second week must be burned. If it becomes dimmer in the beginning: Rabbi Ishmael says: it should be washed and isolated. But the sages say: he is not required [to do so]. If the nega became dimmer during the first week it must be washed and isolated. If it became dimmer during the second week it must be torn out, and that which is torn out must be burnt, and it is necessary for a patch to be put on. Rabbi Nehemiah says: a patch is not necessary.

משנה ו

חָזַר נֶגַע לַבֶּגֶד, מַצִּיל אֶת הַמַּטְלִית. חָזַר לַמַּטְלִית, שׂוֹרֵף אֶת הַבֶּגֶד. הַטּוֹלֶה מִן הַמֻּסְגָּר בַּטָּהוֹר, חָזַר נֶגַע לַבֶּגֶד, שׂוֹרֵף אֶת הַמַּטְלִית. חָזַר לַמַּטְלִית, הַבֶּגֶד הָרִאשׁוֹן יִשָּׂרֵף, וְהַמַּטְלִית תְּשַׁמֵּשׁ אֶת הַבֶּגֶד הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִין:

ברטנורה חזר נגע לבגד. במקום אחר מן הבגד. ולא במטלית שנתן על מקום הקריעה:מציל את המטלית. כששורף את הבגד כולו. כדכתיב ואם תיראה עוד בבגד וגו׳ ושרף את הבגד. מציל את המטלית, אותו טלאי שנתן על מקום הקריעה מצילו, ואינו שורפו עם הבגד:חזר למטלית. לאותו טלאי שחיבר בו:שורף את הבגד. כאילו חזר בבגד עצמו. אבל המטלית אינו טעון שריפה, אלא אם הוא שלש על שלש, מסגירו. ואם עמד בעיניו שבועות שנים או פשה בשבוע ראשון, שורף. ואם פחות משלש על שלש אינו מיטמא בנגעים:הטולה מן המוסגר. שעשה טלאי מחתיכת בגד מוסגר על בגד טהור. ומוסגר קרי לבגד שעמד בעיניו בשבוע ראשון, ובשבוע שני כהה. דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע, ושאר הבגד קרוי מוסגר:חזר הנגע לבגד המוסגר. שניטלה ממנו חתיכה זו שהיא עתה טלאי לבגד טהור, אע״פ שהבגד המוסגר טעון שריפה כדכתיב ואם תיראה עוד בבגד וגו׳:מציל את המטלית. היינו הטלאי הזה שניטל ממנו ומחובר בבגד טהור, מצילו ואינו שורפו עם הבגד המוסגר:חזר. הנגע למטלית. לחתיכה זו שניטלה מן המוסגר:ישרף. המוסגר בכל מקום שהוא, כאילו היתה חתיכה זו מחוברת בו. וחתיכה תשמש הבגד השני שהיא מחוברת בו, בסימנים. שמסגיר עם הבגד השני. דדינו של שני כאילו הנגע בו, בין לענין הסגר בין לענין שריפה וכיבוס וכל דבר. ולאחר ששמשה הבגד השני, אפילו הלך הנגע לגמרי מן החתיכה, טעון שריפה, שהרי משחזר בו הנגע מתחילתו כבר הוזקק לשריפה:

תוסופות יום טוב חזר נגע לבגד. פי' הר"ב במקום אחר מן הבגד. דאע"ג דמדכתיב עוד ילפינן למקומו. מיהו מדאמר בבגד דמיותר דהוי סגי ליה לכתוב ואם תראה עוד ולא איצטריך למכתב בבגד דהא ביה איירי אלא לרבות כל הבגד כדאיתא בת"כ: שורף את הבגד. כתב הר"ב אבל המטלית אינו טעון שרפה. ולא שייך ביה לשון הצלה דקתני עלה בתוספתא ומטלית תשמש את עצמה בסימנים דאם יש בה שלש על שלש כו' הר"ש. ועיין במשנה י"א: חזר נגע לבגד. פי' הר"ב למוסגר מדתנן חזר מוכח ודאי דבמוסגר קאמר. דאילו בטהור מאי חזר בו הא מעולם לא היה בו ולא אצטריך למתני הכא לבגד הראשון כדלקמן דלקמן שאני דתני נמי דין השני: שורף את המטלית. הר"ב העתיק מציל את המטלית וכן לשון הר"ש ומייתי תוספתא דקתני הטולה מן המוסגר בטהור. ונראה נגע בבגד שורף את המטלית וכתב עלה הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד כלומר בטהור נראה הנגע ומש"ה נקט נראה ולא קתני חזר כדקתני במתני' משום דהכא בטהור איירי שהנגע נראה בו עכשיו בתחלה. שורף המטלית. דמטלית זה מבגד מוסגר קאתי והנגע שבטהור כאילו הוא במטלית שנתחבר בו. הלכך המטלית טעון שריפה והבגד שבו הנגע טעון הסגר והמוסגר שניטלה ממנו חתיכה זו כדקאי קאי. דלגבי המוסגר לא נחשב הנגע כאילו הוא במטלית ע"כ. הא קמן דאיהו במתני' גריס בהדיא מציל וא"ת ואי הכי בסיפא כשחזר למטלית אמאי הבגד הראשון ישרף ולמה הבגד לא ימשוך אליו המטלית והמטלית ימשוך אליו הבגד. ונראה לי דהבגד המוסגר כשחזר בו הנגע לא ימשוך אליו המטלית אחרי שהמטלית מחובר לטהור. אבל כשחזר למטלית עצמו והבגד אינו מחובר לטהור אבל עומד בפני עצמו לפיכך נמשך אחרי המטלית והרי נאמר ואם תראה עוד. ואין עוד אלא מקומו ואע"ג דבבגד לרבות כל הבגד כמו שכתבתי לעיל. מ"מ חבורו של המטלית לטהור הוא שמצילו כך נ"ל. ובעל קרבן אהרן יהיב טעמא שהמטלית ראוי שימשוך אליו הבגד. שלא חשש הכתוב אלא לחזרת נגע במקומו הראשון כמו שנאמר עוד ואין עוד אלא מקומו ע"כ. וזה אינו מספיק מכיון שנאמר בבגד לרבות כל הבגד אלא טעמא כדפרישית דחבורו לטהור מצילו למטלית ומאד נפלאתי מבק"א דבת"כ שנוי כמו שהיא הגי' לפנינו שורף והוא לא הרגיש כלל ומפ' עלה דברי הר"ש דמציל ולא עוד שאח"כ מביא פי' אחר בשם רבינו הלל ובפי' ההוא נכתב שורף כו'. ואיהו לא חלי ולא מרגיש בכל אלה. דאפילו כי תימא שגירסתו בת"כ היתה מציל ושהמדפיסים טעו להדפיס שורף מ"מ אחרי שראה והעתיק פי' רבינו הלל היאך לא שת אל לבו בחלוף הלשונות של פי' עצמו והוא מפי' הר"ש דמפרש מציל כו' ושל פי' רבינו הלל דמפרש שורף כו' ועוד אני תמה על גי' הר"ב והר"ש. דהיאך מצי לגרוס מציל. דמ"ש מהא דתנן בנגעי בתים בפי"ג משנה ה' הבונה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבית חולץ את האבנים ודכוותה הכא צריך לגרוס שורף וכ"כ שם הרמב"ם בפירושו דענין שתי אלו ההלכות אחד ובפירושו דהכא. וכן בחבורו פרק י"ב [מהט"צ] העתיק שורף. אך עתה באו לידי דברי מהר"ם דלקמן פרק י"ג. דמתרץ לה ומפרש להא דלקמן נמי בכה"ג דהכא כמו שאעתיקהו שם. ומכל מקום לפירוש הר"ב והר"ש דהתם. קשיין אהדדי. וצ"ע. ואין סברא לומר דלדידהו הכא דוקא במטלית שאין בו ג' על ג' דאינו מטמא בנגעים דהא הר"ש והר"ב פירשו ברישא אם הוא ג' על ג' וכו' וכן פשט דמתני' בכל מטלית מיירי:

יכין מלכת שלמה

6.

If the nega reappears on the garment, the patch is protected. If it reappears on the patch the garment must be burned. One who makes a patch from a garment that was isolated and then pronounced pure, and then the nega reappeared on the garment, the patch must be burned. If it reappeared on the patch, the first garment must be burned, and the patch serves the second garment while the two signs are under observation.

משנה ז

קַיְטָא שֶׁיֶּשׁ בָּהּ פִּסְפָּסִים צְבוּעִים וּלְבָנִים, פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי הוּא פִסְפָּס יָחִיד. אָמַר לָהֶן, לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא, אֲלַמֵּד בּוֹ. אָמַר לוֹ, אִם לְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים, הֵן. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא יַעֲמֹד בּוֹ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וְהָעוֹמֵד בַּבְּגָדִים שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת טָמֵא. אָמַר לוֹ, חָכָם גָּדוֹל אַתָּה, שֶׁקִּיַּמְתָּ דִּבְרֵי חֲכָמִים. הַפִּשְׂיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא. הָרָחוֹק, כַּגְּרִיס. וְהַחוֹזֵר, כַּגְּרִיס:

ברטנורה קייטא. מלבוש שרגילים ללבוש בימות החמה. תרגום קיץ, קייטא. ולי נראה שהוא לשון רומ״י שקורים למלבוש של אשה קוטייא:שיש לה פספסין. מנומרת בצבעים הרבה, לבן וירוק ושחור ודומיהן. פספסין לשון פס יד, שפיסת יד מבגד לבן ופיסת יד מבגד של צבע:ולבנים פושים מזה לזה. מלבן ללבן. ואף על פי שהצבוע מפסיק, חשוב פשיון. דפשיון רחוק מטמא בכגריס:והרי הוא פספס יחידי. כלומר, אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן, וכל שאר הפספסין צבועין, מי בעי הסגר, או לא, משום דאין לו להיכן יפשה:אמר להן לא שמעתי. כלומר, קבלתי מרבותי דטעון הסגר, ולא פירשו לי הטעם למה:אלמד בו. כלומר, תרשיני לומר לפניך טעם לדבר:אם לפרש דברי חכמים הן. שלא תסתור מה שקבלתי:שמא יעמוד שני שבועות. שאע״פ שאין לו במה יפשה יכול לבוא לידי טומאה, אם יעמוד בעיניו שני שבועות:הפשיון הסמוך. כשפושה סמוך לאום:הרחוק. שהאום בראש אחד של בגד והפשיון בראשו השני:החוזר. כגון שכהה בשני דקורעו ושורף מה שקרע, וכתיב ואם תיראה עוד בבגד ושרף וגו׳. וזהו החוזר, ושיעורו בכגריס:

תוסופות יום טוב והרי הוא פספס יחידי. פי' הר"ב כלומר אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן. מסיים הר"ש שיש בו כגריס ולא יותר. ע"כ. כלומר ואע"פ דבפחות מג' על ג' אינו מטמא בנגעים כמ"ש הר"ב לעיל. הכא לא בעינן. וכן דעת הרמב"ם. וכתב שלא נצטרך שיהי' (בכל) פספס לבן ממנו ג' על ג'. לפי שהם כולם כמו בגד אחד וכבר אמר רבי נחמיה בתוספתא לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהי' בלבן שלה שלש על שלש. ואין הלכה. ע"כ. והר"ש כתב עוד דיש ליישב מתניתין אפילו כר' נחמיה שיש בפספסה שלש על שלש ומלאו כולו נגע דאין לו במה יפשה. ע"כ. ואעפ"י שכתב דיש ליישב כו'. עיקר דבריו בפירוש המשנה. כמ"ש בתחלה וכדעת הרמב"ם. ובעל קרבן אהרן לא השגיח יפה בדברי הר"ש לראות דדבריו הראשונים עיקר והאחרונים אינם אלא לישוב בעלמא: לא שמעתי. עיין מה שכתבתי בסוף פ"ט: שקיימת דברי חכמים. מפורש שם (ד"ה חכם): הפסיון הסמוך כל שהוא הרחוק כגריס והחוזר כגריס. בת"כ יליף לה דכי פשה משמע בכל שהוא. וכי הדר כתב הנגע בבגד דלא איצטריך דממילא הוה משמע דפסיון היינו שהנגע פשה ושבבגד פשה. אלא לומר דפסיון בבגד רחוק מהנגע נמי הוי פסיון ודלא תימא דשניהם בכל שהוא. בין סמוך בין רחוק. להכי כתיב הנגע דפסיון שבבגד הרחוק צריך שיהא נגע וילפינן בג"ש דכל נגע כגריס כמ"ש בריש פ"י: הרחוק. פי' הר"ב שהאום בראש אחד כו'. וכן לשון הר"ש וכלומר. ואע"פ שהם רחוקים הרבה. ומיהו הם מצד אחד. אבל מצד זה לצד אחר לא אלא א"כ בעורות. כדפי' הר"ב במשנה י"א [בסופו]:

יכין מלכת שלמה

7.

A screen that had colored and white stripes, a nega may effectively spread from one to the other. They asked Rabbi Eliezer: But the white stripe is separate? He replied: I have heard no ruling on this question. Rabbi Judah ben Batera said to him: Shall I derive the answer? He replied: If this would confirm the words of the sages, then yes! He said back: It is possible that it would remain on it in an unchanged condition for two weeks, and that which remains unchanged on garments for two weeks is unclean. He said to him: You are a great sage, for you have confirmed the words of the sages. A spreading that is close [to the original nega is effective] however small it may be. One that is distant [is effective only] if it is of the size of a split bean. And one that reappears [is effective only if it is] of the size of a split bean.

משנה ח

הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב מִטַּמְּאִים בַּנְּגָעִים מִיָּד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשְּׁתִי, מִשֶּׁיִּשָּׁלֵק, וְהָעֵרֶב, מִיָּד. וְהָאוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן, מִשֶּׁיִּתְלַבֵּנוּ. כַּמָּה יְהֵא בַפְּקַעַת וּתְהֵא מִטַּמְּאָה בַנְּגָעִים, כְּדֵי לֶאֱרֹג מִמֶּנָּה שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ שְׁתִי וָעֵרֶב, אֲפִלּוּ כֻלָּהּ שְׁתִי, אֲפִלּוּ כֻלָּהּ עֵרֶב. הָיְתָה פְסִיקוֹת, אֵינָהּ מִטַּמְּאָה בַנְּגָעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ פְסִיקָה אַחַת וּקְשָׁרָהּ, אֵינָהּ מִטַּמְּאָה:

ברטנורה השתי והערב. של צמר, שניכר בין שתי לערב, שהשתי דק והערב עב מאוד:השתי משישלק. דכתיב בבגד צמך או בבגד פשתים או בשתי או בערב, מה בגד שנגמרה מלאכתו, אף שתי וערב משתגמר מלאכתן. ות״ק סבר, או בשתי, הפסיק הענין:משישלק. במים רותחים. ויש ספרים שגורסים משישלה, כלומר משיהיו שולין ומסירים אותו מן היורה ששולקים אותן בה ללבנן:האונין של פשתן. אגודות מטוה של פשתן. ולפי שבפשתן אין ניכר בין שתי לערב כמו בצמר, משום הכי לא מפליג בהו בין שתי לערב:משיתלבנו. שנותנים אותן בתנור שיתחממו בהבל התנור ויתלבנו שם:פקעת. עץ שהנשים מסבבות המטוה מן הכוש לתוכו:כדי לארוג ממנה שלש על שלש. שיהא בה שיעור לעשות כל הבגד של שלש אצבעות על שלש אצבעות ממנה, גם השתי גם הערב, כדקתני ואפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב:היתה פסיקות. שהיו החוטים שבפקעת מופסקין, לא הוי חיבור. אבל אם היו קשורים הוי חיבור:אפילו פסיקה אחת. שאין בכל הפקעת אלא פסיקה אחת וקשרה, לא הוי חבור. ואין הלכה כרבי יהודה:

תוסופות יום טוב השתי משישלק. פי' הר"ב דכתיב בבגד וגו' מה בגד כו'. אף שו"ע משתגמר מלאכתן איזהו גמר מלאכתן השתי משישלק (ודרך היה לשולקו אע"פ שעכשיו אין רגילין תוספות פרק ב' דשבת דף כ"ז ד"ה אונין) והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו. תורת כהנים. ונראה לי דאתיא ליה למדרש. מה מצינו. משום דמשכח לקרא דבתר הכי דמפסיק בעור. וכתב בבגד או בעור או בשתי. ובכאן ובתרי' * [בקרא דוראה את הנגע] לא הפסיק. שמע מינה דלאגמורי להו במה מצינו קא עביד הכי , ובעל קרבן אהרן פירש מדאמר בבגד או בשתי לא יאמר זה או זה. אלא ששניהם ממין אחד. מה בגד כו': כדי לארוג ממנה שלש על שלש. בת"כ יליף ליה ג"כ במה מצינו מבגד שאין מיטמא בנגעים בפחות מג' על ג'. כדלעיל: אפי' כולה שתי אפילו כולה ערב. דא"צשיהיה שתי וערב יחד. דכך משמע מלת או שחלק בזה או בזה. קרבן אהרן:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה השוה"ע מיטמאין בנגעים מיד דברי ר"מ כך היא הגירסא בגמרת שבת פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ז) וקאמר התם דסומכוס קאי בשיטת ר"מ ולאידך פירושא דרש"י ז"ל דהתם קאי ר"ש בן אלעזר בשיטת ר' יהודה דאפילו אונין מיטמאין בנגעים. וכתבו תוס' ז"ל פ"ק דסוכה דף י"ב בסדר המשנה אין כתוב דברי ר"מ במסכת נגעים ע"כ והאריכו שם ע"ש. ופירוש מיד לאלתר כשיטוו אע"פ שלא לבן הפשתן ולא שלק הצמר: משישלק רש"י נראה שמסכים לגרוס כמאן דגריס משישלה דהא עיין בלשונו שם פ' במה מדליקין וכן הגיה בלשונו ז"ל שם רש"ל ז"ל. והאונין של פשתן משיתלבנו מי שגורס והאונץ בצד"י ובלי יוד כאשר הוא בדפוס ברש"י ובתוש' דשם פ"ק דסוכה טעות הוא בידו והכריחו התוס' שם בסוכה דליכא למימר האונין של פשתן משיתלבנו סתמא הוא ולית בה פלוגתא ע"ש: בפי' רעז"ל ולפי שבפשתן אין ניכר בין של"ע כמו בצמר. אמר המלקט שהצמר האחד טווי כלפי היד והאחר לאחר היד אבל פשתן אינו ניכר בין של"ע אלא לאומן כדמוכח בפ"ק דע"ז דאייתי לי' תרי קיבורי ואמרי לי' הי שתיא והי ערבא ואתרחיש לי' ניסא וכו' הילכך בין שתי בין ערב קרי לי' אונין הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין ג"כ עוד שם בתוס' דסוכה וגם שם בהר"ן ז"ל גבי חבילי קש וחבילי עצים. וביד שם פי"ג סי' ח' וז"ל שם השו"ע בין של צמר בין של פשתן מטמאין בנגעים מיד משיטוו אע"פ שלא לבן הפשתן ולא שלק הצמר וכמה יהי' בפקעת של טווי ותטמא בנגעים כדי לארוג ממנה שלש על שלש שו"ע בין שהיתה כולה שתי בין שהיתה כולה ערב ע"כ: במה יהא בפקעת וכו' ועיין בספר קרבן אהרן ראש פרק י"ג דפרשת נגעים. וכתב הר"ש ז"ל מפרשים שו"ע דרישא של צמר ופשתים ואונין של פשתן דקתני נדחקו לפ' פשתן שלא נטווה משום דכבר תנא תנא שו"ע ולא יתכן דשו"ע כתיב אלא בפשתן טווי איירי ושו"ע דרישא בשל צמר שניכר בין של"ע וכו' כדפי' רעז"ל:

8.

The warp and the woof can contract the uncleanness of negaim immediately. Rabbi Judah says: the warp, only after it has been boiled, but the woof immediately. And bundles of flax after they have been bleached. How much must there be in a coil for it to be capable of contracting the uncleanness of negaim? Enough to weave from it a piece of three fingerbreadths square, either warp or woof, even if it is all warp or all woof. If it consisted of broken threads it does not contract the uncleanness of negaim. Rabbi Judah says: even if the thread was broken only in one place, and he knotted together, it does not contract the uncleanness of negaim.

משנה ט

הַמַּעֲלֶה מִן הַפְּקַעַת לַחֲבֶרְתָּהּ, מִן הַסְּלִיל לַחֲבֵרוֹ, מִן הַכֹּבֶד הָעֶלְיוֹנָה לַכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹנָה, וְכֵן שְׁנֵי דַפֵּי חָלוּק שֶׁנִּרְאָה נֶגַע בְּאַחַד מֵהֶן, הֲרֵי הַשֵּׁנִי טָהוֹר. בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים מִיָּד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַשְּׁתִי, אִם הָיָה רָצוּף, מִטַּמֵּא:

ברטנורה המעלה מן הפקעת לחברתה. פעמים שהנשים עושות פקעת בת אמה או בת שתי אמות ומגלגלות ומסבבות מזו לזו לעשות פקעת גדולה, ואם עד שלא תעלה את כולה נראה נגע באחת מהן וחוט מחברן, הוי השני טהור:סליל. עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטוה:כובד העליונה. שני עצים עגולים שהאורגין כורכים בהן השתי שלהן וגוללין, ונראה נגע בכובד האחד:השני טהור. דלא הוי חיבור:וכן שני דפי חלוק. נמי אינן חיבור. ולא כעין חלוקים שלנו שמחתכים ומחברין בו בתי הזרוע ושאר חתיכות בתפירה של חיבור גמור, דההוא ודאי חשיב חיבור כאילו הוא בגד אחד, אלא מיירי דלא מיחבר כולי האי:בנפש המסכת. חוט הערב שנכנס לתוך השתי כנפש לתוך הגוף, ועד שיתישבו על מכונם אצל הארוג הוי כשתי להצטרך עמו לנגע כגריס. אי נמי, בתחילה כשאורג בו שתי בתי נירים קודם שיארג בו ג׳ על ג׳:ובשתי העומד. הם חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון, שעומדים שם ליארג ולהסך בהן חוטי הערב. וקא משמע לן דלא תימא כל חוט וחוט עומד בפני עצמו ואין בו רוחב כגריס, אלא כולם חיבור זה לזה, ואם נראה (נמי) נגע בצד זה, טמא בצד אחר:אם היה רצוף. שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה, שאורגין זה אצל זה, שכן דרך האורגים ליישבן להיות אריגתם מכוונת, אז חשיבה חיבור. ואי לאו הכי, חזינן כל חוט כאילו עומד בפני עצמו ולא הוי חיבור. ואין הלכה כרבי שמעון:

תוסופות יום טוב הסליל. לשון הר"ב עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטווה. ולא ידעתי למה יעשוהו חלול אם המטווה מתחבר עליו. ולא בתוכו. ולשון הרמב"ם יעשה כמו קנה מעץ נקוב (ולה שני עצים אחרים) ויחבר עליה המטווה. והוא אשר נקרא סליל ע"כ. ונראה בעיני שהוא הדיוסטר שבמשנה ג' פ"כ דכלים. שמפרש שם [הר"ב והר"ש] שנעשה על זה התואר. וראיה לדברי ששם כתב הר"ב. שהוא נשפ"ה בלע"ז. ובכאן מצאתי כתוב סליל אשפ"ה בלע"ז. ואם שמותיהן חלוקים שזה נקרא דיוסטר. וזה נקרא סליל אפשר שתמונתן ג"כ אינן שוות ממש. ולכך ג"כ לזה לועזין אותו נשפ"ה ולזה אשפ"ה: הכובד העליונה. כתב הר"ב ונראה הנגע בכובד האחד. השני טהור. לשון הר"ש כל זמן שהוא שתי השני טהור *[ופירוש עליונה ותחתונה תמצא ברפכ"א [דכלים] בדברי הר"ב ובמ"ש שם בס"ד]: וכן ב' דפי חלוק. כתב הר"ב ולא כעין חלוקים שלנו וכו' כ"כ הר"ש. והרמב"ם פי'. ב' דפי חלוק הוא בעת ההבדל בגד או חלוק מחברו כאשר ישארו שני חתיכות מחוברות בחוט מן השתי ומן הערב: בנפש המסכת. פי' הר"ב חוט הערב כו'. ועד שיתישבו כו'. הוי כשתי להצטרף עמו לנגע כגריס. וכ"כ הר"ש ור"ל לשתי העומד מצטרף. והרמב"ם מפ' דנפש המסכת ובשתי העומד ענין אחד הוא. לומר שמצטרפין זה עם זה. ולהר"ש והר"ב בנפש המסכת לחוד שמעי' הכי. ובשתי העומד קמ"ל לגופי' דשתי העומד. ומ"ש הר"ב א"צ בתחלה כשאורג בו ב' בתי נירים קודם שיארג בו ג' על ג'. וכך לשון הר"ש. ותמה אני דהא במשנה ב' פרק דלקמן תנן בהדיא דתחלת הבגד צריך שיהא ג' על ג'. ועוד מה ענין ב' בתי נירין לג' על ג'. ולכן נ"ל דה"ג קודם שיארג בו שלישי. ול"ג על ג'. והענין כדכתב הר"ב משמא דגמ' במשנה ב' פי"ג דשבת העושה שתי בתי נירין בנירים. שמרכיב שני פעמים כל חוט של שתי בניר. ובפעם הג' [מרכיבו] על חוט המורכב על הקנה. ע"כ. וקמ"ל דקודם שהרכיב השלישי מצטרף לשתי העומד * [אבל אני פירשתי שם אותה הרכבה. בענין אחר]:

יכין מלכת שלמה

9.

One who winds [a thread] from one coil to another, or from one spool to another, or from the upper beam to the lower beam, and so also in the case of the two sides of a shirt, if a nega appears on the one, the other remains clean. If it appears on the shedded woof or on the standing warp, they become susceptible to the uncleanness of negaim immediately. Rabbi Shimon says: the warp may contract uncleanness only if it is closely ordered.

משנה י

נִרְאָה בַּשְּׁתִי הָעוֹמֵד, הָאָרִיג טָהוֹר. נִרְאָה בָאָרִיג, הַשְּׁתִי הָעוֹמֵד טָהוֹר. נִרְאָה בַסָּדִין, שׂוֹרֵף אֶת הַנִּימִין. נִרְאָה בַנִּימִין, הַסָּדִין טָהוֹר. חָלוּק שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, מַצִּיל אֶת הָאֻמְרִיּוֹת שֶׁבּוֹ, אֲפִלּוּ הֵן אַרְגָּמָן:

ברטנורה נראה הנגע, בשתי העומד האריג טהור. כשאין עתיד לארוג יותר:השתי העומד טהור. היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם הארוג:הנימין. חוטין שבראש הסדין ובסופו:מציל את האומריות. שפת הבגד, שאינו שורף אותו, דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים, שאין תלמוד לומר בצמר או בפשתים, אלא ללמדך שאין שורף האומריות עמהן:ואפילו הן ארגמן. דלא תימא דאין מציל אלא כשהאומריות של מין אחר שאינו מטמא בנגעים כגון של משי ושל זהב, קמשמע לן ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע מציל:

תוסופות יום טוב שורף את הנימין. ושיעור הנימין מפורשים ברפכ"ט דכלים. נימי הסדין והסודרים. הר"ש: מציל את האומריות שבו. פי' הר"ב דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים. שאין ת"ל בצמר או בפשתים כו'. תורת כהנים. ופירש הרמב"ם (שהיה ראוי שיאמר ושרף את הבגד הצמר או הפשתים) הנה מאמרו בצמר או בפשתים. יורה שבהן מה שישרף. ומה שיעזוב. ובאה הקבלה שיעזוב מהן האומריות שבו. עד כאן: אפילו הן ארגמן. כתב הר"ב דלא תימא כו' ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע מציל. בת"כ אוציא את האומריות של שיראים ושל זהב שאין מינן מיטמא בנגעים. ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מיטמא בנגעים ת"ל אשר יהיה בו הנגע הראוי לקבל נגע. פירש הרא"ש הראוי לקבל נגע. עכשיו. לאפוקי הני שהן צבועים. ע"כ:

יכין מלכת שלמה

10.

[If a nega] appeared on the standing warp, the already woven cloth remains clean. If it appeared on the already woven cloth, the standing warp remains clean. If it appeared on a sheet, he must also burn the fringes. If it appeared on the fringes the sheet remains clean. A shirt on which a nega appeared affords protection to its hems, even though they are of purple wool.

משנה יא

כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא טְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא מִדְרָס, מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. כְּגוֹן קֶלַע שֶׁל סְפִינָה, וּוִילוֹן, וְשָׁבִיס שֶׁל סְבָכָה, וּמִטְפָּחוֹת שֶׁל סְפָרִים, וְגַלְגִּלּוֹן, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל שֶׁיֶּשׁ בָּהֶן רֹחַב כַּגְּרִיס, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. סָגוֹס שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה בָאָרִיג וּבַמּוֹכִין. הַחֵמֶת וְהַתּוּרְמָל נִרְאִין כְּדַרְכָּן, וּפוֹשֶׂה מִתּוֹכוֹ לַאֲחוֹרָיו וּמֵאֲחוֹרָיו לְתוֹכוֹ:

ברטנורה כל הראוי, ליטמא טמא מת. בצמר ופשתים או בעור:אע״פ שאינו מיטמא מדרס. כגון בגד שלש על שלש, דאינו מיטמא מדרס עד שיהא בו שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומיטמא במת. וכל שכן שכל המיטמאין מדרס מיטמאין בנגעים, ובלבד בלבנים שאינם צבועים:קלע של ספינה ווילון וכו׳ כל הני דחשיב, מיטמאין במת ואין מיטמאים מדרס:שביס. לשון השביסים והשהרונים הכתוב בישעיה (ג׳ י״ח):וגלגלון. אבנט שחוגרים בו:סגוס. בגד עב מאוד והוא כאדרת שער:באריג ובמוכין. בגוף האדרת ובשערות הבולטים ממנה. והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב:החמת והתורמל. כלים של עור, וקושרים אותן ונכפל העור במקום הקשר, ואין הנגע שבכפליו נראה אא״כ מתפשט העור. ולהכי קתני נראין כדרכן, כלומר שאין פושטו, אלא רואהו כך כמות שהוא. חמת, נוד של עור. תורמל, כמין כיס גדול של עור שהרועה מניח חפציו בתוכו:מתוכו לאחוריו. אם מתחילה נראה נגע בתוכו והסגירו, ובסוף שבוע נראה נגע באחוריו מבחוץ, חשיב פשיון. ובתוספתא משמע דדוקא בעורות אמרינן הכי, ולא בבגדים:

תוסופות יום טוב כל הראוי ליטמא טמא מת כו'. פי' הר"ב כגון בגד של ג' על ג' וטעמא דכיון שהוא ג' על ג'. הוי בכלל והבגד כדאיתא בגמ' דשבת פ"ב דף כ"ו: *[כגון קלע של ספינה וילון כו'. ולא ידעתי למה פרט את אלו ורבים הם השנויים במסכת כלים וביחוד בפרק כ"ד ובפכ"ח ובשאר פרקים אחת הנה ואחת הנה. ולא עוד אלא דקלע של ספינה. לא נשנה שם. ואני תמה על הרמב"ם שלא כתב לקלע של ספינה בפרקיו להלכות כלים. אשר שם מפכ"ב עד פכ"ח כתב לכלים הטמאים מדרס. ושאינם טמאים מדרס]: ושביס של סבכה. פי' הר"ב ל' השביסים והשהרונים. ובספכ"ח דכלים מפרשו ע"ש. ויש לדקדק דסבכה גופה ה"מ למתני. וכדתנן פכ"ד דכלים משנה י"ו. ומל' הרמב"ם בפי' נראה דל"ג ושביס אלא והסבכ'. אבל בחבורו פי"ג מהט"צ העתיק ושביס של סבכה: ומטפחות של ספרים. עיין במסכת כלים פכ"ד משנה י' ובפכ"ח משנה ד' (ד"ה של ספרים): וגלגלון. פי' הר"ב אבנט כו'. ועיין בפירוש [הר"ב] מ"ד פ"ג דעדיות: ורצועות מנעל וסנדל. עיין בפי' הר"ב פכ"ד דכלים משנה י"ב: שיש בהן רוחב כגריס. לפי שלא יהיה נגע פחות מכגריס מרובע. כמו שפירשנו. הרמב"ם: סגוס כו'. ראב"י אומר עד שיראה באריג ובמוכין. פירש הר"ב סגוס בגד עב מאד. והוא כאדרת שער וכו' לשון הרמב"ם ושרש זה שהשם אמר בנגעי (בגדים) פחתת היא בקרחתו או בגבחתו. ואמרו בספרא בקרחתו. אלו השחקים. ר"ל הבגד הישן אשר נשתוו שטחיו. בגבחתו אלו החדשים. ר"ל הבגד החדש אשר להן פתילות ובגד הצמר כאשר הוא חדש וכ"ש העבים הגסים כמו בגדא דנרש (והסגוסים) כאשר הם חדשים יהי' על שטח האריגה כמו גרגרים מצמר בולטין. נקראו מוכין לדמותם כמוכין. והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים וזולתן. ע"כ. ואינו מפרש מה טעם בקרחתו אלו השחקים ובגבחתו אלו החדשים ודברי רש"י בזה ידועים במקומן בפי' החומש. ובעל ק"א כ' בשם פסיקתא זוטרתא דבקרחתו דריש מלשון קרח. שנקרחו המוכין אשר עליו כמו שיקרח השער אשר מהראש. שזה יקרה לו מפני היותו ישן. וגבחתו אלו החדשים. שהמוכין עדיין גבוהים עליהם ויהי' בגבחתו כאילו כתיב בגבהתו. ירצה בגבהותו. ולזה נראה שנתכוון הרמב"ם ז"ל *[וז"ש הרמב"ם בגדא דנרש נ"ל שצ"ל גמדא דנרש. והוא ספ"ק דבילה דף ט"ו. לענין כלאים קשים דשריין וקאמר האי נמטא גמדא דנרש שריא. ופי' רש"י נמטא בגד שקורין *) פלטרא בלע"ז גמדא קשה כמו גמוד מסאנא (בפ' ע"פ דף קי"א [ופירש"י] נתכווצו מנעליו) דבר שהוא כווץ נעשה קשה. דנרש מקום. שריא לישיבה כו']:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה קלע בגד המנהיג את הספינה והוא נקרא נס במקרא: ומטפחות של ספרים וה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת של ולפי זה צריך לגרוס הפ"א דומטפחות בשבא: גלגילין הוא אבנט ואולם הוא נגזר מן והגליונים הרמב"ם ז"ל ונ"ל שנקרא האבנט גלגילון על שם שמגלגלו על מתניו כשמתאזר בו וכן ג"כ כתבתי בשם הר"ש שיריליו ז"ל בפ"ג דמסכת עדיות: ובערוך פי' מיזרק [אהא דמס' עדיות] וי"א חוטין של משי והן גדולות ובברייתא בת"כ פרשת שמיני פרשה ד' ופרשה ו' ופרשה י' גרסי' גנגלין גם בפרשת זבים פרשה ב' גם בפרשת אחרי מות סוף פרק י"ב: ורצועות מנעל וסנדל והא דתנן בפכ"ד דמסכת כלים ושל רצועות ושל סנדלים טהורות מכלום התם בעור העומד לכך דאינו כלי אבל רצועות שנעשו ממנו טמאים וכן פי' שם רעז"ל. וכן תירצו ג"כ ברייתא השנויה סוף פרק י"ג דפרשת נגעים וצריך לדקדק אמאי איצטריך למיהדר ולמיתני הרי אלו מטמאים בנגעים ואפשר דמשנה יתירה אשמעי' אלו וכל כיוצא בהן שכך כתב שם הרמב"ם ז"ל: עד שיראה באריג ובמוכין פי' בספר קרבן אהרן שם ספט"ו סגוס בגד עבה שמוכין יוצאין עליו והן למעלה מן האריג והוא אשר קרא כאן בברייתא חדשים וזה יקרה בבגדים השעירים או בבגדים הגסים החדשים והן כמו גרגירי הצמר בולטים עליהם דומה למוכין והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים ולזה אמר ר' אליעזר שאין הנגע מטמא עד שיראה באריג ובמוכין והוא מה שאמר הכתוב בגבחתו שהן הגרגרין הבולטים. והר"ש ז"ל פי' מוכין מלשון קריעה כמו מוכין דתנן בסמוך ואמר שהסגוס הוא בגד עשוי שורות שורות שורה אחת אריג ושורה אחת שאינה אריג וכן עשוי כולו ולשורה שאינו אריג הוא שקרא מוכין ורוחב השורה אין בה שלש אצבעות ולכן אמר ר"א שצריך שיראה הנגע באריג ובמוכין שהוא מה שאינו אריג עכ"ד ולא ידעתי וכו' ע"ש בק"א: נראין כדרכן פושה מתוכו לאחוריו כך מ"מ ונמחקה הויו:

11.

Any object that is susceptible to corpse uncleanness, though not susceptible to midras uncleanness, is still susceptible to negaim uncleanness. For instance: the sail of a ship, a curtain, the forehead band of a hair-net, the wrappings of scrolls, a coiled belt, the straps of a shoe or sandal that are at least as wide as a split bean, Behold these are susceptible to the uncleanness of negaim. A thick cloak on which a nega appeared: Rabbi Eliezer ben Jacob says: unless it appears on the texture and on the stuffing. A skin bottle or a shepherd's leather wallet are inspected in the position in which they are used, and a nega may effectively spread from its inner side to its outer side and from its outer side to its inner side.

משנה יב

בֶּגֶד הַמֻּסְגָּר שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּן טְהוֹרִים. קְצָצוֹ וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין, טָהוֹר, וּמֻתָּר בַּהֲנָיָתוֹ. וְהַמֻּחְלָט שֶׁנִּתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים, כֻּלָּם טְמֵאִין. קְצָצוֹ וַעֲשָׂאוֹ מוֹכִין, טָמֵא, וְאָסוּר בַּהֲנָיָתוֹ:

ברטנורה בגד המוסגר. שהיה בו נגע וצבעו ואין הנגע ניכר בו:כולן טהורים. דאת הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הספק:ועשאו מוכין. קרעים קטנים פחותים משלש על שלש, אלא שלא הובדלו לגמרי:כולן טמאין. דכיון שנזקק לטומאה אין הספק מטהרו:טמא ואסור בהנאתו. דהא שריפה בעי:

תוסופות יום טוב בגד המוסגר. כתב הר"ב שהי' בו נגע וצבעו. וכך פי' הר"ש. משום דמוכח מת"כ דמיירי אף בימי הסגירו. ולא באותו שנטהר בקריעת הנגע. דמרבה ליה בת"כ מצרעת ממארת שכל זמן שיקרא צרעת *[ואפילו מוסגר]. תן בו מארה. ואל תהנה בו. ואי לאו דצבעו הוה מינכר בנגעו. וכתב מהר"ם וכגון שהי' לו שאר בגדים צבועים ונולד בהן נגע. ע"כ. ונ"ל דלרווחא דמלתא כתב שנולד בהן נגע. וכלומר שאפילו אם ע"י הצבע לא הלך לו הנגע. משכחת לה. היכא דאית ליה כבר בגדים צבועים ולאחר שנצבעו נולד בהן נגע. שהם אינם מיטמאים בנגעים. כדתנן לעיל מ"ג: *[כולם טהורים. לשון הר"ב דאת הודאי הוא מטמא כו' כדפי' לעיל בספ"ה לענין אדם. הר"ש ואע"ג דהתם קרא דייק הכי. אין להחמיר בנגעי בגדים יותר מבנגעי אדם: קצצו כו' טהור. ואין ללמוד מצרעת ממארת דההוא במוחלט כתיב. אלא דמצרעת ילפינן אף למוסגר. כדלעיל. והדר ממעיט בת"כ לקצצו כו' במוסגר. מדכתיב כי צרעת. ונ"ל דלאו מכי דריש. אלא כלומר קרא אחרינא כתיב גבי ושרף. כי צרעת. וטעמא למה לי. אלא לחלק דתן מארה בושרף ולא באינו שורף הא כיצד אלא קצצו וכו': ואסור בהנייתו. פי' הר"ב דהא שרפה בעי וכ"כ הרמב"ם והר"ש. ולא ידעתי למה לא כתבו מדכתיב ממארת תן בו מארה כו' כדלעיל. ועוד שהרי מצינו שרפה במותר בהנאה בתרומה טמאה כדתנן במשנה ה' פרק אחרון דמסכת תמורה:

יכין מלכת שלמה

12.

If a garment that had been isolated was mixed up with others, all are clean. If it was cut up and made into shreds, it is clean, and benefit may be derived from it. But if a garment that had been certified unclean was mixed up with others, all are unclean. If it was cut up and made into shreds it also remains unclean and it is forbidden to have any benefit from it.

טהורות נגעים פרק יא

Tahoros Negaim Chapter 11